התובעות שבכותרת הגישו תביעותיהן כנגד הנתבעות לתשלום פיצויי פיטורים, הפרשי דמי הבראה, הפרשי פדיון חופשה, השבת דמי רווחה, שחרור כספי התגמולים בביטוח מנהלים ותשלום פיצויי בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים, בגין תקופת עבודתן עבור הנתבעת מס' 2 (אשר תיקרא להלן מטעמי נוחות - המדינה) באמצעות הנתבעת מס' 1 (אשר תיקרא להלן מטעמי נוחות - איגמי). נקדים אחרית דבר לראשיתו, ונציין כי בעקבות השתלשלות העניינים, תוך כדי ניהול תיק זה, כפי שתבואר להלן בהמשך, מוצו תביעותיהן של התובעות לתשלום פדיון חופשה ודמי הבראה. כמו כן, התובעות זנחו את תביעתן להשבת דמי רווחה שנוכו משכרן במהלך התקופה הנ"ל. זאת ועוד, על יסוד הסכם הפשרה שבין המדינה לאיגמי בתיקים ת.א. 2649/04 ו-ת.א. 2649.1/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ניתן על ידינו ביום 12/8/07 פסק דין חלקי, אשר חייב את המדינה לשלם את סכומי פיצויי הפיטורים לתובעות, כמוסכם בינה לבין איגמי. משכך, הרי שבסופו של יום, נותרו להכרעתנו במסגרת פסק דין זה הסוגיות שלהלן: -שאלת זכאותן של התובעות להפרשי פיצויי פיטורים, בין סכום הפיצויים כנתבע על ידן בסיכומיהן, לבין הסכומים שהוסכמו בין המדינה לאיגמי ונקבעו בפסק הדין החלקי. -שאלת חובת הנתבעות לשלם לתובעות שבגינן לא הופרשו סכומים לביטוח מנהלים או שולמו הפרשות בחסר, את הסכומים כנתבע על ידן בשווי הפרשות המעביד לפוליסות ביטוח המנהלים. -שאלת זכאות הגב' רבקה ישראל - התובעת בתיק דמ 6245/02 לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה במדינה. העובדות והשתלשלות העניינים ואלו העובדות והשתלשלות העניינים שביסוד התובענות שבנדון: 1. התובעות שבנדון הועסקו במועדים הרלוונטיים לתביעות שבנדון, כקלדניות בבתי המשפט במחוז חיפה. על פי מתכונת ההעסקה של הקלדניות שחלה נכון לאותה עת, הועסקו קלדניות בתי המשפט באמצעות חברות כח אדם שהתחלפו מעת לעת, כאשר האחרונה שבהם, עובר לכניסתה של איגמי למתן השירות נשוא תביעה זו, היתה חברת כח האדם חבר. 2. בחודש אפריל 1997 פרסמה הנהלת בתי המשפט מכרז מס' 402/97 לאספקת שירותי כח אדם לביצוע עבודות הקלדה לשופטים ורשמים בבתי המשפט במחוזות השונים, למעט מחוז ירושלים (להלן - המכרז). 3. איגמי זכתה במכרז למחוז חיפה וביום 30/7/97 נחתם בינה לבין המדינה הסכם להעסקת הקלדניות החל מיום 1/8/97 (להלן - ההסכם) (ראה: נספח א' לתצהירי איגמי והתובעות ולכתב ההגנה מטעם המדינה). על פי סעיף 4 להסכם נקבע תוקפו של ההסכם למשך שנה אחת עם אפשרות הארכה של שנה בכל פעם עד לתקופה מירבית של 5 שנים. 4. עם כניסתה של איגמי למתן השירות, ובהתאם לנהוג עד לאותו מועד, שולמו לקלדניות על ידי חברת חבר שקדמה לה, פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתן באמצעות חברת חבר ואף נערך עימם גמר חשבון בגין שאר זכויותיהן אצל חברת חבר, נכון למועד כניסתה של איגמי. 5. לציין, כי תוך כדי תקופת ההתקשרות שבין המדינה לאיגמי, נשוא תביעה זו, ניתן ביום 29/7/01 פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בעניין עב' (ת"א) 911583/99 חני אבני ואח'- מדינת ישראל ואח', עבודה אזורי, כרך י"ב, 372 (הלן - פרשת חני אבני), בו נעתר בית הדין לתביעת התובעת שם - קלדנית בית משפט, למתן צו הצהרתי לפיו בנסיבות העסקתה בבית המשפט יש לראותה כעובדת של המדינה. באותו פסק דין נקבע כי במסגרת שיקול הדעת של בית הדין כאשר מוגשת תובענה לסעד הצהרתי, המועד הנכון להחיל את הקביעה דלעיל, הוא המועד בו בחרו התובעות לברר את זהותו של המעביד, הוא יום הגשת התביעה- 20.6.99. לציין עוד כי בעקבות שביתה בה פתחו הקלדניות בבתי המשפט, הצהירה המדינה במסגרת ס"ק 1042/00, כי: "המדינה רואה בתיק אבני "Test Case" לגבי קלדניות שופטים ורשמים...". מכל מקום, בהמשך לפסק הדין בפרשת חני אבני, נערכה המדינה לקליטת הקלדניות כעובדות המדינה ובמסגרת זו נוהל משא ומתן עם ההסתדרות הכללית החדשה לחתימת הסכם קיבוצי בדבר קליטתן ותנאי עבודתן של הקלדניות בשירות המדינה. 6. כעולה מתצהירי המדינה ואיגמי בתיק זה, לשתי הנתבעות טענות האחת כלפי השנייה, בכל הנוגע להתחשבנויות כספיות נשוא ההסכם, אשר בסופו של יום הובילו להגשת תביעתה של איגמי כנגד המדינה לבית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק ת.א. 2649/04, ולהגשת תביעה שכנגד על ידי המדינה כנגד איגמי ונושאי משרה בה (ת.א. 2649.1/04), במסגרתן עתרה כל אחת לחיוב השניה בסכומים ניכרים בהיקפים של מיליוני שקלים. 7. בין אם כך, ובין אם כך, בפעל המדינה ואיגמי האריכו מעת לעת את ההסכם ביניהם נשוא תביעה זו, כאשר ההארכה האחרונה היתה עד ליום 31/12/01 (ראה: נספח ב' לכתב ההגנה מטעם המדינה). דא עקא שנכון לאותו מועד, טרם הבשיל המשא ומתן שבין המדינה לבין ההסתדרות הכללית החדשה בעניין קליטתן ותנאי עבודתן של הקלדניות בשירות המדינה, והמדינה אף לא היתה ערוכה לקליטת הקלדניות לשורותיה. משכך, ועל פי המוסכם בין איגמי לבין המדינה נאותה איגמי לשלם את שכרן של הקלדניות בגין חודש נוסף אחד - חודש ינואר 2001. מכל מקום, אין חולק כי החל מחודש פברואר 2002 ואילך, שולם שכרן של התובעות נשוא תביעות אלו על ידי המדינה, תחילה באמצעות מקדמות שהועברו לחשבונות הבנק שלהן, ומאוחר יותר, החל מחודש ממשכורת חודש מאי 2002 באמצעות תלושי שכר שכללו את ההתחשבנות לתקופה שהחל מחודש פברואר 2002. 8. כפעל יוצא מחילוקי הדעות שבין המדינה לבין איגמי והאופן בו הסתיימו היחסים ביניהן, לא נערך לתובעות שבנדון גמר חשבון עם סיום ההתקשרות שבין המדינה לבין איגמי לתקופה שממועד כניסה של איגמי למתן השירות ועד לחודש 2/02, ואף לא שולמו להן פיצויי פיטורים בגין אותה תקופה, כנהוג עד לאותו מועד. במהלך חודש אוגוסט 2004 הגישו התובעות שבכותרת, את תביעותיהן שבנדון (אשר מאוחר יותר תוקנו והדיון בהן אוחד) לתשלום פיצויי פיטורים לתקופה שהחל ממועד תחילת העסקתן באמצעות איגמי ועד ליום 31/1/02, לתשלום הפרשי דמי הבראה והפרשי פדיון חופשה לתקופה שהחל ממועד תחילת העסקתן על ידי איגמי ועד ליום 31/1/02, להשבת דמי רווחה שנוכו ממשכורתן, ולשחרור כספי התגמולים בביטוח מנהלים ותשלום פיצויי בגין אי ביצוע הפרשות לביטוח מנהלים בגין התקופה כאמור לעיל. 9. על האמור לעיל נוסיף, כי ביום 4/3/03 נחתם ההסכם הקיבוצי שבין המדינה לבין ההסתדרות הכללית החדשה לעניין תנאי קליטתן והעסקתן של הקלדניות בשירות המדינה (להלן - הסכם הקלדניות). מכח אותו הסכם קיבוצי, הוסכם בין היתר על תשלום מענק על ידי המדינה לקלדניות ובכלל זה אף לתובעות נשוא התובענה שבנדון, תוך ציון כי המועד הקובע לגבי הקלדניות במחוז חיפה (לנוכח מועד סיום עבודתן בחברת כח האדם והאופן בו הסתיימה), יהיה 1/2/02 ולא 1/2/03 כקבוע לגבי הקלדניות בשאר המחוזות. מכל מקום, על פי הקבוע באותו הסכם, ותוך כדי ההליך שבפנינו, שילמה המדינה לתובעות שבנדון את אותו מענק, ובהמשך לכך הודיעונו הצדדים כי מוצו תביעותיהן של התובעות שבנדון להפרשי הבראה וחופשה נשוא התביעות שבנדון, ולפיכך מבוקש למחוק את אותן תביעות. כמבוקש על ידי הצדדים ניתנה החלטת בית הדין, המאשרת את המחיקה (ראה: בעמ' 56-55 לפרוטוקול). 10. באשר ליתרת הרכיבים, הרי שבמסגרת תביעותיהן שבנדון, טענו התובעות לזכאותן לתשלום פיצויי פיטורים ושחרור כספי ביטוח המנהלים שנצברו לזכותן בתקופה נשוא התביעה או לתשלום פיצויי בשווי הפרשת המעביד לביטוח מנהלים לאותן תובעות שלא נפתחו עבורן פוליסות, וזאת מכח הוראות ההסכם שבין המדינה לבין איגמי. מנגד, המדינה ואיגמי, כל אחת, זו בכה וזו בכה, לחבותה של השניה כלפי התובעות לתשלום כל חוב, אם קיים כזה, נשוא התביעות שבנדון. כמו כן טענו שתיהן תחילה, לגבי אי התגבשות חלק מן הזכויות כנתבע על ידי התובעות, ובכלל זה תביעת התובעות לפיצויי פיטורים. יתרה מכך, לטענת המדינה, התובעות שבנדון מנועות בכלל מלהעלות כל כלפי המדינה, לנוכח הוראות הסכם הקלדניות בדבר מיצוי תביעות. 11. לא נאריך בתיאור הטענות והמחלוקות בסוגיה זו, הואיל וכפי שיבואר להלן, בשל הנסיבות שהתרחשו לאחר הגשת סיכומי הצדדים, התייתר מניה וביה הצורך להכריע ברובן. 12. זאת ועוד, והואיל והדברים אף מצאו את ביטויים בפרוטוקול הדיונים בתיק זה, נציין, כי לא אחת תוך כדי ובמקביל לניהול ההליכים בתיק זה, נעשו מאמצים על ידי בית הדין, להביא את הצדדים לכלל הסכמה בכל הנוגע למחלוקות שנותרו בתיק זה. כך, ובשים לב להיקף המחלוקת בתיק זה ולהיקף וטיב המחלוקות שבין המדינה לבין איגמי בתיקים ת.א. 2649/04; ת.א. 2649.1/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, הוצעו מספר מתווים אפשריים להעברת סכומי פיצויי הפיטורים או הפרשות לביטוח מנהלים שיתברר כי אינם במחלוקת, ושחרור כספי ביטוח המנהלים לתובעות שבגינן בוצעו הפרשות לפוליסות ביטוח מנהלים, בדרך מוסכמת, אשר תוכפף להכרעה בסכסוך שבין איגמי לבין המדינה בבית המשפט המחוזי. למרבה הצער, עד לתום שלב ההוכחות בתיק זה, לא הגיעו הצדדים להסכמה ביניהם ודוק אף לא הוגשה רשימה משותפת של סכומי פיצויי הפיטורים או הזכויות לביטוח מנהלים שאינם במחלוקת תוך ציון המחלוקות שנותרו, כפי שהתחייבו הצדדים להעביר, לא אחת. ההסכמה החלקית היחידה שהושגה, ואף זאת בין התובעות לבין איגמי, היתה הסכמתה של איגמי לשחרר לטובת התובעות, שבגינן בוצעו הפרשות לפוליסות ביטוח מנהלים, את כספי ביטוח המנהלים שנצברו לזכותן בפוליסות ביטוח המנהלים על שמן, לתקופה שעד לחודש 6/99. יתרה מכך, בדיון מיום 22/11/05 אישרו באי כח התובעות ואיגמי לפרוטוקול, כי בדקו את ההפרשות שבוצעו לאותן תובעות עד לחודש 6/99 ומצאו כי ההפרשות שבוצעו בפעל, תואמות את הסכומים שהיה על איגמי להפריש בגין אותן תובעות שעבורן בוצעו הפרשות (ראה: בעמ' 61 לפרוטוקול ש': 18-10). 13. מכל מקום, משלא הושג פתרון מוסכם בין הצדדים, ניתנה החלטת בית הדין על הגשת סיכומי הצדדים בתיק. 14. לאחר הגשת סיכומי הצדדים, התקבלה ביום 26/7/07 הודעה ובקשה מאת איגמי, כדלקמן: "1. הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת) מתכבדת להודיע לכב' ביה"ד כי במסגרת התיק שהתנהל בביהמ"ש המחוזי בתל אביב יפו הגיעו הנתבעות להסכם פשרה, אשר נועד לסלק באופן סופי ומוחלט גם את הטענות נשוא תיק זה, הממתין להכרעת כב' ביהמ"ש לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים. הסכם הפשרה לאחר שנמחקו ממנו הפרטים הלא רלוונטיים מצורף כנספח א'. 2. על פי הסכם הפשרה התחייבה הנתבעת מס' 2 לשלם לקלדניות, ובכלל זה כל התובעות בתיק זה, את פיצויי הפיטורין. 3. על פי הסכם הפשרה התחייבה הנתבעת לשחרר את פוליסות ביטוח המנהלים של הקלדניות, לרבות התובעות בתיק זה. הנתבעת הורתה לחברת הביטוח לשחרר את הפוליסות, והעבירה לידי הנתבעת מס' 2 העתק ממכתבי השחרור. 4. בנסיבות האמורות לעיל מתבקש כב' ביהמ"ש להורות על דחיית התביעות כנגד הנתבעת ללא צו להוצאות". ואמנם, לבקשה/הודעה מטעם איגמי, צורף נוסח הסכם הפשרה (הסכם גישור) שנחתם בסיועה של המגשרת רו"ח דליה לב, בין המדינה לבין איגמי בת.א. 2649/04 ו- ת.א. 2649.1/04 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ולפיו הסכימו המדינה ואיגמי כי לסילוק סופי ומוחלט של כל הטענות והתביעות הנזכרות בת.א. 2649/04 ות.א. 2649.1/04 הנ"ל ושל כל הקשורה ו/או הנובעת במישרין ו/או בעקיפין מהתובענות הנ"ל שבין הצדדים, מבלי שמי מהצדדים מודה בטענות משנהו, ולצורכי פשרה, לקבל את הצעת המגשרת ולפיה תשלם המדינה לאיגמי במועד החתימה על ההסכם סכום חד פעמי (הסכום הנקוב הושחר - א.ר.ק.). עוד הוסכם בסעיפים 4-3 לאותו הסכם, כי: "3. סכום פיצויי הפיטורין של הקלדניות אשר קבלו שכרן מאיגמי יועבר לקלדניות על ידי המדינה כנאמן של איגמי לענין זה בלבד. המדינה היא שתשלם בפועל כנאמן של איגמי את פיצויי הפיטורין לקלדניות אלה. להסכם זה מצורפת רשימה שהוכנה על ידי איגמי בה מפורטים השמות של הקלדניות שהועסקו על ידי איגמי, לרבות תקופת העסקתן וסכום פיצויי הפיטורין אשר כל אחת מהן זכאית לקבל. 4. בנוסף איגמי מתחייבת תוך 45 ימים ממועד החתימה על ההסכם להמציא להנהלת בתי המשפט מכתבי שחרור לחברות הביטוח בנוגע לקלדניות אלה. בעלי המניות של איגמי מתחייבים באופן אישי להמציא מכתבי שחרור אלה. הצדדים התחייבו באותו הסכם פשרה להגישו לבית המשפט, לשם קבלת תוקף של פסק דין, ואמנם ביום 24/6/07 ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב תוקף של פסק דין להסכם הפשרה הנ"ל שבין איגמי לבין המדינה. 15. בשלב זה, ולאור ההסכמה אליה הגיעו המדינה ואיגמי בסכסוך שביניהם בבית המשפט המחוזי, ניתן היה לצפות כי גם לעניין מעט הפלוגתאות שנותרו בתיק זה, ובהתחשב בהיקפן הכספי המצומצם, יגיעו הצדדים בתיק זה להסכמה ביניהם. אי לכך, הועברה ההודעה/בקשה לתגובת ב"כ התובעות ולתגובת ב"כ המדינה, עד ליום 31/7/07 16. אלא שמתוך תגובת הצדדים, התברר כי לא כך הוא. ביום 31/7/07 התקבלה הודעה ובקשה מאת המדינה להורות על מחיקת כל התביעות שבכותרת. וכך, הודיעה המדינה בהודעתה/בקשתה הנ"ל, כי בהליכי הגישור שהתנהלו בין המדינה לבין איגמי במסגרת התביעות שהוגשו בבית המשפט המחוזי (ת.א. 2649/04 + ת.א. 2649.1/04) הגיעו הצדדים (מבלי להודות כל אחד בטענות משנהו), לידי הסכם פשרה אשר נועד לסלק באופן סופי ומוחלט את התביעות הנ"ל וכן כל הקשורה ו/או הנובעת במישרין ו/או בעקיפין מתובענות אלו, הן כלפי הצדדים להסכם והן כלפי נושאי משרה אחרים במסגרתם. גם המדינה צירפה להודעתה את הסכם הפשרה בתיקים ת.א. 2649/04 ו- ת.