זוהי תביעה לשכר עבודה עבור שתי תקופות: התקופה האחת - מיום פרישתו של התובע לגמלאות ועד יום שובו לעבודה (שנתיים), התקופה השניה - מיום שובו לעבודה ועד המועד החוקי של פרישה לגמלאות בהתאם לגילו. להלן העובדות: 1. התובע עבד כמורה וכמנהל ביה"ס תיכון מספטמבר 1963 ועד אוגוסט 1997 (34 שנים). 10 שנים ראשונות עבד במסגרת המדינה ויתרת התקופה בנתבעת מס' 1. קיים הסכם לשמירת רציפות זכויות לגימלה עבור התובע, התובע מבוטח בבטוח פנסיוני ב"מבטחים". 2. בשנים 97 הוסכם בין התובע לנתבעת מס' 1 על פרישה לגמלאות מסיבת "עייפות ושחיקה". ארגון המורים ניהל את המו"מ על תנאי הפרישה עם נתבעת מס' 1, ולאחר ישיבה של מועצת הרשות המקומית נחתם הסכם הפרישה בין הצדדים ביום 3.7.97. 3. עיקרי הסכם הפרישה הם: א. לתובע תשולם גמלתו ע"י "מבטחים". ב. לתובע ישולם מענק פרישה בגובה 50% עבור כל שנת עבודה (דהיינו 17 חודשי שכר) לפי משכורתו האחרונה. ג. לתובע ישולמו 10 חודשי שכר כחודשי הסתגלות. ד. לתובע ישולם פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים. 4. נתבעת מס' 1 החלה לבצע את ההסכם ושלמה לתובע 200,000 ש"ח על חשבון מענק הפרישה, כאשר מאה אלף ש"ח שולמו באוקטובר 1997, ומאה אלף ש"ח נוספים שולמו בדצמבר 1997. כן שילמה, נתבעת מס' 1, 6 סכומים שונים במסגרת דמי ההסתגלות מנובמבר 1997 ועד אפריל 1998. 5. כבר באוגוסט 1997 הובא לידיעת הרשות המקומית, כי זכותו של התובע לקבל פדיון ימי מחלה ויתרת חופשה בלבד, ואין הוא זכאי למענק פרישה עפ"י חוק שירות המדינה - גמלאות, וכן אין חובה לאשר לו חודשי הסתגלות. במקביל בקשה הרשות המקומית לאשר קיום הליכי מכרז לקביעת מנהל בית ספר תיכון במקום התובע. 6. במרץ 1998 הורה הממונה על פקוח ובקורת שכר ברשויות המקומיות, הנמצא באגף לכח אדם ושכר במשרד הפנים, כי לאחר ברור מקיף התשלום המירבי, המותר לתשלום לתובע, הוא: - 4 חודשי הסתגלות. - 2 חודשי מענק פרישה. - פדיון ימי מחלה. 7. הוראה זו ניתנה לאחר ישיבה בין נציגי נתבעת מס' 1, בכללם התובע, לבין נציגי משרדי הפנים, החינוך והאוצר. עקבות הוראה זו, הופסקו התשלומים לתובע והוגשה תביעתו הראשונה באוגוסט 1998 לביה"ד בעילה של הפרת הסכם ע"י נתבעת מס' 1. בהמשך הצטרפו כנתבעים ביזמתם זוהיר יחיא - חבר מועצה וועדת הבקורת בה, ובנובמבר 1998 בקשה המדינה להצטרף כמשיבה על יסוד סעיף 29 לחוק יסודות התקציב וסעיף 30 לחוק בתי הדין לעבודה. 8. שורה של תיקים נוספים נפתחו בעניינו של התובע: א. בש"א 2767/98 ו- עב 3263/98 בתאריך 19.7.98 ובו בקשה לצו מניעה לא לקיים מכרז למשרת מנהל ביה"ס התיכון. ב. בש"א 3513/98 בתאריך 20.7.98 ובו בקשה לצו מניעה למנוע מינוי מנהל לביה"ס. ג. בש"א 3342/98 בתאריך 9.8.98 - בקשתו של זוהיר יחיא להצטרף כמשיב לתביעותיו של התובע. ד. בתיק בש"א 4499/98 בתאריך 16.5.98, נדחתה הבקשה לבטל את צרוף זוהיר יחיא כמשיב בתביעת התובע, ובקשה לרשות ערעור נדחתה ע"י נשיא ביה"ד הארצי לעבודה. ה. ב- 20.8.98 בקש התובע לתקן את כתב התביעה (ראה תיק בש"א 3518/98). ו. בין לבין, נדונה תביעה נוספת של התובע, הפעם נגד משרד החינוך, (ראה תיק עב/6145 - 3 מתאריך 24.12.98), שעניינה תחשיב הגמלאות לתובע. תביעה נוספת בעניין רצף זכויות ותשלום הפרשי גמלה נידונה בתיק בש"א 5000/99 מ - 21.5.99. 