השופט י' אליאסוף: 1. לפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית הדין האזורי, בו חויב המשיב לשלם למערער פדיון חופשה, דמי נסיעה ושכר עבודה, אך נדחתה תביעתו של המערער לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי 2. המשיב עוסק בגינון, והמערער עבד אצלו בגינון החל מיום 15.11.1969 עד ליום 24.7.1990. לגבי סיום עבודתו של המערער נאמר באישור של המשיב מיום 26.7.1990 (נ/1), כדלקמן: "טהא אחמד מוסא זבון לבינה מס' דבר זה הוא עשה מספר פעמים במשך הזמן שהוא עבד אצלי. לכן הוא לא התקבל חזרה לעבודתו עם חזרתו." 3. בתובענה שהגיש המערער בבית הדין האזורי הוא תבע פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת, וכן יתרת שכר עבודה לחודשים מאי ויוני 1990, פדיון חופשה ודמי נסיעה. המשיב הכחיש בכתב ההגנה המתוקן מטעמו כי הוא חייב תשלומים למערער, אשר לא פוטר על-ידי המשיב, וכן טען טענות התיישנות ושיהוי. אחת הפלוגתאות אשר נקבעה על-ידי רשמת בית הדין, והנוגעת לנושא הערעור שלפנינו, היא הפלוגתא "האם התובע פוטר או שמא התפטר דרך זניחת העבודה". 4. המערער חויב להגיש תצהירי עדויות ראשיות של העדים מטעמו, אך לא הגישם. ביום 16.11.1992 החליט בית הדין האזורי כי מאחר שהמערער לא מילא אחר ההוראה בדבר הגשת תצהירים, נמחקת תביעתו. ביום 2.12.1992 הגיש המערער בקשה לביטול החלטת המחיקה, וצירף לה את תצהיר עדותו, בין השאר נומקה הבקשה בכך שהעיכוב בהגשת התצהיר נבע מהטעם "שהיה צורך לבדוק מסמכים בהיקף רב" (תב"ע נג/281-12). בא-כוח המשיב התנגד לבקשת ביטול החלטת המחיקה. ביום 14.2.1993 החליט בית הדין האזורי, כי "משהוגש התצהיר אין מקום למחיקת התובענה". 5. לאחר שמיעת עדויות המערער והמשיב, פסק בית הדין האזורי כדלקמן: (א) המערער היה "עובד" של המשיב; (ב) המערער לא פוטר אלא עזב את עבודתו ללא רשות. לפיכך, נדחתה תביעתו לפיצויי פיטורים; (ג) המערער זכאי לפדיון חופשה בסך 4,480 ש"ח בעד ארבע השנים האחרונות שעבד, בניכוי הסכומים שקיבל משירות התעסוקה בגין פדיון חופשה; (ד) המערער זכאי לדמי נסיעה בגין שבע השנים האחרונות שלפני הגשת כתב התביעה, "לפי אישור שיביא ממשרד העבודה באשר לגובה דמי הנסיעה"; (ה) המערער זכאי להפרשי שכר עבודה בעד החודשים מאי ויוני 1990, בניכוי השכר שקיבל משירות התעסוקה. 6. על כך הוגש הערעור מטעם המערער, המתייחס לעניין פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת. המשיב הגיש ערעור-שכנגד המתייחס להחלטת בית הדין האזורי מיום 14.2.1993 בדבר קבלת הבקשה לביטול מחיקת התובענה (ראה פסקה 4 לעיל), וכן לחיובים אחרים אותם חויב המשיב לשלם למערער. הליך הערעור-שכנגד 7. ההלכה היא כי "משהוגש ערעור בעניין אחד, לא יורשה המשיב, על דרך של ערעור שכנגד, להעלות עניין שונה בתכלית. לשם כך יש צורך בהגשת ערעור נפרד בפני עצמו. ערעור שכנגד ניתן להגיש רק בעניין הנוגע לנושא הערעור" (דב"ע נב/242-3 [1], בע' 543). 