1. הנתבע, ד"ר יוסף וולנרמן, הינו רופא שיניים המנהל מרפאת שיניים בירושלים. 2. התובעת, גב' טל דראי, התקבלה לעבודה כסייעת במרפאת הנתבע והחלה לעבוד בה בחודש 2/08, במועד שהוא שנוי במחלוקת. 3. התובעת עבדה במרפאה כעובדת שעתית, לפי שכר של 30 ₪ לשעה, עד לפיטוריה במועד שאף הוא שנוי במחלוקת. 4. שכרה של התובעת שולם באמצעות תלושי משכורת. בתלושי המשכורת מצויין תאריך 1.2.08 כתאריך תחילת עבודתה. 5. ביום 27.7.08 נמסר לתובעת מכתב פיטורים. להלן נוסח המכתב: "לכבוד הגב' טל דרעי שלום רב לך טל, הרינו מצטערים להודיעך, שלאחר תקופת הניסיון להעסיקך כסעיית במרפאת השיניים שלנו, ומכיוון שלא עמדת בנסיון, במיוחד לאור שיחתנו בשבוע שעבר, שיחה חוזרת לאחר שיחות והבהרות קודמות - על חשיבות קריטית מבחינתנו להגיע בזמן לעבודה (ללא "הברזות" וללא איחורים) ואי הגעתך היום לעבודה ללא הודעה מראש, עלינו להפסיק את עבודתך אצלנו, החל מתחילת החודש הקרוב. אודה לך אם תואילי להסדיר את חובותייך הכספיים עבור טיפולים שניתנו לך ולמשפחתך אצלנו במרפאה. בכבוד רב, ד"ר יוסי וולנרמן" 6. אין מחלוקת כי בעת שפוטרה היתה התובעת בהריון. כן אין מחלוקת כי הנתבע לא ביקש (וממילא לא קיבל) היתר לפיטורי התובעת לפי סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954. 7. כאמור, הצדדים חלוקים על מועד התחלת עבודתה ומועד סיום עבודתה של התובעת. התובעת טוענת כי עבדה במרפאה מיום 1.2.08 עד ליום 5.8.08. הנתבע טוען כי התובעת החלה לעבוד ביום 24.2.08 וסיימה את עבודתה ביום 31.7.08. 8. כן חלוקים הצדדים בשאלה אם פיטורי התובעת היו מחמת הריונה, אם לאו. 9. אין מחלוקת כי התובעת נישאה לבעלה, מיכאל אפללו, ביום 15.7.08 וילדה את ילדם המשותף ביום 12.12.08. התביעה והתביעה שכנגד 10. התובעת הגישה תביעה זו ביום 13.8.08 בו תבעה 30,000 ₪ (2,000 ₪ ל-12 חודשים וכן 3 חודשי חופשת לידה). במסגרת תביעתה טענה התובעת כי עבדה מיום 1.2.08 עד ליום 5.8.08. כן טענה התובעת כי "למעביד נודע על הריוני והוא החליט לפטר אותי כי לא מתאים לו". התובעת הוסיפה כי "המעביד הודיע שלא ישלם פיצויים מכיוון שמדובר בתקופת ניסיון אבל ידוע לי שפוטרתי בגלל הריון (כשנודע לו אמר שזה לא מתאים לו)". 11. הנתבע הגיש כתב הגנה והכחיש את טענת התובעת כי החלה לעבוד ביום 1.2.08, וטען כי תחילת עבודת התובעת היתה ביום 24.2.08 וסיומה בסוף חודש 7/08. הנתבע הכחיש כי פיטורי התובעת היו מחמת הריונה. לטענתו, הריונה של התובעת היה ידוע לו ולצוות המרפאה ארבעה חודשים לפני שהתובעת פוטרה, אך להריון לא היה כל קשר לפיטורים. לטענת הנתבע, פיטורי התובעת היו בשל תפקוד לקוי שהתבטא, בין היתר, באיחורים וחיסורים רבים. 12. עם כתב ההגנה הגיש הנתבע כתב תביעה שכנגד בה תבע כי התובעת תסלק חוב שנוצר בגין טיפולי שיניים שניתנו לתובעת ולקרובי משפחה במרפאה. 13. התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן, לאחר שנטלה ייצוג משפטי. בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי בגין עבודתה בין 1.2.08 עד 23.2.08 עבדה מבלי לקבל שכר. לטענתה, הנתבע אמר לה כי בתקופה זו היא תהיה בתקופת ניסיון וחפיפה. הואיל ועבודתה אינה מועילה למרפאה, לא תהיה זכאית לשכר. בהתאם לכך, תבעה התובעת שכר עבודה בעד תקופה זו. בנוסף, התובעת טענה כי פיטוריה נעשו מחמת הריונה, בשל אי שביעות רצונו של הנתבע מכך שהנתבעת נדרשה להעדר לרגל בדיקות רפואיות הקשורות להריון. לטענת התובעת, מכתב הפיטורים, בו מצויינת כסיבת הפיטורים אי עמידה בניסיון, איחורים וחיסורים, הינו כסות לסיבה האמיתית לפיטורים, כאמור לעיל. התובעת תבעה פיצוי בגין פיטורים בניגוד לסעיף 9 לחוק עבודת נשים ובנוסף או לחילופין - בניגוד לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, תשמ"ח-1998, בסך 26,000 ₪ (לפי 12 משכורות ממוצעות) וכן פיצוי נוסף בסך 20,000 ₪ בגין פיטורים שלא כדין. 14. הנתבעת הגיש כתב הגנה וחזר על האמור בכתב הגנתו המקורי, תוך התנגדות לתביעה לשכר עבודה (שהתווספה בכתב התביעה המתוקן). המחלוקות 15. אם כן, המחלוקות שעולות מכתבי הטענות הן: א. מתי החלה התובעת את עבודתה ומתי סיימה את עבודתה? ב. בהתאם לכך, האם זכאית התובעת לשכר עבודה בגין ימי עבודה בתקופה שבין 1.2.08 עד 23.2.08? ג. בהתאם לשאלת תקופת העבודה - האם פיטורי התובעת נעשו בניגוד לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים (ככל שתתקבל גרסת התובעת כי אז השלימה תקופת עבודה של ששה חודשים במועד פיטוריה וככל שתתקבל גרסת הנתבע - היא לא השלימה תקופת עבודה של ששה חודשים). ד. האם פיטוריה של התובעת נעשו "מחמת" הריונה בניגוד לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה? 16. מטעם התובעת העידו התובעת עצמה ובעלה, מר מיכאל אפללו. 