בע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין (להלן - פרשת בן-צבי), בעמ' 21 נכתב על-ידי הנשיא ברק, כי: "דיני 'שיתוף הנכסים' בישראל הם פרי ההלכה הפסוקה. זוהי 'דוגמא מובהקת של חקיקה שיפוטית, שלידתה על אובני בית-משפט זה' (השופט אלון בע"א 630/79 צ' ב' ליברמן נ' ע' (מנדל דוד) ליברמן, בעמ' 368). מטבע הדברים, השתלבותה של הלכה זו במסגרת החקיקה האזרחית שלנו מעוררת קשיים. קשיים אלה הורגשו בעבר לעניין השפעתה של הילכת שיתוף הנכסים על צדדים שלישיים (ראה ע"א 1915/91, 2084, 3208)... הקודיפיקציה האזרחית שלנו, מעצם טבעה, שואפת לשלמות, לשיטתיות, להפשטה ולרוחב יריעה. קיומה של הלכה שיפוטית משיקה גורר אחריו חיכוך טבעי. עם קשיים אלה יש להתמודד". להלן פסק דין בנושא חזקת השיתוף פשיטת רגל: הרקע העובדתי 1. המערערת והמשיב 3 מר עצמון (להלן - עצמון) נישאו בשנת 1962. בני-הזוג מתגוררים מאז נישואיהם תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף. עצמון הוא קבלן בניין שפעל בענף זה באמצעות חברות פרטיות מאז שנות השישים. המערערת עובדת כספרנית מאז שנת 1977, והיא הייתה בעלת מניות בחברות שבאמצעותן הפעיל עצמון את עסקיו. בני-הזוג מתגוררים בדירה בירושלים מאז אמצע שנות השבעים (להלן - דירת המגורים). דירה זו, שעצמון בנה במסגרת עיסוקו, הייתה רשומה תחילה בשמו שלו. ביום 30.1.1978 חתם עצמון על כתב הצהרה לצורכי מס שבח מקרקעין, שעל-פיו העביר את הזכויות בדירת המגורים לבעלותה של המערערת - ללא תמורה. כשבועיים לאחר מכן, ביום 9.2.1978, נרשמה דירת המגורים בשמה של המערערת בלשכת רישום המקרקעין. דירת המגורים ושני כלי רכב הרשומים גם הם בשמה של המערערת, הם שעומדים ביסוד המחלוקת שבפנינו. בעקבות הידרדרות שחלה במצב עסקיו של עצמון עשו בשנת 1991 שני בני-הזוג - המערערת ועצמון - מעשה פשיטת רגל. ביום 7.4.1994 מונה המשיב 1 כנאמן על נכסי עצמון (להלן - הנאמן). לעומת זאת המערערת הוצאה מהליך פשיטת הרגל בעקבות הסכם שנערך עם המשיב 2, בנק איגוד לישראל בע"מ, ושאושר על-ידי בית-המשפט. הנאמן פנה לבית-המשפט המחוזי בתובענה על דרך של המרצת-פתיחה, ובה ביקש כי יינתן פסק-דין המצהיר כי דירת המגורים ושני כלי הרכב האמורים הם רכוש משותף, בחלקים שווים, של המערערת ושל בן-זוגה. כן ביקש כי תינתן הצהרה שלפיה חייבת המערערת לשאת במחצית חובותיו של בן-זוגה, מכוח הילכת השיתוף בין בני-זוג. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי 2. בית-המשפט המחוזי קבע כך: "מוצהר בזה כי המבקש [הנאמן] זכאי שה[מערערת] תשא במחצית חובותיו של [עצמון]; הדירה נשוא הבקשה, בניכוי חוב מובטח במשכנתא והמכוניות נשוא הבקשה - רכושם המשותף, בחלקים שווים, של [המערערת ועצמון] הן". בית-משפט קמא מצא כי בין בני-הזוג קמה חזקת השיתוף במלואה, על-פי המבחנים המקובלים. בית-המשפט דחה את טענתם של בני-הזוג שלפיה השינוי ברישום הבעלות בדירת המגורים, לאמור רישומה בנפרד בשם המערערת, מעיד על כך שנוהג ביניהם משטר של הפרדת רכוש וכי חזקת השיתוף נסתרה. טענת בני-הזוג כי הבעלות בדירה הועברה לבעלות המערערת בעקבות דרישתו של אביה, אשר סייע באותה עת לבני-הזוג בשיפוץ דירתם, נדחתה אף היא על-ידי בית-משפט קמא: בית- המשפט סבר כי בני-הזוג לא הצביעו על כל הסבר או על כל טעם אחר להפרדת הבעלות, ומכך למד כי דירת המגורים היא נכס משותף. לאחר שמצא כי חזקת השיתוף בנכסי בני-הזוג לא נסתרה, סבר בית-המשפט כי די בכך כדי לקבוע, מניה וביה, כי נתקיים גם שיתוף בנטל החובות, ובלשון פסק-הדין: "התשובה על השאלה, אם נסתרה חזקת השיתוף בנכסי בני הזוג, כולם או מקצתם, היא אפוא שלילית; ממילא תשובה חיובית על השאלה, אם קם שיתוף בחובות, בכל החובות". בית-המשפט המחוזי דחה גם את טענת המערערת כי אין מקום ליתן צו הצהרתי בדבר שיתוף בחובות טרם שנתפרק השיתוף עם פקיעת נישואים. בית-המשפט סבר כי עצמון זכאי כבר עתה לסעד הצהרתי בדבר שותפותה של המערערת בחובותיו, וכי לנאמן עומדות כל זכויותיו של עצמון. לאחר הדברים האלה, ולבקשת הנאמן, הטיל בית- המשפט עיקול זמני על הדירה ועל כלי הרכב. הערעור 3. לעניין דירת המגורים טוענת המערערת כי לאור ההלכות הקיימות די בעצם רישום הדירה בשמה לפני שנים כה רבות כדי לסתור את חזקת השיתוף לגביה. משכך, היה לדעתה על בית-המשפט להטיל על כתפי הנאמן את הנטל להוכיח כי אכן נתקיים שיתוף בדירה. בקובעו כי הנטל רובץ עליה שגה לדעתה בית-המשפט. מסקנתו של בית- משפט קמא שלפיה די בדחיית הסברם של בני-הזוג בנוגע לנסיבות שבהן הוענקה הדירה למערערת כדי לדחות את הטענה כי נסתרה חזקת השיתוף, היא - אליבא דמערערת - מסקנה מוטעית. אשר לשאלה מי חב בפירעון חובותיו של עצמון, סבורה המערערת כי טעה בית- המשפט כאשר גזר קיומו של שיתוף בכל חובותיו מעצם מסקנתו שקמה חזקת שיתוף בנכסים. לשיטתה, ההכרה בחזקת השיתוף אינה גוררת עמה בהכרח שותפות בכל חובותיו של בן-הזוג. על הנאמן להוכיח, כך לטענתה, כי החובות נוצרו "לגבי הרכוש המשותף" טרם שתוטל עליה החובה לשאת באותם חובות. חזקת השיתוף בחובות, לשיטתה, היא אך "מגן", ואיננה "חרב", לפיכך אין בן-זוג ואין הנאמן רשאים לתבוע מכוח החזקה הזו; הם רשאים אך לאחוז בטענה של קיום שיתוף בחובות מקום שבו מבקש בן- הזוג האחר ליהנות מחזקת השיתוף בנכסים. מכל מקום, כך סבורה המערערת, אין הנאמן יכול לבוא בנעלי בן-זוגה בתביעה הסומכת על חזקת השיתוף, ואין הוא יכול לתבוע את הסעד המבוקש - סעד הצהרתי - לעניין שיתוף בנכסים ובחובות. לדעתה, אין ליתן הצהרה בדבר