1. התובע, יליד 27.6.1960 נפגע בשתי תאונות דרכים ביום 12.12.97 (להלן: "התאונה הראשונה") וביום 26.7.98 (להלן: "התאונה השניה"). אין מחלוקת לגבי חבותם של הנתבעים על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היחידה הינה לגבי זכאות התובע בפיצוי וגובהו. 2. זכאות התובע א.על פי חוות דעת פרופ' הלל מיום 12.4.01, שנתמנה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה: "בבדיקתו כיום יש סימנים של ניסיון להציג תמונה חמורה מהמציאות: לא משתמש כלל ביד ימין, גם לא באמה ובכף היד, ללא סיבה אוביקטיבית לכך. מתנגד באופן אקטיבי להרמת הזרוע הימנית, ללא הבדל אם הבדיקה מבוצעת בעמידה או בעת שכיבה על שולחן הבדיקה (במקרים של IMPINGEMENT הרמת הזרוע בעת שכיבה על הגב איננה מכאיבה, או מכאיבה פחות במידה משמעותית). בעת השחת דעתו התברר שקיימת הרמה פסיבית מלאה של הזרוע". לפיכך, טוענות הנתבעות כי דין התביעה להידחות כאמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. ב.כאמור בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב) או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(א) או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו". ג.קבלת הטענה שאי שיתוף פעולה כמוהו כמסירת עובדות כוזבות או העלמת עובדות בכוונת מרמה הינה מרחיקת לכת וספק אם לכך היתה כוונת החוק. משמעותה עלולה להיות דחית כל תביעה שיש בה משום האדרת הנזק שלא תמיד מקורה בכוונת מרמה לשמה. ד.אלא שבענייננו, אין לי צורך לדון בסוגיה המטרידה הנ"ל כיוון שחוסר שיתוף הפעולה של התובע עניינו גובה הנזק ולא מקרה הביטוח או חבות המבטח, מה עוד שגם פרופ' הלל מציין מפורשות כי: "למרות אי שיתוף הפעולה בעת הבדיקה, אי אפשר לשלול שבעת התאונה ארעה פגיעה קלה בשרוול המסובב בכתף הימנית, אשר גרמה תחילה להפרעה בכתף בגלל IMPINGEMENT ובהמשך חל שיפור במצב". ה.לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעות חבות בפיצויו של התובע בגובה נזקו שידון להלן. 3. הפגיעות א.בתאונה הראשונה נפגע התובע בצוואר, עורף וכתף ימין, נבדק למחרת בחדר מיון, אובחן כסובל מ"צליפת שוט", אך למעט רגישות לא נמצא כל ממצא פתולוגי. התובע שוחרר, בלא שאושפז, עם המלצות לצווארון רך, אנלגטיקה, מנוחה במשך שלושה ימים והמשך מעקב רפואי. ב.התובע היה באי כושר עד יום 13.4.2000 ואז הומלץ על חזרה לעבודה עם הגבלת הרמת משא עד משקל של 5 ק"ג למרחקים קצרים. ג.בדיקת US לכתפיים מיום 24.5.98 הראתה קרע בינוני מעובי חלקי בגיד הסופרהספינטוס שאומת בצילום MRI מיום 28.5.98. ד.התובע עבר טיפולי פיזיוטרפיה. ה.תוך כדי תקופת אי הכושר, נפגע התובע בתאונה השניה שוב בצוואר מאחור, אובחן כסובל מפגיעת "צליפת שוט" ללא ממצא פתולוגי ושוב שוחרר, בלא שאושפז, עם המלצות לצווארון רך, אנלגטיקה, המשך מעקב אורתופד בקופת חולים ושלושה ימי מנוחה. ו.התובע אמור היה לעבור ארטרוסקופיה בכתף בספטמבר 1999 אך הניתוח נדחה בשל הטבה במצב. ז.פרופ' הלל, בדק כאמור את התובע ביום 17.9.00 והיה בדעה כי למרות אי שיתוף הפעולה ומחמת הספק נותרה לתובע נכות בעקבות התאונה הראשונה בשיעור 5% בשל הכתף: "למרות אי שיתוף הפעולה של הנבדק, אין לשלול שקיימת נכות קלה מצד הצוואר, אולם יש לזקוף נכות זאת על חשבון התאונה מ-1988 בה קיבל, ככל הנראה, 10% נכות על הצוואר. אין נכות מצד הצוואר בגין התאונות הנדונות". ח.בעקבות טענה להחמרת מצב הצוואר נבדק התובע שוב ע"י רופא תעסוקתי שקבע שאינו מסוגל לעבודה מיום 19.1.03 עד יום 1.5.03. ב-20.10.03 שוב הפסיק התובע לעבוד וביום 14.12.03 קבע הרופא התעסוקתי כי: "במצבו הבריאותי הנוכחי אינו מסוגל להמשיך בעבודתו". התובע הוזמן לבקורת ביום 28.3.04 אך לא חזר אך בעדותו הסביר הרופא התעסוקתי כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודתו עד שיעבור הניתוח בצוואר, שבשלב זה מסרב התובע לעבור. ט.