א. 2649.1/04ממנו הושחר סכום התשלום, והבהירה כי על פי הסכם הפשרה, התחייבה המדינה, כנאמן של איגמי, להעביר ישירות לידי הקלדניות אשר קיבלו שכרן מאיגמי, ובכללן התובעות שבכותרת, פיצויי פיטורים (למעט התובעת ישראל רבקה אשר בעניינה קיבלה המדינה הוראה מאיגמי שלא לשלם). לדבריה, להסכם צורפה כחלק בלתי נפרד, רשימה שהוכנה ע"י איגמי ובה מפורטים השמות של הקלדניות שהועסקו על ידה, לרבות תקופת העסקתן וסכום פיצויי הפיטורין אשר חושב לגבי כל אחת מהן. לציין, כי הרשימה עצמה לא צורפה להודעה, ואולם כעולה מהודעת המדינה הנ"ל: "בהתאם להסכם הנ"ל, הנתבעת 2 (הכוונה למדינה - א.ר.ק.) תשלם לתובעות פיצויי פיטורים כמפורט להלן: א. סטלקול אורית - 15,634.05 ₪ ב. יולזרי רונית - 14,726 ₪. ג. דרמון זיוה - 10,009.09 ₪. ד. מצפה רחל - 11,331.19 ₪. ה. דוד מירי - 2,502.30 ₪. ו. זנדברג צפורה - 14,110.65 ₪ ח. שגיא גלית - 11,098.77 ₪ ט. אלג'ם נורית - 15,391.62 ₪ י. איטח נורית - 1,395.90 ₪ יא. דוד שרית - 10,292.10 ₪ יב. אברג'יל לילך - 8,757.74 ₪". עוד הוסיפה המדינה, כי בהסכם, התחייבה איגמי, בתוך 45 ימים ממועד החתימה על ההסכם, להמציא לידי הנהלת בתי המשפט מכתבי שחרור לחברות הביטוח בנוגע לקלדניות הנזכרות לעיל ובכללן התובעות, כאמור, וכי מכתבי שחרור כאמור הומצאו למדינה. המדינה צירפה להודעתה את מכתבי איגמי לחברת מגדל וחברת כלל מיום 17/7/07 לשחרור פוליסות ביטוח המנהלים של הקלדניות הנקובות ברשימה המצורפת למכתב, אך גם כאן לא צורפה הרשימה. אי לכך המדינה בהודעתה הנ"ל: "כעולה מהמקובץ: א. הסתיימה המחלוקת בין איגמי לבין הב"ה בדבר הקשר החוזי ביניהן, לרבות טענות איגמי כי הב"ה לא שילמה סכומים מספיקים כדי כיסוי פיצויי הפיטורים. ב.מאחר ועילת התביעה לתשלום פיצויי פיטורים מבוססת על תנאי המכרז בו זכתה איגמי (להבדיל מזכות מכוח החוק) ומאחר ובהסכם בין איגמי להב"ה נקבעה הדרך לתשלום פיצויי הפיטורים בהתאם לעילה זו, נתייתרה התביעה בתיק זה. לפיכך, מתבקש בזה ביה"ד הנכבד למחוק את כל התביעות שהוגשו (ואוחדו ב-עב 2837/02)". בד בבד עם הודעה/בקשה זו הגישה המדינה ביום 31/7/07 תגובה לבקשת איגמי הנ"ל כמתחייב מהחלטת בית הדין. במסגרת תגובתה זו הבהירה המדינה כי כבר הגישה בקשה מפורטת ומנומקת למחיקת התביעות, בקשה שהוכנה מראש אך הגשתה התעכבה עד לקבלת מכתבי השחרור מאגמי אשר התקבלו באמצעות הפקס רק ביום 31.7.07. מכל מקום באשר לבקשת/הודעת איגמי הנ"ל השיבה המדינה: "באשר לבקשה שהגישה הנתבעת 1 - לטעמה של הנתבעת 2 נתייתר הליך זה, שהיה מבוסס כל כולו על ה שהנתבעת 1 לא שילמה את פיצויי הפיטורים שהיתה צריכה לשלם, כנטען, עפ"י החוזה שלה עם הנתבעת 2. מאחר וכעת, בעקבות ההסכם בין שתי הנתבעות, ישולמו פיצויי הפיטורים, לכל הקלדניות הזכאיות (ע"י הנתבעת 2 כנאמן של נתבעת 1), כפי שהיו אמורים להשתלם בזמנו ע"י הנתבעת 1, אין עוד הצדקה למתן פס"ד בתיק זה, והעילה שבגינה הוגשה התביעה שבקה חיים לכל חי" (ההדגשה הוספה - א.ר.ק.). 17. ביום 7/8/07 התקבלה תגובת התובעות, בה הלינו התובעות על כך שרק בשלב זה, לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ולאחר הליך הוכחות ממושך "נזכרו" המדינה ואיגמי להגיע להסכם פשרה ביניהם וגם זאת "מחוץ להליך הנכון לעניינינו". התובעות הוסיפו וטענו, כי חוסר תום לבן של הנתבעות מתבטא בכך שהנתבעות סירבו להגיע לפשרה כלשהי במסגרת ההליך הנכון והעדיפו לעכב את כספי התובעות בידם תקופה ארוכה ,ואולם הוסיפו, כי: "חרף האמור תאותנה התובעות לקבל את המוסכם בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 בכפוף לאמור: 6.1 בכפוף לאמור להלן התקבל התביעה במלואה הואיל והסכם הפשרה מעיד על חבות הנתבעות לשלם את הסכומים שנתבעו. 6.2 ישולם לתובעות הסכום שנקבע בהסכם הפשרה בין הנתבעות בהתאם לאמור בו וזאת תום חמישה עשר יומים מיום החתימה על ההסכם. 6.3 בטוחי המנהלים וקרנות הפנסיה ככל שישנן יועברו לבעלות מלאה של התובעות. 6.4 מי מהתובעות שלא שולם לה ביטוח מנהלים ישולמו הסכומים המגיעים בגין הפרשות המעביד וזאת בהתאם לאמור בכתב התביעה שהוגש ע"י התובעות. 6.5 לתובעת רבקה ישראל ישולם סכום התביעה המופיע בכתב התביעה ובסיכומים. 6.6 ישולם ע"י הנתבעות שכ"ט עו"ד והוצאות משפט כפי שיפסוק כבוד בית הדין וזאת יחד עם כלל התשלומים שיושלמו תוך 15 יום מיום מתן פס"ד כאמור לעיל". 18. משהוברר כי אין חולק בין המדינה ואיגמי באשר לחובתה של איגמי להעביר לבעלות התובעות שבגינן נפתחו פוליסות ביטוח מנהלים, את אותן פוליסות ביטוח המנהלים, ומשלא היה חולק, לאור הסכם הפשרה שבין איגמי למדינה, בדבר חובתה של המדינה (כנאמן של איגמי) לשלם לתובעות את סכומי פיצויי הפיטורים כמפורט בסעיף 3 להודעתה, בפרט כך לאור הודעתה של המדינה כי כעת ובעקבות הסכם הפשרה ישולמו פיצויי הפיטורים לתובעות, נראה היה כי אמנם חלק ניכר מן הסכסוך שנותר לפתחנו בא על פתרונו. דא עקא, שמתגובת התובעות התברר כי המדינה ואיגמי לא באו איתן בדברים, בטרם שלחו את הודעותיהן/בקשותיהן לבית הדין, וכי עדיין נותרו מספר עניינים במחלוקת. בנסיבות אלו, קבענו במסגרת פסק הדין החלקי מיום 12/8/07 כי מקום בו נותרו עניינים במחלוקת בין הצדדים, אין מקום להורות על מחיקת התביעות. לא זו אף זו, אלא שבנסיבות בהן מתקבל בהסכמה, חלק מן התביעה, התוצאה איננה מחיקת התביעה, לא כל שכן דחייתה, כי אם קבלתה ולו באופן חלקי, כך שאף מטעם זה, וגם אלמלא המחלוקות שנותרו בין הצדדים, לא היה מקום להורות על מחיקת/דחיית התביעות. אי לכך ולאחר שנתנו דעתנו גם להצהרת המדינה בדבר תשלום פיצויי הפיטורים עליהם הוסכם לתובעות, הובהר על ידינו כי איננו רואים מניעה ליתן פסק דין חלקי בכל הנוגע לעניינים שאינם במחלוקת בין הצדדים, תוך מתן הוראות לגבי המשך ההליכים לגבי העניינים שנותרו במחלוקת, ולפיכך הורינו במסגרת פסק הדין החלקי וההחלטה מיום 12/8/07 כדלקמן: "אי לכך ולאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת פסק דין חלקי בתיק זה, כדלקמן: א. מכח הסכם הפשרה שבין הנתבעת מס' 1 לנתבעת מס' 2 תשלם הנתבעת מס' 2 לתובעות את סכומי פיצויי הפיטורים כמפורט בסעיף 3 להודעתה מיום 31/7/07. הסכומים ישולמו בתוך 21 יום ממועד קבלת פסק דין חלקי זה על ידי הנתבעת מס' 2 וישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/2/02 ועד לתשלום המלא בפעל. ב. על הנתבעת מס' 1 להעביר לבעלות התובעות שבכותרת את פוליסות ביטוח המנהלים שפתחה על שמן, בתוך 21 יום מהיום, ככל שהדבר טרם נעשה. 6. לגבי שאר העניינים שבמחלוקת, ברי לאור הסכם הפשרה שבין הנתבעות, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים בתיק זה מוצתה לגופה, באופן המייתר את ההכרעה בשאלות המורכבות המתעוררות בהליך זה. דא עקא, שמתוך תגובות הצדדים, נותרה אי בהירות מסוימת באשר לדרך בה רואים הצדדים שבפנינו, את מיצוי שאר המחלוקות שנותרו בתיק זה. אי לכך, ועל מנת למנוע אי הבנות, התיק נקבע לתזכורת בפני אב"ד המותב ליום 20/9/07 בשעה 12:00, בהנחה שעד למועד זה יהא סיפק בידי ב"כ התובעות לבדוק, האם לאחר שחרור כספי ביטוח המנהלים, נותרו למי מהתובעות טענות לגבי סכומים המגיעים להן בגין חלק המעביד לביטוח מנהלים, ולכמתן". 19. לציין, כי גם בתזכורות שנקבעה ליום 20/9/08 לא עלה בידי הצדדים להגיע לכדי הסכמה ביניהם למיצוי מעט המחלוקות שנותרו, או אף כדי לצמצם את מעט הפלוגתאות שנותרו. מכל מקום, בהמשך להליכים לפי פקודת בזיון בית משפט שנאלצו התובעות לנקוט כלפי המדינה לצורך מימוש פסק הדין החלקי, הודיעונו הצדדים כי פסק הדין החלקי בוצע ביום 23/10/07, במובן זה שהמדינה שילמה לתובעות את פיצויי הפיטורים כפי שהוסכם בינה לבין איגמי, וכי בהתאם למוסכם בין המדינה לאיגמי, שוחררו לטובת התובעות שעבורן נערכו פוליסות לביטוח מנהלים, הכספים שנצברו באותן פוליסות. דיון והכרעה 20. כמבואר לעיל, ולאור השתלשלות העניינים בתיק זה, בסופו של יום ובמסגרת פסק הדין הסופי בתיק, נותרו להכרעתנו הפלוגתאות שלהלן: א. שאלת זכאותן של התובעות להפרשי פיצויי פיטורים, בין סכום הפיצויים כנתבע בסיכומי התובעות, לבין הסכומים ששולמו להן בפעל מכח פסק הדין החלקי. ב. שאלת זכאותן של התובעות וחובת הנתבעות או מי מהן לשלם לתובעות שבגינן לא הופרשו סכומים לביטוח מנהלים, או שולמו הפרשות בחסר, את הסכומים כנתבע על ידם בשווי הפרשות המעביד לקופת ביטוח המנהלים, או חלקם. ג. שאלת זכאותה של התובעת רבקה ישראל בתיק דמ 6245/02 לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתה במדינה, ואם כן, באיזה סכום. 21. מטעם התובעות הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעות. מטעם המדינה הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר איציק דוידיאן - סגן חשבת מערכת בתי המשפט, של הגב' דניאל פרנקל - מרכזת בכירה קלדניות שופטים במחוז חיפה ושל מר יהודה כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט השלום בחיפה, נכון למועדים הרלוונטיים לתביעה. מטעם איגמי הוגש תצהירו של מר גיל טמיר - מנכ"ל איגמי. התובעות והמצהירים מטעם הנתבעות נחקרו כולם בחקירה נגדית על תצהיריהם בפנינו. התביעה להפרשי פיצויי פיטורים 22. משהובהרו העניינים שנותרו להכרעתנו, לאחר שחלק ניכר מן התובענות מוצה, נפנה להלן לדון בהם, ותחילה למחלוקת בשאלת זכאותן של התובעות (למעט התובעת רבקה ישראל) להפרשי פיצויי פיטורים מעבר לסכומים ששולמו להם. 23. לטענת התובעות (למעט התובעת רבקה ישראל) בתביעותיהן שבנדון, הן היו זכאיות לתשלום פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודתן באמצעות איגמי מכח ההסכם שנכרת בין איגמי לבין המדינה. לעניין זה מפנות התובעות לסעיף 5.13 לתנאי המכרז המהווים חלק בלתי נפרד מן ההסכם שבין איגמי למדינה, ואשר על פיו נקבע כי מעת שהחברה שזכתה במכרז הפסיקה לתת שירותים אולם הקלדניות המשיכו לעבוד במערכת בתי המשפט, הן תהינה זכאיות למלוא הזכויות המגיעות להן כאילו פוטרו. לטענתן, הוראה זו המקנה להן זכות חוזית לתשלום פיצויי פיטורים בקרות האירוע של הפסקת השירות על ידי איגמי, הינה בבחינת חוזה לטובת צד ג', כהגדרתו בסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ועל כן קמה להן הזכות לפיצויי פיטורים מכח סעיף 5.13 להסכם הנ"ל. כאמור, הן המדינה והן איגמי טענו תחילה כנגד עצם זכאותן של התובעות לפיצויי פיטורים, ואולם, מעת שהוסכם בין המדינה לבין איגמי בהסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, כי המדינה (כנאמן של איגמי) תעביר לתובעות את סכומי פיצויי הפיטורים בהן נקבה איגמי, התייתר מניה וביה הצורך לדון בטענותיהם הנ"ל של הצדדים, זה בכה וזה בכה, בכל הנוגע לעצם זכאותן של התובעות לפיצויי פיטורים בגין התקופה שהחל מחודש 8/97 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל. כאמור, על יסוד אותו הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין, אף ניתן על ידינו פסק הדין החלקי מיום 12/8/07. משכך, נפנה להלן לדון במחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים בסוגיה זו, היינו שאלת זכאותן של התובעות (למעט הגב' רבקה ישראל) לתשלום פיצויי פיטורים בסכומים שמעבר לסכומים ששולמו לה בפעל על פי אותו הסכם פשרה. 24. כאמור, בסופו של יום שולמו לתובעות, הסכומים הבאים בגין פיצויי פיטורים לתקופה שעד ליום 31/1/02: אורית סטלקול- 15,634 ₪. זנדברג ציפורה- 14,110 ₪. דנינו יהודית- 17,746 ₪. דרמון זיוה- 10,009 ₪. נורית אלג'ם- 15,391 ₪. גלית שגיא- 11,098 ₪. רונית יולזדי- 14,726 ₪. מירי דוד- 2,502 ₪. נורית איטח- 1,395 ₪. מצפה רחל- 11,331 ₪. שרית דוד- 10,292 ₪. אברג'יל לילך- 8,757 ₪. אלא שכאמור, סכומים אלו נופלים מן הסכומים להם עתרו התובעות במסגרת תביעותיהן שבנדון, ולפיכך נפנה להלן לדון בתביעתה של כל תובעת בנפרד. התובעת אורית סטלקול 25. לגבי תובעת זו, לא היתה מחלוקת כי הועסקה בתקופה נשוא התביעה החל מ-1/8/97, כך שהתקופה הקובעת לגביה היא מיום 1/8/97 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 54 חודשים. בכתב התביעה עתרה תובעת זו לחיוב הנתבעות בתשלום הסך של 9,379 ₪ בגין פיצויי פיטורים לתקופה שעד 20/6/99, ובתצהיר עדותה הראשית העמידה את הסכום בגין מלוא התקופה שעד לחודש 1/02 ועד בכלל על 21,884 ₪ לפי משכורת קובעת של 4,690 ₪ כאשר בסיכומיה העמידה את הסכום בגין מלוא התקופה שעד לחודש 1/02 ועד בכלל על 21,244 ₪ לפי משכורת קובעת של 4,810 ₪. 26. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 4,690 ₪ משכורת קובעת בתצהירה או 4,810 ₪ בסיכומיה. מכל מקום, עיון בטופס 106 לשנת 2001, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה את משכורתה הממוצעת על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 27. הרכיבים אותם יש לקחת בחשבון לצורך חישוב המשכורת הקובעת, הם אך ורק רכיבי השכר הנכללים בהגדרת המשכורת הקובעת לפי תקנה 1 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964 (להלן - התקנות). עיון בתלושי השכר של התובעות, כמו גם בטופסי 106 שצירפה איגמי, מעלה כי במשך תקופת עבודתן שבנדון, שולם לתובעות שכר בגין שעות עבודתן בפעל, גמול עבודה בשעות נוספות וכן רכיב נוסף תחת הכותרת "בונוס בימ"ש". כאמור, אין לקחת בחשבון המשכורת הקובעת לצורך תשלום פיצויי פיטורים, החזרי הוצאות ובכלל זה החזרי הוצאות נסיעה. יתרה מכך, לאור הוראות תקנה 1 לתקנות הנ"ל, אף אין לקחת בחשבון המשכורת הקובעת את רכיב גמול השעות הנוספות. בכל הנוגע לרכיב "בונוס בימ"ש" עיון בתלושי השכר של כלל התובעות וטופסי 106 שהופקו להן, מעלה כי החל מחודש 11/97 שולם לכל התובעות רכיב זה, העולה כדי 10% לערך מגובה שכר היסוד, באופן קבוע. משכך הם פני הדברים והואיל ומדובר ברכיב קבוע המשולם מדי חודש בחודשו לקבוצת הקלדניות שבנדון, הרי שבמסגרת שכר היסוד הנכלל במשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, יש לקחת בחשבון גם רכיב זה (ראה: תקנה 1(ב) לתקנות). 