השופטת אלישבע ברק עניינו של המערער עבר גלגולים מספר. במקרה הנוכחי תבע המערער כי גמלתו תהא של 80% כאשר המשכורת הקובעת תהא לפי עשרים ושלוש שנות עבודה, או גמלה בשיעור של 70% כאשר המשכורת הקובעת תהא לפי שלושים ושבע שנות עבודה לפי דרגת שכר של מורה בכיר. כן תבע כי הגמלה תשולם לו מיום הפסקת עבודתו, היינו, מיום 31.8.1980, וכן תבע גמול השתלמות של 5% על כל מרכיבי שכרו. עתירתו בבית הדין האזורי בגלגולה זה נדונה בפני המותב בראשות השופט סומך ונציגי הציבור אלחאג' ומיבר בתב"ע נד/7-4. המשיבה טענה בבית הדין האזורי, כי יש לסלק חלק מטענותיו של המערער על הסף באשר עניינן נפסק בהתדיינויות קודמות בין הצדדים. לגבי עניינים אלו יש מעשה בית דין, טוענת המשיבה. כן טוענת המשיבה, כי המערער הגיש את תביעתו לגמלאות ביום 24.6.1992, היינו, קרוב לשתיים עשרה שנים לאחר הפסקת עבודתו. זאת למרות שנתבקש על ידי המשיבה להגיש את תביעתו על פי סעיף 42 לחוק שירות המדינה (גמלאות) ( נוסח משולב) ה'תש"ל - 1970 (להלן - חוק הגמלאות). אביא את העובדות כפי שהן עולות מהחומר שבתיק ומפסקי הדין הקודמים בעניינם של הצדדים שבפנינו. העובדות המערער עבד כמורה מטעם משרד החינוך והתרבות מיום 1.9.1963 עד ליום 31.8.1980, עת ביקש לפרוש לגמלאות. קודם לעבודתו במשרד החינוך עבד המערער כמורה במשך ארבע שנים בבית הספר היווני קתולי בשפרעם. למערער החלו להתהוות בעיות שמיעה. תמצית הסכסוך נובעת מכך שהמערער הודיע על רצונו לפרוש לגמלאות, באשר הוא טען כי הוטעה או כי הופרה הבטחה מנהלית לגביו באופן שגובה קצבת הפרישה תהא גבוהה מזו שקיבל בפועל. כל אותה עת סירב המערער להגיש תביעה לגמלאות מאחר והוא עמד על דרישתו שיוחזר לעבודה או שמקצועו יוסב והוא יוחזר למשרה שונה מהוראה. אחד המכתבים בו נאמר למערער להגיש תביעה הוא מכתבו של מר מרקו, סגן הממונה על המחלקה ומנהל מדור גמלאות במשרד החינוך והתרבות, אגף כוח אדם בהוראה. מכתב זה נכתב ביום 15.11.1988, היינו, כשמונה שנים לאחר הפסקת עבודתו (צורף לעיקרי הטעון של המשיבה בפנינו). במכתב זה מציין מר מרקו, כי התקיימה פגישה בין השניים, בינו למערער, ביום 18.10.1988 ומר מרקו הביא את דרישות המערער בפני ועדת הגמלאות אשר היתה בדעה, כי מאחר שהמערער פוטר כדין מטעמי בריאות ב- 1980 אין להחזירו לעבודה ועליו למצות את זכויותיו בהתאם לסעיף 20 לחוק הגמלאות. אביא את השתלשלות המאורעות. ביום 17.1.1980 כתב המערער מכתב למנהל משרד החינוך והתרבות לערבים באמצעות מפקח האזור לערבים באמצעות מפקח האזור באמצעות מנהל בית הספר בו לימד. כותרתו של המכתב היא: "בקשה לפרישה לגמלאות לפי תשלום בשיעור של 80%". במכתב זה ציין המערער, כי היה הסכם והבטחה שנבעו ממשא ומתן ושיחות עם משרד החינוך והתרבות בירושלים, מפקח האזור ומנהל בית הספר בגוש חלב. לפי ההסכם אמור היה המערער לקבל, לדבריו, פנסיה של 70% + 10% בגין נכות כלשהי, אם יגיש בקשה לפרוש לפנסיה מוקדמת. הוא מוסיף באותו מכתב, כי הוא מבקש לקבל בכתב הסכם להתחייבות הנ"ל, כפי שהובטחה לו, וכל זאת בתנאי שהוא ישאר בעבודה עד שהדבר יוסדר והוא יקבל את מכתב ההתחייבות לתנאים האמורים. המערער הוסיף: "במידה ואם משרד החינוך והתרבות לא יקיים את ההסכם וההבטחה ולא ימלא את כל התנאים והדרישות