בשל טענה זו להחמרת מצב שנתמכה במסמכי בית החולים איכילוב נבדק התובע שוב ע"י פרופ' הלל ביום 21.5.03 והיה בדעה כי: "בצילומי התנועה (צילום בכפיפה קדימה ובכפיפה אחורה של עמוד שדרה צווארי) של עמוד השדרה הצווארי מיום 7.10.02, כחמש וחצי שנים אחרי התאונה הראשונה, נראית אי יציבות קדמית ברווח הבין חולייתי C3-4. ב בצילומי התנועה של עמוד השדרה הצווארי מיום 26.7.98, ביום התאונה השניה (כפי שנרשם בחוות דעתי הראשונה בסעיף הבדיקה 'סקירת הצילומים'), לא נראתה אי יציבות בעמוד השדרה הצווארי. ידוע, שבזמן ה'חריף', סמוך לאחר הפגיעה, כאשר שרירי הצוואר מכווצים בגלל הכאב, אי היציבות, אם ישנה, עלולה שלא להופיע בצילום ותופיע בצילום רק לאחר מספר שבועות, כשכיווץ השרירים פוחת. מתוך כך יש להניח שאי היציבות בעמוד השדרה הצווארי נגרמה באחת מהתאונות הנזכרות, כמובן זאת בהנחה שלא קרתה תאונה נוספת מאז התאונה השניה. כיום לא ניתן לקבוע באיזה תאונה משלוש התאונות הנזכרות: התאונה משנת 1988 (לפני התאונות הנדונות), או באיזה משתי התאונות הנדונות, קרתה הפגיעה שגרמה לאי היציבות. קיימת גם אפשרות שהנזק שגורם לאי היציבות, נגרם ביותר מאשר בתאונה אחת. הנכות של אי יציבות בעמוד שדרה צווארי על פי סעיף 37 (5) ד של המל"ל, היא 30%. ההמלצה הרפואית, במצב של אי יציבות ברווח בין חולייתי אחד בצוואר, כמו במקרה שלפנינו, היא לבצע ניתוח של איחוי חוליות באותו הרווח. לניתוח זה יש אחוז הצלחה גבוה, 80%-90% הצלחה בקירוב. לאחר ניתוח מוצלח של איחוי החוליות, תרד נכותו ל-10%. מאחר ואין בידינו נתונים ברורים לאיזה מהתאונות יש לשייך את אי היציבות, נראה לי שיש לחלקה בין שלוש התאונות הנזכרות לעיל, במידה שווה. בבדיקת הכתף הימנית כיום, יש שיתוף פעולה מלא מצד הנבדק. אמנם טווח התנועה בכתף איננו מוגבל, אך על פי מבחן HOKINS החיובי, יש סימנים של תסמונת ההתנגשות IMPINGEMENT בכתף ולאור תוצאות בדיקת העל שמע וצילום ה-MRI של הכתף הימנית שבוצעו כחצי שנה לאחר התאונה הראשונה ובדיקות העל שמע שבוצעו לאחרונה, אני מעריך שיש להעלות את נכותו בגין הכף הימנית מהתאונה הראשונה ולקבוע אותה ל-10% על פי סעיף 42(1)ד של המל"ל". י.לאחר חקירת המומחה והרופא התעסוקתי שקבע את תקופת אי הכושר, נותרו הצדדים חלוקים בשאלת אורך תקופת אי הכושר, גובה אחוזי הנכות וחלוקתם בין התאונות השונות בהתחשב בעובדה כי התובע עבר ארבע תאונות נוספות בהן נפגע בצווארו: בשנת 1988 בגינה הוענקו לו 10% נכות, בשנת 1991, 1994 ו-1995. י"א.מקובל עלי כי העלאת אחוזי הנכות בכתף מ-5% לפי חוות הדעת הראשונה ל-10% לפי חוות הדעת השניה, אין מקורה בהחמרת מצב שאין לה כל תימוכין בתעוד הרפואי אלא בשיתוף הפעולה של התובע שלא כבעת הבדיקה הראשונה וכהסברו של המומחה: "בבדיקה הראשונה לא היה שיתוף פעולה מצד התובע והענקתי לו 5% נכות מחמת הספק ובבדיקה השניה הסתמכתי על מבחן הוקינס" (עמ' 30 לפרוטוקול שורות 19-18 ועמוד 31 לפרוטוקול שורות 17 - 15). נהפוך הוא, אפילו היה שיפור (עמ' 21 לפרוטוקול שורה 5). (התובע הגיש תצהיר משלים לאחר חוות דעת פרופ' הלל הראשונה ולא טרח להתייחס לחוסר שיתוף הפעולה, משמע לא הכחישו ועל כן לא באת כוחו צריכה היתה לחקור המומחה עליו). י"ב.מאידך, לא יכולה להיות מחלוקת כי לתובע החמרה ניכרת בצווארו, אובחנה אי יציבות ולתובע הומלץ על ביצוע ניתוח קיבוע. י"ג.המומחה חזר והבהיר "אי היציבות הזו יכולה להופיע גם זמן יחסית רב אחרי התאונה" (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 30). "... כלומר יש פה בעיה אך יחד עם זאת, כשאני רואה את אי היציבות ויש סיפור של תאונות בעבר, אני קושר בין הדברים. יכול להיות שאי היציבות הזו הופיעה מאוחר יותר" (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 17 - 15). "הצילומים כולם לא מראים אי יציבות, כל הצילומים לאורך כל השנים עד לאחרון שבוצע בזמן הטענה של ההחמרה, לא היתה שם אי יציבות... איך הוא לא התלונן ארבע שנים - היא לא היתה, היא התפתחה במשך השנים לאט לאט. כן, זה יכול להיות ארבע