1. התובעת (להלן גם - העובדת) עבדה אצל הנתבעת בתפקיד של תועמלנית רפואית, ובמהלך תקופת עבודתה הועמד לרשותה רכב של הנתבעת (להלן - החברה). ביום 5.4.2000 יצאה העובדת לחופשת לידה, כאשר רכב החברה הושאר ברשותה. ביום 30.5.2000 התבקשה העובדת על ידי החברה להשיב את הרכב לחברה, והעובדת סירבה להיענות לבקשה. בסופו של דבר, לאחר דין ודברים בעל פה ובכתב בין העובדת לבין עובדים שונים בחברה, ביום 6.6.2000 נלקח הרכב מהעובדת על ידי משרד חקירות. 2. כפועל יוצא מהאירועים כמתואר בסעיף 1 לעיל, בפנינו שתי תביעות: 2.1. תביעתה של העובדת - החזר תשלומים בסך של 2,755 ₪, ששילמה בגין מוניות ושכירת רכב כתחליף לרכב חברה שנלקח ממנה, וכן לפיצוי בגין עגמת נפש בסך של 60,000 ₪. (בסיכומים, הופחת מרכיב התביעה הראשון לסך של 2,025 ₪). 2.2. תביעתה של החברה - החזר בסך של 1,755 ₪, התשלום שהחברה שילמה למשרד חקירות בעד איתור ולקיחת רכב החברה שהיה בשימושה של העובדת במהלך תקופת עבודתה. 3. בפני בית הדין העידו: העובדת; שלוש עובדות לשעבר של החברה; גב' הילה אורובן - מנהלת אדמיניסטרטיבית של אגף הפארמה בחברה: מר ליאל כרמלי, מנהל הכספים של החברה. 4. בראשית דיון ההוכחות שהתקיים ביום 4.6.2003, התברר כי נציג ציבור (מעבידים) מר יצחק גלנטי, במסגרת עבודתו בבזק, מצוי בקשרי עבודה עם משרד עו"ד פינברג, ב"כ הנתבעת, ועם ב"כ הנתבעת בהליך זה, עו"ד קרמר. לאור זאת, ביקש ב"כ העובדת כי נציג ציבור מר גלנטי לא ישתתף במותב הדן בתיק. עוד הוסכם, כי על מנת שלא לדחות את הדיון שנקבע לאותו מועד, הדיון יתקיים במותב חסר הכולל את אב"ד ונציג ציבור מר עזרא בלבד (החלטה בע' 4 לפרוטוקול). העובדות שאינן שנויות במחלוקת 5. העובדת עבדה בחברה בתפקיד תועמלנית רפואית החל מיום 13.7.97. 6. תנאי עבודתה של העובדת הוסדרו בהסכם (נספח ת/ 2 לתצהיר העובדת). הוראת ההסכם הרלבנטית לענייננו היא: תנאים נוספים: רכב חברה - בהתאם לנוהלי החברה. 7. תפקידה של העובדת היה תועמלנית רפואית. 8. הרכב שניתן על ידי החברה לעובדת שימש אותה ככלי עבודה לצורך ביצוע עבודתה כתועמלנית רפואית. 9. העובדת יצאה לחופשת לידה ביום 5.4.2000. לאחר יציאתה של העובדת לחופשת לידה הושאר ברשותה רכב החברה. 10. כאמור, ביום 30.5.2000 התבקשה העובדת להחזיר את רכב החברה, ולאחר דין ודברים בינה לבין עובדים בחברה, נלקח ממנה רכב החברה ביום 6.6.2000. (להשתלשלות האירועים בשבוע זה, כמו גם לשאלה אם העובדת נתבקשה להחזיר את רכב החברה לתקופה מוגבלת אם לאו, נתייחס בהרחבה בהמשך). השתלשלות האירועים מיום 28.5.2000 ועד יום 6.6.2000 11. בטרם נתאר בפירוט את השתלשלות האירועים, יש לציין כי העובדת בתצהירה נתנה תיאור חלקי בלבד של השיחות בינה לבין עובדי החברה, ולא ציינה בתצהירה שיחות שהתקיימו בינה לבין עובדים בכירים של החברה. הצגת דברים חלקית זו אינה ראויה, שכן, כפי שיפורט בהמשך, לדעתנו, יש משמעות לשיחות אלה, דהיינו לניסיונות החברה להגיע להסכמה עם העובדת בעניין. 