שלי, או אם הפר בחלק מהן, אז תהיה הבקשה לפרישה לגמלאות בטלה ומבוטלת, ואמשיך בעבודה כרגיל ובלי כל הפסד ומכשולים. ואני יכול לעבוד בקלות והצלחה כמו קודם ואין מה שפוגע בכושר העבודה ומילוי החובות" . על פי המסמכים היה המערער במשא ומתן ארוך עם משרד החינוך והתרבות. ביום 5.2.1980 פנה המערער למשרד החינוך והתרבות בבקשה להעמידו בפני ועדה רפואית הואיל ושמיעתו התדרדרה ועבודתו כמורה השפיעה לרעה על שמיעתו. ביום 20.3.1980 קבעה הועדה הרפואית מדרג ראשון, כי דרגת נכותו של המערער לצורכי גמלאות היא 15% וכי קיימת סיבה מספקת להפסקת שירותו כמורה. ביום 8.6.1980 הודע למערער על דעת שר החינוך והתרבות על הפסקת עבודתו כמורה החל מיום 31.8.1980. ביום 13.8.1980 הוחלט על הוצאתו של המערער לגמלאות. ביום 1.9.1980 קבעה ועדה רפואית לעררים, כי נכותו של המערער לצורכי גמלאות היא בשיעור של 25%. לאור האמור הפסיק המערער את עבודתו כמורה. ביום 17.11.1981 הגיש המערער את תביעתו הראשונה לבית הדין האזורי לעבודה (תב"ע מב/3-160). תביעתו של המערער היתה להחזירו לעבודה כמקודם עם כל זכויות הותק ולאותו מקום עבודה. ביום 13.7.1983 נדחתה תביעתו של המערער. המערער ערער על כך לבית הדין הארצי ובית דין זה החזיר את העניין לבית הדין האזורי לדיון מחדש (דב"ע / 3-134 ). משחזר העניין לבית הדין האזורי, הטיל בית הדין האזורי על הצדדים להגיש כתבי טענות חדשים ולאחר ששמע את טענותיהם הטיל על הועדה הרפואית המחוזית לדון מחדש בעניינו של המערער בשים לב לאמור בחוות דעתו של ד"ר יואכימס מיום 31.7.1984. באותה חוות דעת ציין ד"ר יואכימס, כי המערער כשר לתפקד כמורה אם ירכיב מכשיר שמיעה באורח קבוע כמו שקצר רואי מרכיב כל העת משקפיים. כן הורה בית הדין למשיבה לשקול אפשרות הסבתו של המערער לתפקיד אחר בשירותה תוך מתן תשומת לב להוראות מסוימות שבתקשי"ר. הצדדים עשו כמצוות בית הדין האזורי והתייצבו בפני בית הדין עם תוצאות הועדה הרפואית ותשובת נציבות שירות המדינה. ביום 10.2.1984 ניתן הדו"ח של הועדה הרפואית ובו הוסבר כיצד הגיעו הועדות הקודמות למסקנה, שהמערער אינו מסוגל להמשיך לעבוד בהוראה. הועדה הקודמת היתה אמנם בדעה שבעזרת מכשיר שמיעה יהיה המערער אולי מסוגל להמשיך לתפקד אך המערער סירב להרכיב את המכשיר מחשש פן יגרם לו עקב כך נזק וגירויים לאוזניים. על כן המליצה הועדה על פרישת המערער כמורה עם אחוזי נכות כאמור לעיל. הועדה הרפואית הנוכחית חזרה ואישרה את האמור. ביום 16.1.1985 ניתן מכתב נציבות שירות המדינה ובו נאמר, כי עקב ביטול משרות עובדים בנציבות וצמצום בכוח אדם, אין אפשרות להציע למערער תפקיד אחר בשירות המדינה "ויש לסיים את שירותו כדין". בא כוחו של המערער ביקש להחזיר את המערער לשנת לימודים אחת לפחות לניסיון, באשר המערער החל להשתמש במכשיר שמיעה ועל כן הוא כשיר לתפקד כמורה. בית הדין האזורי דחה את התביעה להחזרת המערער לעבודה ולו גם לשנת ניסיון אחת, ובכך הסתמך על החלטת הועדה הרפואית, שלא חל שינוי במצבו הרפואי מאז שנת 1980. הועדה גם קבעה שאין סיכוי לשיפור בעתיד בעיקר לאור העובדה, שהמערער עצמו הודיע כי אין עבורו אפשרות מעשית להיעזר במכשיר שמיעה. בית הדין גם לא ראה פסול בהחלטת נציבות שירות המדינה, כי בגין צמצומים אין אפשרות להסב את מקצועו