17. מטעם הנתבע העידו הנתבע עצמו וגב' חגית ברק - הסעיית הראשית של המרפאה, ד"ר מיכל ברוק - רופאת שיניים שעבדה במרפאה (בתו של הנתבע) וגב' נעמה ברונסקי - סייעת שעבדה במרפאה לתקופה קצרה מ-28.1.08 עד 21.2.08. גרסת התובעת ובעלה 18. גרסת התובעת בתצהירה היתה שעם תחילת עבודתה, ביום 1.2.08, אמר לה הנתבע כי היא תצטרך לעבודה בהתחלה כ-3 שבועות בתקופת חפיפה או ניסיון, וכי בתקופה זו היא תלמד את העבודה. מכיוון שהיא לא תביא לו תועלת בתקופה זו, הוא לא ישלם לה שכר כלשהו. הוא הוסיף ואמר כי זה מה שמקובל במרפאות שיניים. היא האמינה לתובע שכך מקובל וחשבה שאין לה ברירה אלא לעבוד שלושה שבועות ללא קבלת שכר. 19. התובעת הסתמכה בעדותה על העובדה שתלושי המשכורת מציינים את תאריך 1.2.08 כתאריך תחילת עבודתה. 20. התובעת טענה בתצהירה כי כשהודיעה לנתבע על הריונה, הוא בירך אותה על כך בחביבות ולא גילה מורת רוח כלשהי מהעובדה שהיא הרתה, אך בהמשך קרו 6-7 פעמים בהן היא הייתה צריכה לעבור בדיקות הקשורות להריון או מספר פעמים בהן היא חשה ברע בגלל תופעות שקשורות להריון. לטענתה, באותן פעמים היא הודיעה לנתבע מראש על בדיקה רפואית או על כך שאינה חשה בטוב, וביקשה את רשותו להיעדר מן העבודה. כמעט בכל אותן פעמים הנתבע סירב לבקשתה והיא התייצבה לעבודה כרגיל למרות שחשה ברע. היא מעולם לא המרתה את פיו או איחרה ללא רשות הנתבע. לקראת סוף חודש יולי הנתבע הודיע לה כי הוא מפטר אותה מהעבודה. לדבריה, הנתבע אמר לה כי לא מתאים לו להעסיק אותה, בגלל ההריון וכל מה שכרוך בו. למרות שכך אמר, הוא מסר לה מכתב פיטורים ובו סיפור בדים, כאילו הוא מפטר אותה בגלל שלא עמדה בניסיון כביכול, או בגלל שהיא איחרה או נעדרה מהעבודה. בפועל, מה שהפריע לנתבע היה הצורך שלה להיעדר בשל ההריון, אם לרגל בדיקות, אם לרגל זה שחשה ברע. 21. התובעת הסבירה כי הגישה את התביעה המקורית ללא סיוע משפטי, ומכיוון שלא ידעה שאין בסיס משפטי לאי תשלום שכר עבור שלושת השבועות הראשונים של עבודתה, היא לא תבעה את השכר בתביעתה המקורית. 22. בעלה של התובעת, מר מיכאל אפללו, העיד כי התובעת עבדה במרפאה החל מיום 1.2.08, וכי הוא יודע לקבוע זאת מכיוון שהוא היה מסיע אותה למרפאה ומחזיר אותה ממנה לביתם. כמו כן, העיד מר אפללו שהתובעת לא קיבלה שכר עבור שלושת השבועות הראשונים של עבודתה, וכי הוא יודע לקבוע זאת מכיוון שהם מנהלים משק בית משותף והוא יודע מהן ההכנסות שלו. לדבריו, התובעת אמרה לו שתצטרך לעבוד בהתחלה כ-3 שבועות בתקופת "חפיפה" או "ניסיון", בה לא תקבל שכר. מר אפללו טען שבמהלך עבודת התובעת היו 6-7 פעמים בהן בשל סיבות הקשורות להריונה התובעת ביקשה להעדר מעבודתה, אך הנתבעת סירב כמעט בכל אותן פעמים, והיא התייצבה לעבודתה למרות שחשה ברע. לדבריו, אשתו מעולם לא איחרה לעבודתה. גרסת הנתבע ועדותיו 23. הנתבע העיד בתצהירו כי התובעת החלה עבודתה כמתלמדת בתקופת חפיפה ביום 24.2.08 והחלה לעבוד כסייעת עצמאית החל מיום 10.3.08. לטענת הנתבע, הוא שילם לה 30 ₪ מיום עבודתה הראשון, למרות שמקובל בענף מרפאות השיניים שלא לשלם שכר או לא לשלם שכר מעבר לשכר מינימום לסייעות מתלמדות בתקופת החפיפה, שכן הסייעת לא תורמת לעבודת המרפאה, אלא להיפך, היא מעכבת ומקשה על התפקוד הרגיל של הסייעת המנוסה המדריכה אותה. למרות זאת, הוא שילם לתובעת שכר מלא - 30 ₪ לשעה - מיום עבודתה הראשון - 24.2.08. 24. להוכחת גרסתו בדבר מועד תחילת עבודת התובעת צירף הנתבע לתצהירו צילום של יומן המרפאה לחודש 2/08 (ותחילת 3/08). ביומן המרפאה נרשמו שעות עבודתה של התובעת החל מיום 24.2.08, כאשר קודם למועד זה נרשמו שעות של הסייעת נעמה ברונסקי, שאותה החליפה התובעת בעבודתה. 25. כן צירף הנתבע לתצהירו טופס 101 עליו חתמה התובעת ביום 29.2.08 וכן דו"ח שעות של עובדי המרפאה לחודש 2/08 שהועבר לרו"ח של הנתבע, בו הוראה לשלם לתובעת ( המתוארת כ"עובדת חדשה דרעי טל") 1,116 ₪ (כולל 66 ₪ נסיעות) והוראה לשלם לנעמה ברונסקי (המתוארת כ"עובדת שעבדה החודש") סך 2,432.50 ₪ (כולל 220 ₪ נסיעות). 26. התובע צירף לתצהירו מודעת דרושים לסייעת שפורסמה ביום 13.2.08 בה נרשמה "חגית" כאשת הקשר ומספר הטלפון שנמסר הוא מספר הטלפון של המרפאה. 27. עוד צירף הנתבע לתצהירו מכתב של חברת אילנות כ.ג. שירותי ייעוץ בע"מ אליו (מיום 18.10.09) בו נאמר כי במקרים בהם אין הם מקבלים תאריך התחלת עבודה, הם רושמים בתלושי השכר את היום הראשון של חודש תחילת העבודה כיום ההתחלה, ולכן אין ברישום תאריך תחילת העבודה בתלוש השכר משום הוכחה אודות יום תחילת העבודה בפועל. להמחשת ולהוכחת האמור במכתה של אילנות כ.