12. בסוף חודש מאי 2000, בעת שהעובדת שהתה בחופשת לידה, לנוכח קליטתם של תועמלנים רפואיים חדשים בחברה, נוצרה מצוקת רכבים בחברה, כאשר לחלק מהתועמלנים החדשים לא נמצא רכב במצבת הרכבים של החברה. זאת, כאשר התועמלנים זקוקים לרכב לצורך ביצוע עבודתם (לעניין הצורך ברכב לצורך ביצוע העבודה ר' עדות העובדת, ע' 5, ש' 11 - 12). 13. ביום 28.5.2000, כאשר נראה היה שיהיה צורך לבקש מהעובדת להחזיר את רכב החברה, שוחחה גב' אורובן עם אמה של העובדת, וביקשה שהעובדת תתקשר אליה. בשעה מאוחרת יותר באותו יום, הודע לעובדת כי בשלב זה אין צורך שהעובדת תחזיר את הרכב (עדות העובדת, ע' 11, ש' 18 - 20). 14. ביום 30.5.2000 פנה אל העובדת קצין הרכב של החברה כדי לתאם עמה מועד לאיסוף הרכב, אולם העובדת סירבה לתאם עמו מועד להחזרת הרכב , ובלשונה "אחרי שקצין הרכב פנה אלי, אמרתי לו שאני לא מוכנה לקבל פקודות ממנו ועד שהמנהלות שלי לא פונות אלי, אני לא מקבלת את זה". פרוטוקול ע' 11, ש' 23 - 24. 15. ביום 30.5.200 התקשרה אל העובדת גם גב' אורובן, והודיעה לה שהחברה זקוקה לרכב, וכי יתואם עמה מועד לאיסוף הרכב. העובדת הודיעה כי הדבר "אינו מקובל עליה" (פרוטוקול ע' 12, ש' 7 - 8). כן התקשרה אל העובדת באותו יום בעניין זה סמנכ"ל הפארמה, גב' ארנה שושן (שיחה זו אושרה בעדות העובדת ע' 12, ש' 1 - 2; ע' 12 ש' 24 - 25; ע' 13, ש' 12 - 15). העובדת הבהירה בשיחות אלה כי "לא מקובל עליה" להחזיר את הרכב, וכי לא תשתף פעולה בהחזרת הרכב (עדות העובדת ע' 13, ש' 4 - 5; ע' 13, ש' 14 - 15). 16. לנוכח סירובה של העובדת, שוחח עמה ביום 31.5.2000 אף מר ליאל כרמלי, סמנכ"ל הכספים של החברה, והסביר לה שבשל מצוקת רכבים עליה להחזיר את רכבה (סעיף 10 לתצהיר מר כרמלי). שיחה זו, אשר לא צוינה בתצהיר העובדת, אושרה בעדותה של העובדת (ע' 13, ש' 18 - 19, ש' 24). מר כרמלי נענה לבקשת העובדת בשיחה ביום 1.6.2000 לדחות את מועד החזרת הרכב ליום א', 4.6.2000, בשל סידורים שתוכננו מראש (סעיף 10 לתצהיר כרמלי; עדות העובדת ע' 14, ש' 20 - 25). 17. ביום ב', 5.6.2000, התקשר קצין הרכב של החברה לעובדת כדי לתאם את מועד איסוף הרכב, ונענה על ידי העובדת שידבר אתה דרך עו"ד (עדות מר כרמלי, ע' 36, ש' 22 - 24). 18. ביום 5.6.2000 נשלח לעובדת מכתב עם שליח, הדורש ממנה להחזיר את רכב החברה (נספח א' 1 לתצהיר כרמלי; עדות העובדת ע' 15, ש' 8). 19. ביום 6.6.2000 פנה בא כוחה של העובדת לחברה במכתב, ובו נטען כי לעובדת זכות להחזיק ברכב חברה בתקופת חופשת הלידה, והחברה נתבקשה לשקול עניין זה שנית (נספח ת/ 4 לתצהיר העובדת). 20. ביום 6.6.2000, נלקח הרכב מן העובדת על ידי חברת חקירות שפעלה לאיתורו. הרכב נלקח בעת שהעובדת ערכה קניות במכולת במושב בו התגוררה. 21. ביום למחרת, נמסר רכבה של העובדת לתועמלנית רפואית אשר התקבלה לעבודה והיתה זקוקה לרכב לצורך ביצוע עבודתה, ולא יצאה לשטח בשל מחסור ברכב (עדות מר כרמלי, ע' 38, ש' 21 - 23). 