של המערער. בית הדין ביקש התייחסת לחוות דעת רפואית לפיה המערער מסוגל לעבוד בתנאי שירכיב מכשיר שמיעה. הועדה הרפואית חזרה וקבעה, בדיון נוסף, שלא חל שינוי במצבו של המערער וממילא גם במסקנותיה של הועדה. ביום 15.7.1986 ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין בערעור על פסק דין זה (דב"ע מה/ 3-126 ). בית הדין הארצי הגיע למסקנה, לאחר שסיכם את קורות הדיונים בין הצדדים, והסיק: "מכל האמור לעיל עולה כי חרף מאמציהם של בית הדין קמא ושל בין דין זה לבחון כל אפשרות לעזור למערער - אין מנוס מן המסקנה שהפסקת עבודתו היתה כדין וכי יש לדחות עת עתירתו". ביום 18.10.1988 התקיימה פגישה בין מר מרקו, סגן הממונה למערער. מר מרקו הביא את דרישות המערער בפני ועדת הגמלאות אשר היתה בדעה, כי מאחר שהמערער פוטר כדין מטעמי בריאות ב-1980 אין להחזירו לעבודה ועליו למצות את זכויותיו בהתאם לסעיף 20 לחוק הגמלאות. ביום 15.11.1988 כתב מר מרקו למערער כי דרישותיו לחזור לעבודה נדחו על ידי אותה ועדה וכי עליו להגיש תביעה לגמלאות. ביום 5.4.1989 הגיש המערער תביעה נוספת לבית הדין האזורי (תב"ע מט/3-348; מט/12-545) בה תבע לחייב את המשיבה להחזירו לעבודתו הקודמת בהוראה לאור חוות דעת רפואית חדשה שבידו המצביעה על שיפור במצבו. לחלופין תבע שמהשיבה תמצא לו הסבה מקצועית או תפקיד אחר בשרות המדינה. עוד תבע להגדיל את אחוזי הפנסיה עד כמה שאפשר. כן תבע לשלם לו את כל המשכורות והזכויות השונות מאז הפסקת עבודתו. הוא תבע גם פיצוי על הסבל שנגרם לו במשך תשע שנים. המשיבה עתרה למחיקה על הסף של התביעה בגין מעשה בית דין ובית הדין נעתר לבקשתה. ביום 24.6.1992 הגיש כאמור המערער תביעה לגמלה. ביום 25.10.1993 אישר ראש תחום הסדרי גמלאות את הגמלה למערער החל מחודש יוני 1990 . ביום 23.12.1993 הגיש המערער ערעור על החלטה בעניין הגמלה, הוא הערעור מושא הערעור שלפנינו. בערעור זה שהוגש לבית הדין האזורי עתר המערער להגדלת אחוזי הפנסיה, ולחישוב הפנסיה מיום הפסקת עבודתו ביום 31.8.1980. בפנינו הסכימה המשיבה כי קצבתו של המערער משולמת לפי דרגת מורה בכיר וכללת 6% תוספת גמולי השתלמות ולא 5% כפי שכתב בטעות בית הדין האזורי בפסק דינו. אבחן את טענות המערער אחת לאחת המערער טוען כנגד גובה אחוזי הפנסיה על פי החוק, טענה הכרוכה בטענתו האחרת, לפיה גם אם המערער אינו זכאי על פי חוק לפנסיה מלאה, הרי טענתו היא, שהוא הסכים לפרוש לאחר שקיבל שלוש הבטחות על גובה הפנסיה שיקבל, וטענה לגבי תחילת מועד תשלום הפנסיה. 1. גובה הפנסיה על פי חוק. בעניין זה אין לנו אלא לאשר את אשר קבע בית הדין האזורי. קצבתו של המערער נקבעה כ - 42% . דרך החישוב: א. המערער עבד במשיבה שבע עשרה שנים, דבר המזכה אותו ב-34% פנסיה. ב. עבור הוראה בבית הספר הקתולי בשנים 1957-1961 אושרה למערער תוספת אחוזי פנסיה של 4% נוספים. ג. עבור ליקוי בריאות הוגדלה הפנסיה ב - 4% נוספים. בית הדין האזורי קבע, כי אכן אין כל הוכחה שהמערער עבד למעלה משבע עשרה שנה. אשר להגדלת הפנסיה בגין ההוראה בבית הספר הקתולי, מציין בית הדין האזורי בצדק, כי על פי סעיף 100, המקנה לנציב השירות להורות על הגדלת השירות בתנאים מסוימים, הגדיל הנציב את תקופת השירות, ובהתאם לסעיף 85.142 לתקשי"ר הוגדלה קצבת המערער בשיעור של 1% לכל שנת עבודה בבית הספר הקתולי. הגדלת הקצבה בגין בריאות נעשתה בשני שלבים. בשלב הראשון היא הוגדלה ב-3% ואחר כך בעוד אחוז אחד. זאת ההגדלה המרבית בגין מצב בריאות של העובד על פי הוראות סעיף 85.144 לתקשי"ר לפי שתי החלופות שבאותו סעיף. כן מצא בית הדין האזורי, כי מענק הפרישה שולם כדין לפי סעיף 22 לחוק הגמלות. גמול חינוך שולם כדין. אין אנו רואים מקום להתערב בממצאים אלו של בית הדין האזורי. 