פסק דין זה ידון בתובענה למזונות ולמדור ובתובענה רכושית למתן חשבונות, לסעד הצהרתי, לחלוקת רכוש ולסעדים לשמירת זכויות, שהגישה אישה כנגד בעלה. 1.בני הזוג נישאו כדמו"י, והם הורים לשלושה ילדים בגירים. 2.לטענת התובעת, חיי הנישואין התנהלו עם עליות ומורדות, כמקובל אצל בני זוג נשואים. בתחילת שנת 2003, פרץ משבר בחיי הנישואין, לאחר שהתובעת גילתה שהנתבע מנהל קשר אינטימי עם אישה אחרת והביע רצונו להתגרש. התובעת סירבה להתגרש ולטענתה הציע לה הנתבע תנאי גירושין מקפחים ומבישים. הנתבע הכחיש טענות אלה. 3.בתובענה הרכושית טענה התובעת שבשל המשבר שארע בחיי הנישואין, בעטיו של הנתבע, לאור המצב הבלתי נהיר השורר ביניהם, קיים צורך להגדיר את הנכסים המשותפים של בני הזוג, אשר נצברו על ידם בחיי הנישואין ולהבטיח את זכותה של התובעת בהם. 4.בני הזוג הינם בעלים במשותף של זכויות בבית המגורים ברח' .... על הבית רובצות 2 הלוואות מובטחות במשכנתאות, האחת בהחזר חודשי של 400 ₪, אותה גררו הצדדים מדירתם הקודמת והשניה בהחזר חודשי של כ - 2,000 ₪, אותה נטלו שניהם בעת רכישת הבית. התובעת טענה שע"ש הנתבע קיים רכוש נוסף, השייך לשני בני הזוג בחלקים שווים. 5.הואיל ותוצאות התביעה הרכושית עשויות להשליך על גורל התובענה למזונות, אדון בה תחילה. התובענה הרכושית בתמ"ש 4131/04 6.בתובענה זו התבקש ביהמ"ש להעניק לתובעת את הסעדים הבאים: א.לחייב את הנתבע לגלות בגילוי מלא, באמצעות תצהירים ואישורים, כל זכות כספית או אחרת, לרבות זכויות שהוברחו על ידו וכל זכות רשומה על שמו או בשליטתו או בהחזקת מי מטעמו, או שהיו בשליטתו והועברו על ידו לאחרים, תוך ציון מקום הזכויות, שיעורן ומועד פרעונן. ב.ליתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעת היא בעלת מחצית הזכויות המפורטות בתביעה וכן הנכסים והזכויות שיתגלו במהלך בירור התובענה. ג.ליתן פס"ד, לפיו יש לשום את נכסי הקריירה של הנתבע, כמפורט בתביעה ולהורות על איזונם בין הצדדים, באופן שיביא לשוויון מהותי ביניהם. ד. למנות את ב"כ התובעת ככונס נכסים לצורך ביצוע פירוק השיתוף בזכויות שתוכרנה כמשותפות לצדדים. ה.להכיר בשותפותה המלאה של התובעת בזכויות המשותפות הרשומות על שם הנתבע בלבד ולהורות על חלוקתן או איזונן בין בני הזוג, בחלקים שווים. ו.ליתן כל צו וסעד שיידרש, לשם הבטחת ביצוע ההוראות והצווים שניתנו ולשם הסרת החשש להברחת נכסים, זכויות וכספים וכן ההכנסות והרווחים המופקים מהם או העברתם לצד ג', ללא ידיעת והסכמת התובעת. ז.ליתן לתובעת סעדים ע"פ סע' 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג - 1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). ח.ליתן צו לכל אחד מהמוסדות והתאגידים, אצלם רשומות זכויות ע"ש הנתבע, לרשום או להעביר ע"ש התובעת מחצית מהזכויות. 7. אין מחלוקת בין בני הזוג שבעת נישואיהם, היו הצדדים חסרי כל. תחילה התגוררו בשכירות, בבית הורי הנתבע, מאוחר יותר עברו להתגורר בדירה בת 3 חדרים, בשיכון "עמידר" ובשנת 1990, מכרו דירה זו ורכשו את ביתם הנוכחי. התובעת טענה שהנתבע עבד תחילה כנהג חלוקה של חברת ... ולאחר מכן כקבלן הובלות של רהיטי .... שנים לאחר מכן הקים הנתבע שותפות עם ד' (להלן: "ד'"), במסגרתה פתחו סוכנות לשיווק מוצרי חברת "שטראוס", תחילה בענף מוצרי החלב ומאוחר יותר, אף בענף מוצרי הבשר. בנוסף, פתחו יחדיו סופרמרקט, באזור התעשיה ב.... לאחר תקופה, פורקה השותפות, כאשר הנתבע נותר עם הזכות לחלוקת מוצרי חלב וסלטים ושותפו נותר עם הזכות לחלוקת גלידות (ראו סעיפים 7 - 12 לכתב התביעה וסעיף 5 לכתב ההגנה). 8.אין גם מחלוקת שהנתבע רכש, מחברת "שטראוס", זיכיון להפעלת קו חלוקה של מוצרי חלב וסלטים, באזור ... והסביבה. התובעת טענה שפעילותו של קו החלוקה ענפה והנתבע צבר מוניטין וניסיון רב בעבודתו והוא מוערך ביותר על פרי עמלו. הנתבע טען שכיום, לאור מצבו הבריאותי, פיצל את קו החלוקה לשניים, שלושה רבעים לבנם של בני הזוג, ... ורבע לנתבע, (סעיפים 15 - 17 לכתב התביעה וסעיף 8 לכתב ההגנה). 9. התובעת טענה לזכותה בנכסים הבאים, הרשומים על שם הנתבע לבדו: א. זכויות בעלות בבית ברח' ... ב..., הידוע במשרדי החברה המשכנת ובמנהל מקרקעי ישראל כמגרש מס' ..., בגוש ... (להלן: "..."). ב. נכס מקרקעין ברח' ..., במרכז המסחרי ..., הידועה כגוש ..., חלקה ... (יחידה מס' ...), הכולל 3 חנויות, שתיים צמודות קרקע ואחת המתפרשת על שטח שתי החנויות הנ"ל, בקומה הראשונה מעל החנויות הנ"ל. התובעת טענה שחנות אחת משמשת לממכר ממתקים והשניה כקיוסק. עוד טענה שבניית החנות, בקומה העליונה, הסתיימה בסמוך להגשת התובענה (הנכס יכונה להלן: "היחידה המסחרית"). ג. זכויות במגרש לבנייה של מבנה תעשייתי, בשטח העולה על 1,000 מ"ר, המצוי באזור התעשייה ..., הידוע כחלקה ... בגוש ... (להלן: "זכויות ב..."). ד. זיכיון לקו חלוקה של חברת "שטראוס" ב... וביישובי האזור, מס' מפיץ ... (להלן: "הזיכיון"). ה. זכויות במסגרת העסק העצמאי "..." - שיווק בשר, עופות, דגים, ירקות קפואים ובצקים", עוסק מורשה מס' ... (להלן: "העסק"), לרבות מוניטין, נכסי עתודה כלכלית, ציוד מלאי וכיוצ"ב. ו. זכויות במכונית מסוג ..., מ.ר. ..., זכויות במשאית ש.י. ..., מ.ר. ..., זכויות במשאית מ.ר. ... (להלן: "הרכבים"). ז. זכויות כספיות ואחרות בבנקים הבאים: בנק דיסקונט לישראל בע"מ, סניף ..., בנק הפועלים בע"מ, סניף ..., בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף .... ח. נכסי עתודה כלכלית, לרבות קופות גמל, ביטוחי חיים ומנהלים וקרן השתלמות. ט. לאחר שהנתבע הודה שמכר שני בתים, בית ברח' .... (להלן: "בית 111") ובית ברח' ... (להלן: "בית 112") וטען שבתמורתם כיסה חובותיו לבנק, טענה התובעת למחצית מהתמורה שהתקבלה עבורם. י. בתצהירה, הוסיפה התובעת עתירות לקבלת חלקה בנכסי הקריירה של הנתבע או קבלת פיצוי נאות, בגין ההפרש בפוטנציאל השתכרותם של בני הזוג. התובעת פירטה נכסים אלה כתעודות מקצועיות, תארים, מוניטין, כושר השתכרות, רווחים עתידיים ונכסי פרישה. לטענתה, במשך השנים, חלקו בני הזוג את המאמץ בהתפתחותם הכלכלית, המקצועית והעסקית: הנתבע שקד על פיתוח המוניטין וההתמקצעות בתחום עיסוקו, בעוד התובעת שקדה על טיפול ופיתוח הבית והמשפחה, בעידודו ולפי רצונו. 10.התובעת טענה שבמשך שנות הנישואין, התמסרה לגידול ולטיפול בילדי בני הזוג וטיפוח משק הבית, תוך שהנתבע אף מפציר בה לעשות כן. גם לאחר מכן, כאשר רצתה לצאת לעבוד, אסר זאת עליה הנתבע. התובעת תמכה בנתבע ותרמה לתא המשפחתי, עובדה שאפשרה לו לעבוד ולהתפתח בעסקיו, תוך שהוא צובר הכנסות רבות, נכסים וזכויות, על שמו בלבד. כל זאת מתוך אמונה שכל הרכוש משותף לבני הזוג ומוחזק על ידו בנאמנות עבורה. הנתבע הודה שהתובעת נותרה לגדל את הילדים אך טען שלאחר שהילדים בגרו, בחרה התובעת, מיוזמתה, לא לעבוד, כשהיא מותירה את עול הפרנסה עליו. 11.התובעת טענה שבמהלך חייהם המשותפים, הוסכם בין בני הזוג, מפורשות או מכללא, שהנכסים, אותם צוברים הצדדים, במהלך נישואיהם או במאמץ משותף, הם בבעלות משותפת, על אף רישומם הפורמלי של חלק מהנכסים ע"ש הנתבע לבדו. לטענתה, בצבירת הנכסים על שם הנתבע, פעל הנתבע כשליחה או נאמנה של התובעת ואף מטעם זה ומכוח דיני החוזים, דיני השליחות, או הנאמנות או דיני המשפחה והדינים הכלליים, זכאית התובעת שביהמ"ש יעתר לתביעתה. הנתבע טען שבין בני הזוג לא התקיימו מעולם יחסים של שיתוף ובני הזוג אף לא ניהלו חשבון בנק משותף. עוד טען שמעולם לא הוסכם, במפורש או מכללא, שהנכסים שיצבור, במהלך שנות הנישואין, יהיו רכוש משותף. 12.התובעת טענה שבטרם פירוק השותפות עם ד', רכש הנתבע קרקע ב.... הקים עליה מבנה תעשייתי, אדיר מימדים והעביר את הזכויות לקבלן ..., תמורת מספר בתים, שנרשמו ע"ש הנתבע. לטענתה, מכר הנתבע שניים מהבתים, אולם אין לה כל ידיעה לגבי גורל תמורתם. הנתבע טען שמכר את הבתים, בתמורתם סילק חובות ובבעלותו נותר בית ... בלבד. 13.הנתבע טען שנכסי המקרקעין שבבעלותו, כמו יתר הרכוש הרשום על שמו, ממושכנים או משועבדים, לטובת בנק דיסקונט ופירט חובות לבנק דיסקונט וחובות בשוק האפור. הנתבע טען גם שהוא חב כספים לאחיו. התובעת התכחשה בתצהירה לטענת הנתבע, שעליה להשתתף בחובותיו. הנתבע טען שטענה זו מנוגדת לדין ולפסיקה ואם לא קיים שיתוף בחובות בני הזוג, הרי שלא קיים גם שיתוף בזכויות. 14.בכתב ההגנה המתוקן שהגיש, טען הנתבע, שעוד לפני הנישואין היה בבעלותו קו חלוקה של מוצרי חברת "...", אשר נרכש, מכספי מתנה שנתן לו אביו ועל כן אינו בגדר רכוש משותף, כהגדרתו בחוק יחסי ממון. לטענתו, מכירת קו החלוקה של "...", מימנה את רכישת המשאית וקו החלוקה של "שטראוס" ועל כן הזיכיון אינו בגדר רכוש משותף. חלוקת רכוש טרם פקיעת הנישואין - הבסיס התיאורטי 15.התובעת טענה שניתן להחיל את הלכת השיתוף, במקביל להלכת איזון המשאבים וכי על פי ההלכה, ניתן לבצע חלוקת רכוש ואיזון משאבים, עוד בטרם התגרשו הצדדים, הן ע"י החלת הדינים הכלליים על מערכת היחסים הרכושית בין בני הזוג והן באמצעות החלת חזקת השיתוף על המערכת הרכושית, במקביל להסדר על פי החוק. 16.הנתבע טען שהואיל והצדדים עודם נשואים, לא ניתן להורות כיום על איזון המשאבים וחלוקת הרכוש ואף לא ניתן לתבוע פסק דין הצהרתי גורף, טרם פקיעת הנישואין, בלא שהתובעת תוכיח כוונת שיתוף ספציפית בכל נכס ונכס. עוד נטען שהתובעת כלל לא הגישה תביעת גירושין ואף הודיעה לביהמ"ש שאיננה מעוניינת להתגרש. 17.כאמור, בני הזוג נישאו בשנת 1975, היינו, לאחר שחוק יחסי ממון נכנס לתקפו. בני הזוג לא ערכו ביניהם הסכם ממון, עובר לנישואיהם ועל כן יש להחיל עליהם את משטר איזון המשאבים הסטטוטורי. 18.בחוק יחסי ממון נקבעה שיטת השיתוף האובליגטורי הדחוי, שמשמעותה הפרדה מוחלטת של נכסי בני הזוג במהלך הנישואין, כאשר עם פקיעת הנישואין יחולק הרכוש בין בני הזוג על פי שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים מסויימים הקבועים בחוק. החוק שינה את המשטר הרכושי שחל על בני זוג שנישאו טרם כניסתו לתחולה, לפיו היה כל אחד מבני הזוג, בכל עת ועת, הבעלים של מחצית הנכסים והזכויות שנצברו במהלך הנישואין וזכאי לתבוע בהם פירוק, בכל זמן שחפץ. על פי המשטר שנוצר בעקבות חקיקת החוק, הרי שבמהלך הנישואין נותר כל אחד מבני הזוג הבעלים של נכסיו, זכויותיו וחובותיו ולבן הזוג השני אין בהם חלק (סעיף 4 לחוק יחסי ממון). רק עם פקיעת הנישואין, קמה לכל אחד מבני הזוג הזכות למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג. פקיעת הנישואין על פי החוק משמעה גירושין או מות אחד מבני הזוג. 19.