28. זאת ועוד, ובהינתן כי היקף עבודתן של התובעות השתנה מחודש לחודש, וכפעל יוצא מכך, גם שיעור משכורת היסוד ו"בונוס בימ"ש", הרי שלצורך חישוב המשכורת הקובעת של התובעות לצורך פיצויי פיטורים, יש לקחת בחשבון את משכורתן הממוצעת כולל בונוס בימ"ש ב-12 החודשים שקדמו למועד הקובע לחישוב פיצויי הפיטורים. 29. וכך, כעולה מתלוש השכר של התובעת אורית סטלקול לחודש 1/02 אשר צורף לתצהירה ומטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה, ב-12 החודשים שהחל מחודש 2/01 ועד 1/02 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בי"מש, הסך הכולל של 40,507.4 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 3,375.61 ₪, ולא כנטען על ידיה. הואיל וכאמור, לא היה חולק לגבי משך תקופת עבודתה - 54 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 15,190 ₪, על פי החישוב שלהלן: 3,375.61 ₪ X 54 חודשים = 15,190 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 15,634 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת סטלקול אורית אינה זכאית להפרשי פיצויי פיטורים. התובעת זנדברג ציפורה 30. לטענת תובעת זו, היא החלה לעבוד באמצעות איגמי ב-1/8/97. דא עקא, שלטענת איגמי תובעת זו החלה לעבוד רק ביום 1/9/97. מכל מקום, בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה עתרה התובעת לתשלום הסך של 15,050 ₪ פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת של 5,058 ₪ ואולם במסגרת סיכומיה לסך הכולל של 22,334 ₪ פיצויי פיטורים מחושבים לפי משכורת קובעת של 5,058 ₪. 31. באשר למועד תחילת עבודתה באמצעות איגמי, הרי שהתובעת לא צירפה תלוש שכר או אסמכתא אחרת בכתב ממנה ניתן ללמוד כי החלה את עבודתה בחודש 8/97. ודוק, גם בטופסי 106 שהופקו עבורה מצוין ה-9/97 כמועד תחילת עבודתה. במסגרת חקירתה הנגדית בפנינו, העידה התובעת כי רק ביום 17/8/97 נערך לה ראיון עבודה עם נציגת איגמי (ראה: עדותה בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 9-8). יתרה מכך, לדבריה בחקירתה הנגדית בפנינו, מיום 1/8/97 היא שהתה בחופשה, ב-17/8 עבדה שעתיים וב-19/8 עבדה יום אחד כאשר החל מה-19/8 ועד ל-1/9 שהתה שוב בחופש(ראה עדותה: בעמ' 15 לפרוטוקול ש': 6-4). בהינתן כי נטל ההוכחה להוכחת כל אחד מן הרכיבים בתביעה לפיצויי פיטורים מוטל על התובעת - אין בידינו לקבוע בנסיבות אלו, כי התובעת עמדה בנטל להוכיח שהתקופה הקובעת לחישוב זכויותיה נשוא תביעה זו היא החל מיום 1/8/97. אי לכך אנו קובעים כי התובעת זנדברג ציפורה החלה את עבודתה בתקופה נשוא המחלוקת ביום 1/9/97. משכך, התקופה הקובעת לחישוב זכויותיה של תובעת זו לפיצויי פיטורים, היא מיום 1/9/97 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 53 חודשים. 32. באשר למשכורתה הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, הרי שהתובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 5,058 ₪ משכורת קובעת בתצהירה וסיכומיה. ואולם, עיון בטופס 106 לשנת 2001, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה את משכורתה הממוצעת על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. כאמור, לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 34. כעולה מתלוש השכר של התובעת לחודש 1/02 אשר צורף לתצהירה ומטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה, ב-12 החודשים שהחל מחודש 2/01 ועד 1/02 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בי"מש, הסך הכולל של 38,271.39 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 3,189.28 ₪, ולא כנטען על ידיה. הואיל וכאמור קבענו כי משך תקופת עבודתה של תובעת זו עמד על 53 חודשים בתקופה נשוא המחלוקת, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 14,086 ₪, על פי החישוב שלהלן: 3,189.28₪ X 53 חודשים = 14,086 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 14,110 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת זנדברג ציפורה אינה זכאית להפרש פיצויי פיטורים. התובעת דנינו יהודית 35. לטענת תובעת זו, היא החלה לעבוד באמצעות איגמי ב-1/8/97. דא עקא, שלטענת איגמי תובעת זו החלה לעבוד רק ביום 1/9/97. מכל מקום, בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה עתרה התובעת לתשלום הסך של 19,875 ש"ח ₪ פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת של 4,417 ₪ ואולם במסגרת סיכומיה לסך הכולל של 23,311 ₪ פיצויי פיטורים מחושבים לפי משכורת קובעת של 5,278 ₪ 36. באשר למועד תחילת עבודתה של תובעת זו, הרי שהתובעת לא צירפה תלוש שכר או אסמכתא אחרת בכתב ממנה ניתן ללמוד כי החלה את עבודתה בחודש 8/97. ודוק, בתלוש השכר היחיד שצירפה לתצהירה מצוין מועד תחילת העבודה כחודש 9/97. כאשר נשאלה תובעת זו, בחקירתה הנגדית בפנינו, האם עבדה בחודש 8/97 השיבה: "לשאלתך, האם נכון שב-8/97 לא עבדתי, אני משיבה, שזה נכון הייתי בחופשה כמו בכל פגרה" (ראה: עדותה בעמ' 29 לפרוטוקול ש': 23). בנסיבות אלו, ובהעדר כל אסמכתא אחרת מטעם התובעת ממנה ניתן ללמוד כי החלה את עבודתה בתקופה נשוא המחלוקת לפני ה-1/9/97, אין לנו אלא לקבל את טענת איגמי בכל הנוגע למועד תחילת עבודתה של תובעת זו. אי לכך אנו קובעים כי התובעת דנינו יהודית החלה את עבודתה בתקופה נשוא המחלוקת ביום 1/9/97. 37.משכך, התקופה הקובעת לחישוב זכויותיה של תובעת זו לפיצויי פיטורים, היא מיום 1/9/97 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 53 חודשים. באשר למשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים, הרי שהתובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 4,417 ₪ משכורת קובעת בתצהירה, או אף 5,278 ₪ בסיכומיה. מכל מקום, עיון בטופס 106 לשנת 2001, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה את משכורתה הממוצעת על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. כאמור, לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 38. התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך לצורך חישוב משכורתה הממוצעת ב-12 חודשי העבודה האחרונים, אין לנו אלא לפנות לטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה. עיון בטופס זה מעלה כי ב-12 החודשים שהחל מחודש 1/01 ועד 12/01 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בימ"ש, הסך הכולל של 44,749.4 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 3,729.11 ₪, ולא כנטען על ידיה. הואיל וכאמור קבענו, כי משך תקופת עבודתה של תובעת זו בתקופה נשוא המחלוקת עמד על 53 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 16,470 ₪, על פי החישוב שלהלן: 3,729.11 ₪ X 53 חודשים = 16,470 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 17,746 ₪, לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת דנינו יהודית אינה זכאית להפרשי פיצויי פיטורים. התובעת דרמון זיוה 39. לגבי תובעת זו, לא היתה מחלוקת כי החלה את העסקתה בתקופה נשוא התביעה ביום 1/8/97. בכתב התביעה המתוקן, בתצהירה ובסיכומיה עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 19,875 ₪ בגין פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת של 4,500 ₪. 40. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 4,500 ₪ משכורת קובעת בתצהירה. לא זו אף זו, מעיון בטופס 106 של תובעת זו לשנת 2001 עולה כי בחודשים ינואר, פברואר ומרץ 2001 כלל לא שולם לתובעת זו שכר, והוא הדין לגבי החודשים יוני עד דצמבר 2000 ועד בכלל, והחודשים מרץ עד מאי 99' ועד בכלל. התובעת ואיגמי לא התייחסו בתצהיריהם להיעדרות זו, ואולם בהינתן כי נטל ההוכחה להוכחת כל הרכיבים בתביעה לפיצויי הפיטורים, מוטל על התובעת, אין בידינו לפסוק לתובעת זו פיצויי פיטורים בגין תקופת עבודה שכלל לא הוכח בפנינו כי עבדה בה. יתרה מכך, בנסיבות אלו, בבואנו לחשב את משכורתה הממוצעת של תובעת זו ב-12 חודשי עבודתה האחרונים בתקופה נשוא המחלוקת, אין לנו אלא לפנות אל חודשי עבודתה בתקופה שבתוך 12 החודשים האחרונים לעבודתה. וכך, מעיון בתלוש השכר לחודש 1/02 שצורף לתצהיר התובעת ובטופס 106 שצורף לתצהיר איגמי, עולה כי תובעת זו השתכרה בחודשים אפריל 2001 עד ינואר 2002 ועד בכלל, שבתוך תקופת 12 החודשים האחרונים לעבודתה, שכר יסוד ובונוס בי"מש בסך כולל של 31,709.93 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע באותם 10 חודשים על הסך של 3,170.9 ₪, ולא כנטען על ידיה. הואיל וכאמור, כל שהוכח בפנינו הוא שתובעת זו הועסקה במשך 41 חודשים בתקופה נשוא המחלוקת, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 10,834 ₪, על פי החישוב שלהלן: 3,170.9 ₪ X 41 חודשים = 10,834 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 10,009 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת זיוה דרמון זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 825 ₪. התובעת נורית אלג'ם 41. לגבי תובעת זו, לא היתה מחלוקת כי הועסקה בתקופה נשוא המחלוקת החל מ-1/8/97, כך שהתקופה הקובעת לגביה היא מיום 1/8/97 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 54 חודשים. בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדותה הראשית עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 20,700 ₪ בגין פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת של 4,417 ₪, וחזרה על עתירה זו בסיכומיה. 42. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 4,417 ₪ משכורת קובעת בתצהירה. מכל מקום, עיון בטופס 106 לשנת 2001, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה את משכורתה הממוצעת על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. כאמור, לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 43. כעולה מתלוש השכר של התובעת לחודש 1/02 אשר צורף לתצהירה ומטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה, ב-12 החודשים שהחל מחודש 2/01 ועד 1/02 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בימ"ש, הסך הכולל של 42,393.46 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 3,532.78₪, ולא כנטען על ידיה. הואיל וכאמור, לא היה חולק לגבי משך תקופת עבודתה - 54 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 15,897 ₪, על פי החישוב שלהלן: 3,532.78 ₪ X 54 חודשים = 15,897 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 15,391 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת נורית אלג'ם זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 506 ₪. התובעת גלית שגיא 44. לגבי תובעת זו, לא היתה מחלוקת כי הועסקה בתקופה נשוא המחלוקת החל מ-1/3/98, כך שהתקופה הקובעת לגביה היא מיום 1/3/98 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 47 חודשים. בכתב התביעה המתוקן עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 16,276 ₪ בגין פיצויי פיטורים. בתצהיר עדותה הראשי העמידה התובעת את תביעתה לפיצויי פיטורים על הסך הכולל של 12,098 ₪, מחושבים לפי משכורת קובעת של 3,089 ₪, ואילו בסיכומיה עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בסך כולל של 16,276 ₪, מחושבים לפי משכורת קובעת של 4,246 ₪. 45. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 3,089 ₪ משכורת קובעת בתצהירה, או אף 4,246 ₪. מכל מקום, עיון בטופס 106 לשנת 2001, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה את משכורתה הממוצעת על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. כאמור, לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 46. התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך לצורך חישוב משכורתה הממוצעת, אין לנו אלא לפנות לטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה. עיון בטופס זה מעלה כי ב-12 החודשים שהחל מחודש 1/01 ועד 12/01 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בי"מש, הסך הכולל של 35,960 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 2,996.6 ₪, ולא כנטען על ידיה. הואיל וכאמור, לא היה חולק לגבי משך תקופת עבודתה - 47 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 11,737 ₪, על פי החישוב שלהלן: 2,996.6 ₪ X 47 חודשים = 11,737 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 11,098 ₪, לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת גלית שגיא, זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 639 ₪. התובעת רונית יולזדי 47. לגבי תובעת זו, לא היתה מחלוקת כי הועסקה בתקופה נשוא המחלוקת החל מ-1/9/97, כך שהתקופה הקובעת לגביה היא מיום 1/9/97 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 53 חודשים. בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 15,570 ₪ בגין פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת של 3,500 ₪, ואילו בסיכומיה עתרה התובעת לתשלום פיצויי פיטורים בסך כולל של 21,743 ₪, מחושבים לפי משכורת קובעת של 4,923 ₪. 48. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 3,500 ₪ משכורת קובעת בתצהירה, או אף 4,923 ₪ בסיכומיה. מכל מקום, עיון בטופס 106 לשנת 2001 של תובעת זו, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה את משכורתה הממוצעת על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 49. כעולה מתלוש השכר של התובעת לחודש 1/02 אשר צורף לתצהירה ומטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה, ב-12 החודשים שהחל מחודש 2/01 ועד 1/02 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בי"מש, הסך הכולל של 42,601.81 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 3,550.15 ₪, ולא כנטען על ידיה בסיכומיה. הואיל וכאמור, לא היה חולק לגבי משך תקופת עבודתה - 53 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 15,680 ₪, על פי החישוב שלהלן: 3,550.15₪ X 53 חודשים = 15,680 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 14,726 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת רונית יולזדי זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 954 ₪. התובעת מירי דוד 50. בעניינה של תובעת זו, אין חולק כי התחילה לעבוד באמצעות איגמי בתקופה נשוא המחלוקת, החל מיום 1/8/97 ועד 8/1/99 מועד בו הסתיימה עבודתה והיא קיבלה פיצויי פיטורים עבור תקופת העבודה הנ"ל. אף אין חולק בין הצדדים כי תובעת זו החלה לעבוד פעם נוספת בתקופה נשוא המחלוקת בחודש נובמבר 2000 (להלן - התקופה השניה) כפוף למחלוקת בין התובעת לבין איגמי, האם החלה את עבודתה ביום 1/11/06 כטענת התובעת, או שמא ביום 26/11/00 כטענת איגמי. 51. בכתב התביעה המתוקן עתרה התובעת לתשלום הסך של 13,813 ₪ פיצויי פיטורים, ואולם במסגרת תצהיר עדותה הראשית העמידה את הסכום על 3,861 ₪ מחושבים לפי משכורת קובעת של 3,089 ₪ ובסיכומיה לסך הכולל של 3,925 ₪ פיצויי פיטורים מחושבים לפי משכורת קובעת של 2,316 ₪ 52. נפנה לדון תחילה במחלוקת שבין הצדדים בכל הנוגע למשך תקופת העבודה הרלוונטית לרכיב זה לכתב התביעה. כך, במסגרת חקירתה הנגדית בפנינו, תובעת זו כי החלה למעשה את עבודתה בתקופה השניה ביום 26/10/00 וכי יש בידיה תלוש שכר לחודש 10/00, אך היא העמידה את תביעתה לתקופה של 1/11/00 ואילך בלבד (ראה: בעמ' 49 לפרוטוקול ש': 7-4). דא עקא, שהתובעת לא צירפה את תלוש השכר לחודש אוקטובר 2000 אותו קיבלה לידיה כטענתה. מנגד, עיון בטופסי 106 לגבי תובעת זו, אשר הגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה כי בחודש נובמבר שולם לתובע שכר בגין שעות עבודה בסך כולל של 762.94 ₪ לעומת חודש 12/00 בו שולם לתובעת שכר בסך של 2,706.47 ₪. נתון זה מתיישב עם המסקנה כי התובעת החלה את עבודתה במועד כלשהו בחלק האחרון של חודש נובמבר. בנסיבות אלו, ובהעדר כל אסמכתא אחרת מטעם התובעת ממנה ניתן ללמוד כי החלה את עבודתה לפני ה-26/11/00, אין לנו אלא לקבל את טענת איגמי בכל הנוגע למועד תחילת עבודתה של תובעת זו. אי לכך אנו קובעים כי התובעת מירי דוד החלה את עבודתה בתקופה נשוא המחלוקת ביום 26/11/00. 53. משכך, התקופה הקובעת לחישוב זכויותיה של תובעת זו לפיצויי פיטורים, היא מיום 26/11/00 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 14.16 חודשים. 54. באשר למשכורתה הקובעת של תובעת זו, לצורך חישוב פיצויי פיטורים, הרי שהתובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 2,316 ₪ משכורת קובעת בסיכומיה, או 3,089 ₪ בתצהירה. ודוק, התובעת אף לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך לצורך חישוב משכורתה הקובעת הממוצעת, אין לנו אלא לפנות לטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה. עיון בטופס זה מעלה כי ב-12 החודשים שהחל מחודש 1/01 ועד 12/01 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בימ"ש, הסך הכולל של 29,654.33 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 2,471.19 ₪, היינו מעל הסכום כנטען על ידיה בתצהירה אך פחות מן הסכום כנטען בסיכומיה. הואיל וכאמור, קבענו כי משך תקופת עבודתה של תובעת זו עמד על 14.16 חודשים, התוצאה היא שהתובעת שבנדון היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 3,006 ₪, על פי החישוב שלהלן: 2,471.19 ₪ X 14.6 חודשים = 3,006₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 2,502 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת מירי דוד, זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 504 ₪. התובעת מצפה רחל 55. בסופו של יום, וכעולה מסיכומי התובעות, לא היה חולק בין הצדדים, כי תובעת זו הועסקה בתקופה נשוא התביעה החל מ-20/8/97, כך שהתקופה הקובעת לגביה היא מיום 20/8/97 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 53.35 חודשים. בכתב התביעה המתוקן, בתצהירה ובסיכומיה עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 12,007 ₪ בגין פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת של 2,600 ₪, ואילו בסיכומיה העמידה את סכום המשכורת הקובעת על 3,302 ₪. 56. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 2,600 ₪ משכורת קובעת בתצהירה, או אף 3,302 ₪ בסיכומיה. מכל מקום, עיון בטופס 106 לשנת 2001 של תובעת זו, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה בסיכומיה את משכורתה הממוצעת על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 57. כעולה מתלוש השכר של התובעת לחודש 1/02 אשר צורף לתצהירה ומטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה, ב-12 החודשים שהחל מחודש 2/01 ועד 1/02 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בי"מש, הסך הכולל של 27,457.77 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 2,288.14 ₪, ולא כנטען על ידיה בתצהירה או בסיכומיה. הואיל וכאמור בסופו של יום, לא היה חולק לגבי משך תקופת עבודתה - 53.35 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 10,172 ₪, על פי החישוב שלהלן: 2,288.14 ₪ X 53.35 חודשים = 10,172 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 11,331 ₪ לפי תחשיבי איגמי מעל למגיע לה, ומכאן שהתובעת מצפה רחל אינה זכאית להפרשי פיצויי פיטורים. התובעת דוד שרית 58. לגבי תובעת זו, לא היתה מחלוקת כי הועסקה בתקופה נשוא המחלוקת החל מ-1/8/97, כך שהתקופה הקובעת לגביה היא מיום 1/8/97 ועד 1/2/02 ובסה"כ: 54 חודשים. בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדותה הראשית עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 9,959 ₪ בגין פיצויי פיטורים, ובסיכומיה העמידה את הסכום הכולל על 12,007 ₪ מחושבים לפי משכורת קובעת של 2,757 ₪ כנטען בתצהירה ובסיכומיה. 59. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 2,757 ₪ משכורת קובעת בתצהירה ובסיכומיה. מכל מקום, עיון בטופס 106 לשנת 2001, אשר נכלל בטופסי 106 שהגישה איגמי במסגרת תצהיר עדות ראשית מטעמה, מעלה לכאורה כי התובעת חישבה את משכורתה הממוצעת במסגרת סיכומיה על בסיס כל התשלומים ששולמו לה בשנה זו, כולל החזרי הוצאות, שעות נוספות ותשלומים שנתיים - ולא היא. לצורך חישוב משכורתה הקובעת של התובעת אין לקחת בחשבון החזרי הוצאות נסיעה, או דמי הבראה ששולמו או אף גמול עבודה בשעות נוספות. 60. התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך לצורך חישוב משכורתה הממוצעת, אין לנו אלא לפנות לטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה. עיון בטופס זה מעלה כי ב-12 החודשים שהחל מחודש 1/01 ועד 12/01 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בימ"ש, הסך הכולל של 28,933 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 2,411 ₪, ולא כנטען על ידיה בתצהירה ובסיכומיה. הואיל וכאמור, לא היה חולק לגבי משך תקופת עבודתה - 54 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 10,849 ₪, על פי החישוב שלהלן: 2,411 ₪ X 54 חודשים = 10,849 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 10,292 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת שרית דוד זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 557 ₪. התובעת אברג'יל לילך 61. לגבי תובעת זו, לא היתה מחלוקת כי הועסקה בתקופה נשוא המחלוקת החל מ-1/8/97, כאשר מתוכה שהתה בחופשת לידה ואף חודש אחד בחל"ת שלאחר חופשת לידה. בכתב התביעה המתוקן ובתצהיר עדותה הראשית עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 9,959 ₪ בגין פיצויי פיטורים, ובסיכומיה העמידה את הסכום הכולל על 9,585 ₪ מחושבים לפי משכורת קובעת של 2,213 ₪ כנטען בתצהירה ובסיכומיה. 62. באשר לתקופה הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, הרי שתקנה 10 (3) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים, והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, קובעת: "לענין קביעת סכום הפיצויים לא יבואו במנין: (1) ... (2)... (3) תקופה של חופשה או פגרה שלא בשכר כאמור בסעיף 2(5) לחוק העודפת על 14 יום לשנת עבודה, למעט תקופה כאמור שבעדה זכאית העובדת לדמי לידה בהתאם לתוספת השביעית לחוק הביטוח הלאומי, התשי"ד-1953; (4) ..." סעיף 2(5) לחוק קובע: לענין סעיף 1 יראו רציפות בעבודה אפילו חלה בה הפסקה מחמת - (1) ... (2) ... (3) ... (4) ... (5)חופשה או פגרה שלא בשכר שניתנו לעובד על פי חוק או בהסכמת המעביד;הפסקה מחמת תאונה או מחלה, למעט תקופת הפסקה כאמור שעבורה זכאי העובד לתשלום מכוח היותו עובד, על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ושלא תעלה על 30 יום לשנת עבודה, עם זכות צבירה; (6) ..." מכאן שבגין תקופת שהותה בחופשת לידה זכאית תובעת זו לפיצויי פיטורים. עם זאת, בגין תקופת שהותה בחל"ת זכאית התובעת לפיצויי פיטורים בגין תקופה מירבית של 14 יום. מעיון בתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי לא צורף טופס 106 בגין תובעת זו לשנת 97', כך שלא ברור אם בתקופה זו שהתה התובעת בחופשת לידה. כל שניתן ללמוד מטופס 106 לשנת 98' הוא שבחודשים ינואר פברואר ומרץ 1998 שהתה תובעת זו בחופשת לידה, ובחודש אפריל 98' שהתה בחל"ת. משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שהתקופה הקובעת לגבי תובעת זו לצורך חישוב פיצויי פיטורים היא מיום 1/8/97 ועד 1/2/02 בניכוי 16 ימים, בגין אותו חודש בו שהתה בחל"ת שלאחר חופשת לידה, ובסה"כ: 53.46 חודשים. 63. ובאשר למשכורת הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים, הרי שהתובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לסכום של 2,213 ₪ משכורת קובעת בתצהירה ובסיכומיה. ודוק, התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך לצורך חישוב משכורתה הממוצעת, אין לנו אלא לפנות לטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה. עיון בטופס זה מעלה כי ב-12 החודשים שהחל מחודש 1/01 ועד 12/01 ועד בכלל, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בימ"ש, הסך הכולל של 25,778.25 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 2,148.18 ₪, ולא כנטען על ידיה בתצהירה ובסיכומיה. הואיל וכאמור, משך תקופת עבודתה בתקופה נשוא המחלוקת היה 53.46 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 9,570 ₪, על פי החישוב שלהלן: 2,148.18 ₪ X 53.46 חודשים = 9,570 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 8,757 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת לילך אברג'יל זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 813 ₪. התובעת נורית איטח 64. לגבי תובעת זו לא היה חולק כי הועסקה בתקופה נשוא המחלוקת, החל מיום 1/6/99 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל, כאשר במשך תקופה זו נעדרה 13 חודשים מן העבודה החל מחודש 8/00 ועד לחודש 8/01 ועד בכלל. זאת ועוד, מתוך עדותה של תובעת זו בחקירה נגדית בפנינו, התברר כי בסוף יולי 00' יצאה לחופשת לידה ושהתה לאחר מכן בחל"ת, למשך תקופה כוללת של כשנה (ראה עדותה: בעמ' 40 לפרוטוקול ש': 4-2). בכתב התביעה המתוקן עתרה תובעת זו לתשלום הסך של 5,211 ₪ בגין פיצויי פיטורים ובסיכומיה עתרה תובעת זו לתשלום הסך הכולל של 7,939 ₪ בגין פיצויי פיטורים, מחושבים לפי משכורת קובעת של 2,802 ₪, ואילו בתצהירה העמידה את סכום המשכורת הקובעת על 2,600 ₪. 65. כמבואר לעיל, בגין תקופת שהותה בחופשת לידה זכאית תובעת זו לפיצויי פיטורים, ואולם בגין תקופת שהותה בחל"ת שלאחר מכן זכאית היא לפיצויי פיטורים בגין תקופה מירבית של 14 יום. מכאן שלגבי התקופה הקובעת לצורך חישוב פיצויי פיטורים לתובעת זו, יש לקחת בחשבון תקופה כוללת של 22.46 חודשים. 66. התובעת לא דקה פורתא כיצד הגיעה לחישוב של 2,600 ₪ משכורת קובעת בתצהירה, או אף 2,802 ₪ בסיכומיה. התובעת אף לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך לצורך חישוב משכורתה הממוצעת ב-12 חודשי העבודה האחרונים, אין לנו אלא לפנות לטופס 106 לשנת 2001, אשר צורף על ידי איגמי לתצהיר העדות הראשית מטעמה. עיון בטופס זה מעלה כי ב-12 החודשים המלאים שקדמו לסיום עבודתה נשוא תביעה זו, שולם לתובעת זו בגין שכר יסוד ובונוס בימ"ש, הסך הכולל של 27,525 ₪ ובממוצע עמד שכרה החודשי הקובע על הסך של 2,294 ₪, ולא כנטען על ידיה בתצהירה ובסיכומיה. הואיל וכאמור, משך תקופת עבודתה הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים הוא 22.46 חודשים, התוצאה היא שתובעת זו היתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 4,294 ₪, על פי החישוב שלהלן: 2,294 ₪ X 22.46 חודשים = 4,294 ₪. 12 כמבואר לעיל, לתובעת זו שולמו פיצויי פיטורים בסך הכולל של 1,395 ₪ לפי תחשיבי איגמי, ומכאן שהתובעת נורית איטח זכאית להפרש פיצויי פיטורים בסך של 2,898 ₪. 