I. ההליך 1. בבית-הדין האזורי בירושלים (אב"ד: השופט ס' אדלר; נציגי ציבור: מ' לביא ומ' בניאן; תב"ע לו/40 - 2) התבררה תביעתה של הגב' הגלברג (להלן - העובדת) נגד בית-החולים "ביקור-חולים" (להלן - בית החולים), בעתירה לחייב את בית-החולים לשלם לה שכר לחודשים אוקטובר-נובמבר ודצמבר 1975, ופיצויי הלנה על השכר כאמור. 2. בית-הדין האזורי נעתר לתביעה וחייב את בית-החולים לשלם לעובדת את הסכום שתבעה כשכר, ודחה את העתירה לפיצויי הלנה. בפני בית-דין זה ערעור של בית-החולים על החיוב כאמור. 3. העובדות שלא היו שנויות במחלוקת בבית-הדין האזורי הן: א) העובדת עבדה כ"אם-בית" בבית-החולים החל מיום 24.10.1965 ועד לסוף אוגוסט 1975; ב) באפריל 1975 נמצא אולקוס בקיבת העובדת, ומאז ועד סוף 1975 עבדה רק 4 שעות ליום; ג) ביום 27.8.1975 אישרה ד"ר לישנסקי (רופאה שעבדה בבית-החולים), כי העובדת חולה, ובתעודה שנתנה נאמר: "בזה אני מאשרת שגב' מגדלנה הגלברג עומדת בטיפול שלי בגלל ULCER קשה, אשר הביא לא רק להתקפי כאבים חזקים, אלא גם לירידת המצב הכלכלי. התהליך הקיבתי השתפר עקב טיפול ממושך, אך גב' הגלברג אינה מסוגלת לעבוד עבודה הקשורה למאמצים גופניים ונפשיים גדולים"; ד) ביום 28.8.1975 כתב בא-כוחה של העובדת מכתב בשמה לבית-החולים, בזו הלשון: "כידוע לכם חלתה מרשתי לאחרונה כתוצאה מהעבודה הקשה בבית- החולים... מרשתי מבקשת לפרוש לגמלאות, ולכן מבקשת כי תעמידו אותה בפני ועדה רפואית לקביעת נכותה, וגובה הפנסיה המגיעה. עד אז מרשתי תהיה בחופשת מחלה המגיעה לה..."; ה) בית-החולים לא ענה למכתב; ו) העובדת עבדה בפועל עד סוף חודש אוגוסט 1975; בעד חודש ספטמבר שולם לה השכר, ולאחר מכן הפסיקו בתשלום; ז) בספטמבר 1975 החלה העובדת לעבוד בעבודת פקידות קלה (4 שעות ביום) במשרד עורכי-דין (להלן - המשרד). 4. תנאי העבודה של העובדת קבועים ב"חוקת העבודה של עובדי בית-החולים ביקור-חולים" (הסכם שנחתם בין הנהלת בית-החולים לבין ועד העובדים והסתדרות הפקידים (להלן - חוקת העבודה). סעיף 37 לחוקה עניינו חופשת מחלה, וזו לשון הסעיף: "במקרה של מחלה מאושרת על-ידי רופא מוכר על-ידי שני הצדדים, יקבל העובד חופשת מחלה של 30 ימי עבודה לשנה בזכות צבירה של כל שנות העבודה, בניכוי הימים שהעובד חלה...". 5. טענות הפרקליט המלומד אשר ייצג את העובדת בבית-הדין האזורי, היו: א) לזכות העובדת עמדו, בתאריך הרלבנטי, 300 ימי חופשת מחלה, מכוח חוקת העבודה (סעיף 4 דלעיל); ב) בחודשים שבגינם תבעו שכר עבודה, היתה העובדת בחופשת מחלה, ולא נותקו יחסי עובד-מעביד, כטענת בית-החולים; ג) בעבודת העובדת ב"משרד" אין לראות ביטוי להתפטרותה מעבודה בבית-החולים; היא נאלצה לעבוד עבודה קלה, משום שהופסק תשלום השכר; ד) העובדת לא התפטרה, אלא ביקשה להוציאה לגמלאות. 