ג.. שירותי ייעוץ בע"מ, צירף הנתבע לתצהירו תלושי שכר של שלוש עובדות נוספות של המרפאה בהם נרשם כתאריך תחילת עבודתן ה-1 בחודש לחודש בו החלו לעבוד. 28. לדברי הנתבע, הוא ויתר צוות המרפאה היו מודעים להריונה של התובעת, ודווקא בגללו, ועל רקע נסיבותיה האישיות של התובעת, שהיו ידועות להם, הם השתדלו לסייע לה וקיוו שהיא תיטיב את דרכיה. אך התובעת לא הצליחה לשמור על לוחות זמנים כנדרש וביום 23.7.08 הוא קיים עמה שיחה רצינית בה הדגיש את בעיות תפקודה והסביר לה שדווקא בגלל הריונה אין הוא רוצה לפטרה, אך הוא התרה בה שלא יוכל להבליג לאיחור נוסף ואם היא תאחר, ייאלץ לפטרה. ביום 27.7.08 התובעת לא הגיעה לעבודה, במפתיע וללא הודעה מראש, ולכן הוא כתב לה את מכתב הפיטורים. 29. גב' חגית ברק העידה כי התובעת התקבלה כסייעת מתחילה, ללא ניסיון, ועל כן היה ברור שתזדקק לתקופת ניסיון וחפיפה של כחודש. לדבריה, מקובל שסייעות בתקופת החפיפה מקבלות שכר מינימום בלבד. למרות זאת, סוכם עם התובעת שתקבל 30 ₪ לשעה מתחילת עבודתה. 30. לדברי גב' ברק, ידוע לה שהתובעת החלה לעבוד ב-24.2.08 כי עד 21.2.08 עבדה הסייעת נעמה ברונסקי, שעבדה במרפאה תקופה קצרה והודיעה על התפטרותה זמן קצר לאחר שהחלה בעבודתה. 31. כן אישרה גב' ברק שהמסמך שצורף לתצהיר הנתבע בו דווחו לרואה החשבון של המרפאה שעות עבודתם של העובדים, נערך בכתב ידה וגם טופס 101 של התובעת נערך על ידה. שעות עבודתה של התובעת והסכום לתשלום דווחו על ידה בהתבסס על הרישומים ביומן המרפאה. 32. גב' ברק העידה על מקרה שאירע ביום 29.2.08 בו התובעת אחרה לעבודה והיפנתה לרישום שכתבה ביום 29.2.08, בו רשמה, בהתייחס לתובעת, "במקום להגיע בשעה 8:00 - לא התעוררה הגיעה בשעה 9:00 אחרי שהערתי אותה בטלפון בשעה 8:30, חגית". 33. גב' ברק העידה שהיא טיפלה במילוי טופס 101 לתובעת, והעובדה שהטופס מולא ביום 29.2.08 מלמדת על כך שהתובעת החלה לעבוד סמוך לפני כן, שכן אילו החלה לעבוד ביום 1.2.08 היא לא היתה ממתינה כמעט חודש שלם למלאו. 34. גב' ברק העידה כי דבר הריונה של התובעת נודע לצוות המרפאה בשלבים מוקדמים של ההריון וכל עובדי המרפאה בירכו אותה על כך. גב' ברק העידה שהיא עצמה ילדה שלוש פעמים בתקופת עבודתה וחזרה לעבוד לאחר חופשות הלידה, ובכך תמכה בעדותו של הנתבע כי עובדות רבות שהוא העסיק נכנסו להריון ועבדו בהריון עד ללידה. 35. ואולם, לדברי גב' ברק, פיטוריה של התובעת לא היו בשל הריונה אלא פשוט מידי פעם היא לא הגיעה לעבודה ללא מתן הודעה מראש. גב' ברק הזכירה מקרים בהם התובעת התקשתה להתעורר או שדיווחה בבוקר שלא תגיע בשל אזכרה לאימה. לדבריה, גם אם חלק מההיעדרויות היו קשורות להריון, התובעת לא דיווחה על כך. 36. גב' ברק מסרה עוד כי התובעת לא למדה כנדרש את התפקידים שהיא ניסתה ללמדה, לא גילתה יוזמה או עניין ברכישת המיומנויות הדרושות. כן מסרה גב' ברק כי התובעת לעיתים ישבה בפנים חמוצות או מדוכאות, עד כדי כך שמספר פציינטים העירו לה על כך וביקשו לא לקבוע להם תור במשמרת של התובעת. לדבריה, עד מועד הפסקת עבודתה התובעת לא היתה מסוגלת לקבוע תור ביומן הממוחשב של המרפאה או לגבות תשלום מהמטופלים. צוות המרפאה, לרבות הנתבע, ד"ר ברוק והיא שוחחו עמה רבות והסבירו לה כי אינם מרוצים מתפקודה. משבעיית ההקפדה על הופעה בזמן לא נפתרה ומשהתובעת לא הייתה מסוגלת להפעיל את המחשב במרפאה, ולאחר התייעצויות שהשתתפו בהן הנתבע, ד"ר ברוק והיא, הוחלט שאין מנוס מפיטוריה. 37. גב' ברק הסבירה שצוות המרפאה היה מודע להריונה ולנסיבותיה האישיות ודווקא משום כך גילו כלפיה סבלנות רבה וקיוו כי תשתפר, אך לבסוף לא היה מנוס מפיטוריה. 38. ד"ר מיכל ברוק, שהיא בתו של הנתבע, העידה כי ביום 19.2.08 היא ילדה את בתה הבכורה ונעדרה מעבודתה במרפאה עד ליום 11.5.08 (העדה צירפה תצלום ספח 39. ד"ר ברוק העידה כי פיטוריה של התובעת נעשו בשל שתי סיבות: איחורים והיעדרויות שלא היו קשורות להריונה וחוסר תפקוד כללי. לעניין ההיעדרויות תמכה ד"ר ברוק בעדותם של הנתבע וגב' ברק בדבר אי הופעה ללא תיאום וללא מתן הודעה מראש ומבלי שנאמר לצוות המרפאה כי ההיעדרות היא בשל ההריון. כן תמכה ד"ר ברוק בטענת הנתבע לעניין היעדר מוטיווציה וחוסר תפקוד של התובעת ופירטה כיצד דווקא בגלל ההריון של התובעת נהג בה צוות המרפאה באורך רוח. ד"ר ברוק פירטה לעניין זה: "אנו ידענו שהמצב במשפחתה של התובעת לא כ"כ טוב ושהיא זקוקה לכסף, בנוסף כששמענו על ההריון הלא צפוי ריחמנו עליה עוד יותר וניסינו לתת לה עוד ועוד צ'אנסים להשתפר. לכן גם החלטנו שלא לפטרה עד לאחר החתונה על מנת שלא להעכיר את מצב רוחה לפני החתונה (בגלל מצבה הרגיש...), ומכיוון שידענו שהיא זקוקה לכסף לקראת החתונה. גם באחת מהשיחות האחרונות שהיו לנו איתה, אבי אמר לה במפורש (אני כמובן הייתי נוכחת בשיחה) שאם היא לא הייתה בהריון ולפני חתונה, כבר מזמן היינו מפטרים אותה, אבל בגלל כל האמור לעיל אנו נותנים לה עוד צ'אנס". 