השופט י' טירקל: 1. שתי סוגיות הנוגעות לחזקת שיתוף הנכסים בין בני-זוג הן נושא הערעור והערעור שכנגד המונחים לפנינו. הראשונה, המעוגנת בעובדותיה של הפרשה הנדונה - קביעת המועד שבו תמה החזקה לגבי נכסי בני הזוג; והשנייה, שהיא עקרונית וכללית - האם נכללים פירות שצמחו על עץ שנטעו בני הזוג יחד, או שצמחו עליו בעתיד, במכסת הנכסים המחולקים בין בני הזוג מכוח החזקה. עובדות הרקע של הפרשה 2. להלן העובדות הצריכות לענייננו: א) המערערת והמשיב נישאו ביום 8.9.60. במהלך השנים נולדו להם שלוש בנות, אשר ביום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי היו כולן בגירות. ב) המיב היה קצין בשירות קבע בצה"ל עד פרישתו בחודש יוני 1976. אחרי פרישתו התחיל לעבוד בעסק שהקים, אשר לימים התאגד כחברה בשם ר.ח. עוף הכפר בע"מ (להלן - החברה), שנרשמה בשנת 1981 (עמ' 11 לפסק הדין). ג) בחודש אוגוסט 1986 עזב המשיב את דירת המגורים המשותפת של בני הזוג, ומאז חיים הם בנפרד. ד) ביום 23.8.89 הגישה המערערת בבית המשפט המחוזי תובענה בה ביקשה להצהיר כי היא "הבעלים המשותפים בחלקים שווים ו/או למבקשת מחצית מהרכוש הרשום על שם המשיב ו/או על שם המשיב ואחרים ו/או השייכים למשיב ובמיוחד ר.ח. עוף הכפר בע"מ" (עמ' 1 לפסק הדין). 3. תובענתה של המערערת הושתתה על חזקת שיתוף הנכסים בין בני-זוג, שאין חולקים שהיא חלה על בעלי הדין. לצורך הקביעה אילו נכסים עומדים לחלוקה מכוח חזקת השיתוף, היה על בית המשפט לקבוע את המועד שבו תמה החזקה. לטענת המשיב, התהווה הקרע בין בני הזוג בשנת 1964, אולם מחודש יוני 1976 ואילך הייתה הפרדה רכושית ברורה ומוחלטת ביניהם. לעומתו טענה המערערת שמועד הגשת התובענה - 23.8.89 - הוא מועד ההפרדה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד"ר ד' פלפל) מצא כי: "מהעדויות והראיות שהובאו עולה כי חייהם המשותפים של צדדים אולי לא היו כליל השלמות, יחד עם זאת התרשמתי כי בין הצדדים התקיימו היסודות של 'אורח חיים תקין' ו'מאמץ משותף' עד אוגוסט 1986 ככל שאלה דרושים על פי הפסיקה לצורך ביסוסה העקרוני של חזקת השיתוף" (עמ' 6 לפסק הדין). על סמך מימצא זה קבע כי: "כל נכסי בני הזוג עד למועד זה היו משותפים בין אם היו רשומים על שם המבקשת ובין אם הם היו רשומים על שם המשיב". לפיכך הורה שעל המשיב להגיש למערערת דו"ח עם עותק לבית המשפט על שווי הרכוש של החברה, כפי שהיה בחודש אוגוסט 1986, וכן רשימה של כל חשבונות הבנקים, קופות הגמל ותכניות החיסכון שהיו רשומים על שמו באותו זמן (עמ' 16 לפסק הדין). בכך השאיר בית המשפט דלת פתוחה לפנייה חוזרת אליו להבהרת נושאים אלה. בעלי הדין ערערו שניהם, כל אחד לשיטתו, על המימצאים ועל המסקנות של בית המשפט המחוזי. הטענות בערעור ובערעור שכנגד 4. לפנינו טוענת המערערת, כי משדחה בית המשפט קמא את גירסת המשיב בדבר מועד ההפרדה, היה עליו לקבל את גירסתה ולקבוע כי מועד הגשת התובענה הוא גם מועד ההפרדה. לדבריה, עזב אמנם המשיב את דירת המגורים