9. התיק על גלגוליו השונים נדון תחילה בפני כב' השופט הראשי המנוח מר דורון מייבלום ז"ל וכב' השופט בדימוס ש. גוטמכר, והועבר לבסוף לדיון בפני. בהחלטה מיום 8.8.99 נקבע בהסכמת הצדדים, כי התובע ישוב לעבודתו כמנהל ביה"ס התיכון במועצה המקומית כפר קרע החל מיום 1.9.99 וכל העניינים הכספיים ידונו בנפרד. 10. נוכח החלטה זו הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בתאריך 10.4.00. בתביעה זו מבקש התובע לקבוע שהיתה הפרה יסודית של הסכם הפרישה עמו ועל כן, הוא זכאי לסעדים כמפורט בסעיף 1 לפרק העובדות. להלן טענות התובע: 11. התובע טוען, כי בתאריך 3.7.97 נחתם עמו הסכם פרישה שתנאיו כוללים: - א. 50% שכר לפי משכורת אחרונה עבור כל שנת עבודה. ב. תשלום חודשי הסתגלות בגובה 10 חודשים. ג. פיצוי בגין ימי מחלה, שלא נוצלו. 12. במסע "תלונות שווא" ואף "רצח אופי" של חבר אופוזיציה בתקופת בחירות, הוטחו נגד התובע אשמות שווא כאילו חבר עם ראש המועצה דאז כדי שישולמו לו מהקופה הציבורית סכומי עתק שלא כדין. 13. כפועל יוצא התערב משרד הפנים - שלא היה צד להסכם הפרישה, וגם אינו מעבידו של התובע - והסכם הפרישה הופר הפרה יסודית. האשמות השווא נגד הנתבע אמנם הוסרו, אבל ההסכם עמו הופר בטענה שהוא חורג מהמקובל במקרים של פרישה משירות המדינה. 14. נתבעת מס' 1 הפסיקה לקיים את ההסכם, אבל גם לא נענתה לבקשת התובע - נוכח בטול ההסכם - לשוב לעבודתו כמנהל ביה"ס התיכון. 15. גם כאשר הוסכם על שובו לתפקיד הקודם החל מ- 1.9.99, נהגה נתבעת מס' 1 שלא בהגינות ובחוסר תום לב בכך, שהעלימה את העובדה, כי ביה"ס התיכון הועבר לבעלות גורם אחר, וכך נותר התובע, ללא תעסוקה אצלה ובפועל החל לעבוד כעובד חדש, שאיננו קבוע אצל מעסיק חדש. 16. בנוסף ולחילופין, טוען התובע, כי משהופר ההסכם עמו, אזי זכאי הוא להשבת המצב לקדמותו, כאילו לא נכרת הסכם הפרישה כלל. לטענתו זכאי הוא, אם כן, לתשלום שכר מנתבעת מס' 1 החל מ- 1.9.99 . ולחילופין - זכאות זו עומדת בניכוי השכר שמקבל אצל המעביד הנוכחי. לחילופי חילופין - זכאי התובע, לטענתו, לפיצוי במקום שכר עבודה החל מיום 1.9.99 ועד המועד החוקי לפרישתו לגמלאות בגיל 65. 17. התובע מבקש לבסס זכותו על הוראת סעיף 425 למג'לה העותמנית שכן התובע מוכן ומזומן היה וגם מסוגל היה, טוען, לבצע את עבודתו בנתבעת ומכאן, שהוא עדיין עובד של הנתבעת כי לא פוטר. התובע טוען, כי משנמנע ממנו לעבוד, למרות שהיה מוכן לכך, זכאי הוא לשכר עבודה מנתבעת מס' 1. 