שנים" (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 22-20, 25-24). "את אומרת שכירורגים אומרים שאי יציבות יכול להופיע מיד וגם לפעמים אחרי שנים ואפילו אחרי שנים רבות - נכון" (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 15 - 14). לאור האמור לעיל, אני קובעת כי הוכח קשר סיבתי בין אי היציבות המאוחרת לבין הפגיעה הצווארית בתאונות. מאידך, לא ניתן להתפס לאימרתו של המומחה שנקב כדוגמא בתקופה של 10 שנים מתאונה עד לגילוי אי יציבות (עמ' 32 לפרוטוקול שורות 27 - 26) כשהמומחה דיבר באופן כללי, נתן דוגמא בלבד ולאורך כל עדותו ראה לקשר אי היציבות גם לתאונה משנת 1998). י"ד.בחוות דעתו השניה קבע כאמור המומחה כי: "כיום לא ניתן לקבוע באיזה תאונה משלוש התאונות הנזכרות: התאונה משנת 1988 (לפני התאונות הנדונות) או באיזה משתי התאונות הנדונות קרתה הפגיעה שגרמה לאי היציבות, קיימת גם אפשרות שהנזק שגורם לאי היציבות נגרם ביותר מאשר בתאונה אחת... מאחר ואין בידינו נתונים ברורים לאיזה מהתאונות יש לשייך את אי היציבות, נראה לי שיש לחלקה בין שלוש התאונות הנזכרות לעיל, במידה שווה". ט"ו.בחקירתו נסתה ב"כ התובע להניע המומחה לקבוע כי אי היציבות נגרמה רק בשתי התאונות הנדונות בעוד שב"כ הנתבעות, מטבע הדברים, ביקשה להניעו להודות כי אי היציבות נגרמה או שלא ניתן לשלול כי נגרמה בכל חמש התאונות שעבר התובע. ט"ז.המומחה הסביר: "את אומרת שבסך הכל יש חמש תאונות ובחוות דעתי הראשונה התייחסתי אליהן ואילו בחוות דעתי השניה, כשבעצם אין לי ממצא חיובי לגבי שתי התאונות האחרונות, חלקתי בין כל התאונות ושכחתי את שתי התאונות שהיו באמצע - אני חושב שציינתי שהתאונות האחרות היו קלות ועל כן לא לקחתי אותן בחשבון. את אומרת שהגעתי למסקנה ששתי התאונות היו קלות לאחר שסברתי ששתי התאונות הנוספות קלות - יתכן. לא מצאתי די נתונים רישומיים על הפרעות. כשנתנו לו 10% לצוואר בהחלט קבלתי את זה כתאונה שהיתה משמעותית ובתאונות האחרות לא הוצגו בפני כל הפרעות. התאונות האחרות יש סיפור שהיו תאונות אך (צ"ל: אין - מ' ש') רישום שהוא סבל. הייתי מצפה שלו היתה תאונה משמעותית לפחות יהיה רישום של כמה שבועות לאחר התאונה שהיו הפרעות" (עמ' 34 לפרוטוקול שורות 25-18 וכן עמ' 39 לפרוטוקול שורות 12 - 11). פרופ' הלל הסביר כי: "יש בהחלט אפשרות לחלק את הנכות שקבעתי בין כל התאונות שעבר התובע" (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 26). "מאחר ואי היציבות הופיעה לאחר מספר שנים, סביר לומר שכל התאונות יכלו לגרום לאי היציבות. דובר על כך שזו בעיה, ניתן לראות זה כך או אחרת ובהחלט אפשר לראות זאת כחלוקה על כל התאונות" (עמ' 36 לפרוטוקול שורות 31-29). "כשאני נאלץ לעשות חלוקה שרירותית בין תאונות ולפני העדות חילקתי בין שלוש תאונות כי ראיתי חומר שמעיד על תלונות וממצאים - כן" (עמ' 39 לפרוטוקול שורות 9-8). בתשובה לשאלתי הבהיר המומחה כי: "אם יכול להיות שאי היציבות לא יכולה היתה להגרם בגין כל תאונה בנפרד בגלל שלא היתה קשה אך נוצרה מהצטברות כולן יחד - זו אפשרות". את הסבירות הסביר המומחה בתשובה לשאלת ב"כ התובע כי: "אפשר גם לומר שהן (התאונות האחרונות - מ' ש') גרמו לאי היציבות כי הן הגיעו על רקע שהיה כבר בעייתי אבל זה גם נכון יהיה לומר שאם לא היו שתי התאונות האחרונות לא היתה נגרמת אי היציבות אך באותה מידה גם לא היתה נגרמת לו לא היו שתי התאונות הראשונות" (עמ' 39 לפרוטוקול שורות 19 - 15). י"ז.