40. גב' נעמה ברונסקי העידה כי היא עבדה במרפאת הנתבע מיום 28.1.08 עד ליום 21.2.08, יום יום וכי מעולם לא פגשה את התובעת. 41. הארכנו מעט בתיאור עדויותיהם הראשיות של העדים שכן הכרעה בין גרסאות הצדדים מצריכה התייחסות לפרטי העדויות שהובאו בפנינו. 42. העדים נחקרו על תצהיריהם ולאחר סיום שמיעתם הגישו הצדדים סיכומים בכתב. טענות התובעת 43. התובעת טענה כי בשתי הפלוגתאות העומדות להכרעה - שאלת תקופת עבודתה של התובעת וסיבת הפיטורים - יש להעדיף את גרסתה על פני גרסת הנתבע. 44. לטענתה, גרסת הנתבע באשר לסיבת הפיטורים איננה מהימנה. טענות הנתבע, כפי שעלו מעדותו בחקירתו הנגדית, לפיהן הנתבעת לא ידעה למעשה לעשות דבר מכלל המטלות שהוטלו עליה במסגרת עבודתה, אינן סבירות ואינן מהימנות, שכן לא ייתכן שהנתבע העסיק את התובעת תקופה של למעלה מחמישה חודשים בלי שהיא תביא תועלת כלשהי לעבודת המרפאה. התובעת הדגישה את גרסתו הקיצונית של הנתבע בעניין חוסר תפקודה, וטענה כי לא ניתן לקבל גרסה זו בשום אופן. לטענתה, יש לדחות את טענות הנתבע בחקירתו הנגדית, לפיה העסקת התובעת זמן ממושך כל כך למרות חוסר תפקודה המוחלט היוותה מבחינת הנתבע מעשה חסד וצדקה. ניתן לקבל שמעביד מתחשב במידה סבירה בעובד שמתקשה בלימוד התפקיד ומגלה כלפיו אורך רוח, אך לא למשך זמן רב כל כך ולא כאשר חוסר התפקוד הוא מוחלט כל כך, כפי שעולה מגרסת הנתבע. 45. לעניין זה התובעת מפנה לסתירות בעדות הנתבע שאמר, מצד אחד, כי התובעת לא ידעה להפעיל את מחשב המרפאה אך מצד שני היא קבעה תור לבן זוגה במחשב. 46. התובעת טענה כי מאחר שהנתבע טוען כי איחוריה והיעדרויותיה של התובעת היוו סיבה עיקרית לפיטוריה ומאחר שהוא נמנע מלהגיש את יומן המרפאה שעשוי היה לאשש טענה זו (ואף התנגד להגשתו מ טעמים לא מוצדקים), יש להסיק שלו היה הנתבע מגיש את יומן המרפאה הוא לא היה תומך בטענתו אלא תומך דווקא בגרסת התובעת. 47. ניתן לקבל את טענת הנתבע כי הוא העסיק בעבר עובדות שנכנסו להריון ויצאו לחופשת לידה ואף חזרו לעבודתן אצלו לאחריה, אך המקרה של התובעת היה שונה, שכן לתובעת היה הריון קשה בעטיו היא ביקשה להעדר, אם לרגל בדיקות ואם לרגל זאת שחשה לא בטוב, פעמים רבות מדי לטעמו של הנתבע. הריונותיהן של עובדותיו האחרות של הנתבע היו קלים, כנראה והוא יכל לסבול אותם כי הם לא גבו ממנו מחיר כלשהו, מה שלא נכון לגבי הריונה של התובעת. 48. החמצת הפנים של התובעת לא היתה, איפוא, החמצת פנים ללקוחות הנתבע, אלא החמצת פנים לנתבע עצמו, שלא חס על התובעת ודרש ממנה להתייצב לעבודתה גם כשחשה ברע. 49. אשר לעדויות ולראיות שהנתבע הביא להוכחת גרסתו שהתובעת לא החלה לעבוד לפני 24.2.08, התובעת פטרה עדויות וראיות אלה בטענה שהעדות שהובאו על ידו הן בתו ועובדות שלא, הסרות למרותו, ולפיכך אין לעדותן כל משקל. 50. יש לטענת התובעת לתת משקל מכריע לרשום בתלושי המשכורת של התובעת בקביעת ממצא בעניין מועד תחילת עבודתה. זוהי הראיה האובייקטיבית היחידה בתיק. מדובר במסמך של הנתבע עצמו ועל פי הפסיקה, האמור בתלושי השכר מהווה ראיה לכאורה לנכונות האמור בו ומוטל על הצד הטוען כי האמור בו אינו נכון להוכיח זאת. הנתבע לא הצליח להפריך ראיה זו. 51. לעניין מודעת הדרושים שפורסמה באינטרנט ביום 13.2.08 - גב' ברק הודתה בחקירתה הנגדית שהיא פרסמה מודעה נוספת והעובדה שמודעה זו לא הוצגה יש בה כדי לבסס חשד שמודעה זו היתה מלפני 1.2.08. כמו כן, התובעת לא הביאה לעדות את רואי החשבון ולכן לא ניתן לסמוך על אישור כללי זה, שכלל אינו מתייחס לתובעת אלא מהווה גרסה כללית, כאשר ניתן היה לבקש התייחסות רואי החשבון לעניינה של התובעת. גם עדותה של נעמה ברונסקי אינה מסייעת לנתבע, שכן היא אישרה בחקירתה הנגדית שהיא עבדה רק משמרת אחת. לפיכך, יש לקבל את עדותה של התובעת כי דרכן הצטלבו פעם או פעמיים אך בשל חלוף הזמן לא זכרה כיצד היא נראית ולא יכלה לתאר אותה. 52. דווקא מגרסת הנתבע לפיה עבור תקופת ה"חפיפה" מקובל שלא לשלם לסייעת המתלמדת שכר עולה העובדה שהנתבע אכן לא שילם לה שכר. העובדה שהתובעת לא רשמה את שמה ביומן המרפאה עד 24.2.08 נובעת מכך שהתובעת הבינה מהנתבע שממילא לא תקבל שכר עבור