הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963, שליד בית המשט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה, ברוב דעות, את הערר שהגישו המערערות על החלטתו של המשיב בהשגה המתייחסת לשומות מס שבח ומס רכישה שהוצאו על-ידיו בגין עיסקת קומבינציה שערכו המערערות. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: בשנת 1935 נישאה המערערת הראשונה ליהודה וינפלד ז"ל (להלן - המנוח), ובשנת 1938 נולדה להם בת יחידה, היא המערערת השנייה. בשנת 1944 רכש המנוח מגרש ברמת השרון, הידוע כחלקה 103 בגוש 6417 (להלן - המקרקעין) ורשם אותו בספרי האחוזה על שמו. במשך עשר שנים בנה המנוח, שהיה מהנדס במקצועו, בית מגורים על המקרקעין, ובבית זה התגוררה המשפחה. בשנת 1970 נפטר המנוח, ולבקשת המערערות הוצא צו ירושה, בו הוצהר כי המערערות הן יורשותיו של המנוח בחלקים שווים. על-פי צו הירושה נרשמה זכות הבעלות במקרקעין על שם המערערות - המחצית לכל אחת. בשנת 1982 פנו המערערות לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה לתקן את הרישום המקורי שנעשה בשנת 1944 בספרי האחוזה ולרשום במקומו את המקרקעין בבעלות משותפת של המנוח והמערערת הראשונה. הצדדים לבקשה היו המערערת הראשונה כתובעת והמערערת השנייה כנתבעת. פסק הדין קבע כי - "הרישום של החלקה כפי שנעשה על ידי שטר 3125 ביום 23.5.44 יתוקן באופן שבמקום שרישום החלקה יהיה בשלמות על שם יהודה וינפלד, היא תרשם מחצית על שם יהודה וינפלד ומחצית על שם התובעת". על-פי פסק הדין תוקן גם הרישום במרשם המקרקעין. על-פי הרישום הנוכחי - למערערת הראשונה הוכרו 3/4 חלקים במקרקעין ולמערערת השנייה 1/4 בלבד. בשנת 1985 התקשרו המערערות עם חברה קבלנית בעיסקת קומבינציה. על העיסקה דיווחו המערערות בשומה עצמית. בין בעלי הדין התגלעה מחלוקת בנוגע לתאריך הרכישה של מחצית המקרקעין על-ידי המערערת הראשונה. האחרונה טענה, כי תאריך הרכישה הוא 1944, ואילו המשיב טען כי את תאריך הרכישה יש לקבוע על-פי צו הירושה, היינו לשנת 1970. השאלה שעמדה להכרעתה של ועדת הערר נוסחה כדלהלן: "מהו התאריך הנכון של רכישת מחצית הנכס על ידי העוררת מס' 1". 3. בדונה בעררן של המערערות הגיעה הערכאה הראשונה למסקנות הבאות: ראשית, ועדת הערר שוכנעה בדבר התקיימות הנסיבות העובדתיות להחלתה של חזקת השיתוף ברכוש בין בני-זוג. לדבריה: "אלו ישבתי בדיון במשפט שהוגש על ידה נגד בעלה הייתי בוודאי קובע שכל נכסי המשפחה היו משותפים בחלקים שווים ביניהם...". אולם ועדת הערר סברה, כי לא די בכך כדי להתערב בשומתו של המשיב, מן הטעם שהמערערת הראשונה ויתרה על זכויותיה, שביושר שהוקנו לה מכוח חזקת השיתוף: "כל עוד חי המנוח והיחסים בין בני הזוג היו תקינים לא דאגה העוררת לענייני רכוש ולא