מקובל עלי כי תאונה שלא הותירה רישומה לא יכולה להצטבר לגורמי נזק ועל כן לכאורה נותרה חלוקת המומחה את הנכות לשלוש תאונות על כנה. מאידך, על בסיס החלטתי מיום 18.3.04 לפיה: "דווקא לאור חקירתו של מומחה בית המשפט היום, שהשאיר פתוחה כל אפשרות של חלוקת הנכות בין כל התאונות, אם בכלל, יש משנה חשיבות לחומר בגין התאונות האחרות שאינן נשוא כתב תביעה זה. חשיבותן אינה מצטמצמת למסמכים הרפואיים כיוון שגם מכתב דרישה יכול להיות הודאת בעל דין...". המציאה ב"כ הנתבעות את החומר שהמציאו חבות הביטוח כלל והכשרת הישוב שנתבעו ע"י התובע בגין פגיעותיו בתאונות מיום 22.1.92, 5.6.94 ו-28.4.95. בגין התאונה מיום 28.4.95 לא נמצאו פרטים מלבד הציון בתצהיר הבריאות ועל כן לא ניתן לייחס לתאונה זו כל משמעות כמו גם לתאונה מיום 22.1.92 בגינה פוצה התובע בשנת 2000 בסך 5,200 ₪ שיש בו כדי להעיד על אי חומרת הפגיעה. מאידך, מת"א 1038/96 בגין התאונה מיום 5.6.94 עולה כי התובע היה באי כושר 120 יום, תקופה משמעותית ופוצה בשנת 1997 בסך 18,000 ₪, משמע שני הצדדים העריכו היוותרות נכות. מאחר וכאמור בגין התאונה מיום 3.4.88 נקבעה לתובע נכות בשיעור 10% אני קובעת כי יש לחלק הנכות כפי שתקבע להלן בין ארבע התאונות מיום 3.4.88, 5.6.94 ושתי התאונות הנדונות בפני. י"ח.המומחה העריך נכותו של התובע ב-30% כשהוא קובע: "ההמלצה הרפואית, במצב של אי יציבות ברווח בין חולייתי אחד בצוואר, כמו במקרה שלפנינו, היא לבצע ניתוח של איחוי חוליות באותו הרווח. לניתוח זה יש אחוז הצלחה גבוה, 80% - 90% הצלחה בקירוב. לאחר ניתוח מוצלח של איחוי החוליות תרד נכותו ל-10%". י"ט.כל ניסיון לייחס לבית המשפט ידיעה שיפוטית כי את מצב התובע צריך להעריך נוירוכירורג כשמינוי כזה כלל לא נתבקש והמומחה העיד מפורשות שניתוח כזה נעשה במחלקות אורטופדיות בהצלחה רבה (עמ' 38 לפרוטוקול שורות 7 - 6 ועמ' 37 לפרוטוקול שורות 30-26), ובקשה להעדיף חוות דעתו של נוירוכירורג עמו התייעץ התובע ו/או באת כוחו שלא העיד ומטבע הדברים גם לא הוצגה (ולא יכולה להיות מוצגת) חוות דעתו, דינו להידחות. בתביעה על פי חוק הפלת"ד קובעת חוות דעת המומחה בכפוף לשיקול דעת בית המשפט היכול שלא לקבל חוות דעת אם התשתית העובדתית עליה היתה מבוססת הוכחה כמוטעית, מה שאין כן בענייננו. כ.הניתוח 1.גם בעדותו הסביר פרופ' הלל כי הוא ממליץ על הניתוח שסיכוייו להצליח בין 80 - 90% (עמ' 33 לפרוטוקול שורה 23), ולמעשה מדובר בניתוח הכרחי כי: "יש סכנה שאם הוא ימעד ויפול בגלל אי היציבות, עמוד השדרה יפגע והוא עלול להיוותר משותק" (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 8 - 7). 2.פרופ' הלל מתייחס לסירובו של התובע לעבור הניתוח: "יש פה תערובת של מצב אולי תביעתי ורפואי...(! - מ' ש') הוא גם לא מודע לאפשרות של שיתוק. אני לא יודע אם הרופאים הסבירו לו, אולי כן הסבירו לו אך זה לא נכנס לו לתודעה" (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 5 - 4, 13 - 11). 3.המומחה העריך, כאמור, סיכוי ההצלחה ב-80-90% כשמנגד הסביר הסיכונים: "אם הניתוח לא יצליח - השבתי על כך בתשובות ההבהרה, יכולה להיות נכות בין 20 ל-30% ויכול להיות, בסיכון קטן אמנם, מצב של שיתוק של כל הגוף עקב ניתוח לא מוצלח, זה סיכון בשכיחות נמוכה, אך הוא קיים" (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 26 - 24). הסיכון קיים כמו גם אם לא יעבור התובע את הניתוח כלל. 4.כאמור בע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מ"ה (4) 45, 53: "אכן, המטען הנורמאטיבי של הנטל להקטנת הנזק צריך להיות נמוך מזה של החובה לנהוג זהירות. מכאן גישתו של בית המשפט, לפיה 'איננו סבורים כי הניזק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו' (השופט עציוני בע"א 531/71 [8] בעמ' 118). ומכאן התפיסה, כי 'סבירות האמצעים, שעל הנפגע לנקוט, להקטנת הנזק, נבחנת באמות מידה ליברליות, משום היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו' (קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 602). עם זאת, מטען נורמאטיבי זה של הנטל להקטנת הנזק צריך לשקף את השיקולים המתחרים וצריך לתת ביטוי לצורך של הניזוק להתחשב באינטרסים של המזיק. בצדק ציין השופט ברנזון, כי הניזוק 'חייב לפעול לפי מיטב יכולתו לא רק לטובת האינטרס שלו, כי אם גם לטובת האינטרס של הנתבע...' (ע"א 592/77[3] הנ"ל, בעמ' 285). הנה כי כן, על הניזוק לנקוט אותם אמצעים, אשר על פי השקפתו של