עבודה זו ולכן לא היה טעם או צורך לרשום את השעות בהן היא עבדה. הכרעה 53. לאחר ששמענו את העדים ועיינו בטענותיהם, החלטנו שיש להעדיף את גרסת הנתבע על פני גרסת התובעת בשתי הפלוגתאות העומדות להכרעה - שאלת מועד תחילת עבודתה ושאלת סיבת פיטוריה. להלן נימוקינו לכך. 54. התובעת סבורה כי תלושי המשכורת הן הראיה המשמעותית ביותר לעניין תקופת עבודתה. כך עולה מסיכומיה וכך גם עולה מעדותה, בה היא הסבירה את הימנעותה מהבאת ראיות נוספות שיתמכו בגרסתה בכך ש"התלוש מעיד על זה זה הדבר הכי ממשי" (פרוטוקול דיון 8.12.09, עמ' 4-5 (בכתב יד). ניכר מעדותה ש"זיכרונה" של התובעת אינו מבוסס על הכרת המציאות לפיה היא החלה לעבוד ביום 1.2.08, אלא היא מבססת את טענתה על תלוש המשכורת. כך למשל, התובעת לא ידעה לומר מזיכרונה באיזה חודש היא פוטרה ( "סוף חודש שישי, אני לא זוכרת בדיוק, או חמישי" - פרוטוקול 8.12.09, עמ' 1), כאשר אין מחלוקת כי התובעת פוטרה בסוף חודש "שביעי" או תחילת חודש "שמיני"). בהתאם לכך, לא ניתן לסמוך כלל על זיכרונה של התובעת. 55. גם עדותו של בעלה של התובעת נעדרת ערך ראייתי כלשהו בעינינו ואין היא מהימנה עלינו. בעלה של התובעת לא זכר את תאריך פיטוריה של התובעת. כאשר הוא נשאל כיצד הוא יודע שהתובעת החלה את עבודתה ביום 1.2.08, הוא השיב בצורה סתמית (עמ' 27 לפרוטוקול המוקלד, שורה 30 ואילך) ש"אני סגור על זה לפי הוכחות שישי לי של דברים שעשיתי באותם ימים", אך הוא לא המציא הוכחות אלה ולא צירף לתצהירו את ה"הוכחות" אליהן התייחס בהמשך חקירתו (תשלום ששילם לאורנג' באותו יום, לדבריו). 56. אם כן, תלוש השכר הוא הראיה היחידה עליה סומכת התובעת את גרסתה לעניין תחילת מועד עבודתה. אלא שבנסיבות העניין, אנו סבורים שלאמור בתלוש המשכורת, לעניין מועד תחילת עבודתה, אין ערך ראייתי וישנן במכלול הראיות שהובאו בפנינו ראיות מספיקות לקבוע כי התלוש אינו משקף את מועד תחילת עבודת התובעת. 57. אמנם היה עדיף לו היה הנתבע טורח ומביא לעדות את רואה החשבון מחברת אילנות כ.ג., אך מעבר למכתב רואה החשבון (שהסתמכות עליו אינה בלתי אפשרית בבית הדין לעבודה), הנתבע צירף תלושים של שלוש עובדות נוספות שעבדו במרפאה שבכולן מצויין ה-1 בחודש כלשהו כמועד תחילת עבודתן. אנו סבורים שראיות אלה מתיישבות יותר עם האפשרות שגרסת הנתבע אודות רישום כברירת מחדל של ה-1 בחודש בו החל עובד המרפאה לעבוד - היא נכונה, מאשר עם האפשרות ששלוש העובדות הללו החלו באופן מקרי את עבודתן ב-1 לחודש בו מצויין שהן התחילו את עבודתן. 58. מקובלת עלינו טענת הנתבע בסיכומיו, שיש לזקוף לחובת התובעת אי המצאת כל ראיה תומכת לגרסתה פרט לתלוש השכר. הנתבע "איתגר" את התובעת כאשר כתב בתצהירו כי התובעת לא תמצא בפירוט שיחות הטלפון שלה תיעוד לשיחות עם המרפאה לפני 13.2.08 (סעיף 7 לתצהיר הנתבע). התובעת לא המציאה פירוט של שיחות. התובעת נשאלה בעניין זה בחקירתה הנגדית ולא נתנה תשובה מספקת ("אני לא זוכרת מאיזה טלפון התקשרתי" - עמ' 5 שורה 6). 59. לכך מצטרפות ראיות נוספות - עדויותיהן של ד"ר ברוק ונעמה ברונסקי על הפעם הראשונה שהן פגשו או שמעו על התובעת. 60. טענות התובעת בהתייחס לעדותן של ד"ר ברוק וגב' ברונסקי אינן מקובלות עלינו. אין כל יסוד לטענה כי גב' ברונסקי סרה למרות הנתבע, שכן היא עבדה אצלו פחות מחודש במועד הקודם למועד עדותה בלמעלה משנתיים. אנו מעדיפים את עדותה של גב' ברונסקי לפיה היא מעולם לא פגשה בנתבעת על פני עדות התובעת, שהיתה בלתי מהימנה ומאולצת. ב"כ התובעת מיקד את חקירתה הנגדית של גב' ברונסקי באפשרות שהתובעת לא פגשה את גב' ברונסקי בשל כך שדרכן לא הצטלבו לאור העובדה שעבדו במשמרות שונות, אך עדות התובעת היתה שהיא פגשה את גב' ברונסקי. אמנם מקובל עלינו שאין לצפות מהתובעת לזכור את מאפייניה החיצוניים של גב' ברונסקי לפי כמות המפגשים שלהן, לפי גרסתה, אך בשים לב למהימנותה הירודה של התובעת (כפי שיפורט להלן), אנו מעדיפים את עדותה של גב' ברונסקי שהיא עדה אובייקטיבית ובלתי תלויה. לא למותר לציין בהקשר זה שכאשר נשאלה אם היא יכולה לומר את צבע שערה של גב' ברונסקי היא השיבה בחיוב, אך כשנדרשה "לפרוע את השטר", לא יכלה (פרוטוקול 8.12.09 (מוקלד), עמ' 1, 29-32). 61. לעניין היותה של גב' ברונסקי עדה בלתי תלויה, יש לומר כי כאשר הוצגה לתובעת (על ידי בית הדין) עדותה של גב' ברונסקי לפיה היא לא פגשה את התובעת, התייחסותה היתה (בעמ' 4 לפרוטוקול המוקלד): "שוב, אני גם יכולתי להביא משפחה שלי שיגידו בדיוק מה שאני רוצה שיגידו. אני לא עשיתי את זה כי לא חשבתי שיש טעם. בכל אופן אין לי מושג מה המניעים שלה או לא למה היא עושה את זה. היא עובדת שלו". 