22. להשלמת התמונה העובדתית, יש להכריע בשתי מחלוקות עובדתיות בין הצדדים: 22.1. מחלוקת ראשונה - האם נאמר לעובדת כי הרכב יילקח ממנה לתקופה מוגבלת, וכי בהמשך תקבל רכב חלופי (עדות גב' אורובן, ע' 27, ש' 7 - 8; ס' 9 לתצהירו של מר כרמלי; עדות מר כרמלי, ע' 32, ש' 7 - 9), או שלא הובהר לה כי מדובר בתקופה מוגבלת, כנטען על ידי העובדת בעדותה (ע' 14, ש' 12 - 13). בעניין זה, אנו מעדיפים את גרסתם של מר כרמלי וגב' אורובן על פני גרסתה של העובדת, הן על יסוד התרשמותנו מעדויות הצדדים, והן לנוכח העובדה כי העובדת לא מסרה תיאור מלא בתצהירה של השיחות בינה לבין עובדי החברה, ו"העלימה" חלק ניכר מהן, עובדה הפוגעת במהימנות גרסתה. 22.2. מחלוקת שניה היא האם בשיחה ביום 1.6.00 הוסכם בין העובדת לבין מר כרמלי כי העובדת תשיב את הרכב ביום א', 4.6.00 (סעיף 10 לתצהיר מר כרמלי; עדות מר כרמלי ע' 37, ש' 5 - 6). גם בעניין זה, אנו מעדיפים את עדותו של מר כרמלי על פני עדותה של העובדת, מאותם נימוקים שפורטו בסעיף 22.1 לעיל. טענות הצדדים 23. לטענת העובדת, על פי הנוהג הקיים בחברה, היא היתה זכאית להחזיק ברכב חברה במהלך כל תקופת חופשת הלידה. מכאן, כי דרישת החברה כי תחזיר את הרכב לחברה מהווה הפרת ההסכם בין העובדת לבין החברה. עוד טענה כי עקב נטילת הרכב ממנה ללא התראה, וכן בשל אופן נטילת הרכב, נגרם לה "נזק נפשי" (סעיף 4.5 לסיכומי העובדת). לטענת העובדת, יש לפסוק לזכותה פיצויים משמעותיים, כיון שהתנהגותה של החברה מהווה פגיעה בכבודה כעובדת וכאדם, כאשר החברה "תוך הפרת הסכמים וללא כל התחשבות בתובעת חטפה את הרכב באופן ברוטלי כאשר התובעת נמצאת בחופשת לידה ואין כל ספק שעבר[ה] על התובעת תקופה ארוכה של קשיים שהחברה העמידה בדרכה שלא כדין" (סעיף 4.6 לסיכומי העובדת). לאור האמור, דרשה העובדת פיצוי בסך של 60,000 ₪. כן נטען כי העובדת זכאית להחזר הוצאות בגין מוניות ושכירת רכב, וזאת עד לתום חופשת הלידה. העובדת טענה בסיכומים כי עקב טעות צורף לסכום ההוצאות הנתבע חשבונית לתקופה שלאחר תום חופשת הלידה, ולכן העמידה בסיכומים את סכום התביעה ברכיב זה על סך של 2,025 ₪ (במקום 2,755 ₪ שנתבעו בכתב התביעה ובתצהיר). לעניין התביעה שכנגד טענה העובדת כי השימוש במשרד חקירות לצורך לקיחת הרכב היה מיותר, שכן לא היתה מתנגדת בכוח לנטילת הרכב. 24. החברה טענה כי התנהגות העובדת מהווה הפרת חובת תום הלב החלה עליה כעובדת, שכן אפילו אם היתה לה זכות לקבלת רכב חברה בזמן חופשת הלידה, אין בכך כדי להצדיק את התנהגותה ולהתיר לה לעכב את רכב החברה בידיה. עוד נטען כי במסגרת הפררוגטיבה של החברה לנהל את עסקה, היתה רשאית החברה לדרוש מהעובדת להעביר את רכבה לשימושה של עובדת אחרת. לעניין טענת הנוהג נטען על ידי החברה כי לא קיים נוהג המחייב את החברה להשאיר את הרכב בידי עובדת השוהה בחופשת לידה בכל תנאי. הנוהג הקיים הוא שהרכב מושאר בידי עובדת שיצאה לחופשת לידה ככל שניתן, בכפוף לצורכי העבודה ולאילוצים הנובעים ממצבת הרכבים של החברה. כן טענה החברה כי יש לחייב את העובדת בהחזר