הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיה נמחקו תביעותיה של המערערת למזונות ולמדור ותביעותיה להצהרה לשיתוף ברכוש בעלה ולבטלות הסכמי ממון שנחתמו בעבר בין בעלי הדין. יסודה של המחיקה האמורה במסקנה, כי מאחר שהמשיב הקדים והגיש עוד ביום 9.3.89 תביעה לגירושין לבית הדין הרבני, בה כרך את שאלת המזונות והרכוש, אין עוד סמכות לקיום דיון מקביל בבית המשפט המחוזי (ראה סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, וסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953). הערעור שלפנינו סב על המסקנה האמורה של הערכאה הראשונה. 2. בית המשפט קמא ציין, כי בין עלי הדין נתגלעו סכסוכים, ובעקבותיהם הגיעו, בשעתו, להסכם ממון ולהסכם גירושין. הסכם הגירושין הוגש לבית הדין הרבני על דעת שני הצדדים, אך הליך הגירושין נזנח על-ידי כל אחד משני בעלי הדין, וכתוצאה מכך נסגר התיק על-ידי בית הדין. מאידך גיסא, המשיב החל במימושו החלקי של הסכם הממון. ביום 9.3.89 שב ופנה הבעל לבית הדין הרבני בתביעת גירושין. טענת המערערת בבית המשפט קמא ולפנינו היא, כי כריכת עניין המזונות והרכוש לא נעשתה כדין ובתום-לב. אומר על כך בית המשפט קמא: "הבעל נחקר על תצהירו ומחקירתו הנגדית אין עולה דבר הסותר את האמור בתצהירו זולת אישורו שבעבר לפני שחתמו על ההסכמים הוא עשה מאמץ כדי להשיג שלום בית. אישור זה בוודאי לא סותר את כוונתו כפי שנתגלית מההסכמים שנחתמו ומהתביעות שהוגשו אל בית הדין הרבני. במצב אשר כזה הוכיח הבעל שהתביעה הוגשה כדין ובתום לב כרך את שאלת הרכוש והמזונות. ממה נפשך לאחר הסכסוך בין בני הזוג הם הסכימו להתגרש וחזקה עליהם שבהסכמים העלו את כל השאלות השנויות במחלוקת שביניהם. לאמור עתה שתביעת הבעל אינה כנה זה קל אומנם לומר אך בפועל טענה מעין זו אין לה בסיס. בית המשפט ער לעובדה שבהסכמים שנחתמו על ידי בני הזוג אין להם תוקף על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, מאחר ולא אושרו כדרוש על פי החוק הנ"ל, ואולם על פי פסיקתו של בית המשפט העליון בנושא זה ניתן גם ניתן לייחס משקל במישור האזרחי במקרים מיוחדים. סברתי שבמקרה זה כאשר הבעל החל בביצוע ההסכם יש להסכם משקל מעבר למותווה על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג". בית המשפט המחוזי סבר, כאמור, כי לאור הגשת התביעה לבית הדין הרבני, שקדמה להגשת התביעה לבית המשפט המחוזי, יש למחוק את התביעה שלפניו, וכך עשה. על כך הערעור שלפנינו. 3. (א) הדין עם בית המשפט קמא בכל הנוגע למסקנתו, כי אין לגלות מבחינה עקרונית פגם בעצם כריכת עניין המזונות של בני הזוג בתביעת הגירושין. אגב, תביעה זו הפנתה מפורשות אל תוכנם של שני ההסכמים, והם הסכם הגירושין והסכם הממון. האחרון בוצע כבר בחלקו בהסכמת המערערת, ובו גם הותוו קווים להסדרת ענייני הרכוש שהוזכר בהם (דירה, מכונית). (ב) שאלה שנייה ונפרדת היא, אם ניתן היה, על-פי הדין, לכרוך בתביעת הגירושין את כל ענייני הרכוש