המשותפת באוגוסט 1986, אולם בני הזוג המשיכו לחיות חיים כלכליים משותפים ם לאחר מכן. ראיה לכך שגם אחרי אוגוסט 1986 המשיכו בני הזוג לנהל חשבונות בנק משותפים, והמשיב אף המשיך להעביר לה כספים מדי חודש בחודשו. חיזוק נוסף מוצאת היא בעובדה שרק בשנת 1989 נפתח לה תיק נפרד במשרדי מס הכנסה. עוד טוענת היא, שהרווחים שהפיקה החברה אחרי אוגוסט 1986 נבעו מן המוניטין והיכולת של החברה שהצטברו משנת 1976 ואילך, ולפיכך זכאית היא לא רק לחלקה ברווחים שהופקו עד 1986 אלא גם לחלקה באלה שהופקו לאחר מכן או שיופקו בעתיד. מאותו טעם זכאית היא, לדעתה, גם למחצית זכויותיו של המשיב בחנות במרכז מסחרי בראשון-לציון (להלן - החנות), שאותה רכש המשיב ב-16.10.86, כחודשיים אחרי שנפרדו, וכן בבית במושב בית עובד (להלן - הבית במושב), שאותו רכש בשנת 1988, כשנתיים לאחר מכן. על טענה נוספת, שעניינה דירה ברחוב פרידמן בתל-אביב (סעיף 20 לכתב הערעור), אעמוד בנפרד. 5. עיקרו של הערעור שכנגד של המשיב מכוון נגד החלת חזקת השיתוף על החשבונות של בני הזוג ועל הנכסים העסקיים שלהם. לטענת המשיב, טעה בית המשפט המחוזי בכך שלא קיבל את טענתו שחזקת השיתוף נסתרה. זאת מן הטעם שבעלי הדין קיימו הפרדה מוחלטת של הרכוש ושל החשבונות בכל מקום שתכוונו לעשות כן; רק כאשר התכוונו בפירוש שרכוש מסוים יהיה משותף, דאגו לרשום אותו ככזה. כוחם של דברים אלה יפה במיוחד לגבי הרכוש העסקי שלהם. עוד טוען הוא, כי בית המשפט המחוזי לא דן בטענתו כי יש לקזז את המזונות ששילם עד כה למערערת מכל סכום שייפסק לזכותה של האחרונה, וכי יש לנכות את חלקה בחובות הרובצים על המשיב ו/או על הרכוש בבעלותו. חזקת השיתוף 6. כאמור, נישאו בני הזוג בשנת 1960, ולפיכך נקבע המשטר הרכושי שלהם לפי ההלכות שנקבעו בפסיקתו של בית-משפט זה בדבר חזקת השיתוף, לפני תחילת תוקפו של חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (ע"א 3563/92 עיזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' ד' גיטלר וערעור שכנגד [1]). כידוע, מטרתה של חזקת השיתוף היא צדק חברתי המבוסס על שוויון בין המינים, והיא נובעת מההשקפה כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג איננה בהכרח תרומה כספית ממקורות חיצוניים להכנסות ולרווחים הנצברים בקופה המשותפת; יכול שתהיה תרומה של עבודות בית, טיפול בילדים ובחינוכם, ואף על-ידי קיומו וטיפוחו של בית משותף - במשמעותו הגשמית, הרוחנית והרגשית - כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית בלי שעול טרדותיו יהיה עליו. על תרומתה של בת הזוג שאינה עובדת מחוץ לבית עמד השופט ד' לוין באומרו כי: "אין להקל ראש ולהמעיט בתרומה הנכבדה, שתורמת בת הזוג לצמיחת הנטע המשפחתי וללבלובו בעשייתה החיובית והברוכה בביתה פנימה... יצירת אותו קן חם לחיי המשפחה - בכל אלה יש תרומה של ממש ליצירת אווירה טובה, המסייעת בקידום הישגי המשפחה גם בתחום הכלכלי" (ע"א 630/79 צ' ב' ליברמן נ' ע' (מנדל דוד) ליברמן [2], בעמ' 