62. תשובה זו אינה מדוייקת, שכן גב' ברונסקי אינה "משפחה" של הנתבע והיא גם אינה "עובדת" (בלשון הווה) של הנתבע. היא גם לא מדוייקת כי דבריה של התובעת ש"לא עשיתי זאת" אינם נכונים. אך תשובתה חושפת את האופן בו היא מתייחסת לחובה להעיד אמת בלבד בבית הדין. 63. גם עדותה של ד"ר ברוק עדיפה בעינינו על עדות התובעת בשאלת מועד פגישתן הראשונה. התובעת אמרה בעדותה שהיא ביקרה את ד"ר ברוק כשהיא היתה בהריון (עמ' 4, שורה), אך עדות זו אינה מהימנה עלינו. התובעת אישרה, מצד אחד, שהיא לא עבדה עם ד"ר ברוק בתחילת עבודתה במרפאה ("לא רק בהמשך עבדתי עם ד"ר ברוק" -עמ' 3, שורה 27), ובכך תמכה בעדותה של ד"ר ברוק לפיה היכרותן החלה רק כששבה ד"ר ברוק מחופשת הלידה שלה. אשר לטענת התובעת כי ביקרה את ד"ר ברוק כשהיתה בהריון - עדות זו ניתנה בתשובה לשאלה אם נכון שד"ר ברוק היתה בחופשת לידה, וניכר שהעדה ביקשה שלא להשיב לשאלה אלא לנצל את ההזדמנות שהיא נשאלה על ד"ר ברוק כדי לומר שהיא פגשה אותה לפני המועד בו ד"ר ברוק העידה בתצהירה כי פגשה את התובעת, ובכך לנסות להתמודד עם עדותה. אלא שעדות התובעת בעניין זה איננה הגיונית - ד"ר ברוק ילדה ביום 19.2.08 את בתה הבכורה. אם התובעת התקבלה לעבודה כסייעת מתחילה בתחילת חודש 2/08, ובהעדר היכרות קודמת בין השתיים, מדוע שתבקר התובעת בביתה של ד"ר ברוק בפרק הזמן הקצר בו היתה בהריון, מתחילת עבודתה של התובעת עד ללידה, כשלדבריה היא עבדה תחילה עם הנתבע ועם גב' ברק בלבד ועם ד"ר ברוק היא עבדה רק מאוחר יותר? 64. לאמור יש להוסיף את הראיות הבאות: יומן המרפאה, ממנו עולה כי גב' ברונסקי עבדה במרפאה עד 21.2.08, טופס 101 של התובעת ודיווח השעות של גב' ברק לרואה החשבון. מסמכים אלה והעדויות שהובאו בקשר להם תומכים בגרסת הנתבע. יצויין כי בדף השעות קבעה חגית כי מתוך 1,116 ₪ שיש לשלם לתובעת, כלולים 66 ₪ בגין נסיעות, עבור 6 ימי עבודה. גם על פי גרסת התובעת לפיה הנתבע אמר לה שלא מגיע לה שכר בעד עבודתה בתקופת החפיפה, היא לא העידה שהוא אמר לה שהיא לא זכאית לכיסוי הוצאות נסיעתה. העובדה שהתובעת קיבלה דמי נסיעות בעד שישה ימי עבודה בלבד בחודש 2/08 תומכת בגרסת הנתבע לעניין מועד תחילת עבודת התובעת. 65. לכך יש להוסיף את הקושי שמצאנו לקבוע ממצאי עובדה על פי עדות התובעת. התובעת התגלתה כמי שאינה מהססת לטעון טענות שאינן אמת. כבר בהזדמנות הראשונה בה טענה התובעת בפני בית הדין, היא העלתה טענה שאינה אמת. בטופס התביעה המקורי התובעת טענה שכשנודע לנתבע על הריונה הוא אמר שזה לא מתאים לו. טענה זו, שהופיעה פעמיים בכתב התביעה המקורי, מטרתה ליצור קשר בין ההריון לפיטורים בעצם סמיכות הזמנים של מועד גילוי ההריון ומועד הפיטורים. אלא שהתובעת עצמה נסוגה מגרסה זו בתצהיר עדותה הראשית כאשר אמרה שהנתבע בירך אותה בחביבות ולא גילה מורת רוח כלשהי כאשר בישרה לו שהיא הרתה, ובכך סתרה את אמירתה בכתב התביעה המקורי. מבין שתי האמירות, מקובלת עלינו האמירה שבתצהירה, אך הדבר מעיד על נכונות מצד התובעת לומר אי אמת לבית הדין אם היא סבורה שהדבר עשוי לשרת את עניינה. 66. עוד יצויין אנו סבורים כי העובדה שהתובעת לא תבעה בכתב התביעה המקורי שכר עבור שלושת השבועות הראשונים בהם עבדה, לטענתה, אף היא מהווה ראיה לטובת גרסת הנתבע שהתובעת כלל לא עבדה בתקופה זו. לעניין זה, איננו מקבלים את טענת התובעת לפיה היא הגישה את התביעה המקורית ללא סיוע משפטי. העובדה שהתביעה הוגשה על גבי טופס של בית הדין אינה שוללת את האפשרות שהתובעת קיבלה ייעוץ לפני הגשתה והאופן שהתובעת מילאה את הטופס, תוך דרישת פיצוי על פיטורים בזמן הריון, כאשר היא מכמתת את התביעה לפי מספר החודשים עד לתום חופשת הלידה, מתיישבת יותר עם האפשרות שהתובעת הסתייעה באחר שיכול היה לייעץ לה כי אין בסיס חוקי להעסקת עובד מתלמד ללא שכר. 67. עוד נציין שלא מקובלת עלינו טענת התובעת בסיכומיה כי דווקא דברי הנתבע לפיהם אין זה מקובל לשלם לעובדת בחפיפה שכר מלא או שכר כלל, מאששים את גרסת התובעת. דברים אלה של הנתבע נאמרו על ידו עוד בכתב ההגנה המקורי כאשר כלל לא עמדה על הפרק תביעה לשכר עבודה בגין התקופה מ-1.2.08 עד 24.2.08. 68. סיכומה של נקודה זו הוא שלראיה היחידה שהתובעת הביאה לעניין מועד תחילת עבודתה - תלוש המשכורת - אין ערך הוכחתי ומכלול הראיות מביא אותנו להעדיף את גרסת הנתבע לפיה התובעת החלה לעבוד ביום 24.2.08. 