לסוגיו, שאיזכורם הובא בהמרצת הפתיחה, שהתבססה לעניין זה על חזקת השיתוף בין בני-זוג. אם התשובה חיובית, הרי יש אכן להשאיר עניין הרכוש להכרעה במסגרת תביעת הגירושין. אם אין לכרוך חלק מן הרכוש, והכוונה בהקשר זה לרכוש עסקי, הרי אין מניעה לקיים בבית המשפט המחוזי דיון בהמרצת הפתיחה שדנה ברכוש העסקי, וזאת ללא קשר לתביעת הגירושין הדנה ברכוש הביתי, אשר אותו ניתן לכרוך בתביעת הגירושין אליבא דכולי עלמא. כדי להשיב לשאלה השנייה הנ"ל, יש להבחין, בניתוח הסוגיה המשפטית, בין שתי בעיות נפרדות: האחת היקף תחולתה של חזקת השיתוף, אשר עליה מתבססת ההמרצה; השנייה אפשרות הכריכה. 4. בה"פ 387/89 מנתה ופירטה המערערת את הנכסים והזכויות הידועים לה ("מבלי לפגוע בכלליות המבוקש"), וביניהם שני משרדים בבורסת היהלומים החדשה "מכבי", על תכולתם (הרשומים על שם הבעל או ביחד עם אחיו או אחר); וזו הרשימה שנכללה בתובענה: "משרד בבורסת היהלומים הישנה 'שמשון', רחוב ז'בוטינסקי 3-1 רמת גן, כולל תכולתו, אשר הזכויות בו רשומות עלשם המשיב לבד ו/או עם אחיו ו'או עם אחר אצל מפעלי בורסת היהלומים הישראלית בע"מ ו/או בורסת היהלומים הישראלית בע"מ, מפעל לליטוש יהלומים כולל תכולתו, ברחוב הירקון 7 רמת-גן, חשבונות, פקדונות, חסכונות, נ"ע, מט"ז בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף בורסת היהלומים, רחוב ז'בוטינסקי רמת-גן, תשבונות, פקדונות, חסכונות, נ"ע, מט"ז בבנק ברקליס דיסקונט בע"מ, סניף בורסת היהלומים, כספת כולל תכולתה, המצויה במשרדיו של המשיב. כספת כולל תכולתה המצויה בבניין בורסת היהלומים, רחוב ז'בוטינסקי רמת-גן, זכויותיו של המשיב ו/או כל טובת הנאה, כספים וכדו', הן ישירות והן עקיפות, במסעדת 'הצוק', רחוב רמת-ים 12 הרצליה פיתוח, כולל תכולתה. זכויותיו של המשיב ו/או כל טובת הנאה, כספים וכדו', הן ישירות והן עקיפות, באולם שמחות 'אסתר' בע"מ, כולל תכולתו, רחוב המסגר 64 תל-אביב. כל התכולה, ובעיקר שטיחים פרסיים דברי קריסטל וכדו' המצויים בבית המגורים של בני הזוג, ברחוב המעפילים 7, הרצליה פיתוח, לפי רשימה רצ"ב. מכונית מרצדס שנת ייצור 1981, מס' 8-546-81, במשרד הרישוי חולון" (ההדגשות שלי - מ' ש'). בתמיכה לתביעתה הצהירה המערערת, בין השאר, לגבי המשיב, כי - "... הוא משקיע כספים רבים באופן סמוי בכל מיני עסקים עם שותפים דוגמת מסעדת 'הצוק' בהרצליה, אולם חתונות 'אסתר' בתל-אביב ועוד". המשיב הגיב בסעיף 7 לכתב התשובה שלו שהוגש לבית-משפט זה כי - "... חומרה מיוחדת בכך שלגבי רוב פריטי הרכוש אין כלל אחיזה במציאות: כך למשל אין למשיב שום חלק במסעדת 'הצוק' ושום חלק באולם שמחות 'אסתר' (כלל לא ברור מאין צצה גירסת המערערת שכולה המצאה דמיונית). הצביעו על חשבונות בנק וכספות אך הסתירו מבית המשפט שלמשיב יתרת חוב בת 700,000 דולר והוא צפוי לתביעות בכל רגע". לא נתבקשה הגשת תצהיר יחד עם כתב התשובה. המערערת, בתשובתה לסיכומי המשיב, אינה מתייחסת לטענתו האמורה של המשיב. אולם ניתן להניח, שהמשיב יכול היה לפחות לבקש לפרט בתשובתו את כל הנכסים, שלגביהם, כדבריו, "אין כלל אחיזה במציאות", ולא רק להדגימם. מכל מקום, תביעת המערערת, שהתבססה על חזקת השיתוף, כללה רכוש עסקי, ועל-כן עול, כאמור, השאלה, אם רכוש עסקי נתפס בין סוגי הנכסים עליהם חלה חזקת השיתוף. 