365). השקפה זאת עומדת ביסוד ההלכות שקבעו כי חזקה על בני-זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף שהרכוש שנצבר על-ידי מי מהשניים מצוי בבעלותם המשותפת (ע"א 595/69 מ' אפטה נ' א' אפטה ואח' [3]). שותפות זו נלמדת מעצם קיומם של חיים משותפים, אפילו רשום הרכוש על שם הבעל לבדו, והיא חלה לא רק על נכסים "אישיים" - כמו דירת המגורים המשותפת - אלא מתפרסת גם על נכסים "עסקיים" (ע"א 122/83, 129 פ' בסיליאן נ' מ' בסיליאן; מ' בסיליאן נ' פ' בסיליאן [4], בעמ' 297; פרופ' א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 154-157) וכן על חסכונות וקופות גמל (ע"א 841/87 א' רון נ' ח' רון [5]). כאמור, די בקיומם של חיים משותפים כדי להקים את חזקת השיתוף; היא נסתרת רק אם מוכחת כוונה שלא להקים אותה. היא קמה אפילו לא שררה הרמוניה מלאה בחיי בני הזוג. כפי שכבר נאמר על-ידי בית-משפט זה, "עבר משקל הכובד מדרישה לחיי שלום אל הדרישה למאמץ משותף תוך חיים משותפים תחת קורת גג אחת" (ע"א 234/80 ז' גדסי נ' נ' גדסי ואח' [6], בעמ' 652). די בכך שבני הזוג קיימו "מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פירוד של ממש" (שם, בעמ' 650). מכאן, שחובת הוכחתה של הטענה שלא נתקיים שיתוף בנכסי בני הזוג, או בנכס מסוים מתוכם, על בן הזוג הבא לסתור את החזקה. אם נשארו כפות המאזניים מעוינות, תהיה ידו של בן הזוג התובע שיתוף על העליונה. עמד על כך גם השופט בך ברע"א 964/92 מ' אורון נ' י' אורון [7], בעמ' 763, בקובעו: "...במה דברים אמורים? בהקמתה של חזקת השיתוף. חזקה היא, אך לא חלוטה, וניתן לסותרה בראיות. אכן, נטל השכנוע מוטל מעתה על כתפי הטוען להיעדר שיתוף...". עיין, בין היתר, בג"צ 1000/92 ח' בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול ואח' [8]. הדיון בהשגות 7. כאמור, טוענים שני בעלי הדין כי מסקנתו של בית המשפט המחוזי בדבר מועד ההפדה - אוגוסט 1986 - אין לה על מה שתסמוך. איני סבור כך. בית המשפט קבע את המועד על-פי הראיות שהובאו לפניו (עמ' 13 לפסק הדין) ובעיקר על יסוד העובדה שבאותו זמן עזב המשיב את דירת המגורים המשותפת ובני הזוג התחילו לחיות את חייהם בנפרד. בכך סמך בית המשפט קמא על ההלכה שלפיה: "ברבים מן המקרים, הפירוד הממשי, שבו עוזב אחד הצדדים את הבית, הוא המעיד על קצה של כוונת השיתוף ברכוש. בדרך כלל מועד זה הוא המועד הקובע לצורך חלוקת הרכוש המשותף" (דברי השופטת ש' נתניהו בע"א 809/90 מ' ח' לידאי נ' ד' לידאי [9], בעמ' 614). כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין צורך שחיי בני הזוג יהיו "כליל השלמות", ודי בכך שהתקיימו היסודות של "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" כדי שחזקת השיתוף תקום (רע"א 964/92 [7] הנ"ל, בעמ' 762-763). משמצא, על-פי הראיות שהובאו לפניו, שאלה התקיימו עד אוגוסט 1986, הרי שבדין קבע כי כוונת השיתוף התקיימה עד אותו מועד (עמ' 6 לפסק הדין). 