במקרה דנן, עתרה התובעת לאיזון נכסים הרשומים רק ע"ש הנתבע. למעשה, בכך היא מבקשת שבית המשפט יכריע, כבר עתה, בדבר זכויותיה הקנייניות. התובעת לא ביקשה לפרק את השיתוף בבית המגורים, הרשום ע"ש שני בני הזוג. 20.ההלכה הקיימת לגבי זוגות שנישאו לאחר 1.1.74 היא שלפני פקיעת הנישואין לא ניתן להסתמך על חזקת שיתוף כללית, אולם ניתן להוכיח כוונה ספציפית של הצדדים לשיתוף בנכס מסוים. עמד על כך פרופ' שיפמן במאמרו, "ואף על פי כן - שיתוף נכסים" משפטים, תשנ"ה - תשנ"ו, כ"ו 399: "לפי גרסתה של השופטת (שטרסברג - כהן), כוונתם המשוערת של צדדים לנהוג בשיתוף - נכסים תשמש לא רק מקור משפטי לתחולתה של חזקת- שיתוף, אלא תקבע גם את מידת תחולתה בפועל של החזקה. לשון אחרת: חזקה זו לא תעמוד לבן זוג אם מתברר שבנסיבות העניין לא התכוונו בני הזוג לשיתוף נכסים. זה אכן היה הדפוס של החזקה 'בתחילת דרכה' לפני שנצוקה בשלב מאוחר יותר בדפוס נוקשה יותר שדחה מעליו טענות אשר ביקשו לסטות ממנו בשל אומד דעתם של בני הזוג המסוימים שעניינם נדון בפני בית המשפט. ובכל זאת, חזקת שיתוף, אמנם מוחלשת משהו, תוסיף לחול גם לפי משנתה של השופטת...(עמ' 402) גם אם דוחים דו קיום של חזקת שיתוף והסדר האיזון, נשאר פתח פתוח לקביעה שבמקרה הספציפי התכוונו הצדדים לשיתוף - נכסים... השאלה הנשאלת היא, מהו ההבדל המעשי בין חזקת שיתוף לבין שיתוף המוכח באורח ספציפי?...זו חזקת שיתוף אחרת, כחושה יותר: היא ממשית יותר ופיקטיבית פחות. לכן, אין בכך חזרה בעורמה, או מבלי שים לב להלכות הקודמות כמות שהן. נראה שיש מקום להבחין בין חזקת שיתוף, המיוחסת לצדדים כהשערה עובדתית, לבין חזקת שיתוף המיוחסת להם בתור השערה משפטית. דומה שאת הגרסה הראשונה מוכנה היתה לקבל השופטת שטרסברג - כהן... אף השופט טל כיוון בחוות דעתו את חצי ביקורתו כלפי השינוי המהותי בגישת הפסיקה כלפי חזקת השיתוף, אשר שוב 'אינה מבוססת על כוונה הנלמדת בהתנהגות הצדדים בכל מקרה פרטי' אלא היא 'הנחת יסוד כללית, שאינה נדרשת לנסיבות הקונקרטיות כדי לבסס עליהן את החזקה'. נראה אפוא, שגם לפי שופטים אלה... עדיין יפה כוחה של חזקת השיתוף כהשערה עובדתית: מתוך הנסיבות הקונקרטיות של יחסי בני הזוג המצביעות על חיי שיתוף ניתן ללמוד על כוונתם לנהוג שיתוף בנכסיהם. כוונה זו איננה מצריכה ראיות פורמאליות, אלא רק הסתכלות על אורח חייהם של בני הזוג העומדים בפני בית המשפט; אבל אין זו השערה המיוחסת לצדדים מן הדין. לכן, אין לה מקום אם אין לפני בית המשפט ראיות על נסיבות שניתן להסיק מהן אותה השערה של שיתוף נכסים" (שם, עמ' 404-406, הדגשות אינן במקור). 21.לחזקת השיתוף בנכסים יש בכל זאת ערך ככלי עזר ראייתי - גם לגבי בני זוג שחל עליהם חוק יחסי ממון, ראו ה"פ (י-ם) 527/96 בראון נ' בראון (לא פורסם): מכאן שלצורך הוכחת כוונת שיתוף בנכס מסוים, ניתן להסתייע במבחנים אשר נקבעו בפסיקה לצורך קביעת חזקת השיתוף הכללי: מבחן החיים המשותפים ומבחן המאמץ המשותף, אך אין די במבחנים אלה. 22.קיים גם הבדל בשאלת נטל ההוכחה. כאשר תא משפחתי מתפרק, לאחר שבני הזוג חיו בצוותא ובהרמוניה, במשך תקופה ניכרת וניהלו משק בית משותף, קיימת הנחה לפיה הרכוש המצוי בידיהם הינו בבעלותם המשותפת ועל צד המנסה להוציא נכסים ממסת האיזון, מוטל הנטל להוכיח זאת, ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5) 596, 603, ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר, פ"ד מח(4) 540, 543. לעומ"ז, בעת בחינת כוונת שיתוף בנכס ספציפי, נטל הראיה מתהפך ומועבר לכתפי הצד המבקש להוכיח קיומה של אותה כוונה ספציפית, על אף שהנכס רשום על שם הצד השני בלבד, ה"פ בראון שלעיל. לפיכך, אם תוכיח התובעת כוונת שיתוף ספציפית, לגבי נכס פלוני, לא תהיה כל מניעה להצהיר על זכויות הצדדים באותו נכס, והכול בהתאם לכוונה שהוכחה ובמקרה זה ניתן יהיה לפרק את השיתוף בו לאלתר ולכאורה לא יהיה צורך להמתין לפקיעת הנישואין, ת"א (י-ם) 1595/96 מונטיליו נ' מונטיליו, דינים- מחוזי לב(2) עמ' 680. סייגתי כלל זה במילה "לכאורה", שכן, לדעתי, יהיה צורך לאבחן, בין היתר, מקרים בהם בן זוג מבקש לפרק שיתוף בנכסים מסויימים בלבד ונמנע מלדרוש פירוק כלל הנכסים, במיוחד כאשר המדובר בנכסים לגביהם אין מחלוקת שניתן לפרק. 23.בטרם אבחן האם עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית, לגבי הנכסים הרשומים על שם הנתבע לבדו, אדון בטענת התובעת לפיה צבר הנתבע מוניטין ונכסי קריירה. אם ייקבע שקיימים נכסים כאלה, תבחן גם שאלת כוונת השיתוף הספציפי בהם. נכסי קריירה, כושר השתכרות ומוניטין 24.כאמור, טענה התובעת בתצהירה, שהיא זכאית לקבלת חלקה בנכסי הקריירה של הנתבע או לקבלת פיצוי נאות בגין ההפרש בפוטנציאל השתכרותם של בני הזוג. התובעת התייחסה בעניין זה לתעודות מקצועיות, תארים, מוניטין, כושר השתכרות, רווחים עתידיים ונכסי פרישה (סעיף 29 א' לכתב התביעה). לטענתה, במשך השנים, חלקו בני הזוג במאמץ בהתפתחותם הכלכלית, המקצועית והעסקית: הנתבע שקד על פיתוח המוניטין וההתמקצעות בתחום עיסוקו, בעוד התובעת שקדה על טיפול ופיתוח הבית והמשפחה, בעידודו ולפי רצונו. 25.מתדיינים רבים נוהגים לכלול, בכתבי טענותיהם, "מושגי סל" רחבים וכלליים, אשר נועדו לפתוח פתח להעלאת כל טענה אפשרית בהמשך. אף שאין לעודד טקטיקה זו, הרי שניתן להתייחס אליה בסלחנות מסויימת, כאשר כתבי הטענות מוגשים באילוצי זמן ולא כל העובדות ידועות. בשלב מתקדם יותר של הדיון, לאחר פיזור הערפל, יש להתמקד במחלוקות האמיתיות ולוותר על הטענות הלא רלבנטיות. בתובענה המוגשת לביהמ"ש לענייני משפחה, מחייבות תקנות הדיון את המתדיינים לאשר בתצהיר את האמור בכתבי בי דין ובעלי הדין נדרשים להתייחס בכובד ראש לטענות המועלות על ידם. במקרה דנן חזרה התובעת בתצהיר העדות הראשית, על הטענות הכלליות שנטענו בכתב התביעה (ראו סעיף 40 א' לתצהירה). 26.טענות התובעת בתביעתה אודות נכסי קריירה, כושר השתכרות ומוניטין שלובות זו בזו וגם בסיכומיה לא הפרידה ביניהן (ראו, בין היתר סעיפים 96-106 לסיכומיה), עם זאת הדגישה התובעת בעיקר את נושא המוניטין. אמנם מוניטין עשוי להשליך על יכולת ההשתכרות, אולם יתכן שלאדם יהיה כושר השתכרות גם ללא מוניטין. גם הקשר בין מוניטין לבין נכסי פרישה אינו ישיר, אפשר שלשכיר, חסר מוניטין, יהיו נכסי פרישה רבים מאשר לעצמאי בעל מוניטין. לאור האמור לעיל, היה מקום לדון בכל נושא ונושא בנפרד ולפרט, ברחל בתך הקטנה, טענות וראיות לגבי כל נכס ונכס. גם בעת הכנת כתבי התביעה ידעה התובעת שאין לנתבע תעודות מקצועיות או תארים ואם לא היה מדובר רק בכותרות, מן הסתם היתה ממלאה אותן בתוכן עובדתי. 27.הקביעה אם לאדם או לגוף עסקי יש מוניטין הינה קביעה עובדתית. הערכת שווי המוניטין היא שאלה חשבונאית מקצועית ועל כן יש לדון תחילה בשאלת קיום הזכות. 28.מכל שלל הטענות שטענה התובעת, בקשר למוניטין, ההתייחסות לגבי מוניטין יכולה הייתה להתייחס ל"עסק" ולקו החלוקה של מוצרי "שטראוס". הנתבע טען שהעסק נסגר לפני שנים ואינו פעיל. התובעת לא חלקה על טענה זו והואיל ואין חולק ש"העסק" אינו פעיל כיום, לא ניתן לתבוע זכויות מעסק שאינו קיים ואין צורך להתייחס לעניין זה. השאלה שנותרה לדיון היא האם יש לראות בזכיון, נכס מוניטין. 29.כאמור, טענה התובעת שהנתבע עבד תחילה כנהג חלוקה של חברת "..." ושנים לאחר מכן, פתח, בשותפות עם ד', סוכנות לשיווק מוצרי חברת "שטראוס". עוד נטען שהנתבע רכש, מחברת "שטראוס", זיכיון להפעלת קו חלוקה של מוצרי חלב וסלטים באזור ... והסביבה. בכתב ההגנה המתוקן שהגיש, ביקש הנתבע להוציא את הזכיון מכלל הרכוש המשותף. לטענתו, אביו רכש עבורו במתנה את קו החלוקה של "...", טרם נישואיו לתובעת, מכספים שפדה מחסכונותיו. לאחר מכן ותוך שימוש בכספים אלה נרכש הזכיון ב"שטראוס" ועל כן הזכיון אינו רכוש משותף. הנתבע העיד שהחל עם קו החלוקה לפני כ - 15 - 17 שנה, דהיינו כ - 15 שנה לאחר נישואי הצדדים, (עמ' 30, ש' 26). התובעת טענה בסיכומיה, שהנתבע טען שעבד בחברת "..." כנהג וכלל לא היה לו קו חלוקה. עוד נטען שלאחר מכן, עבד הנתבע ברהיטי "..." ובהמשך הקים שותפות ורק לאחר מכן, רכש את קו החלוקה הנדון. עוד טענה שגם לו הייתה נכונה טענת הנתבע, דבר שלא הוכח, הרי שבהתאם להלכה הפסוקה ולנוכח משך נישואיהם של בני הזוג, הרכוש הרשום על שם הנתבע לבדו, נטמע כולו בכלל הרכוש המשותף. הנתבע לא הוכיח את טענותיו בדבר רכישת הזכיון ולא תמך טענותיו בראיות. לטענתו, פוצל קו החלוקה וחלקו שייך כיום ל..., בנם של בני הזוג. הנתבע לא תמך טענה זו בראיות כלשהן ואף רואה החשבון של הנתבע העיד שלבן היה קו חלוקה נפרד, שאינו קשור לקו החלוקה של הנתבע. לאור האמור לעיל ולאור העובדה שהנתבע לא הוכיח טענותיו ואף הוסיף טענה זו בכתב התביעה המתוקן שהגיש, אני קובע שהנתבע רכש את הזכיון במהלך חיי הנישואין, מכספים שנצברו במהלך חיי הנישואין ועל כן אין לראות בו נכס החורג מכלל הנכסים ברי האיזון. לפיכך יש להמשיך ולדון בטיב הזכות. 30.הנתבע טען שעל פי הפסיקה, קיימת הבחנה בין מוניטין אישי לבין מוניטין עסקי, כאשר מוניטין עסקי הוכר כנכס בר איזון ומוניטין אישי לא. לטענתו, מוניטין אישי סווג כיכולת ההשתכרות של בעליו ולא כנכס בעל ערך כלכלי נפרד ועצמאי, בו יש לשתף את בן הזוג. עוד נטען שעל פי החוזה עם חברת "שטראוס", אין הזכות ניתנת להעברה ואין לנתבע כל זכות כספית כלפי חברת "שטראוס". בנוסף, מהות העסק, כקו חלוקה של מוצרים לחנויות, אינו יכול לצבור מוניטין. 31.בסיכומיו, טען הנתבע שאין לזיכיון כל ערך כלכלי ולאחרונה אף נאלצו הסוכנים ובעלי קו החלוקה לחתום על הסכם עם חברת "שטראוס", לפיו עם סיום ההתקשרות עם החברה, לא יהיו זכאים לכל פיצוי או תשלום. התובעת טענה שהנתבע פרסם את הזכיון למכירה ודרש עבורו 250,000$ ואילו הנתבע טען ששווי הזכיון אינו עולה על 50,000 ₪. התובעת לא הביאה ראיה לגבי שווי הזכיון אך אין לקבל גם את טענת הנתבע בעניין זה שכן אף לו הייתה מוכחת, לא היה בה כדי לסיים את המחלוקות בין הצדדים משום, שכאמור, הנתבע הביע התנגדותו לחלוקת הרכוש טרם פקיעת הנישואין. 32.השאלות הנשאלות בעניין זה הן: א.האם קיים נכס מוניטין? ב.האם מוניטין הינו נכס בר איזון ובר פירוק? מוניטין כנכס 33.המדובר בסוגייה משפטית חדשה למדי בדיני המשפחה בישראל, לגביה פסקי דין מועטים יחסית. כאשר בית המשפט נתבקש לפרק נכסי שותפות, התייחס וכלל בפירוק גם את נכס המוניטין. בע"מ 638/04 ח.