18. התובע מציין, כי אין לקשור את השכר שמקבל מ- 1.9.99 לתביעתו לשכר עבודה מהנתבעת, שכן עניין צמצום הנזק, כתביעה נזקית, אינו רלוונטי במקרה זה. 19. עוד טוען התובע לזכאות לשכר עבודה עבור התקופה שבין 1.9.97 ו - 31.8.99 וכל הזכויות הנלוות בסכום של 562,588 ש"ח, וזאת עפ"י חוו"ד של רואה חשבון שצורפה. כן זכאי התובע, כאמור לעיל, לשכר עבודה מיום 1.9.99 ועד לפרישתו. מזכויותיו אלו ניתן יהיה לנכות את הסכומים שקבל במסגרת ההסכם בתאריך 3.7.97 - קודם "ביטולו". 20. לדעת התובע, משהוחלט על בטול הסכם הפרישה והחזרת התובע לעבודתו, הסתיים תפקידו של נתבע מס' 3, אשר צורף בזמנו להליכים מכוח הוראות סעיף 30 לחוק בתי הדין לעבודה. לפיכך יש למחוק אותו כנתבע, התובע מזכיר כי הסעדים העיקריים שביקש היו החזרתו לעבודה ותשלום שכרו, ובסעדים אלו אין לנתבע מס' 2 מעמד. להלן טענות נתבע מס' 3: 21. נתבע מס' 3, באמצעות פרקליטות מחוז חיפה, הצטרף לדיון בתיק משום שהבקשה המקורית של התובע היתה לאכוף הסכם פרישה עמו, למרות שעמד בניגוד לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. 22. למרות שהשתנו הסעדים המבוקשים ובסופו של דבר הוחזר התובע לעבודה, עדיין נטען כי "חזרתו של התובע לעבודה מחייבת, עם זאת כמובן מאליו השבת כל התשלומים, ששולמו לו בגין פרישתו". יוצא איפוא, שעל התובע להחזיר את הכספים ששולמו לו וכן את תשלומי הגמלאות. בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, מוסכם ע"י המדינה לוותר על תשלומי הגמלאות עד יום החזרה לעבודה ב - 1.9.99. 23. התובע אינו זכאי לשכר עבור התקופה שלא עבד, משום שאין מדובר במקרה של פטורים שבוטלו, שכן התובע פרש לגמלאות בהסכמה בין הצדדים, והסכם הפרישה לגופו חוקי ומוסכם. מה שאינו חוקי הן ההסכמות על התשלומים הנילווים לפרישה, שכן הן עומדות בניגוד לחוק יסודות - התקציב. הדרך הנכונה היתה, לאכוף התנאים הכספיים בהתאם לחוק יסודות התקציב, אלא שהתובע בחר בסעד חילופי - החזרה לעבודה. לא זו בלבד, אלא שבתקופה בה לא עבד, לא נמנע מלקבל גמלאות. 24. מאז שובו לעבודה כמנהל, החל מתאריך 1.1.99, זכאי התובע לשכר עבודתו ואין בסיס לתביעתו לשכר מהנתבעת, שכן אין בסיס לדרישה של שכר כפול לאותה עבודה, ודרישה כזו אינה הגיונית על פניה. 25. גם אם הנתבעת 1 אינה יכולה להעסיקו, משמע אינה יכולה למלא הסכמתה להחזירו לעבודה, כפי שנתנה לביה"ד, הרי מוביל הדבר לביטול ההחזרה לעבודה, וממילא עומדת בעינה ההנחיה להחזיר התשלומים החורגים ששולמו לו. עוד נטען ע"י ב"כ נתבע מס' 3, כי אין לקבל תביעה לשכר עבודה עתידי, שכן אין מדובר בתביעת נזיקין, שכן זכאות לשכר עבודה מתגבשת לאחר ביצוע עבודה. 26. ב"כ נתבע מס' 3 מזכיר שהצטרף לתביעה בתוקף סעיף 30 (א) לחוק ביה"ד לעבודה וסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. לדעתו הסכם הפרישה של התובע חרג באופן משמעותי מהנהוג במקרים של פרישה בכלל ופרישה מוקדמת בפרט, והיה מנוגד להוראות משרד החינוך...". 