הוצאות החברה לצורך לקיחת הרכב ובתשלום הוצאות משפט לדוגמא. דיון והכרעה 25. נקדים ונאמר, כי על יסוד חומר הראיות וטיעוני הצדדים בפנינו, הגענו למסקנה כי דין תביעתה של העובדת להידחות, תוך חיובה בהוצאות משמעותיות, וכן כי יש לקבל את תביעתה הנגדית של החברה. להלן, נפרט את הנימוקים למסקנה זו. 1)לא הוכח קיומו של נוהג מחייב להשארת רכב חברה בתקופת חופשת לידה 26. כאמור, העובדת מבססת את תביעתה על הטענה כי על פי נוהלי החברה ועל פי הנוהג הקיים בחברה, רכב החברה מושאר בידי עובדת שיצאה לחופשת לידה, במשך כל תקופת חופשת הלידה על פי חוק. (גם על העובדת מקובל כי אין לה זכות להחזיק ברכב חברה במקרה שהיא מחליטה להאריך את חופשת הלידה; ר' ע' 16, ש' 7). 27. בתצהירה, טענה העובדת כי תנאי העסקתה על פי ההסכם בינה לבין החברה כללו "רכב צמוד בהתאם לנוהלי החברה", וכי על פי נוהלי החברה הברורים, הרכב מושאר בידי עובדת גם בעת צאתה לחופשת לידה. החברה טענה כי לא היה קיים כל נוהג או נוהל לפיו יש להשאיר רכב חברה בידי עובדת שיוצאת לחופשת לידה. ככל שהדבר אפשרי מבחינת צרכי העבודה, מאפשרת החברה המשך שימוש ברכב בידי עובדת שיצאה לחופשת לידה, אך זאת כמחווה של רצון טוב מצדה. כבר בשלב זה יש להעיר, כי בניגוד לנטען על ידי העובדת, על פי הסכם העבודה ת/ 4 העובדת אינה זכאית ל"רכב צמוד" אלא לרכב לצורכי עבודה, לפי נוהלי החברה. 28. אשר לטענה המבוססת על נוהלי החברה: 28.1. מחומר הראיות עולה כי לא קיימים נוהלי חברה כתובים, בהם נאמר כי רכב חברה מושאר בידי עובדת היוצאת לחופשת לידה. לעניין זה טענה תחילה העובדת בעדותה כי היא "חושבת" שהיה מסמך שקראו לו נהלי רכב, אולם הודתה שאינה בטוחה בכך ואינה זוכרת (ע' 6, ש' 3 - 8; ש' 23(, ולבסוף אישרה שלא ראתה את נהלי החברה, וטענתה מבוססת על "נוהל בהתנהגות החברה כלפי עובדות" (ע' 7, ש' 17 - 18). על פי עדותו של מר כרמלי, לא היה נוהל רכב כתוב כל התקופה (ע' 29, ש' 16 - 17). גם העובדות האחרות העידו כי לא היו נוהלי רכב כתובים בעניין בתקופת עבודתן (עדות דלית אדרי - דומני, ע' 18, ש' 1; עדות הגר מואב - פלינט, ע' 20, ש' 1; עדות איריס זיו - רז, ע' 21, ש' 19 - 20). 28.2. לאור האמור, וכעולה גם מסיכומי העובדת, אין נוהלי חברה כתובים הקובעים את מדיניות החברה בנוגע להשארת רכב חברה בידי עובדת בעת צאתה לחופשת לידה. לפיכך, השאלה היא האם הוכח נוהג כנטען על ידי העובדת. 29. אשר לטענת "הנוהג", הרי שמחומר הראיות בפני בית הדין עולות העובדות הבאות: 29.1. היו מקרים בהם נדרשו עובדות להחזיר את רכב החברה במהלך תקופת חופשת הלידה. מקרים אלה, כעולה מתצהירו המשלים של מר כרמלי, היו בשנים 1996, 1997, ומקרה אחד היה בשנת 2002. (תצהירו המשלים של מר כרמלי). 29.2. על פי עדותן של שלוש מעובדות החברה (לשעבר), רכב חברה הושאר בידן בעת שיצאו לחופשת לידה, ואף ידוע להן על עובדות נוספות אשר הושאר בידן רכב חברה עת יצאו לחופשת לידה (עדות דלית אדרי - דומני, ע' 16 - 18; עדות הגר מואב - פלינט, ע' 19; עדות גב' איריס זיו - רז, ע' 20 לפרוטוקול). עובדות אלה עבדו בחברה בתקופה משנת 1995 עד שנת 2001. 