5. בספרו דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 155, מפנה פרופ' א' רוזן-צבי, בהקשר שלפנינו, בין היתר, לפסק-דינו של בית-משפט זה בע"א 724/83 [1], בעמ' 555-556, מקום שם אמר השופט וייס: "הבעיה הספציפית המתעוררת במקרה שלנו היא, אם חלה חזקת השיתוף גם על נכסים עסקיים מסוגים שונים. המגמה הכללית בפסיקה הייתה להחיל את חזקת השיתוף הן על רכוש משפחתי והן על רכוש עסקי, וזאת תוך כדי סטייה מההלכה האנגלית בנדון. עיין בדברי כבוד השופט ברנזון בע"א 300/64, בעמ' 243: כבוד השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"א 253/65, בעמ' 600; ע"א 528/76, בעמ' 356, וכן במאמרו של א' לבנה, 'יחסי ממון בנישואין' משפטים ג (תשל"ה) 570, 580. כן עיין: ע"א 234/80, בעמ' 650; ע"א 52/80. אולם בפסק הדין, שניתן בע"א 630/79, דעת הרוב, מפי כבוד השופט אלון, שאליו הצטרפה המשנה לנשיא כבוד השופטת בן-פורת, הייתה, כי יש נפקות להבחנה בין נכסים עסקיים לנכסי משפחה והנפקות באה לידי ביטו בנטל המוטל על הטוען לשיתוף. כבוד השופט אלון מחייב עיון נוסף, כשמדובר בנכסים עסקיים (שם, בעמ' 371, מול אות השוליים ג), ואילו כבוד המשנה לנשיא דורשת ראיה של ממש כדי להניח יסוד לטענת שיתוף בין בני-זוג (שם, בעמ' 373). נראה לי, שעובדות המקרה שם הן שהביאו למסקנה הסופית של דעת הרוב שלא להחיל שם את חזקת השיתוף כשמדובר בנכסים עסקיים". דברים אלו ודומיהם של בית-משפט זה שימשו בסיס להערכתו הבאה של פרופ' רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 155: "אולם הלכת השיתוף מאופיינת על ידי תנועת מטוטלת. בצידה של פסיקה זו המחזקת את כוח המיקוח של החלש יותר, קיימת פסיקה המגמדת אותו. פסיקה זו עניינה בהיקפה של הלכת השיתוף בהיותה נוגעת להיקף הרכוש הנכלל בשיתוף ולסוגי הנכסים הנמנים עמו... בית-המשפט העליון פסק, תוך מתן הנמקה קצרה ובלתי משכנעת, כי פוליסות מנהלים המבטיחות את פיצויי הפיטורין של העובד ואת דמי הפנסיה שלו, אינן כלולות במסגרת הלכת השיתוף. בית-המשפט ראה בתשלומים אלה זכות סוציאלית, המהווה חלק מנכסי המעביד, ולא נכס שיתו הנובע מן המאמץ המשותף בין בני זוג". המחבר המלומד גם הפנה לע"א 44/84 [2], בעמ' 181, הדן, בין היתר, בזכויות לגימלה מצה"ל (כולל פיצויי פרישה והיוון גימלה תקציבית מטעם המעביד). לדעת פרופ' רוזן-צבי בעמ' 155: "עדיין ניתן להימנע ממסקנה חד-משמעית בעניין זה. ניתן להעמיד את מרכז הכובד של ההחלטה לא על זהותו של הרכוש אלא על נסיבותיו המיוחדות של המקרה, שהיה בהן כדי לסתור את חזקת השיתוף". התיאור של המצב המשפטי הקיים, המקובל עלי, לעת הזאת, הוא זה שמהווה