1. התובע, מהנדס בניין במקצועו, עבד בתקופה הרלבנטית לתביעה בחברת הבנייה של שותפות "האחים שמואלי". ביום 9.1.01, במהלך עבודתו, חש התובע ברע, סבל מקוצר נשימה, חולשה, חום, כאבי בטן ושלשול. למחרת, הוא פנה לבית חולים וכעבור יומיים הועבר למחלקה לטיפול נמרץ, משהתעורר חשד כי מדובר בבעיה קרדיאלית. לאחר מספר שנים, בספטמבר 2003, עבר התובע צנתור לב, בו נמצאה היצרות של כ-90% של אחד העורקים. בתביעה זו מבקש התובע להכיר במחלת הלב ממנה הוא סובל כתוצאה של "תאונת עבודה", שאירעה לו, לטענתו, ביום 9.1.01, משלדבריו, ככל הנראה, לקה באוטם שריר הלב. בתביעתו מסתמך התובע על חוות דעת רפואית של ד"ר בולוס, מומחה למחלות לב, אשר ציין, בין השאר, בחוות דעתו: "... עד לאותו אירוע בינואר 2001 החולה לא סבל מבעיה לבבית כלשהי. באותו אשפוז הוכחה מחלה דלקתית של קרום הלב ואולי של שריר הלב. לא נשלל בודאות אוטם קטן של שריר הלב... ... יתכן שכבר באותו אשפוז (מינואר 2001 - נ.ו) כן סבל החולה ממאורע איסכמי חריף כמו אוטם שריר הלב... האופציה הזו מקבלת חיזוק מאוחר יותר, על ידי צנתורו של החולה והוכחת מחלה חסימתית משמעותית של העורק הכלילי. ... ידוע על קשר הדוק בין מאמץ פיזי חריג ו/או מצב נפשי חריג לבין המחלות הלבביות שתוארו לעיל והיות ובאותו יום החולה סבל הן ממאמץ נפשי חריג והן ממאמץ פיזי שהוא איננו רגיל לו, בסמוך מאוד להתחלה של הסימפטומים, אינני יכול לשלול ואף נראה לי סביר קיום הקשר הסיבתי בין עבודתו של החולה למחלתו שבגינה התאשפז באותו יום. 2. בטופס "הודעה על פגיעה בעבודה" שהגיש לנתבע ביום 23.5.01, פרט התובע את גרסתו בדבר נסיבות "התאונה": "עבדתי בבניין , עליתי מקומה א' לקומה ב', בדרך הרמתי בלוק שהפריע בדרך וברגע שהרמתי את הבלוק הרגשתי כאבים בחזה". 3. לאחר בירור התביעה, משנבדקו המסמכים הרפואיים והתובע מסר הודעה מפורטת לחוקר מטעם המוסד (להלן: "ההודעה לחוקר" - מוצג נ/2) החליט הנתבע לדחות את התביעה, מהנימוקים שפירטה פקידת התביעות במכתב הדחייה מיום 9.9.01: "1.על פי המסמכים שבידנו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי שארע תוך כדי ועקב עבודתך, ואשר הביא להתפתחות מחלתך בתאריך 9.1.01. 2.מאמץ/מתח ממושך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי. 3.מבחינה רפואית לא הוכח קיום קשר סיבתי בין מחלתך לבין תנאי עבודתך. מחלתך נובעת ממחלה טבעית והשפעת העבודה על הופעתה, אפילו אם היתה כזו, פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים". נגד החלטה זו הוגשה התביעה לבית הדין ביום 8.7.04. 