27. כבר ביולי 97 הובהר לנתבעת מס' 1, כי אין היא יכולה להוציא לפועל את ההסכם עם התובע, אך רק במרס 98 היא בצעה את ההנחיות של הרשויות המוסמכות והפסיקה את התשלומים לתובע, לאחר שהעבירה לרשותו סך של 250,000 ש"ח. עמדת ב"כ נתבע מס' 3 היא, שההסכם עם התובע חורג מהמקובל בשרות המדינה, ואין חשיבות לשאלה אם אושר כדין ע"י מליאת המועצה או לא. 28. התובע אינו יכול לבקש למחוק את נתבע מס' 3, שכן הצטרף לפי סעיף 30א' לחוק בית הדין לעבודה - כמייצג זכות של המדינה, או זכות ציבורית או עניין ציבורי. 29. גם בטענת התובע, כי היועהמ"ש מתערב בעניין פרטי שבין עובד למעביד אינה עומדת. שכן המעבידה היא גוף מתוקצב ע"י המדינה, על כן חלים עליה הסייגים בהתאם לסעיף 29 לחוק יסודות התקציב. נוכח התנהגות נתבעת מס' 1 בדרך נהול התיק, אין מנוס ממעורבות נתבע מס' 3 עד סיומו. 30. כאשר התובע מבקש שכר עבודה עבור שתי השנים בהן לא עבד, הוא דורש בפועל פצויים על הפרת חוזה לא חוקי אלא, שהחוק קובע כי חוזה שבטל, אינו יכול, מעצם טבעו, להקים עילת תביעה לפיצויים. 31. אין חולק על כך, כי בתקופה שבין 1.9.97 ל - 31.8.99 התובע לא עבד ולא קבל שכר, אך במקביל שולמו לו גמלאות. זאת ועוד, אין להציג את עבודתו של התובע מ- 1.9.99 בתפקידו הקודם, אך במסגרת המכללה למנהל, כאילו "עט על ההזדמנות הראשונה לעבוד". בפועל נענו שני הצדדים להצעת ביה"ד והמצב שב לקדמותו. התובע ידע באותו שלב כי ביה"ס, אותו חזר לנהל, עבר לבעלות המכללה למנהל. על כן אין בסיס לטענתו, כי זכאי הוא להמשך תשלום שכר מנתבעת מס' 1 במקביל לשכרו כמנהל בי"ס, היות והבעלות עליו התחלפה. = 6 = 32. נתבעת מס' 1 הצהירה בכתב ההגנה המתוקן, שעם המעבר של ביה"ס לבעלות המכללה למינהל, לא נפגעת קביעות העובדים. אם בעתיד יהיה התובע סבור כי נפגע עקב הסכמתו לשוב לעבודה, תבדקנה טענותיו בהתאם. זאת ועוד - התובע חזר לתפקידו כמנהל ביה"ס התיכון ולא חזר לעבוד בנתבעת מס' 1. 33. הנתבע מס' 3 מסכים שתשלומי הגמלאות ששולמו לתובע מיום פרישתו עד יום שובו לעבודה - יוותרו ברשותו, וזאת לפנים משורת הדין. להלן טענות נתבעת מס' 1: 34. הנתבעת טוענת, כי התובע ידע ערב שובו לעבודה כמנהל ביה"ס התיכון, שביה"ס עבר לבעלות המכללה למנהל. יתרה מכך, קביעותו בעבודה של התובע לא נפגעה בהתאם להסכם בין נתבעת מס' 1 לבעלים החדשים של ביה"ס. 35. הנתבעת מס' 1 חתמה על הסכם הפרישה מתוך רצון לקיימו, אך הדבר נמנע ממנה. בסמוך לאחר החתימה על ההסכם, הסתבר כי תנאי ההסכם אינם מקובלים ולא ניתן להעניק לתובע את התנאים, שהובטחו לו. במרס 1998 נקבעו מהן הזכויות של התובע לרגל פרישתו. 36. אין מחלוקת, כי ההסכם בטל הואיל ואינו חוקי. ועוד - התובע בכתב התביעה המתוקן גם לא מבקש אכיפתו אלא סעדים אחרים. הפרישה אכן היתה "על תנאי" של קיום ההסכם כלשונו. 37. ההסכם נכתב בהתייעצות עם ארגון המורים ולאחר שהונחו בפני המועצה הסכמים דומים עם מנהלי בתי ספר במעמדו של התובע, על כן לנתבעת מס' 1 לא היתה כל ידיעה, כי ההסכם פגום מבחינה חוקית. 