השופט עמירם רבינוביץ 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (עב 003448/07, דמ 1675/07, דמ 2727/07; השופט משה טוינה), בו נדחתה תביעתה של המערערת לתשלום פיצויי פיטורים, תמורת הודעה מוקדמת ופיצוי בגין פיטורים שלא כדין והתקבלה באופן חלקי תביעתה לתשלום דמי מחלה. הרקע העובדתי 2. המשיבה היא חברה שבבעלותה בית מלון "אדומית" באילת (להלן - בית המלון או המלון). 3. המערערת עבדה בבית המלון החל מיום 1.6.2002 ועד לשנת 2007, מועד בו הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים בנסיבות השנויות במחלוקת. ביום 1.8.2005 התחלפו בעלי בית המלון, והחל ממועד זה החלה המשיבה לנהל את בית המלון. המערערת, כאמור, המשיכה עבודתה עד לשנת 2007. אין חולק, כי עם חילופי המעבידים שולמו למערערת פיצויי פיטורים. 4. עד לתחילת שנת 2006 עבדה המערערת בתפקיד מזכירת מנכ"ל. לאחר מכן הועסקה המערערת בהנהלת החשבונות של בית המלון. משך כל תקופת העסקתה עבדה המערערת בחצי משרה. 5. בחודש פברואר 2006 אובחנה אצל המערערת מחלת הסרטן. בשל מחלתה ניתנו למערערת אישורי המחלה הבאים: א. אישור מחלה החל מיום 28.12.2006 ועד ליום 31.3.2007. אישורים אלה ניתנו על ידי ד"ר זאב פייס. בחותמתו של הרופא צוין, כי תחום התמחותו הוא רפואת ילדים, אך, לטענת המערערת, רופא זה היה רופא המשפחה שלה. ב. אישורי מחלה החל מיום 14.5.2007 ועד ליום 4.10.2007 אשר ניתנו אף הם על ידי ד"ר פייס. 6. אין חולק, כי המערערת עבדה במלון החל מיום 1.4.2007 ועד ליום 13.5.2007 תקופה בגינה לא ניתנו למערערת אישורי מחלה. ביום 13.5.2007 או סמוך לו התבקשה המערערת לעבוד כפקידת קבלה. המערערת החלה לעבוד כפקידת קבלה, אך זמן קצר לאחר מכן נאלצה לעזוב את עבודתה, לטענתה, בשל כאבים שחשה. החל ממועד זה ועד ליום 7.10.2007 לא התייצבה המערערת במקום עבודתה. כאמור, בשל היעדרותה זו הציגה המערערת אישורי מחלה מאת ד"ר פייס. 7. ביום 21.5.2007, היינו במהלך התקופה בה שהתה בחופשת מחלה על פי אישורי המחלה מאת ד"ר פייס, ביקרה המערערת אצל ד"ר יעל החושן-נאורה, הרופאה האונקולוגית אשר טיפלה בה. באישור שניתן לה עוד באותו היום המליצה הרופאה האונקולוגית על: "הפחתת שעות עבודה ועל עבודה בישיבה", וזאת לאור "כאבים שהולכים ומחמירים באזור האגן וכאבים מפושטים בכל הגוף". 8. ביום 6.8.2007 וביום 27.8.2007 ביקרה המערערת אצל ד"ר אלה מזרחי, רופאה תעסוקתית. בסיכום הביקור מיום 6.8.2007 נכתבו הדברים הבאים: "נבדקה ע"י רופא אונקולוג ב-21.5.2007. מקבלת טיפול הורמונלי ב-TAMOXIFEN בתוספת זריקות ZOLADEX. מוסרת על כאבים בעצמות. עברה מיפוי עצמות אשר יצאה [כך במקור - ע.ר.] תקין. על פי המלצת רופא אונקולוג יכולה לעבוד עם שעות פחותות ועבודה בישיבה. הנ"ל דורשת הפסקת עבודה. הנ"ל 1.5 שנה אחרי איבחון של סרטן השד. חזרה לעבודה לפני שנה. אין ברשותי כעת ממצאים רפואים שאינם מאפשרים עבודה משרדית". בסיכום הביקור מיום 27.8.2007 נכתבו הדברים הבאים: הנ"ל מוסרת שעבודה במשרד קבלה במלון כרוכה בעמידה... מומלץ על הפחתת שעות עבודה עד 4 שעות בישיבה בלבד במשך 6 חודשים". 