4. משהוגשה התביעה לבית הדין 3 שנים מעבר למועד הקבוע בחוק, הגיש התובע בקשה להארכת המועד להגשת התביעה (בתיק בל 1384/04) ומנגד הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת ההתיישנות (בתיק בשא 2817/04). על פי החלטת הרשם הוארך המועד להגשת כתב התביעה ובהחלטה מפורטת מיום 13.3.2005 דחה בית הדין את בקשת המוסד לדחיית התביעה על הסף. התביעה נדונה, אפוא, לגופה, משטוען הנתבע, כטענה ראשונה ועיקרית, כי לא ארע לתובע "ארוע חריג", מבחינת המאמץ הפיזי או הנפשי שהיה כרוך בעבודתו ביום 9.1.01. 5. על העובדות הצריכות לעניין העיד התובע, שנחקר על תצהירו וכן הוגשו תצהירים של שני עדים נוספים, משויתר הנתבע על חקירתם. מטעם הנתבע העיד החוקר, מר יהושע סרגני, אשר גבה את העדות מהתובע (להלן: "החוקר"). 6. על פי כל חומר הראיות שהובא בפנינו, משנתנו דעתנו לגרסאות שמסר התובע בהזדמנויות שונות, לפני הגשת תצהירו לבית הדין, במיוחד בהודעתו לחוקר מטעם הנתבע, באנמנזה הרפואית שמסר בבית החולים וגם בכתב התביעה עצמו - הגענו למסקנה כי צדק הנתבע בקובעו שלא הוכח קיומו של "ארוע חריג" הקשור בעבודה, סמוך למועד בו אושפז התובע לראשונה, ב-10.1.01 ומכאן שלא התקיים התנאי, הדרוש על פי הפסיקה, כדי להכיר בארוע קרדיאלי כתוצאה של תאונת עבודה. בנסיבות אלה, אין בידנו לקבל את בקשת ב"כ התובע בסיכומיו למינוי מומחה רפואי "אף מבלי לקבוע, בשלב זה, האם ארע אירוע חריג", כפי שנפרט להלן, בהתייחס לטענות הצדדים בסיכומיהם. 7. אלה הן העובדות: (1) התובע, יליד 1939, מהנדס בניין במקצועו, עובד בשותפות של "האחים שמואלי" מאז 1993. (2) בתקופה הרלבנטית לתביעה שימש התובע כמנהל עבודה באתר בנייה בנהריה. "מטבע הדברים", כפי שציין ב"כ התובע בסיכומיו, "במסגרת עבודתו התובע היה בבניינים בשלבי הקמה והוא נדרש לעלות ולרדת במדרגות עשרות פעמים ביום ולהרים לעיתים דבר מה כבד". (3) נסיבות האירוע הנטען: בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה, שהגיש למוסד במאי 2001, נרשם "תאור הפגיעה", כפי שצוין לעיל, היינו שתוך כדי עלייה במדרגות התובע הרים בלוק אבן שחסם את דרכו ולדבריו "ברגע שהרמתי את הבלוק הרגשתי כאבים בחזה". בכתב התביעה שהוגש לבית הדין, כעבור 3 שנים, ציין התובע כי האירוע אשר אליו הוא מייחס את הליקוי בלבו אירע בהיותו באתר עבודה, בתפקידו כמהנדס בניין "לאחר עומס נפשי בעבודה ובעת הרמה של חפץ כבד השוקל עשרות ק"ג". בתצהיר עדותו הראשית, הוסיף התובע ופרט: "מדובר באתר בנייה של בניין בן 40 דירות. אני שימשתי מהנדס עבודה יחיד. האתר היה גדול ולבניין היו שתי כניסות צמודות כשבכל כניסה 5 קומות ו-20 דירות. ביום האירוע היה עלי עומס נפשי גדול ולחץ, כי היו באתר הרבה קבלנים של אינסטלציה, טפסנות, ברזל ובטון והפועלים שלי... העבודה הצריכה ממני לעלות ולרדת במדרגות עשרות פעמים ביום בכל אחת מהכניסות... המדרגות בבניין היו מדרגות עץ זמניות. לא היו עדיין מדרגות אבן. עליתי לקומה שלישית. הקומה היתה די חשוכה ולא היה הרבה אור. ראיתי בלוק בניין על יד המדרגות שהפריע למעבר וחששתי שמישהו יפול או יפגע. התכופפתי כדי להרים את הבלוק. הבלוק היה