התעניינה בהפיכת זכויותיה שביושר לזכות חוקית רשומה. גם כשנפטר המנוח והעוררת מס' 1 נאלצה לתת דעתה לענייני הרכוש, גם אז לא העלתה טענה כלשהי בדבר חלקה שביושר בנכס, ועל-פי בקשתה הוציא בית המשפט המחוזי בתל-אביב צו ירושה ובו חלוקת העזבון. אומרים לנו שהבקשה למתן צו הירושה הוגשה על ידי העוררות עצמן ללא עזרת עורך דין, אך עובדה היא שהעוררת מס' 1 לא העלתה בשלב זה כל טענה בדבר זכויותיה על פי הלכת שיתוף הנכסים... ובהיעדר טענה כלשהי מצד העוררת מס' 1 בדבר זכויותיה שביושר, יש לראות השלמה עם המצב לפיו כל הנכס היה שייך מנוח וויתור על זכויותיה שביושר לגבי מחצית הנכס". בהחלטתה סמכה ועדת הערר על ההלכה שנפסקה בע"א 388/76 [1]. הוועדה סברה, בדעת הרוב, כי הצו לשינוי הרישום נתבקש אך ורק כדי להקטין את החיוב במס בגין עיסקת הקומבינציה, ובכך "נועד לפגוע בזכויות של משרד ממשלתי - הוא משרדו של המשיב". ועדת הערר הביעה פליאתה על כך, שנציג היועץ המשפטי לממשלה ומנהל מס שבח לא צורפו בשעתו כצדדים לבקשה לצו ההצהרתי, וקבעה לגבי פסק הדין שניתן בעקבות פנייתה לערכאות של המערערת בשנת 1982, כי "בנסיבות אלה ברור שהצו הנדון אינו מחייב את שלטונות המס והם רשאים להתעלם מקיומו". בדעת מיעוט ציין חבר הוועדה, עו"ד ד' מרגליות, כי תיקון הרישום מחייב את המשיב, בין אם הוא מוטעה ובין אם לאו, אלא אם כן יוכיח המשיב כי שינוי הרישום הושג בתרמית. על כך הערעור שלפנינו. 4. בע"א 388/78 [1] הנ"ל נפסקה ההלכה, לפיה אי-עמידה של בן-זוג, במשך תקופה ארוכה, על שיכלול הזכויות שהתגבשו מכוח חזקת השיתוף, על-ידי רישומן, עולה כדי ויתור על זכויות אלה. בן-זוג אשר ויתר כאמור על זכויותיו לא יוכל לחזור ולטון להן, כאשר הדבר נוח לו ומתיישב עם האינטרסים הכלכליים שלו בזמן נתון. אומר השופט י' כהן (כתוארו אז) בעת' 259-260: "גם אם נקבל את הדעה, שזכות השיתוף של בן-זוג מקנה לו זכות שביושר במובנה המלא, הרי כשם שקיום זכות השיתוף מוכח כרגיל על-פי אורח חייהם והתנהגותם של בני-הזוג, כך ניתן להסיק מתוך התנהגותו של בן- הזוג, התובע זכות זו, שהוא ויתר עליה. במקרה דנא לא זו בלבד שהמערערת הראשונה לא תבעה את זכויותיה בחיי בעלה, אלא היא לא העלתה כל תביעה המבוססת על שיתוף בנכסים אחרי פטירתו, כאשר ניתן צו-ירושה ונעשה רישום הנכסים בתוקף צו-הירושה. ... לדברים אלה אני מסכים ואני סבור שאין אנו צריכים לתת את ידינו ליצירת 'בעלות לצרכי מסים', שאין לה שום קשר עם הפעולות והמעשים של האנשים הנוגעים בדבר ושנוצרה רק כדי לזכות בהנחות במס, שלא היו ניתנות, לולא הבעלות לצרכי מסים". בע"א 288/85 [2], שב ואימץ בית המשפט את הלכת ע"א 388/76 [1]. אולם, באותו עניין הבעתי את דעתי, לפיה יש לקיים מעין הרהור נוסף בדבר הלכת ע"א 388/76 [1] וצידקתה. וכך