1. התובעת, עורכת דין במקצועה, ילדה בשעה טובה ביום 3 מאי 2011 את בתה. עד לשנה זו עבדה התובעת כעצמאית. בעצת רואה חשבון מטעמה, הקימה התובעת חברה. החל משנת 2011 נתקבלו לתיק עוסק המורשה של התובעת רק תקבולים בגין תיקים שנפתחו לפני הקמת החברה, בעוד עיקר ההכנסות מעיסוקה של התובעת, נתקבלו לחברה שבבעלותה. 2. על בסיס הודעה שהתקבלה מבית החולים על הלידה ומבלי שהתובעת נדרשה להגיש תביעה או למלא טופס כלשהו - שילם הנתבע לתובעת, תוך שבועיים ממועד הלידה, דמי לידה. דמי הלידה חושבו באופן זמני על בסיס הכנסות התובעת כעצמאית וכך הודע לתובעת במכתב. משהתקבלה בחודש 9/2012 בידי הנתבע שומה סופית של הכנסות התובעת בשנת 2011, היא נדרשה להשיב לנתבע כספים ששולמו לה ביתר. אז התחוור לתובעת לראשונה, כי דמי הלידה שקיבלה בתכוף ללידה חושבו על בסיס הכנסתה כעצמאית בלבד בעוד שכרה מהחברה ברבע השנה אשר קדם ללידה, כלל לא הובא בחשבון. התובעת פנתה לנתבע בבקשה שיחשב את דמי הלידה על בסיס כלל הכנסותיה, כעצמאית ושכירה בחברה שבבעלותה ובהתאם להנחיית פקידת הנתבע - מילאה התובעת טופס תביעה לדמי לידה בגין הכנסותיה כשכירה. לאחר בדיקה, נמצאה התובעת זכאית לדמי הלידה כשכירה, אולם תביעתה נדחתה בשל שיהוי לפי סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן: "החוק"). 3. השאלה הנתונה להכרעתנו היום, הינה - האם, בנסיבות כפי שפורטו להלן, פעל הנתבע כדין, משסירב להביא בחישוב דמי הלידה של התובעת, בנוסף להכנסותיה כעצמאית, גם את הכנסותיה כשכירה בחברה שבבעלותה, בטענה כי יש להחיל במקרה זה את סעיף 296 לחוק. אלו, ביתר פירוט, העובדות הנתונות לפנינו: 4. התובעת הינה עורכת דין, אשר עבדה כעצמאית וניהלה תיק עוסק מורשה, החל משנת 2004. לקראת סוף שנת 2010, בעצת רואה חשבון, החלה התובעת לעבוד בעיקר כחברה. לשם כך הקימה התובעת חברה בשם "איילת כהן עו"ד" (להלן: "החברה"). באמצעות החברה שולם לתובעת שכר ותלושי השכר דווחו לנתבע (נספח ב' לתצהיר התובעת). משנת 2011, הכנסות התובעת מעיסוקה החלו להתקבל הן לתיק עוסק המורשה, כאמור מתיקים שנפתחו לפני הקמת החברה והן (ובעיקר) לחברה. 5. ביום 3.5.2011 ילדה התובעת את בתה. שבוע לאחר מכן, הודיע הנתבע לתובעת, במכתב מיום 11.5.2011, כי אושרה זכאותה לתשלום דמי לידה. התשלום נעשה הודות להודעה שהתקבלה מבית החולים על הלידה ו"באופן אוטומטי", היינו, ללא שהתובעת נדרשה להגיש טופס תביעה לצורך כך. מדובר בנוהל שהיה "חדש באופן יחסי" לדברי ב"כ הנתבע לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.2013, עבור יולדות העובדות כעצמאיות בלבד. בתעודת עובדת ציבור מטעם הנתבע, לעומת זאת, צוין כי מדובר בנוהל הקיים מזה מספר שנים. לענייננו, אין לפרק הזמן בו נוהג הנתבע כנ"ל, כל רלוונטיות. 6. במכתב מיום 11.5.2011, אשר התובעת אינה זוכרת כי ראתה אותו אולם גם אינה טוענת כי בהכרח לא הגיע ליעדו, מצוין כי זכאות התובעת לדמי לידה נבחנה ואושרה "כעובדת עצמאית לתקופה מ- 04.05.2011 עד- 09.08.2011" (להלן: "התקופה הרלוונטית"). כן פורט במכתב כי "הבסיס לחישוב התשלום הוא הכנסתך, החייבת בתשלום דמי הביטוח בתקופה...". במכתב פורטה הכנסה של 17,819 בכל חודש ובסך הכל הכנסה של 53,567 ₪ ברבע השנה. עוד צוין כי דמי הלידה חושבו באופן זמני וצוין כי כאשר תתקבל שומה סופית תיערך התחשבנות מחדש בהתאם לגובה השומה הסופית. 7. ביום 14.10.2012 הודיע הנתבע לתובעת במכתב, כי קיים לה חוב בסך 17,710 ₪ וזאת בגין תשלום "שלא כדין" של חלק מדמי הלידה. במכתב הובהר לתובעת כי בעקבות שומה ממס הכנסה נערך חישוב מחודש של זכאותה לדמי הלידה לתקופה הרלוונטית. עוד צוין כי "הבסיס לחישוב התשלום הוא הכנסתך, החייבת בתשלום דמי ביטוח לאומי בתקופה...". הסכומים שפורטו היו- 11,695 ₪ עבור כל חודש שבתקופה הרלוונטית והכנסה ברבע השנה בסך 35,085 ₪. 