ר נ' ר.ר ואח' (פורסם במאגר נבו), ציטט כב' השופט דרורי מדברי בית המשפט העליון בע"א 5321/98 אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב 1, פ"ד נח(2) 241: "מוניטין הוגדר שם כסכום העודף של שווי העסק מעל ומעבר לנכסים המוחשיים. רוכש המוניטין מצפה כי הלקוחות ימשיכו להגיע אליו מכוח המוניטין הנצבר של העסק, (שם, עמ' 249 ואילך). גם כאשר מדובר בעסק של אדם אחד, כגון: רופא או עורך דין, עדיין יש מוניטין מעבר לנכסים המוחשיים של העסק." 34.ההסתברות שהלקוחות ישובו ויפקדו את בית העסק - עשויים לנבוע, כאמור, משורה של גורמים, ובהם: הסימן המסחרי של המוצר או השירות המוצע על-ידי העסק; איכות המוצר; שם המוצר; מחירי המוצרים או השירותים; יעילות העסק ומיקומו, ע"א 550/72 באומל נ' פה"ש חיפה, פ"ד כח(1) 650; ע"א 467/84 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' שטולוורק ואח', פ"ד מב (1) 137, 139. ניתן לסכם ולקבוע שמוניטין עסקי משקף את הציפייה לתזרים הלקוחות אשר יבואו לעסק פלוני - זהו המרכיב המרכזי ובו טמון ערכו הכלכלי של המוניטין העסקי. 35.מוניטין עסקיים מוכרים, כיום, גם במשפט הישראלי, כנכס וכזכות קניינית, ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה - גייגי לטד ואח', פ"ד כט (1) 579); ע"מ 5879/04 פלונית נ' פלוני (פורסם במאגר נבו), פס"ד באומל הנ"ל. 36.במקרה דנן, התובעת לא הבחינה בין מוניטין עסקי לבין מוניטין אישי וטענה שלנתבע קיימים הן מוניטין אישי והן מוניטין עסקי, שהינם ברי איזון. בנסיון לבסס את טענתה האמורה, פירטה התובעת פסיקה, המכירה במוניטין, אישי ועסקי כאחד, כנכס ואיזכרה את פסה"ד בע"מ 5879/04 פלונית נ' פלוני, (פורסם במאגר נבו). בפס"ד זה לא נקבעו אמנם מסמרות, אך נקבע שהקושי למוד ולכמת מוניטין אישיים אינו טעם מספיק להוצאתם מכלל השיתוף. 37.כאמור, הפסיקה בארץ, בכל הקשור לסוגיית המוניטין מועטה. במיוחד מועטים פסקי הדין בסוגיית המוניטין האישי. טרם נקבעה עמדה ברורה בנושא המוניטין האישי וזכויות בן הזוג בו וקיימים נימוקים לכאן ולכאן. פסקי הדין הדנים בנושא זה התייחסו לכל מקרה לגופו ועדיין לא גובשו כללים חד משמעיים. בפסיקה נדונה השאלה האם נכס מוניטין או כושר השתכרות, שנרכשו במהלך נישואין, הינם פריו של מאמץ משותף ויש לחלקם שווה בשווה בין הצדדים. בהתייחס לשאלה זו נשאלה השאלה האם עת רכש בן זוג את המוניטין או את כושר ההשתכרות ויתר בן הזוג האחר על יצירת מוניטין משלו או על הגברת כושר השתכרותו וזאת משום שתמך בבן הזוג, רוכש המוניטין או כושר השתכרות. בת"א (ת"א) 257/90 גוזנר נ' גוזנר, פ"מ תשנ"ז (2) 399, הבחין כב' השופט ד"ר קלינג בין מוניטין אישי למוניטין עסקי וקבע שחזקת השיתוף חלה על מוניטין עסקי. "המשמעות של שימת תווית מחיר למוניטין הכרוך בכישוריו המקצועיים של אדם, משמעה לענייננו, שביום הפירוד היתה האישה זכאית למחצית אותו שווי. בעוד שהזכאות למחצית שוויים של נכסים היא שבמועד הפירוד ניתן היה לממשם ולהתחלק בתמורה, מה ייעשה בזכות במוניטין שלה טוענת התובעת. כיצד על הבעל ליתן לתובעת את חלקה באותו מוניטין? אם נרחיק לכת באותה חשיבה, הרי על בעל המוניטין להעמיד עצמו וכישוריו למכירה למרבה במחיר ולהשתעבד לו, על מנת לשלם מחצית מהתמורה לאישה. אוסיף ואומר כי בעצם נהנית התובעת מהמוניטין של בן זוגה בעקיפין. בהכנסותיו במהלך החיים המשותפים ניתן ביטוי לאותו מוניטין, והרי מהכנסותיו אלה נהנה בן הזוג הן באופן שוטף והן בזכאותו למחצית הנכסים שבהן הושקעו." 38.בת"א (י-ם) 701/95 ברגר נ' ברגר, (פורסם במאגר נבו) העלה כב' השופט עדיאל נימוקים בעד ונגד חלוקת מוניטין או כושר השתכרות בין בני זוג ובסופו של עניין, סבר שאין לראות מוניטין אישי כנכס משותף, עומד לחלוקה במסגרת חוק יחסי ממון וכדבריו: "הטעם לכך הוא שמוניטין אישי איננו, לדעתי בגדר "נכס" כמשמעותו בחוק. המחוקק אמנם לא הגדיר בחוק את משמעותו של המונח "נכס". אך ככלל, נכס חייב שיהא נושא לזכויות וחובות. ערכו של נכס נקבע לפי טיבה וערכה בשוק של הזכות באותו נכס. לפיכך, נכס הוא דבר הניתן למכירה או להעברה, לשיתוף או לחלוקה. כך קובע המחוקק בסעיף 4 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כדי לפגוע בקניינם של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני". ובסעיף 5 לחוק מדובר על חלוקת שווים של כלל נכסי בני הזוג, היינו, של כל הנכסים השייכים לשני בני הזוג. מדובר אפוא בנכסים שיכול אדם להקנות לאחר, לחלק עם אחר ולשתף אחר בקניין עליהם. ואם לא יסכים בעל הנכס לחלוקתו יכפה אותה עליו בית המשפט, בין על ידי העברתה, במלואה או בחלקה, לזכותו של בן הזוג האחר או על ידי מכירתה בשוק לכל המרבה במחיר. מוניטין אישי איננו, לדעתי, נכס כזה. מוניטין אישי הוא מכלול של תכונות ומאפיינים המשקפים את אישיותו של האדם, את כשרונו, השכלתו, כשרונותיו, השם שיצא לו ברבים ואת יכולת ההשתכרות שלו. כל אלה אינם בגדר נכס שהוא נושא לזכויות ולחובות או נושא לעסקאות (מאז תום העבדות). גם בעל המוניטין עצמו איננו בעליו של נכס זה, שכן אין אדם יכול להיות בעל זכות כלפי עצמו". (ההדגשות אינן במקור). 39.רעיון המאמץ המשותף העומד ביסודו של עיקרון החלוקה השווה, והמבוסס על תרומה שוות ערך כלכלי מצד בן הזוג, העוסק בטיפוח המשפחה ובגידול הילדים, הביא את פרופ' רוזן צבי המנוח למסקנה שיש לראות גם במוניטין נכס בר חלוקה. "הבעיה העומדת במרכז הדיון לגבי מוניטין אינה מיונם והגדרתם כנכס, אלא שאלת שיבוצם במסגרת הנכסים העומדים לחלוקה בין בני הזוג. השאלה היא, מה חלקו של בן הזוג, שאינו פעיל עסקית במאמץ המשותף שהוליד את המוניטין... המוניטין נרכשו באמצעות מאמץ, זמן עבודה המושקע בעסק, השקעה כספית, כישורים וקשרים. רוב הפריטים האלה נמנים עם נכסי השיתוף, וממילא גם פירות הנכס, המוניטין, חייבים להימנות על נכסי השיתוף". (דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, הוצאת פפירוס, תש"ן - 1990, עמ' 476, 485). 40.בתמ"ש 50704/01 א' נ' א' (לא פורסם) קבעה חברתי, כב' השופטת נילי מיימון: "עולה מהפסיקה כי אם יהיה מקום להכיר במוניטין או כושר השתכרות כנכס יהיה זה בנסיבות בהן נוצר אי שוויון זועק ופגיעה קשה באחד מבני הזוג, שכן אותו בן זוג אשר תמך כלכלית בבן הזוג רוכש המוניטין או כושר ההשתכרות, דאג לצרכי הבית והילדים - לא רכש מקצוע לעצמו, ולאחר שבן הזוג האחר רכש את המוניטין או כושר ההשתכרות נטש אותו בן זוג את בן זוגו התומך - כי אז יש לראות במוניטין או בכושר ההשתכרות נכס משותף ולחלקו בין בני הזוג." 41.בע"מ 5879/04 פלונית נ' פלוני, הנזכר, תבע בעל את המוניטין של אשתו, אשר למדה, קיבלה תארים אקדמאיים והחלה לעבוד כעורכת דין. בית המשפט העליון, כמו בית המשפט המחוזי, סברו שכעיקרון יש זכאות לבן זוג לקבל את מחצית המוניטין של בני הזוג האחר, אך שתי הערכאות עמדו על הקושי בכימות מוניטין אישיים אלה והדרך לתת להם ביטוי כספי בסיום פסק הדין. עוד קבע בית המשפט, באמרת אגב, שהקושי לאמוד ולכמת מוניטין אישיים אינו טעם מספיק כדי להוציאם מכלל השיתוף. ניתן להביא לאומדן כלכלי של פוטנציאל זה גם אם אין המדובר ב"פתרון מחשב" אלא באומדנה, לאו דווקא לפי יחס של מחצה על מחצה. לעניין זה ציין כב' השופט רובינשטיין את עבודת הדוקטורט של ד"ר שחר ליפשיץ "הסדרה חוזית של יחסים זוגיים במשפט האזרחי (אוניברסיטת בר אילן, תשס"ב), שם ציין המחבר שכיום אין "נכסי קריירה" כמו "מוניטין אישי" נחשבים בישראל כנכס בר חלוקה, והזכיר בין השאר, את פסק הדין הנזכר לעיל בעניין גוזנר. (ראה גם מאמרו של ליפשיץ, דיני זוגיות חילוניים, ביובל הבא: "בין ליברטריאניזציה" ובין בית המשפט ה"מחשק", מחקרי משפט, י"ז, עמ' 159). 42.גם רוזן- צבי, אשר, כאמור, סבר שניתן להתייחס אל מוניטין כאל "נכס", במשמעותו של מונח זה בחוק יחסי ממון, ביסס זאת בעיקר על "על בסיס המדיניות המשפטית הראויה" (שם, בעמ' 497). רוזן - צבי ציין גם שבית המשפט האמריקני הכיר במוניטין של משרד עורך דין או של פרקטיקה רפואית של אחד מבני הזוג כבר - חלוקה וזאת להבדיל מרישיון מקצועי או כושר השתכרות שאינם נחשבים נכס בר-שיתוף או בר-איזון (שם בעמ' 482). לדעתו יש להעמיד במרכז את עקרון המאמץ המשותף, העומד בבסיס רעיון השיתוף, ומשום כך ייתכנו מקרים בהם חלקו של בין הזוג הסביל יעמוד על פחות ממחצית, בין הרבה ובין מעט, הכל עפ"י הנסיבות. לפיכך, אופן חלוקת שווי המוניטין בין בני הזוג הוא עניין התלוי בנסיבות ונתון לשיקול דעת ביהמ"ש. 43.בסיכומיו, טען הנתבע שסוגיית המוניטין איננה רלוונטית לענייננו, משום שהמדובר בעסק של הפצת מוצרים, שמעצם טיבו וטבעו ולאור ההסכם עם חברת "שטראוס", חסר כל שווי כלכלי וקל וחומר נעדר מוניטין. עוד נטען שהמוניטין האישי הנתבע במקרה זה, סווג בפסיקה כיכולת ההשתכרות של בעליו ולא כנכס בעל ערך כלכלי נפרד ועצמאי, בו יש לשתף את בן הזוג. הנתבע טען שעל פי החוזה בינו לבין "שטראוס", אין הזכות ניתנת להעברה ולנתבע אין כל זכות כספית כלפי "שטראוס" ובנוסף, ממהותו של העסק, היינו קו החלוקה של המוצרים, ברור שעסק זה אינו יכול לצבור מוניטין. הנתבע התייחס גם לפסיקה הדנה בעניין שאלת המוניטין של סוכנות הפצת מוצרים של "שטראוס", בעמ"ה 94/96 לאון בן אסולי נ' מדינת ישראל, (פורסם במאגר נבו), שם נדונה השאלה האם המוניטין הינו של היצרן, הטורח בבניית המוצר ושכלולו או למפיץ, הטורח בשיווקו לציבור הצרכנים. נפסק שזכות המוניטין של המוצר, שייכת ליצרן של המוצר. הנתבע טען שעל מנת להוכיח שהמוניטין שייך לנתבע ולא ל"שטראוס", היה על התובעת להוכיח שהמוצרים אותם הפיץ, זוהו ע"י הלקוחות עם הנתבע עצמו ולא עם היצרנית, דבר שלא הוכח. 44.אין חולק שהנתבע מוערך בעיסוקיו. אין גם חולק שהתובעת לא רכשה לעצמה מקצוע וניהלה את משק הבית המשותף, בזמן שהנתבע הקים וניהל את עסקיו. טענתו היחידה של הנתבע היא שלאחר שהילדים בגרו, ביקש ממנה לצאת לעבוד והיא סירבה, אולם תקופה זו אינה רלוונטית מבחינתנו, שכן במועדים הרלוונטיים, הייתה בין הצדדים חלוקה ברורה, זה בניהול העסק וזו בניהול הבית והמשפחה. חרף האמור לעיל, מקובלת עלי טענת הנתבע לפיה אופי העסק אינו מקנה לו מוניטין וכי המוניטין, ככל שישנו, הינו של חברת "שטראוס" ולא של המפיץ. בהחלטתי זו, אני מסתמך גם על הודעת חברת "שטראוס", בתשובה להודעה למחזיק על הטלת עיקול, בבש"א לאור האמור לעיל, אני קובע שלנתבע אין נכס מוניטין שהינו בר חלוקה, אך, כפי שיתברר בהמשך, אין זה סוף פסוק. 45.