המשנה לנשיא ש' לוין ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים שניתן ביום 30.10.1997, ועל-פיו נקבע כי המערערת זכאית כלפי אישה (המשיב 1) למחצית הזכויות בבית המגורים המשותף, אולם מזכויות אלה יש לנכות את חובותיו של המשיב 1. 1. המערערת והמשיב 1 נישאו בשנת 1977, והם מצויים בהליכי גירושין. משנת 1991 מתגוררים השניים בבית נושא המחלוקת, אשר נבנה על-ידי המשיב 1 במסגרת עיסוקו כקבלן בניין, ואשר רשום בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל על שמו של המשיב 1 בלבד. הבית מחולק בפועל לשלוש יחידות דיור המופרדות ביניהן בדלתות סגורות, אולם לא ניתן לפצלו - מבחינת דיני התכנון - לשלוש יחידות נפרדות. בני-הזוג מתגוררים במשותף באחת מן הדירות בבית ומשכירים את שתי הדירות האחרות. בחודש אוקטובר 1991 רשם המשיב 1 בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל התחייבות לרישום משכנתה שאינה מוגבלת בסכום, על הבית כולו לטובת המשיב 2 (להלן גם - הבנק). כן רשומים בפנקסי המינהל שלושה עיקולים: לטובת המשיבים 3 ו-4 ולטובת המערערת (עיקול שהוטל על-ידי בית-הדין הרבני). 2. המערערת עתרה בהמרצת-פתיחה לפני בית-המשפט המחוזי, להצהיר כי בידה הבעלות על מחצית הרכוש והזכויות המשותפים לה ולמשיב 1 מכוח חזקת השיתוף שביניהם, וכי הינה זכאית לרשום על שמה את מחצית הזכויות בבית המגורים של בני-הזוג באופן שימנע הטלת עיקול ושעבוד בשל חובותיו של המשיב 1, וזאת עד להסדרת חלוקת הרכוש בין בני-הזוג. בנימוקי הבקשה נטען, בין היתר, כי בית המגורים שנבנה בעיקרו מכספיהם המשותפים של בני-הזוג לא נרשם בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל על שמה של המערערת אך מתוך טעות, ואף-על-פי-כן הרי שלאור חיי הנישואין והמאמץ המשותף לבניית הקן משפחתי, זכאית המערערת למחצית הזכויות בו. עוד מפרטת הבקשה את פרטי עסקיו של המשיב 1 שהובילו לשעבודו של בית המגורים ולהטלת העיקולים כאמור. בעניין זה נטען כי במהלך נישואיהם הקפידו בני-הזוג על הפרדה בכל הקשור לעיסוקיהם המקצועיים בלי כל מעורבות של בן-הזוג האחד בעסקיו של האחר, ואף הוסכם ביניהם, כך נטען, כי הם לא יישאו באחריות זה כלפי זה בכל התוצאות העסקיות, בין היתר בחובות אשר יצמחו מעיסוקיהם. לפיכך התבקש בית-המשפט למעשה ליתן צו המורה מחד גיסא כי למערערת זכויות במחצית הרכוש המשותף ומאידך גיסא כי אין היא שותפה לחובות המשיב, ומשום כך, כי זכויותיה בבית המגורים אינן כפופות לעיקולים ולשעבוד אשר רובצים עליו. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי כי ביחסים שבינה לבין המשיב 1 זכאית המערערת למחצית מכלל הנכסים, ובכללם בית המגורים. אולם בדונו בסוגיית השיתוף בחובות דחה בית-המשפט את טענתה של המערערת בדבר הפרדה רכושית בתחום העסקי בין בני-הזוג, וקבע כי קיימות אינדיקציות לכך שהמערערת הייתה ערה וקשובה למהלכים העסקיים של אישה, הביעה דעתה בהם ואף נטלה חלק בעבודה במשרדי העסק. לפיכך קבע בית-המשפט כי המערערת שותפה גם בנטל החובות. 