הזכויות בנכס מסוים מתוך כלל נכסי בני-הזוג, כשם שאין בן-זוג רשאי לדרוש את פירוק השיתוף בנכס אחד בלבד (מכלל הנכסים הנכללים בשיתוף). גם מקום שמתבצע בו, בפועל, פירוק של השיתוף (ואין מתבקשת הצהרה כבענייננו), יש ליישם, לטענתה, את הפירוק במכלול הנכסים. לפיכך אין בעצם ההכרה בכך שנכס מסוים כלול בכלל הנכסים המשותפים של בני-הזוג כדי להכריע בשאלה מי ראוי שיזכה בו. 4. בתשובותיו הדגיש הנאמן כי הוא מבקש "אך" סעד הצהרתי, ועל-כן אין כל צורך לדון בשאלות הקשות שהעלתה המערערת לעניין דרך יישומה של חזקת השיתוף שבין בני-זוג. הוא סבור כי כאשר זהו טיב הבקשה, לאמור בקשה לסעד הצהרתי, הרי שאין נפקות לכל אותן הלכות הקובעות כי הפירוק יכול שייעשה רק במכלול שלם, וכי אין לבצעו לגבי נכס אחד בלבד. האפשרות ליתן הצהרה הנוגעת לנכסים מסוימים מתוך כלל נכסי בני-הזוג שואבת תימוכין - לדעת הנאמן - אף מהעובדה כי מדובר בבקשה שהוגשה במסגרת הליכי פשיטת רגל, ולא במסגרת סכסוך בין בני-זוג. הוא מדגיש כי אין הוא מבקש בשלב זה לבצע פירוק "קלאסי" של נכסי הצדדים לפי שותפותם, אלא "מבקש הוא לקבוע את חלוקת הרכוש בין החייב לבן-זוגו מבחינת היחסים הפנימיים ביניהם". לטענת הנאמן, היות שבא הוא בנעליו של פושט הרגל, עומדות לו כל הזכויות העומדות לפושט הרגל עצמו, ובכלל זה הזכות לדרוש הצהרה בדבר זכויותיו מכוח הילכת השיתוף בזכויות ובחובות. לדעתו, בעובדה שהאינטרס המשותף לשני בני-הזוג נוגד את רצון הנאמן אין כדי להעלות ולהוריד. לזכויות המוקנות מכוח חזקת השיתוף - כך סובר הנאמן - ישנם היבטים קנייניים במובן זה שיש להם תוקף לא רק במישור היחסים בין בני-הזוג, כי אם גם כלפי צד שלישי - נאמן בפשיטת רגל. השימוש בחזקת השיתוף - לטענת הנאמן - הוא מותר, ואף חיוני, לצורך קביעת מסת הנכסים של החייב בהליך פשיטת רגל. בענייננו צריכה, לטעמו, לחול חזקת שיתוף בחובות על כל החובות של בני-הזוג, כשם שחזקת השיתוף בנכסים, במקרה זה, היא כללית וחלה על כלל נכסיהם של בני-הזוג. בעצם רישומה של דירת המגורים בשם המערערת אין, לדעת הנאמן, כדי לסתור את חזקת השיתוף לגבי הדירה, בייחוד מקום שבו מתגוררים בני-הזוג באותה דירה, והם חיים בהרמוניה ובשיתוף. הנאמן מבקש להטיל ספק בנכונות ההסבר שניתן על-ידי המערערת באשר לסיבת העברת הבעלות בדירה לשמה על רקע מתנה שניתנה על-ידי אביה לבני-הזוג. מכל מקום - כך מוסיף הנאמן - ההסבר שניתן אינו יכול ללמד על סיבת רישום הבעלות בכלי הרכב הנדונים בשם המערערת. לדעת הנאמן, בצד כללי ביטול הענקות שבפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן - פקודת פשיטת הרגל) עומדת גם האפשרות לבטל הענקת הדירה מכוח חזקת השיתוף. דרך זו ניתן לנקוט, לשיטתו, בשלב הקודם לביטול ההענקה - השלב של איתור מסת הנכסים של החייב - והיא מתיישבת עם דיני פשיטת הרגל. אליבא דנאמן, בטל חוזה המתנה שבו הועברה הדירה מבעלות עצמון לבעלות המערערת גם מחמת היותו - לשיטתו - בבחינת חוזה למראית עין. מקצת הטענות האלה נמצאו ראויות לבחינה. משבחנו אותן מצאנו כי דין הערעור להתקבל. השאלות שבמחלוקת 5. הערעור מעורר שתי שאלות מרכזיות: האחת - בדבר תחולת הילכת השיתוף בין בני-זוג בנכסים הרשומים בשם בן-זוגו של פושט הרגל, ובכלל זה שאלת היחס שבין הילכת השיתוף בנכסים לבין הדינים הנוגעים להעברת נכסים על-ידי חייב פושט רגל. האחרת - בדבר תחולת הילכת השיתוף בין בני-זוג על חובותיו של פושט הרגל, ובכלל זה השאלה אם רשאי הנאמן, בכלל, ובנסיבות המקרה הזה בפרט, לסמוך על הילכת השיתוף בחובות. השאלה הראשונה תידון לגופה בהמשכם של דברים. השאלה השנייה אינה עומדת להכרעה בערעור זה בשל הדרך שבה התבקשה (ואף ניתנה) ההצהרה בבית- המשפט המחוזי, ומחמת אי-התאמתה של הדרך הדיונית שנבחרה לצורך הכרעה במחלוקת על אודות השיתוף בחובות. שיתוף בנכסים ופשיטת רגל - הדרך הדיונית 6. אחת השאלות המקדמיות שהעלתה המערערת נוגעת לדרך הדיונית שבה בחר הנאמן, לאמור בקשת סעד הצהרתי. המערערת סבורה כי דרך זו אינה ראויה לבירור שאלת השיתוף בנכסים מקום שבו יוזם ההליך הוא נאמן בפשיטת רגל. בנסיבות העניין לא מצאתי כי בעצם הבחירה בדרך של תביעה למתן סעד הצהרתי יש פגם המצדיק התערבות. פרק ג', סימן ב' לפקודת פשיטת הרגל קובע מה הם הנכסים העומדים לתשלום חובותיו של חייב בפשיטת רגל. סעיף 42 לפקודת פשיטת הרגל קובע כי משהוכרז חייב בצו בית-המשפט כפושט רגל יהיו נכסיו ניתנים לחלוקה בין נושיו ויוקנו לנאמן. סעיף 85 לפקודה קובע כי הנכסים בני החלוקה יכללו, בין השאר, כל נכס השייך לפושט הרגל, או המוקנה לו, בתחילת פשיטת הרגל, וכל נכס שירכוש, או שיוקנה לו, לפני היפטרו. פרק ג', סימן ה' קובע את דרכי המימוש של הנכסים ואת התנאים שבהם ימומשו נכסי פושט הרגל. 7. ככלל, מוקנים אפוא נכסי פושט הרגל לנאמן, והם עומדים למימוש לטובת הנושים (וראו גם ש' לוין, א' גרוניס פשיטת רגל, בעמ' 23-26). על-כן מעת לעת עשויה להתעורר השאלה אם נכס כלשהו נכלל בנכסי פושט הרגל, או שמא מצוי הוא בבעלות של אחר. כזו היא השאלה שהתעוררה במקרה שלנו. הדין אינו קובע דרך דיונית מיוחדת לבירור מסת הנכסים של פושט הרגל, לפיכך קמה בעניין זה תחולת הדין הכללי, לפיכך אין לומר כי תביעה למתן סעד הצהרתי בשאלת הבעלות בנכסים הנדונים אינה מותרת מבחינה דיונית. עתים עשויה ההכרעה בשאלת הבעלות בנכסים להיות כרוכה בבירור זכויות פושט הרגל על-פי הילכת השיתוף, או אז עשויה להידרש גושפנקה של בית-משפט בדבר הזכויות הנובעות מהילכת השיתוף. כבר נפסק כי "שאלת זכויותיהם של בני הזוג מתעוררת, דרך כלל, מקום שבו הבעלות הפורמאלית בנכסים (הבעלות שבדין) מצויה בידי אחד מהם בלבד. במקרה כזה עשויות לעמוד לבן הזוג האחר זכויות באותם נכסים, אלא שבהיעדר ביטוי פורמאלי-חיצוני כלשהו, זכויותיו הן בעלות צביון ערטילאי ומופשט. לשם הגנה על זכויות אלה, לשם מתן תוקף ממשי לקיומן, נדרשת הכרה פורמאלית בהן מטעם בית המשפט" (ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה (להלן - פרשת יהלום), בעמ' 379). 