אף אם טעתה התובעת בבקשה לסווג את החזקתו של הנתבע בקו החלוקה כמוניטין, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהמדובר בזכות בעלת ערך כלכלי. גם אימוץ טענת חברת "שטראוס" שהמדובר בזכות חוזית בלבד, אינה משנה את המצב העובדתי בשטח. בעולם העסקים מקובל שבעל עסק מסויים אינו מפנה את מקומו לטובת בעל עסק אחר, אלא לאחר קבלת תמורה בגין ויתורו על עסקו. אף אם לא ניתן להגדיר תמורה זו כמוניטין, לא ניתן להתעלם ממנה. עובדה היא שהנתבע ניסה למכור את הזכות, שהינה גורם משמעותי ביכולת השתכרותו וכפי שקבע כבר רוזן - צבי המנוח, בהתייחסו למוניטין, הבעיה העומדת לדיון אינה מיון והגדרת הזכות, אלא שיבוצה במערך הנכסים ברי האיזון ועל כן יש לקבוע את ערכה ואת משמעותה הכלכלית. 46.משדחיתי את טענת התובעת שהמדובר במוניטין, לכאורה, אין צורך לבחון האם הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכס זה ואולם משקבעתי שלזיכיון יש ערך כלכלי, שיש לבחון שיבוצו במסגרת הנכסים העומדים לחלוקה בין בני הזוג, שב ומתעורר הצורך לדון בשאלת כוונת השיתוף הספציפית בנכס זה ובהערכת שוויו. עניין זה יידון בהמשך. 47.להלן תבחן השאלה האם עלה בידי התובעת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכסים הרשומים על שם הנתבע לבדו. הבתים שהנתבע מכר 48.הנתבע הודה שמכר את בית 111. לטענתו עשה זאת עוד בשנת 1999, טרם פרוץ הסכסוך, תמורת סך 1,200,000 ₪. הזכויות בבית היו משועבדות לבנק והבנק התנה את שחרור הבית משעבוד, תמורת תשלום 1,000,000 ₪. התמורה שנתקבלה מהמכירה, שימשה כולה לסילוק החובות, בנק לאומי קיבל 1,000,000 ₪ מבנק דיסקונט ובהסכם המכר, לא צויינה תמורה שתשולם ישירות לבנק (עמ' 29, ש' 23 - 25). בעדותו, טען הנתבע שמכר את הבית תמורת 870,000 ₪ והקונה ביקש לרשום סכום גבוה יותר בחוזה, על מנת לקבל משכנתא גבוהה יותר. בהסכם המכר צויין שהקונים ישלמו 900,000 ₪ ישירות לבנק דיסקונט, בין היתר, בכפוף להמצאת מכתב התחייבות מבנק דיסקונט להסרת השעבוד מהדירה, כנגד הפקדת סך 900,000 ₪ מכספי הקונים, שיופנה לבנק לאומי. בסיכומיה, טענה התובעת שאינה יודעת מה עלה בגורלם של הפרשי הסכומים, בסך 300,000 ₪ וכי כספים אלה הוברחו ע"י הנתבע והיא זכאית למחציתם. הנתבע טען שהואיל והדירה נמכרה בתקופה בה שרר השלום בין בני הזוג, לא הייתה כל עילה להברחת רכוש על ידו. 49.הנתבע הודה שמכר גם את בית 112, לטענתו עשה זאת עוד בשנת 2000, לפני פרוץ הסכסוך, תמורת 900,000 ₪. גם הזכויות בבית זה היו משועבדות לבנק, אשר התנה שחרורו משעבוד, תמורת תשלום 1,000,000 ₪. לטענתו, גם תמורת מכירת בית זה הופנתה כולה לסילוק חובות בבנק דיסקונט (עמ' 29, ש' 26). הנתבע העיד שהבית נמכר על סמך התמורה הרשומה בחוזה, פעם טען שהבית נמכר תמורת 1,200,000 ₪, ופעם טען שהתמורה היתה בסך 900,000 ₪ בלבד (עמ' 30, ש' 7). עוד העיד שהשעבוד הוסר לאחר שהרוכש שילם את התמורה ישירות לבנק. התובעת טענה שאף מתמורת מכירת בית זה העלים הנתבע סך 200,000 ₪, שהינם ההפרש בין כספי מכירת הבית (1,200,000 ₪) לבין הסכום שהחזיר הנתבע, לטענתו, לבנק (1,000,000 ₪) והיא זכאית למחציתם. גם בעניין זה טען הנתבע שהבית נמכר עוד לפני שהחל הסכסוך בין בני הזוג ועל כן לא הייתה כל עילה להברחת הרכוש על ידו. 50.מעדות מנהל הבנק, בתקופה בה נמכרו הנכסים, עולה שהנכסים שוחררו משעבוד, תמורת תקבולים מוכחים בדפי הבנק שהתקבלו ממכירת הנכסים (עמ' 27, ש' 4). 51.כזכור, טענה התובעת, בכתב התביעה, ש"ככל הידוע" לה, מכר הנתבע את הבתים, (סעיף 14) ואין חולק שהתובעת לא הייתה מעורה במכירתם. טענה זו לא מנעה בעדה לטעון, בשלב מאוחר יותר, שהנתבע מכר את הבתים בתמורה גבוהה מכפי שהצהיר, כיוון שניתן היה להשיג תמורה גבוהה יותר עבורם ועל כן, למעשה הבריח הנתבע סכומים גבוהים עוד יותר. לעניין זה טען הנתבע שהסכמי המכר הוצגו בפני ביהמ"ש ואם היו לתובעת השגות על המחירים שהושגו, היה עליה לזמן את הרוכשים לעדות בביהמ"ש, דבר אשר לא נעשה. מצד שני, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהנתבע שינה את גירסאותיו בעניין התמורה שהתקבלה ממכירת הבתים ואף הוא הודה שלפחות במקרה אחד לא היתה זהות בין המחיר הנקוב למחיר ששולם בפועל. בנקודה זו יש לציין שלו היה מתברר שמכירת הבתים, או אחד מהם, חוייבה במס שבח כי אז היה לנתבע אינטרס לקבוע בחוזה תמורה נמוכה יותר, דבר זה לא הוכח. מצד שני לא הוכח גם שרוכש הבית קיבל משכנתא עבור הרכישה, ועל כן היה לו אינטרס להציג מחיר גבוה יותר עבורו, אם כי טענה זו סבירה יותר. כך או כך, לא שוכנעתי שבמועד המכירה היה לנתבע אינטרס להפחית משווי הבתים שמכר, אך ורק במגמה להעלים כספים מהתובעת, יחד עם זאת אינני קובע זאת כעובדה. 52.בנסותה להוכיח את טענתה שהנתבע מכר את הבתים במחיר גבוה מהנטען על ידו, ביקשה התובעת להסתמך על התמורה שהתובע דרש עבור בית ... (ראה להלן). אין לקבל ראיה זו וזאת הן בשל פער הזמן שבין מכירת הבתים לבין ההצעה שהנתבע טען שקיבל עבור בית ... והן בשל העובדה שלעיתים קיים פער בין הצעת רכישה לבין מכר בפועל. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מן העובדה שהנתבע עצמו טען, בשלב מסויים, כי מכר כל בית ב - 1,200,000 ₪. לאור האמור לעיל, תבחן בהמשך שאלת התמורה שקיבל הנתבע ממכירת הבתים. בית ... 1. אין חולק שבית ... נרכש במהלך חיי הנישואין. הנתבע טען שהבית משועבד, לטובת בנק דיסקונט. הנתבע ביקש לאפשר לו למכור את הבית בדחיפות, כדי שיוכל לסלק את החוב לבנק ולמנוע גידול החוב. לטענתו, לא יכול להיות חולק שהחובות לבנק דיסקונט הינם חובות משותפים ובכל מקרה יהיה צורך לסלקם. הנתבע שב על בקשתו זו, בבש"א 54096/05 ובדיון מיום 9.10.05, טען שהקונה שהיה מוכן לרכוש את הנכס, תמורת 443,000 $, חזר בו. על סמך דברים אלה, טענה התובעת בסיכומיה, שזהו שוויו הריאלי של הבית וכי היא זכאית למחצית משוויו, או לפס"ד הצהרתי, לפיו הינה בעלת מחצית הזכויות בבית. היחידה המסחרית 54.אין חולק שהנתבע רכש את היחידה המסחרית במהלך הנישואין (עמ' 26, ש' 14). הנתבע טען שגם יחידה זו משועבדת לטובת בנק דיסקונט. חנות אחת בקומת הקרקע שימשה כחנות ממתקים והשניה כקיוסק. התובעת טענה שבנייתה של החנות בקומה הראשונה, הסתיימה לפני הפתיחה בהליכים ומשמשת כמחסן לאחת החנויות בקומת הקרקע. על פי הערכת שמאי משנת 2001, שווי היחידה המסחרית הינו 105,000$. 55.התובעת טענה שאינה יודעת מהו סכום דמי השכירות המתקבלים בגין השכרת החנויות. הנתבע טען שאחת החנויות מושכרת, תמורת 400$ לחודש, עם זאת העיד שנהג להשכירה בסך שבין 1,000 - 1,500 $ בחודש. עוד העיד שהחנות הקטנה הושכרה בעבר, תמורת 500 ₪ בחודש. הנתבע טען שאינו מקבל שכר בגין השימוש שנעשה במחסן. התובעת טענה שהיא זכאית לתשלום מחצית שוויה של היחידה המסחרית ולחילופין, זכאית לפסק דין הצהרתי , לפיו הינה הבעלים של מחצית הזכויות ביחידה המסחרית. דיון בשאלת חלוקת דמי השכירות ראו בהמשך. זכויות במגרש ב... 56.אף נכס זה נרכש במהלך חיי הנישואין. התובעת טענה שעל הנתבע לשלם לה מחצית שוויו של המגרש ולחילופין, ליתן פס"ד המצהיר על מחצית זכויותיה במגרש. הנתבע טען שהזכויות במגרש משועבדות לטובת בנק דיסקונט. זכויות ברכבים 57.לנתבע זכויות ברכבים הבאים:- א.באשר לרכב ה..., הנתבע טען שהמדובר ברכב משנת ..., ששוויו נמוך ביותר. ב.באשר למשאית ש.י. .... הנתבע טען שהיא משועבדת לטובת בנק דיסקונט. ג. באשר למשאית מ.ר. .... הנתבע טען שהמשאית רשומה על שמו, אולם התובעת יודעת שהמשאית שייכת בפועל לבנם ... ומשועבדת לטובת חברת תשתיות ממנה נרכשה. הנתבע לא הוכיח טענה זו ולא תמך אותה בראיות מטעמו אולם, בסופו של דבר, הודתה התובעת בטענה זו. 58.גם הרכבים נרכשו במהלך חיי הנישואין. התובעת טענה שהיא זכאית למחצית שווים של הרכבים ולחילופין, לפס"ד הצהרתי בדבר בעלותה במחצית הזכויות ברכבים. כספים וזכויות בבנקים 59.בתביעתה דרשה התובעת שהנתבע יפרט את כל רכושו, מכל מין וסוג שהוא, עתרה למתן צו לכל אחד מהמוסדות הבנקאיים, אצלם רשומות זכויות ע"ש הנתבע ודרשה לרשום על שמה או להעביר לרשותה מחצית מכל אותן זכויות. הנתבע טען שהוא חב לבנק דיסקונט, סניף ..., סך 963,479 ₪ ו 63,448 ₪ נוספים, בגין ערבויות שנתן הבנק. עוד טען שקיימת יתרת חובה בחשבון העו"ש, בסך 100,000 ₪. הנתבע טען שאין לו כל זכויות בבנק הפועלים בסניף ... ובבנק לאומי בסניף .... משנוכחה התובעת לדעת שבחשבונות הבנק נותרו יתרות שליליות בלבד, זנחה בסיכומיה את דרישתה לקבל מחצית מהזכויות בבנק, יחד עם זאת, דבקה התובעת בטענותיה בקשר להפרשי הכספים ממכירת הבתים. מצד שני עמד הנתבע על דרישתו להשתתפות התובעת בהחזר החובות. 60.התובעת טענה שהנתבע ניסה להעלים 1,000,000 ₪, באמצעות חשבון הבנק של בתם של בני הזוג, שהיתה, באותה עת, קטינה. הנתבע טען שאינו זוכר שהעביר כספים לחשבון האמור אך מדפי מחשבון הבנק של הבת ניתן היה להיווכח שבוצעו העברות כספים, כנטען. לאחר שהוכחה העברת סך 500,000 ₪ טען הנתבע שמלבד סכומים אלה לא הועברו סכומים נוספים ועל כן הציגה התובעת ראיה על העברת 300,000 ₪ נוספים לחשבון הבת. התובעת טענה שסכום זה, בצירוף 200,000 ש"ח נוספים ובסה"כ 1,000,000 ש"ח הועלם ע"י הנתבע, באמצעות העברה לחשבון הבת, תוך פגיעה בחלקה. בשלב זה טען הנתבע שיתכן שהמדובר בהפקדת כספי תמורת מכירת בית 112. לטענתו, חשבונה של הבת שימש, צינור לעקיפת עיקול, חוב למס הכנסה, לביטוח לאומי או למע"מ ובסופו של דבר הופקד הסכום בחשבונו וכיסה בו יתרת חובה (עמ' 23, ש' 22 - 25). הנתבע עמד על כך ש 90% מהתמורה שימשו לכיסוי חובותיו ובחלק מהכספים השתמש למימון רכישת המגרש. הבת, אשר בגרה בינתיים, לא זומנה לעדות בביהמ"ש. רואה החשבון של הנתבע העיד שחשבון הבנק של הבת, שהייתה קטינה באותו מועד, אינו מופיע בהצהרת ההון. עוד אישר שבמקרה שהנתבע הפקיד כספים בחשבונה, כתוצאה ממכירת הדירה, היה הדבר צריך להתבטא בהצהרת ההון. בסיכומיו, טען הנתבע שעל פי דפי החשבון שהוגשו, ניתן להיווכח שהסכום שהופקד לחשבון הבת, ביום 29.5.00, הינו בסך 500,000 ש"ח. מחשבון זה הועברו, ביום 8.9.90, 300,000 ש"ח ו 200,000 ₪ נוספים ביום 8.1.01. עוד צויין שהתשלום העיקרי, עבור בית 112, אמור היה להתבצע בחודש מאי 2000. בנסותו לנמק את אי הדיווח בהצהרת ההון טען הנתבע שהעברת הכספים נעשתה בשנת 2001 ועל כן הצהרות ההון שהובאו אינן רלוונטיות. עוד טען שמכירת הבית פטורה ממס ואינה נחשבת להכנסה. על הטענה החילופית ניתן להשיב שבהצהרת הון יש לדווח על מצב סטטי של רכוש, פקדונות ונכסים, אשר נצטברו מכל מקור שהוא, אף מירושה עד למועד מסויים. בהצהרה שכזו יש לדווח על כל הנכסים ובכלל זה גם על נכסים שנצברו מהכנסות שאינן חייבות במס. נכסי עתודה כלכלית 61.