69. בהתאם לכך, יש לדחות את תביעת התובעת לשכר עבודה ולפיצויים בגין פיטוריה בניגוד לסעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, שכן התובעת לא עבדה בין 1.2.08 עד 23.2.08 (ולכן לא זכאית לשכר בעד תקופה זו) וממילא פיטוריה במועד שהם נעשו לא היו טעונים היתר לפי סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים. סיבת הפיטורים 70. גם בעניין סיבת הפיטורים הגענו למסקנה שיש להעדיף את גרסת הנתבע לפיה התובעת פוטרה בשל אי תפקוד לקוי וכי לא היה כל קשר בין הריונה של התובעת לבין פיטוריה. אף מקובלת עלינו טענת הנתבע כי הריונה של התובעת עיכב את פיטוריה ולא היווה סיבה להם. 71. מקובלת עלינו טענת הנתבע כי התובעת לא הציגה ראשית ראיה שלא היתה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה. לו הוצגה ראשית ראיה לכך, היה בה כדי להעביר לנתבע נטל להוכיח כי הריונה של התובעת לא היווה סיבה לפיטוריה, בהתאם לסעיף 9(א)(2) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה. במה דברים אמורים? 72. התובעת לא המציאה תיעוד רפואי שהיה בו כדי לתמוך בטענתה שהיא נאלצה להיעדר מעבודתה בגלל בדיקות רפואיות. בעדותה מסרה התובעת על מקרה בו היא לא הגיעה לעבודה בשל כך שבילתה את הלילה הקודם ליום העבודה בחדר מיון (עמ' 12, שורות 3-8). התובעת לא המציאה גליון שחרור מחדר המיון לתמוך בטענתה, למרות שלטענתה האסמכתא הרפואית היתה בידה (עמ' 13, שורה 30-33). טענתה כי נמנעה מלצרף את האסמכתא הרפואית כי לא חשבה שהנתבע יכחיש זאת אינה משכנעת ואינה מהימנה, נוכח היקף הפלוגתאות בתיק. 73. למעשה, מסיכומי התובעת עולה כי היא מבקשת מבית הדין לאמץ את גרסת התובעת, לא מפני שקיימות לה ראיות תומכות, אלא על דרך השלילה - כיוון שלטענתה גרסת הנתבע בעניין סיבת פיטוריה אינה מהימנה כלל וגרסתה של התובעת עדיפה עליה. 74. כאמור לעיל, התובעת ביססה את טענתה בדבר היעדר מהימנות גרסת הנתבע בעניין סיבת פיטוריה הן על עצם העובדה שהנתבע העסיק את התובעת חודשים ארוכים ועל כן לא ניתן לקבל את טענתו כי עשה זאת ממניעים אלטרואיסטיים של צדקה וחסד וכן בשל כך שהנתבע לא הגיש את יומן המרפאה המלא. 75. אשר לשאלת מהימנות גרסת הנתבע: מקובלת עלינו טענת התובעת שהנתבע הפריז בתיאור מידת חוסר התפוקה והתועלת שהוא הפיק מעבודת התובעת. ואולם, אין בכך כדי להניענו לדחות את גרסתו מכל וכל. כידוע, ערכאה שיפוטית מוסמכת לקבוע ממצאים שלא על בסיס אימוץ כולל או דחייה כוללת של עדויות בעלי הדין (סעיפים 53 ו-57 לפקודת הראיות וכן ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ. אופיר בארי, פ"ד מח(1)302, שם נאמר: "בית המשפט רשאי להסתמך על קטעי עדותו של עד גם אם אינו מקבל את דבריו כאמינים בשלמותם וכמיקשה אחת. ניסיון החיים מלמד שנדירים המקרים שבהם אין בתום עדות, בייחוד עדות ארוכה, קטע זה או אחר של אי-דיוק, שכחה או אף הינתקות מתיאור האירועים לאשורם, בדרך כלל שלא מדעת, ולעתים אף מדעת - במיוחד מקום שהמדובר בעדות שנמסרה זמן רב לאחר האירוע עצמו. על-כן אמרנו בע"פ 71/76 מרילי ואח' נ' מדינת ישראל, בעמ' 819 מול אות השוליים א, כי עדות שיש בה סתירות, רשאי בית המשפט לנסות ולבור בה את הבר מן התבן, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם. סתירה כשלעצמה איננה חייבת להוליך לשלילת דברי העדות, אם יש הסבר סביר לסתירה (ראה גם ע"פ 228/54 אפשטיין נ' היועץ המשפטי...). אך מובן שבחירה זו בין קטעי דברים איננה יכולה להיעשות באופן שרירותי, אלא מתבקש יסוד סביר להבחנה שמבחין בית המשפט בין חלקי העדות (ראה גם סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971)". 76. ביסודו של דבר, מקובלת עלינו עדותן של הנתבע, ד"ר ברוק והנתבע שתפקודה של התובעת במרפאה, לרבות בעיית איחורים וחיסורים, העסיקה אותם ושימשה נושא להתייעצויות ולהתלבטויות ביניהם זמן רב יותר מהזמן שהיו עוסקים בבעיה דומה לגבי עובדת שלא היתה במצבה של התובעת. מקובלת עלינו במלואה עדותה של ד"ר ברוק, שעדותה עשתה עלינו רושם מהימן, שההריון של התובעת, שבאותו שלב לא היתה נשואה, היה גורם מעכב בהחלטת הפיטורים, והאמור בתצהירה בעניין השיחות הרבות שקויימו עם התובעת בהן הוסברו לה הבעיות בתיפקודה, כמו גם העובדה שניתנות לה הזדמנויות נוספות דווקא משום הרצון להימנע מפיטוריה במצבה, מקובל עלינו במלואו. 77. גם מהימנה עלינו עדותו של הנתבע בדבר השיחות שקיים עם התובעת, לרבות השיחה שקדמה לפיטוריה, כפי שזו מתוארת במכתב הפיטורים. אנו דוחים את טענת התובעת כאילו הנתבע המציא "סיפור בדים" שבא לידי ביטוי במכתב הפיטורים. 