8. בעקבות המכתב הנ"ל, פנתה התובעת לנתבע באמצעות רואה חשבון מטעמה, על מנת לברר, כך בתצהירה, מדוע לא נכלל בחישוב דמי הלידה מלוא שכרה - היינו, גם הכנסותיה כשכירה בחברה. בעקבות כך, נדרשה התובעת למלא את הטפסים הנדרשים. ביום 4.12.201 נשלח לתובעת מכתב מהנתבע שעניינו "דמי לידה - הפרשים" ובה נתבקשה התובעת להוסיף פרטים ומסמכים ואף בוצע ביקור של חוקרים מטעם הנתבע במשרד התובעת. במכתב מיום 10.1.2013 הודע לתובעת כי תביעתה מיום 4.12.2012 להפרש דמי לידה, נדחתה. במכתב צוין כי לפי סעיף 296 לחוק היה עליה להגיש תביעה לגמלה תוך 12 חודשים מיום שנוצרה העילה לתביעה ועל כן התביעה להפרשי גמלה נדחתה ובכתב יד הוסף, "כעובדת שכירה. תביעתך אושרה לפי עבודתך כעצמאית". פניות התובעת לנתבע לשנות מהחלטתו זו, בעיקר בטענה כי בהיותה עצמאית אינה נדרשת להגשת תביעה לדמי לידה ובהתחשב בכך כי הנתבע מודע היה למלוא הכנסותיה הן כעצמאית והן כשכירה - נדחו. לפיכך, הגישה התובעת את התביעה שלפנינו. 9. משהוגשו כתבי בי-דין התקיים בתיק דיון מוקדם ראשון ולאחריו הוגש תצהיר עדותה הראשית של התובעת המפרט בין השאר את השתלשלות העניינים הנ"ל. יצוין כבר עתה כי בישיבה אשר נקבעה לשמיעת העדויות הודיע ב"כ הנתבע כי אין בכוונתו לחקור את התובעת בחקירה נגדית וכי הוא סבור כי המדובר במחלוקת משפטית. עוד הוגשה לתיק בית הדין תעודת עובד ציבור מיום 16.12.2013 של הגב' גאני שושנה, מנהלת מחלקת אימהות בסניף טבריה של הנתבע. בתעודה זו, נמסרו בעיקר הנתונים הבאים: עובדת עצמאית פטורה מלהגיש תביעה לדמי לידה, זאת לעומת עובדת שכירה המחויבת בהגשת תביעה. הגמלה משתלמת אם כן באופן "אוטומטי" וזאת לאחר שהלידה נקלטה "במערכת אימהות...". הגמלה משולמת על בסיס הכנסת היולדת כעובדת עצמאית. בסיס השכר הינו לפי השומה שלה ברבע השנה האחרון והנתונים נשאבים ממחלקת הגביה. פעולה זו "קיימת מזה יותר מ- 7 שנים". במכתב מחודש מאי 2011 יודעה התובעת כי התביעה אושרה כעובדת עצמאית ולא הוזכרה הכנסתה כשכירה. ביום 5.9.2012 נקלטה בגביה שומה מתוקנת ממס ההכנסה. הכנסותיה כעצמאית קטנו ובהתאם הוקטן בסיס דמי הלידה. כך נוצר חוב התובעת. כן צוין כי בתאריך 16.7.2012 נקלט במחלקת הגביה דיווח על היותה שכירה מחודש ינואר 2011. עוד צוין בתעודה כי תיקון השומה והבסיס לא יצר מועד עילה חדש אלא תיקן את בסיס דמי הלידה, כי היה חובה על התובעת להגיש תביעה לדמי לידה כשכירה תוך 12 חודשים מיום הלידה לפי סעיף 296 לחוק, כי ההחלטה הדוחה את התביעה התקבלה גם על בסיס הצהרת התובעת על אי ידיעתה כי עליה להגיש תביעה לפי עבודתה כשכירה וכי היא סברה כי המידע מועבר אוטומטית כמו אישור דמי הלידה כעובדת עצמאית. עוד עולה מהתעודה כי דחיית התביעה הייתה אך בשל השיהוי בהגשת התביעה וכי בחקירה שהתבצעה נמצא כי התובעת עבדה כשכירה. צוין כי החקירה בוצעה על מנת לדעת אם הדחייה תתבסס על סיבה נוספת. 10. בישיבה אשר תוכננה לשמיעת ראיות הצדדים, בה הודיע הנתבע כאמור כי המדובר במחלוקת משפטית בלבד ובטרם ניתנה הוראה על הגשת סיכומים, ביקש הנתבע שהות על מנת לבדוק עמדתו זאת בשים לב להחלטה שניתנה אשר הסיפא שלה יובא להלן: "... בשים לב לעובדה כי התובעת לא הגישה תביעה לתשלום דמי לידה בתחילת הדרך אלא הסכום שולם באופן אוטומטי על ידי המוסד, ובשים לב לכך כי עסקינן בשינויים ותיקונים אשר מתייחסים לאותה תביעה כוללת לדמי לידה, ספק רב אם יש לראות את נסיבות העניין כפי שמבקש הנתבע כתביעה חדשה ועצמאית אשר יש להחיל עליה את סעיף 296 לחוק. בית הדין הבהיר לב"כ הנתבע כי ספק רב בלבו, אם כוונת המחוקק בסעיף 296 לחוק הייתה ליישומו במקרים ספציפיים כגון אלה ומכיוון שכך ביה"ד חוזר וממליץ לנתבע לשקול עמדתו בהליך ובנסיבות העניין לאשר את תביעתה של התובעת". 