29.3. בתצהירו המשלים של מר כרמלי הובאו חמש דוגמאות למקרים בהם נדרשו עובדות החברה להשיב לחברה את רכב החברה במהלך תקופת חופשת הלידה. כעולה מעדותו של מר כרמלי, תצהירו המשלים הוכן על יסוד תיק מצבת רכב חודשי משנת 1996 ועד היום (ע' 41, ש' 1 - 9). עוד נציין, כי גב' אורובן בעדותה לא יכלה לציין שמות עובדות שנתבקשו להחזיר את הרכב בחופשת לידה, וחזרה על השמות שפורטו בתצהירו של מר כרמלי (ע' 27, ש' 15 - 20). לפיכך, נראה לנו כי המקרים שפורטו על ידי מר כרמלי בתצהירו משקפים את כל המקרים בהם נלקח הרכב מעובדות שיצאו לחופשת לידה. אנו דוחים את טענת העובדת כי הדוגמאות שפורטו בתצהירו של מר כרמלי לא הוכחו, וקובעים כי בתצהירו של מר כרמלי, יש משום ראיה מספקת להוכחת עניין זה. אנו קובעים, כי אין באמור בעדותה של העובדת כי נאמרו לה דברים אחרים על ידי העובדות טלי ידידיה ופזית צוקר (ע' 9, ש' 1 - 4) כדי להפריך את טענת מר כרמלי בתצהירו המשלים. יש לציין, כי העובדות טלי ידידיה ופזית צוקר לא זומנו על ידי העובדת להעיד. 29.4. גם מספר העובדות אליהן מתייחסות עדות העובדת ועדות העובדות האחרות עומד על 8 עד 12 עובדות, כאשר מעדותן עולה כי הן מעידות על אותן עובדות. עדויות העובדות האחרות המתייחסות בנוסף אליהן עצמן לעובדות פזית, אפרת דגן, אינס, רחל, אסנת שרביט ואפרת לבני. (עדות העובדת, ע' 8, ש' 1 - 2; עדות דלית אדרי, - דומני ע' 18, ש' 6; עדות הגר מואב - פלינט, ע' 19, ש' 14 - 16; ע' 20, ש' 8). 29.5. כידוע, בהתאם לפסיקה, נטל ההוכחה להוכחת הנוהג מוטל על הטוען לנוהג. לנוכח העובדה שנוהג מהווה "תנאי מכללא" בחוזה העבודה, הוכחת נוהג חייבת להיות ודאית וחד משמעית, כך שמדובר בהוראה שהיתה מובנת מאליה לצדדים. עוד יש להדגיש, כי הוכחת מקרים בודדים הדומים לזה של הטוען לנוהג, אין די בה כדי להוכיח נוהג. דב"ע מד/29-2 שפילמן ואח' נ' מגן דוד אדום, פד"ע טז 450, ע' 457. דב"ע לה/6-2 מינגרטיין נ' אגודת בית הספר התיכון בחדרה, פד"ע ו 164, ע' 168. דב"ע שם/3-3 סלוביצ'יק נ' אורט ישראל בע"מ, עבודה ארצי יג (2) 162, סעיף 2(ח)(1) לפסק הדין. 29.6. מחומר הראיות בפנינו, עולה כי לא הוכחה טענת העובדת כי בכל מקרה הושאר לעובדת שיצאה לחופשת לידה רכב חברה במשך כל תקופת חופשת הלידה. מחומר הראיות שבפנינו עולה כי בחלק מהמקרים השאירה החברה את הרכב ברשות העובדת שיצאה לחופשת לידה, ובמקרים אחרים נתבקשו העובדות להשיב את רכב החברה במהלך חופשת הלידה. מכאן, כי הראיות בפנינו תומכות בגרסת החברה בנוגע לנוהג, דהיינו - השארת הרכב בידי העובדת במהלך צאתה לחופשת לידה, כל עוד הרכב אינו דרוש לחברה לצורכי עבודה. 