8. במקרה שלפנינו עשויה אפוא בקשה למתן סעד הצהרתי לשמש דרך ראויה להשגת ההכרה בזכויות אחד מבני-הזוג מכוח הילכת השיתוף. ואכן, הפסיקה הכירה בדרך זו כדרך מתאימה ונאותה להכרעה בשאלת תחולתה של חזקת השיתוף בנכסים (ראו: ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה (להלן - פרשת וינפלד), בעמ' 612; פרשת יהלום, בעמ' 389 - בפרשות אלו נפקותו של עניין השיתוף הייתה בענייני מס). גם בענייננו אין כאמור פגם בדרך הדיונית שנבחרה - סעד הצהרתי - לצורך קביעת מסת הנכסים של פושט הרגל ושאלת השיתוף בנכסים (להבדיל מעניין השיתוף בחובות, שעוד ידובר בו). אין לקבל גם את טענת הנאמן כי לאור האופי ההצהרתי של הסעדים שניתנו אין צורך לדון בשלב הנוכחי בשאלות העקרוניות שמעוררת שאלת השיתוף בנכסים. טענה זאת אין לה על מה שתסמוך. כבר נאמר בעבר בבית-משפט זה כי "...במיוחד אין מעניקים סעד הצהרתי במקרה בו מבקש בעל דין לעקוף את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית על הנושא, אשר עליו סבה המחלוקת" (ע"א 136/82 שכון עובדים בע"מ נ' רשות הפיתוח (להלן - פרשת שיכון עובדים), בעמ' 671 - דברי הנשיא שמגר). אשר-על-כן אין לבוא חשבון עם הנאמן לעניין הדרך הדיונית שנקט לגבי שאלת השיתוף בנכסים. לא כך לעניין השאלות המהותיות המתעוררות לגופו של עניין השיתוף בנכסים הנדונים. שיתוף בנכסים ודיני פשיטת הרגל - ההיבט המהותי 9. בית-משפט קמא פסק כי לעניין הנכסים הנדונים לא נסתרה חזקת השיתוף בין בני-הזוג. לדידי, לא כך הוא. בדירה, שהינה הנכס העיקרי מושא המחלוקת, בוצעה כאמור פעולה של העברת בעלות מן החייב המקורי עצמון אל בת-זוגו המערערת. עצמון הצהיר כאמור בתחילת שנת 1978 בפני שלטונות המס על העברת הדירה לבעלותה של בת-זוגו, והעברה זאת אכן נרשמה בלשכת רישום המקרקעין כחודש לאחר מכן. שני כלי הרכב שמדובר בהם נרשמו בשמה של המערערת לבדה. בין שני בני-הזוג התגבשה הסכמה בדבר הפרדה ברכוש ובדבר בעלות בלעדית של המערערת בנכסים. כוונה הדדית זו של שני בני-הזוג נשתמרה מאז, ועודנה קיימת גם בעיצומם של ההליכים המשפטיים הנוכחיים. כוונת ההפרדה האמורה, יהא אשר יהא המניע שעמד ביסודה (ולעניין המניע - עוד נשוב), מוצאת ביטוי בדברי העדות של המערערת עצמה בבית-המשפט המחוזי: "...זה לא מתוך חשד אלא מתוך רצון והניסיון של אבי שהיה בן בית שלי, שאמר להפריד בין העסקים לבין הבית. למרות עסקיו המצליחים של בעלי, ואת זה אני מסיקה מהמכונית... אני לא חשבתי על הנושים חשבתי על עתידי. עסקים זה עסקים ובית זה בית". דברים ברוח דומה נאמרו במהלך עדותו של עצמון: "ש. ממה היתה צריכה ורד לפחד ורצה להעביר את הדירה כולה על שמך? ת. לא ערבבנו את העסקים עם החיים הפרטיים שלנו". הכוונה ליצור הפרדה ברכוש עולה גם מדברי עדותו של אחיו של עצמון. הפרדה זו נוצרה לפני שנים. הפרדה זו נותרה בעינה כל השנים. העדויות השונות שנשמעו מצטרפות אל הרשום, והן תומכות במסקנה כי בין שני בני-הזוג התגבשה הסכמה על יצירת הפרדה מלאה בנכסים הנדונים באופן שהבעלות הבלעדית תהא בידי המערערת. ואכן, בית-המשפט המחוזי לא הטיל ספק בדבר עצם הרצון של בני-הזוג להקנות לאישה בעלות בלעדית, וממילא גם לא קבע מימצא עובדתי הנוגד מסקנה זו. הנמקת בית-המשפט המחוזי התמקדה למעשה בבחינת המניע לאותו רצון וב"כשרותו" של מניע זה, לאמור: רצונם של בני-הזוג למנוע סיכון עתידי אפשרי של ירידה לנכסים אלו מצד נושיו העסקיים של עצמון. אלא שיש להבחין במקרה זה בין מציאות לבין מניע. המציאות בעינה עומדת. המניע בנסיבות המיוחדות של המקרה אינו מפחית בהכרח מאמיתותה. 10. בחינת מכלול הנסיבות מובילה למסקנה כי לעניין הנכסים הנדונים נסתרה חזקת השיתוף. בנסיבות העניין ראוי לכבד את רצונם המשותף וההדדי של בני-הזוג ליצור הפרדה רכושית בנכסים אלו. הכרה בריבונותם של בני-הזוג להתנות תנאים בעניין ההסדר הרכושי ביניהם עולה בקנה אחד עם הגישה הרואה בנישואין קשר חופשי בין שני יחידים, המותיר בידם את הברירה לשמור על זהותם הנפרדת (ראו א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג, בעמ' 62, 68). הדבר תואם גם את התפיסה המכירה בחשיבותו של מוסד הנישואין ובייחודו של התא המשפחתי והמדגישה בד בבד גם את זכותו של הפרט לעצמאות ברכוש ואת זכותו של כל בן-זוג לשמור על האוטונומיה שלו במסגרת חיי הנישואין (ראו שם, בעמ' 7. ראו והשוו גם EISENSTADT V. BAIRD (1972), AT P. 453). תפיסה זו משמיעה לנו כי גם בין בני-זוג, במסגרת האוטונומיה של כל אחד מהם, ובכלל זה בכל הנוגע להסדר יחסיהם הרכושיים, יש לקיים את עקרון חופש החוזים ולאפשר להם, עקרונית, לקבוע את חלוקת הרכוש ביניהם, בכפוף למגבלות שנועדו להגן במקרה הצורך על מי מביניהם שנזקק להגנה תוך התחשבות באינטרס המשפחה ויחידיה (השוו רוזן-צבי בספרו הנ"ל, בעמ' 52-54. ראו והשוו ההפניות שם לאלה: ‎M.A. GLENDON "MATRIMONIAL .PROPERTY: A COMPARATIVE STUDY OF LAW AND SOCIAL CHANGE" , AT P. 78; B A. KULZER "LAW AND THE HOUSEWIFE: PROPERTY, DIVORCE, AND DEATH", AT P. 51). 