הציבור הנאור בישראל אדם צריך לנקוט אותם כדי למנוע ממזיק את החובה לשאת בפיצויים של נזק שניתן למונעו. בקביעתם של אמצעים אלה אין לצפות מהניזוק הקרבה אישית למען המזיק, אך אין לאפשר לו התעמרות במזיק... אין לאפשר לניזוק להתעלם מהאינטרסים של המזיק... יש לדרוש מהניזוק כי יתחשב הן באינטרס של עצמו והן באינטרס של המזיק, תוך איזון ראוי ביניהם, שישקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל. על רקע שיקולים אלה ניתן לקבוע את תוכנו של הנטל להקטין את הנזק, מקום שהניזוק נדרש לעבור ניתוח. מידת ההתחשבות של ניזוק במזיק מצדיקה קביעה עקרונית, כי הנטל להקטנת הנזק כולל בחובו, במקרים מתאימים, גם את הנטל להסכים לניתוח. עמד על כך השופט אור, בציינו: '... יש לצאת מההנחה שהמשיב יתנהג כנפגע סביר ויעשה להקטנת נזקו על ידי שינותח כמומלץ על ידי ד"ר לוין, כפי שכל אדם סביר היה עושה במקומו" (ע"א 427/88[9] בעמ' 438)... עם זאת, יש להתחשב במספר גורמים שיש בהם כדי להשפיע על סבירות התנהגותו של הניזוק. גורמים אלה הם בעיקר מידת הסיכון שבניתוח, מידת הכאב והסבל הכרוכים בו ומידת ההצלחה שניתן לצפות לה. יש להתחשב בסיכונים שהניתוח עשוי לגרום. אין לדרוש מהניזוק להסכים לניתוח שטומן בחובו סכנה לחייו או לגופו, רק כדי להקטין את סכומי הפיצויים שבהם יחויב המזיק... כן יש להתחשב במידת הכאב והסבל שהניזוק צפוי להם אם יסכים לניתוח. אין לדרוש מניזוק להסכים לניתוח שיגרום להפחתה בפיצויים בהם יחויב המזיק אך שיביא לכאב ולסבל נמשכים על הניזוק. כמו כן יש לקחת בחשבון את סיכויי ההצלחה של הניתוח. אין לדרוש מניזוק לעבור ניתוח ניסיוני או ספקולטיבי כדי להפחית מהפיצוי בו חייב המזיק. הסיכונים, הסיכויים, הכאבים ושאר הגורמים הרלוונטיים צריכים להילקח בחשבון, תוך איזון ביניהם במאזני הצדק של הציבור הנאור בישראל... השיקולים השונים יוצרים 'וקטור' של כוחות, הפועלים לכיוונים שונים, ואשר האיזון ביניהם מצביע על ההתנהגות הראויה. פשיטא, שאם הסיכון הוא קטן, הסבל והכאב נמוכים והסיכוי להצלחה רב, הדין מטיל על הניזוק את הנטל להפחית מסכום הפיצויים בהם יתחייב המזיק בדרך של הסכמה לניתוח. לעומת זאת, פשיטא, שאם הסיכון הוא רב, הסבל והכאב כבדים וסיכוי ההצלחה קלושים, אין מקום לדרוש מהניזוק להפחית את הנזק. בין שני קצוות אלה מונחים מקרי הביניים. הסיכון אינו רב אך הכאב ניכר והסיכויים שקולים - מה דורש הדין במקרה זה? אכן, אלה הם המקרים הקשים, בהם המדיניות המשפטית הראויה באשר להתנהגות הרצויה של הניזוק תקבע בסופו של דבר את התוצאה. מדיניות זו צריכה לשקף את תחושת הצדק של הציבור הנאור בישראל. דומה כי הכוונה שיפוטית זו היא מעטה, אך נראה כי ליותר מכך אין לצפות... אכן, הגישה הנראית לי כראויה - ואשר על בסיסה העיוני עמדתי בפסק דיני זה - היא זו המאזנת בין השיקולים השונים. כשם שאין לומר, כי סירוב לניתוח לעולם אינו בלתי סביר, אין גם לומר, כי סירוב לניתוח הוא לעולם בלתי סביר. הכול תלוי במערכת השיקולים הרלוונטיים ובמשקלם הפנימי ההדדי. כך, למשל, בע"א 200/87 [11], סרב הניזוק לעבור ניתוח, שכן העדויות הרפואיות לא היה בהן כדי להצביע על העדר סיכונים. גישה מאוזנת שכזו נראית בעיני ראויה" (הדגשות שלי - מ' ש'). 5. לאור האמור לעיל, בהתחשב בכך שכל הרופאים והמטפלים והן מומחה בית המשפט המליצו על הניתוח, מדובר בניתוח שנעשה במחלקות רבות הן אורתופדיות והן נוירוכירורגיות בהצלחה של 80 - 90%, הנכות תקטן לכשליש ומאידך הסיכון הקלוש אך הקיים הינו אותו סיכון שלדעת פרופ' הלל מהווה אינדקציה לניתוח, הנני קובעת כי על התובע חלה, מכוח חובתו להקטין הנזק, גם החובה לעבור הניתוח המוצע ולפיכך יש לקחת בחשבון כי לתובע תיוותר נכות בשיעור 10% בלבד. בפועל אין הכוונה שיש לאלץ התובע לעבור הניתוח אך המסקנה הנדרשת הינה כי הנתבעות אינן חבות בפיצויו מעבר לנזקים שהיו נותרים לאחר הניתוח. כ"א.