9. בתחילת חודש אוקטובר הודיעה המערערת לבית המלון, כי היא מתעתדת לשוב לעבודתה "לאחר החגים", היינו ביום 7.10.2008. 10. במענה למכתב זה שלח בית המלון למערערת את המכתב הבא: "הנדון: סיום יחסי עבודה 1. הופתענו לקבל את הודעתך לפיה את מעוניינת לשוב לעבודה 'לאחר החגים'. 2. לפי הנתונים המצויים בידינו, המגובים גם במסמכים רפואיים, את כשירה לעבודה מחודש אוגוסט 2007. 3. לצערנו, לא מצאת לנכון לשוב למקום העבודה מייד כשהיית כשירה לעשות כן. 4. כידוע, עובד שאינו שב לעבודה לאחר חופשת המחלה, רואים בו כמי שהתפטר מהעבודה. 5. לפיכך, לצערנו, אנו רואים בך כמי שהתפטרה מעבודתה בחודש אוגוסט". 11. לאור האמור במכתב בית המלון הגישה המערערת את תביעתה לבית הדין האזורי, בה טענה, כי סירובו של בית המלון לשבצה ביום 7.10.2007, מועד בו הסתיימה תקופת מחלתה על פי אישוריו של ד"ר פייס, מהווה פיטורים, ולכן זכאית היא לתשלום פיצויי פיטורים ולתשלום תמורת הודעה מוקדמת. עוד קודם לכן, הגישה המערערת תביעה לתשלום דמי המחלה, שלטענתה, לא שולמו לה במלואם על ידי בית המלון. פסק דינו של בית הדין האזורי 12. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערת לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. בית הדין האזורי קבע, כי אין ליתן משקל לאישורי המחלה שהמציאה המערערת מאת ד"ר פייס, הן כיוון שחלק מאישורים אלה ניתן בדיעבד, על סמך תלונות סובייקטיביות של המערערת, ומבלי שנערכו למערערת בדיקות רפואיות כלשהן, והן משום שאישורים אלה עומדים בניגוד להמלצות הרופא האונקולוגית והרופאה התעסוקתית לאותה תקופה, מהם עולה, כי המערערת מסוגלת לכל הפחות החל מחודש אוגוסט 2007 לעבוד בעבודה משרדית בישיבה. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי יש להעדיף את גרסת בית המלון, לפיה לאחר קבלת האישורים מטעם הרופאה האונקולוגית והרופאה התעסוקתית, לא פנתה המערערת אליו בבקשה לעבור מתפקידה כפקידת קבלה לתפקיד אחר שאינו כרוך בעמידה. עוד קבע בית הדין האזורי, כי למרות שהמערערת לא התייצבה לעבודתה בחודשים מאי - אוקטובר 2007, מחומר הראיות עולה כי יצאה את הארץ לחו"ל בשתי הזדמנויות שונות בתקופה זו, נתון המחזק את המלצות הרופאה התעסוקתית והרופאה האונקולוגית לפיהן, כאמור, יכולה הייתה המערערת לעבוד בעבודה שאינה כרוכה במאמץ. 13. בית הדין האזורי סיכם את התביעה לפיצויי פיטורים שהגישה המערערת במילים הבאות: "העדר סיבה רפואית להיעדרות התובעת בתקופה שלאחר חודש מאי 2007 ומשמקובלת עלי טענת הנתבעת לפיה ניתקה התובעת קשר עם מעבידתה מיום 19.5.07 ועד להתייצבותה בעבודה בתחילת אוקטובר 2007 - יש לראות בתובעת כמי שהתפטרה בדרך של זניחת מקום העבודה". 14. ביחס לתביעתה של המערערת לתשלום יתרת דמי מחלה, קבע בית הדין האזורי, כי לצורך הכרעה ברכיב זה יש להפריד את תביעת המערערת לשתי תקופות : האחת - התקופה בעדה ניתנו אישורי מחלה מאת ד"ר פייס בלבד, והשנייה - התקופה בגינה ניתנו מחד אישורי מחלה מאת ד"ר פייס, ומאידך לפי המלצות הרופאה האונקולוגית והרופאה התעסוקתית יכולה הייתה המערערת לשוב לעבודה משרדית. ביחס לתקופה השנייה פסק בית הדין האזורי, כי לאור המלצות אלה לא זכאית המערערת לתשלום דמי מחלה. ביחס