38. ההסכם אינו בטל מעיקרו, על כן אין הנתבעת יכולה לטעון שלא עומדת לתובע זכות כלשהי עפ"י הסכם הפרישה. בטלותו של ההסכם היא בטלות יחסית וניתן להעניק לתובע זכויות בדין, כפי שהיה בכוונת הצדדים בעת חתימת ההסכם. בפועל נגרם לתובע "נזק", משנמנע ממנו לעבוד, על כך מתבקש ביה"ד לפסוק לו פיצוי לפי שקול דעתו. לאור כל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: 39. נתבעת מס' 1 היא רשות מקומית ואין מחלוקת, כי מגבלות הנובעות מסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, מתייחסות בהכרח גם אליה כגוף מתוקצב. יוצא איפוא, כי בדין הצטרף נתבע מס' 3 כמשיב בתביעה המקורית, שהיתה לאכיפת הפרק הכספי בהסכם הפרישה של התובע. כמו כן, גם בדין נשאר הנתבע מס' 3 כצד גם בתביעה המתוקנת, שכן רשאי הוא להצטרף בכל מקרה בו כרוכות או נפגעות זכויות של המדינה. ובמקרה שלפנינו מדובר בכספי צבור, אשר לדעת המדינה הוענקו לתובע שלא כדין ועליו להשיבם. על כן, נדחית בקשת התובע למחוק נתבע מס' 3 כצד לדיון. 40. מקורו של תיק זה במו"מ לפרישה מוקדמת עפ"י בקשתו של התובע, שהיה מנהל ביה"ס התיכון המקומי. ההסכם שנחתם בין התובע לנתבעת מס' 1 ביום 3.7.97 היה תוצאה של מו"מ בין נתבעת מס' 1 לבין נציג האגוד המקצועי - הנציג האזורי של ארגון המורים. הוא זה שהציב את התנאים לפרישת התובע וגם הביא תנא דמסייע - הסכמים עם פורשים אחרים במעמד התובע. 41. ההסכמה של הנתבעת מס' 1 לפרישה ולתנאים הכספיים הכרוכים בה ניתנה בישיבת מליאת המועצה ביום 13.5.97, והודעה על כך הועברה לרשויות המתאימות. דא עקא, דבר הפרישה של המנהל והבקשה לאשור פרסום מכרז למחליף הופצו ברבים, אך לא כן תנאי הפרישה, עליהם הוסכם. מקצין המחוז במשרד הפנים הנחו את הנתבעת מס' 1 לפנות בעניין תנאי הפרישה למשרד החינוך בתאריך 15 ביולי 1997, ומהמרכז לשלטון מקומי הודיעו- מהן הזכויות בתאריך 20 באוגוסט 1997. באותם ימים הודיע בכתב גם יו"ר ועדת הביקורת במועצה, כי ההסכם עם התובע אינו חוקי. הנתבעת מס' 1 התעלמה מכל האתראות לעיל, והחלה במימוש הצד הכספי להסכם כאשר באותו שלב כבר ידעה, ולפחות אמורה היתה לדעת, שיש בעיות עם תקינותו של ההסכם בכל הנוגע לחישובים הכספיים בו. 42. השתלשלות העניינים שפורטה לעיל, הביאה לקיום ישיבה של גורמים ממשרדי האוצר, הפנים והחינוך עם נציגי נתבעת מס' 1 והתובע במרס 1998 ושם נקבע מהן הזכויות הכספיות של התובע בגין פרישתו. רק בשלב זה הפסיקה הנתבעת מס' 1 להעביר כספים לתובע עפ"י ההסכם עמו ואז באה לעולם תביעתו הראשונה. 43. התובע טוען, כי ההסכם עמו הופר הפרה יסודית ומכאן בטל מעיקרו. נתבע מס' 2 טוען, כי ההסכם אינו בטל אלא עקב הסכמת הצדדים, על שובו של התובע למשרתו כמנהל ביה"ס התיכון בכפר. עוד טוען ב"כ הנתבע מס' 3, כי הפרישה המוקדמת כשרה ותקפה ורק התנאים הכספיים אינם חוקיים, כך שלא היתה סיבה לבטול הפרישה אלא היה צורך להסדיר את התנאים הכספיים במגבלות החוק. הנתבעת מס' 1 טוענת לעומת זאת, כי כוונת הצדדים היתה לממש את ההסכם כלשונו, על כן בבטולו נפגע התובע. 