חלוקת הנכות 1. כאמור, הסביר המומחה כי לאחר הניתוח תיוותר לתובע נכות בשיעור 10%. מאחר וכאמור, גם בעקבות התאונה משנת 1988 נותרה לתובע נכות בשיעור 10% מבקשות הנתבעות לטעון כי לאחר הניתוח לא יהיה איפוא הבדל במצבו של התובע בעקבות התאונות הנדונות ביחס למצבו עובר להן. 2. פרופ' הלל נחקר ארוכות בנקודה זו ולדעתו: "אפשר גם לחלק את ה-10% לשלוש התאונות... כשאני אומר 10% אחרי ניתוח בגין מגבלות בתנועה, האם זה שונה מ-10% שהיו לו גם ככה - יכול להיות שזה שונה, יש צלקת פנימית, כך שנראה לי שאם הולכים לפי בית הלל (תרתי משמע - מ' ש') יש לחלק את זה לשלוש התאונות... אני חושב שאיזה שהיא נכות צריכה להיות מוענקת לו בגלל מצב אחרי ניתוח, שזה לא בדיוק מצב כפי שהיה לפני" (עמ' 33 לפרוטוקול שורות 31 - 30, עמ' 34 לפרוטוקול שורות 1-2, 16 - 17). "יש בהחלט אפשרות לחלק את הנכות שקבעתי בין כל התאונות שעבר התובע" (עמ' 35 לפרוטוקול שורה 26 ועמ' 36 לפרוטוקול שורה 31). כ"ב.לאור האמור לעיל ומאחר ולפני התאונות הנדונות לא נזקק התובע לניתוח, לאור הבהרותיו של המומחה וההנחה כי מצב לאחר קיבוע אינו כמצב לפניו הנני קובעת כי לתובע תיוותר לאחר הניתוח שהוא חייב לעבור 10% נכות המחולקת, כאמור, בין ארבע תאונות כשבגין שתי התאונות נשוא הדיון בפני תיוותר לתובע נכות בשיעור 5%. כ"ג.תקופת אי הכושר 1. המחלוקת בין הצדדים נסובה על תקופת אי הכושר מינואר 2003 בשל הטענה להחמרת מצב, על פי אישורי הרופא התעסוקתי ד"ר שרגין שלא שכנע בעדותו במומחיותו בכלל ובהתיחסותו המבוססת למקרה הנדון בפרט. 2. באופן תמוה הסביר ד"ר שרגין כי: "אני מחמיר את הדרישות, כלומר לעשות יותר פעולות ממה שעושה מומחה קרדיולוג או אורתופד, אני דורש כח מסוים כדי שהאיש יחזור לעבודה כי האיש צריך להיות גם בבית וגם בעבודה. את אומרת שהחמרה משמעותה היא שמקום שהקרדיולוג יגיד לחזור אני אגיד לא - נכון. אני אגיד למשל שזה מוקדם מדי לחזור לעבודה" (עמ' 21 לפרוטוקול שורות 19-16). 3. ד"ר שרגין ידע לכאורה להסביר את המלצותיו לאחר שנים למרות שלא היה בתיקו כל פירוט: "את שואלת היכן הפירוט התעסוקתי/תיפקודי בעוד שיש פירוט אורתופדי - אולי את צודקת. כי מדי פעם אני מדבר ולא כותב. אולי הייתי צריך לכתוב את הדברים האלה" (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 20 - 19). "אני חשבתי שהתובע עכשיו במצב שלא מסוגל לחזור לעבודה ואולי אחר כך הוא כן יוכל לחזור. אתה אומר שלא כתובה ולו מילה על כך שהוא צריך לעבור ניתוח הוא לא יכול לחזור לעבודה - אני לא חייב לרשום. יכול להיות שיש בעיה עם זה שמדי פעם אני מדבר ולא כותב" (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 7 - 5). למותר לציין כי הרופאים המטפלים שהמליצו על הניתוח לא המליצו לתובע על מנוחה בכלל ואי עבודה בפרט. ואכן בהמשך החקירה גם הרופא עצמו מעיד באופן הסותר את עדותו דלעיל כי: "אני לא אומר שהוא לא יכול לעבוד בגלל ההמלצה לניתוח" (עמ' 23 לפרוטוקול שורה 31 ועמ' 24 לפרוטוקול שורה 1). 4. התמיהות מעדותו של הרופא שהסביר כי בפניו שלוש אופציות: אי כושר מלא, חזרה מלאה לעבודה וחזרה לעבודה בהגבלות שונות (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 3 - 1) מתגברות כשלגבי התובע הסביר הרופא: "למה התובע לא יכול להעזר למשל בעגלה או מזוודה עם גלגלים - כי התובע עצמאי ואני לא מגביל אותו בשעות עבודה, למה לא הגבלתי אותו בשעות עבודה - הוא עושה את המכסימום ואנו יודעים שהוא חזר ועבד כמעט שלוש שנים. יש החמרה במצב שלו שמגבילה אותו, אולי הוא עבר את גבול היכולת שלו. אני אף פעם לא אמרתי לו כמה שעות לעבוד, כי קשה להמליץ לעצמאים כמה שעות לעבוד כי זו אחריות שלהם כלפי הלקוחות. למה לא המלצתי לתובע לעבוד פחות שעות במקום הפסקת עבודה טוטלית - לא חשבתי על דברים כאלה ואני רוצה לתת לו לשקם את עצמו כדי לחזור לעבודה, לכן אמרתי לו שלא יעבוד זמן קצר ולא אמרתי שהוא לא מסוגל לחזור לעבודה באופן קבוע" (עמ' 23 לפרוטוקול שורות 13 - 6). 