מעין סיכום ביניים לפרופ' רוזן-צבי: "הורחב היקף חזקת השיתוף מבחינה נכסית. חזקת השיתוף לא הצטמצמה בגבולות הנכסים המשפחתיים בלבד. נכסים עסקיים נכללו גם הם בחזקת השיתוף" (שם, בעמ' 154). הדברים הנ"ל נשענים, במידה רבה, על האמור בע"א 122/83, 129 [3]: כפי שנאמר שם מפי הרוב, בעמ' 296-297: "הלכת שיתוף הנכסים מעוררת שאלות באשר לתנאים המוקדמים, הצריכים להתקיים לשם הקמתה של חזקת השיתוף, הנכסים עליהם חלה החזקה, והאנשים הכפופים לה (ראה א' רוזן-צבי, יחסי ממון בי בני זוג, מיקרושור, תשמ"ב 227). חברתי קובעת - ולכך אני מסכים - כי התנאים המוקדמים להקמת חזקת השיתוף מתקיימים בענייננו לעניין בית המגורים. אכן, מנסיבות החיים המשותפים של בני הזוג עולה, כי כוונתם המשותפת הייתה לשיתוף נכסים בכל הנוגע לבית המגורים. דבר זה עולה הן מאורח החיים התקין של בני הזוג והן מהמאמץ המשותף שלהם. בני הזוג חיו יחד תקופה ארוכה למדי, ופרט לתקופה קצרה, חיי הנישואין שלהם היו תקינים. בית המגורים נרכש ממאמץ משותף, כאשר האישה דואגת למשק הבית והבעל לפרנסה. לדעתי, בנסיבות אלה אין כל סיבה שלא להחיל את חזקת השיתוף גם על הנכסים העסקיים (ראה ע"א 300/64, בעמ' 245; ע"א 253/65; ע"א 630/79, דעת מיעוט של השופט ד' לוין). מודע אני לכך, כי מספר שופטים הביעו דעתם, כי לעניין הנכסים העסקיים נדרש 'דבר-מה' נוסף (ראה דעת הרוב בע"א 630/79), אך דומה, שגם גישה זו עוגנה בנסיבות המיוחדות של העניינים שנדונו שם (נישואין שניים, רכוש ניכר לפני הנישואין, טענה לשיתוף בגין נכס מיוחד). בעניין שלפנינו הנסיבות הן רגילות ולא יוצאות דופן. הנכסים העסקיים נקנו מרכוש שנצטבר עקב המאמץ המשותף, כאשר האישה עושה בבית והבעל מחוצה לו. אין כל ראיות להפרדת משאבים. הבעל פרנס את משפחתו, והאישה דאגה לבית ולחינוך הילדים. היא סמכה על בעלה ב'ענייני החוץ', והוא סמך עליה ב'ענייני הפנים'. בנסיבות אלה, כאשר הטענה היא לשיתוף נכסים ביחסים בין בני הזוג (השווה ע"א 592/79, 605), הן לעניין זכויות והן לעניין חובות, איני רואה כל סיבה שלא לראות באורח החיים המשותף ובמאמץ המשותף כמקור בטוח לכוונה טיפוסית של שיתוף הן בנכס המשפחתי והן בנכס העסקי (ראה: ע"א 529/76; ע"א 264/77; ע"א 2/77, בעמ' 20)" (ההדגשות שלי - מ' ש'). 6. הנקודה הנוספת בענייננו הינה, האם רכוש עסקי יכול להימנות עם העניינים המחייבים כריכה מפורשת כתנאי לקניית הסמכות על-ידי בית הדין הרבני (לעניין סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), או שמא הוא נמנה עם העניינים שהוצאו (או יוצאו) כליל מגדר אפשרות הכריכה, וזאת אפילו תהא הכריכה מפורשת (ראה רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 56-58; כובן, אין זה נושא הכרוך אוטומטית, כדוגמת החזקת הילדים). 