44. כפי שכבר צויין לעיל, תנאי הפרישה המוקדמת של התובע נקבעו כבר בישיבת המועצה במאי 1997 וזאת, לפני פרוט התנאים הכספיים המופיעים בהסכם מיולי 1997. למרות שאין הדבר מופיע בכתובים, אישרה הנתבעת מס' 1 פעמים אחדות, כי פרישת התובע היתה מותנית בקיום ההסדר הכספי בין הצדדים. בהסכם מיולי 1997 הדבר לא מצויין והתנאי הרשום הוא אשורה של ועדה פריטטית לעצם הפרישה, שאלמלא קיומו של אשור מהועדה הפריטטית - ההסכם בין הצדדים אינו תקף. 45. מקובלת עלי טענת התובע, כי בביטול התנאים הכספיים בהסכם יש הפרה יסודית של ההסכם ואני דוחה את גרסת ב"כ המדינה שהסכם הפרישה תקף פרט להסדרים הכספיים בו. הפרישה המוקדמת והתנאים הכספיים הנלווים אליה כרוכים זה בזה, ומשלא ניתן לקיים את האחד, אזי גם השני בטל. 46. צודק ב"כ הנתבע מס' 3, כי על התובע להשיב את הכספים, שקיבל מהנתבעת עפ"י ההסכם שבוטל, ואינני צריכה לפסוק בשאלה האם הפרק הכספי בהסכם הפרישה היה חוקי או לאו. ייתכן ויש מקום להשבה בנסיבות העניין, אולם, עניין זה אינו מתעורר כאן, שכן לא הוגשה תביעה או תביעה שכנגד להשבה מצד המדינה. צודק התובע בטענתו, כי בפרק הזמן, שעבר בין פרישתו בהסכמה לבין מועד שובו לעבודה, השתנה מצבו הכספי משום שלא עבד ולא השתכר את משכורתו הרגילה, ונמנעו ממנו התנאים הנלווים לה, כי מה שקבל היתה הגמלה מ"מבטחים", ואת הכספים שקיבל, הספיק כנראה להשתמש בהם לצרכיו האישיים. 47. הנתבעת מס' 1טענה לאורך כל הדרך, כי היה בכוונתה, בתום לב, לממש את ההסכם עליו התחייבה, אך הדבר נמנע ממנה. הנתבעת רוחצת בנקיון כפיה בהציגה את הדברים כאילו נהגה כדין וכמקובל לאורך כל הדרך. לדבריה, המו"מ נערך עם נציגות העובדים המוסכמת ותנאי ההסכם נדונו בפני מליאתה כמתחייב, אך לא אלו פני הדברים. ראש הרשות וחברי המועצה, וכן בעלי התפקידים הבכירים כגון: המזכיר, הגזבר, היועמ"ש- חייבים היו לדעת על מגבלות סעיף 29 לחוק יסודות התקציב ועל חובת אשור מוקדם מהמרכז לשלטון מקומי וממשרדי הממשלה הרלוונטיים לכל חריגה במתן תנאים כספיים חריגים לעובד צבור מהקופה הציבורית. והפשוט מכל - היה עליהם לדעת מהם תנאי הפרישה המקובלים, ובכלל זה פרישה מוקדמת לעובד במעמדו של התובע. אפילו אם טעו בתום לב ומחמת חוסר ידע, הרי בשלב מוקדם מאוד, כבר בחודשים יולי - אוגוסט 1997, כבר היה עליהם לדעת כי ההסכם אינו חוקי, אך הם התעלמו מהאתראות ובצעו אותו בחלקו הגדול, עד שנמנע מהם להמשיך לבצעו. מוזרה הלהיטות של הנתבעת מס' 1 לחתום על הסכם פרישה חריג של עובד בכיר שלה, כאשר היוזמה "לפרישה" היא שלו. 48. אין מנוס מחלוקת התקופה שלאחר "הפרישה" לשניים. התקופה הראשונה - שתי שנות הפנסיה, והתקופה השניה - שובו של התובע לעבודה. בתקופה הראשונה שולמה לתובע גמלה עפ"י צבירת זכויותיו בקרן הפנסיה "מבטחים" ובנוסף לכך סכומי כסף בסך של כ- 250 אלף ש"ח, ששולמו לו בהתאם להסכם שבוטל. 