2. הבטחה מנהלית. טוען המערער, כי אם הוא אינו זכאי להגדלת הגמלה מכוח החוק, הרי הוא זכאי לו מכוח הבטחה מנהלית, שרק בגינה פרש מהעבודה. בית הדין האזורי קבע, כי לא שוכנע שהיתה הבטחה לפנסיה מלאה. העד מר אסד, הממונה על החינוך במגזר הערבי, טען שהוא אך הבטיח להמליץ ולשלוח לגופים המוסמכים המלצה ואכן כך נהג. ראש המועצה המקומית דאז, מר זכי ג'ובראן, הודיע חד משמעית, לטענת המערער, כי משרד החינוך והתרבות הבטיח לאשר למערער פנסיה מלאה. בית הדין האזורי קבע, כי מר ג'ובראן העיד, שהיתה לו שיחה עם מנהל בית הספר והמפקח, והם אמרו לו שהם ידאגו להשיג למערער פנסיה מלאה לפנים משורת הדין ויעשו כאל ידם לממש את זה. נחה דעתו של בית הדין האזורי שמדובר בהמלצות גרידא. בית הדין האזורי קבע, ובדין קבע כך, כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה, שאותם אנשים אשר הבטיחו לדאוג לגובה הגמלה היו מוסמכים להבטיח זאת. הנטל בעניין זה מוטל על כתפי המערער. על כן נדחית הטענה של הבטחה מנהלית שהופרה. 3. תשלום מיום הפרישה נותרה השאלה האחרונה, האם זכאי המערער לתשלום הגמלה מיום פרישתו, או רק מאז שנתיים לפני הגשת תביעתו. הממונה פעל על פי האמור בסעיף 48 לחוק הגמלאות באשרו למערער גמלה שנתיים רטרואקטיבית מיום הגשת תביעתו לגמלה. סעיף זה קובע כי 48. תשלום בעד תקופה שלפני הגשת בקשה (א) לא תשולם קצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חודשים שלפני הגשת התביעה לקצבה אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו. (ב) הוגשה נגד המדינה תובענת נזיקין שעילתה היא מקרה המזכה את התובע בגמלה לפי חוק זה ולאחר מכן הוגשה תביעה לפי חוק זה מכוח אותה עילה, יראו, לעניין סעיף זה, כאילו הוגשה התביעה לגמלה ביום הגשת התובענה, ובלבד שהתביעה לגמלה הוגשה למעשה לא יאוחר מחודשיים מיום מתן פסק הדין שאין עליו ערעור, ובפסק דין שיש עליו ערעור ולא הוגש - מיום תום תקופת הערעור" . הממונה ראה את עצמו מוסמך, על פי סעיף זה, להאריך את התקופה לשנתיים. הוא סבר ששנתיים אחרוה מתחילים מיום הגשת התביעה לגמלאות. נראה לי כי בכך טעה הממונה. המשיבה היא שפנתה למערער שיפרוש. המערער הסכים לפרוש על סמך הבטחה שיקבל פנסיה מלאה. הוא כתב זאת במכתבו אל מנהל משרד החינוך והתרבות לערבים באמצעות מפקח האזור באמצעות מנהל בית הספר בו לימוד עוד ביום 17.1.1980, היינו, זמן רב לפני שהפסיק את עבודתו. במכתבו זה ביקש מסמך בכתב על ההתחייבות שניתנה לו, לדעתו לפיה יקבל פנסיה מלאה אם יפרוש וציין כי רק בגין אותה התחייבות הוא מוכן לפרוש. בשולי המכתב כתב המערער: "במידה ואם משרד החינוך והתרבות לא יקיים את ההסכם וההבטחה ולא ימלא את כל התנאים והדרישות שלי, או אם הפר בחלק מהן, אז תהיה הבקשה לפרישה לגמלאות בטלה ומבוטלת, ואמשיך