8. המשיב לא הגיש בקשת רשות ערעור לגבי החלטת בית הדין האזורי מיום 14.2.1993 בדבר קבלת בקשת המערער לביטול מחיקת התובענה. בפני המשיב היתה פתוחה הדרך לעשות כן לאחר קבלת ההחלטה או להמתין ולכלול נושא זה בערעור שלפנינו. ברם, המשיב לא הגיש לפנינו "ערעור", אלא "ערעור-שכנגד". נושא ערעורו של המערער הואהשאלה האם המערער פוטר או התפטר. משום כך, הערעור-שכנגד של המשיב אינו יכול להתייחס לעניין שונה בתכלית מנושא ערעורו של המערער. בנושא זה, אין אנו מקבלים את טענת בא-כוח המשיב כי העילה של הערעור-שכנגד נובעת מעצם יחסי עובד-מעביד שבין הצדדים. כמפורט לעיל, דרוש שנושא הערעור-שכנגד יהיה בעניין הנוגע לנושא הערעור הראשי. 9. התוצאה היא כי אין לדון בערעור-שכנגד מטעם המשיב, הן בנושא החלטת בית הדין האזורי מיום 14.2.1993 והן בנושא החיובים אותם חויב המשיב לשלם למערער. 10. לאור זאת, עלינו לדון בשאלה היחידה העולה בערעור, והיא - האם המערער פוטר או התפטר. ככל שהתשובה היא שהמערער פוטר - עלינו לפסוק בנושא פיצויי הפיטורים ותמורת ההודעה המוקדמת. האם המערער התפטר או פוטר? 10. פסיקתו של בית הדין האזורי בנושא זה היתה כדלקמן: "גדר המחלוקת הוא, האם התובע קיבל אישור לנסוע לירדן והאם הוא הודיע לנתבע באיזה יום הוא נוסע. התובע טוען כי הוא הודיע לנתבע באמצעות מנהל העבודה שלו על הנסיעה. התובע כבר נסע כשלוש ארבע פעמים קודמות, בכל פעם לתקופה של כחודש. לטענת התובע עצמו הוא ביקש אישור באמצעות מנהל העבודה אלא שעדין לא היה לו אישור לנסוע לירדן. הוא עצמו מעיד כי הוא לא הודיע לנתבע מתי הוא נוסע מאחר ולאחר קבלת האישור לא היה לו זמן להודיע. הוא גם לא הודיע לנתבע באמצעות אנשים אחרים העובדים אצלו (עמ' 3 לפרוטוקול). נחה דעתי כי התובע הפעם לא הודיע לנתבע באיזה יום הוא נוסע. הוא גם לא ביקש להודיע לנתבע וגם לא דאג שעובדים אחרים ימלאו את מקומו. מהימנה עלי עדות הנתבע, לפיה איש מחברי התובע לא ידע היכן הוא, התובע פשוט לא התיצב לעבודה, ורק לאחר עשרה ימים נודע לנתבע שהתובע נסע. תפקידו של התובע היה לפתוח את ברזי ההשקיה ולהשקות גינות במקומות ציבוריים שונים. עובד חייב לנהוג בהגינות כלפי מעבידו. במקרה הנוכחי שוכנעתי שהתובע פשוט נעלם מבלי לדאוג שהעבודה תתנהל כדין בהיעדרו. בכך יש לראות עזיבת העבודה. יש גם לציין שהתובע עזב את העבודה בתקופת שיא העבודה. התובע לא פוטר מהעבודה אלא עזב אותה בלי לקבל רשות. התביעה לפיצויי פיטורים נדחית. יחד עם זה יש לציין כי תקופת הקשר בין הצדדים היתה ארוכה מאוד, כאחת עשרה שנים, והרציפות לא נפסקה מאחר וההפסקות היו בכל פעם לחודש בערך (וזאת לפי עדות הנתבע). אשר על כן ממליץ בית הדין לנתבע להגיע עם התובע לידי פשרה לפיה ישולמו לו חלק מפיצויי הפיטורים." 11. טענות בא-כוח המערער לפנינו הן כי המערער לא עזב את עבודתו ללא רשות וכי לא היה מקום לתת משקל לעדותו של המשיב בנושא זה. בהתייצבותו של המערער לעבודה אחרי חזרתו מירדן, הביע המערער את כוונתו שלא להתפטר. כן טען כי גם אם נסע המערער לירדן מבלי להודיע על כך למשיב, אין לראות בכך זניחת העבודה אלא, לכל היותר, היעדרות ללא רשות. משהמשיב בחר שלא להחזיר את המערער לעבודה, יש לראות בכך פיטורים שיש להם השלכה לעניין גובה פיצויי הפיטורים, אך לא התפטרות. 