בסעיף 24 יג' לתביעתה, טענה התובעת שנצטברו ע"ש הנתבע נכסי עתודה כלכלית, לרבות קופ"ג, ביטוחי חיים ומנהלים וקרנות השתלמות. בסעיף 37 ב' לתביעתה, תבעה מתן פס"ד הצהרתי לפיה הינה הבעלים של מחצית הזכויות אשר יתגלו במהלך בירור התובענה ופירוק השיתוף בהם. בכתב ההגנה התעלם הנתבע מההתייחסות לנושאים אלה. בתצהיריהם לא התייחסו בעלי הדין במפורט, לחלק זה בתביעה וב"כ התובעת אף לא חקר את הנתבע בעניין זה ועל כן נדחה חלק זה בתובענה. היישום המעשי 62.על פי הפסיקה, אין מניעה שבן זוג יטען מכוח דין כללי כלשהו, שבידיו זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחר ושהייתה בבעלותו ערב הנישואין, רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175, כאשר ראוי ליתן פרשנות רחבה לדין הכללי, באופן התואם את התא המשפחתי שבנדון. עם זאת, הודגש שהזכויות אינן מוקנות מכוח הנישואין ולא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם היו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף מכוח דין כללי ברכוש הרשום על שם אחד מבני הזוג לבדו. הזכויות מוקנות מכוח דיני המתנה, דיני החוזים, דיני הנאמנות, דיני השליחות ודיני עשיית עושר ולא במשפט ולשם כך על הטוען לשיתוף - להראות ולהוכיח נסיבות עובדתיות, בנוסף לעצם קיום הנישואין, מהן ניתן להסיק - מכוח הדין הכללי - הקניית זכויות בנכסים, רע"א 8672/00 אבו רומי לעיל (שם דובר בדירת מגורים). 63.בענייננו, טענה התובעת לתחולת חזקת השיתוף על בני הזוג, במקביל להסדר על פי חוק יחסי ממון. כאמור, חזקת השיתוף במתכונתה הרחבה, כהשערה משפטית, שאינה דורשת הוכחת כוונה ספציפית מצד הטוען לה, אינה חלה בנדון. כדי שתתקבל טענת התובעת, היה עליה להוכיח קיומה של חזקת שיתוף ספציפית, מכוח הדין הכללי. בת"א (י-ם) 1074/95 נהיר נ' נהיר, דינים, מחוזי לב (3), קבעה כב' השופטת שידלובסקי - אור שכאשר יחול חוק יחסי ממון על בני זוג, לא תחול החזקה כי נכסים שהשיגו בני הזוג במאמץ משותף במהלך נישואים הרמוניים, שייכים לשניהם "אולם, אם יוכיח אחד מבני הזוג באופן פרטני עובדות כי כוונת הצדדים הייתה לשיתוף בנכס זה או אחר שנצבר במהלך נישואיהם, או שיוכח כי לפי הדין הכללי הרכוש הינו משותף והנכס יחשב בבעלות שני בני הזוג". במקרה דנן, הסתפקה התובעת בהעלאת טענה שהנכסים נרכשו במהלך חיי הנישואין ושהנתבע שימש כנאמן שלה. התובעת הזכירה גם טענות כלליות נוספות, אך בפועל לא הוכיחה קיומה של חזקת שיתוף ספציפית בנכסים. כך לדוגמה, לא הוכח שהתובעת הייתה שותפה לרכישתם של הנכסים הרשומים על שם הנתבע לבדו, התובעת לא טענה ולא הוכיחה שהשתתפה בבחירת הנכסים, לא טענה ולא הוכיחה שהנתבע התלבט עמה מה ומתי לרכוש או מה ומתי למכור. התובעת לא טענה שסייעה לנתבע בתכנון הנכסים ולא הוכח שהנתבע התייעץ עמה, טרם רכש נכס, טרם השכירו או ערב מכירתו. התובעת לא טענה שהנתבע הקנה לה זכות כלשהי במתנה ולא הוכיחה הסכמה מפורשת או משתמעת, מצד הנתבע, להקנות לה זכויות בנכסים ואף לא הוכחו זכויותיה בנכסים, לפי כל דין כללי אחר. למעשה, לבד מן העובדה, עליה איש לא חלק, שהצדדים חיו חיי משפחה משותפים וממושכים וגידלו ילדים משותפים, לא הוכחו עובדות מהן ניתן להסיק כוונת שיתוף ספציפית בנכסים, כאשר כאמור לעיל, אין די בעצם קיומם של חיי נישואין כדי להקים זכויות מכוח דין כללי כלשהו. 64.בפרטה, בכתב התביעה, את הנכסים שנצברו, הבחינה התובעת בעצמה בין נכסים אשר נרכשו ונמכרו על ידי שני בני הזוג (דירת המגורים בשיכון של "עמידר" ובית המגורים, בו מתגוררים בני הזוג עד היום, סעיף 9 לכתב התביעה), לבין פעולות והשקעות שעשה הנתבע לבדו. כך טענה שהנתבע "הקים" שותפות עם ד' (סעיף 11), הנתבע ושותפו "פתחו יחדיו סופר מרקט... לאחר תקופה, פירקו השניים את השותפות ביניהם, כאשר הנתבע נותר עם הזכות לחלוקת מוצרי החלב..." (סעיף 12), "הנתבע עשה עסקת נדל"ן, עת רכש הוא קרקע ב..., הקים עליה מבנה תעשיה... והעביר את הזכויות במבנה זה לקבלן..." (סעיף 13). 65.התובעת לא הייתה מעורה בעסקיו ובפעולותיו של הנתבע עד כדי כך שלא ידעה בוודאות אם הנתבע מכר שני בתים או מה עשה בתמורתם (סעיף 14). גם בהתייחסה לזכיון, לא טענה התובעת, לא בכתב התביעה ולא בתצהירה, כל טענה עובדתית, אשר באה לבסס הוכחה על קיום כוונת שיתוף ספציפית. 66.לאור האמור לעיל, אני קובע שלא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית, בנכסים שפורטו לעיל ואשר רשומים על שם הנתבע לבדו. נסיבות מקרה זה אינן חורגות מהנסיבות הקיימות בתיקים רבים אחרים ולו הייתה מתקבלת, במקרה דנן, טענת כוונת שיתוף ספציפי, מן הראוי היה לקבלה כמעט בכל מקרה אחר. התייחסות שכזו היתה מסכלת את כוונת המחוקק בחוקקו את חוק יחסי ממון ואין לתת לה יד. שאלת השיתוף בחובות 67.הנתבע טען בכתב ההגנה שהוא שרוי בחובות. לטענתו, הוא חב לבנק דיסקונט סכום כולל של 963,479 ₪, נכון למועד הגשת כתב ההגנה. בנוסף, הוא חב לבנק בגין ערבויות, בסך 63,448 ₪ והוא ביתרת חובה בחשבון בסך 100,000 ₪. דירת הצדדים ממושכנת בסך 220,000 ₪, לטובת בנק לאומי וקיים חוב נוסף, בסך 20,000 ₪ לבנק הפועלים. עוד נטען שהנתבע חייב כ - 750,000 ₪ בשוק האפור וסך 350,000 ₪ לאחיו, ..., אותם לווה ממנו כ - 3 שנים קודם לכן, על מנת למנוע את קריסת העסק. 68.התובעת טענה שבמסגרת האיזון הרכושי בין בני הזוג, אין לשתפה בחובות אלו וביקשה מביהמ"ש להשתמש לעניין זה בסמכותו מכוח סעיף 8 לחוק יחסי ממון. לטענתה, במועד נטילת ההתחייבויות על ידו, הנתבע כלל לא היה זקוק לכספים אלה, אשר ניטלו על ידו, בין היתר, מטעמים "פיסקליים" ולצורכיו הכלכליים. לטענתה, יש ללמוד על כך מהעובדה שהנתבע צבר במקביל נכסים, בשווי העולה על חובותיו. התובעת טענה גם שהנתבע לא הוכיח מה עשה בכספים שנטל, כנגד ההתחייבויות וככל הנראה, נטל חיובים אלה, ביו היתר, כדי לגרום לחיובה של התובעת בהם. עוד טענה שהואיל והנתבע מצוי, בשנים האחרונות, בקשר עם אישה אחרת, יש להניח שבתקופה זו נהג הנתבע לבזבז כספים אלה על אותה אישה. גם בעדותה טענה התובעת שאין לה כל מידע באשר לחובותיו ולהלוואותיו של הנתבע וטענה שלא יתכן שהוא יהיה ביתרת חובה במצב בו הוא גובה דמי שכירות מנכסים ומביא משכורת יפה. התובעת אף טענה שאין המדובר בחובות שנטל הנתבע למימון צרכיהם המשותפים של הצדדים, אלא לצורך הלוואות להן נזקק בנם של הצדדים, ציון. באשר לחובות לאחיו ולשוק האפור, טענה התובעת שהמדובר בחובות פיקטיביים, אשר נטענו לצורך התביעה. 69.עמדת הנתבע היא שיש לקבוע שבני הזוג חבים במשותף בחובות. בתצהירו, טען הנתבע שהתובעת אינה יכולה לתבוע זכויות בנכסים, מבלי להשתתף בחובות הרובצים עליהם וכי לא יעלה על הדעת שהיא תטען לזכויות בנכסים אך תתנער מהחובות שנצברו לצורך רכישתם. לטענתו, אם חזקת השיתוף לגבי החובות אינה חלה על הנכסים, הרי שהיא גם אינה חלה על הזכויות בהם. 70.המקור לחיוב בן זוג בחובות בן זוגו מצוי בסיפא של סעיף 6(א) לחוק יחסי ממון: "לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים, משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים". היה הנכס, אליו קשור החוב, בין הנכסים הנכללים בנכסי האיזון, ינוכה החוב המתייחס לנכס זה משווי נכסי האיזון, לא היה מצוי הנכס בין נכסי האיזון לא ינוכה החוב המתייחס לנכס זה, ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה (5) 584. 71.איזון המשאבים יערך על-פי קביעתו של כב' הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר בפס"ד חנוך: "... לאחר מכן נערך האיזון לפי סעיף 6(ב), היינו: '6. (ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה-כסף'. עינינו הרואות שאף כאן אין התייחסות לכל פריט קנייני בנפרד אלא לכל נכסי בן הזוג האחד מול כל נכסי בן הזוג השני ובין אלו נערך חישוב ההפרש וחלוקתו". עריכת איזון המשאבים תיעשה עפ"י הוראת החוק בהתייחס לנכסים הקיימים ביום הקובע, למעט חריגים במקרה של הברחת נכסים ולמעט נכסים אשר אינם נכללים בנכסי האיזון. 72.משקבעתי שלא הוכחה כוונת שיתוף ספציפית בנכסים והאיזון נדחה למועד פקיעת הנישואין, הרי שגם שאלת השיתוף בחובות תידון בעת פקיעת הנישואין. יחד עם זאת, על מנת למנוע הצורך בהתדיינות חוזרת, באותו עניין, בשלב מאוחר יותר, ראוי כבר עתה לקבוע מספר עובדות באשר למחלוקות זו. בעניין זה יש להוסיף שהואיל ובשלב זה טרם הביעה התובעת הסכמתה לגירושין הרי שמעבר הזמן עשוי לגרום לשני הצדדים לנזקים ראייתיים ולכן טובת הצדדים מחייבת בירור המחלוקות כבר עתה. 73.התובעת לא הייתה מעורבת בענייניו הכלכליים ובעסקיו של הנתבע ומטבע הדברים לא היתה מעורבת גם בענייני ההלוואות והחובות. כשם שלא ניתן לשלול מהתובעת את זכויותיה החוקיות, בשל חוסר המעורבות, כך לא ניתן להעביר לידה זכויות בנכסים ולשחרר חלקה מהשיעבוד או להעביר לידה זכויות נקיות, כל עוד קיים חוב מוכח, בוודאי כאשר החוב שימש לצורך רכישת אותה זכות. לא שוכנעתי שהחובות לבנק, להם טען הנתבע, הינם חובות אישיים. מנהל הבנק העיד שהנתבע נטל הלוואה, בסך 1,000,000 ₪, לשם סילוק הלוואה בבנק לאומי. לטענתו, התובעת הודתה לו על שסייע לבני הזוג לצאת מהחוב לבנק לאומי, ללא תביעה (עמ' 26, ש' 5, 14 - 15). מנהל הבנק העיד גם שנוצר חוב בסך 1,000,000 ₪ בבנק דיסקונט, לאחר שהנתבע נטל הלוואה לצורך רכישת מגרש באיזור ... (הכוונה ככל הנראה למגרש ב...), (עמ' 26, ש' 17 - 19). לא הוכח שהנתבע מימן בילויים עם אישה אחרת, באמצעות כספים שנטל בהלוואה ולא הוכח שהיו לנתבע הוצאות אישיות בסכומים המסבירים הלוואות כה גדולות. לאור האמור לעיל, טענת הנתבע שההלוואות ניטלו לצורך רכישת נכסים, אשר התובעת דרשה חלק מהם, נראית לי, עקרונית, סבירה. 74.