נאמר שם, בעמ' 559: "הייתי שותף להכרעתו של בית משפט זה בע"א 388/76 הנ"ל, אך המקרה שלפנינו שב ומצביע על כך, שייתכן שרצוי כי יקוים הרהור שני בסוגיה, ששבה ועלתה בהתדיינות זו: כאשר יחסי המשפחה תקינים ושלווים, קורה לא אחת, שאין מקפידים על חלוקת זכויות פורמאלית שביטוייה בצו הירושה וסומכים על ההסכמה למעשה שתהיה קיימת בין בני המשפחה, במידת הצורך, אם וכאשר הרכוש ימומש. המקרה שלפנינו מדגים, כי התוצאה הנגזרת מכך בתחום המיסוי היא לעתים בלתי משביעת רצון: יש שלא יכול להיות ספק בכך שנוצר בשעתו שיתוף בקניין בין בני הזוג, אך לא טרחו לתת לכך ביטוי פורמאלי בצו הירושה או בצו שיפוטי אחר, והתוצאה היא, כי המדינה דורשת בשלב העברת הרכוש מס שלא היה מגיע לה, למעשה, על-פי העובדות כהווייתן". סבורני, כי הגיעה השעה לבחון מחדש את הלכת ע"א 388/76 [1] ותוצאותיה. 5. דעתי היא, כי יש לאפשר לבן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף. בנסיבות אלה, אין לומר שהוא ויתר על זכויותיו מכוח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות. לזכויותיו של בן-זוג מכוח הלכת השיתוף בנכסים משמעות כספית וכלכלית ברורה. בתוך עמנו אנו יושבים, ולכן אנו יודעים כי פעמים רבות התמריץ לבירורו של המצב המשפטי ושל הזכויות על פיו נוצר דווקא בסמיכות למכירת נכסים, ביצוע עיסקאות או הקשרים כיוצא באלה, ששיקולים כספיים משמשים בהם. יכול אדם שלא להתעניין בזכויותיו הפורמאליות - במיוחד כשהמדובר ביחסים בתוך המשפחה (בעיקר ביחסים בין הורים וילדים) - שכן הדבר אינו נראה חשוב בעיניו בשיגרת חיי היומיום ואינו מעיק עליו. אולם, כאשר משתנות הנסיבות וקביעת מערך הזכויות הופכת רלוואנטית, שוללים את התאמת המצב למציאות וטוענים כי הוא מושתק מחמת ויתור. תוצאה זו אינה צודקת ואינה מחויבת המציאות מבחינה משפטית. אין מקום לתיאור מרחיק הלכת כאילו המדובר ביצירת "בעלות לצרכי מסים". נהפוך הוא, המדובר על מקרים ונסיבות בהן זוהי הבעלות האמיתית, ללא עוררין, שנוצרה מכוח הלכת השיתוף, ומבקשים ליטול אותה מבעליה בהזדמנות הראשונה שיש בידו ליהנות ולהיבנות ממנה, בטענה כי ויתר עליה, כביכול, בכך שלא טען לה כל אותן שנים שלא נצרך לה. מבחינה זו, תיתכנה נסיבות שטענת בן הזוג לבעלות מכוח שיתוף בנכסים תועלה עם הוצאת צו ירושה, ותיתכנה נסיבות, כמו בתיק שלפנינו שבו הוצא צו הירושה ללא עוררין ובדרך השיגרה, שהטענה תועלה בפעם הראשונה בשעת מכירת הנכס שלבעלות בו טוענים. סדר הדברים אינו בהכרח קבוע ואינו צריך להשפיע על המסקנה המשפטית. ניתן לתאר מקרה של מכירה עובר להוצאת צו ירושה או בד בבד עמו או מכירה שהיא מנותקת מהליך קבלת צו הירושה. רשויות המס אינן צריכות להיבנות מכך שבעל הנכס מבקש לתרגם זכויותיו המשפטיות שבכוח לזכויות משפטיות מוכרות, וזאת אף אם הדבר נעשה באיחור, אד לפני תשלום המס. סיכומה של נקודה זו, אין לחסום את בן הזוג אשר טוען להתקיימותן של נסיבות המצביעות על היווצרות שיתוף בנכסים מכוח החזקה שבדין, תוך העלאת טענה של ויתור, כביכול, אף אם חלפה תקופת מה מאז היווצרות השיתוף. 