12. בא-כוח המשיב תמך בנושא זה בפסק-דינו של בית הדין האזורי. לטענתו, אכן המערער התפטר מעבודתו, ואין לקבל את טענת בא-כוח המערער כי יש לראות בסיום עבודתו תוצאה של פיטורים. לחלופין, טען בא-כוח המשיב כי אם אכן המערער פוטר, הרי שפיטוריו נעשו בנסיבות השוללות פיצויי פיטורים. 13. המערער התייחס בתצהיר עדותו הראשית לנושא הפסקת עבודתו, כדלקמן: "1. עבדתי אצל הנתבע החל מ-11.69 עד 24.7.90 עת פוטרתי מעבודתי ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים בנסיבות שלהלן: עבדתי בפועל עד 29.6.90 לאחר מכן הייתי בחופשה לרגל חד "אל אדחה" ולאחר מכן נסעתי לירדן בהסכמת הנתבע וחזרתי לעבודה ביום 24.7.90 ואז הנתבע אמר לי כי אין לי יותר עבודה אצלו. רצ"ב מכתב פיטורים." לעומתו, הצהיר המשיב בתצהיר עדותו הראשית, כדלקמן: "2. התובע טאהה זבון עבד אצלי בעבודות גינון עד לחודש יוני 1990. בסוף חודש יוני לא התיצב התובע לעבודה, ללא הודעה מוקדמת, ללא תאום עימי וללא בקשת רשות. יש לציין כי חודשי הקיץ בכלל וביניהם חודש יולי הינם חודשים עמוסי עבודה בענף הגינון, להבדיל מחודשי החורף בהם העבודה הינה על מי מנוחות. מטעם זה אני נהגתי לבקש מהעובדים לקחת חופשות בתקופת החורף ולא הסכמתי כי יקחו חופשה בעונת הקיץ. 3. התובע עזב את העבודה תוך התעלמות מהצרכים של הענף, ללא הודעה מוקדמת ובלי לעשות חפיפה עם עובד אחר אשר יוכל למלא את מקומו בהיעדרו. באופן דומה נהג התובע בפעמים קודמות והוא גרם לי לנזקים והפסדים. כך למשל הפסדתי בגללו את עבודות הגינון בבי"ס בויאר ובשכונת מטסדורף בירושלים. אני ראיתי בהתנהגותו של התובע זניחה של העבודה אצלי ולכן לא קיבלתי אותו חזרה לעבודה כשחזר וביקש לעבוד אצלי עם תום תקופת ההיעדרות. 4-6 ... 7. לפי עצה משפטית שקיבלתי ובאם תידחה טענתי כי יש לראות את התובע כמי שהתפטר עקב זניחת העבודה וייקבע כי התובע פוטר, אני טוען כי לאור הנסיבות שפורטו לעיל הרי בכל מקרה אין לחייב אותי לשלם לתובע פיצויי פיטורין. 8. לפי עצה משפטית שקיבלתי הרי מאחר וישנם חילוקי דעות כנים אשר יש בהם ממש בדבר זכותו של התובע לפיצויי פיטורין, הרי גם אם אחוייב לשלם פיצויי פיטורין אין מקום לחייב אותי בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים." 14. נקודת המוצא לדיוננו בשאלה זו הן קביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי בפסק-דינו כי המערער לא הודיע למשיב מתי הוא נוסע וכי הוא "נעלם מבלי לדאוג שהעבודה תתנהל כדין בהיעדרו" (ראה פסקה 10 לעיל). קביעות עובדתיות אלה מבוססות על חומר הראיות, ואין אנו מתערבים בהן. מסקנת בית הדין האזורי היתה כי על-פי הקביעות העובדיות, "בכך יש לראות עזיבת העבודה", וכי "התובע לא פוטר מהעבודה אלא עזב אותה בלי לקבל רשות" (ראה פסקה 10 לעיל). 