67. סיכומם של דברים. לאור כל המבואר לעיל, התוצאה שהיא שהתובעות שלהלן, זכאיות להפרשי פיצויי פיטורים כדלקמן: דרמון זיוה- 825 ₪. נורית אלג'ם- 506 ₪. גלית שגיא- 639 ₪. רונית יולזדי- 954 ₪. מירי דוד- 504 ₪. נורית איטח- 2,898 ₪. שרית דוד- 557 ₪. אברג'יל לילך- 813 ₪. באשר לתובעות אורית סטלקול, ציפורה זנדברג, דנינו יהודית ומצפה רחל, אשר כאמור שולמו להן סכומים מזעריים ביתר, משלא איגמי כי סכום פיצויי הפיטורים ששולם להן (כאמור על פי חישוביה שלה) מקורו בטעות מצידה, איננו מורים על השבתו. זאת ועוד, הואיל והתובעות זנחו את עתירתן לחיוב הנתבעות בפיצויי הלנה בגין פיצויי הפיטורים, ובהינתן חילוקי הדעות שבין הצדדים בדבר עצם הזכאות, אנו מורים כי הסכומים שקבענו לעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/2/02 ועד לתשלום המלא בפעל. 68. עד כאן קביעותינו בכל הנוגע להפרשי פיצויי הפיטורים המגיעים לחלק מן התובעות שננקבו בשמותיהן לעיל, ומכאן נפנה לתביעתה של התובעת רבקה ישראל לתשלום פיצויי פיטורים. תביעתה של התובעת רבקה ישראל לתשלום פיצויי פיטורים 69. במובחן מתביעותיהן של שאר התובעות שבכותרת, אשר מבוססות על זכאותן החוזית לפיצויי פיטורים, מכח הוראות ההסכם שבין המדינה לאיגמי, התובעת רבקה ישראל עותרת לחיוב הנתבעות בתשלום פיצויי פיטורים מכח הוראות החוק, וזאת בשל נסיבות סיום עבודה כקלדנית, בכלל. באשר לתובעת זו אין חולק בין הצדדים, כי תובעת זו התפטרה מעבודתה ביום 1/5/02 על פי מכתב התפטרות מיום 15/4/02 אשר שלחה למנכ"ל איגמי (ראה: נספח ב' לתצהירה). 70. לטענת התובעת במכתבה הנ"ל ובתצהירה, היא נאלצה להתפטר מעבודתה הואיל ומשכורת חודש ינואר 2002 לא שולמה לה על ידי איגמי, ושולמה מאוחר יותר כמקדמה על ידי המדינה, וכך גם לגבי המשכורות שלאחר מועד זה, אשר שולמו באיחור כמקדמות ותוך הלנת שכרה באופן קבוע. לטענתה, עקב הלנות השכר החוזרות ונשנות כאמור לעיל, היא נאלצה לחפש מקום עבודה אחר ובתחילת חודש אפריל 02' הודיעה לאחראית עליה הגב' מיכל גולן כי אין באפשרותה להמשיך לעבוד באופן זה וכי בסוף החודש היא מתפטרת. 71. מנגד, לטענת הגב' דניאל פרנקל מטעם המדינה בתצהירה, אמנם במהלך חודש אפריל 02' עדכנה אותה הגב' מיכל גולן, אחראית הקלדניות בבימ"ש השלום בחדרה, כי בכוונתה של התובעת לעזוב את עבודתה, אך לא הועלתה על ידיה כל דרישה לתשלום פיצויי פיטורים ואף לא תלונה כלשהי לגבי הלנת שכרה. לדבריה, רק בחודש יוני 2002 קיבלה את מכתבה של הגב' גולן מיום 13/6/02, אשר צורף כנספח לתצהירה, ובו תלונותיה של התובעת לגבי תשלומים ספציפיים שלטענתה שולמו לה בחסר, אך לא הועלתה בו כל לגבי האיחור בתשלום משכורותיה. לטענתה, היא בדקה את התלונות לגבי תשלומים בחסר ומצאה כי אין בהן ממש וכך השיבה לגב' גולן. יתרה מכך, מוסיפה הגב' פרנקל בתצהירה, כי הגם שהיה נהוג כי הקלדניות פונות אליה בכל תלונה על הרעת תנאי עבודתן, היא לא שמעה מהתובעת כל תלונה לעניין הרעת תנאי עבודתה ובכלל זה בעניין הלנת שכרה, וככל הידוע לה אף לא הועלתה תלונה כאמור בפני גורם אחר בהנהלת בתי המשפט, כך שלא היתה יכולה לטפל בתלונות התובעת בכל הנוגע להרעה בתנאי עבודתה כטענתה. לדבריה, הדבר היה בולט במיוחד לאור העובדה שהיו קלדניות אחרות שהתלוננו בפניה על הרעה בתנאי עבודתן עם המעבר לשירות המדינה, אך זאת בהקשר לטענות בדבר ירידת ערך השעה שלהן, תלונות בהן טיפלה לדבריה. בכל מקרה, לטענתה, שלא נסתרה, אף אחת מן הקלדניות שהועברו לעבודה במדינה לא התפטרה מעבודתה בשל תשלום המקדמות בחודשים הראשונים, מה גם שדובר באיחורים מזעריים של יום או יומיים לכל היותר. מכל מקום לדבריה, כאשר התעניינה בזמן אמת, באשר לסיבה לעזיבתה של התובעת נמסר לה כי הסיבה לכך היתה רצונה של התובעת להשתלב בתחום ההי-טק, לאחר שלמדה מקצוע בתחום זה (ואף ראה לעניין זה עדותה: בעמ' 88 לפרוטוקול ש': 14-12). 72. באשר לזכאות עובד מתפטר לפיצויי פיטורים, קובע סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג 1963 כדלקמן: "התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים". נטל ההוכחה להראות כי התקיימו בתובע הנסיבות כאמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על התובע [ראה: דב"ע מח/159-3 חיים שלום - מירון סובל שור ושות', פד"ע כ 290]. אשר לרמת ההוכחה הנדרשת להרמת הנטל נקבע כי: "השאלה, אימתי נקלע עובד למצב, שבו תנאי עבודתו הורעו בצורה מוחשית, דורשת התייחסות למכלול הנסיבות שהביאו להתפטרות. אין די בתחושתו הסובייקטיבית של העובד, שלפיה תנאי עבודתו הורעו, אלא עליו להוכיח קיומה של תשתית עובדתית אובייקטיבית, המלמדת על הרעה מוחשית בתנאי העבודה, ורק הוכחתה תביא את ההתפטרות להיחשב כפיטורים" [ראה: דב"ע נא/203-3 הרשקו רובין נ' מפעלי זכוכית ישראליים פניציה בע"מ (לא פורסם) סעיף 6 לפסק הדין]. כמו כן, נקבע שכאשר מדובר בנסיבות שבידי המעביד לשנותן על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב הרעה בתנאי עבודה או עקב נסיבות שביחסי עבודה בטרם יתפטר מעבודתו, כך שתהא למעביד הזדמנות לעשות לסילוק הסיבה, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף [ראה: דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב - זיגמונס רוסקיס (לא פורסם); דב"ע שן/10-3 חיים כהן - הלהר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; דב"ע מח/174-3 טלסיס בע"מ - רוגל, פד"ע כ 421] זאת ועוד, בדוננו בשאלת הנסיבות שהובילו להתפטרות, יש לזכור שככלל לעניין הזכאות לפיצויי פיטורים "מתגבשת העילה במעשה הפיטורים או ההתפטרות, בצרוף המניע שפעל כך, היינו הנסיבות המודעות שהסבו למעשה את סיים היחסים" [ראה: דב"ע לג/3-2 זילבר - גלוביס בע"מ, פד"ע ד 153, 157; דב"ע מב/132-3 להבים בע"מ ואח' - פרנסה משה, פד"ע יד 264, 269]. אי לכך נפסק, כדלקמן: "יודגש כי בסעיפים שבחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג- 1963(להלן - החוק), שעניינם התפטרות המזכה בפיצויים (הסעיפים 6, 8 ו-11), נאמר במפורש שהמדובר הוא בהתפטרות "לרגל", "עקב" או "מחמת" האמור באותם הסעיפים, ללמדך שהגורם לא רק שצריך להיות קיים, אלא _והוא העיקר - שאותו גורם יהיה הפועל, המניע והמביא לתוצאה" [ראה: דב"ע לה/41-3 יעקב היגר -דינה שוורץ, פד"ע ז 24; דב"ע נג/210-3 אהרון רביוב -נאקו שיווק בע"מ פד"ע כז 514]. במילים אחרות, מעבר להוכחת קיומה של הרעה מוחשית או קיומן נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל. ואימתי תחשב הרעה בתנאי העבודה כמוחשית? לעניין זה נקבע בפסיקה, כי היא תחשב ככזו "כאשר הצר המעביד את צעדיו של העובד או הרע את תנאי עבודתו באופן מוחשי עד שלא השאיר בידו כל ברירה בלתי אם לנטוש את העבודה ולהתפטר" [ראה: ע"א 118/57 לזרוס - אחים ברנט את בורכרד בע"מ, פד"י יב 1613], וכן שההרעה צריכה להיות מוחשית עד כדי כך שאין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו או שניתן לייחס למעביד את הרצון להתפטר מן העובד [ראה: ע"א 496/67, שוקורי - מדינת ישראל, פד"י כב (1) 395; ע"א 171/66, עירית פתח תקוה - שלמה בן צור, פד"י כ (3) 262; ע"א 235/67 מרכז החינוך העצמאי של אגודת ישראל - מרגלית קרני, פד"י כא (2) 255]. 73. ומן הכלל לענייננו. במסגרת חקירתה הנגדית בפנינו, העידה התובעת כי בתקופה שלאחר תשלום משכורת חודש ינואר 2002, היא היתה בחוסר ודאות לגבי זהות מעבידה, שכן קיבלה את שכרה במקדמות, באיחור וללא תלושי שכר, כאשר לשאלתה מדוע היא לא מקבלת שכר בזמן, לא הצליחה לקבל תשובה (ראה עדותה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 22 עד עמ' 22 ש': 5), אך אישרה כי מצב זה חל על כל הקלדניות ולא התייחס באופן ספציפי אליה, ולדבריה: "כולנו היינו באותו מצב של אי וודאות. לשאלת ביה"ד, המצב של אי תשלום השכר לא התייחס רק אלי אלא לכל הקלדניות" (ראה עדותה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 11-10). התובעת אף הוסיפה בחקירתה בפנינו: "לשאלתך, לא קיבלתי שום הודעה בנושא קליטה או אי קליטה בשירות המדינה עד שעזבתי. עד שעזבתי, לא ידעתי אם מי מהקלדניות האחרות קיבלה הודעה על קליטה בשירות המדינה" (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 9-8). בהמשך הוסיפה: "לשאלתך,לפני שעזבתי לא ידעתי שאנחנו אמורים להיקלט בשירות המדינה ולא ידעתי שנעשו צעדים, אם נעשו כאלה על מנת לקלוט אותנו ולא אמרו לי מהנהלת בתי המשפט שתהיה קליטה מסודרת" (ראה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 18-17). מכל מקום העידה: לשאלתך, לא קיבלתי הודעה שנקלטתי במדינה, אבל בסמוך לפני עזיבתי, האחראית שלי אמרה לי שהגיעו טפסים מהמדינה ושיש למלא אותם, היא לא אמרה לצורך מה. אני לא מילאתי את הטפסים, כיוון שזה היה בסמוך לאחר שמסרתי את המכתב שאני נאלצת לעזוב"(ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 17-14). 73. דע עקא, שחרף עדותה הנ"ל התברר מתוך מוצגים נ/1-נ/5, אשר התובעת אישרה כי חתימתה מתנוססת עליהם, שהלכה למעשה כבר בחודש נובמבר 2001 חתמה התובעת ומילאה מסמכי קליטה לעבודה בשירות המדינה, ובכלל זה, על הסכמה למסירת מידע פלילי, שאלון לבדיקת ביטחון ברמה 5א, כתב התחייבות לשימוש נאות במחשבי מערכת בתי המשפט ובקשה לקצובת נסיעה. הנה כי כן, כבר בשלב זה מוצאים אנו קושי ליתן אמון בגירסת התובעת, לפיה לא היתה מודעת כלל לכך שהיא מיועדת לעבוד בשירות המדינה ולא ידעה כי כי העיכובים בתשלום שכרה (אשר יידונו להלן בהמשך), מקורם בשלבי הקליטה של הקלדניות לשירות המדינה. 74. אלא שבכך לא סגי. באשר לאותם איחורים נטענים בתשלום השכר, התובעת צירפה לתצהירה דף חשבון באשר למועד קבלת המשכורות שהחל מחודש ינואר 2002. כאשר נחקרה על תוכנו של הדף בפנינו, אישרה כי את שכר חודש ינואר קיבלה ביום 10/2/02 וזאת מאיגמי וכי טענותיה לגבי שכר מולן מתייחסות לשכר שהחל ממשכורת חודש פברואר ואילך (ראה: בעמ' 21 לפרוטוקול ש': 8-6; 13-11). מכל מקום אישרה התובעת בחקירתה הנגדית בפנינו, כי את השכר מאיגמי היתה מקבלת בדרך כלל ב- 9 לכל חודש, כך, שאת שכרה לחודש ינואר, קיבלה באיחור של יום אחד, (ראה עדותה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 7-6), את שכרה לחודש פברואר קיבלה ב- 13/3/02 ואת שכרה לחודש מרץ קיבלה ב-11/4/02 (ראה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 10-8). 75. נקדים ונבהיר, כי אין להקל ראש בשום איחור בתשלום שכרו של עובד. דע עקא שבדוננו בעילה זו של התפטרות עקב הרעה מוחשית בתנאי העבודה כנטען על ידי התובעת, יש לבחון את הסוגיה על רקע מכלול נסיבות העניין, ויש ליתן את הדעת גם להיבט המידתיות. בענייננו, מתוך עדות התובעת עצמה בפנינו, התברר כי אותן הלנות שכר אשר בעטין טוענת התובעת כי נאלצה לחפש מקום עבודה אחר, התייחסו לאיחור בתשלום משכורות החודשים ינואר ופברואר, ולכל היותר מרץ 2002 (להזכיר, לשיטת התובעת כבר בתחילת אפריל היא החליטה להתפטר). לא זו אף זו, ה"הלנות" אשר בעטין טוענת התובעת כי נאלצה להתפטר מעבודתה, התייחסו לאיחור של יום אחד בתשלום משכורת ינואר, של 4 ימים בתשלום משכורת חודש פברואר ולאיחור של יומיים בתשלום משכורת חודש מרץ 2002. כאמור, לא קיבלנו את גרסתה של התובעת, לפיה לא היתה מודעת כלל לכך שהיא מיועדת לעבור, ביחד עם כלל הקלדניות, לשרות המדינה. בענייננו, ברי מתוך כלל נסיבות המקרה, כי העיכובים של ימים בודדים בתשלום השכר לקלדניות בתקופה זו ותשלום שכרן על ידי מקדמות, היו אירועים זמניים שנבעו משלבי הקליטה של הקלדניות לשירות המדינה. כאמור, על פי הפסיקה, הרעה מוחשית בתנאי העבודה לעניין סעיף 11(א) לחוק, עניינה בהרעה כזו שלא הותירה בידי העובד כל ברירה בלתי אם להתפטר מעבודתו. עיכובים מזעריים וזמניים במועד תשלום השכר, אשר הוסדרו בתוך פרק זמן קצר, אינם בכל הכבוד, אותה הרעה מוחשית אליה מכוון החוק. לא זו אף זו. מעצם העובדה ששאר הקלדניות, ובכלל זה שאר הקלדניות נשוא תביעה זו, לא סברו כי העיכוב בתשלום שכרן ותשלומו במקדמות באותו פרק זמן מוגבל - מצדיקים את התפטרותן מעבודתן - ברי לנו כי לא זה היה הטעם להתפטרותה של התובעת שבנדון. כאמור, על פי הפסיקה, מעבר להוכחת קיומה של הרעה מוחשית או קיומן של נסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, יש להראות קשר סיבתי בין אותה הרעה או אותן נסיבות לבין ההתפטרות בפעל. בענייננו, מתוך עדותה של התובעת בפנינו התברר כי אמנם בסופו של יום היא מועסקת בתחום ההי-טק, תחום אותו למדה במהלך תקופת עבודתה כקלדנית (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 20). לא זו אף זו, התברר מתוך עדותה כי היא עבדה במשמרות ערב בבתי המשפט, הואיל והיתה סטודנטית נכון לאותו מועד (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 7), וכי את התעודה בגין לימודיה הנ"ל קיבלה לדבריה "בשנת 2002 או 2001" (ראה: בעמ' 23 לפרוטוקול ש': 7). לא נעלמו מעינינו דבריה של התובעת לפיהם, לא החלה מיד לעבוד בתחום ההי-טק, (ראה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 25-24), אלא שמנגד, גם לשיטתה של התובעת בחקירתה בפנינו, מיד עם סיום עבודתה כקלדנית בחודש אפריל 02' היא המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה, שמצאה כבר בחודש מרץ 02' (ראה עדותה: בעמ' 22 לפרוטוקול ש': 23). הנה כי כן, על רקע הצטברות הנסיבות כמבואר לעיל, אין זאת אלא שהכף נוטה לעבר המסקנה כי המניע להתפטרות התובעת, נבע משינויים במצבה האישי ולא מנסיבות הנוגעות לתנאי עבודתה כקלדנית, לא כל שכן שלא עקב הרעה מוחשית בתנאי עבודתה או נסיבות בהן לא ניתן לדרוש ממנה כי תמשיך בעבודתה. 