11. המשפט האנגלי מעניק, ככלל, תוקף לרצונם של בני-הזוג ליצור הפרדה רכושית ביניהם במהלך הנישואין. באותם מקרים שבהם אחד מבני-הזוג הנשואים זה לזה רכש מכספו נכס והעבירו לבעלות בן-זוגו, קבע המשפט האנגלי הנחה שלפיה הוענק הנכס במתנה (ה-PRESUMPTION OF ADVANCEMENT) מן האחד למשנהו. הנחה זאת ניתנה לסתירה מקום שהוכחה בו כוונה אחרת. כך נקבע בפרשת ‎SILVER V. SILVER AT P. 527)1958): WHEN... THE HOUSE IS BOUGHT IN THE WIFE'S NAME, AS HERE, THERE IS NO" DOUBT THAT THE PRESUMPTION OF ADVANCEMENT APPLIES; IT IS PRESUMED TO ."BE A GIFT, IN THE ABSENCE OF EVIDENCE OF A CONTRARY INTENTION וראו גם (TINKER V. TINKER (1970) . ודוק, מקום שמדובר בו בבני-זוג המצויים בהליך גירושין, מחיל הדין האנגלי, חרף החזקה האמורה, הסדר מיוחד המעניק שיקול-דעת רחב לבית-המשפט לחלק את הרכוש בין בני-הזוג (ראו MATRIMONIAL CAUSES ACT, 1973, 22-25). כללים אלה המאפשרים לבני-הזוג ליתן ביטוי מעשי לרצונם ההדדי ולבחירתם ליצור הפרדה רכושית ביניהם, אינם סותרים את הילכת השיתוף, כי אם מתקיימים לצדה. אכן, במוקד הילכת השיתוף בנכסים מונחת חזקה המבוססת על אורח חיי הנישואים של בני-הזוג ועל דרך התנהגותם הכללית בענייני רכוש שעל-פיה הם מתכוונים ליצור שיתוף מלא בכל נכסיהם בהיעדר כוונה אחרת המתגלה מן הנסיבות (ראו: דברי השופט ברנזון בע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, בעמ' 245; ע"א 595/69 אפטה נ' אפטה, בעמ' 566). אלא שהחזקה אינה קמה מניה וביה מכוחו של קשר הנישואין. "קיימים זוגות נשואים רבים אשר חזקת השיתוף אינה מופעלת בעניינם, ותחת זאת ניתן תוקף מלא לבעלותו הנפרדת של כל אחד מבני הזוג בנכסיו..." (פרשת יהלום, בעמ' 377). 12. אכן, במרכזה של הילכת השיתוף ניצבת ההנחה כי היא משקפת את כוונתם המשוערת של בני-הזוג או את ההסכם המשתמע מנסיבות חייהם המשותפים (שם, בעמ' 378; ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, בעמ' 648). כבר נכתב כי "העובדה שההסכמה להעברת מחצית מן הנכס לבן הזוג האחר מוסקת מן החיים המשותפים, ומן המאמץ המשותף, אינה גורעת מכך שהסכמה היא היא המונחת ביסוד זכותו של בן הזוג מכוח חזקת השיתוף" (י' ויסמן דיני קניין - בעלות ושיתוף, בעמ' 191). אמנם, יש המדגישים מקור שבדין שהילכת השיתוף שואבת ממנו את תוקפה (ראו למשל ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (דרחי) (להלן - פרשת הדרי), בעמ' 696). אלא שלענייננו הבדלי השקפות אלה אין להם נפקות, שכן - כפי שיוסבר עוד - מצב הדברים שבענייננו אינו פותח פתח להחלת חזקת השיתוף. בדין האנגלי עשוי רישום הנכסים בשם בני-זוג נשואים או אחד מהם להיסתר רק על-ידי הוכחת כוונה אחרת, בפועל, של בני-הזוג. הנטייה בדין האנגלי היא לעגן את זכויות בני- הזוג ברכוש המשפחה באמצעות מוסד הנאמנות (ראו ‎K. GRAY ELEMENTS OF LAND LAW , AT P. 580). מקום שבו אדם קונה נכס ומוסרו לבן או לבת-זוגו, בנסיבות מסוימות, יוכל בית-המשפט שם לזקוף לו זכויות באותו הנכס מכוח מוסד הנאמנות (ה-RESULTING TRUST או ה-CONSTRUCTIVE TRUST). החלתן של נאמנויות אלו מותנית בסתירת ה-PRESUMPTION OF ADVANCEMENT בדרך של הצגת ראיה כי בניגוד לאותה הנחה הייתה לבני-הזוג כוונה בפועל להותיר בידי המעביר זכויות הנאה באותו נכס. לא הוכחה נאמנות כאמור, תישאר בעינה הבעלות הנפרדת. בפרשת (LLOYDS BANK PLC V. ROSSET (1991) צמצם בית הלורדים את שיקול-דעתם של בתי-המשפט בהחלת מוסד הנאמנות. הלורד BRIDGE ציין שם, בהסכמת שאר חברי המותב: THE FINDING OF AN AGREEMENT OR ARRANGEMENT TO SHARE IN THIS SENSE CAN" ONLY... BE BASED ON EVIDENCE OF EXPRESS DISCUSSION BETWEEN THE .(PARTNERS..." (AT P. 132 13. במקרה שלפנינו ברורה כוונתם המשותפת של בני-הזוג ליצור הפרדה רכושית, כוונה שניתן לה תוקף - בעת העברת הנכסים וביטוי - בעת ההתדיינות בתיק שבפנינו. בענייננו אין מתקיימת חזית מריבה בין בני-הזוג, בינם לבין עצמם. המחלוקת מתקיימת בין שני בני-הזוג, מצד אחד, לבין הנאמן המייצג גם את עניינם של הנושים, מצד אחר. בנסיבות כאלה, באין מחלוקת כאמור ובהינתן תוקף וביטוי לכוונה המשותפת ליצור הפרדה ברכוש, וכפי שעולה ממכלול הנסיבות, נסתרה חזקת השיתוף בנכסים. הדין עשוי להשתנות במקרה שבו פורץ סכסוך בין בני-הזוג, או כאשר קיים ניגוד רצונות בין בני-הזוג בשעת ההתדיינות או אף בשלב מוקדם יותר מקום שבו אחד מבני-הזוג טוען להחלת הילכת השיתוף, והאחר מבקש לשלול אותה, או אז אפשר שהדינים הכלליים יושפעו מדין המשפחה שנועד להסדיר את חלוקת הרכוש במצב דברים זה ולהגן על בן- הזוג הזקוק להגנה. אלא שדין מיוחד זה אסור לו שישפיע גם לצרכים אחרים (ראו בעניין זה רוזן-צבי בספרו הנ"ל, בעמ' 46). אכן, הורתה של חזקת השיתוף בצורך להסדיר את חלוקת הרכוש במעגל היחסים הפנימי בין בני-הזוג ולהגן על האינטרסים הרכושיים של כל אחד מבין בני-הזוג ביחסיו עם האחר. "...חזקת השיתוף היא בראש ובראשונה כלי שנועד לסייע בהתוויית מערך הזכויות בנכסי בני הזוג במישור הפנימי, היינו, במישור היחסים בין בני הזוג" (פרשת בן-צבי, בעמ' 14). "הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה להפעיל את חזקת השיתוף ולהכיר בזכויותיו של בן-הזוג התובע, היא, בראש ובראשונה, זכותו של בן-זוג זה, שהרי הלכת השיתוף באה, במקורה, לאפשר לו לזכות בהכרה בזכויות אשר שלו הן" (פרשת יהלום, בעמ' 382 וכן שם, בעמ' 385). "...