11. משהודיע ב"כ הנתבע על כך כי אין שינוי בעמדת הנתבע וזאת לאחר התייעצות עם המשרד הראשי של הנתבע, סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב ואלו יובאו בקצרה להלן. תמצית טענות הצדדים 12. לטענת התובעת, משבוצע תשלום דמי הלידה באופן יזום על ידי הנתבע, מבלי שהיא נדרשה כלל למלא תביעה או טופס כלשהו, סברה היא, כי הנתבע מודע לכלל הכנסותיה וכי החישוב בוצע על בסיס כלל ההכנסות ובהתאם לרישומי הנתבע. לטענתה, הסכום ששולם לה תאם על פי חישובה את כלל הכנסותיה והדבר הניח את דעתה. לראשונה התברר לתובעת לטענתה, כי הנתבע לא כלל את שכרה בחברה בחשבון דמי הלידה, משהתקבלה בידה דרישתו בחודש אוקטובר שנת 2012 להחזר הפרשי דמי לידה. לטענתה, לא זכורה לה הודעת הנתבע מחודש מאי 2011 על קבלת דמי הלידה על בסיס הכנסותיה כעצמאית בלבד וכי אילו היתה ערה לכך, היתה ממלאת כל טופס שנדרש לגבי חלק דמי הלידה על בסיס עבודתה כשכירה. כן טוענת התובעת, כי מילוי טופס התביעה על ידה בחודש דצמבר 2012, נעשה על פי דרישת הנתבע על אף שזו היתה מיותרת לשיטתה שכן הנתבע היה מודע לכלל הכנסותיה, כי הדבר כלל לא נדרש בסניפים אחרים וכי היא עשתה כן רק על מנת להימנע מעימות עם הנתבע. עוד נטען על ידה, כי בדיקת חוקר הנתבע במשרדה העלתה כי התנהלותה הינה ללא דופי. 13. בנסיבות אלו טוענת התובעת, מדובר בהתנהלות חסרת תום לב של הנתבע, אשר פוגעת בזכות מהותית שלה רק בשל כשל פרוצדוראלי אשר נבע מכך שלא היתה ערה לאבחנה המלאכותית שהוא עורך בין עובדת שכירה לעצמאית לעניין הצורך בהגשת תביעה. לטענתה, הנתבע מודע לכלל הכנסותיה ועל דמי הלידה להיות מחושבים על בסיס דו"חות שנתיים ועל פי הכנסה חייבת כוללת המצויה בידיו. נטען, כי הדרישה להחזר ההפרשים בגין הקטנת בסיס ההכנסה כעצמאית ובמקביל התעלמות מהגדלת הכנסתה כשכירה, באותו שיעור, כאשר מדובר בהכנסות בגינן משולמים דמי ביטוח ובאותו אדם ולמעשה באותה עילה, הינה אבסורדית ושרירותית. 14. לטענת התובעת בנסיבות אלו אין לראות בתביעתה לדמי לידה כשכירה כתביעה עצמאית ונפרדת אלא כבקשה לתשלום נוסף על בסיס אותה עילה, תוך שהיא מפנה לפסיקה המבחינה בין פנייה לנתבע שהינה בגדר "תביעה לגמלה" המחייבת החלטה של פקיד התביעות ופניה של מבוטח אשר מחייבת החלטה, תשובה או פעולה של המוסד אך אינה, על פי מהותה, בגדר "תביעה" (דב"ע נה/0-38 פשס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 269) ולפסיקה המחילה קביעה זו גם בנושא של שיהוי לפי סעיף 296 לחוק (בל 1214/04 (נצ') דניה ליבוביץ' דגן - המוסד לביטוח לאומי). 15. עוד טענה התובעת, כי הנתבע הפר את חובת היידוע והנחיית מבוטחים כיצד לממש את זכותם וכי מדובר ברשות שלטונית אשר לא יתכן כי תיבנה על טעות טכנית של אזרח, טעות אשר נבעה למעשה מכוונת הרשות להיטיב עמה ולמנוע ממנה הגשת טופס בהיותה עצמאית, כאשר אילו נדרש היה ממנה להגיש טופס כזה - היתה הטעות בוודאי נמנעת. 16. הנתבע בטענותיו, לעומת זאת, דבק בעמדתו ולפיה הוא הודיע לתובעת באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי זכאותה לדמי לידה אושרה כעובדת עצמאית, זאת במכתב מיום 11.5.2011. הנתבע מציין כי במכתב צוין מפורשות כי דמי הלידה חושבו באופן זמני וכי לכשתתקבל שומה סופית, תיערך התחשבנות מחדש, בהתאם לגובה השומה הסופית. חובה של התובעת, בהתאם לאמור במכתב מיום 14.10.2012, נוצר בשל הפחתת דמי הלידה בהתאם להכנסות התובעת על פי השומה הסופית. 17. לטענת הנתבע, השיהוי בו נקטה התובעת בהגשת תביעתה לדמי לידה כשכירה בחברה, משהוגשה התביעה לאחר 12 חודשים ממועד הלידה, נבע מסיבות אישיות הקשורות רק בתובעת ועל כן לפי סעיף 296 לחוק, היא אינה זכאית לתשלום דמי הלידה בהיותה שכירה. לטענת הנתבע מדובר בגמלאות נפרדות לעצמאית ולשכירה הגם כי מדובר במבוטחת אחת ועל כן זכאות לדמי לידה כשכירה טעונה הגשת תביעת נפרדת, בצירוף אישורים ומסמכים מהמעסיק. עוד לטענת הנתבע, סעיף 296(א) קובע את המועד להגשת תביעה, בו לא עמדה התובעת, ואף את עצם החובה להגיש תביעה, כתנאי מוקדם להכרה בזכאות לגמלה. הרציונל הטמון בכך הינו מימוש זכויות המבוטח על ידו מהר ככל שניתן בהתחשב בכך כי מדובר בביטוח סוציאלי. 