5. עדותו של הרופא אינה מתקבלת על הדעת גם מפני שאין לית דפליג כי ההחמרה הנטענת במצבו של התובע הינה בעקבות הפגיעה הצווארית, גילוי אי היציבות וההמלצה לניתוח קיבוע בעוד שהרופא הסביר כי: "את שואלת אם מצאתי לנכון להגביל אותו רק בגלל הכתף - כן. אך אני מסתכל מה יותר דומיננטי מכל התלונות האחרות" (עמ' 24 לפרוטוקול שורות 4 - 1). גם לתובע לא היה הסבר לתמיהה זו בעדותו של רופא התעסוקה (עמ' 26 לפרוטוקול שורות 19 - 12). 6. התובע, סוכן תכשיטים, הסביר כי נמנע ממנו לשוב לעבודה כיוון שנזקק להרמת מזוודה שגודלה כגודל דוכן העדים ובשל מצב השוק לא ניתן לבקש מבעלי החנויות לצאת לתא המטען של מכוניתו. הסתבר כי התובע נהג עם שובו לעבודה לעבוד עם תיקי יד קטנים ולא היתה מניעה כי ימשיך כך וישאיר המלאי בתא המטען ובמידת הצורך יצא בעצמו ויכניסו בתיק קטן לחנות. לא זו בלבד אלא שד"ר שרגין סתר עצמו בהעידו כי ניתן היה להשתמש בעגלה מצד אחד "את שואלת אם אין בעיה לסחוב מזוודה עם גלגלים או עגלה עם היד הבריאה - לא, אין בעיה" (עמ' 16 לפרוטוקול שורה 4 ועמוד 15 לפרוטוקול שורה 19), "את אומרת שהיתה תקופה שהתרתי לו לחזור לעבודה למרות הבעיה עם העגלה - כן" (עמ' 22 לפרוטוקול שורה 27), ומאידך, טען שעגלה אינה פתרון כיוון שלעיתים תגרום לתובע בכל זאת להשתמש ביד הדומיננטית (עמ' 15 לפרוטוקול שורות 23-20, עמ' 22 לפרוטוקול שורה 26), אלא שכנראה האמת נעוצה בדבריו: "לא לקחתי בחשבון שימוש בעגלה כמו מזוודה עם גלגלים" (עמ' 16 לפרוטוקול שורות 2 - 1). נימוקו של הרופא מדוע אין להשתמש בעגלה מאולץ ובא כתירוץ לאי לקיחתה בחשבון ובוודאי אינו מתיישב עם הנטיה הטבעית של אדם דווקא שלא להשתמש באיבר פגוע. 7. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת את הטענה לאי כושר ממרץ 2003 ואילך. לא בנקל נדחית טענה כזו משפעל לכאורה הנפגע על סמך המלצה של רופא אלא שבענייננו עבד התובע כשלוש שנים לפני ההמלצה וכנראה לא פסק מלעבוד גם לאחר קבלתה: "בתקופה שישבתי כביכול בבית, בזמן הזה, הלכתי מספר פעמים בשבוע לפיזיוטרפיה ולטיפולים רפואיים וזה לא שלא ניסיתי מקום עבודה" (עמ' 11 לפרוטוקול שורות 31 - 30). "את שואלת מה אני עושה היום - אני בבית ולא עושה הרבה. מפעם לפעם אני הולך למקומות עבודה שאיתם עבדתי שיראו שאני בשטח שמישהו אחר לא יקח את המקום שלי. אני עושה יחסי ציבור וקורה שאני אף שולח דברים במוניות. לא עבדתי מזה 28 חודשים ולמרות זאת שמרתי על קשרים ושלחתי סחורה במוניות. עובדה שעבדתי אחרי זה שנתיים וחצי אני לא מתייאש לגמרי, אני חייב לשמר את מה שיש לי, קשה לי היום בגילי לעשות משהו חדש ולכן אני מנסה לשמר את מה שעשיתי באמצעות יחסי ציבור. אני לפחות מנסה את זה. אם רוצים ממני למשל תכשיטים מסוימים אני שולח במוניות מהמחסן שלי. יש לי מחסן ומכיל מלאי של עשרות אלפי שקלים" (עמ' 27 לפרוטוקול שורות 31-25). לא בכדי תוהה ב"כ הנתבעים כיצד מחזיק התובע מלאי כל כך גדול ושולח סחורה לקונים כשלטענתו אינו עובד והסחורה הינה אופנתית ועל כן יוצאת מהשוק. בסופה של חקירה הודה התובע: "גם בשנה האחרונה עבדתי קצת" (עמ' 28 לפרוטוקול שורה 18). ואם יכול התובע לחזור לעבודתו עליו לעשות כן כאמור בע"א 320/87 גנזך נ' אריה חברה לביטוח בע"מ ואח' פ"די מ"ה (1) 743, 746. 4. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי לתובע נותרה נכות כתוצאה מפגיעתו בתאונה הראשונה בשיעור 10% בגין הכתף ו-2.5% בגין הצוואר, סה"כ 12.25% וכתוצאה מפגיעתו בתאונה השניה 2.5% בגין הצוואר. 5. נזקים הערכת הנזקים במקרה קשה לאור העובדה כי על עדותו של התובע לא ניתן לקבוע מסמרות לא רק בשל היותה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות ללא תמיכה אלא גם לאור העובדה שהוכח כמפורט בחוות דעתו הראשונה של פרופ' הלל כי התובע אינו בוחל בהאדרת נזקיו. א.