8. המשיב מבקש לסתור את החזקה, במיוחד לגבי הרכוש העסקי, בכך שהוא מצביע על כוונת בני הזוג להפריד בין נכסיהם וליצור חיץ ביניהם, הנלמדת לדידו מן העובדה שבני הזוג ניהלו, כל אחד בפני עצמו עסקים נפרדים וכן תיקי חשבונות אישיים ועסקיים נפרדים. אכן, בעלי הדין ניהלו את עסקיהם בנפרד: המערערת כפסיכולוגית קלינית בקליניקה פרטית שלה וכן במסגרת השותפות "ספרים לעם", והמשיב ניהל את החברה. הדבר לא נעלם מעיני בית המשפט המחוזי, שהיה ער לכך שלגבי נכסים עסקיים נדרשת "ראיה של ממש כדי להניח יסוד לטענת שיתוף", ולכן גם החזקה בעניינם תיסתר בקלות רבה יותר (ע"א 26/89 ח' ארגוב נ' ד' ארגוב [10]). לפיכך הגדיר את השאלה כך: "האם לאור ההפרדה שנעשתה בענינים העסקיים, היה מכוונת הצדדים להפריד את הרכוש העיסקי אותו הם צוברים במהלך חיי הנישואין?" (עמ' 11 לפסק הדין). ועליה השיב באומרו: "הפרדת העסקים ויצירת 'מקור פרנסה' עצמאי לכל אחד מבני הזוג, לא באה להראות על כך שהם יצרו רכוש נפרד, אלא שלמטרות מס כדאי שהחישוב יהיה בנפרד, דווקא כדי להאדיר את הרכוש המשותף. איני סבורה שההפרדה (בין עסקי בני הזוג - י' ט') נעשתה מרצון להפריד רכוש או מחמת היותה זרה לעסק, אלא שוב, מתוך אותם שיקולי מס" (עמ' 12 לפסק הדין). בכך אימץ את גירסתה של המערערת, שלפיה נעשתה ההפרדה משיקולי מס ולא מתוך כוונה לייחד נכסים מסוימים לכל אחד מבני הזוג. בסקנה זאת, המבוססת על מימצאים שבעובדה, אין מקום להתערב. יש לציין כי לגירסה זאת ניתן למצוא חיזוק בעובדה שלא ניתן היה לאחד את עסקי בני הזוג - הקליניקה, השותפות "ספרים לעם" והחברה - לעסק אחד בשל אופיים השונה, אפילו ביקשו בני הזוג לעשות כן (סעיף 8 לכתב הערעור שכנגד. ועיין, בין היתר, ברע"א 964/92 [7] הנ"ל, בעמ' 765). יש להעיר, שהמועד שבו באה כוונת השיתוף לקצה אינו חייב להיות אחד לגבי כל הנכסים, ויכול שיהיו מועדים שונים לנכסים שונים. כפי שנפסק, "תיתכן אפשרות, שכוונת השיתוף שההלכה מייחסת לבני-זוג תגיע לסיומה במועדים שונים לגבי נכסים שונים מנכסיהם" (ע"א 809/90 [9] הנ"ל, בעמ' 613). הדבר תלוי בנסיבות. אולם, במקרה הנדון, אין מקום להבחנה כזאת. התוצאה היא שדין הערעור והערעור שכנגד, ככל שעניינם המועד שקבע בית המשפט המחוזי כמועד שבו תמה חזקת השיתוף, להידחות. השיתוף בפירות העץ המשותף אחרי שתמה חזקת השיתוף 10. האם זכאית המערערת, מכוח חזקת השיתוף, גם למחצית החנות והבית שנרכשו אחרי שתמה החזקה, וכן למחצית רווחי החברה שהופקו, מאותו יום ואילך או שיופקו בעתיד, מן הטעם שמקורם ברכוש המשותף? לשון אחר, האם זכאית היא רקלמחציתו של ה"עץ" המשותף, לרבות מחציתו של יבול הפירות שהבשיל עליו עד מועד ההפרדה, או שמא זכאית היא גם למחצית הפירות שצמחו עליו לאחר מכן? האם "טעם הפרי" כ"טעם העץ"? (בעקבות מדרש חז"ל: "מנין שהעץ עתיד להיות נאכל ת"ל עץ פרי, אם ללמד שהוא עושה פרי, והלא כבר נאמר עושה פרי, א"כ למה נאמר עץ פרי אלא מה פרי נאכל אף העץ נאכל", ספרא, בחקתי, פרק כו, פסוק ד [א]). שאלות