יש לקבוע דין שונה לגבי החוב הנטען לאח .... הנתבע טען שהוא חב ל... סך 350,000 ₪, שנטל, לטענתו, שלוש שנים קודם פתיחת ההליכים. ... הצהיר שבשנת 2002, הלווה לנתבע סך 350,000 ₪, בעקבות הסתבכותו וחובותיו הרבים של הנתבע לחברת "שטראוס", לבנקים ולשוק האפור. לטענתו, הוא נתן לנתבע את כל הסכום בפעם אחת ובמזומן. על פי תצהירו, הסכום היה שמור בכספת בביתו. המדובר בכספים שלטענתו, נחסכו במשך 15 - 20 שנה. הוכח ש... שרוי בחובות המסתכמים בכ - 600,000 ₪ וכי התנהלו נגדו הליכי הוצל"פ. לעומת זאת טען ... שבתקופה בה הלווה לנתבע את סכום הכסף, היה אמיד ביותר ויכול היה להלוות לנתבע סכום זה. בתצהירו, טען שזכה בשני מכרזים וכי רווחיו היו נאים והחליט לחסוך חלק מהם. במהלך הדיון התברר שהמדובר, לכל היותר בסך 40,000 - 50,000 ₪ בלבד, מתוך כספי ההלוואה ולא הוכח מקור תשלום יתרת ההלוואה הנטענת. תחילה העיד ... שאיש מבני משפחתו אינו יודע על מתן ההלוואה אך בהמשך טען שילדיו יודעים על כך ורק לרעייתו לא סיפר. ... אישר שיחסיו עם רעייתו טובים וטענה זו אינה מתיישבת עם העובדה שהסתיר מפניה הלוואה, בוודאי לא הלוואה בסדר גודל שכזה. ... העיד שלא הצהיר על מתן ההלוואה בהצהרת ההון שהגיש וגם רואה החשבון של הנתבע העיד שאינו יודע על חוב זה ואישר שלו היה קיים חוב, היה צורך לרשמו בהצהרת ההון. רואה החשבון גם טען שלנתבע אין כל חובות פרטיים או אחרים. טענת הנתבע כאילו קיבל מאחיו ... הלוואה בסדר גודל כזה מפוקפקת. לא הוצג גם כל תיעוד אובייקטיבי על ההלוואה, אשר נטען כי ניתנה במזומן. ... טען שחלק מההלוואה מומן מכספים שקיבל כתוצאה ממכרז ובוודאי שכספים אלה לא התקבלו במזומן. עוד יש להוסיף שעדותו של ..., בעניין זה, לא הייתה משכנעת. לאור האמור לעיל נקבע בזה שלא עלה בידי הנתבע להוכיח שקיבל הלוואה מאחיו ... ועל כן אין לחייב את התובעת להשתתף בפרעונה. 75.הנתבע לא צירף ראיה כלשהי לקיומן של הלוואות בשוק האפור והוא אף לא שב על טענה זו בסיכומיו ועל כן אני דוחה טענתו גם באשר להלוואה זו. 76.לאור האמור לעיל, ניתן לראות עקרונית בחובות לבנקים חובות משותפים. יחד עם זאת יש צורך שגורם מקצועי יבחן, באורח יסודי, את הקשר שבין רכישת ומכירת הנכסים לבין סכומי ההלוואות. לשם מילוי מטרה זו בכוונתי למנות רואה חשבון ועל כך בהמשך. דמי שכירות 77.בסיכומיה, טענה התובעת שהיא זכאית למחצית מדמי השכירות שהשתלמו, או היו אמורים להשתלם עבור בית ..., בסך 425$ לחודש, ומחצית מדמי השכירות שהתקבלו עבור שכירת החנויות ביחידה המסחרית, ממועד הגשת התובענה. הסעד לדמי שימוש לא התבקש בתובענה עצמה. התובעת טענה לעניין זה שביהמ"ש התבקש ליתן פס"ד הצהרתי, באשר לנכסים ולזכויות שיתגלו במהלך בירור התובענה ולפרק את השיתוף בהם. לכאורה, הכלילה התובעת את הסעד לדמי השימוש בסעיף כללי זה. אין לקבל טענה זו שכן עוד בתחילת ההליכים טענה התובעת שלנתבע הכנסות פוטנציאליות מהשכרת נכסים על ידו ועל כן לו היה ברצונה לתבוע סעד של קבלת דמי שכירות, היה עליה לפרטו בתובענה המקורית ומשלא עשתה כן, לא ניתן להעניק סעד זה. לא רק זאת אלא שלא ניתן להיעתר לסעד זה, הכפוף לקביעה שהתובעת זכאית, כבר עתה, למחצית מהרכוש וכאמור, סעד זה נדחה. עוד אוסיף שלכאורה סעד זה סותר את ההסדר שנקבע בחוק יחסי ממון לפיו קיים משטר של הפרדת רכוש ומכיוון שהנכסים רשומים ע"ש הנתבע לבדו, הרי הם קניינו הבלעדי, עד למועד איזון המשאבים שייערך במועד החוקי. בהפ. 172/06 טאהה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח' (פורסם במאגר נבו), קבע כב' השופט זפט שמשטר ההפרדה הקבוע בחוק יחסי ממון הינו טוטלי ולא מצאתי מקום לחרוג בעניין זה מההסדר הכללי. אין בקביעה זו כדי למנוע בעד ביהמ"ש מלצרף את מלוא דמי השכירות להכנסות הנתבע, לצורך קביעת דמי המזונות. מינוי רואה חשבון 78.ביום 15.7.04 הגישה התובעת, בבש"א 54631/04, בקשה למינוי רו"ח, לצורך בדיקה והערכת שווי עסקיו, זכויותיו ונכסיו של הנתבע. בהחלטתי מיום 9.10.05, קבעתי שהצדדים יתייחסו בסיכומיהם גם לשאלת מינוי רואה החשבון. 79.בסיכומיה, טענה התובעת שלאור הסתירות שהתגלו במהלך הדיון, התעורר הצורך במינוי רו"ח, על מנת לשום את נכסי הקריירה של הנתבע ועל מנת להעריך את הכנסותיו ואת היקף עסקו. הנתבע טען שהואיל והוכח שאין כל הברחת רכוש מצדו ואין לו מוניטין, מתייתר הצורך במינוי רו"ח. כפי שקבעתי כבר, לא ניתן לראות בזכיון נכס מוניטין, יחד עם זאת, לנכס זה יש ערך כלכלי שערכו, כפי הנראה, ילקח בחשבון בעת איזון המשאבים. מקובלת עלי טענת התובעת שגרסתו של הנתבע בכל הקשור במכירת הבתים, קבלת תמורתם והשימוש בכספים הייתה הפכפכה ולא אמינה. גם במהלך הדיון בהעברת הכספים, דרך חשבון הבנק של הבת נתגלו סתירות משמעותיות, אשר לא ניתן לזקוף אותן רק לזמן שחלף. למעשה, לא ניתן לדבר על גרסה מגובשת אחת של הנתבע, אלא על מספר גרסאות, אשר אינן מתיישבות אחת עם רעותה ואשר הנתבע שינה מעת לעת. 80.לאור האמור לעיל, נחה דעתי שבמקרה זה אין מנוס ממינוי רו"ח, לבדיקת כל נכסי הנתבע, זכויותיו וחובותיו, במהלך התקופה המתחילה זמן מה לפני התערערות היחסים בין הצדדים והמסתיימת במועד הגשת התובענה. הצורך במינוי נובע, בין היתר, מהעובדה שלנתבע נכסים, ששווים יאוזן במועד פקיעת הנישואין וקיים חשש שעד אותו מועד ייעלמו נכסים ומכל מקום, כאמור, קיים חשש לנזקים ראיתיים. 81.התובעת טענה שכשנה לפני תחילת ההליכים, דהיינו בתחילת שנת 2003, פרץ משבר בחיי הנישואין, עת גילתה, לטענתה, שהנתבע מקיים קשר עם אישה אחרת. הנתבע הכחיש טענות בדבר קשר זה אולם לא טען שהמשבר החל במועד אחר. לפיכך, הצורך בבדיקה מתעורר החל במחצית שנת 2002 , דהיינו החל ביום 1.7.02. 82.רואה החשבון יבדוק גם את רכישת ומכירת הנכסים ואת טענות הנתבע בקשר לחובות ולהלוואות. לשם כך יבדוקו, בין היתר: מועדי קבלת ההלוואות ורישום השיעבודים, התנועות בחשבונות הבנק של הנתבע, יבוצעו הצלבות בין התקבולים ממכירת הבתים לבין ההשקעות, יבדק למה שימשו הכספים שנלקחו כהלוואה, אם ומתי הוחזרו הלוואות וחובות על ידי הנתבע, מתי הופקדו כספים בחשבון הבת, מתי יצאו ממנו ולמה שימשו. כל זאת כבסיס להחלטה מהו היקף רכושו של הנתבע, האם הועלמו זכויות ומה חלקה של התובעת בהחזר ההלוואות והחובות. רואה החשבון יהיה רשאי להרחיב את בדיקתו גם על פני תקופה ארוכה יותר, לקבל כל מסמך ולעשות כל בדיקה, לפי שיקול דעתו. אני מורה לנתבע למסור לרו"ח יפוי כח לבדיקת זכויותיו של הנתבע בכל גוף שהוא, לרבות בנקים, המוסד לביטוח לאומי, מע"מ, מס שבח מקרקעין, מס הכנסה, חברת "שטראוס" וכל גוף פיננסי אחר. 83.הואיל והצורך במינוי רואה החשבון, במקרה דנן, נבע מהתנהלותו של הנתבע, מן הראוי שבשלב ראשון ישא הנתבע בהוצאות עריכת הבדיקות. בשלב מאוחר יותר ניתן יהיה לקבוע חלוקת הנטל על שני הצדדים או העברתו על שכם התובעת. 84.ב"כ הצדדים ינסו להגיע להסכמה בדבר זהותו של רואה החשבון ויגישו הודעה בעניין זה, בתוך 21 יום. היה והצדדים לא יגיעו להסכמה בעניין זה, ימנה ביהמ"ש רו"ח, לפי שיקול דעתו. שמירת זכויות 85.ההסדר שנקבע בסעיף 11 לחוק יחסי ממון, נועד להגן על זכותו של בן הזוג חסר הנכסים ולשמר נכסים וזכויות, לבל יוברחו או יועלמו, לפני מועד האיזון עתידי. לבית המשפט ניתנו סמכויות מרחיקות לכת לשם שימור זה ובין השאר רשאי הוא לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה, לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג, ולצוות על רישום הערה בפנקס המתנהל על פי חוק, לגבי נכס של אחד מבני הזוג, ראו ע"א 1915/91 יעקובי ואח' נ' יעקובי ואח', פ"ד מט(3) 529). ניתן לקבוע שבמסגרת סמכויות אלה נכללת גם האפשרות למנות רואה חשבון ובודאי שניתן לאשר צוי מניעה ועיקולים זמניים שהוטלו במהלך ההליכים ולהטיל צווים אחרים. האם יש מקום ליתן סעד הצהרתי קודם למועד פקיעת הנישואין? 86.כאמור, עפ"י ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון, נדחה הליך איזון המשאבים למועד פקיעת הנישואין, היינו גירושין או, חלילה, מות אחד הצדדים. קיימת מחלוקת בפסיקה אם יש ליתן פס"ד הצהרתי, בו יוצהר על זכויות בני הזוג במכלול נכסיהם, קודם לפקיעת הנישואין. לעיתים מסתפק ביהמ"ש בנקיטת צעדים לשמירת זכויות, על פי סעיף 11 לחוק, על מנת שלא תפגענה זכויות עתידיות כלשהן של בן הזוג, עד הגיע מועד פקיעת הנישואין. מנגד, ישנם שופטים הסוברים שבמקרים מיוחדים יש להיעתר לתביעות לסעד הצהרתי, המוגשות אף קודם לפקיעת הנישואין, במקרה שקיים חשש שהצד השני יבריח רכוש או יפגע בזכויות הצד שכנגד, ראו תמ"ש (כ"ס) 27062/04 ש.י. נ' ש.א. (פורסם במאגר נבו), באותו פס"ד הובעה גם הדעה שביהמ"ש יטה ליתן פס"ד המבוקש כאשר שוכנע שחיי הנישואין הגיעו לקיצם וענייני ממון מעכבים את פקיעתם. באותו מקרה חיו בני הזוג בפירוד מוחלט כשנתיים בטרם ניתן פסק הדין. 87.ניתן להיעתר לבקשה למתן פס"ד הצהרתי טרם פקיעת הנישואין, כאשר שני בני הזוג נתנו הסכמתם לכך. ראו: ע"א 4909/92 דורות נ' דורות, תק-על 95(2) 1473, 1475, תמ"ש 68461/97 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2004(4) 136, תמ"ש (י-ם) ר.א נ' ב.ר., תק-מש 2003(1) 493, תמ"ש (י-ם) 13811/03 ש.י. נ' ד.י. (פורסם באתר נבו). 88.בתמ"ש (חי) 11130/02 ד.ל. נ' ד.ש. (פורסם באתר נבו) קבעה חברתי, כב' השופטת אלה מירז, שיש לראות בעצם קיום הליך ההוכחות בנושא הזכויות בדירה, הסכמה מצד בני הזוג למתן פס"ד הצהרתי. באותו מקרה הגיש הבעל לביה"ד הרבני, תביעת גירושין עוד בטרם הגישה האשה תביעתה למתן פס"ד הצהרתי ובביהמ"ש טען לגופו של עניין וביקש לדחות את התביעה. ספק בעיני אם ניתן לראות בעצם ההתדיינות הסכמה למתן פס"ד הצהרתי, במקרים בהם הביע הנתבע התנגדות מפורשת למתן פס"ד הצהרתי. בבע"מ 492/06 פלוני נ' אלמונית (לא פורסם), קבעה כב' השופטת ארבל שבסעיף 5 לחוק יחסי ממון נקבעה הזכות לאיזון משאבים עם פקיעת הנישואין וזוהי ההלכה הפסוקה ומשלא התגרשו בני הזוג, הרי שתביעתו של המבקש להצהיר על זכויותיו הרכושיות שאינן בנות איזון, מוקדמת היא, חרף העובדה שבני הזוג פרודים בפועל, מזה זמן רב. 89.בסיכומיה ביקשה התובעת שביהמ"ש יקדים את מועד האיזון, תוך שימוש בסמכויות שיש לביהמ"ש, לטענתה, על פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, זאת בה בשעה שהתובעת היא זו המתנגדת לפקיעת הנישואין, פקיעה אשר תאפשר ביצוע האיזון במועד הקבוע בחוק. בתשובה לסיכומי הנתבע טענה התובעת, בסעיף 24, כי סירובה להתגרש מהנתבע נובע מרצונה להגיע להסכם כולל אשר יסדיר את זכויותיה הכלכליות והדגישה כי הביעה התנגדותה לגירושין בתחילת ההליכים בין הצדדים. התנגדותה של התובעת לגירושין, משיקולים טקטיים ולא מתוך אמונה שקיים סיכוי ממשי להמשך חיי הנישואין בין בני הזוג, כשהיא מצטרפת לדרישתה לפרק אך ורק את הנכסים הרשומים על שם הנתבע בלבד, נגועה בחוסר תום לב. כידוע, סעד למתן פסק דין הצהרתי הוא סעד מן היושר ועל כן כאשר התובענה נגועה בחוסר תום לב, אין להיעתר לה. לאור האמור לעיל, אני דוחה את תביעתה של התובעת למתן פס"ד הצהרתי. לסיכום 90.