6. נשאלת השאלה, מה הדרך הפרוצדוראלית להעלאת הטענה, ומה הערכאה אשר תחליט בדבר. סבורני כי הדרך שננקטה בתיק זה, היינו פנייה לבית המשפט המחוזי למתן פסק-דין הצהרתי בדבר הזכויות בנכסים, היא הדרך הראויה. כמובן, יש להזמין את כל הצדדים הנוגעים בדבר, ובהם מנהל מס שבח, אם הפנייה לבית המשפט נעשית בהקשר של עיסקה עתידית במקרקעין. בתיק שלפנינו, הפנייה לבית המשפט המחוזי בירושלים צפתה פני עיסקה במקרקעין לגביהם נתבקשה ההצהרה. איני מקבל את גירסת המערערות, לפיה לא היה כל קשר בין שני האירועים. גירסה זו נסתרת בעדותה של המערערת הראשונה, אשר הודתה, כי רק בעקבות המשא ומתן למכירת המגרש החלה לטעון, כי מחצית המגרש שייכת לה. מנהל מס שבח לא צורף על-ידי המערערות להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, אף שהיה מקום לעשות כן. עם זאת, הושמעה והובעה עמדתו בדיון בערר. זאת ועוד, עובדת חלותה של חזקת השיתוף בין בני-זוג בענייננו לא הייתה, למעשה, שנויה במחלוקת. זו סבה על החלתה של הלכת ע"א 388/76 [1] בענייננו, על-אף זכויותיה של המערערת הראשונה במחצית המקרקעין. אשר-על-כן, אני מציע לחבריי כי הערעור יתקבל. חישוב מס השבח ייערך על בסיס רישום הזכויות במרשם המקרקעין, כפי שתוקן לפי הצו ההצהרתי. בעניין זכויותיהם של צדדים שלישיים, פרט לרשויות המס, חל גם כן האמור לעיל, ואך מובן שלא ניתן לפגוע בזכויותיו של צד שלישי, אשר הסתמך על הזכויות הרשומות, רק עקב הרצון לשנות היקף החבויות הפיסקאליות. מכאן, כי צד שלישי אשר עלול להיפגע חייב להיות צד להליכים לפני בית המשפט, הליכים אשר אותם יוזם מי שמבקש לשנות את חלוקת הבעלות על יסוד חזקת השיתוף. לפיכך, אינני רואה בעניין זה סתירה בין האמור לעיל לבין הדברים המועלים על-ידי חברי הנכבד, השופט ד' לוין. בנסיבות העניין, לא הייתי עושה צו להוצאות. השופטת ש' נתניהו: אני מסכימה. השופט ד' לוין: 1. מסכים אני לתוצאה אליה מגיע הנשיא בחוות-דעתו, ומקובל עלי, כי במקרה דנן יתקבל הערעור. 2. חרף הלכת ע"א 388/76 [1] הנ"ל, ומתוך הסתייגות חלקית מההלכה העולה ממנה, נראה לי, כי יש לאפשר לבן-זוג לטעון ולהוכיח קיום שיתוף בנכסים הרשומים על שם בן הזוג האחר, אף אם התביעה הועלתה לראשונה זמן רב לאחר היווצרות השיתוף. תבעת הזכות במועד מאוחר היא כשלעצמה אינה צריכה להתפרש כוויתור לא הדיר על הזכויות בנכס. 3. בעיניי החשוב והמכריע הוא, שלא ייפגע צד שלישי אשר פעל בתום-לב על סמך המצג שברישום הנכס על שם בן הזוג האחד בלבד. כך, למשל, אם על סמך אותו מצג השתכנע צד שלישי להלוות כספים למי שרשום כבעל הנכס, בין אם נרשם עיקול על הנכס ובין אם לאו, או אם ראה לבטוח להתקשר עימו בעיסקה כלכלית. כך גם אם, למשל, כבר שולם מס זה או אחר על-פי המצב העובדתי, כפי שהוצג עובר למתן ההחלטה בדבר השיתוף בנכסים. 