3. הערעור שהוגש על-ידי המערערת מופנה בעיקרו כלפי החלק השני בפסק-דינו של בית-משפט קמא, קרי כלפי ההצהרה בדבר השותפות בחובות בין בני-הזוג. המערערת שבה וטוענת כי בית המגורים נבנה בעיקרו מכספי בני-הזוג, וכי החובות שבגינם שועבד הבית והוטלו העיקולים לא נוצרו בקשר עם בניית הבית, אלא כתוצאה מכישלון עסקיו של האיש, וכי בני-הזוג קיימו הפרדה חדה וברורה בכל הכרוך בעיסוקיהם המקצועיים, ומכאן שאין לייחס למערערת שותפות בחובות של האיש למשיבים 2-4. עוד טוענת המערערת, כי בתחרות בינה לבין נושיו של האיש על הזכויות במחצית הבית ידה על העליונה. כך, הן משום היות זכותה ראשונה בזמן, והן משום היות הזכויות שבידי הנושים אובליגטוריות בלבד. כפי שעולה מטענותיו של המשיב 1 בסיכומיו, אין הוא מתנגד לבקשתה של המערערת להצהיר על זכותה במחצית בית המגורים כשהיא נקייה מכל זכות, עיקול או שעבוד נוגדים. נהפוך הוא, המשיב 1 תומך בגירסתה של המערערת כי זכאית היא למחצית הזכויות בנכסי בני-הזוג ומאשר כי לא היה לה כל קשר לעסקיו וכי לא ידעה על אודות הסכמתו לרישום המשכנתה. המשיב 2 מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו הוכחה לפני בית-משפט קמא מעורבותה של המערערת בעסקיו של אישה על-מנת שתקום חזקת השיתוף גם ביחס לחובות שנצברו במהלך עסקים אלה. בנוסף לכך טוען הבנק כי לא הוכח כי ידע, או שהיה עליו לדעת, שבבניין ששועבד לטובתו מצויה דירת המגורים של בני-הזוג, להבדיל מבניינים אחרים שהסכים המשיב 1 לשעבדם לטובת הבנק. לבסוף, טוען הבנק, כי טענתה של המערערת הנאחזת בעובדה כי לא ניתן לפצל מבחינה תכנונית את בית המגורים לשלוש יחידות דיור וכי לפיכך זכותה מכוח חזקת השיתוף תופסת ביחס לכל הבית, הינה חסרת תום-לב. עם זאת הסכים המשיב 2, כי עם מימוש הליכי ההוצאה לפועל ומכירתו של הבית תקבל המערערת לידיה מחצית מסכום המכירה של דירת המגורים, קרי יחידת הדיור שבה מתגוררים בני-הזוג. המשיבים 3 ו-4 מתנגדים אף הם לקבלת הערעור. ראשית, נטען על-ידיהם כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור במימצאי בית-משפט קמא, שלפיהם הייתה המערערת שותפה פעילה בעסקי בעלה. שנית, טוענים המשיבים כי ממילא יש להחיל על המקרה הנדון את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן - חוק יחסי ממון) אשר על-פי האמור בסעיף 5 בו מבשילה חלוקת הזכויות בין בני-הזוג במעמד פקיעת הנישואין ומאחר שטרם התגרשו בני-הזוג בענייננו, נשמטת הקרקע מתחת לתביעתה של המערערת, שאין לה זכויות בנכס, וממילא אין מתעוררת שאלת האחריות לחובות. אם כן, לכאורה זכותה של המערערת ברכוש המשותף הינה בגדר זכות אובליגטורית בלבד הכפופה, לאור הסדר איזון המשאבים, לעיקולים המוטלים עליו. 4. לאחר ששקלנו בדבר מצאנו כי דין הערעור להידחות. לעניין זה אין לנו צורך לחוות את דעתנו אם הילכת השיתוף בנכסים ממשיכה לחול חרף האמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון משום שהמשיבים לא ביקשו בערעור נפרד או בערעור שכנגד לשנות את קביעת בית-המשפט המחוזי בדבר קיום השותפות בזכויות בנכס הקיימת בין בני-הזוג. 5. אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני-זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות שנצברו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם מנהלים אורח חיי משפחה תקינים, להוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם טיבם ייתכן שאין זה מן הצדק לשתף את בן-הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה עשוי להביא בנסיבות המתאימות לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין בני-זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי-הכללתו של חוב מסוים במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות כי החוב האמור הינו תוצר של פעילות חריגה של אחד מבני-הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית, או במקרים מסוימים, אפילו חותרת תחתיה (ראה ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין [1]). מן הראיות שהונחו בפני בית-משפט קמא עולה כי בניית בית המגורים של בני-הזוג הייתה משולבת במכלול עסקיו של המשיב 1 במסגרת יחידה כלכלית אחת שבה נוהלה פעילות עסקית רגילה, ושבגדרה צבר המשיב 1 חובות כלפי המשיבים 2-4. בנסיבות העניין לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח אילו מן החובות לנושים 2-4 עולים בגדר החריג כפי שצוין לעיל. זאת ועוד, בראיות שהוצגו בפני בית-משפט קמא קיימות אינדיקציות שונות המקימות בנסיבות העניין חזקה עובדתית שלא נסתרה, שהמערערת והמשיב 1 חברו לפעול יחדיו בניסיון להבריח רכוש מפני הנושים; רמז ראשון לדבר מצוי ביסוד זהות האינטרסים שבין המערערת לבין המשיב 1, במיוחד על רקע הליכי הפירוד שביניהם. תמיכתו של המשיב 1 בעמדתה של המערערת מנוגדת לכאורה לאינטרסים שלו, שהרי הכרה בזכותה של האישה במחצית בית המגורים, כשהיא נקייה מכל שיעבוד ועיקול, משמעה כי יהא על המשיב 1 לשאת בפירעונם של החובות בעצמו, כשמסת הנכסים העומדת לו לשם כך קטנה. נוסף על כך מתעוררת תמיהה נוכח העובדה כי עד עצם היום הזה, למרות הליכי הפירוד ביניהם ולמרות קיומו של הסכם גירושין, מתגוררים בני-הזוג יחדיו באותה יחידת דיור בבית המגורים נושא המחלוקת. אמנם אין לשלול על הסף את ההסבר שנתנה לכך המערערת, והוא כי המגורים בנכס יאפשרו לה לטעון, בבוא העת וככל שימומשו השעבוד והעיקולים הרובצים על הנכס, להגנת בית המגורים כאמור בסעיף 38 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, ואילו אם תעזוב את בית המגורים תאבד לה אפשרות זו. אולם בטיעון זה אין כדי להסביר מדוע לא עבר אחד מבני-הזוג להתגורר באחת מיחידות הדיור האחרות שבנכס. 6. אל האמור לעיל מצטרפים פרטים הנוגעים להסכם הגירושין בין בני-הזוג: מפסק-דינו של בית-משפט קמא עולה כי במהלך עדותה בפניו העידה המערערת כי בעבר התנהלו בין בני-הזוג הליכים לפירוק הנישואים שהבשילו לכדי הסכם גירושין. המערערת הודיעה כי תמציא עותק מן ההסכם האמור לתיק בית- המשפט, אולם לא עשתה כן. בית-משפט קמא ראה בכך ראיה שבעל-דין מבקש להסתירה, ואינדיקציה לכך שהראיה - לו הייתה מובאת בפניו - הייתה פועלת לרעתה של המערערת, ובדין עשה כן. זאת ועוד, עיון בהסכם הגירושין שהוצג בפני בית-המשפט, על-פי