בעבודה כרגיל ובלי כל הפסד ומכשולים. ואני יכול לעבוד בקלות והצלחה כמו קודם ואין מה שפוגע בכושר העבודה ומילוי החובות.". אין בעיני בסיס לטענת המשיבה ולקביעת בית הדין האזורי, כי כדין אושרה למערער גמלה שנתיים אחורה מיום הגשת התביעה הרשמית. אין לקבל את טענות המשיבה לפיה, לפנים משורת הדין, ומאחר והמערער לא קיבל גמלה במשך למעלה מעשר שנים, ולמרות שעל פי הטענה היה זה מחדלו של המערער, היתה היא מוכנה לשלם למערער סכום מסוים לסילוק מלא של תביעותיו ודרישותיו. אין אני רואה מחדל כלשהו של המערער. למילים אין קיום בחלל ריק. למילה אין משמעות אלא בהקשר בו היא נמצאת. טול לדוגמא הסכם בין בני זוג גרושים, לפיו יפגוש האב את בנו פעם בשבוע ליד "המלונה". אדם מהישוב היה מבין שמדובר במלונה לכלב, היא המשמעות המילונית של המילה. ברם שני בני הזוג כינו במשך כל שנות נישואיהם לבית הנופש שלהם "מלונה". ברי שאם האשה תביא את בנה לבית הנופש היא תקיים את ההסכם. המילה נבחנת בנסיבותיה. החובה להגיש תביעה יש לבוחנה בהקשרה. המשיבה פנתה למערער על מנת שיפרוש. עם פנייתה זו היה עליה לדעת שהמשמעות היא תשלום פנסיה. המערער הודיע על הסכמתו לפרוש לגמלה באותו מכתב מתחילת שנת 1980, וזאת הוא עשה על סמך הבנתו כי ניתנה לו הבטחה מסוימת, ומשזו לא אושרה, חזר בו מיד. מאז ניהל מערער משא ומתן ארוך לגבי חזרתו לעבודה או הסבת מקצועו. משהמשיבה טענה כי אין מקום לתשלום קצבה מלאה, ניהל המערער משפטים ארוכים, תביעות, ערעורים, ועדות רפואיות, הבאת חוות דעת רפואיות רבות ושוב תביעות וערעורים, כאשר בכולן הוא תבע להחזירו לעבודה או למצוא לו עבודה אחרת תוך הסבת מקצועו. לחלופין טען לאורך כל הדרך לחישוב שונה של אחוזי הפנסיה שלו. הבאנו את פרטי ההתדיינות על מנת להבהיר את העובדה, שהמשיבה היא שפנתה אל המערער על מנת שיפרוש. המערער התנה את הסכמתו לפרוש בתנאים מסוימים. משהתברר לו שאלו לא קוימו, והוא לא יקבל גמלה מלאה, חזר בו מהסכמתו. מאז ביקש ותבע בבית הדין ללא הרף להחזירו לעבודה, ולחילופין טען במשך כל הזמן לגובה הפנסיה. מאחר והמערער תבע במשך כל הזמן שיחזירוהו לעבודה הוא גם תבע משכורות וזכויות עובד מיום הפסקת העבודה. הוא ראה את עצמו כממשיך לעבוד. על כן סירב המערער להגיש תביעה לגמלה כאשר הציע לו סגן הממונה בשנת 1988 לעשות זאת. המערער לא השלים עם פרישתו, המשיבה אכן עשתה ניסיונות למצוא למערער עבודה אחרת או להסב את מקצועו, ולבסוף, לאחר כל הגלגולים, קבע בית הדין בפסקי דינו שלא ניתן להחזיר את המערער לעבודה, הן בגלל מצבו הבריאותי והן בגלל צמצומים במדינה בגינם לא היה נציב שירות המדינה מסוגל למצוא לו עבודה חלופית. הנציב היה מודע אם כן כל אותה עת לכך שהמערער רואה את עצמו כעובד. המערער לא חדל להתדיין ולדרוש לחזור לעבודה. ביחד ביקשו למצוא לו עבודה חלופית ולכך שהמערער פרש כיוון שהנציב לא מצא אפשרות להחזירו לעבודה. מרגע שהודע למערער לראשונה שעליו לפרוש היתה המשיבה מודעת לכך שעליה לשלם למערער פנסיה. מעבר לכל האמור גם אם נפרש את הסעיף כחל על המערער באופן שהנציב לא היה מוסמך לשלם פנסיה רטרואקטיבית מעבר לשנתיים, הרי לבית הדין סמכות טבועה להאריך מועד זה אם הדבר נראה צודק בעיניו. על כן לא יתכן לראות במערער כמי שתבע את הגמלה רק לאחר