18. לעניין טענת התובעת כי לא קיבלה הודעה על תשלום דמי הלידה כעצמאית בלבד טוען הנתבע כי הדבר בלתי סביר שכן הודעות מאוחרות אשר נתקבלו בידי התובעת נשלחו באותו האופן ובכל מקרה, חזקה כי הינה יודעת את הדין, במיוחד בהיותה עורכת דין או כי היה עליה לברר את זכויותיה, כגון באתר הנתבע שם מצוין כי לצורך תשלום דמי לידה כשכירה יש להגיש תביעה. בתשובה לטענת התובעת על כי סברה כי דמי הלידה מחושבים על בסיס כלל הכנסותיה שכן הנתבע מודע להן, טוען הנתבע, כי רק ביום 16.7.2012 נקלט אצלו דיווח על היות התובעת שכירה החל מיום 1/2011. הנתבע מפנה לפסיקה אזורית לתמיכה בטענותיו אלו (בל 43890-02-12 מיכל שחר- המוסד לביטוח לאומי). 19. עוד חוזר הנתבע וטוען כי תיקון בסיס השומה אינו יוצר עילה חדשה וכי להגשת תביעות מבוטחים במועד, יש אינטרס לסייע בניהול השוטף והן על מנת לאפשר לנתבע לכלכל את ענייניו הכספיים מבלי להיות מופתע מתביעות המוגשות באופן רטרואקטיבי. כיוון שהתביעה הוגשה בחלוף 12 חודשים ממועד הלידה ואף בחלוף 15 חודשים (סעיף 296(ב)(1)), יש לדחות את התביעה מחמת שיהוי. דיון ומסקנות המסגרת הנורמטיבית 20. פרק ג לחוק הביטוח הלאומי, עוסק בביטוח אימהות. סימן ג' בפרק זה עוסק בדמי הלידה. הזכות לדמי לידה קבועה בסעיף 49 לחוק: "(א) המוסד ישלם למבוטחת דמי לידה, לפי סימן זה, בעד פרק הזמן שלרגל ההיריון או הלידה אין היא עובדת או עוסקת במשלח ידה". סעיף 50 לחוק קובע את תנאי הזכאות: "א) "מבוטחת ששולמו בעדה דמי ביטוח משכרה כעובדת או ששילמה דמי ביטוח מהכנסתה כעובדת עצמאית (בסעיף זה - דמי ביטוח), תהיה זכאית לדמי לידה- ....". סעיף 53 עוסק בשיעור דמי הלידה ובס"ק (א) מצוין כך: "דמי לידה ליום הם שכר העבודה הרגיל של המבוטחת, אך לא יותר מסכום השווה לסכום הבסיסי כפול 5, כשהוא מחולק ב-30" וסעיף 54 מפרט מהו "שכר העבודה הרגיל" - "הסכום המתקבל מחלוקת הכנסת המבוטחת, ברבע השנה שקדם ליום הקובע, בתשעים וקובע בס"ק (ב) כי: "לענין סעיף זה, "הכנסה" - (1) בעובדת - ההכנסה שממנה מגיעים דמי ביטוח, וכן הכנסה מדמי הסתגלות מיוחדים, למעט הכנסותיה כעובדת עצמאית אלא אם כן היתה זכאית לדמי לידה אילו היתה עובדת עצמאית בלבד; (2) בעובדת עצמאית - ההכנסה ששימשה יסוד לחישוב דמי הביטוח בעד רבע השנה האמור בסעיף קטן (א)". נציין כי קיימות הוראות חוק נוספות, לרבות תקנות הביטוח הלאומי (אימהות), תשי"ד- 1954 העוסקות בחישוב הכנסת המבוטחת, אולם כיוון שאין זה הנושא שלפנינו, אין צורך לפרטן. 21. מסעיפי החוק הנזכרים לעיל עולה, כי מבוטחת שהינה במעמד "כפול" של עובדת ועובדת עצמאית, וככל שעמדה בתקופות הביטוח הנדרשת בגין כל "מעמד", הרי ש"שכר העבודה הרגיל" יכלול גם את הכנסתה כעצמאית. לעניין פרשנות סעיף 54(ב), ראו דב"ע נז/0-199 סיגלית חייקין - המוסד לביטוח לאומי, אשר ניתן על פי פסק דינו של כב' השופט פליטמן, ביום 17.11.1998: "קביעת הזכאות הכפולה למבוטחת שהיא גם עובדת וגם עובדת עצמאית, שבוטחה כנדרש על פי כל אחת משתי חלופות המעמד- מובנת מאליה, לאור תכלית החוק למתן תחליף הכנסה בשיעור הרגיל בתקופת הפסקת העבודה עקב ההריון או הלידה. משזוהי התכלית, שאלת המעמד אינה רלוונטית ברגע שמתמלאת הדרישה החוקית לתקופת הביטוח הנדרשת". 