לתקופה הראשונה קבע בית הדין האזורי, כי בית המלון לא העלה השגות באשר לתוקפם של אישורי המחלה שניתנו בתקופה זו, ואף שילם באופן חלקי דמי מחלה למערערת בתקופה זו. בית הדין האזורי הוסיף וקבע בהקשר זה, כי לפי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים מעמדה של המערערת הינו של "עובד חדש", ולכן זכאית היא בהתאם לתקופת עבודתה בבית המלון לתשלום דמי מחלה כאשר תקרת תקופת הזכאות היא שלושה חודשים (90 יום). מששולמו למערערת דמי מחלה עבור 46 ימי מחלה, זכאית המערערת לתשלום יתרת דמי מחלה עבור 44 ימי מחלה. טענות הצדדים בערעור 15. בערעורה טענה המערערת, כי התייצבה לעבודתה בחודש אוקטובר 2007, לאחר שתמה התקופה בה שהתה בחופשת מחלה, הכל בהתאם לאישורי מחלה שניתנו לה כדין מאת הרופא המטפל, וכי עדכנה את בית המלון "בזמן אמת" על אישורי המחלה. בהקשר זה טענה המערערת, כי בית המלון יכול היה לזמן לעדות עובדים שונים בבית המלון, שעשויים היו לשפוך אור על המחלוקת, וכן את ד"ר פייס, אך נמנע מלעשות כן, וכי הימנעות זו גרמה לה לנזק ראייתי. המערערת הדגישה, כי מרבית עדותה של העדה שהובאה מטעם בית המלון היא עדות מפי השמועה, ולא היה מקום ליתן לה משקל. עוד טענה המערערת, כי לפי תקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז -1976, לא הייתה מניעה, כי היא תסתמך על אישוריו של ד"ר פייס, אשר נתנו כדין, ולא נפל בהם כל פסול, וכי ככל שהתעורר ספק בקשר לתעודות שהמציאה, על בית המלון היה לפעול בהתאם לפרוצדורה הקבועה בתקנון העבודה בענף המלונאות. 16. המערערת הוסיפה, כי במהלך התקופה בה נטען, כי זנחה את מקום עבודתה, נוהלה התביעה הראשונה שהגישה נגד בית המלון לתשלום יתרת דמי מחלה בבית הדין האזורי, וחרף האמור לעיל לא נטען על ידי בית המלון, כי התפטרה ממקום עבודתה, אלא לאחר שהגישה תביעתה השלישית לתשלום פיצויי פיטורים. המערערת טענה גם, כי היה מקום בנסיבות העניין לערוך לה שימוע. 17. לעניין החיוב החלקי בתשלום דמי מחלה, טענה המערערת, כי מעמדה בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי הוא כשל "עובד ותיק", וכי יש לחשב את דמי המחלה המגיעים לה בהתאם למעמדה זה. המערערת הדגישה, כי לעניין דמי מחלה נשמר רצף הזכויות ב"מקום עבודה" על אף חילופי המעסיקים. 18. בערעור שכנגד שהגיש בית המלון נטען כי לפי הוראות ההסכם הקיבוצי זכאית הייתה המערערת לכל היותר לתשלום דמי מחלה של 40 יום בלבד ולא בגין שלושה חודשים כקביעת בית הדין האזורי. בעניין זה טען בית המלון כי על פי הוראות ההסכם הקיבוצי בגין תקופת עבודתה במלון (16 חודשים) צברה המערערת 40 ימי מחלה בלבד. בית המלון גם טען, כי אף אם תידחה טענתו זו ויקבע כי המערערת זכאית לשלושה חודשי מחלה, הרי שנפלה טעות באופן החישוב, שכן החישוב צריך היה להיעשות על בסיס ההנחה, כי המערערת עבדה בחודש 23 ימי עבודה, ולפיכך בגין שלושה חודשים זכאית המערערת לתשלום עבור 69 ימי עבודה ולא 90 יום כפי שפסק בית הדין האזורי. דיון והכרעה פיצויי פיטורים 19. לאחר שעיינו בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה, כי דין ערעור המערערת להתקבל בעניין זה, וכי מחומר הראיות שהוצג בבית הדין האזורי לא ניתן לומר, כי המערערת זנחה את מקום עבודתה. 