כבד ושקל כ-40 ק"ג. הרמתי והתחלתי להזיז את הבלוק לצד ליד הקיר ובאותו זמן הרגשתי יותר מידי חום...". גרסת התובע, כפי שציין בתצהירו, כאמור לעיל - אינה מדויקת. בעוד שבכתב התביעה הוא טען כי בעת "האירוע" הרים "חפץ כבד השוקל עשרות קילוגרמים", בתצהירו ציין כי מדובר בבלוק כבד ששקל 40 ק"ג, ובעדותו גרס כי "בלוק רגיל כזה שוקל 30 עד 40 ק"ג - התברר כי אין ממש בגרסה זו. משעמד הנתבע בתוקף על טענתו כי לא יתכן שבלוק בנייה רגיל שוקל 40 ק"ג, וגם לא 30 ק"ג, ודרש הוכחה בעניין זה - הודיע ב"כ התובע, בישיבת ההוכחות הבאה, כי על פי אישור מכון התקנים הישראלי מדובר בבלוק השוקל 21 ק"ג, ורק לאחר שהנתבע הודיע כי בדק את הטענה, שקל את הבלוק, ונמצא כי משקלו 18 ק"ג בלבד - הסכים ב"כ התובע כי אכן זה היה משקל הבלוק. לא מדובר, אפוא, בהרמת בלוק אבן של "עשרות קילוגרמים" וודאי שלא 40 ק"ג, אלא בלוק שמשקלו כ-18 ק"ג , כפי שהסכים בסופו של דבר גם ב"כ התובע. (3) במהלך עבודתו ביום 9.1.01, מיד לאחר שהרים את הבלוק והזיז אותו, חש התובע ברע. בתצהיר עדותו הראשית הוא תאר את הרגשתו באותם רגעים: "באותו זמן הרגשתי יותר מידי חום. הורדתי את הבלוק במהירות ואז הרגשתי מאוד חם והתחיל בבטן שלשולים. הרגשתי כאבים חזקים בחזה. אני זוכר שנפלתי ואחרי כמה דקות ניסיתי לקרוא למישהו". יצוין, כי בהודעה שמסר לחוקר לא ציין התובע כי הוא סבל מכאבים בחזה. על פי גרסתו שם הוא סבל מחום גבוה (39 מעלות), שלשולים וכאבי ראש וסבר כי לקה בשפעת. (4) אחד הפועלים באתר הבנייה הסיע את התובע הביתה. למחרת, משלא ירד החום ולא היתה הטבה במצבו, הוא פנה לרופאת המשפחה בקופת חולים, אשר הפנתה אותו מיד לחדר מיון, שם הועלתה לראשונה הסברה כי מדובר בבעיה קרדיאלית והתובע הועבר ליחידה לטיפול נמרץ. כעבור מספר ימים הוחזר התובע למחלקה הפנימית, ושוחרר מבית החולים ביום 23.1.01. (5) לדברי התובע, כפי שציין בתצהירו "שוחררתי מבית החולים באבחנה של פרפור פרוזדורים חדש ופריקרדיטיס. לפי יעוץ רפואי שקיבלתי היה כתוב בסיכום האשפוז גם שהיה חשד לאוטם בשריר הלב, אבל זה לא נרשם כאבחנה סופית". בחוות הדעת הרפואית שצירף התובע לתצהירו, ציין ד"ר בולוס (מומחה למחלות לב) כי במהלך האשפוז אובחנה אצל התובע בעיה בתפקוד הכליה וכי הוא שוחרר מבית החולים, כדבריו "לאחר שתפקוד הכליה השתפר, מחלת החום חלפה, אך עדיין בפרפור פרוזדורים" וכי הרופאים המליצו על המשך טיפול תרופתי. לדברי ד"ר בולוס "בבדיקתו בהמשך על ידי רופאי הקופה סוכם שסבל ממיופרקרדיטיס. החולה המשיך להתלונן על קוצר נשימה ולחץ בחזה במאמץ קל (דרגה תפקודית 3) ובבדיקת הולטר שבוצעה בבית החולים בנהריה, נמצא קצב של פרפור פרוזדורים ומספר רב של פעימות חדריות מוקדמות. ב-24.9.03 ולאור תלונותיו המרשימות, עבר צנתור לב קורונרי ביחידת הצנתורים במרכז הרפואי רמב"ם בו נמצאה היצרות מרשימה בדרגה של כ-90%.." (6) לדברי התובע, הוא לא סבל לפני 9.1.01 מבעיה קרדיאלית כלשהי ולא היו לו גורמי סיכון למחלות לב. גם בסיכום המחלה צויין, לגבי הרקע הרפואי, כי הוא "בריא בדרך כלל" וכי אינו מעשן. דיון בטענות הצדדים 8. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי יש "לנהוג בתובע לקולא ולא לחומרה" והוא מבקש כי בית הדין ימנה מומחה רפואי "בשאלת הקשר הסיבתי בלבד" וזאת, לדבריו, "על מנת שיעמדו בפני בית הדין גם הקביעות הרפואיות", גם ללא הכרעה בשאלה אם אירע לתובע "אירוע חריג" סמוך לפני שהחלו התופעות הרפואיות בגינן הוא אושפז ביום 11.1.2001. טענה זו - אין בידנו לקבל. בתביעות שעניינן הכרה בארוע קרדיאלי כתוצאה של "תאונת עבודה", על פי פסיקה עניפה של בית הדין הארצי לעבודה, ההלכה היא שיש להכריע, בשלב הראשון, בשאלה אם הוכח כי סמוך לפני שלקה בלבו אירע לתובע "אירוע חריג" (מאמץ פיזי או נפשי מיוחד ויוצא דופן בהשוואה למאמץ הרגיל בעבודתו) ורק אז, אם הוכח "אירוע חריג" - יזדקק בית הדין, בשלב השני, לחוות דעת רפואית וימנה מומחה בשאלות הרפואיות הדרושות לצורך ההכרעה המשפטית, לרבות שאלת הקשר הסיבתי בין "הארוע החריג" לבין הופעת האוטם (או התקף קרדיאלי אחר). לא נעלמו מעינינו אותם מקרים בודדים בהם נהגו בתי הדין האזוריים בדרך המבוקשת, כדוגמת המקרה שאוזכר בסיכומי התובע, אלא שאין זו הדרך שהתוותה בפסיקה, כפי שנאמר בדב"ע נז/189-0 אלי פרש - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 61, בעמ' 66, שם סוכמה ההלכה בסוגיה זו (ההדגשה הוספה): "בפסק הדין המנחה ב-דב"ע מו/139-0 דן יצחק - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יח 315, נקבעה הדרך בה יש לדון בתביעה להכרה באוטם שריר הלב כ"תאונת עבודה". כך נקבע לעניין זה (בעמ' 331): "קורה, לא אחת, שההליך מסתיים והתביעה נדחית בלא שמונה מומחה- יועץ רפואי. זאת, כאשר לא עלה בידי התביעה להביא 'ראשית ראיה', שארע בעבודה אירוע שניתן לראותו כקשור סיבתית לבוא האוטם, הווי אומר: ארוע חריג 'המסביר' את בוא האוטם במועד זה ולא באחר. ... דרוש איפוא קיומו של מאמץ בלתי רגיל ('ארוע חריג'), בהשוואה עם מאמץ רגיל בעבודתו של אותו איש". הדרך האמורה פורטה גם במאמרו של הנשיא מנחם גולדברג: "הרופא והמשפטן בקביעת אירוע לב כתאונת עבודה (בטחון סוציאלי, חוברת 40, 101, 103), כדלקמן: "הדרך שבית הדין הולך בה היום, כאשר מתעוררת לפניו השאלה אם אירוע לב הוא תאונה בעבודה, היא רב שלבית: ראשית יש לקבוע אם 'אירוע חריג' או 'התרגזות חריגה' קדמה לאירוע הלב... אם לא ישכיל התובע להוכיח שאכן האירוע בעבודה היה חריג (אם בכלל היה אירוע), אזי תידחה התביעה ללא העזרות בחוות דעת רפואית". לפיכך, בעניין שלפנינו, הדרך הנקוטה הראויה היתה כי לאחר הבאת ראיות הצדדים, יוגשו סיכומי הצדדים בשאלה אם אירע "אירוע חריג" בעבודתו