כשתיים עשרה שנים. הגשת התביעה תוך כדי התדיינויות על חזרה לעבודה יש בה סתירה מנה וביי. זאת ועוד, המערער בכל אחת מתביעותיו פירט את דרישותיו באשר לגובה הגמלה שלדעתו הוא זכאי לה על פי חוק או מכוח הבטחה מנהלית. גם אם נתעלם מהעובדה שהמערער לא השלים עם הפסקת עבודתו, הרי בהגשת התביעות והחישובים של גובה הפנסיה יש לראות תביעה לגמלה, אמנם לא בטופס הרשמי אך בפירוט של טענותיו לגבי גובה הגמלה. תביעותיו על גובה הגמלה אף הן נדחו. לכן לדעתי אין כאן כלל שאלה של החלה רטרואקטיבית. אך גם אם כך הדבר, לא יתכן שלנציב לא יהיה בשום מקרה שיקול דעת, טול עובד אנאלפבית או עובד אחר שלא מודע לכך שעליו להגיש תביעה לקבלת גמלאות. או עובד שחלילה קיבל מחלה קשה, איבד את ההכרה, והיה מחוסר הכרה חמש שנים, לאחר חמש שנים שבה אליו הכרתו. היעלה על הדעת שאותו עובד יקבל גמלאות שנתיים אחורה בלבד. את הסמכות של הנציב להאריך את המועד שנתיים אחורה יש לפרש אם כן בהקשרם של דברים. ולבסוף ניתן להקיש מהרעיון המונח בסעיף 48(ב) לחוק הגמלאות, הרואה במועד סיום ההתדיינות בתביעת נזיקין (כולל ערעור) ולא במועד סיום העבודה כמועד שבו יש להגיש את התביעה לגמלאות. מכל הנימוקים הללו זכאי המערער לגמלה מיום הפסקת עבודתו. אין המדינה יכולה להתעשר שלא כדין מהעובדה שהמערער התדיין עמה במשך תקופה ארוכה לאחר שהיא זו שפנתה אליו בהצעה שיפרוש לגמלה, ורק משכל הועדות, הנציב ופסקי הדין פסקו שאין להחזירו לעבודה כלשהי, הגיש המערער את תביעתו לגמלאות. הנה כי כן, יש לדעתי לקבל את התביעה לתשלום הגמלה מיום הפסקת העבודה, היינו, מיום 31.8.1980. על הגמלה להיות משולמת כשהיא נושאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו חלה החובה לשלם גמלה, לגבי כל חודש וחודש ועד לתשלום בפועל. הסכום ישולם תוך 45 יום מיום המצאת פסק הדין. כל יתר תביעותיו של המערער נדחות. לדעתי יש להשית עת המשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך -.10,000 ש"ח תוך אותו מועד. אלישבע ברק, שופטת השופט אליאסוף 1 . אני מסכים למסקנות שאליהן הגיעה חברתי השופטת ברק בעניין גובה קיצבת הפרישה של המערער וכן לגבי דחיית טענה בדבר הבטחה מינהלית שהופרה, כמפורט לעיל. אולם, באשר לנושא המועד שבו זכאי המערער לקיצבת פרישה, יש לדעתי לדחות את ערעורו של המערער. 2. עבודתו של המערער הופסקה, מטעמים רפואיים, ביום 13.8.1980 (ר' דב"ע מה/3-126). על פי נסיבות הפסקת עבודתו היה המערער זכאי לקיצבת פרישה. לשם מימושה של זכאות זו, היה על המערער להגיש "תביעה" לממונה על תשלום הגימלאות, לפי סעיף 42 (א) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל -1970 (להלן - חוק הגימלאות), בו נאמר כי "התובע גימלה יגיש את תביעתו לממונה". המערער לא הגיש "תביעה" לממונה על תשלום הגימלאות בסמוך למועד הפסקת עבודתו, אלא פתח בהליכים משפטיים שונים. 3. רק ביום 24.6.1992 (כעבור כ-12 שנים) הגיש המערער את "התביעה" לגימלה בטופס הקבוע לכך. תביעתו אושרה על ידי הממונה ביום 25.10.1993 , ונקבע בה כי המערער יהיה זכאי לקיצבת פרישה למפרע מחודש יוני 1990 , דהיינו - שנתיים מלפני מועד הגשת התביעה לממונה. 