הרציונלה העומדת מאחורי הלכת השיתוף מעוגנת במערכת היחסים בין בני-הזוג בינם לבין עצמם..." (רוזן-צבי בספרו הנ"ל, בעמ' 278). "הלכת השיתוף בנכסים נועדה להטיב עם בני-הזוג בלבד ולקדם מטרות בדיני המשפחה" (שם, בעמ' 280). מטרות אלו נבדלות ממטרות הדין המסחרי הרגיל, ואכן, גם לגבי ה- CONSTRUCTIVE TRUST - במשפט המקובל, שכאמור עשוי לשמש שם בנסיבות של פשיטת רגל של אחד מבני-הזוג בתפקיד דומה לזה של הילכת השיתוף, נאמר כי מטרתו להעניק עדיפות לבן-הזוג על צד שלישי (.‎G MCCORMACK PROPRIETARY CLAIMS AND INSOLVENCY, AT P. 128). כך גם המשפט הקנדי (‎D.M. PACIOCCO "THE REMEDIAL CONSTRUCTIVE TRUST: A PRINCIPLED BASIS FOR PRIORITIES OVER CREDITORS" AT P. 326). 14. השימוש שעשה כאן בית-המשפט המחוזי בהילכת השיתוף בנכסים הוא שימוש היברידי מוקשה. דין המשפחה המיוחד הופעל, שלא לפי כלליו הרגילים, לתכליות המיוחדות לדיני פשיטת הרגל באופן שדין פשיטת הרגל הוצא מכלל האיזון הפנימי המאפיין אותו. בית-המשפט המחוזי סבר כי הילכת השיתוף בין בני-זוג חלה על הנכסים הנדונים. הוא עשה כך תוך שהוא דוחה את הטענה באשר למניע שעמד מאחורי ההפרדה לרכוש לאמור דרישת אבי המערערת, כתנאי לכך שהוא יעניק לבני-הזוג סכום כסף לצורך שיפוץ הדירה וריהוטה. בית-משפט קמא סבר כי ניתן להניח שהמניע להעברת הבעלות במקרה זה היה הרצון למנוע ירידה לנכסים מצד נושיו העסקיים של עצמון, ובלשון פסק-הדין: "הם טענו כי מה שנעשה בתחילת 78' נעשה על רקע זה כי אבי המשיבה (וחמיו של המשיב) נתן בידיהם סכום כסף (300,000 ל"י), לצורך שיפוץ או חידוש ריהוטה של דירתם, אך התנה כי הדירה כולה תירשם בשמה של המשיבה, תנאי שהמשיב [עצמון] קיבל. הגרסה הזאת נדחית מכל וכל... ממילא אין נסיון החיים מלמד כי מתת צנועה כזאת פותחת לנותן פתח להעמיד תנאי כזה (על פניו - מאוד מעליב) או מניעה את הלוקח לקבל תנאי כזה. הסבר שני... אילו הוצע - מתיישב יותר עם כוונה משותפת שלא לאבד את הדירה". נראה כי בכך נתפס בית-המשפט המחוזי לכלל טעות, שכן כאמור, בענייננו המניע המיידי שעמד ביסוד בחירתם של בני-הזוג אינו גורע מבחירתם לממש את כוונת ההפרדה ברכוש ולהעביר נכס כלשהו מבעלות האחד לבעלות האחר. מקום שברורה בו כוונתם זו של שני בני-הזוג ליצור הסדר קנייני מעין זה, אין מוטלת עליהם עוד החובה להציג "הסבר", צידוק או מניע סביר לרצונם זה. מקום שמוכחת בו כוונתם זו, ומתברר כי היא מומשה וניתן לה תוקף, אין עוד מקום להוסיף ולחקור במניעיהם. גם כאשר יצירת ההפרדה ברכוש והעברת הבעלות נבעו מרצון של בני-הזוג לחסן מבעוד מועד נכסים אלו מפני נושי החייב, אין בכך כדי לאיין את תוקפו של ההסדר הרכושי שקבעו, ובלבד שעמדו בדרישות הקוגנטיות הצריכות לעניין, ובמקרה זה - אלה הקבועות, כמפורט להלן, בפקודת פשיטת הרגל. יפים לעניין זה דבריו של השופט טירקל בע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק) (להלן - פרשת פולק), בעמ' 695: "...ביסוד מסקנתו של בית-המשפט המחוזי עמדה ההנחה - או 'מעין חזקה' - שהעברת בעלות בדירה בין בני-זוג נשואים, שלא נפרדו, היא 'לתכלית לא כשרה', אלא אם כן מוכיחים בני הזוג שנעשתה 'בתום לב ושלא מתוך כוונה להבריח אותה מחצית דירה מידי' הנושים. להנחה, או ל'מעין חזקה', שכזאת אין יסוד בדין. נטל הראיה לא עבר משכמו של הטוען לבטלותו של חוזה ההעברה אל שכמו של הטוען לכשרותו. מכאן, שבהיעדר ראיות מספיקות מצד המשיבה לא היה די בכך שבית-המשפט לא נתן אמון בגירסת המערערת כדי לפסוק לחובתה". 15. אכן, רצונם ההדדי של הצדדים ליצירת הסדר רכושי ביניהם עשוי להיות כפוף לדינים המטילים עליו גבולות וסייגים. כך, בענייננו תוקפן של העברות אקטיביות של נכסים צריך שייבחן באספקלריה של פרק ג', סימן ד' לפקודת פשיטת הרגל - בכלל, ושל הוראת סעיף 96 בסימן זה, שכותרתו היא "ביטול הענקות" - בפרט. דין זה בא למנוע, בנסיבות מסוימות, "הברחת נכסים". הוראת סעיף 96 מפרטת שורה של מקרים שבהם העברות רכוש שבוצעו על-ידי חייבים תיחשבנה כ"העברות בטלות", והיא מתייחסת מפורשות גם להעברות שנעשו בין בני-משפחה אחת. סעיף 96 לפקודה מורה: "(א) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן. (ב) העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכוח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר- פרעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה. (ג) 'הענקה', לענין סעיף זה - לרבות כל העברה, אך למעט הענקה - (1) בשל נישואין ולפניהם; (2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת-ערך; (3) לאשת המעניק או לילדו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו". בענייננו העברת הבעלות בנכסים לשמה של המערערת התבצעה בתחילת שנת 1978. עצמון נעשה פושט רגל בשנת 1991, לאמור 13 שנים לאחר מכן. ממילא אין הענקת הנכסים נושא הערעור הזה בטלה מכוח הוראות אלה. בעניין זה האחרון לא נתגלעה כל מחלוקת בין הצדדים; התוצאה השונה מקורה כאמור ביישום שגוי, דו-כיווני, של שני הדינים - דין פשיטת הרגל ודין המשפחה. לא היה מקום להידרש לטעמים של פקודת פשיטת הרגל - במקרה זה, טעמי הגנה על הנושים - כשיקולים רלוונטיים במסגרת השאלה אם חזקת השיתוף ראוי לה שתחול; פקודת פשיטת הרגל יוצרת דין מיוחד לעניין זה (בכך תומכת אף ההתייחסות המפורשת להעברות בין בני-זוג בסעיף 96). פלוני רשאי להעביר את רכושו לאחר, לרבות לבן-זוגו, ושניהם יכולים להחליט על הפרדה רכושית. כך מורה חופש החוזים של בני-הזוג, וכך מניחה האוטונומיה של כל אחד מהם. אכן, דין זה נתון