15. ניתוק קשר עבודה, בין על-ידי פיטורים ובין על-ידי התפטרות, מחייב הבעת כוונה חד-משמעית מאת המעביד או מאת העובד. "התפטרות" של עובד אינה נקבעת על-ידי אמירתו או קביעתו של המעביד בכך שהוא "רואה" את העובד כמתפטר (דב"ע לה/45-3 [2] בע' 75; דב"ע לה/85-3 [3], בע' 181; דב"ע שם/116-3 [4], בע' 387). השאלה האם "זניחה" של העבודה על-ידי העובד נחשבת כהתפטרות שלו, למעשה, נבחנת על-פי נסיבותיו של כל מקרה, והמאפיינים העיקריים שלה הם התנהגותו של העובד ואורך הזמן של הזניחה (ראה דב"ע מו/10-3 [5], בע' 357). התנהגות של עובד היכולה להצביע על התפטרות, היא, לדוגמא, קבלת עבודה אצל מעביד אחר (ראה דב"ע לח/2-2 [6], בע' 280). 16. יחד עם זאת, לא כל היעדרות מהעבודה יכולה להיחשב כ"זניחה" של העבודה הנחשבת כהתפטרות, משום ש"במסגרת המקובלת של יחסי עבודה בישראל רואים היעדרות מעבודה, בנסיבות מסוימות, כהפרת משמעת, על תוצאותיה" (דב"ע לה/45-3 [2], בע' 77). האבחנה בין היעדרות מעבודה המהווה "הפרת משמעת" או היעדרות המהווה "זניחה" של העבודה, נעשית בשים לב למכלול הנסיבות, כאשר "בדרך כלל יראו בהיעדרות מהעבודה בנסיבות מסוימות 'הפרת משמעת', אך יכול וההיעדרות תחרוג מעבירת משמעת" (דב"ע מד/29-3 [7], בע' 407 (מול האות א'); בג"צ 525/84 [8], בע' 702, (מול האות ב')). 17. בתצהירו הצהיר המשיב כי ראה בהתנהגותו של המערער "זניחה של העבודה אצלי ולכן לא קיבלתי אותו חזרה לעבודה כשחזר וביקש לעבוד אצלי עם תום תקופת ההיעדרות" (פסקה 3 לתצהיר, כמצוטט בפסקה 13 לעיל). בעדותו בבית הדין האזורי הוא הוסיף כי המערער הפסיק את עבודתו וחזר לעבודה ארבע פעמים, וכי התקופה המקסימלית של כל הפסקה היתה "חודש או חודש ומשהו" (ע' 9 לפרוטוקול). המשיב הוסיף גם כי הסכים לקבל את המערער בפעמים הקודמות שבהם הפסיק את עבודתו, "וזה היה טעות" (ע'12 לפרוטוקול). אחרי הפעם האחרונה של הפסקת העבודה לא הסכים המשיב לקבל את המערער מפני ש"הפעם לא הודיע לי ולא קיבל ממני רשות" (ע' 13 לפרוטוקול). המערער העיד בבית הדין האזורי כי עם שובו מירדן ביום 23.7.1990, הוא חזר למחרת לעבודה, והמשיב "אמר לי שלא צריך את העבודה שלך" (ע' 3 לפרוטוקול). בעקבות זאת נמסר למערער האישור נ/1 (ראה פסקה 2 לעיל). 18. האם מהרקע העובדתי האמור, ואשר נקבע גם על-ידי בית הדין האזורי, ניתן להסיק כי המערער "זנח" את עבודתו עד כדי "התפטרות", לפי מבחני ההלכות שפורטו בפסקה 15 לעיל? נראה לנו כי התשובה לשאלה זו היא בשלילה. הטעמים לכך מבוססים על העובדה כי גם בעבר נעדר המערער מעבודתו וחזר לעבודה וכי תקופת היעדרותו האחרונה לא היתה שונה באופן ממשי מתקופות היעדרויותיו הקודמות. נוסף לכך, כמו בפעמים הקודמות, אף בפעם האחרונה התייצב המערער לעבודה, מיד לאחר שובו מירדן, ובכך ניתן לראות ביטוי על כוונתו שלא לזנוח את העבודה, אלא לחזור אליה כבפעמים קודמות. רואים אנו מקום לתת גם משקל לתקופה הארוכה האחרונה בה היו קיימים קשרי עבודה בין המערער לבין המשיב (למעלה מ-21 שנים). בהיעדר ראיות ממשיות לזניחת העבודה אחרי תקופה שכזו, הסבירות היא כי לא היתה כוונת "זניחה" של העבודה על-ידי המערער. 