של המערער ובית הדין יכריע בשאלה זו. רק אם הכרעתו של בית הדין הייתה כי אכן היה אירוע חריג בעבודתו של המערער, היה מקום למנות מומחה רפואי לבחינת הקשר הסיבתי בין האירוע בעבודה לבין בוא האוטם". לא ניתן, אפוא, להעתר לבקשת ב"כ התובע ולמנות מומחה רפואי, בטרם תוכרע שאלת קיומו של "אירוע חריג", כפי שנאמר בדב"ע תשן/33-9 ירחמיאל ברבר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 427: "אם אין ראשית ראיה לקיום "אירוע חריג", אין כלל צורך להגיע לשלב השני (מנוי מומחה רפואי הדרוש לקביעת השפעתו היחסית של האירוע החריג על בוא האוטם - נ.ו)". "מצוות בית הדין", כפי שנאמר בעניין ירחמיאל ברבר הנ"ל, היא "לפרט את העובדות הנוגעות לעבודתו הרגילה של המבוטח ולהשוותן לעובדות הקשורות לאירוע שלטענת המבוטח היה אירוע חריג". אין לנו, אפוא, אלא לבחון בשלב הראשון את מסכת העובדות ולקבוע אם הוכח קיומו של "אירוע חריג", אם לאו. 9. האם הוכח קיומו של "אירוע חריג"? (1) בבואנו לקבוע אם אירע לתובע ביום 9.1.01, "אירוע חריג", מבחינת המאמץ הפיזי או הנפשי, יש לתת את הדעת למהלך עבודתו השגרתית, הרגילה,של התובע ולהשוות את המאמצים הכרוכים בה ל"אירוע" הנטען. בהודעתו לחוקר פרט התובע את הפעולות שהוא רגיל לבצע, במהלך עבודתו הרגילה: "... עבדתי אצל סלע שמואלי כמנהל עבודה והייתי עושה לפעמים קצת תיקונים, כמו לדוגמא בשירותים, זפת, ואני עושה גם עבודות כמו פועל, עבודתו תיקונים גם טפסנות ובכל מה שמבקשים ממני בעבודה. ... אני עוזר לפועלים ועושה את כל הדברים של העבודה שאני יודע, ואני יודע לעשות הכל: גם ריצוף, גם צבע, גם קונגו וכל השיפוצים. ... אני כל יום, כל השנים, משנת 1993, כאשר אני עובד עם שמואלי אברהם, בכל עבודת הבנייה, אני עובד כמו כל הפועלים וגם כמהנדס בניין. אני מנהל עבודה ודואג שיבנו כמו בתוכניות ואני בכל השנים עובד קשה ומפעיל מאמץ והייתי מרים משקלים עד 60 ק"ג...". עולה, אפוא, מתיאור עבודתו היום-יומית של התובע, כפי שפירט בהודעתו לחוקר, כי הגם שהוא מהנדס בניין - עבודתו אינה מסתכמת בתכנון, מתן הוראות, פיקוח על עובדים וכיוצ"ב תפקידים של מהנדס האתר, אלא כרוכה גם בעבודה פיזית, באתרי הבנייה. טענות ב"כ התובע בסיכומיו, כי במועד החקירה לא שלט התובע בעברית וכי שפתו היתה אז רעועה" וטענתו כי אין לקבל את עדות החוקר מאחר והחוקר אישר בחקירתו הנגדית כי פרטי החקירה אינם זכורים לו, ומכאן בקשתו שלא להסתמך על הדברים שנרשמו מפי התובע בדו"ח החקירה - אינן מקובלות עלינו. התרשמנו מעדות החוקר כי עשה מלאכתו נאמנה, ומקובלת עלינו עדותו, כי רשם את דברי התובע במדוייק, כפי שסיפר לו התובע, וכפי שהשיב לשאלותיו. בהתחשב בכך שהחוקר מבצע מאות חקירות בשנה - אין לייחס כל משמעות לכך שהוא אינו זוכר את פרטי החקירה הספציפית, מה גם שחלפו שש שנים ממועד החקירה. יתר על כן, החוקר העיד כי הוא