לדינים מיוחדים שעשויים לגרוע בנסיבות מסוימות מחירות זו של הצדדים. בענייננו דוגמה לדין מיוחד כזה הן הוראות פרק ג', סימן ד' לפקודת פשיטת הרגל, המציבות תנאים מסוימים לקיום העיסקה. תנאים אלו מבטאים נקודת איזון - שנבחרה על-ידי המחוקק - בין זכות הקניין וחופש החוזים של החייב ושל המתקשרים עמו, מצד אחד, לבין עניינם של אחרים, הנושים בו, מצד אחר (ראו א' פרוקצ'יה דיני פשיטת רגל והחקיקה האזרחית בישראל, בעמ' 111). התוצאה שהגיע אליה בית-המשפט המחוזי משנה בפועל מן התנאים שהציבה פקודת פשיטת הרגל, והיא מביאה למעשה "בדלת האחורית" לבטלות עיסקה. תוצאה זו עשויה לרוקן מתוכן את ההוראות המיוחדות של הפקודה ולהפר את נקודת האיזון האמורה (השוו פרשת פולק, בעמ' 699). ודוק, ייתכנו מצבים שבהם תוכח תחולתה של הילכת השיתוף גם בנסיבות של פשיטת רגל; במקרים אלו לא יהא בהכרח בהחלתה משום עקיפה של ההוראות המיוחדות. כל שאמרנו הוא שאין למתוח את הילכת השיתוף אל מעבר לייעודה ותכליתה ולעשות בה "שימוש לא טבעי". אין להחיל את החזקה במקום שבו הנסיבות מלמדות על סתירתה, ובני-הזוג, שניהם, אינם חפצים בשיתוף בנכסים ולא היו חפצים בו מלכתחילה. גם במקרים אחרים שנעשה בהם ניסיון לכפוף את דיני ביטול העיסקאות לפקודת פשיטת הרגל, מיאנו בתי-המשפט להתיר זאת. ראו והשוו: דברי השופט טירקל בפרשת פולק, בעמ' 699; דברי המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 3973/90 עזבון המנוח אשטואן (שטפן) קרסט ז"ל נ' קרסט, הסיפה לפיסקה 2 וכן פרוקצ'יה בספרו הנ"ל, בעמ' 111. 16. ואין מדובר רק בדין מיוחד העומד מול דין כללי. גם ההיגיון העומד ביסוד השניים שונה. התכלית העיקרית של הילכת השיתוף היא כאמור הגנה ממונית על אחד מבני-הזוג הנזקק להגנה זו, והסדרת מערכת היחסים הרכושית ביניהם. לעומת זאת כאן במסגרת הליכי פשיטת הרגל, המבקש להיבנות מהילכת השיתוף הוא הנאמן, הפועל במקרה זה לטובת עניינם של הנושים דווקא ובניגוד לאינטרס בני-הזוג. תכלית זו זרה לייעודם העיקרי של דיני השיתוף בין בני-זוג. ושוב: אין אנו באים לומר כי החלתה של הילכת השיתוף בין בני-זוג אינה יכולה להשפיע במקרים מסוימים על זכויותיו של צד שלישי (השוו פרשת בן- צבי - שם השליכה החלתה של הילכת השיתוף על זכויות נושה של בעל הדירה הרשום, כשבידי אותו נושה הייתה התחייבות לרישום משכנתה על הדירה וצו עיקול עליה. כן ראו בפרשת וינפלד - שם להחלתה של הילכת השיתוף היו השלכות מס. והשוו גם פרשת יהלום), אלא דברינו אמורים אך ברובד של השיקולים המובאים בחשבון במסגרת עצם הבדיקה אם חלה הילכת השיתוף אם לאו - שיקולים אלו צריכים להיגזר, בעיקרו של דבר, מן התכליות העומדות ביסודה של הילכת השיתוף תוך שהן מיושמות בעובדות המקרה. 17. הצדדים נדרשו לשאלת השפעת סיווגן של הזכויות הנובעות מהילכת השיתוף על שאלת היחס שבין זכויות אלו לבין זכויותיו של צד שלישי. לשאלה זו אין נפקות בענייננו. בעבר אכן הועלו בפסיקה ספקות באשר לקטגוריה המשפטית שבה יש לשבץ זכויות אלו, והוצעו כמה גישות, ובהן הגישה החפצית, הגישה התולה את השיתוף בדיני החיובים והעמדה הרואה בזכויות מכוח הילכת השיתוף מעין זכויות ‎SUI GENERIS אשר אינן ניתנות לסיווג במשבצות הרגילות. במקרה הנדון אין אנו נדרשים לבוא במפתנה של שאלת הקלסיפיקציה המשפטית של זכויות מכוח הילכת השיתוף, שהרי בנסיבות העניין מצאנו כי מן הראוי לקבוע שהילכת השיתוף אינה חלה כלל על הנכסים הנדונים. כיוון שכך, אין לנו צורך להידרש לשאלות העשויות להתעורר באשר ליחס בין זכויות בן-זוג מכוח הילכת השיתוף (במקרים שבהם היא חלה) לבין זכויות צד שלישי במסגרת הליכי פשיטת רגל. כללו של דבר, בנסיבות העניין לא היה מקום לקבוע, לבקשת הנאמן, כי לעצמון מוקנות זכויות במחצית מהנכסים הנדונים מכוח הילכת השיתוף בין בני-זוג. שיתוף בחובות והליכי פשיטת הרגל - הדרך הדיונית 18. בעוד שהדרך הדיונית שנבחרה - תביעה למתן צו הצהרתי - הייתה דרך ראויה, כאמור, לעניין בירור סוגיית השיתוף בנכסים, הרי שלעניין בירור שאלת השיתוף בחובות ספק רב אם דרך דיונית זו התאימה בנסיבות המקרה. אחת ממטרותיה של פשיטת הרגל היא לכנס את נכסי החייב ולחלקם בין נושיו (לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, בעמ' 24). "במסגרת הליכי פשיטת רגל... הנושים (שאינם מובטחים) מתחלקים באופן שווה, יחסית לחובות, בתמורה המתקבלת ממימוש נכסי החייב..." (שם, בעמ' 25), והחובות הן חובות החייב בלבד. הליך פשיטת הרגל מיועד לפירעון חובותיו של פושט הרגל בלבד, ולא חובותיו של אחר, ולצורך פירעון חובות אלו עומדים נכסים שבהם יש לפושט הרגל זכויות. בהליכים שלפנינו פושט הרגל הוא עצמון, ולא המערערת, לפיכך החובות היחידים שעומדים לפירעון במסגרת ההליכים הרגילים של פשיטת הרגל הם חובותיו שלו ולא חובותיה של המערערת. אכן, מקום שבו פורע חייב את חובו במסגרת הליכי פשיטת רגל, אפשר שתקום לו זכות להשתתפות בן-זוגו בהתחייבות מכוח הילכת השיתוף בחובות בין בני-הזוג (לעניין הספק המהותי הנוגע להסתמכות הנאמן על זכות זו עוד נשוב), אולם "... כדי לממש את זכותו של החייב להשתתפות בן-זוגו בהתחייבות, על הנאמן לנקוט בהליכי גביית חוב..." (א' פרוקצ'יה "יחסי ממון בין בני-זוג בפשיטת רגלו של אחד מהם", בעמ' 293; וראו גם רוזן-צבי בספרו הנ"ל, בעמ' 281). אף המשיב 1 (הנאמן) מציין בסיכומים מטעמו בהתייחסו להצהרת בית-המשפט המחוזי בדבר השיתוף בחובות, כי "ברי שאין בכך משום יצירת קשר ישיר בינה [המערערת] לבין נושי החייב-בעלה", וכי "קביעה זו, משמעותה