אלה משיקות לשאלות שמעוררת סוגיית נכסי "העתודה הכלכלית" (עיין רוזן- צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 475-496), אם כי לפי עובדות הפרשה שלפנינו לא מדובר בנכסים מסוג זה. התשובה לשאלות אלה אינה פשוטה. דרך אחת לפתרון היא לפי מועד ההשקעה העיקרית. ניתן לומר שמקום שבו נעשתה ההשקעה העיקרית, כספית או אחרת, ב"עץ", בתקופה שלפני שתמה חזקת השיתוף, וניתן לייחס את ה"פירות" לאותה השקעה, תחול החזקה גם על הפירות. וכן בהיפוכו של דבר. התשובה קשה יותר כאשר לא ניתן לקבוע את התקופה המדויקת בחיי העסק המשותף שבמהלכה נעשתה ההשקעה העיקרית, או שלא ניתן לייחס את הפירות לאותה תקופה. סבורני כי במקרה האחרון ראוי שחזקת השיתוף לא תחול, בדרך כלל, על הפירות. הוא הדין במקרה שלפנינו. אחד הטעים לכך הוא שכאשר מוערך הערך הנוכחי (THE PRESENT VALUE) של הנכס העסקי העומד לחלוקה, מובא בדרך כלל בחשבון, בין יתר הרכיבים, גם צפי של סיכויי ההתפתחות והרווח שלו בעתיד. מכאן שחלקו של בן הזוג הפורש מן העסק כולל ממילא מרכיב של הרווח הצפוי. ההערכה עלולה, כמובן, להתבדות והעסק עלול להיות רווחי יותר מן המצופה; כמו שייתכן שערכו של העסק בעתיד יהיה נמוך מזה שנצפה במועד החלוקה. במקרה כזה, הצדק מחייב שבן הזוג לא רק ייהנה מהסיכוי לרווחים, אלא יישא גם בסיכון להפסדים העתידיים. כפי שאמר השופט גולדברג בע"א 1967/90 י' גיברשטיין נ' ה' גיברשטיין ואח' וערעור שכנגד, בעמ' 665: "שכן ניתן לטעון, כי כל אימת שנהנה אחד מבני הזוג ממעשה ידיו של בן-זוגו, מדוע יהא שותף לרווחים בלבד, ואילו בהפסדים ובהוצאות יישא בן הזוג האחר לבדו?...". ועיין האסמכתאות שם וכן בע"א 87/85 מ' מנחם נ' עיזבון המנוח סלם שלום [12], בעמ' 796. לפיכך הייתי מציע שלא להוסיף לחלק שמקבל כל אחד מבני הזוג, לפי הערך הנוכחי, גם את הפירות שיצמחו בעתיד על העץ שהיה משותף, בין שהם "ענבים" ובין שהם "באושים". בן הזוג הפורש יזכה אפוא בשווי של חלקו לפי הערך הנוכחי של הנכס בזמן חלוקת הרכוש של בני הזוג - "השווי המוקפא" ליום ההפרדה - אך לא יזכה בתשלום נוסף בעתיד. אעיר כאן כי הצפי, שהוזכר לעיל, של ההפסדים או של הרווחים, לרבות הערכתם הכספית, הוא עניין קשה ומסובך. הקושי גדול עוד יותר לאור השאלות שהצגתי בראש פרק זה, אולם, כפי שאמר המלומד פרופ' רוזן-צבי ז"ל, בספרו הנ"ל, בעמ' 481: "תחומים משפטיים רבים מתמודדים עם טענות, שחלקן מתייחס למה שצופן בחובו העתיד, ומעולם לא הרים המשפט את ידו ונכנע בשל כך... מעולם לא שמענו, כי בשל קשיי ההערכה ייפגעו זכויותיו של אדם לקבל פיצוי על השקעה שעשה או על נזק שסבל. קשיי הניבוי וההערכה, וכן הסיכונים הצפונים בחיק העתיד לנכסים האמורים בטרם יהיו בני מימוש, ניתנים למדידה כלכלית ויילקחו בחשבון בעת הערכת שווי ה'נכס'" (ועיין במקורות בה"ש 22, שם). לכך ראוי להוסיף כי בעשורים האחרונים חלה התקדמות גדולה בתחומי ההערכות הכלכליות של נכסים ובחישובי ההיוון השונים, לרבות בתחום הערכת שווי