4. אישור תשלום קיצבת הפרישה למפרע לתקופה של שנתיים נעשה על פי סמכותו של הממונה בסעיף 48 (א) לחוק הגימלאות, בו נקבע: 48. (א) לא תשולם קיצבה בעד תקופה העולה על ארבעה חדשים שלפני הגשת התביעה לקיצבה, אולם הממונה רשאי להאריכה לתקופה שאינה עולה על שנתיים, אם האיחור בהגשת התביעה חל מסיבות שלדעת הממונה מצדיקות הארכה זו". כאמור לעיל, הממונה אישר את תשלום קיצבת הפרישה למפרע מערער, לתקופה המקסימלית הקבועה בסעיף 48 (א) לחוק הגימלאות. השאלה היא, על כן, האם ניתן לקבוע כי המערער זכאי לקיצבת הפרישה למפרע לתקופה העולה על שנתיים, ובענייננו - לתקופה של כ-12 שנים. 5. בסיכומים בבית הדין האזורי טענה באת כוח הממונה כי אין ניתן, על פי החוק, לאשר קיצבה למפרע לתקופה העולה על שנתיים, אך הוסיפה כדלקמן: 8 . עם זאת, ולפנים משורת הדין, ובהתחשב בכך שהתובע לא קבל גמלאות במשך 10 שנים, ואפילו היה זה בשל מחדלו של התובע מהגשת תביעה לגמלה, ב"כ הנתבעת, הח"מ, חוזרת ומודיעה לביה"ד ולתביעה על הנכונות לשלם לתובע סכום מסוים לסילוק מלא של תביעותיו ודרישותיו". 6. בית הדין האזורי קיבל בפסק דינו את טענת באת כוח הממונה בנושא זה. יחד עם זאת, בית הדין ציין כי הוא מצפה "שהנתבעת תתחשב במצבו של התובע ותעמוד מאחורי האמור בסעיף 8 לסיכומי ב"כ הנתבעת". 7. קיצבת פרישה על פי חוק הגמלאות משולמת לעובד אשר עבודתו נסתיימה בנסיבות ובתנאים המזכים אותו לקיצבה. על פי מהותו, "חוק הגמלאות הוא חוק מתחום המשפט הפומבי - מינהלי, ובא להבטיח למדינה שירותו של מנגנון יציב ובלתי תלוי במקורות זרים לעת פרישתו מהשירות, ובמקביל - להבטיח לעובד המדינה קצבה לאחר פרישה" (דב"ע מב/7-1 מרדכי גזית - נציב שירות המדינה ואח', פד"ע יג 397 , 405 - 406). הקיצבה המשולמת לעובד על פי חוק הגמלאות "אינה מתחום הביטחון הסוציאלי, והיא נועדה להחליף - במידה חלקית את הכנסתו של העובד לאחר שנפסקה עבודתו" (דב"ע חש"ן/3-146 אריה מנדלבאום - עירית ראשון לציון, פד"ע כב 363, 367). הקיצבה על פי חוק הגימלאות היא, אפוא, מסוג הגימלאות "מחליפות ההכנסה", אשר נועדו לסיפוק צרכיו השוטפים של העובד שעבודתו נפסקה. 8. הקיצבה האמורה היא קיצבה "תקציבית הממומנת כולה על ידי המעביד-המדינה, ואין העובד נושא בתשלומים שוטפים במימונה (סעיף 45 לחוק הגימלאות). אין מדובר, על כן, בכספי חסכון של העובד שהוא שילמם או בכספים ששולמו לזכותו בקרן או בקופה במהלך שנות עבודתו. הקיצבה נועדה, כאמור, למימון צרכיו השוטפים של העובד שעבודתו נפסקה, והמחוקק ראה לנכון לעודד את העובד-לשעבר לתבוע את זכותו, בכך שקבע תקופה קצרה מאוד (ארבעה חדשים בלבד) לתשלום למפרע של הקיצבה, ובנסיבות מוצדקות - עד לשנתיים. בנושא זה המחוקק תחם את שיקול דעתו של הממונה לתקופות שפורטו בסעיף 48 (א) לחוק הגימלאות (ר' דב"ע מו/0-54 פרלה צמח - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 440 , 443 , מול האות ג'). יצויין, כי הוראה דומה נקבעה אף בסעיף 55 לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985, שגם על פיו משתלמת גימלה תקציבית לחיילים בשירות קבע בצה"ל. 9. הנורמות שנקבעו בחוק הגימלאות אינן גדר "זכות מינימום" אשר ניתן להוסיף עליה (ר' לדוגמא, סעיף 21 לחוק הסכמים קיבוציים, תשי"ז-1957). לגבי נורמות אלה נאמר ב-דב"ע מה/7-1 הנ"ל, כדלקמן (בעמ' 406 ): "בפנסיה תקציבית מכוח חוק, האיסור להיטיב עם אדם זה או אחר נובע ממהותו של החוק, הקובע נורמה דו-קוטבית: אין הפרט רשאי לוותר על הרשות, ואין הרשות הממונה על ביצוע החוק - בענייננו: "הממונה על הגמלאות" או במסגרתו ומכוחו. כל התחייבות מטם הממונה על הגימלאות או נציב השירות ליתן יותר מהקבוע בחוק, יש בה העמסת תקציב המדינה לשנים עתידות, פעולה שוודאי חורגת מסמכותו הסטטוטורית". 