היא, למצער, כי ניתן יהיה להפעיל כנגדה הליך של תביעת-חוב מטעם הנאמן, ככל בעל חוב אחר שהחייב בפשט"ר הוא נושהו". אכן, מקום שאין מדובר בהליכי פשיטת רגל המתנהלים כנגד שני בני-הזוג, אלא בהליך פשיטת הרגל שמתנהל כנגד אחד מהם בלבד, "דרך הגישה" האחת לחלקו של בן-הזוג האחר בחובות היא, אם בכלל, באמצעות הליך נוסף שבו תובע הנאמן, הבא בנעלי פושט הרגל, השתתפות מבן-זוגו של החייב בחובות שהוא פורע. 19. כשמדובר בהליך נוסף שאינו נכלל במסגרת ההליכים הרגילים של פשיטת הרגל, אין מקום לברר את שאלת השיתוף בחובות בין בני-הזוג בהליך שמתבקש בו אך צו הצהרתי. בירור שאלת השיתוף בהליך כזה ייצור כפל הליכים וסרבול דיוני שאינם רצויים. אכן, "העובדה שיש לתובע סעד מלא ממשי, שאותו הוא יכול לתבוע, מהווה שיקול רב-ערך כנגד מתן הסעד ההצהרתי..." (ע"א 227/77 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' ברנר [11], בעמ' 90 - דברי המשנה לנשיא (אז השופט) ש' לוין). "...אין מעניקים סעד הצהרתי, מקום בו ניתן לבקש סעד ממשי..." (פרשת שיכון עובדים הנ"ל, דברי הנשיא שמגר, בעמ' 671). 20. לסיכום שאלת הדרך הדיונית הנאותה ייאמר כך: מטרת פשיטת רגל היא לכנס את נכסי פושט הרגל על-מנת לפרוע את חובות פושט הרגל ואת חובותיו הוא בלבד. מתכלית זו נגזר הצורך לברר את מסת הנכסים של פושט הרגל, לפיכך עשוי הסעד ההצהרתי להתאים כשמתבקשת הכרעה בשאלת השיתוף בנכסים. שונה הדין בשאלת השיתוף בחובות - כאן, בניגוד לשיתוף בנכסים, נדרש בית-המשפט לקבוע מה הם החובות של אדם אחר ולא של פושט הרגל, ושאלה זו חורגת ממסגרת גרעין פשיטת הרגל עצמה - כעולה מן המטרות האמורות. לפיכך בעניין זה יש צורך בהליך מיוחד. אין מקום לסעד הצהרתי נפרד, וגם אין צורך בו. יוצא אפוא כי הדרך הדיונית שנקט הנאמן לעניין השיתוף בחובות לא הייתה ראויה. עדיין לא דיברנו בהיבט המהותי של השיתוף בחובות, אלא שהיבט זה אינו מצדיק הכרעה בענייננו וניגע בו רק ככל שהדבר נדרש כאן. שיתוף בחובות ופשיטת רגל - הפן המהותי 21. תביעת הנאמן המוגשת כנגד בן-זוגו של החייב מכוח הילכת השיתוף בחובות, עשויה לעורר, בפן המהותי שלה, שאלות נכבדות. "חזקת השיתוף בחובות התגבשה לכלל הלכה במישור היחסים הפנימיים בין בני-זוג. חזקה זו נועדה לצורך עריכת החישוב בין בני הזוג בשלב של פירוק הקשר וחלוקת הרכוש המשותף..." (פרשת בן- צבי הנ"ל, בעמ' 17). הפסיקה הכירה, מצד העיקרון, באפשרות להחיל את חזקת השיתוף בחובות, ככל שהדבר נוגע למערכת היחסים הפנימית בין שני בני-הזוג (ראו ע"א 677/71 דוד נ' דוד (להלן - פרשת דוד)). בענייננו המבקש להיבנות מחזקת השיתוף בחובות (ואף בנכסים) אינו אחד מבני- הזוג, אלא הנאמן, שעושה זאת לטובת עניינם של הנושים. שאלה היא אפוא האם חזקת השיתוף בחובות היא ייחודית למערך היחסים הפנימי בין בני-הזוג, או שמא חלה היא (ואם כן - באילו נסיבות) גם במיתחם החיצוני ומטילה על בן-הזוג האחד אחריות ישירה לחובות בן-זוגו כלפי צדדים שלישיים (והשאלה עשויה להתעורר לא רק בהקשר של פשיטת רגל). השאלה הועלתה בעבר בכתבי המלומדים (ראו למשל לוין וגרוניס בספרם הנ"ל, בעמ' 293). גם בית-משפט זה התייחס, לא אחת, לשאלה, ברם התשובה שניתנה לה אינה אחידה. ראו: ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין (להלן - פרשת גיברשטיין), בעמ' 665; ע"א 446/69 לוי, הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' גולדברג (להלן - פרשת לוי), בעמ' 820; ע"א 5598/94 נניקשווילי נ' נניקשווילי (להלן - פרשת נניקשווילי); ע"א 7442/97 עמית נ' עמית (להלן - פרשת עמית [16]), בעמ' 629. 22. אלא שבערעור זה לא ניתן להכריע בשאלה העקרונית בדבר תחולת השיתוף בחובות, ואף לא ניתן כלל לבחון את תחולתה בנסיבות בני-הזוג שלפנינו. במה דברים אמורים: בענייננו לא נבחן כלל בבית-משפט קמא טיב החובות שלגביהם נטען השיתוף; כל שנקבע לעניין זה נקבע באופן כללי וסתמי, לאמור: "התשובה לשאלה, אם נסתרה חזקת השיתוף בנכסי בני-הזוג, כולם או מקצתם, היא איפוא שלילית; ממילא תשובה חיובית על השאלה אם קם שיתוף חובות, בכל החובות". קביעה גורפת זו, מניה וביה, מתעלמת מן הדרישות הקיימות בדין בנושא של החלת השיתוף בחובות. בפסיקה ניתן למצוא מכנה משותף אחד, עיקרון העובר כחוט השני, בכל המקרים, והוא כי החלת חזקת השיתוף בחובות כרוכה בשאלה מהו טיבם של החובות שאליהם מתייחס השיתוף (פרשת גיברשטיין, בעמ' 665). כך דרך משל נקבע כי "...יש וחוב הוא בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן- הזוג השני לשאת בעולו" (פרשת לוי, בעמ' 820). כך גם התוותה הפסיקה עיקרון של מ-תאם בין השיתוף בנכסים לבין השיתוף בחובות, לאמור: כי "...האחריות המשותפת לחובות המשפחה היא תוצאה טבעית מהשותפות ברכוש והולכת עמה באופן מקביל. בשותפות כללית, האחריות לחובות גם היא כללית וחלה על כל החובות שנעשו ברכישת נכסי המשפחה ובניהולם וכן לקיום חיי המשפחה ולקידום האינטרסים שלה. בשותפות מוגבלת או מצומצמת, החבות מקבילה לזכות: האחריות של כל אחד מבני-הזוג קיימת רק לחובות שנעשו בדרך הרגילה בקשר עם אותו רכוש השייך לשותפות, ויש לפרוע אותם מתוך אותו רכוש לפני שאחד מבני- הזוג יוכל לזכות בחלקו בהם, או באחד מהם" (ע"א 633/71 מסטוף נ' עזבון י' מסטוף (להלן - פרשת מסטוף), בעמ' 571. וראו גם: פרשת דוד; פרשת גיברשטיין, בעמ' 665-666; פרשת בן-צבי, בעמ' 16-17; ע"א 6557/95 אבנרי נ' אבנרי; פרשת עמית, בעמ' 629; רוזן-צבי בספרו הנ"ל, בעמ' 36, 275-281; פרוקצ'יה, במאמרו הנ"ל, בעמ' 292-295). יש המרחיקים עוד לכת ומציבים עיקרון נוקשה יותר של סימטריה בין שיתוף בנכסים לבין שיתוף בחובות. לפי גישה זו, שמצאה ביטוי בספרו הנ"ל של רוזן-צבי, בעמ' 276: "...