הפסד השתכרות 1. פרופ' הלל היה בדעה כי התובע היה באי כושר מלא עד יום 5.11.98, 50% למשך חצי שנה ו-20% למשך חצי שנה נוספת, סה"כ במשך 23 חודשים. התובע העיד והוכיח כי לא עבד 28 חודשים ואני מעדיפה קביעה בזמן אמת על סמך נתונים מבוססים על קביעה בהערכה בדיעבד. קביעתי זו באה למרות התייחסותי דלעיל לעדות ד"ר שרגין שנתן גם את תקופת אי הכושר הראשונה. 2. אין מחלוקת כי התובע השתכר בממוצע בחודשים עובר לתאונה הראשונה 3,413 ₪ ברוטו, משמע 2,560 ₪ נטו ובתוספת הפרשי הצמדה 3,178 ₪. התובע לא הוכיח טענתו כי הכנסות העסק היו במגמת עליה, נהפוך הוא לפי החומר שהומצא מחברת כלל חלה ירידה דרסטית בהכנסות העסק בשנת 1995 שלא הוסברה ע"י התובע אשר בעצמו העיד על המצב הקשה במשק ללא קשר לפגיעתו בתאונות הנדונות (עמ' 28 לפרוטוקול שורות 16-15). 3. לאור האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות לשלם לתובע הפסדי שכר כדלקמן: א.הפסד מלא במשך 28 חודשים 119,715ש"ח בתוספת ריבית ממחצית התקופה ב.הפסד בסך 14.5% מתום תקופת אי הכושר46,310 ₪ עד היום בתוספת ריבית ממחצית התקופה ג.הפסד בסך 14.5% מהיום ועד הגיע התובע לגיל 70 (כעצמאי)93,440 ₪ סה"כ 259,465ש"ח ב.עזרת זולת 1.לטענת התובע נזקק לעזרת אשתו בתקופות אי הכושר (סעיף 28 לת/1) אך לא טרח להעידה, וכידוע: "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה" (ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457). ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245). 2. מאידך, התובע היה באי כושר ממושך, פגיעתו ביד הדומיננטית בוודאי הצריכה עזרה כזו או אחרת במהלך השנים שחלפו אותה אני מעריכה ב-10,000 ₪. 3. מאידך, בהעדר הוכחה להזקקות לעזרה בפועל ולאור העובדה שהניתוח אמור לשפר המצב, אני דוחה הדרישה בראש נזק זה לגבי העתיד. ג.הוצאות נסיעה התובע לא המציא ולו בדל ראיה על הוצאה כלשהי אך מאחר והוכיח טיפולי פיזיוטרפיה ובקורות רפואיות מרובות, נראה לי לנכון להעריך הוצאות הנסיעה בעבר ובעתיד בסך 5,000 ₪. ד.כאב וסבל 1. לתובע מגיע פיצוי עבור 14.5% בגין פגיעתו בתאונה הראשונה בסך 26,104 ₪. 2. לתובע מגיע פיצוי עבור 2.5% בגין פגיעתו בתאונה השניה. 3. "מבחינה משפטית צודק המערער בטענתו, שביהמ"ש היה מוסמך לפסוק לו פיצויים כאמור בתקנה 2 (ב) הנ"ל (למרות שנקבעה שם נכות בשיעור 5% בלבד - מ.ש.). אך אין פירושו של דבר שיש לפסוק בדרך שגרה את הפיצוי המקסימלי הקבוע בתקנה זו. סעיף 2 (ב) קובע את מקסימום הפיצויים המגיעים לנפגע בגין נזק לא ממוני באותם מקרים שהתקנה חלה, ובמסגרתה על ביהמ"ש לפסוק את הפיצוי הנראה לו הולם עפ"י נסיבותיו של הענין הנדון לפניו (ע"א 583/89 כראדי נ' דן ואח', פ"ד מ"ה (3) 133, 135). תקנה 2(ב) מהווה חריג למגמה הכללית המתבטאת בסעיף 2(א) לפיה נקבעה נוסחה ברורה ונוקשה לקביעת שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני. ככל חריג להוראת חוק מהותית, יש לפרש גם חריג זה על דרך הצמצום" (ע"א 284/88 גבאי ואח' נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד מ"ו (4) 837, 842). אלא שבענייננו, כשהוכחה תקופת אי כושר לא מבוטלת, הזקקות לטיפולים פיזיוטרפים מרובים וניתוח קיבוע, נראה לי לנכון לפצותו בשיעור המכסימלי על פי תקנה 2(ב) לתקנות הפלת"ד (חישוב נזק שאינו נזק ממון), תשל"ו-1976 בסך 17,451 ₪. 4. היה ויעבור התובע הניתוח המוצע בצווארו, על הנתבעות לשאת בכל הוצאות האשפוז והשיקום אם ידרש על פי הנחיות הרופאים המטפלים. 6. ל אור כל האמור לעיל, הנני מחייבת הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע כדלקמן: א.הפסד השתכרות בעבר ובעתיד259,465 ₪ ב.עזרת זולת10,000 ₪ ג.הוצאות נסיעה5,000 ₪ ד.כאב וסבל בגין התאונה הראשונה26,104 ₪ ה.כאב וסבל בגין התאונה השניה17,451 ₪ סה"כ318,020 ש"ח ובניכוי תשלום תכוף בתוספת הפרשי הצמדה וריבית6,759 ₪ סה"כ 311,261 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית בשיעור 4% לשנה, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% + מע"מ. 7. לא נותר לי אלא להתנצל בפני הצדדים על העיכוב במתן פסק הדין. תאונת דרכיםחזרה לעבודה