20. אכן, יתכנו מקרים בהם יראו העדרות מהעבודה כביטוי להתפטרות (דב"ע נז/39-3 אליק בביוב - נפתלי גפן, לא פורסם, ניתן ביום 2.6.1997 ; דב"ע נה/122-3 טאהה זבון - נפתלי מוצניק, פד"ע כט 228; דב"ע לה/85-3 עיריית כפר סבא - יעקב כהן, פד"ע ז 175, 181). אנו סבורים כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו לא ניתן לראות בהעדרותה של המערערת ביטוי להתפטרות. הכל מהטעמים שיובאו להלן. 21. אין מחלוקת, כי לגבי התקופה שהחלה ביום 1.4.2007 והסתיימה ביום 13.5.07 לא הייתה המערערת בחופשת מחלה ועבדה בבית המלון, כשבחלק מתקופה זו עבדה במחלקת הנהלת חשבונות. 22. במועד מסוים בחודש מאי 2007 הודע למערערת, שהתפקיד היחיד שהיא יכולה למלא במלון הוא פקידת קבלה. המערערת הסכימה לקבל את התפקיד, שהיה בעמידה, אך, לטענתה, בשל כאבים חזקים לא החזיקה מעמד אלא יום וחצי ועזבה. החל מיום 13.5.07 לא שבה המערערת לעבודה עד חודש אוקטובר 2007. בגין תקופה זו ניתנו לה אישורי מחלה על ידי ד"ר פייס. 23. כאמור, על פי גישת המערערת, הסיבה היחידה לעזיבת העבודה באותו היום הייתה כאביה החזקים. עדות התומכת בגרסה זו אנו מוצאים במכתב הרופאה האונקולוגית של המערערת מיום 21.5.2007, בו נכתב, בין השאר, "סובלת מכאבים שהולכים ומחמירים באזור האגן וכאבים מפושטים בכל הגוף". באותו מכתב גם נכתב, כי מומלץ על הפחתת שעות העבודה ועל עבודה בישיבה. מן הראוי לציין, כי יש להניח שנקודת המוצא של הרופאה האונקולוגית הייתה, שהמערערת עבדה עד ליום 13.5.07, והשאלה שנשאלה הייתה, האם היא מסוגלת להמשיך בעבודתה. לשאלה זו השיבה הרופאה האונקולוגית, כי היא יכולה לעבוד, אך בתנאים המגבילים שכתבה במכתבה, קרי הפחתת שעות ועבודה בישיבה. 24. על פי גרסת המערערת אמרה באותו יום למנהל המלון, אהוד שפירא, כי היא עוזבת בגלל הכאבים. בית המלון לא הביא לעדות את אהוד שפירא על מנת לסתור טענה זו. המערערת גם העידה, כי הודיעה לאורית איתן מהנהלת חשבונות, כי היא נעדרת מהעבודה בגלל שהיא חולה, וגם שלחה מסמכים להנהלת חשבונות, שהיא איננה יכולה לעבוד. בית המלון לא הביא לעדות את הגב' אורית איתן שתסתור טענה זו. משמעות הדבר היא, שיש לקבל את טענת המערערת, לפיה ידע בית המלון "בזמן אמת" כי המערערת נמצאת בחופשת מחלה. 25. כאמור, אנו סבורים שבית המלון ידע גם ידע, כי המערערת נעדרת מן העבודה בגלל מחלתה, אך רק כאשר ביום 2.10.07, עת שלחה המערערת לבית המלון את אישור הרופאה התעסוקתית מיום 27.8.07, לפיו מומלץ על הפחתת שעות עבודתה של המערערת עד 4 שעות בישיבה בלבד במשך 6 חודשים, יצא הקצף על המערערת, על אשר לא באה לעבודה למרות אישור זה. 26. בשל אישור זה ראה בית המלון את התנהגות המערערת כנטישת העבודה על ידה, ולכן סרב לקבלה חזרה לעבודה. ואולם לצורך בחינת השאלה, האם זנחה המערערת את מקום עבודתה, יש לבחון את הדברים כפי שהיו ב"זמן אמת". כאמור, הוכח כי בזמן בו נעדרה המערערת מעבודתה, ידע בית המלון כי המערערת נעדרת מן העבודה מחמת מחלה, והיעדרות זו הייתה מגובה באישורי המחלה מאת ד"ר פייס. 27. בעניין זה יש לציין, כי המערערת חזרה ואמרה