של חברות. ניתן אפוא לשער שבעתיד יהיו ה"נסתרות" ל"נגלות", והספקות יותרו. טעם נוסף שלא להוסיף ולזכות את בני הזוג בעתיד בחלקיהם בפירותיו של הנכס שהיה משותף הוא הרצון שלא לאלץ בני-זוג שנפרדו להמשיך ולקיים קשר ביניהם. הסדר ממוני הקושר את בני הזוג זה לזה אחרי פרידתם אינו רצוי, והוא מאריך שלא לצורך את התהליך המייסר של הפרידה (לעניין השאיפה לפירוד מהיר ו"נקי" בין בני-זוג מתגרשים עיין & ‎& C. WILLIAMS, FAMILY LAW - PRINCIPLES, POLICY PRACTICE LONDON, DUBLIN, EDINBOURGH, 1995) 483 M. HAYES כפי שאמר השופט א' ו' הולמס, בדבריו הידועים, "סם החיים של המשפט אינו ההיגיון, כי אם הניסיון" (תרגום שלי - י' ט'; ‎OF THE LAW HAS NOT BEEN LOGIC: IT HAS BEEN EXPERIENCE O. W. HOLMES, THE COMMON LAW (BOSTON, 1963) 5) "THE LIFE) גם בתחום הנדון מלמד הניסיון שמוטב להם לבני הזוג הנפרדים ללכת בדרך של חלוקה מהירה, שלמה וסופית של רכושם, בלי להשאיר לקט, שכחה ופיאה, שהם עלולים לחזור ולנבור בהם. 11. התוצאה היא שהמערערת אינה זכאית למחצית החנות והבית או למחצית רווחי החברה אחרי שתמה חזקת השיתוף. אוסיף כי אפילו הייתה גישתי שונה, הרי בנסיבות המקרה לא ניתן היה להיעתר לתביעותיה של המערערת לגבי החנות והבית, מן הטעם שלא עלה בידיה לסתור את ראיותיו של המשיב, ולפיהן לא שימשו לו רווחי החברה כמקורות מימון לכישת הנכסים הנדונים (עמ' 14 לפסק הדין). קיזוז דמי מזונות וחובות 12. כזכור טען המשיב שיש לקזז את המזונות ששילם למערערת וכן לנכות את החובות הרובצים על הרכוש מהסכום שייפסק לה. אשר לחובות, נפסק כבר בעבר כי חזקת השיתוף חלה גם על "חובות שנעשו בדרך הרגילה על-ידי אחד מבני-הזוג בתקופת קיומה של השותפות" (ע"א 677/71 א' ש' דוד נ' ל' דוד ואח' [13], בעמ' 463) אלא שבמקרה שלפנינו לא הובאו ראיות על היקף החובות ולא נקבע כל מימצא עובדתי. כך גם באשר למזונות, שגם לגביהם לא קבע בית המשפט המחוזי כל מימצא עובדתי. אני מציע אפוא, שהשאלה אם יש לנכות את החובות ואת המזונות תוחזר לבירור בבית המשפט המחוזי. אם יראה לנכון, גם יחליט אם לגבות ראיות. הדירה ברחוב פרידמן בתל-אביב 13. המערערת טענה שדירה ברחוב פרידמן בתל-אביב, שנרכשה ונרשמה על שם בתם של בני הזוג, איילת, היא, לאמיתו של דבר, של המשיב, ולפיכך נכללת אף היא במכסת הרכוש העומד לחלוקה. אחרי שמיעת הטענות גם הגישה המבקשת בקשה (בש"א 5186/96) להרשות לה לצרף מוצג מטעמה, המאמת, לדעתה, את טענותיה. עיינתי בבקשה ובתשובת המשיב ונראה לי שגם עניין זה טעון בירור שמקומו בבית המשפט המחוז, אגב בירורם של העניינים שצוינו בסעיף 12 לעיל. 14. כפוף להשלמת הבירור בנושאים שפורטו לעיל, הייתי מציע לחבריי לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד. בנסיבות העניין לא ייפסקו הוצאות. השופטת ט' שטרסברג-כהן: אני מסכימה. השופט צ' א' טל: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט טירקל. משרד הפניםהלכת השיתוףחיים משותפים