49. אין מקום להיזקק להוראת סעיף 425 למג'לה העותמנית, כהצעת ב"כ התובע כאשר קיימים דיני עבודה בארץ. הטענה כי התובע היה מוכן ומזומן לשוב לעבודתו כמנהל ביה"ס, אינה מדוייקת, בלשון המעטה. בסעיף י"ז לכתב התביעה מיום 26.4.98 נכתב רק "אם הנתבעת לא תשלם מלוא סכום תביעה זו בנוסף להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד עד תום שנה"ל זו, הרי שיגיש הוא, קרוב לוודאי, עתירה נגד "תפיסת" תפקידו בתום שנה"ל הזו ו/או בהתחלת זו שבאה מייד אחריה ע"י אדם אחר זולתו". כל סעיפי התביעה האחרים עוסקים בהפרת ההסכם הכספי הנלווה לפרישה ותו לא. 50. גם בבקשה למתן צו המניעה הזמני מיום 20.8.98 בתיק בש"א 3513/98, מדובר רק בעקיפין על אפשרות חזרה לעבודה, שכן מתבקש ביה"ד להצהיר זמנית על זכות המבקש לתפקיד "מנהל ביה"ס... ולהצהיר זמנית על בטלות כל מינוי לתפקיד מנהל ביה"ס התיכון... (שכן) רב הסיכוי, לנוכח עמדת המשיבה, שהסכם הפרישה יוכרז כבטל". הפעם הראשונה בה מגלה התובע את דעתו מפורשות ומביע רצון לשוב לעבודה היה רק בבקשה מיום 25.6.99 בתיק בש"א 6557/99, שבעקבותיה הוגשה הסכמת הצדדים מיום 25.7.99 לשובו לעבודה. יוצא איפוא, שאת הכוונה המפורשת לשוב לעבודה הביע התובע לראשונה רק ביום 25.6.99, ולא קודם לכן. 51. יחד עם זאת, אין ספק, כי בטלות ההסכם יצרה מצב בעטיו נפגע התובע שכן תוכניותיו האישיות השתנו, ואין הוא יכול להנות מתנאי ההסכם המבוטל. התובע סבור, כי הוא זכאי לתשלום שכר ועוד נלווים עבור שתי שנות "הפנסיה". הנתבע מס' 3 טוען, כי "מי שאינו עובד אינו זכאי למשכורת" ומוכן להשאיר בידי התובע את הגמלה שקבל. הנתבעת מס' 1 חוזרת ומזכירה שהיא מצדה התכוונה לממש את ההסכם. 52. בנסיבות המקרה- הטעות היסודית שבכריתת הסכם הפרישה, על הפרק הכספי המותנה שבו, מוטלת על כתפי הנתבעת מס' 1, ואין זה משנה אם מקור הטעות בחוסר ידע של הבכירים ובעלי התפקידים בה, או בהטעיה של נציג האגוד המקצועי, שהשתתף בכל ההליך המוקדם לקראת כריתת ההסכם, או מכל סיבה אחרת. 53. כפי שכבר צוין לעיל, כבר בשלבים מוקדמים מאד בחודשים יולי ואוגוסט 1997, היה בידי הנתבעת מס' 1 מידע מספיק כדי להבין, כי קיימות בעיות של ממש עם ההסכם בכל הנוגע לתנאיו הכספיים. העובדה, כי התובע לא הודיע במפורש עד סוף שנת הלימודים 1998/9, כי הוא רוצה לשוב לעבודה אינה מעלה ואינה מורידה, כי חובות שונות חלות עליו כעובד ועל הנתבעת מס' 1 כמעבידה. על הנתבעת מס' 1 קיימת החובה לעמוד גם במגבלות חוק כלליות, כמו סעיף 29 לחוק יסודות התקציב. 54. צודק ב"כ הנתבע מס' 3 בטענתו, כי ככלל אין אדם זכאי לשכר כאשר אינו עובד אלא במקרים מיוחדים בלבד, כמו פטורים שלא כדין שבוטלו בדיעבד, (ראה לעניין זה דב"ע 4/98 - 4 הסתדרות הפקידים נ' מרכז השלטון המקומי, פד"ע לב, 201). אין זה המקרה שבפני, שכן כאן מדובר בהסכם פרישה שבוטל לאחר שהוברר, כי לא ניתן לממש תנאים מהותיים בו. יחד עם זאת מזכיר הנתבע מס' 2 כי: "רק לשם הזהירות נטען, כי בכל מקרה גם לשיטתו של התובע, שהיועה"מ לממשלה אינו מסכים לה, היה עליו לנכות מדרישתו לשכר הנתבע על ידו את תשלומי הגמלה שהוא קיבל בתקופה שבין פרישתו לחזרתו." דבר שהתובע לא טרח לעשות כלל. 55. בעניין