78. אשר לטענת התובעת כי יש לזקוף לחובת הנתבע את אי הצגת יומן המרפאה המלא, הואיל והיה בו כדי לתמוך בטענתו בדבר איחורים וחיסורים של התובעת, ייאמר כי בעת שהתובעת הגישה את הבקשה לגלות את יומן המרפאה (ערב ישיבת ההוכחות, לאחר שתם הליך גילוי המסמכים), היא לא טענה כי הצגת היומן רלוונטית בשל האפשרות לבחון את גרסת הנתבע לעניין היעדרויותיה או חיסוריה. התובעת נימקה את הרלוונטיות של יומן המרפאה בכך ש"קיימת חשיבות למסמך לעניין גובה השתכרותה של התובעת בפועל אצל הנתבע - על מנת לחשב את הפיצוי המגיע לה בשל פיטורין שלא כדין" (בקשת התובעת מיום 24.11.09). משכך נימקה התובעת את הרלוונטיות של בקשתה ומשהתנגדות התובעת נומקה בטענת חיסיון רפואי והעדר רלוונטיות, ומשנדחתה בקשת התובעת ולא הוגשה עליה בקשת רשות ערעור, לא תישמע התובעת בטענה שהנתבע מנע את הצגת יומן המרפאה ובעצם ההימנעות מהצגתה יש להסיק מסקנות לחובת גרסתו בעניין ההיעדרויות והחיסורים של התובעת. לא למותר לציין, בהקשר זה, שכאשר הציע ב"כ התובעת לנתבע, בחקירתו הנגדית, להציג את היומן תוך השחרת שמות המטופלים, הנתבע אמר שזו אפשרות קבילה והסכים להצגתו (עמ' 36 לפרוטוקול המוקלד, שורות 23-30). 79. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי פיטוריה של התובעת לא היו "מחמת" הריונה והנתבע לא הפר את הוראות סעיף 2(א) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה בעת שפיטר את התובעת. אשר על כן דין תביעתה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין - להידחות. התביעה שכנגד 80. הנתבע תבע מהתובעת סך 2,720 ₪ בגין טיפולי שיניים שניתנו לה, לבעלה ולקרובי משפחה נוספים. 81. התביעה שכנגד נתמכה בכרטיסי טיפולים. 82. לטענת הנתבע, התובעת קבעה את התורים לטיפולים אלה והתחייבה לשאת בתשלום עבורם ככל שהתשלומים בגינם לא יסולקו על ידי המטופלים, וזאת לאור העובדה שמדובר במטופלים שלא נמנו עם מטופלי המרפאה קודם להעסקת התובעת. 83. התובעת הכחישה את הטענה כי התחייבה לשאת בעלות טיפוליהם של קרוביה וטענה כי ממילא מדובר בעילת תביעה שאינה בסמכות בית הדין. 84. טענת התובעת כי התביעה שכנגד אינה בסמכות בית הדין בשל כך שעילתה בחוזה למתן טיפולי שיניים ולא ביחסי עובד ומעביד, איננה מקובלת עלינו. 85. סמכותו של בית הדין לעבודה לפי סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, אינה נקבעת על פי הסעד לו עותר התובע, אלא על פי העניין ומהות היחסים בין הצדדים (בג"צ 1214/97 הרב יצחק חלמיש נ. בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2)647). גם הגדרת העילה המשפטית מכוחה נתבע סעד אינה קובעת את סמכות בית הדין, אלא השאלה אם אותה עילה צומחת מיחסי עובד ומעביד. 86. בהתאם לכך, עילת תביעה המבוססת על ערבות של עובד כלפי מעבידו, הצומחת מיחסי עובד ומעביד, היא בסמכות בית הדין. 87. ככל שמדובר בטיפולי השיניים שניתנו לתובעת עצמה, מדובר בהטבה שנובעת מיחסי עובד שכן הטיפול ניתן לתובעת בשל העובדה שהיא עבדה אצל הנתבע. אשר לטיפולים שניתנו לבני משפחתה של התובעת, טענת הנתבע כי התובעת ערבה לחיובי קרובי משפחתה נובעת מיחסי עובד ומעביד, ועל כן היא בסמכות בית הדין. 88. התובעת מכחישה את טענת הנתבע בדבר התחייבותה לערוב לחיובי בני משפחתה וטוענת כי העובדה שהנתבע לא ניכה את עלות הטיפולים ממשכורותיה של התובעת מפריכה את גרסת הנתבע. 89. כמו כן טוענת התובעת כי הנתבע הודיע לה לקראת סוף תקופת עבודתה כי הוא מוותר על החוב כמתנה ללידה הצפויה. 90. הנתבע מכחיש את טענת התובעת בדבר ויתור על החוב כמתנה ללידה וטוען כי אין כל היגיון במתן מתנה ללידה חודשים רבים לפני הלידה. 91. לא השתכנענו כי הנתבע הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את התחייבותה של התובעת לערוב לתשלום עבור טיפולי בני משפחתה, לאו דווקא בשל כך שהנתבע לא ניכה את עלויות הטיפולים משכר התובעת. 92. עם זאת, התובעת לא חלקה על חובתה לשלם בעד הטיפולים שהיא ובעלה קיבלו (פרוטוקול מוקלד, עמ' 24, 9-10). 93. בהתאם לכך, ככל שהתביעה שכנגד נוגעת לטיפולים שניתנו לבני משפחתה של התובעת (למעט בעלה), החלטנו לדחות את התביעה שכנגד. 94. ואולם, על פי הודאת התובעת, החלטנו לחייב את התובעת לשלם לנתבע סך 1,370 ₪ בגין הטיפולים שניתנו לה ולבעלה. סוף דבר 95. התביעה נדחית. 96. התביעה שכנגד מתקבלת חלקית. התובעת תשלם לנתבע סך 1,370 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.8.08 ועד לתשלום בפועל. 97. התובעת תשלום לנתבע שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצירוף מע"מ, תוך 30 ימים. לא ישולם הסכום תוך 30 ימים, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל. 98. פסק דין זה נתון לערעור בזכות. הודעת ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. לידהסייעות (גן ילדים)חופשת לידה