30. לאמור לעיל נוסיף, בהתייחס לטענות העובדת, ככל שלא ניתן להן מענה באמור עד כה: 30.1. כאמור לעיל, אנו דוחים את טענת העובדת כי לא הוכחו הדוגמאות בהן נלקח רכב חברה מעובדות שיצאו לחופשת לידה, אשר פורטו בתצהירו של מר כרמלי. נציין, כי הן העובדת והן העדות מטעמה העידו אין להן מידע מלא על עובדות אחרות או על תקופה קודמת לעבודתן בחברה. העובדת אף העידה כי אינה מכירה את כל התועמלניות (עדות דלית אדרי - דומני, ע' 18, ש' 17; עדות העובדת, ע' 8, ש' 21; ע' 9, ש' 8 ו- 13). 30.2. כעולה מעדותן של העדות מטעם העובדת, הן מתייחסות לתקופה בה עבדו ולמחלקות בהן עבדו, ואין הן יכולות להעיד על כל המקרים בהם עובדות שעמד לרשותן רכב חברה יצאו לחופשת לידה. יש לציין, כי העדה מטעם העובדת, גב' אדרי - דומני, העידה במפורש כי עדותה מתייחסת לתקופה בה היא שהתה בחופשת לידה, וכי אינה יודעת מה קרה בעניין זה בתקופה שקדמה ליציאתה לחופשת לידה (ע' 18, ש' 17). 30.3. העובדה שהדוגמאות שהובאו על ידי מר כרמלי מתייחסות בעיקר לשנת 1996, טרם תחילת עבודתה של העובדת, אינה רלבנטית. בבחינת השאלה אם קיים נוהג כנטען על ידי העובדת, יש להתייחס למכלול הנתונים, ולא רק לתקופה בה עבדה העובדת. כל עוד העובדת לא הוכיחה כי חל שינוי מפורש בנוהלי החברה עם כניסתה לעבודה, גם הנתונים מתקופה קודמת לתקופת עבודתה של העובדת רלבנטיים. 31. בשולי פרק זה נציין כי לא הובאה בפנינו ראיה כלשהי להוכחת טענתה של העובדת, כי החברה ביקשה לקחת ממנה את הרכב עת היתה בחופשת לידה, על מנת לגרום לה להתפטר מעבודתה בחברה. מחומר הראיות בפנינו עולה חד משמעית כי החברה ביקשה מהעובדת להחזיר את הרכב לתקופה מוגבלת, בשל מצוקה במאגר הרכב של החברה, ובשל הצורך להעמיד רכב לרשות תועמלנים חדשים שנתקבלו לעבודה בחברה. 32. כללו של דבר: אנו קובעים כי העובדת לא הוכיחה את טענתה בדבר קיומו של נוהג המחייב השארת רכב חברה בידי עובדת שיצאה לחופשת לידה, בכל מקרה, גם אם החברה זקוקה לרכב זה. אנו קובעים, כי הנוהג שהוכח הוא השארת רכב חברה בידי עובדת שיצאה לחופשת לידה, ככל שהדבר מתאפשר מבחינת מצבת הרכבים של החברה וצורכי העבודה. 33. משלא הוכח נוהג כאמור, הרי במסגרת הפררוגטיבה הניהולית של החברה, וזכות הקניין של החברה ברכוש החברה, היתה החברה רשאית להורות לעובדת, אשר לא השתמשה ברכבה לצורכי עבודה, להחזיר את רכבה למאגר הרכב של החברה, על מנת שישמש עובדת אחרת. מה גם, שכאמור, נתבקשה העובדת לעשות זאת לתקופה מוגבלת. יש לציין, כי גם מעדות העובדת עצמה עולה כי תועמלן רפואי בחברה אינו יכול לבצע את עבודתו ללא שעומד לרשותו רכב. הרכב שהועמד לרשות העובדת נועד בראש ובראשונה לשמש לצורכי העבודה בחברה, ולא לצרכיה הפרטיים של העובדת, עם כל החשיבות שיש להם. לעניין זה יפים דברי בית הדין הארצי לעבודה בעניין גנני: דרישת המשיבה כי המערער יצמצם את השימוש ברכב לצורכי העבודה, ויתכנן את נסיעותיו בתיאום עימה, נראית לנו סבירה. מעביד רשאי לקבוע כיצד ישתמש העובד ברכב שמעמיד לרשותו המפעל במסגרת העבודה. דב"ע מח/3-2 אורי גנני - מושב אמירים, פד"ע יט 419. 34. באמור לעיל, די כדי לדחות את תביעתה של העובדת. אולם, נראה לנו יש מקום להתייחס גם לטענות האחרות שהועלו על ידי הצדדים. 