7. (א) מהו עניין היכול להיכרך בתביעת גירושין? העניין נדון בע"א 8/59 [4], בעמ' 1091, והוסבר על-ידי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 501/64 [5], בעמ' 536-537: "ב-ע"א 8/59, פד"י, כרך יג, ע' 1085, 1091, קבע בית-משפט זה, מפי חברי הנכבד השופט זילברג, את 'המכסימום שאפשר להכניס לגדרו של מונח זה', 'כרוך בתביעת גירושין', ואלה דבריו: '(1) ענין אשר לפי עצם טיבו וטבעו כרוך בתביעה של גירושין, (2) כל ענין אחר, ואפילו לאו דוקא ענין של המעמד האישי, כגון פינוי דירה משותפת אשר בפועל ממש 'נכרך' על-ידי בן הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על-ידו (או על-ידי יריבו) לבית הדין הרבני, ואשר הכרעתו דרושה לשם חיסול יעיל של יחסי בני הזוג המתגרשים זה מזה'. אחר פסק הדין הנ"ל הלכנו ב-בג"צ 127/64, בו פסקנו כי בית הדין הרבני לא היה מוסמך לעקל נכס של אשה-נתבעת בתביעה לשלום בית או לגירושין, הואיל ולבית-הדין הרבני לא הוגשה, אגב תביעת הגירושין, תביעה לנכס הנ"ל, שהיה רשו במשרד ספרי האחוזה על שם האשה. יכולני להשאיר בצריך עיון, אם לא מותנה שיפוטו של בית-הדין הרבני 'אגב גירושין' בהתאם לסעיף 3 לחוק הנ"ל, בכל ענין וענין בקיום התנאי האמור ב-ע"א 8/59, הנ"ל, היינו, שיהא 'הענין בפועל ממש נכרך על-ידי בן הזוג בתביעת הגירושין הקונקרטית שהוגשה על-ידו (או על-ידי יריבו) לבית הדין הרבני'. מטרת הסעיף 3 הנ"ל, המרחיב את שיפוטו של בית-הדין הרבני אגב תביעת גירושין, הוסברה על-ידי השופט זילברג ב-ביד"מ 1/60. פד"י, כרך טו, ע' 1457 ב-ע' 1466, לאמור: כשבני הזוג עומדים בפני בית-הדין הרבני ומתדיינים בענין הגירושין, 'יוכלו להסדיר בבת אחת את כל עניניהם במשרד הרבנות, ולא יצטרכו לפנות לפני מתן הגט או לאחריו, לערכאות אחרות'. לשון אחרת: הרחבת שיפוטו של בית-הדין הרבני באה למנוע פיצול הדיון בענינים השונים העולים מהפקעת הנישואים". (ב) פרופ' א' רוזן-צבי (בספרו יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 102) מציע להבחין לעניין זה בין שלושה סוגים של עניינים רכושיים: "עלינו להבחין בין מספר סוגים ל ענינים רכושיים הטעונים הכרעה בעת פקיעת הנישואין. (1) ענינים רכושיים וממוניים שעילתם בדין העברי בדיני הנישואין ושהזכות לגביהם מתגבשת או פוקעת או מגיעה להסדרה עם הגירושין. על אלה נמנים הכתובה, החזרת המתנות שנתן בן זוג אחד למשנהו וכיו"ב. אלה הם 'עניני נישואין', שממילא הסמכות הייחודית בהם מסורה לבתי הדין הדתיים. (2) ענינים רכושיים וממוניים אחרים החייבים לפי טיבם להיות מוכרעים בעת פקיעת הקשר, כגון: חלוקת דירה משותפת, ששימשה למגורי בני הזוג, וחלוקת רכוש משותף מכוח הלכת השיתוף בנכסים הנפסקת בכל מקרה עם פקיעת קשר הנישואין. (3) ענינים רכושיים וממוניים אחרים, שאינם חייבים להיות מוכרעים בעת פקיעת הקשר, אך עשויים להיות מוכרעים בעת כזו, כגון חלוקת נכסים מסחריים, פירוק שותפות שבין בני-הזוג וכיו"ב" (וראה גם עמ' 102-107). לכאורה, לפי סיווגו של פרופ' רוזן-צבי, רכוש הנכנס לגדר הסוג השני ייכלל בגדר כריכה אפשרית. סוג זה מונה גם רכוש משותף מכוח הלכת השיתוף. נכסים מסחריים רגילים ממוקמים, לכאורה, אליבא דפרופ' וזן-צבי, בקטיגוריה השלישית (ראה, למשל, בג"צ 127/64 [6], בעמ' 340). 