פועל תמיד על פי נוהל מקובל, היינו מקבל את התיק לחקירה, יוצר קשר עם התובע וגובה ממנו הודעה. בכל מקרה, בעת שמתעורר קושי בהבנת השפה, דואג החוקר לזמן מתורגמן ומוודא שהנחקר מבין את השאלות ומשיב עליהן בשפה ברורה. מקובלת עלינו עדות החוקר, כי הדברים נכונים גם לגבי החקירה הספציפית של התובע, כפי שעולה גם מדו"ח החקירה עצמו, כדבריו: "לגבי התובע, הוא הבין טוב מאוד עברית. הוא הבין את השאלות ואת התשובות. אין ספק שלא נזקקתי למתרגם. ההודעה לא תורגמה לו. אני הקראתי לו את ההודעה והוא חתם עליה... כך אני נוהג תמיד, ואין ספק שכך עשיתי גם במקרה של התובע... רשמתי את דברי התובע, לפי השפה שלו, בשפה שלו. אני נוהג אפילו לרשום מילים משובשות ומילים שנראות כאילו נכתבו בטעות, כדי להמחיש את שפתו של הנחקר". חיזוק לעדות החוקר, ניתן לראות בתיאור המפורט של העובדות, כפי שנרשמו בהודעת התובע, לרבות פירוט הפעולות המגוונות שהוא מבצע במהלך עבודתו. אין ספק כי פרטים ועובדות אלה לא בדה החוקר מליבו, אלא הם נמסרו לו מפי התובע, כפי שנרשמו בדו"ח ההודעה שאושרה בחתימת התובע. יתירה מזאת. בחקירתו החוזרת, חזר בו התובע מהטענה כי במועד החקירה הוא לא שלט בעברית והתקשה להבין את החוקר, משהעיד כי שוחח עם החוקר בעברית, הבין את השאלות והשיב עליהן ללא קושי, כדבריו (בחקירה החוזרת): "ש.אתה זוכר שהחוקר שאל אותך אותה שאלה כמה פעמים, או שתמיד ענית מיד אחרי ששאל פעם אחת? ת. לא. אני הבנתי אותו כמו שצריך. אני עניתי מה שהבנתי". (2)בתצהיר עדותו הראשית, ובסיכומיו, מבקש התובע לייחס את הארוע הקרדיאלי שהתבטא תחילה בקוצר נשימה, חולשה, חום, כאבי בטן ושלשול, ואובחן במועד מאוחר יותר כבעיה לבבית - ל"עומס נפשי גדול" ומאמץ פיזי מיוחד שעשה בעבודתו ביום 9.1.2001. "העומס הנפשי", על פי גירסת התובע בתצהירו, נבע מלחץ עבודה, כדבריו: "היו באתר הרבה קבלנים של אינסטלציה, טפסנות, ברזל ובטון והפועלים שלי". "המאמץ הפיזי", על פי גירסת התובע בתצהירו, התבטא בעליה וירידה במדרגות עץ זמניות ובהרמה והזזה של בלוק האבן שמשקלו, כאמור, 18 ק"ג. לגבי שני הדברים שציין התובע בתצהירו ובסיכומיו כמצבים חריגים, יוצאי דופן - גירסתו אינה מקובלת עלינו, משנסתרה והופרכה, מניה וביה, בגירסה מפורטת שמסר התובע בעצמו, בהודעתו לחוקר. אשר לטענה בדבר "עומס נפשי" - אין לה זכר בטופס התביעה שהגיש התובע למוסד וגם לא בהודעתו לחוקר. בהיותו מהנדס בניין, האחראי על עבודות באתרי בנייה, אין ספק כי העבודה כרוכה בעמידה בלוח זמנים, לעיתים בלחץ של זמן והיא דורשת תאום עם קבלני המשנה והפועלים. יתר על כן, עולה מדברי התובע כי "לחץ העבודה", אליו הוא ייחס את הארוע הלבבי, היה קשור לתנאי השכר והעבודה, באופן כללי ולא לארוע ספציפי ביום 9.1.01, כפי שציין בתשובה לשאלת החוקר: "ש.מדוע אתה קושר את האירוע שלך לעבודה? ת.