מיסודם של דברים אין חובת הנמקה מובאת בהלכה; ראו שו"ע, חו"מ, יט [א], העוסק בעניין פסק-דין וסדר כתיבתו: "שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין, אין מזכירים שם המזכים ולא שם המחייבים, אלא כותבים סתם: פלוני בא עם בעל דינו לפני בית הדין ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב". זאת, למעט כאשר מבקשים לבדוק את פסק-הדין בבית-דין גדול הימנו, ובעל-הדין מבקש בנסיבות מבית-הדין "כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם - כותבים ונותנים לו" (חו"מ, יד, א [א]); הרמ"א - ר' משה איסרליש - בהגהתו בסעיף ד' שם [ב] כותב, ודומה שהדברים חלים על כל מקרה שיש בו צורך בכתיבה, כי כשיש מקום ליתן טעמים (באותו סעיף הסיבה היא חשדו של בעל-הדין כלפי הדיין), "אין קביעות זמן לדבר, אלא כל זמן שבא לכתוב לו, כותבין... ואין צורך לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבים להם הטענות והפסק דין". ראו גם א' שוחטמן סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל [ג], בעמ' 371-368 והמקורות המובאים שם. ואכן, רוב פסקי-הדין במרוצת הדורות לא נומקו, אולם משהוקם בית-דין ממוסד לערעורים (בית-הדין הגדול, המעוגן גם בדין המדינה) מחייב הדבר הנמקת פסקי-הדין, ואכן בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל - תשנ"ג מופיעה חובת ההנמקה: "כל פסק-דין צריך להכיל, מלבד ההחלטה בנושא המשפט, גם (א) סיכום תמציתי של טענות הצדדים. (ב) קביעת העובדות החשובות. (ג) נימוקי ההחלטה" (תקנה קטו). יתר-על-כן, תקנה קיד קובעת: "כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת..." (על-פי התקנות, בית-הדין יכול לדחות מתן נימוקים לתאריך אחר או לפסק-הדין הסופי, לבד מבמקרים מסוימים). (2) כתב בשעתו הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל, הראשון לציון, הרב הראשי לישראל (משפטי עוזיאל, ג, חו"מ, א, יג [ד], מובא אצל שוחטמן שם [ג], בעמ' 370) על חובת ההנמקה: "חובה זו גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט ולגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם ועל ידם לעיני כל העם... מנקודת השקפה שהיא לדעתי נכונה ונאמנה, ראוי שכל פסקי דיננו, מלבד אלה הרגילים שהם פשוטים ומובנים מעצמם, יהיו נכתבים בתמצית הטענות ונימוקי פסק הדין, למען תנתן להם אפשרות הבקורת של בתי דין הגבוהים ולמוד משפטי התורה לכל העם". בכל הכבוד, דברים נכוחים, קילורין לעיניים לכל בית-משפט ובית-דין, ואם נרצה, לכל רשות. המשפט העבריחובת ההנמקה