התקופה השניה - מיום 1.1.99 לאחר שחזר התובע לתפקידו, כמנהל ביה"ס התיכון, טוען התובע לזכאות להמשך תשלום שכר עבודה מהנתבעת מס' 1 עד מועד פרישתו החוקי, שכן הנתבעת מס' 1, העבירה את הבעלות על ביה"ס לאחרים, ומכאן שאין היא עומדת בהסכם החזרתו לעבודה אצלה. הנתבע מס' 3 טוען, כי התובע בפועל חזר למישרתו הקודמת כמנהל ביה"ס במקום עבודתו הקודם - וכי מדובר ברצף הזכויות שסוכם עם הבעלים החדשים של ביה"ס. 56. לא הובאה לידיעתי עמדת קרן הפנסיה אשר שילמה במשך שנתיים את גמלתו של התובע וזאת לנוכח ביטולו של הסכם הפרישה בין הצדדים. 57. נוכח כל האמור לעיל, אני פוסקת כדלקמן: א. התביעה לשכר עבודה עבור התקופה שבין 1.9.97 ועד 31.8.99 - נדחית בזאת, שכן הכלל הוא, כי עובד אינו זכאי לשכר בגין ימים שלא עבד, אלא אם נקבע אחרת בחקיקה או בהסכם. במקרה הנוכחי, התובע קיבל בתקופה דלעיל תשלומים מקרן הפנסיה "מבטחים", כאשר, מוסכם ע"י המדינה, לפנים משורת הדין, כי תשלומי הגמלאות יוותרו ברשותו של התובע. תשלום שכר עבודה משמעו תשלומי כפל של - שכר עבודה + פנסיה, שפירושו המשפטי הוא "עשית עושר ולא במשפט", כשמדובר בתובע שלא עבד כלל באותה תקופה, ובאין עבודה אין גם זכאות בדר"כ לשכר. ב. נדחית בזאת התביעה לתשלום שכר עבודה מאת הנתבעת מס' 1 החל מיום 1.9.99 ואילך ועד הפרישה החוקית לפנסיה מהנימוקים הבאים: 1. התובע חזר לעבודתו הקודמת, באותם תנאים בהם עבד קודם "פרישתו". העברת הבעלות על מקום העבודה אינה קשורה בתובע. מקום העבודה הוא אותו מקום עבודה כפי שהיה קודם לכן, גם אם עבר המקום לבעלות אחרת. שינוי הבעלות לא פגע בזכויות התובע ו/או ברצף זכויותיו במקום. 2. ביה"ס, אותו חזר התובע לנהל, הוא ביה"ס התיכון היחיד הקיים אצל נתבעת מס' 1 והתובע הוא המנהל היחיד שמנהל את המקום החל מ - 16.9.99 . אין כל בסיס משפטי לתביעה לתשלום שכר עבודה כפול, עבור משרה אחת יחידה, והיא של משרת מנהל בי"ס תיכון יחיד ביישוב. ג. נתבעת מס' 3 טענה, כי על התובע להחזיר את כל הכספים שקיבל התובע שלא כדין במסגרת הסכם הפרישה. לא הוגשה תביעה שכנגד על ידי הנתבעת מס' 1 להחזר מענק הפרישה בסך של כ- 200,000 ש"ח ששולם לתובע ב- 2 תשלומים באוקטובר ודצמבר 1997, וכן התשלומים עבור חודשי הסתגלות ששולמו לתובע לתקופה מנובמבר 1997 ועד אפריל 1998. אם היתה מוגשת תביעה כזו - אזי הייתי שוקלת בחיוב קבלתה לנוכח מה שפסקתי לעיל. יחד עם זאת, אני מפנה את תשומת לב היועץ המשפטי לממשלה ולממונה על השכר מכח סעיף 29 (א) לחוק יסודות התקציב התשמ"ה-1995, לנוכח ההשלכות הכספיות של ביטול הסכם הפרישה כאמור לעיל. 58. לאור כל האמור לעיל, ולאור התנהגות התובע והתנהגות הנתבעת מס' 1 בפרשה זו - אין מקום לפסוק הוצאות משפט לאף אחד מהצדדים, וכל צד ישא בהוצאותיו. אין צו להוצאות לנתבעת מס' 3. 59. הנתבע מס' 2 היה רק משיב פורמלי בתיק, ועל כן התביעה נגדו נדחית בזאת, ואין גם צו להוצאות. 60. הדיון התנהל בפני כדן יחיד.חוזהחזרה לעבודההסכם פרישהפרישה