22. לעניין תכלית גמלת דמי הלידה, יפים הדברים הבאים מתוך עב"ל(ארצי)543/09 פלונית - המוסד לביטוח לאומי, אשר ניתן ברוב דעות על פי פסק דינה של כב' השופטת סיגל דוידוב- מוטולה, ביום 4.5.2011 (פסקאות 11 ו- 12): "חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק) מאפשר ליולדת שהיא עובדת או עובדת עצמאית, לשהות בחופשת לידה ולקבל בתקופה זו דמי לידה מהמוסד (דב"ע נב/0-13 לאה מירון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 82 (1992)). מטרותיה העיקריות של חופשת הלידה בעת חקיקתה היו לאפשר לאם התאוששות לאחר הלידה יחד עם טיפוח הקשר בינה לבין הרך הנולד, תוך דאגה לצרכי הילוד בשבועות הראשונים שהינם חיוניים להתפתחותו, כמו גם ראיית צרכי המשק אשר נזקק אותה עת לידיים עובדות (דפנה הקר ומיכל פרנקל, הורות פעילה ושוויון הזדמנויות בעבודה: הצורך בשינוי מאפייניו של שוק העבודה, עבודה חברה ומשפט כרך י"א (2006) 275, 287; להלן - הקר ופרנקל). עם השנים והרחבת המודעות לשוויון מגדרי, חלו חידוד והדגשה בתפיסתו של פרק ג' לחוק, העוסק ב"ביטוח אימהות" ומקנה בין היתר את הזכאות לדמי לידה; כיום מכירים בו כחלק "ממערך חקיקה של משפט העבודה המגן והביטחון הסוציאלי אשר נועד למגר אפליה מגדרית... במטרה להבטיח תעסוקת נשים ושילובן בשוק העבודה" (השופטת (כתוארה אז) נילי ארד בעב"ל 165/08 המוסד לביטוח לאומי - רחל בלומנטל, מיום 10.9.09). בהתאם, וכחלק מהרצון להבטיח הורות שוויונית פעילה, החל משנת 1998 רשאי גם האב לשהות בחופשת לידה, ולקבל דמי לידה מהמוסד, בתנאים מסוימים (סעיף 6(ח) לחוק עבודת נשים, התשי"ד - 1954; להלן - חוק עבודת נשים; סעיף 49(ב) לחוק; על הדילמות סביב חופשת הלידה והשלכותיה על שוויון נשים ראו אצל נויה רימלט, הפמיניזם המשפטי בישראל - מניין ולאן? הרהורים על שונות, כבוד ושוויון בין המינים, עיוני משפט כ"ז (2004) 857)" החל מיום 22.3.10, לאחר תיקון מס' 46 לחוק עבודת נשים... תיקון זה אמנם אינו חל על עניינה של המערערת, אך מחדד ביתר שאת את תכליתם של דמי הלידה בתקופה בה הינם משולמים - תכלית שהינה "תשלום למבוטחת שעבדה, ואשר לרגל ההיריון או הלידה נכרת מקור הכנסתה ואין היא עובדת יותר או עוסקת במשלח ידה... למבוטחת שכזאת משולמים דמי הלידה כתחליף הכנסה לשמירת רמת חייה בתקופת חופשת הלידה" (עב"ל 1126/00 יוכבד לוי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 193 (2002); ההדגשה אינה במקור; כן ראו את עב"ל 1166/00 יהודית הלפרין - המוסד לביטוח לאומי, מיום 30.11.03)." 23. ככלל, קיימת הבחנה בין זכאות לגמלה, היינו, כי התמלאו תנאי הדין המזכים בגמלה ובין הזכאות לתשלום גמלה, המותנית בין השאר בהגשת תביעה לגמלה במועד לפי סעיף 296 לחוק (עב"ל (ארצי) 96/03 דוד פריג' - המוסד לביטוח לאומי). בענייננו - לא קיימת מחלוקת בדבר זכאות התובעת לגמלה אלא הנתבע חולק על זכאות התובעת לתשלום הגמלה מפאת שיהוי שבהגשת התביעה. "סעיף 296(א) לחוק קובע כך: "כל תביעה לגמלת כסף, תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה". בעב"ל 140/08 עו"ד דוד ליבוביץ - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18.1.2009 נקבע כי הוראות אלו שבסעיף 296 קובעות "מסגרת זמן מחייבת להגשת תביעה על פי חוק והגבלת הזכות לתשלום רטרואקטיבי של הגמלה לתקופה של שנה אחת ממועד הגשת התביעה". עוד נקבע כי מדובר בהוראות בעלות אופי מהותי ואינן "מתחום הפרוצדורה והמנהל", זאת לעניין שיקול הדעת האם להאריך את המועד הקבוע בסעיף. 25. תביעה לדמי לידה, הינה בגדר "תביעה" כמשמעותה בחוק וחלה עליה ההוראה שבסעיף 296, המקצרת את המועד להגשתה. כך נקבע בעב"ל (ארצי) 677/08 מריאנה ברש- המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 14.6.2009): "בהתאם, פנייתה של יולדת למוסד בתביעה לתשלום דמי לידה עונה על הגדרת "תביעה". שכן, על המוסד ליתן החלטתו בזכאותה של מבוטחת לדמי לידה סמוך למועד בו פנתה בדרישה לתשלום. זאת, נוכח תכליתה של גמלת דמי לידה שהיא גמלה מחליפת הכנסה לתקופה מוגבלת בגין פרק הזמן בו היולדת אינה עובדת, או אינה עוסקת במשלח ידה לרגל ההיריון והלידה (עב"ל 1126/00 יוכבד לוי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 193; דב"ע נב/ 0-3 עטיל זאקס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 153; רות בן ישראל, ביטחון סוציאלי, כרך ב', תשס"ז- 2006, 651]" (להלן: "פסק דין מריאנה ברש"). כן ראו לעניין זה את אשר נקבע בעב"ל 150/05 המוסד לביטוח לאומי- זיוה אלגלי, ניתן ביום 26.1.2006: "...