בעדותה, כי למרות אישור הרופאה התעסוקתית, על מסוגלותה לעבודה מופחתת בישיבה, לא חזרה לעבודה, משום שעדיין לא חשה בטוב וסבלה מכאבים. המערערת קיבלה באותה תקופה אחת לחודש זריקות בבטנה ולקחה כדורים כל יום הגורמים לתופעות של גיל המעבר ובין היתר לבריחת סידן. כמו כן עברה המערערת באותה עת טיפולים פיזיותרפיים. לטיעון זה יש תמיכה במסמכים הרפואיים. עוד יש לציין, כי ד"ר פייס למרות מומחיותו ברפואת ילדים, היה רופא המשפחה של המערערת באותה תקופה. 28. הגב' יפה שמעוני, עדת בית המלון שהייתה דירקטורית בבית המלון, אמרה בחקירתה הנגדית, כי החשב גדי אברהמי ניסה להתקשר אל המערערת אין ספור פעמים בתקופת ההיעדרות מחודש מאי 2007 אך ללא הצלחה. בית המלון ביקש במהלך הדיון בבית הדין האזורי לזמן את מר אברהמי כעד מטעמו. בהחלטתו מיום 25.12.2007 אישר בית הדין האזורי את הזמנת העד. ואולם בסופו של יום לא הובא מר אברהמי לעדות מטעם בית המלון. נתון זה פועל לרעת המלון. 29. מסקנת הדברים היא, כי המערערת נעדרה מן העבודה בתקופה שמיום 13.5.07 ועד אוקטובר 2007 בשל מחלתה. המערערת לא התכוונה לנטוש את מקום עבודתה, אלא התכוונה לחזור אליו. משכך, סירוב בית המלון לקבל את המערערת חזרה לעבודה באוקטובר 2007 מהווה פיטורים המזכים אותה בפיצויי פיטורים. גם לו היינו מקבלים את הטענה, כי היה על המערערת לנסות לעבוד על פי אישור הרופאה התעסוקתית, אזי היה ניתן לראות בהתנהגות זו לכל היותר כהפרת משמעת, אך ודאי לא התפטרות. בכל מקרה אין נתון זה בנסיבות הקיימות שולל ממנה את הזכאות לפיצויי פיטורים. 30. בהקשר זה יש לציין בדרך הקש, כי על פי ההלכה, חולה האומר שצריך להאכילו ביום הכיפורים, והרופאים אומרים שאין צורך להאכילו - שומעים לחולה משום ש"לב יודע מרת נפשו" (משלי יד 10) ובמילים אחרות, החולה יודע את עוצמת הכאב שיש לו, ואין הרופא יכול לומר שאינו סובל כל כך (תלמוד בבלי מסכת יומא דף פג' עמ' א' ; שולחן ערוך אורח חיים תרי"ח א'). המערערת כחולת סרטן, המשיכה לסבול כאבים, כשלדידה במצב כזה לא הייתה מסוגלת לעבוד, ודאי לא בעמידה כפקידת קבלה. לתחושות אלה של החולה בגיבוי מכתבי רופא המשפחה יש משקל. הטענה, כי המערערת נסעה לחו"ל באותה עת, אינה מעידה על כך שהייתה מסוגלת לעבוד. על פי חומר הראיות הנסיעה לחו"ל באה על פי עדותה להיטיב את מצבה הבריאותי של המערערת. 31. עוד יש לציין, כי העובדה, שהתפקיד היחיד שהוצע למערערת בחודש מאי 2007 היה פקידת קבלה, תפקיד הכרוך בעמידה ולא בישיבה, לא התאים לאישורים הרפואיים של רופאת התעסוקה, שהתירו עבודה בישיבה בלבד, יכול אולי להסביר את התנהלות המערערת, שנמנעה מלהגיע לעבודה. יחד עם זה, אין בדברים אלה כדי לקבוע את זכאותה של המערערת לדמי מחלה עבור ימים אלה. לכך נתייחס בהמשך, כשנדון בזכאותה של המערערת לדמי מחלה. 32. לאור המסקנה אליה הגענו, ולפיה לא זנחה המערערת את מקום עבודתה, יש לראות בסירובו של בית המלון לקבלה לעבודה בחודש אוקטובר 2007 כאקט של פיטורים. אשר על כן, זכאית המערערת לתשלום פיצויי פיטורים ותמורת הודעה מוקדמת. המערערת תבעה סכום של 9,772 ש"ח כפיצויי פיטורים וסכום של 5,147 ש"ח כתמורת הודעה מוקדמת. בית המלון לא חלק על חישובים אלה, ולכן אנו פוסקים כי על בית המלון לשלם למערערת סך של 9,772 ש"ח כפיצויי פיטורים וסכום של 5,147 ש"ח כתמורת הודעה מוקדמת.לסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 8.10.2007 ועד התשלום המלא בפועל. לא מצאנו בנסיבות העניין לפסוק לזכות המערערת פיצויי הלנה, וזאת לאור המחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה, האם אכן פוטרה המערערת מעבודתה על ידי בית המלון. 33. לא מצאנו גם, כי המערערת זכאית לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין. עילה זו נטענה באופן כללי על ידי המערערת, ולא מצאנו כי בנסיבות העניין, נפל פגם בפיטוריה על ידי בית המלון. דמי מחלה 34. בית הדין האזורי קיבל, כאמור, באופן חלקי את תביעת המערערת לתשלום דמי מחלה בין התקופה 28.12.2006 - 31.3.2007 (תקופה זו תכונה להלן גם : התקופה הראשונה) ודחה את תביעתה לתשלום דמי מחלה בגין התקופה 14.5.2007 - 4.10.2007 (תקופה זו תכונה להלן גם : התקופה השנייה). על שלילת זכותה לדמי מחלה בגין התקופה השנייה מערערת המערערת. נציין, כי המערערת ערערה גם על אופן חישוב דמי המחלה שנפסקו לזכותה בתקופה הראשונה. לעניין זה ולערעור שכנגד שהגיש בית המלון ביחס לתקופה זו נידרש בהמשך. זכאות המערערת לדמי מחלה בגין התקופה השניה 35. אנו סבורים, כי לא נפלה טעות בקביעת בית הדין האזורי, לפיה לא זכאית המערערת לתשלום דמי מחלה לגבי התקופה מתאריך 14.5.07 ועד לחודש אוקטובר 2007, מועד בו בקשה לחזור לעבודתה. על פי אישור הרופאה האונקולוגית של המערערת מיום 21.5.07 יכולה הייתה המערערת לעבוד עבודה מופחתת שעות ובישיבה. כך גם קבעה הרופאה התעסוקתית, באישוריה מחודש אוגוסט 2007, כשהיא מסתמכת על אישור הרופאה האונקולוגית. המערערת לא שלחה אישורים אלה לבית המלון בזמן הוצאתם, אלא רק בחודש אוקטובר 2007, כשהגיעה למסקנה שהיא רוצה לנסות לשוב לעבודה. על פי טיעון המערערת, היא לא ראתה מקום לשלוח אישורים אלה לבית המלון, משום שהעבודה היחידה שהוצעה לה בחודש מאי 2007 הייתה עבודה כפקידת קבלה בעמידה בלבד, ולא היה לבית המלון באותה עת הצעה אחרת. הגב' שמעוני הצהירה בסעיף 8 לתצהירה הראשון, כי אילו היו מועלות בפניה בזמן אמת הטענות, כי אינה יכולה לעבוד כפקידת קבלה "היה בידיה לפעול לאיתור תפקיד אחר לתובעת". הגב' שמעוני לא נחקרה בחקירה נגדית בנושא זה, ולכן עדותה זו לא נסתרה. 36. אנו סבורים, כי בנסיבות אלה, כאשר המערערת לא אפשרה לבית המלון למלא אחר האמור באישורים הרפואיים הנ"ל ולמצוא לה עבודה מתאימה, לא זכאית היא לתשלום דמי מחלה עבור תקופה זו. אילו שלחה המערערת את אישור הרופאה האונקולוגית לבית המלון בזמן הוצאתו בחודש מאי 2007, אפשר שבית המלון היה מנסה ולמצוא עבור המערערת עבודה בישיבה. 37. אילו לא היה מוצא המלון למערערת עבודה מתאימה בהתאם לאישורים הנ"ל הייתה המערערת ודאי זכאית לדמי מחלה עבור תקופה זו. אולם לא כך הם פני הדברים. 