6. טענות הפרקליטה המלומדת אשר ייצגה את בית-החולים בבית-הדין האזורי היו: א) העובדת יצאה לחופשת מחלה בתחילת ספטמבר 1975, אך התחילה מייד לעבוד במקום עבודה אחר, ללא הסכמת בית-החולים, ובכך הביאה להפסקת יחסי עובד ומעביד; ב) המכתב מיום 28.8.1975 (ראה 3(ד) דלעיל) הוא מכתב התפטרות, לעניין חוקת העבודה; ג) "אם סבור עובד שאינו יכול להמשיך לעבוד בעבודתו מטעמי בריאות ויש בידו אישור רפואי... הרי שעניינו מוסדר לא על-ידי חופשת מחלה צבירה, אלא על-ידי התפטרות מטעמי בריאות כפי שקובע סעיף 39 לחוקת העבודה". 7. בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו כי: א) ליום 1.9.1975 עמדו לזכות העובדת 300 ימי חופשת מחלה; ב) בתקופה הרלבנטית היתה העובדת חולה, והיתה רשאית לצאת לחופשת מחלה; ג) במכתבו של בא-כוחה של העובדת לבית-החולים מיום 28.8.1975 (ראה סעיף 3(ד) דלעיל) אין לראות מכתב התפטרות, אלא בקשה לפתוח במשא-ומתן לקראת פרישה וקבלת גמלאות. גם עבודת העובדת במשרד אינה מהווה התפטרות, כיוון שנעשתה בזמן משא-ומתן על תנאי הפרישה. 8. בערעור חזרה הפרקליטה המלומדת שיצגה את בית-החולים על הטענות שהעלתה בבית-הדין האזורי והדגישה את הטענה, שאין זכות לחופשת מחלה, עת ברור שהעובד לא יחזור לעבודה. 9. הפרקליט שייצג את העובדת חזר אף הוא, בתשובה לערעור, על הטענות שהעלה בבית-הדין האזורי והדגיש את הטענה, כי יחסי העבודה בין המשיבה למערער לא נותקו עת יצאה המשיבה לחופשת מחלה, ולכן מגיע לה שכרה גם עבור החודשים אוקטובר-דצמבר 1975. 10. במהלך הדיון בערעור, העלה בית-הדין את עניין השכר שקיבלה העובדת במשרד; בא-כוח העובדת הצהיר שהעובדת "תחזיר לבית-החולים" את הסכום שקיבלה כשכר עבודה כאמור, אם ישולם לה כל המגיע לפי פסק-הדין שבערעור. II. 1. בערעור זה יש לפסוק בשאלה, אם בדין פסק בית-הדין האזורי, כי המשיבה לא התפטרה מעבודתה עת יצאה לחופשת מחלה. פסק וחזר ופסק בית-דין זה (החל מפסק-הדין מדב"ע ל/1 - 3 [1]) כי "היסוד הן של הפיטורים והן של ההתפטרות הוא שהצד הפועל נתן ביטוי שלא משתמע לשתי פנים לכוונתו להביא את יחסי העובד והמעביד, הקיימים בין השניים, לידי גמר (שם [1], ע' 24). בכל אשר היה לפני בית-הדין האזורי, ומכל אשר מצוי בפני בית-דין זה, אין למצוא ביטוי לכוונת העובדת להתפטר. 2. טענת פרקליטת בית-החולים, כי במכתב מיום 28.8.1975 (סעיף 3(ד) שבחלק I דלעיל) יש לראות ביטוי לכוונה להתפטר. טענה זו לא קיבל בית-הדין האזורי, ובדין לא קיבל אותה. אין באותו מכתב אלא מה שכתוב בו, וכתוב בו כי העובדת מבקשת לפרוש לגמלאות ולהיכנס למשא-ומתן בקשר לכך. במכתב כזה אין לראות התפטרות, כשם שאין לראות פיטורים בהודעת מעביד לעובדו, שבדעתו להוציאו לגמלאות, בתנאים שייקבעו במשא-ומתן. 3. טענה אחרת בפי פרקליטו של ביקור-חולים היתה, שלזכות העובדת כלל לא עמדה חופשת מחלה, ומשחדלה בסוף אוגוסט 1975 לבוא לעבודה - התפטרה, והביטוי להתפטרות היתה זניחת