לאחר ששקלתי את האמור לעיל, ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים וטענותיהם, אני מורה כדלקמן: א.התובעת לא הוכיחה כוונת שיתוף ספציפית בנכסים הרשומים ע"ש הנתבע לבדו ועל כן הזכות לאיזון המשאבים טרם גובשה. האיזון ייעשה עם פקיעת הנישואין ובהתאם להוראות החוק. ב.ימונה רו"ח לבדיקת נכסי הנתבע, זכויותיו וחובותיו, כמפורט בסעיפים 79 - 83 דלעיל. ג.טענות הנתבע בדבר חוב שהוא חב לאחיו וחובות לשוק האפור נדחות. רואה החשבון יגיש לביהמ"ש דו"ח לגבי יתר החובות. ד.צווי העיקול וצווי המניעה, שהוטלו על פי החלטתי מיום 11.2.04 יעמדו בתקפם, למעט העיקול על המשאית, שבוטל ביום 20.7.04. תביעת המזונות בתמ"ש 4130/04 91.התובעת טענה שעד פרוץ המשבר, סיפק לה הנתבע את כל צרכיה ואף מעבר לכך, "כיד המלך". הנתבע נשא ישירות בכל הוצאות אחזקת הבית, הפקיד בידי התובעת מזומנים רבים, שקים פתוחים וכרטיס אשראי מחשבונו, לשימוש חופשי על ידה. לאחר המשבר, החל הנתבע לחסוך בכספים ובהוצאות, החל להקציב לתובעת הקצבה שבועית מופחתת, נטל ממנה את פנקס השקים ולא נתן עוד בידה את כרטיס האשראי. 92.הנתבע הודה בכך שביקש לצמצם בהוצאות וטען שעשה כן במגמה לצאת ממשבר כספי קשה, בו הוא מצוי ולהיחלץ מחובותיו הרבים. עם זאת טען שלמרות הכל הוא ממשיך לשאת בכל הוצאות החזקת המדור ונותן לתובעת סך 500 ₪ בשבוע. 93.בדיון מיום 11.5.04, ניתן תוקף משפטי להסכמת הצדדים לפיה יישא הנתבע בתשלומי המשכנתא ובכל הוצאות הבית: מים, חשמל, גז, טלפון (בסכום של עד 400 ₪), כבלים, אינטרנט. עוד הוסכם שהנתבע יבצע בבית תיקונים, ככל שיידרש וימשיך לספק את כל מוצרי החלב לבית, כפי שעשה בעבר. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת סך 500 ₪ עבור כל הוצאותיה. 94.לבקשת התובעת אשר טענה, בין היתר, שהנתבע חדל, בשלב מסויים, לספק מוצרי חלב לבית, הוגדלו, ביום 1.11.04, דמי המזונות הזמניים ב - 500 ₪ לחודש, החל מאותו מועד. יכולתו הכלכלית של הנתבע ורמת חיי המשפחה הכנסות הנתבע מהזיכיון 95.התובעת טענה שהנתבע הינו בעל עסק אדיר מימדים של חלוקת מוצרי חלב וסלטים של חברת "שטראוס", באזור ... ויישובי האזור והינו בעל זיכיון לכך. לטענתה, אין לה מידע אודות הכנסותיו של הנתבע מקו החלוקה, אולם על פי מידע שנהג ליתן לה, עמדה הכנסתו על כ - 30,000 ₪ לחודש. עוד הוסיפה שלנתבע עסקים במזומן, עם בתי ממכר, להם משווק את מוצרי "שטראוס" וכתוצאה מכך השתכר סכומים רבים במזומן. 96.הנתבע הכחיש טענות התובעת באשר להכנסותיו וצירף לכתב הגנתו דו"ח רווח והפסד לשנת 2003. על פי דו"ח זה, הכנסתו השנתית, עמדה על סך 70,775 ₪ ובממוצע חודשי, על סך 5,900 ₪. הנתבע צירף גם דו"ח רווח והפסד, לחודשים 1/04 - 8/04, ממנו עולה שיתרת הרווח לתקופה זו, הינה בסך 18,592 ₪. לטענתו שנתיים וחצי קודם לכן, הוא עבר ניתוח לב, המחייבו להימנע ממאמץ ועל כן קו החלוקה פוצל באופן ששלושה רבעים ממנו עברו לבנם של בני הזוג ורבע נותר לנתבע. התובעת ביקשה לדחות את טענת הנתבע בדבר מצבו הבריאותי בטענה שהוא אינו הולך לביקורות רפואיות, בדיקות או מעקבים רפואיים, נהפוך הוא, הנתבע נוהג לעשן, לשתות, לסעוד במסעדות ומבלה מחוץ לבית עד לשעות הבוקר. אינני מקבל את טענות התובעת בעניין זה ומוטב היה להמנע מהעלאתן. העובדה שאדם מזניח את בריאותו אינה מוכיחה שהוא בריא אלא, לעיתים, ההיפך. הנתבע המציא אישורים רפואיים על מצבו הרפואי והדברים מדברים בעד עצמם. 97.ניתן ללמוד על רמת הכנסתו של הנתבע מהזכיון, בין היתר, מעדותו של יועץ המס של הנתבע. על פי עדות זו, לא מובאות בחשבון בדו"ח המס, הוצאות מוכרות. הנתבע זכאי להחזרי פחת גבוהים ועל כן, בפועל, עומדים לרשותו סכומים גבוהים יותר מ - 6,000 ₪ לחודש ולמעשה על פי הדו"ח, הכנסתו הינה בסך 9,500 ₪ לחודש. 98.כדי להוכיח את הכנסותיו של הנתבע, היה על התובעת להוכיח את כמות הסחורה שהנתבע משווק מדי חודש בחודשו, את ההפרש שבין מחיר המוצרים שהנתבע רוכש מחברת "שטראוס" לבין המחיר בו הוא מוכר את המוצרים לחנויות, או את שיעור העמלות לו זכאי הנתבע בגין הפצת המוצרים. עובדות אלה לא הוכחו. הנתבע הציג את מסמך תנאי ההפצה, שנחתם בינו לבין חברת "שטראוס" ביום 1.4.04. על פי מסמך זה קיימים שיעורי עמלות להם זכאים המפיצים. בטופס עצמו לא מולא שיעור העמלות, הנתבע לא נחקר בעניין זה, נציג "שטראוס" לא זומן לעדות ושיעור העמלות נותר עלום. התובעת ניסתה לבסס את טענותיה, באשר ליכולת השתכרותו של הנתבע, על דפי חשבון הבנק של הנתבע, מהם עלה שהופקדו במועדים מסויימים, סכומי כסף גבוהים יחסית. כך לדוגמה, על פי ת/41, בין התאריכים 7.1.05 - 20.1.05, הופקד לחשבונו סך 22,115 ₪ והוצא סך 23,275 ₪, על פי ת/44, הופקד בחשבון הנתבע, ביום אחד, סך 20,843 ₪. קיימים דפי חשבון נוספים בהם הפקדות בסכומים גבוהים. התובעת לא הוכיחה מהות ההפקדות, האם המדובר בתקבולים, עבור הפצת מוצרים או בתקבולים אחרים. פרט לעובדה שהמדובר בתנועות בחשבונות הבנק של הנתבע (עמ' 33, ש' 26), לא הוכח דבר. גם אם המדובר בתקבולים, טענה שהוכחשה ע"י הנתבע (שם, ש' 25), הרי שלא הוכח עבור כמה ימי הפצה נתקבל הסכום. יתכן שהמדובר בתקופה ארוכה יותר מאשר שבועיים (פער הזמן שבין ה - 7.1.05 ל - 20.1.05) ואף אם המדובר בשבועיים, הרי שהמדובר, לכאורה, במחזור בסך 1,700 ₪ ליום, שהינו מחזור קטן ביותר. אם אקח בחשבון שעל הנתבע לשלם עבור כל מוצר שהוא מוכר ויש לנתבע גם הוצאות בייצור ההכנסה, יוצא שלא ניתן ללמוד מדפי החשבון כשלעצמם, על הכנסותיו של הנתבע. 99.התובעת טענה גם טענות בדבר שווי הזיכיון ואולם לא רק ששווי הזיכיון לא הוכח, אלא שאף לו היה מוכח לא ניתן היה ללמוד ממנו על יכולתו הכלכלית של הנתבע ומה גם שמימוש הזיכיון יגרור אחריו, מטבע הדברים, אובדן אחד משני מקורות ההכנסה העיקריים עליהם מבקשת התובעת לבסס את מזונותיה. הכנסות הנתבע מדמי שכירות 100.התובעת טענה שבנוסף להכנסתו מעבודתו, קיימת לנתבע הכנסה מדמי שכירות, בסך כולל של 3,500$ לחודש, מהשכרת החנויות ביחידה המסחרית לרבות פוטנציאל הכנסה משכירות, מבית .... 101.בכתב הגנתו טען הנתבע ששתי חנויות עומדות ריקות, למעלה מחצי שנה ואילו בנייתה של היחידה השלישית טרם הושלמה ועל כן אינה מוכנה להשכרה. בתצהירו טען הנתבע שההכנסות מדמי השכירת נמוכים יותר ופירט את דמי השכירות המתקבלים : א. חנות ברח' ..., מושכרת לחברת "..." עבור סך 500 ₪. ב. חנות בפינת רח' ..., שוכר בסך 250$ לחודש ומשכיר כנגד דמי שכירות בסך 1,548 ₪ בצירוף מע"מ. ג. חנות במרכז המסחרי, הנתבע טען שמקבל עבורה דמי שכירות בסך 400$ לחודש ולא 1,000$, כטענת התובעת. 102.מעדות הנתבע עולה שהוא גובה דמי שכירות בסך כ- 2,800 ₪ לחודש, לפחות. יועץ המס העיד שבשנת 1999, עמדה הכנסת הנתבע מהשכרת הנכסים, על 35,000 ₪ שהינם כ - 2,900 ₪ בחודש ובשנת 2003, עמדה על סך 45,000 ₪, שהינם כ - 3,800 ₪ לחודש. הנתבע העיד שיתכן שבעבר נהג להשכיר את החנות במרכז המסחרי בסך 1,000 $ לחודש ויתכן שאף בסך 1,500 $ (עמ' 26, ש' 4). עוד הודה שנהג להשכיר את בית ... בסך 850 $ לחודש אולם הוציא את הדיירת, בשל רצונו למכור את הבית (עמ' 30, ש' 1 - 6). אינני מקבל טענה זו. אין זה סביר שהנתבע יוותר על דמי שכירות נכבדים, תקופה כה ארוכה רק משום שבדעתו למכור את הבית, זאת כאשר הזכויות בבית מעוקלות וטרם ניתנה החלטה שתאפשר מכירתו. גם טענת הנתבע שהשוכרת הייתה מכשילה את המכירה אינה מקובלת עלי ועל כן, גדל פוטנציאל הכנסת הנתבע מדמי שכירות ב - 3,830 ₪ נוספים. 103.לאור האמור לעיל נקבע בזאת שהנתבע מסוגל לגבות מנכסים שבהחזקתו דמי שכירות בסך כ- 6,600 ₪ לחודש. נכסי נדל"ן ונכסים נוספים 104.התובעת ביקשה לבסס את יכולתו הכלכלית של הנתבע, גם על נכסי הנדל"ן שבבעלותו. המדובר בנכסים שהתובעת טענה שהיא זכאית למחצית הזכויות בהם. כזכור, נקבע שבנוסף לבית המגורים הנתבע הוא הבעלים של בית ..., של היחידה המסחרית ושל המגרש ב.... הנתבע טען שהנכסים משועבדים בגין הלוואות שנלקחו לצורך רכישתם והוא אף ביקש למכור את בית ... על מנת לכסות את החובות. 105.העובדה שהנתבע רכש, במשך השנים, נכסי מקרקעין, עשויה ללמד על יכולתו הכלכלית. אמנם חלק נכבד מהנכסים שועבדו לצורך מימון רכישתם, או לצורך מימון רכישת נכסים אחרים, אולם, גם לאחר שהנתבע מכר מספר נכסים, למטרה זו, נותרו בידו נכסי מקרקעין, מלבד בית המגורים. בהחלטתי בתיק הרכוש קבעתי שרואה חשבון יגיש לביהמ"ש דו"ח על מצבו הכספי של הנתבע ובין היתר יבחן את התקבולים ממכירת הבתים והחזרי ההלוואות. לאור האמור לעיל לא ניתן, בשלב זה, לקבוע את ערכם הכולל של נכסי הנתבע אך מצד שני לא ניתן להתעלם מקיומם של נכסים בעלי ערך משמעותי. חובות 106.כאמור, הנתבע טען שנכסי הנדל"ן ויתר הרכוש הרשום על שמו, ממושכנים או משועבדים לטובת הבנק. הנתבע טען גם שהוא חב לבנק דיסקונט סך 963,479 ₪, סך 63,448 ₪ בגין ערבויות והוא מצוי ביתרת חובה בחשבון בסך העולה על 100,000 ₪. 107.התובעת טענה שהנתבע צירף אישורים בגין ההלוואה בסך 800,000 ₪, אשר נטל עובר לפרוץ המשבר ביניהם ובעת שכבר הייתה לו מאהבת. עוד נטען שההלוואה ניטלה בתנאי החזר בתוך 6 חודשים ורק אדם אמיד ביותר יכול לעמוד בתנאי הלוואה זו. הנתבע טען שהמדובר בסדרת הלוואות שנלקחו, בשנים האחרונות, לצורך סגירת יתרת חובה וכיסוי הלוואות קודמות שנטל מהבנק. אף נושא זה יתברר על ידי רואה החשבון. רמת החיים 108.התנהלות הנתבע בעסקיו ועדותו החמקמקה, בשאלות הנוגעות להכנסותיו וליכולתו הכלכלית, הקשו על קביעת גובה השתכרותו. במקרים כגון אלה ניתן להסתמך גם על רמת החיים, אותה נהג הנתבע לספק למשפחה, כאשר היחסים בין בני הזוג היו תקינים. לרמת החיים השלכות ישירות גם על קביעת גובה המזונות להן זכאית התובעת. אין חולק שבני הזוג מתגוררים בבית רחב ידיים, הכולל מחסן וגינה מטופחת. הנתבע הודה גם שלפני הסכסוך, היה בני הזוג מנויים על עיתון צהריים וכי ביטל את המינוי לאחר תחילת הסכסוך. אין חולק גם שהבית היה מחובר תמיד לכבלים. 109.