38. לא נעלם מעינינו, כי ד"ר פייס נתן למערערת אישור מחלה לגבי תקופה זו, והוא לא נחקר לגבי הסתירה בינם ובין אישורי הרופאה האונקולוגית ורופאת התעסוקה. אנו מסכימים, כי אישורים אלה של ד"ר פייס ודאי תואמים את תחושות המערערת לגבי חוסר מסוגלותה לעבוד באותה עת בעבודה הכרוכה בעמידה או בכל עבודה אחרת, לכן לא ראינו בתקופת ההיעדרות של המערערת בתקופה זו כהתפטרות. יחד עם זה, אי אפשר להתעלם מכך, שהמערערת לא ניסתה לברר בחודש מאי 2007 - מועד כתיבתו של המכתב מאת הרופאה האונקולוגית וגם לא בחודש אוגוסט 2007 - מועד כתיבתו של המכתב מאת הרופאה התעסוקתית, האם המלון יכול להציע לה עבודה בישיבה, או לנסות לעבוד בישיבה, אילו הציעו לה עבודה כזו. המערערת כאמור לא שלחה את האישורים הנ"ל בזמן אמת, וטיעון בית המלון, כי היה יכול לנסות לפעול באותה עת לאיתור תפקיד אחר למערערת, לא נסתר. אשר על כן יש לדעתנו לדחות את הערעור ככל שהוא נוגע לתשלום דמי מחלה עבור אותה תקופה. 39. נדגיש, כי המסקנה אליה הגענו, ולפיה לא זכאית המערערת לדמי מחלה בתקופה השנייה אינה עומדת בסתירה עם המסקנה אותה פרטנו לעיל, ולפיה לא זנחה המערערת בתקופה זו את עבודתה. היעדרות מהעבודה מלמדת על כוונת התפטרות כאשר אין נסיבות מוצדקות להיעדרות (דב"ע מד/29-3 מדינת ישראל - נביל חטיב פד"ע טו 393, עתירה לבג"צ נדחתה - בג"צ 525/84 נביל חטיב - בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מ(1) 673). במקרה הנוכחי במקביל לאישוריהן של הרופאה האונקולוגית ושל הרופאה התעסוקתית, החזיקה המערערת אישורים מאת ד"ר פייס, בהם נקבע כי המערערת אינה מסוגלת לעבודתה מחמת מחלה. גם אם לא זכאית המערערת לדמי מחלה, כיוון שלא אפשרה למעסיקה למצוא לה עבודה מתאימה, אין משמעות הדבר כי המערערת זנחה את מקום עבודתה. זאת, כיוון שהיו נסיבות מוצדקות להיעדרות (אישוריו של ד"ר פייס) שבזמן אמת הוצגו לבית המלון ותאמו את תחושותיה של המערערת. נחה דעתנו כי המערערת הסתמכה על אישורים אלה, גם אם בדיעבד קבענו כי היה עליה ליתן למלון הזדמנות להתאים את תנאי עבודתה למגבלות שהוטלו עליה. הימנעותה מלעשות כן, אין לראות בה זניחה של מקום העבודה. תקופת דמי המחלה ושיעורם ביחס לתקופה הראשונה 40. את השאלה, האם שולמו למערערת מלוא דמי המחלה להם היא זכאית בתקופה זו, יש לבחון לאור הוראות ההסכמים לגביהם נטען, כי הם חלים על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים. 41. כפי שצוין לעיל, המערערת החלה את עבודתה במלון בחודש יוני 2002. בחודש אוגוסט 2005 התחלפו המעבידים במלון, אך המערערת המשיכה את עבודתה במלון עד לפיטוריה בשנת 2007. המערערת טענה, כי בתקופת עבודתה הקודמת, וכן בתקופת עבודתה הנוכחית חלים עליה ההסכמים הקיבוציים בענף המלונאות. ההסכם הקיבוצי הראשון החל, לטענת המערערת, על מערכת יחסי העבודה הוא ההסכם הקיבוצי מיום 22.12.1994 בין הסתדרות העובדים הכללית החדשה להתאחדות המלונות בישראל (להלן: ההסכם הראשון). בסעיף 28 להסכם זה נקבעו לעניין דמי מחלה ההוראות הבאות: "צד ב' ישלם ל'מבטחים' 2.5% ממשכורתם הכוללת של העובדים. תשלומים אלה יקנו לעובדים דמי מחלה בהתאם לתקנות 'מבטחים'". 