76. סיכומם של דברים. לאור כל המבואר לעיל, לא רק שלא שוכנענו כי עסקינן ב"הרעה מוחשית" בתנאי העבודה כהגדרתה על פי הפסיקה, המצדיקה התפטרות בדין מפוטר, אלא שלאור מכלול נסיבות המקרה נחה דעתנו כי אותם עיכובים זמניים בתשלום שכרה ותשלום שכרה באמצעות מקדמות במשך תקופת המעבר לשירות המדינה - לא היו הטעם שבעטיו התפטרה התובעת מעבודתה כקלדנית. משכך הם פני הדברים, ובהינתן כי נטל ההוכחה להוכחת זכאותה לפיצויי פיטורים מכח החוק בנסיבות התפטרותה שבנדון - מוטל על התובעת, אין בידינו לקבוע כי התובעת עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת תביעתה זו. אי לכך, אין לנו אלא לדחות את תביעת התובעת רבקה ישראל שבנדון, לתשלום פיצויי פיטורים בנסיבות התפטרותה מעבודתה. 77. עד כאן קביעותינו בכל הנוגע לתביעותיהן של התובעות להפרשי פיצויי פיטורים ותביעתה של התובעת רבקה ישראל לתשלום פיצויי פיטורים, ומכאן נפנה למחלוקת שבין הצדדים בכל הנוגע לסוגית ביטוח המנהלים. התביעה לשחרור כספי ביטוח מנהלים ולתשלום פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים. 78. ברכיב זה לכתב התביעה, עתרו התובעות, אורית סטלקול, זנדברג ציפורה, דנינו יהודית מצפה רחל ודרמון זיוה, לשחרור כספי התגמולים (חלק העובד וחלק המעביד בשיעור של 5% כל אחד) שנצברו על שמן בפוליסות ביטוח המנהלים שערכה עבורן איגמי במשך תקופת עבודתן נשוא התביעה. כמבואר לעיל, לא היה חולק בסופו של יום, כי מכח הסכם הפשרה שבין איגמי למדינה, שוחררו לטובת תובעות אלו כספי התגמולים שנצברו בפוליסות על שמן בגין חלק העובד וחלק המעביד לביטוח מנהלים. יתרה מכך, תובעות אלו לא טענו בסופו של יום, כי הופרשו בגינם סכומים בחסר לביטוח מנהלים, על אף שניתנה להן האפשרות להודיע לאחר שחרור הכספים, האם קיימים חוסרים כאמור. ודוק, להזכיר, בדיון מיום 22/11/05 אישרו הצדדים לפרוטוקול כי לגבי התקופה שעד חודש 6/99 בדקו את ההפרשות ומצאו כי ההפרשות שבוצעו בפעל, תואמות את הסכומים שהיה על איגמי להפריש בגין אותן תובעות (ראה: בעמ' 61 לפרוטוקול ש': 18-10). 79. הנה כי כן, גדר המחלוקת שנותרה בין הצדדים בכל הנוגע לרכיב זה לכתב התביעה, מתייחס לתביעותיהן של התובעות נורית אלג'ם, גלית שגיא, רונית יולזדי, מירי דוד, נורית איטח, אברג'יל לילך ושרית דוד, אשר בגינן לא בוצעו הפרשות לביטוח מנהלים, כלל במשך התקופה נשוא המחלוקת, לתשלום פיצוי בגובה הפרשות המעביד לביטוח מנהלים. ולתביעותיהן של התובעות רונית יולזדי ורבקה ישראל, אשר מלכתחילה טענו כי בוצעו בגינן הפרשות בחסר לביטוח מנהלים ועתרו להשלמתן. וכך, התובעות כמפורט להלן, עתרו לחיוב הנתבעות בתשלום פיצוי בשווי חלק המעביד (5%) בתגמולים לביטוח מנהלים, על פי הפירוט שלהלן: נורית אלג'ם - עתרה לתשלום פיצוי בסך כולל של כ-11,929 ₪. גלית שגיא - עתרה לתשלום פיצוי בסך כולל של כ-7,181 ₪. מירי דוד - עתרה לתשלום פיצוי בסך כולל של כ-2,316 ₪. נורית איטח - עתרה לתשלום פיצוי בסך כולל של כ-5,850 ₪. שרית דוד - עתרה לתשלום פיצוי בסך כולל של כ-5,975 ₪. אברג'יל לילך - עתרה לתשלום פיצוי בסך כולל של כ-5,975 ₪. ובאשר להשלמת ההפרשות: התובעת רבקה ישראל - עתרה לתשלום השלמת הפרשות בסך כולל של כ-1,507 ₪. התובעת רונית יולזדי - עתרה לתשלום השלמת הפרשות אך לא נקבה בסכום. 80. מנגד, לטענת איגמי כעולה מתצהיר העדות הראשית מטעמה, הרי שהתובעות נורית אלג'ם, גלית שגיא, מירי דוד, שרית דוד ואברג'יל לילך - סירבו לפתוח פוליסת ביטוח מנהלים על שמן, ולפיכך לא בוצעו הפרשות וניכויים על שמן לפוליסת ביטוח מנהלים, במשך תקופת עבודתן נשוא המחלוקת. לגבי התובעת נורית איטח, לא היתה התייחסות בתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי. לגבי התובעת רבקה ישראל, איגמי בתצהירה כי הפרישה סך כולל של 4,622 ₪, מתוכם 1,882 ₪ ניכוי חלק העובד והיתרה - חלק המעביד, ולגבי התובעת רונית יולזדי - איגמי כי הפרישה סך כולל של 14,850 ₪. מתוכם 8,535 ₪ ניכוי חלק העובד ו- 3,055 ₪ חלק המעביד. 81. משכך, נפנה להלן לדון תחילה בתביעותיהן של התובעות אשר בגינן לא נפתחו פוליסות לביטוח מנהלים ולאחר מכן נדון בתביעות שתי התובעות לתשלום השלמות. 82. כך, ובכל הנוגע לתובעות נורית אלג'ם, גלית שגיא, מירי דוד, שרית דוד ואברג'יל לילך, העיד העד מר טמיר מטעם איגמי, בחקירתו הנגדית בפנינו, כי עובדות אלו סירבו כי תיפתח עבורן פוליסת ביטוח מנהלים, ולגבי הגב' מירי דוד, טען כי כאשר שבה לעבודה מחופשת הלידה ב-26/11/00 כבר היתה עובדת הנהלת בתי המשפט, לשיטתו, ולכן אף מטעם זה לא נפתחה עבורה פוליסת ביטוח מנהלים (ראה: עדותו בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 12-1). 83. בסעיף 5.9 לתנאי המכרז המהווה חלק בלתי נפרד מן ההסכם שבין איגמי למדינה, נאמר: "לטובת כל עובד יופרשו כספים לקופות פנסיוניות או לקופת גמל, ובכלל זה לצורך פיצויי פיטורין, כמקובל לגבי הפרשות עובד ומעביד וכקבוע בהסכם הקיבוצי החל על העובד" הנה כי כן על פי הסכם ההתקשרות שבין המדינה לאיגמי, נקבעה, לכל הפחות, זכאותן של התובעות להפרשת "כספים לקופות פנסיוניות או לקופת גמל כמקובל לגבי הפרשות עובד ומעביד". באשר לסיפא לסעיף זה, אכן לא נעלם מעינינו כי על פי סעיף 15 להסכם הקיבוצי המיוחד שבין איגמי לבין הסתדרות העובדים החדשה במרחב חיפה מיום 5.12.96 (ראה: נספח ב' לתצהירי התובעות), קמה חובה להפריש עבור העובדים לפנסיה מקיפה במבטחים לאחר 12 חודשי העסקה, עם אפשרות להסדר חלופי בהסכמת העובד בביטוח מנהלים, אלא שלשיטת אגמי עצמה בתצהירה, הסכם זה בוטל על ידיה (ראה: מכתבה - נספח ח' לתצהירה, וכן עדותו של מר טמיר בחקירתו הנגדית בפנינו בעמ' 68 לפרוטוקול ש' 10-6). הנה כי כן, מחד התובעות אינן יכולות להסתמך על הוראות ההסכם הקיבוצי הנ"ל כמקור לזכותן לביצוע אותן הפרשות לתקופת 12 חודשי העסקתן הראשונות, אך מאידך גם איגמי אינה יכולה להסתמך על הוראותיו של ההסכם הקיבוצי בכל הנוגע לעיתוי תחילת הביטוח, אם לשיטתה היא עצמה, הסכם זה בוטל. 84. משכך, נפנה לבחון את שאלת זכאותן של התובעות למבוקש על ידן על פי סעיף 5.9 לתנאי המכרז כפי שאומצו בהסכם שבין המדינה לבין איגמי. וכך, לטענת התובעות, ההסכם שבין המדינה לבין איגמי, מהווה הסכם לטובת צד ג' ולפיכך קמה להן הזכות לדרוש את אכיפתו, ובכלל זה את אכיפת הוראות סעיף 5.9 להסכם. מנגד, לטענת איגמי בסיכומיה, על פי סעיף 3.1.1. להסכם שבינה לבין המדינה היא התחייבה לשמור על כל הזכויות שהיו לעובדות בחברת כח האדם הקודמת, ולפיכך לעובדות שהיו פוליסות ביטוח מנהלים, המשיכה איגמי להפריש ולנכות כספים, ואולם לעובדות שלא היו פוליסות ביטוח מנהלים, לא היה באפשרותה לכפות עליהן לפתוח פוליסות כאמור, בהינתן כי הדבר כרוך גם בניכויי שכר מן העובד. לשיטתה, הואיל ולא קמה עליה כל חבות, לא מכח הדין ולא מכח ההסכם לבצע הפרשות וניכויים לביטוח מנהלים, הרי שלגבי אותו מיעוט של עובדות שלא היה מעוניין בביטוח מנהלים, לא נכפה עליו הביטוח. מוסיפה איגמי וטוענת, כי בכל מקרה, לא קמה עליה חובה לקיים את סעיף 5.9 הנ"ל להסכם שבינה לבין המדינה, מן הטעם שהסכם זה בוטל לנוכח הפרותיה של המדינה את הוראות ההסכם, לאורך כל תקופת קיומו. 85. אין בידינו לקבל את טענותיה אלו של איגמי, ונבאר. כאמור, בנוסף לסעיף 3.1.1. להסכם שבין איגמי למדינה לפיו התחייבה איגמי לשמור על כל הזכויות שהיו לעובדות בחברת כח האדם הקודמת, הוסכם בסעיף 5.9 לתנאי המכרז אשר על פיו זכתה איגמי במכרז שבנדון ואשר אומץ כחלק מן ההסכם שבינה לבין המדינה, כי יופרשו לטובת כל עובד כספים לקופות פנסיוניות או לקופת גמל, כמקובל לגבי הפרשות עובד ומעביד. 86. סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 קובע: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו." בע"א 253/82 ד"ר דן חושי נ' הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל פ"ד לח(1) 640, נקבע לעניין סעיף זה: "אחד החידושים, אשר נתחדשו על-ידי המחוקק הישראלי, הוא זה הקבוע בסעיף 34לחוק החוזים (חוק כללי), הקובע לאמור: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו." מכוחו של סעיף זה עשוי אדם, שאינו צד לחוזה, לרכוש זכויות על _פיו כלפי הצדדים לו. תנאי להענקתה של זכות זו לצד שלישי הוא, כי על _פי פירושו הנכון של החוזה נטלו על עצמם הצדדים או אחד מהם חיוב כלפי הצד השלישי ובכך העניקו לצד השלישי זכות כלפיהם. לא די בכך, כי הלכה למעשה יש בו בחוזה כדי להיטיב עם צד שלישי. תנאי הוא לתחולתו של סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), כי על-פי פירושו הנכון של החוזה משתמעת ממנו (במפורש או מכללא) הכוונה להעניק לצד השלישי זכות ולהטיל במקביל לכך על בעלי החוזה חובה (ראה ג' שלו, 'חוזה לטובת צד שלישי', פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 29). מכאן, שאפילו יש בחוזה התחייבות ליתן טובת הנאה לצד שלישי, אין באותה התחייבות כשלעצמה כדי להעניק זכות לצד שלישי, שכן השאלה היא תמיד, אם אותה התחייבות היא אך כלפי הצד לחוזה ואילו טובת ההנאה היא אך תוצאה של ביצוע אותה התחייבות, או שמא ההתחייבות עצמה, בנוסף לטובת ההנאה, מכוונת כלפי הצד השלישי (ראה ע"א 348/79 [1], בעמ' 37). הנה כי כן, המבחן לקיומה של זכות ברת אכיפה לטובת הצד השלישי (התובעות, בענייננו) מכח חוזה בין שני צדדים אחרים, הוא כוונת הקניה של אותה זכות כלפי הצד השלישי, שכן לא די בכך שמכח התחייבות כלפי הצד לחוזה קמה טובת הנאה לצד שלישי. 87. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, קובע סעיף 5.9 לתנאי המכרז המהווה חלק בלתי נפרד מן ההסכם שבין איגמי למדינה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, את חובתה של איגמי ואת זכאותה של כל תובעת לכך, שיופרשו לטובתה כספים לקופות פנסיוניות או לקופת גמל, כמקובל לגבי הפרשות עובד ומעביד. ההסכם אינו קובע כי ניתן להפריש כספים לקופות פנסיוניות או לקופת גמל, או כי הדבר מסור לשיקול דעתן של איגמי או של המדינה, או אף של התובעות, כי אם קובע בלשון אימפרטיבית כי "יופרשו כספים..." וזאת "לטובת כל עובד...". הנה כי כן, בענייננו לשון ההסכם מציינת בצורה ברורה ומפורשת את מעמדן של התובעות ואת כוונתם של הצדדים להסכם, להקנות לתובעות בעניינו זכות ברת אכיפה, וזאת בשונה מטובת הנאה אקראית שהיא אך תוצאה של ביצוע אותה התחייבות בין הצדדים להסכם. 88. על מנת להראות, כי למרות האמור לעיל, הופטרה איגמי מחובתה זו כלפי התובעות, הנטל הוא עליה להראות, כי על אף הוראותיו המפורשות של ההסכם וכוונת ההקניה הברורה העולה מהן, הושג הסכם או הסדר אחר בינה לבין המדינה הפוטר אותה מביצוע ההפרשות בתנאים מסוימים, או למצער, כי הושג הסכם או הסדר אחר, בינה לבין התובעות שלא בוצעו עבורן הפרשות לביטוח מנהלים, הפוטר אותה מקיום אותה התחייבות. דא עקא, שזאת לא נעשה בענייננו. כך, אפילו לא נטען על ידי איגמי כי הושג הסכם או הסדר אחר בינה לבין המדינה הפוטר אותה מביצוע ההפרשות בתנאים מסוימים. ובאשר להסדר אחר מול התובעות, כל שנטען על ידי מנכ"ל איגמי בחקירתו הנגדית בפנינו, היה שסוכן הביטוח מטעם איגמי שוחח עם התובעות והחתים את אלו שהיו מעוניינות בכך על טפסים לביטוח מנהלים (ראה: בעמ' 68 לפרוטוקול ש': 29-28), כי נורית אלג'ם סירבה לפתוח פוליסת ביטוח מנהלים שכן היתה מעוניינת לקבל יותר כסף למשכורתה השוטפת (ראה: בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 4-3), וכי תשובה זו נכונה גם לגבי שרית דוד, אברג'יל לילך, מירי דוד וגלית שגיא (ראה: בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 10-7). דא עקא שאותו סוכן ביטוח, אשר לכאורה היה עד לסירובן של התובעות שבנדון, כי תיפתח עבורן פוליסה לביטוח מנהלים, לא הוזמן להעיד, ואף לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא אחרת ממנה ניתן ללמוד כי למצער הוצע לתובעות אלו שתיערך עבורן פוליסת ביטוח מנהלים, לא כל שכן אסמכתא כי סירבו במפורש שייעשה כן. לא למותר יהיה לציין, כי בכל הנוגע למירי דוד, נטען על ידי מר טמיר כי בכל מקרה לאחר שובה מחופשת לידה, כבר לא התקיימו לשיטתו יחסי עובד ומעביד בינה לבין איגמי כי אם בינה לבין הנהלת בתי המשפט, ולכן ממילא לא נפתחה עבורה פוליסת ביטוח מנהלים (ראה עדותו: בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 9-8). רק על מנת לסבר את האוזן נציין כי התובעת מירי דוד חזרה לעבודתה לאחר חופשת הלידה בחודש נובמבר 2000 ואילו פסק הדין בפרשת חני אבני ניתן רק ביום 29/7/01, כך שאף ל זו של איגמי, אין בידינו לשעות. לא זו אף זו, כאשר נשאלה התובעת נורית אלג'ם עצמה בחקירתה הנגדית בפנינו האם במשך תקופת עבודתה ראתה סוכן ביטוח שמגיע להחתים את הבנות על פוליסות לביטוח מנהלים, העידה כי לאף אחת מהקלדניות שעבדו עימה, לא נערך ביטוח מנהלים, וכי לה עצמו סירבו לעשות ביטוח מנהלים ב שהיא אינה וותיקה מספיק (ראה עדותה: בעמ' 44 לפרוטוקול ש': 15-12), וכאשר נשאלה התובעת שרית דוד בחקירתה הנגדית בפנינו לעניין זה, היא העידה כי הובטח לה שייערך עבורה ביטוח מנהלים, אך לא נעשה כן, וכאשר עומתה במפורש עם ה, כי סירבה שייערך עבורה ביטוח מנהלים, העידה: "ש. אני אומרת לך שאת לא רצית שיעשו לך ביטוח מנהלים, מה תגובתך? ת. לא קיים דבר כזה" (ראה עדותה: בעמ' 46 לפרוטוקול ש': 19-16). מכל מקום, מר טמיר אישר בחקירתו הנגדית בפנינו, כי לאותן עובדות, אשר לשיטתו סירבו שייערך עבורן ביטוח מנהלים מן הטעם שרצו יותר כסף לשכרן השוטף, לא שולם שווי חלק הפרשות המעביד לביטוח מנהלים, במישרין (ראה עדותו: בעמ' 69 לפרוטוקול ש': 12-11) . סיכומם של דברים, בנסיבות כמבואר לעיל, אין בידינו לקבוע כי איגמי עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי הוצע לתובעות שבנדון לערוך ביטוח מנהלים על שמן, לא כל שכן שלא עמדה בנטל המוטל עליה להראות כי התובעות שבנדון סירבו להצעה זו שכלל לא הוכח כי הוצעה. מכל מקום, ברי מתוך חקירתו הנגדית של מנכ"ל איגמי, כי תובעות אלו לא פוצו בשווי הפרשות המעביד לביטוח מנהלים, שנחסכו מאיגמי עקב סירובן הנטען של התובעות (אשר כאמור לא הוכח) לערוך עבורן ביטוח מנהלים. 