8. המשיב לא כרך את הנושאים העסקיים במפורש בתביעת הגירושין. כדברי כתב התביעה: "יחד עם בקשתו לגירושין כורך התובע גם עניינים הכרוכים בגירושין ועתירתו לכב' בית הדין הנכבד הזה היא לדון בשאלות הגירושין ובכל השאלות הכרוכות בגירושין, לרבות מזונות האשה, החזקת הילדים ומזונותיהם ושאלת הרכוש" (ההדגשה שלי - מ' ש'). כתב התביעה הוסיף וציין: "אם הנתבעת תסכים לקבל את גיטה מוכן התובע כי הגירושין יתבצעו על בסיס הסכם הגירושין והסכם הממון - ויצויין, כי התובע מילא אחר כל הוראות ההסכמים. אולם, אם האשה תסרב ברי עקב התנהגותה ומעשיה החמורים שתוארו לעיל - הרי זכאי התובע כי כספו יוחזר לו וכן כי יוחזרו לו המתנות שרכש לנתבעת. אשר לדירת הצדדים - האישה קיבלה תמורה בגין המחצית הרשומה על שמה, וכן חתמה על יפוי כוח בלתי חוזר לטובת התובע. יש, איפוא, לקבוע כי הדירה שייכת לתובע בלבד. לתובע דירה נוספת שנקנתה על ידו לפני הנישואין ובית הדין יתבק לקבוע כי הדירה היא שלו וכי לאשה אין חלק בה". בהסכם הממון התייחסו בעלי הדין לבית של בני הזוג ולדירה החלופית של המערערת, לתשלומים במזומנים, למכונית פורד סיירה ולחליפתה, לבגדים, מזכרות, ספרים ותכשיטים שהם בגדר חפצים אישיים, לשטיח פרסי ולשלוש תמונות, ספה ושתי כורסאות ולתכשיטים לפי הנספח. על יסוד זה הוסכם כי: "פרט לפרטי הרכוש אשר מועברים לבעלותה של רות מכוח הסכם זה, מצהירה רות כי אינה בעלים משותף עם יעקב בכל רכוש אחר, וכי היא מוותרת על כל דרישה לבעלות או לזכות אחרת כלשהי ברכוש אחר, באם הוא קיים. א. הסדר זה מסכם באופן סופי את כל מערכת היחסים הרכושיים והממוניים שבין בני הזוג וממועד החתימה על הסכם זה מוסכם בין הצדדים כי לא יהיה להם עוד רכוש משותף מכל סוג שהוא. ב. למניעת ספק מצהירה בזאת רות כי אין לה כל זכות או שותפות ברכוש אחר השייך ליעקב, וכי באם קיימת זכות מעין זו, הרי היא מעבירה בזאת את זכויותיה לטובת יעקב כנגד התחייבויותיו של יעקב, כמפורט בהסכם זה. ג. החל מיום חתימתו של הסכם זה לא יקיימו הצדדים מש בית משותף ולא יהיה ביניהם איזון משאבים או שיתוף בנכסים בכל צורה שהיא". לאור נוסחה של תביעת הגירושין, ניתן להסיק, כי רק הנושאים שנכללו בהסכם הגירושין ובהסכם הממון הם שנכרכו בדרך האיזכור בתביעת הגירושין. אין מקום למסקנה כאמור לגבי נכסים עסקיים. יתרה מזאת, מהצהרת הוויתור הנ"ל עולה, לכאורה, כאילו יש נכסים נוספים אשר עליהם חלה חזקת השיתוף. 9. האישה הגישה לבית המשפט המחוזי תביעה, אשר בה כללה שורה של נכסים עסקיים, שאינם מוזכרים בתביעת הגירושין ובהסכמים שנערכו בעבר. המחלוקת העובדתית בין המערערת לבין המשיב בעניין ביסוסה העובדתי של התביעה איננה עניין לכאן, שהרי נושא זה יוכל להתברר רק בדיון לגופו. 