התובעת טענה שהמשפחה התנהלה ברמת חיים גבוהה ביותר. ביתם מאובזר במיטב הריהוט, מכשירי החשמל ואביזרי נוי, בני הזוג נהגו לבלות במסעדות, בבתי קפה, רכשו ביגוד והנעלה, מהמובחר ביותר, נפשו רבות בבית מלון בארץ ובחו"ל, הן בנפרד והן ביחד והן עם ילדיהם. לטענתה, בשנים האחרונות רק התובעת לבדה נסעה רבות לחו"ל ולצורך הוכחת הטענה צירפה את צילום דרכונה. עוד טענה שהנתבע איפשר לה לרכוש כל דבר בו חפצה ונהג לשוב מנסיעותיו בחו"ל עם מתנות רבות ויקרות. לטענתה לא חסר לה דבר, היא קיבלה "ים של כספים במזומן" וקנתה כל מה שרצתה. 110.התובעת טענה שעד פרוץ המשבר, הייתה לה עוזרת בית שהגיעה בין פעם לפעמיים בחודש. לטענתה, היא שילמה לעוזרת סך 35 ₪ לשעה, בתוספת נסיעות והעוזרת עבדה 5 שעות בכל פעם. עוד נטען שבני הזוג העסיקו גנן, פעם בחודש, בעלות של 250 ₪ לביקור. התובעת הודתה שבני הזוג לא שילמו מעולם סך 600 ₪ לחודש לגנן, כפי שתבעה בתביעתה, אך הוציאו סכומי כסף עבור קניית חומרים, דשנים וחידוש צמחיה. לטענתה, הזמינה גנן בערך 6 פעמים בשנה. הנתבע הכחיש החזקת גנן וטען שעוזרת בית הגיעה רק בחגים. 111.הנתבע טען שרמת החיים לה טענה התובעת, התבססה בעיקר על הלוואות והתחייבויות שנטל על עצמו ולא על הכנסתו בפועל. עוד טען שהתובעת נהגה בפזרנות, אשר הובילה לסחרור כלכלי, עד שנאלץ למכור נכסים כדי לסלק חלק קטן מהחובות. 112.התובעת ביקשה ללמוד על יכולתו הכלכלית של הנתבע גם מהעובדה שהוא נשא בשכר הלימוד של הבת, בסך 25,000 ₪ ובהוצאות טיפול שניים ושתל בסך 7,000 ₪. הנתבע גם מימן לעצמו ניתוח בעלות של 24,000 ₪. אכן הנתבע הוציא סכומים גדולים עבור הוצאות אלה אולם המדובר בהוצאות הכרחיות ובכל מקרה חריגות ומוגבלות בזמן. 113.בסמוך למועד הגשת הסיכומים הגישה התובעת בקשה להוספת ראיה בבש"א 52934/06. התובעת טענה שלקראת חג הפסח האחרון, עת חפץ הנתבע לטוס לארה"ב, שילם באחת את חובותיו בלשכת ההוצל"פ, בבנק הממשכן ובמל"ל. חובות אלה נוצרו על ידו במכוון ועקב אי תשלום המזונות הזמניים שנפסקו ובכלל זה תשלומי המשכנתא. לטענתה, החוב הסתכם בעשרות אלפי שקלים. מכאן לדעתה יש ללמוד על יכולתו הכלכלית של הנתבע. בתגובתו טען הנתבע שאין מקום להוספת הראיה, בשלב זה של המשפט ומכל מקום טען שהבן ציון, השוהה בארה"ב, ביקש לארחו, בתקופת החג ועל כן מימן את הוצאות הנסיעה, השהיה ואף נשא בחובות. ההתרשמות הכללית היא שהנתבע לא גילה את מלוא מקורותיו הכספיים. מצד אחד ניסה הנתבע לגמד את יכולתו הכלכלית ומצד שני ביקש להציג מצבת חובות מנופחת. בשלב מתקדם זה של הדיון, לא ניתן להגיע לחקר האמת בשאלה הנדונה. ביהמ"ש לא נתבקש לזמן לעדות את הבן ..., התרשמתי ששני הצדדים אינם מעוניינים ובצדק, לערב את הילדים במשפט. לאור האמור לעיל, כל צד נותר בטענותיו. אף לו היתה מוכחת הטענה שלנתבע כספים ממקורות עלומים, הרי שביחס לחובות שהנתבע טוען שהוא חב, לגורמים שונים, אין המדובר בסכום משמעותי. ניתן יהיה להעלות טענה זו בפני רואה החשבון שימונה. 114.מהראיות שהובאו בפני מסתבר שרמת החיים של בני הזוג הייתה גבוהה יחסית, יחד עם זאת ניתן לקבוע שהתובעת הפריזה בעניין זה. המסקנה היא שהנתבע סיפק את צרכי המשפחה ברווחה. תרומות 115.אין חולק שהנתבע מעורב בעזרה למעוטי יכולת ולגורמים דתיים אך בעוד התובעת טוענת שמקור הכספים בנתבע, טוען הנתבע שהוא נוהג לגייס כספים מאחרים ולא מכספיו הוא. לטענתו העביר לכולל, במשך 3 חודשים, סך כולל של 3,000 ₪, אולם חדל לעשות כן שנתיים - שלוש קודם לכן. בהמשך הודה הנתבע שבשנת 2002 תרם למעלה מ - 4,000 ₪ לרב מסויים, עוד העיד שהוא משלם עבור נדרים לבית הכנסת, סכומים שבין 200 - 400 ₪ (עמ' 4, ש' 20 - 28) ושתרם לבית הכנסת שני "כסאות אליהו הנביא". לטענתו עלות כל כיסא הינה 1,300 ₪. במהלך הדיון הוצגו גם שיקים שנתן הנתבע כתרומות. 116.הנתונים הברורים שבפני, מצביעים על הכנסה העולה על 17,000 ₪ לחודש. המסקנה היא שיכולתו הכלכלית של הנתבע מספיקה לכיסוי צרכיה של התובעת, אם כי לא ברמה שהתובעת תבעה. יכולתה הכלכלית של התובעת 117.התובעת הינה עקרת בית ולטענתה אין לה כל הכנסה. הנתבע טען שהתובעת מטפלת בילדי בני משפחתם בביתם והכנסותיה אינם ידועות לו. עוד טען שהתובעת נוהגת לאפות עוגות לאנשים פרטיים ולבשל לארועים ואזכרות, תמורת תשלום. טענה זו לא הוכחה על ידי הנתבע ובא כוחה אף לא חקר את התובעת בעניין. מזונות אישה 118.מקור החיוב במזונות בן הזוג קבוע בסעיף 2 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט - 1959 (להלן - "החוק"). בסעיף זה נקבע: "אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". בענייננו, חל על הצדדים הדין העברי לפיו חייב הבעל במזונות אשתו. 119.חובת המזונות לאישה נוצרת עם הנישואין וממשיכה להתקיים כל עוד לא הותר קשר הנישואין, ע"א 87/49 לוין נ' לוין, פ"ד ה 921, 935 וכן ע"א 560/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לח(3) 744. במזונות אישה חל הכלל "עולה עמו ואינה יורדת עמו", אשר לפיו החובה לזון את האישה אינה מתפרשת על פני צרכיה ההכרחיים בלבד, אלא יש לזון אותה לפי מעמדה ולפי הרמה אליה הורגלה בבית בעלה, ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721 וכן ע"א 239/95 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 147. בעניין זה נקבע שהדגש הוא על רמת החיים שהאישה הורגלה אליה ולא על עשרו של הבעל. יחד עם זאת, גם כאשר מצבו הכלכלי של הבעל אינו טוב, עליו לספק לאשתו את מזונותיה המינימליים ולא תשמע ממנו טענה שאין ידו משגת. על רמת החיים ניתן ללמוד בין היתר מתכולת הבית, אופני הבילוי ואופי המדור בו התגוררו בני הזוג בעת נישואיהם. 120.ב"כ התובעת טענה בסיכומיה שאין נפקא מינה מהיכן הגיע הכסף, ששימש את הנתבע, לצורך הבטחת רמת החיים, האם מהכנסות או מהלוואות. עמדתה היא שהתובעת הורגלה לרמת חיים מסויימת ועל הנתבע לדאוג לכך שרמת חיים זו לא תפגע. 121.הנתבע טען שהתובעת היא מורדת או מעין מורדת שכן אינה מקיימת את חובותיה כלפיו. עם זאת, העיד הנתבע שהתובעת ובנותיו נהגו לנקות את הבית ועל כן טענה זו לא הוכחה בפני. הנתבע העיד שהתובעת אינה מוכנה לקיים עמו יחסי אישות. התובעת טענה שהנתבע מנהל רומן עם אישה אחרת ואף נקבה בשמה. הנתבע הכחיש טענה זו וטען שנהג לשתות קפה ולשוחח בטלפון עם אותה אשה. עוד הוכח שהנתבע נוהג לשוב לדירת הצדדים בשעות מאוחרות והוא אף העיד שהוא "חובב נשים". אינני מכריע בשאלה האם הנתבע מקיים קשר רומנטי עם אישה אחרת. די בכך שהתובעת סברה, על סמך התנהגותו של הנתבע, שהוא מנהל קשר כזה, על מנת לקבוע שיש בסיס לסירובה לקיים עמו יחסי אישות ומה גם שהנתבע לא טרח להפיס את דעתה של התובעת ולהשקיט את חששותיה בעניין זה, אלא ההיפך. לאור האמור לעיל נקבע בזה שהתובעת לא הפסידה זכאותה למזונותיה. צרכי התובעת 122.התובעת מזונות בסך כולל של 17,200 ₪ לחודש, לפי החלוקה הבאה: הוצאות התובעת10,300 ₪ הוצאות בית וכלליות3,500 ₪ מדור (החזר ההלוואות הרובצות על הבית)2,500 ₪ 123.הנתבע טען שהסכומים הנתבעים מוגזמים ומופרכים. בסיכומיו, טען שהתובעת לא הוכיחה במסמכים, את הוצאותיה עבור מוצרי הקוסמטיקה, תכשיטים ואביזרי נוי ועיתונים ומגזינים, למעט מנוי לעיתון "ידיעות אחרונות" למשך שנה. עוד נטען שרכיב חידוש משק ושונות ורכיב התיקונים ותחזוקה, הינו רכיב אחד, הנתבע פעמיים וכי גם לגביו לא הוצגה כל ראיה. 124.התובעת טענה שהיא זקוקה לסכום מינימלי של 850 ₪ לחודש לשם רכישת ביגוד והנעלה. עבור נסיעות תבעה 1,000 ₪ לחודש. לטענתה, נהגה לסוע לתל אביב, לפחות פעם - פעמיים בחודש וביום אחד הוציאה 200 ₪ עבור נסיעות בלבד. עבור נופש בחו"ל, תבעה 500$ בחודש. לטענתה, נהגו לסוע לקברי צדיקים, פעם בחודש וללון בבתי מלון בצפת. עוד העידה שבני הזוג נהגו לטוס לחו"ל ומשנת 1989 - 2000, טסה לחו"ל 6 פעמים וכל ההוצאות שולמו ע"י הנתבע. התובעת פירטה את התיקונים הדרושים בבית. הנתבע הכחיש שנהג לקנות שתיה במאות אלפי שקלים. משיקים שהוצגו הוכח שהנתבע נהג לרכוש משקאות בסך כ - 600 ₪ לחודש. הנתבע העיד שיתכן שנהג לקנות בשר בסך 700 - 800 ₪ בחודש. 125.אכן הוצאות רבות שתבעה התובעת לא הוכחו. עם זאת, קיימות הוצאות, שהוכחתן אינה פשוטה, כגון מתנות, אירועים ואירוח חברים ומשפחה, לגביהן הנתבע לא חקר את התובעת ועל כן ניתן לקבל לגביהן את טענות התובעת, בגדר הסכום הסביר. 126.התובעת תבעה חיוב הנתבע בתשלום מלוא המשכנתא בסך 2,400 ₪ לחודש. הואיל ולא יכול להיות חולק שמחצית מסכום זה חלה, בכל מקרה על הנתבע והואיל והיתרה נופלת מדמי השכירות שהיה על הנתבע לשלם, לו היה צורך בהשכרת דירה, לשם מילוי חובת המדור הרובצת על הנתבע - ישא הנתבע במלוא החזרי המשכנתא. לסיכום 127.לאחר ששקלתי את הנתונים והראיות שהובאו בפני ובהתחשב בעובדה שבני הזוג חולקים מדור משותף ושעל הנתבע להחזיר חובות, אני מחייב את הנתבע כדלקמן: א. הנתבע ישא, במועדם, בהוצאות החזקת הבית הבאות: החזרי המשכנתא החודשיים, ארנונה עירונית, ביוב, מים, חשמל, גז, טלפון (בסכום של עד 400 ₪ לחודש) אגרת טלביזיה, כבלים ואינטרנט. דין החיוב בתשלומים אלה כדין חיוב במזונות. ב. הנתבע ישלם לתובעת מזונות בסך 4,000 ₪ לחודש. סכום זה כולל החזקת גנן ועוזרת בית, לפי ראות עיני התובעת. ג. אם יהיה צורך בביצוע תיקונים במשק הבית הם יבוצעו ע"י הנתבע ועל חשבונו. ד. הנתבע יישא הנתבע במחצית ההוצאות הרפואיות החריגות של התובעת דהיינו - הוצאות רפואיות שאינן מכוסות על ידי קופת החולים וריפוי שיניים. הנתבע ישלם לתובעת סכומים אלה בתוך 30 יום מיום שנתבקש בכתב לעשות כן, ובתמורה לקבלות. ה. דמי המזונות יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן לפי בסיס המדד הידוע היום וההעלאה תחול מדי 3 חודשים, ללא חישובים למפרע. ו. כל החיובים הינם החל ביום 15.2.04. ז. הסכום שיצטבר מיום החיוב ועד ליום מתן פסה"ד, ישולם ב 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים, החל מיום 5.10.06 וזאת בנוסף לחיובים השוטפים. ח. דמי המזונות הזמניים ששולמו בפועל יקוזזו מהחוב אולם לא יקוזז שוויים של מוצרי החלב שסיפק הנתבע לתובעת, אם סיפק. ט. התשלומים החודשיים ישולמו החל מיום 5.10.06 ובכל 5 לחודש לאחריו. י. פיגור בכל תשלום וחיוב על פי פסה"ד יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מירבית, מיום החיוב ועד לתשלום המלא בפועל. שכ"ט עו"ד והוצאות בגין שתי התובענות 128.אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, בתוספת מע"מ כדין. בנוסף ישא הנתבע באגרות המשפט. פיגור בתשלום סכומים אלה, מעבר ל - 30 יום מהיום, יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מירבית, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. הלכת השיתוףמזונות