4. לדעתי, אין כל מניעה שיינתן פסק-דין לשיתוף בנכסים למפרע, אפילו חוזרים שנים רבות לאחור, ואין לראות בזמן שעבר ללא מעש משום ויתור מצד בן-זוג על זכותו. עם זאת, מרגע שנפל דבר, ומעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע, תימנע האפשרות להחלטה בעלת פועל למפרע כנ"ל, שכן במקרה כזה, ורק במקרה כזה, ייאמר לבן הזוג שישן על זכויותיו, כי רואים בו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעיסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי. 5. סוגיה זו זכתה מהותית להתייחסות, בהקשר אחר, בבית-משפט זה בע"א 29/86 [3]. באותו עניין דובר בשת חלקות מקרקעין אשר היו רשומות על שם הבעל. בשלב מסוים העביר הבעל, ללא ידיעת אשתו, את הזכויות שהיו רשומות על שמו במתנה להוריו ולאחותו, ובד בבד ניהלו הוא והוריו משא ומתן עם חברה מסוימת וכרתו חוזה להשכרת המגרש והסכם אופציה לרכישת המגרש. השאלה שהתעוררה הייתה בקשר לעיסקת האופציה - האם ההתחייבות לטובת החברה, אשר לא נרשמה, עדיפה על זכותה של האשה מכוח הלכת השיתוף, אם לאו. 6. בחוות-דעתו של השופט גולדברג, שהייתה מקובלת גם על הנשיא, נקבעה הלכה המקובלת עלי גם לענייננו. השופט גולדברג סבר, כי לפחות לגבי נכס שאינו דירת בני הזוג הרי התחייבות לעשות עיסקה, שהתחייב בה בן הזוג שהנכס רשום על שמו כלפי צד שלישי הפועל בתום-לב, תיחשב כעיסקה הנעשית גם על דעת בן הזוג האחר. זאת, על-מנת שאותו צד שלישי, המכלכל את צעדיו על-פי מצג הדברים העולה מתוך הרישום, לא יידרש לחקור ולדרוש במופלא ובנסתר ממנו, היינו, בשאלה אם בן הזוג הרשום כבעל נכס, עמו הוא מתקשר בעיסקה, פועל גם על דעת בן-זוגו, ואם לאו. 7. דעה זו, כאמור, מקובלת על הנשיא שמגר, שהוסיף ואמר, בעמ' 880: "המדיניות המשפטי הרצויה היא, כי - (א) זכויותיו של בן הזוג יישמרו, ככל שהמדובר במערכת היחסים בינו לבין בן הזוג השני. (ב) כי צד שלישי לא יימצא במבוך ובמבוי סתום עקב הצורך להתחקות אחר המופלא ממנו, היינו אם בן-זוג שהוא הבעלים הרשום של נכס מקרקעין, פועל על דעת בן או בת זוגו שרכשה זכויות על יסוד חזקת שיתוף הנכסים". וכן, שם: "הפתרון מצוי בכך, שצד שלישי יוכל להיכנס ללא חשש לעיסקה עם הבעלים הרשום, בו בזמן שזכויותיהם של בן או בת הזוג יהיו שמורות עקב זכותו לעקוב אחר התמורה הכספית שהושגה ממכירת הנכס ובה ובתוכה נשמרת זכות השיתוף". 