10. נכון הייתי לדון בשאלת הכריכה - בתביעה המוגשת לבית-דין רבני - של נכסים עסקיים, אשר שאלת השיתוף לגביהם עולה לאור חזקת השיתוף, אך לאור נוסח תביעת הגירושין והכריכה שבה, לא יתעורר כלל בבית הדין הרבני עניין הרכוש העסקי. ממילא אין במקרה דנן מקום לבדיקתה של השאלה המשפטית אם הרכוש העסקי יכול לשמש נושא לכריכה (ראה ד"ר א' מעוז, "כרוך זה הכרוך על עקבנו"עיוני משפט יד (תשמ"ט) 107, 108; פרופ' רוזן-צבי, בספרו דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול, בעמ' 63-64; וראה, בין היתר, שם, בעמ' 64 ה"ש 60). 11. (א) כאשר העניין יובא לפנינו במקרה ראוי, גם נדון בשאלה, אם הכללת נכס עסקי בגדר הרכוש אשר עליו חלה חזקת השיתוף מוליכה גם למסקנה הנוספת, לפיה ניתן לכרוך נושא זה בתביעת הגירושין; או שמא יש לאמץ את גישת חברי הנכבד, השופט בך, בבג"צ 207/88 [7], בעמ' 767, מקום בו אמר: "המבחן חייב בכל מקרה להיות ענייני: לא כל סכסוך בענייני רכוש בין בני הזוג ניתן ל'כריכה' במסגרת משפט הגירושין. ה'כריכה' תהיה בת-תוקף לאותם עניינים, הצריכים להכרעה עקב הפקעת הנישואין והחייבים להתלוות אל אקט הגירושין (ראה ע"א 501/64, בעמ' 537, וספרו של ד"ר א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 103). בצדק מעיר ד"ר רוזן-צבי, בספרו הנ"ל, בעמ' 105 ה"ש 78, בדונו בפרשנות של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין): 'הרעיון המנחה הקניה כזו של סמכות מלווה גם תחומים משפטיים אחרים, אשר למרות ההדלים זהים בתבנית הבעיות בהיותם משתייכים למודל כללי של פירוק קשר בין אנשים. כך למשל, רשאי בית המשפט המחוזי בדונו בתביעת פירוק שותפות לפסוק גם בעניין זכויות במקרקעין, המוחזקים על ידי השותפות, בין השותפים לשותפות ובינם לבין עצמם"'. בהקשר לסוגיה זו אומר פרופ' רוזן-צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 104: "לגבי הכריכה לא נחיל את מבחן המקור המשפטי, שכן סמכות בית הדין רחבה דיה לדון גם בענינים שמקורם המשפטי אינו דיני הנישואין אלא הדין האזרחי הרגיל. אולם ככל שהקשר בין דיני הנישואין ותהליכי הגירושין לבין הענין רחוק יותר כך הסיכוי שניתן יהיה לכרוך אותו בתביעת גירושין קלוש יותר". מבחנו של הפרופ' רוזן-צבי, לאור הפסיקה, הוא בשאלה, אם מדובר ב"שאלות העשויות להתעורר בין אנשים שאין קשרי נישואין ביניהם והיכולות להתעורר ללא כל קשר להיותם בני-זוג הנמצאים בהליכי גירושין" (שם, בעמ' 103). מבחן זה אומץ על-ידי ד"ר מעוז, במאמרו הנ"ל, בעמ' 107 ה"ש 31). (ב) מנקודת מבטו של הדין בבית המשפט האזרחי, היחס בין נכסים משותפים, שמקור השתוף בהם נובע מהלכת השיתוף, לבין העניין של נישואין וגירושין, הינו יחס של תלות. הווה אומר, היות הנכס משותף נובע מקשר הנישואין ומהתגבשותה של חזקת השיתוף מתוך הקשר האמור, והצורך בהכרעה בדינו של נכס זה נובע, לא אחת, ואולי על-פי רוב, מפקיעת החזקה עם פקיעת הנישואין (ראה רוזן-צבי בספרו יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 247): "העובדות שבכוחן לסתור את חזקת השיתוף גם גורמות לה לחדול מלהתקיים; כך, למשל, קרע