לא יכול להיות ספק כי "דמי לידה" - על פי טיבם - הם תשלומים עיתיים, לתקופת זמן מוגבלת, עליהם חלה הרישא של סעיף 296(ב) לחוק. דמי לידה, על פי טיבם, אינם בחזקת "מענק" או "גמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסויימת", כלשון הסיפא של סעיף 296(ב) לחוק. משכך, ניתן לתבוע דמי לידה תוך תקופה של 12 חדשים מן "היום הקובע" הוא - לענייננו - תאריך הלידה (20.8.02). הואיל ודמי הלידה משתלמים לתקופה של 12 שבועות (3 חדשים), הרי בחלוף 13 חדשים מן היום הקובע ניתן לתבוע בעד שני חדשים, בחלוף 14 חדשים ניתן לתבוע בעד חודש אחד ובחלוף 15 חדשים - לא ניתן לתבוע דמי לידה." 26. אופן הגשת תביעה מוסדר בסעיף 1 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגמלה ואופן תשלומה), התשנ"ח- 1998 (להלן: "תקנות הגשת תביעה לגמלה"), שם נקבע כי: "תביעה לגמלה וכן תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה כאמור בסעיף 118 לחוק (להלן - תביעה), יוגשו בטופס שהורה עליו המוסד". סעיף 5 לתקנות מאפשר לנתבע לשלם גמלה מסוג מסוים על בסיס נתונים שבמאגר המידע שלו, אף אם לא הוגשה לו תביעה: "(א) על אף האמור בתקנה 1 רשאי המוסד לשלם גמלה מסוג מסוים בהסתמך על נתונים שבמאגר מידע, אף אם לא הוגשה לו תביעה. (ב) המוסד רשאי לעשות שימוש במאגר מידע לצורך הוכחת זכות לגמלה, לצורך אימות פרטים ומסמכים המוגשים למוסד לעניין תשלום גמלה, וכן לצורך שיפוי מעביד ששילם גמלה. ... " מן הכלל אל הפרט - 27. על בסיס הכללים שנסקרו לעיל, נבחן את פרטי המקרה אשר הובא לפנינו. ובכן, התובעת ילדה בחודש 5/2011 והיתה זכאית במועד זה, מבחינת תנאי הגמלה הקבועים בחוק, לדמי לידה הן בגין מעמדה כשכירה בחברה בבעלותה והן בגין מעמדה כעצמאית, כך עולה מתעודת עובד הציבור. את שיעור דמי הלידה לו זכאית התובעת, לפי סעיפים 53 ו- 54 לחוק, יש לגזור מ"שכר העבודה הרגיל" של התובעת ובמקרה זה - מהכנסתה כשכירה ומהכנסתה כעצמאית. אפילו מדובר בשיטת חישוב שונה של שיעור דמי הלידה מסוגי הכנסות אלו, לא עולה מלשון החוק כי מדובר בגמלאות שונות למבוטחת אחת - טענה העומדת בבסיס עמדת הנתבע, כי לצורך קבלת דמי לידה בגין המעמדות השונים, יש להגיש תביעות נפרדות. 28. אדרבא, מקרה שבו נדרשת מבוטחת להגיש טופס תביעה לפי תקנה 1 לתקנות הגשת תביעה לגמלה כתנאי לבחינת זכאותה לדמי לידה, היא אינה נדרשת למלא טפסים נפרדים בעבור תביעה לדמי לידה כשכירה ותביעה לדמי לידה כעצמאית. הדרישה מהמבוטחת הינה למלא את הפרטים השונים ביחס לכל הכנסה ולצרף אישורים ואסמכתאות מתאימים. הדבר עולה מעיון בטופס תביעה לדמי לידה וכן בתשובת ב"כ הנתבע לשאלת בית הדין לפרוטוקול הדיון מיום 4.6.2014, שם ציין כי אילו היתה נדרשת התובעת למלא את הטפסים "מבלי שהדבר יעשה באופן אוטומטי הרי שניתן היה למלא את כל הפרטים הנדרשים במסגרת אותו טופס תביעה". 29. במקרה שלפנינו, פעל הנתבע באופן שיש בו לכאורה כדי להיטיב עם התובעת, כמו גם, כפי שעולה מתעודת עובד הציבור, עם ציבור נוסף של מבוטחות המעודכנות במאגר המידע של הנתבע כעובדות עצמאיות. כך, לצורך תשלום דמי הלידה, כלל לא נדרש כתנאי לכך מהתובעת, לפעול בהתאם לתקנה 1 לתקנות להגשת תביעה לגמלה ולהגיש ביוזמתה טופס תביעה. הנתבע, ככל הנראה, פעל בהתאם לתקנה 5 לתקנות אלו באופן שיזם בעצמו את בחינת זכאות התובעת על בסיס הודעה על הלידה מבית החולים ותוך חישוב שיעור דמי הלידה על בסיס נתונים שברשותו. פעולה זו של הנתבע, כך לדעתנו, עצרה את מרוץ הזמן הקבוע בסעיף 296 לחוק בעבור גמלת דמי לידה לתובעת, ללא אבחנה בין סוגי ההכנסות השונות. לאבחנה בין סוגי ההכנסות ישנה רלוונטיות כפי שציינו לבחינת "תקופת האכשרה" לעניין תנאי הזכאות לדמי הלידה ולכל היותר לעניין אופן ובסיס חישוב שיעור דמי הלידה, אולם לא לעניין סעיף השיהוי. לפרשנות הנתבע ולפיה בהכרח מדובר בתביעות שונות, אין כל עיגון בהוראות החוק, והיא אינה מקובלת עלינו, במיוחד בשים לב לכך כי עסקינן בתשלום גמלה מחליפת הכנסה בתחום הביטחון הסוציאלי. 