העבודה על-ידה. את הטענה, שהעובדת אינה זכאית לחופשת מחלה, ביססה הפרקליטה על פירוש שנתנה לחוקת העבודה לעניין חופשת מחלה. לדעת, אין עובד זכאי לחופשת מחלה, אלא אם ברור שעם תום החופשה יחזור לעבודתו; ומשברור היה שהעובדת לא תוכל לחזור לעבודתה ולתפקידה, לא היתה זכאית כלל לחופשת מחלה. אין לקבל את הטענה, משום שקבלתה מחייבת שיכתוב של ההוראות הרלבנטיות בחוקת העבודה והוספת מלים שאינן באותם סעיפים. קבלת הטענה אף תביא לתוצאות בלתי-מתקבלות על הדעת ולאבסורד שהיה מתבטא בכך, שאדם המצוי בחופשת מחלה, וברגע מסוים יקבעו הרופאים כי אין סיכוי שיבריא תוך הזמן העומד לרשותו כחופשת מחלה, יפסיד את זכותו לחופשת מחלה לעודף הזמן שעדיין עומד לרשותו ויראו בו כמתפטר. נקח לדוגמה אדם שעקב מחלתו ודאי שיתעוור - הנכון לפרש את חוקת העבודה כך, שבאותו יום רואים את העובד כמתפטר, ולא מגיעה לו אותה חופשת מחלה שעדיין עומדת לרשותו. 4. נימוק שלישי, שהביאה פרקליטת בית-החולים לביסוס טענתה שהעובדת התפטרה מעבודתה, היה קשור בעובדה שהעובדת עבדה במשרד, מבלי לקבל רשות מביקור-חולים. 5. ייתכן אמנם שבקבלת עבודה אצל מעביד אחר יראו ביטוי לכוונתו של עובד להתפטר מעבודתו הקודמת. בעיקר יגיעו לאותה תוצאה, עת ברור שקבלת העבודה האחרת אינה מתיישבת עם המשך יחסי עובד-מעביד, שהיו קיימים עד התחלת העבודה האחרת. בענייננו אין הדבר כך. העובדת התחילה לעבוד במשרד בעבודה קלה שהתאימה למצב בריאותה, משום היה לה יסוד להניח שבית-החולים מפסיק תשלום השכר ועליה היה לדאוג לקיומה; אין לראות בקבלת אותה כוונה להתפטר על כל הנובע מכך. מכך אין ללמוד, שהעבודה במשרד התיישבה עם חובותיה של העובדת כלפי בית-החולים. אותה עבודה היתה "עבודה נוספת" ללא אישור המעביד, דבר הנוגד הוראות סעיף 50 שבחוקת העבודה. 6. בחוקת העבודה לא תמצא כל הוראה הקובעת מהי הסנקציה שאפשר להטיל על עובד שעבד עבודה נוספת בניגוד לאמור בחוקת העבודה. תהא הסנקציה אשר תהא, ברור שאין היא יכולה להיות החמורה ביותר שניתן להטיל על עובד בשל הפרת משמעת, היינו פיטורים. הנסיבות שבהן עבדה העובדת במשרד ודאי אינן מצדיקות שיחמירו עמה. מה גם שבית-החולים כלל לא טען שהעובדת פוטרה על-ידו בשל העבודה כאמור. למעשה אין גם צורך להידרש לשאלה, מהי הסנקציה שרשאי בית-החולים להטיל על העובדת בגלל עבודתה כאמור, וזה לאור הצהרת בא-כוח העובדת, כאמור בסעיף 10 שבחלק I דלעיל. 7. לאור האמור בסעיף הקודם, לעניין העדר הוראות בחוקת העבודה לעניין הסנקציה שאפשר להטיל להבטחת המשמעת בעבודה, רואה בית-הדין לנכון להפנות את תשומת הלב של הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים בבית-החולים, לצורך להשלים את ההסכם שביניהם ולכלול הוראות מתאימות כמקובל. 8. לאור האמור לעיל דין הערעור להידחות. 9. המערער ישלם למשיבה 500 ל"י הוצאות. רפואהחזרה לעבודהדמי מחלה