נוסחו מעורר חשד כי הוא מכוון, כל כולו, לשם "שיפור עמדות" במחלוקת נושא הדיון. על כך מעידים סעיפים שונים בגוף ההסכם: בפרק המבוא להסכם נאמר, בין היתר: "הואיל והבעל הסתבך בחובות כבדים כתוצאה מעסקים שונים שעשה בניגוד לדעת האשה"; בפרק הדן בחלוקת הבית צוין כי "מוסכם בין הצדדים כי רכישת המגרש ובניית הבית נעשו באמצעות כספים שנתקבלו ממכירת שתי דירות קודמות שהיו רשומות על שם שני הצדדים וכן בכספים שניתנו על ידי הוריה של האשה וכספי פיצוים שקיבלה האשה בתום 20 שנות עבודה בחברת אמישראגז" ועוד: "הריהוט הנמצא בבית יחולק בין הצדדים לפי שיקול דעתם". ניסוח כאמור מלמד לכאורה על כך שבני-הזוג הזדרזו להעלות על הכתב הסכמות באשר לחלוקת בית המגורים ובאשר לנשיאה בנטל החובות בלי שנתנו דעתם - על-אף כוונתם המוצהרת להתגרש זו מזה - לאופן חלוקת יתרת הרכוש ביניהם. ולבסוף, בפרק הדן בחובות צוינו באופן מיוחד בשמם הנושים בעלי-הדין בענייננו, וכך נאמר: "לבעל חובות רבים וכבדים לגורמים שונים כתוצאה מעסקיו ומעסקאות שונות שביצע בניגוד לדעת האשה, לרבות חובות לבנק לאומי, לאברהם זיו וליוסף ענתבי". ראוי להסב את שימת הלב גם למועד שבו חתמו המערערת והמשיב 1 על ההסכם - ביום 20.3.1997 - בעוד המחלוקת בין בעלי-הדין תלויה ועומדת לבירור בפני בית-משפט קמא. שבוע לאחר מכן, ביום 27.3.1997, כתב המשיב 1 מכתב לבנק לאומי ובו הוא מציע הצעת פשרה. המשיב 1 מפרט במכתבו את השתלשלות העניינים שהביאה לצמיחתו של החוב, מציין כי הוא עומד להתגרש מאשתו, וכי היא זכאית למחצית הזכויות בבית. כן מציין המשיב 1 במכתבו כי נמצא קונה לבית בסכום של $650,000 ומכאן ניתן להסיק לכאורה על הסכמתם של שני בני-הזוג למכירת הנכס. 7. לבסוף, מיוחסת משמעות מיוחדת בעניין הנדון להתנהגותה של המערערת בדיונים בפני בית-משפט קמא: בסעיף 8(ה) לתצהירה של המערערת שצורף להמרצת-הפתיחה בבית-משפט קמא נאמר, כי משנודע לה על הכוונה לשעבד את בית המגורים לטובת הבנק, פנתה היא אל הבנק והודיעה כי אין היא נותנת הסכמתה למישכון. אולם בדיון שנתקיים לפני בית-משפט קמא חזרה בה המערערת מן האמור בסעיף ביחס למועד שבו פנתה לבנק והבהירה כי מחאתה בפני הבנק נעשתה לאחר שנרשם השעבוד בספרי המינהל. בית-המשפט המחוזי קבע בפסק-דינו כי אין מדובר בשגגה שנעשתה בתצהיר, וזאת על יסוד העובדה כי המערערת חזרה בה רק לאחר שנשאלה בפני מי מפקידי הבנק הביעה את מחאתה, ורק לאחר שהובהר כי שני הפקידים שנקבה בשמם הוזמנו להעיד בפני בית-המשפט. בנסיבות אלה קיים יסוד עובדתי איתן למסקנתו של בית-המשפט לגבי השיתוף בחובות בין בני-הזוג. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור ורשמנו לפנינו את הסכמת המשיב 2 כי עם מכירתו של הבית בהליכי ההוצאה לפועל תקבל המערערת לידיה מחצית מסכום המכירה של דירת המגורים. הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות כל אחד מן המשיבים -24 בסך 10,000 ש"ח. השופט מ' חשין אני מסכים. השופטת ד' דורנר אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא. שיתוף בחובות בין בני זוגהלכת השיתוףבני זוגחוב