8. הוא הדין בענייננו. אם היה הצד השלישי - במקרה דנן שלטונות המס - נפגע בעקבות פעולה שנעשתה עימו על-פי מצג הדברים שברישום, כגון אילו שולם כבר מס שחושב על-פי מצג דברים זה, כי אז תיקון הרישום למפרע לא היה חל עליו והיו רואים במערערת הראשונה כמי שוויתרה על זכותה כלפי שלטונות המס. אולם, במקרה דנן תיקון הרישום נעשה עובר לעיסה שהקימה זכות לשלטונות המס. על-כן אין לראות בשלטונות המס צד שנפגע ושינה מצבו עקב המצג שברישום. 9. מטעמים דלעיל מצטרף אני לתוצאה המוצעת על-ידי הנשיא בחוות-דעתו ומסכים כי הערעור יתקבל. השופט א' גולדברג: סבורני כי הלכת ע"א 388/76 [1], כלל לא חלה על נסיבותיו של הערעור שלפנינו. בע"א 388/76 [1] היה הנכס רשום על שם בעלה המנוח של המערערת, ולאחר פטירתו נרשם חלק מן הבעלות על שמה, כחלקה בעיזבון בעלה, על-פי צו ירושה שניתן. ועל-אף רישום זה טענה לפני מנהל מס שבח מקרקעין, כי היא "היתה בעלת מחצית החלקה בתוקף ההלכה בדבר שותפות בנכסים בין בני-זוג, וזה בנוסף לרבע בעזבון בעלה" (שם, בעמ' 256). לנסיבות אלה מתייחס האמור בפסק הדין, כעמ' 259, כי: "בהתחשב בכל האמור לעיל, צדקה הוועדה כשקבעה שהמערערים לא הצליחו לסתור את החזקה הנובעת מרישום הנכסים ולהראות שהרישום בשם הבעל המנוח והרישום בשמות היורשים לא שיקפו את הבעלות האמיתית בנכס הנ"ל" (ההדגשות שלי - א' ג'). לא כן בענייננו, בו נתן בית המשפט המוסמך פסק-דין לתיקון רישום "באופן שבמקום שרישום החלקה יהיה בשלמות על שם יהודה וינפלד, היא תרשם מחצית על שם יהודה וינפלד ומחצית על שם התובעת" (המערערת הראשונה), והרישום תוקן בפנקסי המקרקעין. משתוקן הרישום, שוב אין להרהר אחריו (בהיעדר טענה כי הוא הושג במירמה), והוא מחייב גם את המשיב, אף שלא היה צד בהליך לתיקון הרישום. שכן מהווה הרישום, כאמור בסעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ראיה חותכת לתוכנו (במקרקעין מוסדרים), או ראיה לכאורה לתוכנו (במקרקעין לא מוסדרים). כדי לאפשר לבן-זוג ללכת בדרך של תיקון הרישום, על-ידי הוכחת קיומו של שיתוף בנכס, כפי שעשתה המערערת הראשונה בענייננו, אין עלינו להידרש להלכת ע"א 388/76 [1], ולבחינתה מחדש. ופשיטא הוא, כי דרך זו, שהיא הדרך הנכונה, פתוחה לבן הזוג גם אחרי שנים רבות (בכפוף לתקופת ההתיישנות), ואין טענת ויתור תופסת רק מן הטעם שלא טען קודם לכן לזכויות מכוח חזקת השיתוף. כי לא רק שלגבי מקרקעין לא מוסדרים הרישום הוא, כאמור, ראיה לכאורה לתוכנו וניתן לתקנו, אלא שגם לגבי מקרקעין מוסדרים קובע סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-199, כי: "שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס...". כל זאת בכפוף לכך ש - "בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר". גם ברור הוא, כי לבקשה לתיקון