2) בכל מקרה, על העובדת היה להחזיר לחברה את רכב חברה 35. גם אם היינו מקבלים את טענת העובדת כי קיים נוהג להשארת רכב חברה אצל עובדת שיצאה לחופשת לידה, אנו סבורים כי התנהגות העובדת אינה מקובלת, מהווה הפרה של חובת תום הלב וחורגת מנורמות ראויות ביחסי עובד מעביד. 36. כמפורט לעיל, קיבלנו את גרסתה העובדתית של החברה כי העובדת נתבקשה להחזיר את רכב החברה לתקופה מוגבלת, בשל מצוקה במצבת רכבים, ומחסור ברכבים לתועמלנים חדשים שנתקבלו לעבודה בחברה. כפי שנקבע פעמים רבות בפסיקה, יחסי עבודה הם יחסים מתמשכים, הדורשים יתר התחשבות של כל צד בזכויות זולתו ובצרכיו, ועל היחסים להיות יחסי שיתוף ולא יחסים לעומתיים. במקרה הנדון: אנו סבורים, כי מכוח החובה לקיים את חוזה העבודה בתום לב, היה על העובדת להיענות לבקשת החברה, גם אם הנוהג היה כנטען על ידה. אנו סבורים, כי על העובדת היתה מוטלת החובה להתחשב בצרכי העבודה של החברה, ולהעמיד את רכב החברה שברשותה לשימוש החברה לצורכי עבודה. 37. זאת ועוד. אנו סבורים, כי בכל מקרה, משנדרשה העובדת מספר פעמים להחזיר את רכב חברה שהועמד לרשותה, לא היתה רשאית לעשות דין לעצמה ולסרב להחזירו, גם אם טענתה כי על פי הנוהג יש להשאיר את הרכב ברשותה במהלך תקופת חופשת הלידה היתה נכונה. רכב החברה הוא רכוש החברה, ואנו סבורים כי במקרה הנדון לא היתה לעובדת זכות לעכב את הרכב תחת ידה. אנו סבורים, כי ככלל, למעט במקרים חריגים בהם קיימת זכות עכבון על פי דין, וגם אז על העובד להפעילה בתום לב ובהגינות, אין לקבל כנורמה ראויה מצב בו העובד מעכב תחת ידיו את רכוש המעביד כאשר טענותיו אינן מתקבלות על ידי המעביד. העובד רשאי כמובן לנקוט בהליכים על פי דין למימוש זכויותיו, אולם אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולעכב תחת ידיו את רכוש המעביד. 38. איננו מקבלים את טענת העובדת כי הרכב נלקח ממנה ללא התראה מוקדמת. כאמור לעיל, כבר ביום 28.5.00 הועלה עניין זה בשיחה בין גב' אורובן לבין העובדת, ובמשך שבוע, מיום 30.5.00 עד יום 5.6.00 נוהלו שיחות עם העובדת בעניין החזרת הרכב. סמנכ"ל החברה, מר כרמלי, אף הסכים לדחות את מועד החזרת הרכב מיום חמישי ליום ראשון, על מנת לאפשר לעובדת להשלים סידורים דחופים. בנסיבות אלה, האתראה שניתנה לעובדת היא סבירה. 3)תביעתה של העובדת היא מופרזת ו"מנופחת" 39. כאמור, העובדת תבעה סך של 2,025 ₪, בגין הנזק הכספי הממשי שנגרם לה וסך של 60,000 ₪ (!!) כפיצוי בגין עגמת נפש. מקובלת עלינו טענת החברה, כי תביעת העובדת היא בסכום מופרז ו"נופחה" ללא כל פרופורציה לעילת התביעה. בהתאם לפסיקה, פיצוי בגין עגמת נפש לא יינתן כדבר שבשגרה, אלא במקרים קיצוניים (ע"ע 360/99 אהרון כהן נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי לג (61) 32), בהם המעביד מזלזל בעובד, פועל בחוסר תום לב ומשיקולים זרים, וכיו"ב. גם אם היינו מקבלים את טענת העובדת כי החברה הפרה את הסכם העבודה עמה, ודאי שאין מקרה זה נמנה עם המקרים