בין בני-הזוג מפסיק את השיתוף... מרגע שהשיתוף חדל להתקיים יהיו בני-הזוג נתונים למשטר של הפרדה רכושית בכל הנכסים שירכוש מי מהם מכאן ולהבא. לגבי הרכוש שנרכש קודם לכן תישמרנה הזכויות המוקנות של כל אחד מבני-הזוג ורכוש זה ימשיך להיות משותף". וראה, בין היתר, (ע"א 66/73 [8], בעמ' 187; ע"א 529/76 [9]. דא עקא, נכסים אשר בפוטנציה יכולים להיחשב רכוש משותף לאור פסיקת בית המשפט האזרחי - לאור היקפה של הלכת השיתוף - אינם נחשבים בהכרח רכוש משותף לפי נקודת מבטו של בית הדין הרבני, ומכל מקום, אף אם ייחשבו נכס משותף, לא ייחשבו כן מן הטעם של הלכת השיתוף: "לפי דיני ישראל אמנם יתכן שיתוף בבעלות בנכסים בין בעל ואשה, אולם - להבדיל מן ההסדר הקבוע עפ"י הדין - הדרך היחידה להשיג תוצאה כזאת היא על פי הסכם ביניהם. הסכם כזה כשר ובעל תוקף מפני שהמדובר בעניני ממונות והכלל הוא 'בדבר של ממון, תנאו קיים'. לא הנישואין באשר הם ואפילו אם היו קיימים תקופה ארוכה ובהרמוניה, אלא ההסכם בין בני הזוג, אם הוא מוכח - ולא רק ההנחה של קיומו - הוא איפוא הבסיס היחידי לשיתוף נכסים ביניהם, אם כי להסכם זה לא היו מגיעים לולא היה קשר של נישואין ביניהם ולכן הרי, כאמור לעיל, המדובר בעניין של נישואין" (ב"צ שרשבסקי, דיני משפחה (ראובן מס, מהדורה 3, תשמ"ד) 198, וראה גם עמ' 196-205). במלים אחרות: "א. בית הדין הרבני דן בעניינים רכושיים על-פי הדין הדתי ואין הוא כפוף לדין האזרחי אלא במידה המתחייבת מחוק שיווי זכויות האשה, תשי"א-1951. משום כך, לא נוהגת בו הלכת השיתוף בנכסים, הפועלת בדרך כלל לטובת האשה. בית -הדין נוהג לפסוק בדרך-כלל על בסיס הבעלות הרשומה בנכסים" (א' רוזן-צבי, "הלת ה'כריכה' ו'מירוץ הסמכויות' והשפעתם על המשפחה ועל דיני המשפחה" עיוני משפט יד (תשמ"ט) 67, 71; ההדגשות שלי - מ' ש'. הכותב מפנה שם, בה"ש 12, לערעור תשכ"א/116 [10]; ערעור תשכ"ב/68 [11], וראה גם: ספרו הנ"ל דיני המשפחה בישראל, בין קודש לחול, בעמ' 105-106; מ' שאוה, הדין האישי בישראל (מסדה, מהדורה 2, תשמ"ד) 197). 12. במקרה שלפנינו נשארת שאלת היקפם של העניינים בני הכריכה, בהכרח, ללא הכרעה, כי, כאמור לעיל, לא הועלתה בבית הדין הרבני תביעה לדון ברכוש העסקי. אולם מכך עולה השאלה הנגזרת, אם בדין נמחקה התביעה בה נתבקשה הכרעה הצהרתית בסוגיה זו בבית המשפט המחוזי (ה"פ 387/89). אשר לכך, הרי בהיעדר כל חלופה דיונית פתוחה, לא היה מקום לראות בדיון בתביעת הגירושין בבית הדין הרבני הליך בו תוכרע שאלת הנכסים העסקיים, שהרי לא הועלתה כלל על הפרק. מכאן, כי עניין המזונות אמנם נמחק כדין, אך לא כן עניין המחלוקת בקשר לרכוש העסקי, אשר לגביו נטען, כי חלה חזקת השיתוף בין בני הזוג. אשר-על-כן הייתי מקבל את הערעור, ככל שהוא נוגע למחיקת ה"פ 387/89, ודוחה את הערעור בכל הנוגע ליתרת הנושאים. המשיב יישא בהוצאותיה של המערערת בסכום של 6,000 ש"ח. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. הלכת השיתוף