89. הנה כי כן, בנסיבות המקרה שבפנינו, לא הוכח כי איגמי הופטרה מאותה התחייבות כלפי התובעות להפריש לטובת כל אחת מהן כספים לקופות פנסיוניות או לקופת גמל. לא למותר יהיה לציין, כי אף אין בידינו לקבל את טענתה של איגמי כי לא קמה עליה חובה לקיים את סעיף 5.9 הנ"ל להסכם שבינה לבין המדינה, מן הטעם שהסכם זה בוטל. בענייננו, לא נשלחה הודעת ביטול מצד זה או אחר להסכם, והלכה למעשה, וחרף טענותיהן ההדדיות של איגמי ושל המדינה האחת כלפי השניה בדבר הפרות ההסכם, המשיכו השתיים לקיים את ההסכם שביניהן עד למועד ההארכה האחרון המוסכם, ואף מעבר לכך. משכך הם פני הדברים, התוצאה היא שהתובעות זכאיות לאכיפת זכותן זו לביצוע הפרשות לביטוח מנהלים. בשולי הדברים ולמעלה מן הצריך, נציין כי לאור הוראות סעיף 5.9 הנ"ל, המחייבות הפרשות לקופות פנסיוניות או לקופת גמל, "ובכלל זה לצורך פיצויי פיטורין", ובשים לב להוראות סעיף 5.13 לתנאי המכרז המהווים חלק בלתי נפרד מן ההסכם שבין איגמי למדינה, ממילא וגם אלמלא הסכם הפשרה שבין איגמי למדינה בבית המשפט המחוזי, זכאיות היו התובעות לאכיפת זכותן לתשלום פיצויי פיטורים בגין התקופה נשוא המחלוקת, עם הפסקת מתן השירות על ידי איגמי. כמבואר לעיל, משהגיעו איגמי והמדינה לאותה תוצאה במסגרת הסכם הפשרה שביניהן, התיתר מניה וביה הצורך לדון בסוגיה זו. 90. עד כאן קביעתנו לפיה התובעות שבנדון זכאיות לאכיפת זכותן זו לביצוע הפרשות לביטוח מנהלים. ודוק, הואיל וכלל לא נפתחו פוליסות ביטוח מנהלים עבור אותן תובעות, הרי שאין זה מעשי בדיעבד להורות על ביצוע הפרשות וניכויים לטובת התובעות בגין שנים עברו. אי לכך, התוצאה היא שהתובעות אשר בגינן לא נפתחו פוליסות ביטוח מנהלים זכאיות לפיצוי בשווי חלק המעביד לביטוח מנהלים בשיעור של 5% משכרן המבוטח. 90. משזו קביעתנו נפנה להלן לדון בתביעותיהן הפרטניות של כל אחת מן התובעות. התובעת גלית שגיא 91. כמבואר לעיל, אין בידינו לקבל את טענת איגמי לפיה לא קמה לתובעת זו לאכיפת הוראות סעיף 5.9 להסכם שבין איגמי לבין המדינה. משכך, התוצאה היא שתובעת זו זכאית לפיצוי בשווי חלק המעביד לביטוח מנהלים בשיעור של 5% משכרה המבוטח לתקופה נשוא התביעה. 92. התובעת שבנדון, עתרה לחיוב הנתבעות בסך הכולל של כ-7,181 ₪, מבוסס על משכורת ממוצעת, אך לא פירטה כיצד חישבה ממשכורת זו, בגין איזה תקופה ואלו רכיבים נלקחו על ידה בחשבון לצורך ביצוע החישוב. יתרה מכך, בסעיף 5.9 למכרז, לא נקבע מהם רכיבי השכר אשר מהם יבוצעו ההפרשות, מעבר לציון "כמקובל לגבי הפרשות ומעביד". בהעדר כל פירוט ובהעדר מצד מי מהתובעות לגבי רכיבי השכר אשר מהם, לשיטתן, יש לבצע את ההפרשות, אין לנו אלא את שעינינו רואות מתוך טופסי 106 של שאר התובעות, ולפיו ההפרשה בפעל לביטוח מנהלים בוצעה מתוך שכר היסוד של התובעות, בלבד. אי לכך, אין לנו אלא להסתמך על שכר היסוד של התובעות כבסיס לחישוב הפיצוי. 93. כאמור, התובעת גלית שגיא החלה את עבודתה בתקופה נשוא המחלוקת, ביום 1/3/98. מעיון בטופסי 106 של תובעת זו לשנים 98 עד 2001, אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי בגין התקופה שהחל מ-1/3/98 ועד לסוף חודש 12/01 השתכרה התובעת שבנדון סך כולל של 115,995 ₪ בגין שכר יסוד. התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך אין בידינו נתונים לגבי משכורתה בחודש 1/02. ברם אולם, הואיל ולא היה חולק כי תובעת זו הועסקה אף בחודש 1/02, יחושב שכר היסוד שלה לחודש זה על יסוד שכרה הממוצע לשנת 2001 אשר עמד על סך של 2,967 ₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 2,967 ₪ כאמור לעיל, בגין חודש 1/02, התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מ-1/3/98 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל השתכרה תובעת זו, סך כולל של 118,962 ₪ בגין שכר יסוד. 94. אי לכך, שבגין תקופת עבודתה בתקופה נשוא המחלוקת, זכאית תובעת זו לסך הכולל של 5,948 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים, על פי הפירוט שלהלן: 118,962 ₪ ₪ X 5% = 5,948 ₪. אשר על כן, זכאית התובעת גלית שגיא לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסך כולל של 5,948 ₪, ולא כנתבע על ידיה. התובעת מירי דוד 95. התובעת מירי דוד, עתרה לחיוב הנתבעות בסך הכולל של כ-2,316 ₪, למשך תקופת העבודה ה"שניה" שלה, מבוסס על משכורת ממוצעת, אך לא פירטה כיצד חישבה ממשכורת זו, בגין איזה תקופה ואלו רכיבים נלקחו על ידה בחשבון לצורך ביצוע החישוב. 96. כאמור קבענו כי תובעת זו, החלה את תקופת עבודתה ה"שניה" ביום 26/11/00. ודוק, אף תובעת זו לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך אין בידינו נתונים לגבי משכורתה בחודש 1/02. מכל מקום מעיון בטופסי 106 של תובעת זו לשנים 2000 ו-2001 אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי בגין התקופה שהחל מיום 26/11/00 ועד לחודש 12/01 ועד בכלל, השתכרה תובעת זו, את הסך הכולל של 30,326 ₪. בנסיבות העניין, והואיל ולא היה חולק כי תובעת זו הועסקה אף בחודש 1/02, יחושב שכר היסוד שלה לחודש זה על יסוד שכרה הממוצע לשנת 2001 אשר עמד על סך של 2,441 ₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 2,441 ₪ כאמור לעיל, בגין חודש 1/02, התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מ- 26/11/00 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל השתכרה תובעת זו, סך כולל של 32,767 ₪ בגין שכר יסוד. 97. אי לכך בגין התקופה ה"שניה" נשוא תביעתה, שהחל מיום 26/11/00 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל זכאית תובעת זו לסך הכולל של 1,638 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים, על פי הפירוט שלהלן: 32,767 ₪ ₪ X 5% = 1,638 ₪. אשר על כן התובעת מירי דוד זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים לתקופה השניה בסך של 1,638 ₪, ולא כנתבע על ידיה. התובעת נורית אלג'ם 98. התובעת שבנדון, עתרה לחיוב הנתבעות בסך הכולל של כ-11,929 ₪, בוסס על משכורת ממוצעת, מבלי שפירטה כיצד חישבה ממשכורת זו, בגין איזה תקופה ואלו רכיבים נלקחו על ידה בחשבון לצורך ביצוע החישוב. 99. לגבי תובעת זו לא היה חולק כאמור, כי הועסקה בתקופה נשוא התביעה, החל מחודש 8/97. דא עקא שמעיון בתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי לא צורף טופס 106 בגין תובעת זו לשנת 97'. עם זאת מעיון בטופסי 106 של תובעת זו לשנים 98 ואילך, אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי בגין התקופה שהחל מיום 1/1/98 עד לסוף חודש 12/01 ועד בכלל, השתכרה תובעת זו, סך כולל של 134,482 ₪ בגין שכר יסוד. בנסיבות העניין, והואיל ולא היה חולק כי תובעת זו הועסקה במשך כל תקופה שהחל מחודש 8/97 ואילך, יחושב שכר היסוד שלה לתקופה שהחל מחודש 8/97 ועד 12/97 ועד בכלל, על יסוד שכרה הממוצע לתקופה שהחל מ-1/1/98 ועד 31/12/98, אשר עמד על סך של 2,339 ₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 11,695 ₪ (2,339 ₪ X 5 חודשים לתקופה מחודש 8/97 ועד 12/97 ועד בכלל) התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מיום 1/8/97 עד לסוף חודש 12/01 ועד בכלל השתכרה תובעת זו, סך כולל של 146,177 ₪ בגין שכר יסוד. כעולה מתלוש השכר של תובעת זו לחודש 1/02 אשר צורף לתצהירה עולה כי בחודש זה השתכרה התובעת 2,701 ₪ בגין שכר יסוד, ובסה"כ השתכרה בגין שכר יסוד למלוא התקופה שהחל מחודש 8/97 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל את הסך הכולל של 148,878 ₪. 100. אי לכך, בגין התקופה שהחל מחודש 8/97 ועד לחודש 1/02, זכאית תובעת זו לסך הכולל של 7,444 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים, על פי הפירוט שלהלן: 148,878 ₪ ₪ X 5% = 7,444 ₪. אשר על כן, התובעת נורית אלג'ם זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסך כולל של 7,444 ₪, ולא כנתבע על ידיה. התובעת שרית דוד 101. התובעת שרית דוד, עתרה לחיוב הנתבעות בסך הכולל של כ-5,975 ₪, מבוסס על משכורת ממוצעת, מבלי שפירטה כיצד חישבה משכורת זו, בגין איזה תקופה ואלו רכיבים נלקחו על ידה בחשבון לצורך ביצוע החישוב. 102. גם לגבי תובעת זו לא היה חולק כאמור, כי הועסקה בתקופה נשוא התביעה, החל מחודש 8/97. דא עקא שמעיון בתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי גם לגבי תובעת זו לא צורף טופס 106 לשנת 97'. עם זאת מעיון בטופסי 106 של תובעת זו לשנים 98 ואילך, אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי בגין התקופה שהחל מיום 1/1/98 עד לסוף חודש 12/01 ועד בכלל, השתכרה תובעת זו, סך כולל של 101,001 ₪ בגין שכר יסוד. בנסיבות העניין, והואיל ולא היה חולק כי תובעת זו הועסקה במשך כל תקופה שהחל מחודש 8/97 ואילך, יחושב שכר היסוד שלה לתקופה שהחל מחודש 8/97 ועד 12/97 ועד בכלל, על יסוד שכרה הממוצע לתקופה שהחל מ-1/1/98 ועד 31/12/98, אשר עמד על סך של 1,612 ₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 8,060 ₪ ( 1,612 ₪ X 5 חודשים לתקופה מחודש 8/97 ועד 12/97 ועד בכלל) התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מיום 1/8/97 עד לסוף חודש 12/01 ועד בכלל השתכרה תובעת זו, סך כולל של 109,061 ₪ בגין שכר יסוד. התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך אין בידינו נתונים לגבי משכורתה בחודש 1/02. בנסיבות העניין, והואיל ולא היה חולק כי תובעת זו הועסקה אף בחודש 1/02, יחושב שכר היסוד שלה לחודש זה על יסוד שכרה הממוצע לשנת 2001 אשר עמד על סך של 2,238 ₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 2,238 ₪ כאמור לעיל, בגין חודש 1/02, התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מ- 8/97 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל השתכרה תובעת זו, סך כולל של 111,299 ₪ בגין שכר יסוד. 103. אי לכך, בגין התקופה שהחל מחודש 8/97 ועד לחודש 1/02, זכאית תובעת זו לסך הכולל של 5,565 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים, על פי הפירוט שלהלן: 111,299 ₪ X 5% = 5,565 ₪. אשר על כן, זכאית התובעת שרית דוד לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסך כולל של 5,565 ₪, ולא כנתבע על ידיה. התובעת לילך אברג'יל 104. התובעת לילך אברג'יל עתרה לחיוב הנתבעות בסך הכולל של כ-5,975 ₪, מבוסס על משכורת ממוצעת, אך לא פירטה על איזה משכורת, בגין איזה תקופה ואלו רכיבים נלקחו על ידה בחשבון לצורך ביצוע החישוב. 105. לגבי תובעת זו לא היה חולק כי הועסקה בתקופה שהחל מחודש 8/97, שכללה גם תקופת חופשת לידה וחל"ת בחודשים ינואר עד אפריל 1998 ועד בכלל. כאמור, מעיון בטופסי 106 של תובעת זו עולה, כי בחודשים ינואר פברואר ומרץ 1998 שהתה תובעת זו בחופשת לידה, ובחודש אפריל 98' שהתה בחל"ת. סעיף 6 (ז) (1) לחוק חוק עבודת נשים, התשי"ד-1954, קובע: "עובדת הזכאית לדמי לידה לפי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968, והיא ומעבידה או המעביד בלבד נהגו לשלם תשלומים להבטחת פנסיה או לקרן השתלמות, ימשיך המעביד לשלם תשלומים כאמור בעד התקופה שבעדה שולמו דמי הלידה ובלבד שהעובדת שילמה בעד התקופה האמורה את התשלומים החלים עליה, אם חלים, להבטחת הזכויות האמורות, והכל בשיעורים ולפי שכר העבודה כאילו הוסיפה העובדת לעבוד בתקופה האמורה". הואיל ובענייננו לא שילמה התובעת את התשלומים החלים עליה בעד תקופה זו, הרי שאין לקחת תקופה זו בחשבון לצורך חישוב הפיצוי שבנדון, והוא הדין לגבי תקופת שהותה בחל"ת. 106. ודוק, מעיון בתצהיר העדות הראשית מטעם איגמי, עולה כי גם לגבי תובעת זו לא צורף טופס 106 לשנת 97'. מכל מקום, מעיון בטופסי 106 של תובעת זו לשנים 98 ואילך, אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי בגין התקופה שהחל מיום 1/5/98 עד לסוף חודש 12/01 השתכרה תובעת זו, סך כולל של 84,092 ₪ בגין שכר יסוד. בנסיבות העניין, והואיל ולא היה חולק כי תובעת זו הועסקה במשך התקופה שהחל מחודש 8/97 והואיל ועל פניו ניצלה את חופשת הלידה המגיעה לה על פי חוק בחודשים ינואר-מרץ 98', יחושב שכר היסוד שלה לגבי כל התקופה שהחל מחודש 8/97 ועד 12/97 ועד בכלל, על יסוד שכרה הממוצע לתקופה שהחל מ-1/5/98 ועד 21/12/98, אשר עמד על סך של 1,627 ₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 8,135 ₪ (1,627 ₪ X 5 חודשים לתקופה מחודש 8/97 ועד 12/97 ועד בכלל) התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מיום 1/8/97 עד לסוף חודש 12/01 (להוציא תקופת חופשת לידה וחל"ת) השתכרה תובעת זו, סך כולל של 92,227 ₪ בגין שכר יסוד. התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך אין בידינו נתונים לגבי משכורתה בחודש 1/02. בנסיבות העניין, והואיל ולא היה חולק כי תובעת זו הועסקה אף בחודש 1/02, יחושב שכר היסוד שלה לחודש זה על יסוד שכרה הממוצע לשנת 2001 אשר עמד על סך של 1,981 ₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 1,981 ₪ כאמור לעיל, בגין חודש 1/02, התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מ-8/97 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל השתכרה תובעת זו, סך כולל של 94,208 ₪ בגין שכר יסוד. 107. אי לכך, בגין התקופה שהחל מחודש 8/97 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל, זכאית תובעת זו לסך הכולל של 4,710 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים, על פי הפירוט שלהלן: 94,208 ₪ X 5% = 4,710 ₪. אשר על כן, זכאית התובעת לילך אברג'יל לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסך כולל של 4,710 ₪, ולא כנתבע על ידיה. התובעת נורית איטח 108. התובעת נורית איטח, עתרה לתשלום פיצוי בסך כולל של כ-5,850 ₪, מבוסס על משכורת ממוצעת, אך לא פירטה על איזה משכורת, בגין איזה תקופה ואלו רכיבים נלקחו על ידה בחשבון לצורך ביצוע החישוב. כאמור, תובעת זו הועסקה בתקופה נשוא המחלוקת החל מיום 1/6/99 ועד ליום 31/1/02, כאשר במשך תקופה זו שהתה 13 חודשים בחופשת לידה ולאחריה בחל"ת מחודש 8/00 ועד לחודש 8/01 ועד בכלל. התובעת לא צירפה לתצהירה את תלוש השכר לחודש 1/02 ולפיכך אין בידנו נתונים לגבי משכורתה בחודש 1/02. מכל מקום מעיון בטופסי 106 של תובעת זו לשנים 2001-1999 אשר צורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם איגמי, עולה כי בגין התקופה שהחל מיום 1/6/99 ועד 31/7/00 והחל מיום 1/9/00 ועד לחודש 12/01 ועד בכלל, השתכרה תובעת זו, את הסך הכולל של 32,195 ₪. כמבואר לעיל, לאור הוראות סעיף 6 (ז) (1) לחוק חוק עבודת נשים, והואיל ובענייננו לא שילמה התובעת את התשלומים החלים עליה בעד תקופת חופשת הלידה והחל"ת, הרי שאין לקחת תקופה זו בחשבון לצורך חישוב הפיצוי שבנדון. זאת ועוד, הואיל ובנסיבות העניין, לא היה חולק כי תובעת זו הועסקה אף בחודש 1/02, יחושב שכר היסוד שלה לחודש זה על יסוד שכרה הממוצע לשנת 2001 אשר עמד על סך של 1,556₪ לחודש. משכך, ובצירוף הסך של 1,556 ₪ כאמור לעיל, בגין חודש 1/02, התוצאה היא שבגין התקופה שהחל מ- 1/6/99 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל (בניכוי 13 חודשי חופשת לידה וחל"ת) השתכרה תובעת זו, סך כולל של 33,751 ₪ בגין שכר יסוד. 108. אי לכך, בגין תקופת עבודה שהחל מ- 1/6/99 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל (בניכוי 13 חודשי חופשת לידה וחל"ת), זכאית תובעת זו לסך הכולל של 1,688 ₪ כפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים, על פי הפירוט שלהלן: 33,751₪ ₪ X 5% = 1,688 ₪. אשר על כן, התובעת נורית איטח זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים לתקופה השניה בסך של 1,688 ₪, ולא כנתבע על ידיה. 109. עד כאן קביעותינו באשר לזכאותן של התובעות אשר כלל לא נפתחה עבורן פוליסת ביטוח מנהלים, לפיצוי בשווי חלק המעביד לביטוח מנהלים בשיעור של 5% משכרן המבוטח, ומכאן נפנה לתביעותיהן של התובעות יולזדי רונית ורבקה ישראל לתשלום השלמות בגין הפרשי חלק המעביד, שהיה על המעביד להפריש לביטוח מנהלים בגין תגמולים. יולזדי רונית 110. כאמור, לא היה חולק כי עבור תובעת זו נפתחה פוליסת ביטוח מנהלים והופרשו עבורה כספים במשך תקופת עבודתה. אף לא היה חולק כי בסופו של יום שוחררו לזכותה כספי התגמולים שנצברו בפוליסה, אלא שכאמור תובעת זו עתרה מלכתחילה בכתב תביעתה, לתשלום הפרשי הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים. התובעת צירפה לתצהירה את נספח ו' שהוא מכתב חברת הביטוח בדבר ההפרשות והניכוים שבוצעו בגינה לשנים 2000 ו-2001, ועל פיו, בשנת 2000 הופרשו בגינה 3,995 ₪ מהם נזקף הסך של 2,000 ₪ על חשבון העובד ו-1995 ₪ על חשבון המעביד, ובשנת 2001 הופרשו בגינה 3,663 ₪ מהם נזקף הסך של 1,833 ₪ על חשבון העובד ו-1,830 ₪ על חשבון המעביד. ואמנם, לעניין תובעת זו, אישרה איגמי בתצהיר עדותה הראשי, כי במשך כל תקופת עבודתה הפרישה עבורה לביטוח מנהלים את הסך הכולל של 14,850 ₪, מתוכם 8,535 ₪ ניכוי חלק העובד ו- 3,055 ₪ חלק המעביד. איגמי אף צירפה לתצהירה את אישור חברת כלל המאשר, כי בגין תובעת זו שולמו בסך הכל 14,850 ₪ בגין חלק העובד והמעביד לתקופה שמשנת 1997 ועד 2001. 111. מעיון בטופסי 106 לשנים 1998 עד 2001 שצירפה איגמי לתצהירה בכל הנוגע לתובעת זו, עולה כי אכן משכרה של תובעת זו נוכו במשך כל חודש 5% לתגמולים מתוך שכר היסוד, אך לא הוצגה בפנינו כל אסמכתא מצד איגמי, כי אמנם במשך כל התקופה גם בוצעו הפרשות מעביד בשיעור זהה, למעט האסמכתא שהציגה התובעת והאסמכתא שהציגה איגמי באשר לחלק העובד והמעביד שהופרש. משהוברר מתוך האסמכתא שצירפה התובעת, כי לכל היותר, בגין חלק המעביד שולם עבור תובעת זו, אך הסך של 3,663 ₪ במשך כל התקופה נשוא התביעה (בה כאמור נוכה מן התובעת חלק העובד), התוצאה היא שתובעת זו זכאית לפיצוי בגובה יתרת הסכום שהיה על המעביד להפריש לביטוח מנהלים בגין תגמולים בסך של 4,902 על פי החישוב שלהלן: 8,535 ₪ _ 3,633 ₪ 4,902 ₪. אי לכך, זכאית התובעת רונית יולזדי לפיצוי בגובה השלמת מלוא הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסך כולל של 4,902 ₪. התובעת רבקה ישראל 112. אף לגבי תובעת זו, לא היה חולק כי נפתחה פוליסת ביטוח מנהלים והופרשו עבורה כספים במשך תקופת עבודתה. אף לא היה חולק כי בסופו של יום שוחררו לזכותה כספי התגמולים שנצברו בפוליסה, אלא שכאמור, גם תובעת זו עתרה מלכתחילה בכתב תביעתה, לתשלום הפרשי הפרשות לפוליסת ביטוח מנהלים. התובעת צירפה לתצהירה את נספח א' - אישור חברת הביטוח מיום 20/8/02 לפיו קיים חוב בסך של 1,507 ₪ לביטוח מנהלים, ללא ציון בגין איזה תקופה והאם החוב מתייחס לחלק העובד וחלק המעביד. לפיכך עתרה תובעת זו, במסגרת כתב תביעתה ותצהירה לחיוב הנתבעות בפיצוי בסך כולל של כ-1,507 ₪, בגין ביצוע הפרשות בחסר לביטוח מנהלים. ואמנם, לעניין תובעת זו, אישרה איגמי בתצהיר עדותה הראשי, כי במשך תקופת עבודתה של תובעת זו, שהחל מיום 15/4/99 ואילך, הפרישה עבורה לביטוח מנהלים את הסך הכולל של 4,622 ₪, מתוכם נוכה משכרה בתקופה הרלוונטית 1,881 ₪ והשאר הופרש על ידיה. איגמי צירפה לתצהירה את אישור חברת כלל המאשר, כי בגין תובעת זו שולמו בסך הכל 4,622 ₪ בגין חלק העובד והמעביד. 113. מעיון בטופסי 106 שהציגה בפנינו איגמי לגבי תובעת זו, החל מתחילת עבודתה בחודש אפריל 99 ועד לחודש ינואר 2002, עולה כי אמנם במשך תקופת עבודתה, נוכה משכרה של תובעת זו הסך הכולל של 1881 ₪, אך זאת רק החל מחודש ספטמבר 2000. משכך הם פני הדברים, אין זאת אלא שבמהלך התקופה הנ"ל הפרישה איגמי עבור תובעת זו את היתרה בסך של 2,781 ₪. דא עקא שאיגמי לא פירשה מדוע לא בוצעו ניכויים והפרשות בגין תובעת זו לתקופה שקדמה לחודש ספטמבר 2000 ולא הציגה כל אסמכתא לפיה בוצעו הפרשות או ניכויים בתקופה זו, על ידיה. מנגד, התובעת לא פירשה כאמור האם מכתב חברת מיום 20/8/02 בדבר חוב בסך של 1,507 ₪ לביטוח מנהלים, מתייחס לתקופה שעד 1/02 ואף לא פירשה האם החוב מתייחס לחלק העובד וחלק המעביד גם יחד או רק אחד מהם. וכך, כל שבפנינו, הוא טופסי 106 של תובעת זו לשנים 2000-1999, מהם עולה כי בגין התקופה שהחל מחודש 4/99 ועד לחודש 8/00 השתכרה תובעת זו, את הסך הכולל של 27,182 ₪. מכאן שבגין תקופה זו זכאית היתה התובעת להפרשות מעביד בסך של 1,359 ₪, על פי הפירוט שלהלן: 27,182 ₪ X 5% = 1,359₪. כאמור, בגין התקופה שהחל מחודש 9/00 ועד 1/02 ועד בכלל זכאית היתה התובעת להפרשות מעביד בסך של 1,881, ובסה"כ לכל התקופה שהחל מ- 4/99 ועד לחודש 1/02 ועד בכלל היתה זכאית להפרשות מעביד בסך של 3,240 ₪. מתוך סכום זה הפרישה איגמי כאמור את הסך של 2,781 ₪, ומכאן שהתובעת רבקה ישראל זכאית לפיצוי בגובה יתרת הסכום שהיה על המעביד להפריש לביטוח מנהלים בגין תגמולים בסך של 459 ₪, ולא כנתבע על ידיה. 114. סיכומם של דברים. אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהתובעות שלהלן זכאית לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסכומים כמפורט להלן: גלית שגיא בסך של 5,948 ₪. מירי דוד בסך של 1,638 ₪. נורית אלג'ם בסך של 7,444 ₪. שרית דוד בסך של 5,565 ₪. לילך אברג'יל בסך של 4,710 ₪. נורית איטח בסך של 1,688 ₪. לאור כל המבואר לעיל, התוצאה היא שהתובעות שלהלן זכאיות לפיצוי בשווי השלמת הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסכומים כמפורט להלן: רונית יולזדי בסך של 4,902 ₪. רבקה ישראל בסך של 459 ₪. מטעמים של נוחות החישוב, אנו מורים כי הסכומים הנקובים לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל ממחצית תקופת ההתקשרות הכוללת שבין המדינה לבין איגמי, היינו מיום 15/10/99 ועד לתשלום המלא בפעל. אחרית דבר 115. עד כאן דיוננו בתביעותיהן של התובעות שבנדון לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים ופיצוי בגובה חלק המעביד בהפרשות לתגמולים בביטוח מנהלים, ממנו עולה, כי בסופו של יום והגם ששולמו לתובעות פיצויי פיטורים, עדיין נותרו לזכותן הפרשים מסויימים, כי הגם ששוחררו לטובת חלקן פוליסות ביטוח המנהלים שנפתחו על שמן, עדיין חלקן זכאיות להפרשי הפרשות וחלקן האחר, שכלל לא בוצע עבורן ביטוח מנהלים, זכאיות לפיצוי בשווי הפרשות המעביד לביטוח מנהלים. 116. כאמור, חלקן הארי של המחלוקות שבין התובעות שבנדון לבין הנתבעות מצאו בסופו של יום את פתרונן באמצעות הסכם הפשרה שבין איגמי לבין המדינה בבית המשפט המחוזי. כעולה מהסכם הפשרה שבין איגמי לבין המדינה, בסופו של יום, וגם אם על דרך הפשרה התברר כי המדינה היא שנותרה חייבת כספים לאיגמי בשל ההתקשרות שביניהן נשוא התביעה שבנדון, אשר כעולה מהסכם הפשרה, שולמו בחלקם במישרין לאיגמי ובחלקם האחר לתובעות במישרין, כנאמן של איגמי, ללמדך כי אותם סכומי פיצויי פיטורים, אשר על תשלומם הוסכם, הופחתו מן הסכומים להם היתה זכאית איגמי מאת המדינה ואשר שולמו על ידי המדינה במישרין לאיגמי, במסגרת מיצוי המחלוקות הכספיות ביניהן. משכך, ומשבוצע הסכם הפשרה ביחסים שבין איגמי לבין המדינה, הרי שעל איגמי לשלם לתובעות במישרין, את אותם הפרשים מזעריים שנותרו בין סכומי פיצויי הפיטורים ששולמו לתובעות בפעל, לבין הסכומים שקבענו לעיל. 117. באשר לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים והשלמת הפרשות לביטוח מנהלים, אותם פסקנו לעיל, הרי שבמסגרת הסכם הפשרה בבית המשפט המחוזי, לא התייחסו הצדדים במפורש לסוגיה זו, למעט הסכמתם כי הכספים שהופרשו בפעל לטובת חלק מן התובעות שבנדון, במשך כל תקופת ההתקשרות, ישוחררו לטובתן, כפי שאכן נעשה בפעל. וכך, בכל הנוגע לתביעות המסוימות שבפנינו, אין לנו אלא את שהתברר בפנינו ואת שקבענו לעיל, לעניין התובעות המסוימות שבפנינו. משקבענו כאמור לעיל כי על פי סעיף 5.9 לתנאי המכרז המהווה חלק בלתי נפרד מן ההסכם שבין איגמי למדינה, מוטלת היתה על איגמי החובה להפריש לטובת כל אחת מן התובעות שבנדון, כספים לקופות פנסיוניות או לקופת גמל, ומשלא שוכנענו ביחס לתובעות המסוימות שבפנינו, כי איגמי הופטרה מאותה התחייבות - אין זאת אלא שבין אם נראה את איגמי כמעבידתן של התובעות שבנדון בתקופה נשוא המחלוקת, ובין אם כ"צינור תשלום" בלבד כטענתה - ביחסים שבין איגמי לבין התובעות המסוימות שבפנינו, הפרה איגמי את חובתה כלפי אותן תובעות, ולפיכך עליה לשאת כלפי אותן תובעות בפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים ובגין השלמת ההפרשות לביטוח מנהלים, אותם פסקנו כאמור לעיל. 118. סוף דבר - אשר על כן ולאור כל המבואר לעיל בפסק דיננו, אנו מחייבים את איגמי: א. לשלם לתובעות שלהלן, את הפרשי פיצויי הפיטורים כמפורט להלן בצד שמן: לתובעת דרמון זיוה את הסך של- 825 ₪. לתובעת נורית אלג'ם את הסך של- 506 ₪. לתובעת גלית שגיא את הסך של- 639 ₪. לתובעת רונית יולזדי את הסך של- 954 ₪. לתובעת מירי דוד את הסך של- 504 ₪. לתובעת נורית איטח את הסך של- 2,898 ₪. לתובעת שרית דוד את הסך של- 557 ₪. לתובעת אברג'יל לילך את הסך של - 813 ₪. הסכומים כאמור לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1/2/02 ועד לתשלום המלא בפעל. ב. לשלם לתובעות שלהלן פיצוי בגין אי ביצוע הפרשות מעביד לביטוח מנהלים בסכומים כמפורט להלן בצד שמן: לתובעת גלית שגיא את הסך של - 5,948 ₪. לתובעת מירי דוד את הסך של - 1,638 ₪. לתובעת נורית אלג'ם את הסך של - 7,444 ₪. לתובעת שרית דוד את הסך של - 5,565 ₪. לתובעת לילך אברג'יל את הסך של - 4,710 ₪. לתובעת נורית איטח את הסך של - 1,688 ₪. ג. לשלם לתובעות שלהלן הפרשי הפרשות לביטוח מנהלים בסכומים כמפורט להלן בצד שמן: לתובעת רונית יולזדי את הסך של - 4,902 ₪. לתובעת רבקה ישראל את הסך של - 459 ₪. מטעמים של נוחות החישוב, אנו מורים כי הסכומים הנקובים בסעיפים קטנים ב' ו-ג' לעיל, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 15/10/99 ועד לתשלום המלא בפעל. ובאשר לסוגית ההוצאות - בסוף כל הסופות, סיומה של פרשה זו מעיד על ראשיתה, היינו כי מלכתחילה דובר במחלוקת כספית שבין שני צדדים להסכם למתן שירותי כח אדם בעניין ביצועו של ההסכם שביניהן, אשר התובעות, שלא בטובתן, נקלעו אליה בדרכן למימוש זכויותיהן כעובדות. ודוק, בדוננו בתובענות שבפנינו, לא נעלם מעינינו כי בסופו של יום, הגיעו איגמי והמדינה גם אם בדרך הפשרה למסקנה, כי המדינה היא שנותרה חייבת כספים לאיגמי בגין ההתקשרות נשוא התובענות שבנדון. יתרה מכך, על אף התוצאה אליה הגענו כאמור לעיל בדבר חיובה של איגמי בתשלומים בפעל, נראה כי שתי הנתבעות שבפנינו, תרמו את חלקן במידה שווה לסירבול שהיה כרוך במימוש זכויותיהן של התובעות ולהליך המשפטי המורכב בו נאלצו לנקוט למימוש זכויותיהן. מנגד, לא נעלם מעינינו, כי בסופו של יום ומתוך הסכומים שנותרו במחלוקת בין הצדדים התקבל רק חלק מתוך תביעותיהן של התובעות. אי לכך, ולאחר שנתנו דעתנו למכלול נסיבות התובענות שבפנינו ולשיקולים כמבואר לעיל - אנו סבורים כי יש מקום לזכות את התובעות בהוצאות משפט אך זאת בסכום קבוע לכל אחת מהן בסך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ, מתוכו תישא המדינה בסך של 750 ₪ בתוספת מע"מ לכל תובעת ואיגמי תישא בסך של 750 ₪ בתוספת מע"מ לכל תובעת. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. השכלה גבוההלידהחופשת לידהסטודנטים