הקיצוניים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש. כמתואר לעיל, עובדים שונים של החברה, לרבות סמנכ"ל החברה, פנו אל העובדת, הסבירו לה מדוע יש צורך שתחזיר את הרכב וניסו להגיע עמה להבנה. סמנכ"ל החברה אף הסכים לדחות את מועד החזרת הרכב מיום חמישי ליום ראשון, על מנת לאפשר לעובדת להשלים סידורים ולהיערך להחזרת הרכב. כמו כן, הדרישה מהעובדת להחזיר את הרכב נבעה מצורכי העבודה ולא משיקולים זרים. לפיכך, אפילו אם היינו קובעים כי היתה הפרה של הסכם העבודה מצד החברה, לא היה מקום לפסוק לעובדת פיצוי בגין עגמת נפש. בכל מקרה, הסכום שנתבע על ידי העובדת, הוא גבוה ביותר, וללא כל פרופורציה לסכומים שנפסקו במקרים אחרים כפיצוי הולם בגין עגמת נפש. 40. אין ממש גם בטענה כי הרכב "נחטף" מהעובדת "בצורה ברוטאלית". במצב הדברים בו העובדת הבהירה לכל גורם בחברה שפנה אליה שאין בכוונתה לשתף פעולה ולהחזיר את הרכב, נראה לנו כי העובדת, ולא החברה, היא זו שנהגה בכוחניות, בסרבה לכל פניות החברה להחזיר את הרכב או לתאם מועד להחזרת הרכב. במצב דברים זה, לא הותירה העובדת לחברה ברירה, אלא לקחת ממנה את הרכב בצורה בה נלקח. טענתה של העובדת, לאחר מעשה, כי לא היתה מתנגדת בכוח ללקיחת הרכב אין בה כדי להועיל לעובדת. לנוכח התנהגותה של העובדת בשבוע שקדם ללקיחת הרכב, דהיינו סירובה להחזיר את הרכב למרות פניות החברה אליה והצהרותיה החד משמעיות כי אין בכוונתה לשתף פעולה עם לקיחת הרכב ממנה, לא היה מקום שהחברה תשלח את קצין הרכב שלה להתמודד עם המשימה של החזרת הרכב ולהתעמת עם העובדת, ולו מילולית. בנסיבות אלה, הפעולה אותה נקטה החברה, דהיינו לקיחת הרכב באמצעות משרד חקירות, לאחר שהחברה פנתה לעובדת מספר פעמים בעל פה ולפחות פעם אחת בכתב, היא לגיטימית. ככל שפעולת החברה גרמה לעובדת אי נעימות אין לעובדת להלין אלא על עצמה, שכן היא זו שגרמה לכך שעל החברה היה ליטול את הרכב בצורה בה נלקח. 4)יש לחייב את העובדת בהחזר הוצאות החברה בגין לקיחת הרכב 41. כאמור בסעיף 40 לעיל, אנו סבורים כי הפעולה אותה נקטה החברה היא לגיטימית, וכי העובדת, בהתנהגותה ובסירובה להחזיר את הרכב או לתאם מועד להחזרת הרכב, הביאה אותה על עצמה. בנסיבות אלה, אנו סבורים שיש מקום לחייב את העובדת בהוצאות החברה בגין פעולה זו, דהיינו בסך של 1,755 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.6.00 ועד למועד התשלום בפועל. סיכום 42. אנו דוחים את תביעתה של העובדת, ומקבלים את תביעתה הנגדית של החברה, ומחייבים את העובדת לשלם לחברה סך של 1,755 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 7.6.00 ועד למועד התשלום בפועל. 43. בנוסף, אנו מחייבים את העובדת לשלם לחברה הוצאות בסך של 7,500 ₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא לעובדת פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק. בקביעת סכום ההוצאות התחשבנו גם בכך שסכום התביעה מופרז, גם אם היה ממש בטענת העובדת כי החברה הפרה את הסכם העבודה. רכבלידהחופשת לידה