חייב להיות קשר ישיר בין חוב לבין נכס המהווה את נשוא השיתוף על מנת שתקום חזקת האחריות לחובות" וכן שם, בעמ' 280: "...האחריות נלווית בדרך כלל לנכס מסויים שאליו מצטרפת החבות" (לדעה שונה ראו פרשת נניקשווילי, בעמ' 168). יתרה מכך, נראה גם כי רוזן-צבי נוטה לדעה כי השותפות בחובות בין בני-זוג, מכוח הילכת השיתוף מוגבלת לסכום הכספי של שוויים הכולל של הנכסים המשותפים (שם, בעמ' 277). 23. יוצא אפוא כי ההידרשות לטיבו של החוב ומהותו היא שלב חיוני בהכרעה לגבי עצם תחולת השיתוף בחוב. בעבר באו בפני בית-משפט זה מקרים שלא נידונה בהם לגופה טענת השיתוף בחובות בהיעדר ראיות או ביסוס עובדתי לשאלת מקורו של החוב, טיבו, מועד היווצרותו, מעורבות בן-הזוג ביצירתו או ידיעתו על קיומו. כך, בפרשת לוי, לא הכריע השופט ברנזון בשאלה באיזו מידה חייבת האישה, שהוכרזה כשותפה במחצית מהזכויות בנכסים, לשאת בעול החובות שעשה בן-זוגה, פושט הרגל, בציינו כי "זוהי שאלה חשובה ונכבדה, שאלה מעורבת של חוק ועובדה, הטעונה בירור וליבון מדוקדק. אבל משימה זו לא תוכל להיעשות הפעם משום שלא הונח בבית- משפט קמא לפחות הבסיס הדיוני והעובדתי הדרוש לשם כך" (שם, בעמ' 820). באופן דומה, גם בפרשת בן-צבי, לא הוכרעה כאמור שאלת תחולת חזקת השיתוף, וגם שם הטעם לכך היה נעוץ בהיעדר נתונים על טיבו של החוב המסוים שדובר בו. נאמר שם, מפי הנשיא שמגר, כי ככל הנראה, החובות באותו מקרה נוצרו במסגרת עסקיו של החייב המקורי, ומכיוון שלא נקבעו מימצאים לגבי פרטי העסקים, ולא היו די נתונים כדי לדעת אם עסקי החייב המקורי נכללו בגדר הרכוש המשותף, לא היה ניתן לבחון כלל את החלת הילכת השיתוף בחובות (שם, בעמ' 18). 24. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בענייננו אינו מפרש מה הם החובות הספציפיים שעליהם מבקש הנאמן להחיל את חזקת השיתוף. ממילא, גם לא נבחנו השאלות הנוגעות לטיב החובות שלגביהם נטען השיתוף; בין השאלות שלא נתבררו גם השאלה אם מדובר בחוב אישי של עצמון; אם מדובר בחובות שנעשו בדרך הרגילה, הקשורה בניהולו השוטף של משק הבית - דרך המקדמת את האינטרס של התא המשפחתי, או שמא נוצר החוב עקב פעולה חריגה של עצמון; אם נוצר החוב בקשר לרכוש השייך לשותפות, או שמא הוא קשור לרכוש שלגביו נסתרה דווקא חזקת השיתוף. גם שאלות אחרות - שנדרשים להן, לפי מקצת הגישות שנזכרו - ובהן השאלה בקשר לאילו נכסים צמחו החובות שמדובר עליהם, ומהו גובה החוב המשותף אל מול שווי כלל הנכסים המשותפים - גם לשאלות אלו לא ניתן מענה בבית-המשפט המחוזי. גם היום לא ניתן להשיב עליהן לנוכח התשתית הראייתית והעובדתית שהוצבה בבית-משפט קמא. בהיעדר ידיעה על מקורו של החוב אין ברור כלל שהוא בא בגדר החובות המשותפים. ודוק, אפילו נקבע מפורשות כי החובות נוצרו בקשר לעסקיו, הרי שעניין זה לבדו אינו מלמד בהכרח כי אלו הם חובות משותפים (ראו פרשת בן-צבי, בעמ' 18). 25. אף כי הבחינה שערכנו באשר לשאלה אם נתקיים במקרה זה, בין בני-הזוג עצמון, שיתוף בנכסים, והבחינה שערכנו באשר לשאלה אם נתקיים ביניהם שיתוף בחובות, היו בחינות נפרדות, יש ביניהן קו אחד משותף. כשם שהצורך להימנע מסיכול שאיפתם של בני-הזוג להפרדה רכושית היה יפה לעניין השיתוף בנכסים, כך עשוי הוא להיות רלוונטי גם לעניין השיתוף בחובות. אפשר אפוא כי רצונם המשותף של בני-הזוג להרחיק את הנכסים הנדונים מהישג יד נושיו של עצמון יהיה רלוונטי גם לעניין תחולת חזקת השיתוף בחובות. החלה מאולצת של חזקת השיתוף בחובות עשויה גם היא - כמו לגבי חזקת השיתוף בנכסים - לסכל רצונם האמיתי והמשותף של בני-הזוג, וזאת לקידום טובתם של אחרים - הנושים. יישום כזה של הילכת השיתוף בחובות אינו תואם את תכליתה המקורית - הגנה על אחד מבני-הזוג והבטחת חלוקה רכושית מאוזנת וצודקת במישור היחסים הפנימיים בין בני-הזוג. אכן, הילכת השיתוף בחובות התפתחה, באופן מקורי, כ"מגן" שנעשה בו שימוש על-ידי בן-הזוג האחד (כלפי בן-הזוג האחר) שכנגדו מתבקש כי יוצהר על שיתוף בנכסיו, קרי: המבקש ליהנות מזכויות במחצית מהנכסים יישא גם במחצית מן החובות שנוצרו בקשר לרכישת אותם הנכסים (פרשת לוי, בעמ' 820; פרשת דוד, בעמ' 460; פרשת מסטוף, בעמ' 571; פרשת גיברשטיין, בעמ' 666, 671; פרשת בן-צבי, בעמ' 16-17). ביטוי לעקרון זה מצוי גם בדרישה לקיום מ-תאם בין השיתוף בנכסים לבין השיתוף בחובות, לעומת זאת בענייננו השיתוף בחובות אינו משמש כאמצעי מאזן בחלוקת הרכוש, שהרי, כפי שמצינו, הנכסים הנדונים כאן מצויים בבעלותה הבלעדית של המערערת ואינם עומדים כלל לחלוקה. כל אלה עשויים אף הם להשליך על שאלת השיתוף בחובות. 26. כך או כך, במקרה שלפנינו אין מקום להכריע בשלב זה בשאלות החלת חזקת השיתוף בחובות, ודי לנו בקביעה כי מסקנתו של בית-המשפט המחוזי בדבר שיתוף בכל החובות אינה יכולה לעמוד בהיעדר בירור טיב החובות ומהותם, ולא רק משום שהדרך הדיונית שנבחרה אינה ראויה לעניין זה. התוצאה היא שהערעור מתקבל - פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מתבטל, ועמו הקביעה כי נתקיים שיתוף בנכסים נושא הערעור בין המערערת לבין בן-זוגה, וכי המערערת שותפה בחובותיו. המשיב 1 יישא בהוצאות המערערת בסכום כולל של 20,000 ש"ח. השופט ת' אור אני מסכים. השופט י' אנגלרד אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. הלכת השיתוףפשיטת רגל