הרישום יש לצרף כל צד הנוגע בדבר וכל צד העלול להיפגע, "ובהם מנהל מס שבח, אם הפנייה לבית המשפט נעשית בהקשר של עיסקה עתידית במקרקעין", כדבריו של חברי הנשיא. מטעמים אלה מצטרף אני לדעת הנשיא הנכבד, כי יש לקבל את הערעור. השופט ג' בך: שותף אני לדעה, כי דין הערעור להתקבל, ומסכים אני גם לדעת חברי הנכבד הנשיא, כי זוהי הזדמנות להביע הסתייגותנו מההלכה שנפסקה בע"א 388/76 [1]. אמנם מצביע חברי הנכבד, השופט גולדברג, על ההבדל בין המקרה שהיווה יסוד לע"א 388/76 [1] ובין העובדות שלפנינו, שכן במקרה דנן תוקן הרישום בספרי אחוזה, לבקשת המערערות, על-פי פסק-דין הצהרתי של בית המשפט המחוזי בירושלים, עוד לפני עריכת הסכם הקומבינציה, דבר שלא אירע בע"א 388/76 [1], אך לו הלכת ע"א 388/76 [1] עמדה בעינה, הרי ייתכן שהמשיב יכול היה להתגבר בדרך פרוצדוראלית כלשהי על קושי זה באמצעות הטענה, כי הייתה כאן קנוניה בין המערערות ושהחלטת בית המשפט המחוזי הושגה על-ידי פיקציה מלאכותית שאין להכיר בה. מכל מקום יוזכר, כי ע"א 288/85 [2], בו יושמה הלכת ע"א 388/76 [1] על-ידינו, התייחס למקרה, אשר אף בו השיג המערער פסק-דין הצהרתי, ללא התנגדות מצד ילדיו, לפני קיום הדיון בפני ועדת הערר לעניין חוק מס שבח מקרקעין. יהא מצב זה אשר יהא, נראה לי, כי הגיעה העת להבהיר, כפי שמובהר הדבר בפסק- דינו של הנשיא, שאין למנוע מבן-זוג להעלות טענה מכוח "הלכת השיתוף בנכסים", אשר הינה מוצדקת ואמיתית לגופם של דברים, אפילו נעשה הדבר באיחור ובמטרה לזכות על-ידי כך ליתרון במישור המיסוי. יצוין, כי למעשה הגענו למסקנה דומה בע"א 552/82 [4], בעמ' 515, 518. גם שם היה המדובר בתשלום מס שבח מקרקעין, בקשר לעיסקת קומבינציה, והצדדים הכניסו בשלב מאוחר שינוי בחוזה שביניהם, בעקבות פסק-דין שניתן בבית-משפט זה, וזאת במטרה להשיג הפחתת מס השבח שיוטל על בעל המקרקעין. מנהל מס השבח לא מוכן היה להכיר בחוזה המתוקן, בטוענו כי המדובר בעיסקה מלאכותית שמטרתה להביא להפחתת המס בלבד. אולם דחינו את עמדת מנהל המס וקיבלנו את ערעור הנישום, כאשר שוכנענו, כי לגופו של עניין שיקף החוזה המתוקן בצורה נכונה את ההסכם האמיתי בין הצדדים, ואין נפקא מינה לעניין זה, שההתקשרות המחודשת נעשתה על-מנת לזכות ביתרון מס. נראה לי, כי ניתן להקיש מהמקרה ההוא גם על המקרה שלפנינו, שבו השיגה המערערת הראשונה, בעזרת השינוי המאוחר ברישום המקרקעין, רק תוצאה אשר הגיעה לה כדין עוד קודם לכן. העובדה, שהמערערת הראשונה נקטה צעד פורמאלי בעניין זה רק באיחור, כאשר יכלה להפיק מכך הקלה במישור המס, אינה צריכה, בנסיבות העניין, להיות לה לרועץ. אשר-על-כן מצטרף אני לחוות-דעתו של חברי הנכבד, הנשיא. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. הלכת השיתוףמיסיםמס שבח