אני חושב שבגלל הלחץ בעבודה, המשכורת נמוך ואני לא מקבל מה שמגיע לי והכל ביחד לוחצת על הלב..." התובע לא טען, אפוא, בהודעתו לחוקר וגם לא בתצהירו, כל שכן שלא הוכיח, כי העבודה ביום 9.1.2001 או בסמוך לכך היתה כרוכה ב"עומס נפשי" חריג ויוצא דופן בהשוואה לעבודתו הרגילה. ככל ש"המאמץ המיוחד" התבטא בעליה וירידה במדרגות - התובע אישר בעדותו כי מדובר במאמץ רגיל ושגרתי, כפי שציין בחקירה הנגדית: "ש.באופן שגרתי, כל יום, היית צריך לטייל בכל הבניין, לעלות ולרדת מדרגות? ת.כן. לא ישבתי במשרד. הייתי צריך לראות מה הם עושים. עליתי וירדתי במדרגות אולי 30 פעמים ביום. כל יום". גם באשר למאמץ הפיזי שהיה כרוך בהרמת בלוק האבן - עולה מעדות התובע, כפי שמסר לחוקר (מספר שנים לפני שמסר גירסה שונה בתצהירו ובעדותו), כי עבודתו ביום 9.1.2001 לא היתה כרוכה במאמץ פיזי מיוחד באופן החורג מהמאמץ הפיזי הכרוך בעבודתו הרגילה. במה דברים אמורים? - בנסיון לבסס את טענתו בדבר "מאמץ פיזי" מיוחד וחריג, ציין התובע בעדותו כי עבודתו הרגילה לא הייתה כרוכה כלל במאמץ פיזי, כפי שהשיב לשאלות בחקירה הנגדית (בעמ' 4): "ש.העבודה שלך היתה כרוכה גם בעבודה פיזית? ת.לא. בכלל לא. אני מהנדס בניין. אני לא סתם מנהל עבודה. בשביל מה למדתי כל כך הרבה? אני לא פועל". לא מניה ולא מקצתיה. ראשית, מתיאור עבודתו הרגילה של התובע כמהנדס בניין באתר, כפי שהובאו הדברים לעיל, עולה כי עבודתו היתה כרוכה גם בעבודה פיזית, כדבריו "אני עושה עבודות כמו פועל", משציין במיוחד כי עבודתו הרגילה כרוכה גם במאמץ פיזי, כדבריו "אני בכל השנים עובד קשה ומפעיל מאמץ והייתי מרים משקלים עד 60 ק"ג...". שנית, וזה העיקר, עולה מהודעת התובע לחוקר כי הרמת הבלוק והמאמץ הפיזי באותו יום לא חרגו מהמאמצים להם הוא רגיל בעבודתו השגרתית, כפי שחזר התובע והדגיש, מספר פעמים, בתשובה לשאלות ספציפית של החוקר בדבר השוואת המאמץ באותו יום למאמצים שהוא מבצע בעבודתו הרגילה: "ש.האם כאשר הרמת את הבלוק, זה דבר שאתה רגיל להרים, או שזאת פעולה חריגה, שאתה לא רגיל? ת.להרים בלוק לא היה בעיה. הייתי חזק ואני מרים בלי בעיה ואני הייתי גם מרים אבן שפה כאשר עבדנו על הכביש. להרים בלוק זה לא היה בשבילי משהו שקשה לעשות והייתי מרים כל יום משהו אחר ועבדתי 70% כמו פועל והייתי מרים הרבה דברים". משאלה היו פני הדברים, כפי שהעיד התובע בעצמו בהודעתו לחוקר, ומשקבענו, כאמור לעיל, כי הדברים נרשמו במדוייק, כפי שמסר התובע לחוקר - ברי כי אין שחר לגירסה "המשופצת" של התובע, כי עבודתו הרגילה "בכלל לא" היתה כרוכה במאמץ. יתר על כן. גם הרישומים בכרטיסיו הרפואיים של התובע תומכים בגירסתו המקורית, כי עבודתו הרגילה היתה כרוכה במאמץ פיזי, כפי שציין, לדוגמא, רופא המשפחה במכתבו מיום 7.11.00 (חודשיים לפני האירוע הנטען) המופנה אל הרופא התעסוקתי: "... עובד כמנהל עבודה אך עבודתו כרוכה