10. כאמור לעיל, גימלה על פי חוק הגימלאות אינה משולמת אלא לאחר הגשת "תביעה" לממונה (סעיף 42 (א) לחוק הגימלאות; הוראה דומה נקבעת גם בסעיף 47 (א) לחוק שירות הקבע בצבא-הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985). דרך הגשת ה"תביעה" נקבעה בתקנה 1(א) לתקנות שירות המדינה (גימלאות) (הגשת תביעות, הצהרות והודעות), תשי"ז-1956, בה נאמר: "1.(א) עובד או שאירו התובעים גימלה יגישו תביעתם לממונה, באמצעות המשרד שבו שירת העובד לאחרונה ובטופס שיורה הממונה, ויצרפו אליה תעודות שיש בהן לבסס את תביעתם". הוראה זו אינה הוראה פורמלית גרידא, ראשית. הממונה חייב להחליט "על סמך התביעה" אם תינתן הגימלה ובאיזו מידה תינתן (סעיף 42 (ב) לחוק הגימלאות). שנית, להחלטה על זכאות לקיצבה יש משמעות מבחינת ההוראות בדבר הלנת קיצבה, על פי הסעיפים 16 ו-16א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958. שלישית, יש בהגשת התביעה גם כדי להסדיר את ההיבט התקציבי של הגימלה התקציבית והבטחת מקורות המימון לה בתקציב המדינה. רביעית, שנקבעה הוראה בתוקף בתקנה 1 (א) לתקנות הנ"ל בדבר סדרי הגשת תביעה לגימלה. אין לראותה כאילו היא אינה קיימת, ועל כן אין לראות בהודעתו של עובד על רצונו לפרוש או בהגשת תביעות וחישובים של גובה הקיצבה, כ"תביעה" לגימלאות. לעניין זה, אין נפקא מינה בדבר נסיבות הפסקת עבודתו של עובד, אם היא כתוצאה מפיטורים או יציאה לקיצבה לפי רצון העובד או לפי החלטת נציב השירות. 11. ככל שלעובד המדינה לשעבר יש השגה כנגד פיטוריו או הוצאתו לקיצבה, רשאי הוא להגיש על כך תובענה או ערר, לפי העניין. במקביל, כדי להבטיח את זכותו לקבלת הגימלה המגיעה לו, עליו להגיש "תביעה" לגימלה לממונה על תשלום הגימלאות. אם רצונו בכך, רשאי הוא לציין בתביעה לגימלה שהיא מוגשת במקביל לתובענה או לערר שהגיש, ובכפוף לתוצאות בהם. לאור כל האמור לעיל, מסקנתי היא כי בדין פסק בית הדין האזורי בקבלו את טענת ב"כ הממונה שאין לאשר קיצבת פרישה, לתקופה העולה על שנתיים. לפיכך, יש לדחות את ערעורו של המערער לעניין מועד תחילת זכותו לקיצבת הפרישה. 13. אף אני מצטרף לציפיתו של בית הדין האזורי כי המדינה תכבד את נכונותה בהתאם לאמור בפיסקה 8 לסיכומים מטעמה בבית הדין האזורי (ר' פיסקה 5 לעיל). הנשיא (גולדברג) אני מצטרף לפסיקתו של השופט י' אליאסוף. נציג עובדים מר כספי אני מצטרף לפסיקתו של השופט י' אליאסוף. נציג מעבידים - מר אבהרם כהן אני מצטרף לפסיקתו של השופט אליאסוף הדוחה את ערעורו של המערער לעניין מועד תחילת זכותו לקיצבת הפרישה. לסיכום הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ברק בעניין גובה קיצבת הפרישה ובעניין דחיית הטענה בדבר הבטחה מינהלית שהופרה. באשר למועד שבממנו זכאי המערער לקצבת פרישה, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אליאסוף. חזרה לעבודהפרישה