30. נוסיף ונציין, כי אפילו התקבלה בידי התובעת הודעה כי חישוב דמי הלידה נעשה על בסיס הכנסותיה כעצמאית בלבד, אין זה מן העניין לצפות מיולדת, ימים ספורים לאחר הלידה, לרדת לפרטי ההודעה באופן שתוסב תשומת ליבה לכך כי על אף שהינה משלמת דמי ביטוח בגין שכרה - דמי הלידה אשר שולמו באופן אוטומטי לחשבונה - חושבו על בסיס הכנסותיה כעצמאית בלבד. 31. בנסיבות המקרה שלפנינו - ברבע השנה שקדמה ללידה כבר נתקבלה בידי התובעת בפועל הכנסה מעבודתה כשכירה. על פי תלושי שכר שהוצגו, שולמו בגין הכנסה זו דמי ביטוח לנתבע. לפיכך, משפעל הנתבע לתשלום דמי לידה על בסיס מידע שבמאגריו ללא שנדרש מהתובעת לנקוט בפעולה אקטיבית של הגשת תביעה, שומה היה עליו לחשב את שיעורם על בסיס נתוני הכנסתה של התובעת מתוך כלל מאגרי המידע שברשותו. טענת הנתבע, כי לא היה מודע להכנסות התובעת כשכירה כיוון שהתקבל דווח על היותה שכירה בגביה רק ב- 7/2012 (תקופה של מעל שנה וחצי בהפחתת חודשי חופשת לידה, בה משלמת התובעת דמי ביטוח בעבור שכרה בחברה) - מעלה סימני שאלה. מכל מקום, ככל שלנתבע קשיים טכניים לדעת בסיטואציות מסוימות כגון במקרה שלפנינו, האם קיימת למבוטחת עצמאית ממנה לא נדרשת הגשת תביעה לדמי לידה, גם הכנסה כשכירה וזאת, על בסיס, האפשרות המקובלת כפי הנראה - כי מידע שכזה יתקבל לאחר פרק זמן כה רב משינוי המעמד בפועל - הרי שראוי היה לבחון את זכאות התובעת לדמי לידה על בסיס כלל הנתונים משאלו התקבלו לבסוף לידיו ובטרם יקבע לחובת התובעת חוב בסך של כ- 18,000 ₪. יוזכר, כי על פי תעודת עובד הציבור, במועד שבו ערך הנתבע חישוב מחודש של דמי הלידה לפי הכנסות שהתקבלו בפועל בהתאם לשומה סופית אשר נתקבלה אצלו בחודש 10/2012, כבר היו במאגרי המידע של הנתבע מלוא הנתונים בדבר היות התובעת שכירה, עוד החל מחודש 1/2011. חישוב דמי הלידה המגיעים לתובעת בנקודת זמן זו, על בסיס נתוני הכנסתה כעצמאית בלבד תוך התעלמות מנתוני הכנסה כשכירה על אף שידוע לנתבע כי לתובעת היו הכנסות כשכירה ברבע השנה שלפני הלידה - רק כיוון שהתובעת לא מילאה טופס תביעה ובנסיבות בהן היוזמה לתשלום דמי הלידה הינה בידי הנתבע - מהווה התנהלות בלתי תקינה. מדובר בהיצמדות לפרוצדורה שאינה בסמכות ואף בלתי ראויה לפי דעתנו, בשים לב לכך כי מדובר בפגיעה בתשלום מלוא גמלה, שעל תכליתה ומשמעותה עמדנו קודם לכן. 32. זאת ועוד, משפנתה התובעת, מיד עם היוודע לה העובדה כי שיעור דמי הלידה חושבו על בסיס הכנסותיה כעצמאית בלבד, ומשנוכחה לגלות כי השינוי בהתנהלותה החשבונאית המתוארת הביא לכך שללא הכללת שכרה בחברה, לא יהוו דמי הלידה "הסופיים" תחליף אמיתי להכנסותיה בפועל, היה על הנתבע לכל הפחות, להיענות לדרישתה. יובהר - עסקינן במצב שבו אמנם הכנסותיה של התובעת כעצמאית קטנו - כפי שחושב על ידי הנתבע - אולם זאת מאחר שהיא בחרה להפנות את אותן ההכנסות לקופת החברה שבבעלותה, ולקבלן כשכירה של החברה, כך שההכנסות ביחד, כמו כלים שלובים, נותרו בגובה דומה לשיעור ההכנסה ממנה חושבו דמי הלידה הזמניים (כך לעדות התובעת ומבלי שהנתבע חלק על כך). עובדה זו, מסבירה מדוע סברה התובעת כי דמי הלידה ששולמו לה ימים ספורים לאחר לידתה, הינם בשיעור הנכון (שהרי אלו משקפים את כלל הכנסותיה, הלכה למעשה). גישתו של הנתבע כעת, לפיה יש להעניק לתובעת דמי לידה רק בגין הכנסותיה כעצמאית, יביאו לתוצאה כי דמי הלידה כאמור לא יהוו תחליף הכנסה אמתי לתובעת. משנדרשה התובעת למלא טופס זה או אחר וככל שאכן נדרשו מבחינת הנתבע בדיקות נוספות מעבר לנתונים שבידיו באשר להכנסותיה כשכירה, היה על הנתבע לראות בכך בנסיבות העניין כדרישה מטעמו לפרטים חסרים ולא כ"תביעה" חדשה. הנחיית התובעת למלא טופס תביעה תוך נטיעת תקוה