במאמץ..." יש לזכור אף זאת, שבתצהיר ציין התובע כי הבלוק שהרים בעת שנתקף בהרגשת "חום" היה כבד ושקל כ-40 ק"ג, ובחקירה הנגדית הוא חזר והעיד כי משקל הבלוק כ 40-30 ק"ג, ורק לאחר שנדרש להוכיח את גירסתו לגבי משקל הבלוק ועדותו הופרכה בראיות מטעם הנתבע - הסכים ב"כ התובע כי מדובר בבלוק השוקל 18 ק"ג ולא 40 ק"ג. התביעה - הוא עסק ביום 1.10.99 בעבודתו הרגילה והשגרתית, וכי המאמץ הפיזי שהיה כרוך בעבודתו, לא חרג מהרגיל. (3) מששוכנענו כי דו"ח ההודעה לחוקר משקף נכונה את גירסתו המקורית של התובע, אנו מעדיפים גירסה זו על פני גירסתו המשופצת והמשוכללת, שנולדה לצורך התביעה בבית הדין, כפי שנאמר בדב"ע נב/13-0, לאה מירון - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 82: "… רשאי בית הדין שלא להאמין לעדים המעידים לפניו כאשר הוא מצביע על "הסתירות בין דבריהם בבית הדין לבין תשובותיהם לחוקר המוסד בדו"חות שהוגשו לבית הדין" (דב"ע לא/78-0) ועוד נאמר בעניין זה כי דברים שנאמרו בהודעה לחוקר "יכולים לסייע בהתדיינות לעמוד על מהימנות עד, כך שסתירה בין עדות ובין 'הודעה' יש להסביר וליישב" (דב"ע מא/72-0, פרידמן -המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ב 309, 314). על העדפת דברים שנאמרו לחוקר המוסד, נאמר ב-דב"ע מח/42-0, ורטנסקי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע י"ט 471, 473: "בית הדין האזורי שמע את המערער, שהיה העד היחיד שהעיד במשפט, התרשם מעדותו, ורשאי היה להעדיף את דבריו בפני חוקר המוסד על אלה שאמר לפני בית הדין, מה עוד שהתרשם שגרסותיו של המערער בבית הדין הן גרסות מאוחדות ו'משופצות' לצורך הדיון". 10. התובע טוען, כאמור, כי על אף שבמועד אשפוזו בבית החולים, בינואר 2001, לא אובחן כי לקה באוטם שריר הלב - לדעת הרופאים, סביר להניח כי הוא סבל מאוטם, או ממאורע איסכמי חריף והוא מבקש להכיר בארוע הלבבי כתוצאה של "תאונת עבודה", שארעה לו, לטענתו, ב-9.1.2001. על פי מבחן ה"אירוע החריג - המאמץ הבלתי רגיל" שנקבע בסוגיה המשפטית של אוטם שריר הלב כתאונת עבודה, כפי שפירטנו לעיל בהרחבה - רק אם הוכיח התובע כי ארע בעבודתו ארוע יוצא דופן, חריג מבחינת המאמץ הגופני או הנפשי, ביום הופעת האוטם או בסמוך לכך, יכול וייקבע כי האוטם נגרם כתוצאה של "תאונת עבודה". משלא קיבלנו את גירסתו המשופצת של התובע, מהנימוקים שהובאו לעיל, ולא הוכח קיומו של ארוע חריג ויוצא דופן שארע לתובע תוך כדי העבודה ביום 9.1.01 או בסמוך לכך- נשמט הבסיס לתביעה להכיר בארוע הלבבי, אם אירע, כתוצאה של תאונת עבודה. בנסיבות אלה - דין התביעה להדחות כבר בשלב הראשון ואין בית הדין נזקק לשלב השני, של התיעצות עם מומחה רפואי, משאין אנו נדרשים לדון בשאלות הרפואיות. 11. אשר על כן, בהעדר הוכחה בדבר "ארוע חריג" - התביעה נדחית. 12. אין צו להוצאות. התקף לב / אוטם שריר הלב