19. לאור זאת, מאחר שהמערער לא זנח את עבודתו, הוא גם לא התפטר ממנה. נוסף לכך, מאחר שהמשיב לא "קיבל" אותו חזרה לעבודה (ראה האישור נ/1 בפסקה 2 לעיל), התוצאה היא כי המערער פוטר מעבודתו. יחד עם זאת, פיטורים בנסיבות אלה אינם מביאים בהכרח לתשלום פיצויי פיטורים בשיעור מלא. בהסתמך על סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 ותקנון העבודה בתעשייה, שהוא ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, נראה לנו כי אין לראות במעשהו של המערער רק "היעדרות מעבודתו בלי רשות ובלי סיבה סבירה", אשר תוצאתה אינה פיטורים ושלילת פיצויי הפיטורים (פסקה 51 לתקנון העבודה). בנסיבות העניין שלפנינו, ומשבית הדין מצא שהמערער "נעלם מבלי לדאוג שהעבודה תתנהל כדין בהיעדרו" (ראה פסקה 10 לעיל), נראה לנו כי ניתן לייחס למערער "הפרת משמעת באופן חמור", אשר גוררת אחריה פיטורים ללא הודעה מוקדמת, ושלילה חלקית של פיצויי הפיטורים (סעיף 53 לתקנון העבודה). בשים לב למכלול העובדות ונסיבות העניין הגענו למסקנה כי המערער, אינו זכאי לתמורת הודעה מוקדמת, וכן יש לשלול את מחצית פיצויי הפיטורים המגיעים למערער עקב פיטוריו. סיכום 20. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים כדלקמן: (א) לקבל את הערעור, בכך שאנו קובעים שהמערער פוטר מעבודתו; (ב) להפחית את פיצויי הפיטורים המגיעים למערער במחצית, ולחייב את המשיב לשלם למערער את מחצית פיצויי הפיטורים המגיעים לו, בהפחתת סכום פיצויי פיטורים שהמערער קיבל או זכאי לקבל משירות התעסוקה, ככל שהוא זכאי; (ג) אין אנו פוסקים פיצוי הלנת פיצויי פיטורים בעד התקופה שלפני מתן פסק-דין זה, לאור חילוקי הדעות של ממש בדבר עצם פיטוריו של המערער. יחד עם זאת, סכום פיצויי הפיטורים שישולם למערער, ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום הפיטורים (26.7.1990) ועד לתשלום הסכום; (ד) המערער אינו זכאי לתמורת ההודעה המוקדמת. 21. מאחר שהצדדים הסכימו כי שכרו האחרון של המערער היה 40 ש"ח ליום, ומאחר ששיעור פיצויי הפיטורים נקבע בפסקה 20(ב) לעיל, יערכו הצדדים במשותף, תוך 15 ימים מיום מתן פסק-דין זה, את חישוב סכום פיצויי הפיטורים המגיע למערער, בשים לב לתקופת עבודתו או לתקופות עבודתו אצל המשיב, וכן להפחתת סכום פיצויי פיטורים משירות התעסוקה, כאמור לעיל. ככל שלא תהיה הסכמה בין הצדדים לגבי סכום פיצויי הפיטורים המגיע למערער, תינתן הודעה על כך לנו תוך 15 ימים מיום מתן פסק-דין זה, ואנו ניתן החלטה בקשר לכך. סכום של פיצויי הפיטורים המגיעים למערער, ואשר אינו שנוי במחלוקת, ישולם למערער תוך 15 ימים מיום מתן פסק-דין זה. לא שולם סכום כאמור, הרי שעל אף האמור בפסקה 20(ג), ישא הסכום האמור פיצוי הלנת פיצויי פיטורים, כחוק, החל מהיום ה-16 לאחר מתן פסק-דין זה. 22. המשיב ישלם למערער הוצאות הערעור בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. חזרה לעבודההתפטרות