בה כי פנייתה מתבררת לגופה לרבות חקירה במשרדיה על הטרחה הכרוכה בכך בוודאי בחינתה, מתוך למעשה פעולה בירוקרטית חסרת נפקות שכן ממילא היה בדעת הנתבע לפי עדות הגב' גאני, לדחות את התביעה מחמת שיהוי, מותירה בנו תחושה של חוסר נוחות מהתנהלות הנתבע במצב דברים זה. 33. לסיכום האמור עד כה, אנו סבורים כי בנסיבות בהן הנתבע נוטל לידיו את היוזמה לבחון זכאותה של יולדת לדמי לידה במקרה שהיא עובדת עצמאית, עליו, לכל הפחות, בשעה שבידיו נתונים לביצוע חישוב סופי של דמי הלידה, לבחון את כלל הכנסות המבוטחת לצורך קביעת שיעור דמי הלידה על בסיס נתוניו וככל שנדרש לנתונים נוספים - יש לראות זאת כפנייה לקבלת פרט חסר. 34. על אף שטענות הנתבע התמצו בכך כי יש להבחין בין תביעה לדמי לידה של עובדת עצמאית ובין תביעה לדמי לידה של עובדת שכירה, וכיוון שתביעת התובעת כונתה על ידי הנתבע "תביעה להפרשים", מצאנו לנכון לאבחן מקרה זה מפסק הדין בעניין מריאנה ברש, שם, קבע בית הדין הארצי כי פנייה לתשלום הפרשי דמי לידה עונה להגדרת "תביעה" ומכאן שחל לגביה סעיף 296 לחוק ואין לראותה כחלק בלתי נפרד מהתביעה המקורית. במקרה שם, בחינת זכאות התובעת לדמי הלידה בוצעה בעקבות תביעה שהגישה התובעת לנתבע לדמי לידה. דמי הלידה שולמו לה במלואם. תביעתה לתשלום הפרשי לידה "על תשלומים נוספים בשכרה לשנת 2004 ששולמו עבור התקופה בגינה חושבו דמי הלידה", נדחתה על ידי הנתבע (סעיף 2 לפסק הדין). במקרה שלפנינו, כאמור, לא נדרש מהתובעת להגיש תביעה כאשר לעדותה, אילו היתה נדרשת לעשות כן - היתה מביאה לפני הנתבע את מלוא הנתונים שברשותה לרבות את עובדת היותה שכירה בחברה. בנוסף, לא מדובר בענייננו בדרישה כעבר מספר שנים לתשלום תוספת אשר השתלמה בעבור התקופה הרלוונטית. מדובר בהכנסה אשר התקבלה בידי התובעת כבר ברבע השנה שלפני הלידה וכפי שפורט בהרחבה בפסק הדין. 35. זאת ועוד, בפסק הדין בעניין מריאנה ברש, הדגישה השופטת (בתוארה אז) נילי ארד, את הרציונל העומד בבסיס סעיף 296 לחוק (בפסקה 10): "על האמור נוסיף ונטעים, כי האינטרס הציבורי מחייב כי תביעות לתשלום דמי לידה, ותשלום הפרשי דמי לידה, יהיו מותנות במועד הגשת התביעה. זאת, נוכח מטרת תשלום הגמלה ותכליתה לסייע למבוטחת בקיום השוטף בתקופה מוגבלת של היריון או לידה [ראו והשוו: עב"ל 96/03 דוד פריג' - המוסד לביטוח לאומי,; וראו: עב"ל 1142/04 ריקון איוב - המוסד לביטוח לאומי, מיום 27.6.05; עב"ל 1312/01 פלונית - המוסד לביטוח לאומי, 5.10.04]. האינטרס הציבורי אף מחייב הגשת התביעות במהרה, כדי להקל על בדיקת התנאים לזכאות, וכדי שיהא בידי המוסד לביטוח לאומי לכלכל את ענייניו הכספיים, מבלי שיהיה מופתע מתביעות רטרואקטיביות". בנסיבות העניין שלפנינו, לא נפגע האינטרס ציבורי שבשמו יש להקפיד על מועד הגשת התביעה כאמור בפסק הדין. דמי הלידה הזמניים ששולמו לתובעת בסמוך ללידה דווקא שיקפו את כלל הכנסותיה בפועל. כמו כן, לא מדובר בתביעה כעבור שנים בגין גמלה שכל מטרתה הינה סיוע כאן ועכשיו, שכן פניית התובעת לנתבע נעשתה ממילא בסמוך לחישובו את דמי הלידה על בסיס נתונים סופיים. לא זו אף זו, במועד שבו פנתה התובעת לנתבע לא נגרם לו כל נזק שכן ממילא פנייה זו נבחנה על ידו לגופה והתובעת אף נמצאה זכאית באופן עקרוני לדמי הלידה כשכירה. 36. סוף דבר - אנו מקבלים את התביעה. דחיית תביעת התובעת מחמת שיהוי מבוטלת. משנבדקה זכאות התובעת גם לדמי לידה כשכירה ומשנתקבלה לגופה - נותר לנתבע לערוך חישוב של דמי הלידה על בסיס הכנסות התובעת כעצמאית ושכירה, גם יחד, ולפעול לתשלום ההפרשים בהתאם. 37. הנתבע ישלם לתובעת סך של 3,500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד, זאת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. 38. כל אחד מן הצדדים רשאי לערער על פסק הדין בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לו פסק הדין. לידהעוסק מורשהחופשת לידה