42. בהסכם קיבוצי שנחתם ביום 8.7.04, (להלן - הסכם 2004), היינו עוד בתקופת עבודתה של המערערת בבית המלון אצל מעסיקה הקודם, שונו ההוראות הנוגעות לזכאות לדמי מחלה ובוטל סעיף 28 כפי שצוטט לעיל, המחייב את המעסיק לבטח את העובד בקרן דמי מחלה של מבטחים. תחתיו בא הסעיף הבא אשר ערך הבחנה בין "עובדים ותיקים" כהגדרתם באותו הסכם ל"עובדים חדשים". ואלה הם ההוראות בהסכם 2004 הנוגעות לענייננו: "2. עובדים ותיקים ימשיכו להיות מבוטחים בקופת גמל לתשלום דמי מחלה של 'מבטחים' ללא שינוי מהמצב הקיים ערב חתימת הסכם זה. למרות האמור בסעיף 2 לעיל המעסיק יהיה רשאי להעביר עובדים ותיקים למסגרת ביטוח מחלה שונה או להתחייב לשלם באופן ישיר לעובדים, בכפוף לאי פגיעה בעובדים הותיקים ובזכויותיהם (ולעניין זה יישמרו זכויותיהם כאילו המשיך המעסיק ביטוחם כאמור בס"ק 2 לעיל), ותוך מתן הודעה בכתב להסתדרות העובדים". 43. "עובדים ותיקים" הוגדרו בהסכם 2004 באופן הבא: "עובדים המועסקים במלון, כהגדרתו בהסכם הבסיסי, נכון ליום 30.6.2004 (כולל)." "עובדים חדשים" הוגדרו באותו הסכם כ"עובדים אשר יחלו להיות מועסקים במלון, כהגדרתו בהסכם הבסיסי, מיום 1.7.2004". לגבי עובדים חדשים קבע הסכם 2004 את הדברים הבאים : "4. המעסיק רשאי לבטח עובדים חדשים בקרן דמי מחלה או בביטוח מחלה, או לחילופין להתחייב לשלם באופן ישיר לעובדים ובלבד שהתקיימו בתנאים המופיעים בתוכנית המצומצמת כמפורט בתקנון "מבטחים" (פרק עשירי), כפי שיעודכן מעת לעת, למעט המפורט בסעיף 47 לתקנון 'מבטחים' כדלקמן: עובד חדש יהיה זכאי לימי מחלה קלנדריים, עד לתקרת הזכאות, כמפורט להלן : תקרת תקופת הזכאות תקופת עבודה 2.5 ימים לחודש מ - 1 חודש עד 12 חודשים 3 חודשים מ - 13 חודש עד 36 חודשים 5 חודשים מ - 37 חודשים עד 84 חודשים 10 חודשים מ-85 חודשים ומעלה ...." 44. אין מחלוקת, שתשלום דמי המחלה ששולמו למערערת חושב על בסיס ההנחה כי המערערת היא עובדת חדשה. כך גם פסק בית הדין האזורי. השאלה הנשאלת היא - האם יש לראות את המערערת כעובדת חדשה או כעובדת ותיקה, וזאת לגבי מכסת ימי המחלה המכסימליים לה היא זכאית. יובהר, כי על "תקנות קרן דמי מחלה" (להלן : תקנות הקרן), שחלות כאמור על "עובדים ותיקים" ולפי סעיפים 2 ו - 3 להסכם 2004, תקרת הזכאות לתקופת עבודתה של המערערת (בהנחה כי זו החלה לעבוד ביום 1.6.2002) היא שמונה חודשים (סעיף 20 לתקנות הקרן). 45. אנו סוברים, שיש לראות במערערת "עובדת ותיקה" לעניין מכסת ימי המחלה המכסימליים לה היא זכאית. הטעמים להכרעתנו יובאו להלן : סעיף 14 לחוק דמי מחלה קובע, כי "תקופת הזכאות לדמי מחלה, לא תעלה על תקופה מצטברת של יום וחצי לכל חודש עבודה מלא שהעובד עבד אצל אותו מעביד, או באותו מקום עבודה". אין ספק, שהמערערת עבדה באותו מקום עבודה בבית המלון גם לאחר חילופי המעבידים. תשלום פיצויי הפיטורים בעת חילופי המעסיקים הפקיע את זכותה לתשלום פיצויי פיטורים עבור התקופה הקודמת לחילופי הבעלים, אולם לא שינה את העובדה שהיא המשיכה לעבוד באותו מקום עבודה. 46. הזכויות להן טוענת המערערת מקורן בהסכם 2004, בו מוגדרים "עובדים ותיקים" כעובדים המועסקים במלון נכון ליום 30.6.04, ואילו עובדים חדשים מוגדרים כעובדים אשר יחלו להיות מועסקים במלון החל מיום 1.7.04. המערערת ודאי הייתה מועסקת במלון כבר בתאריך 30.6.04, ולכן היא ללא ספק בגדר "עובדת ותיקה". המסקנה היא איפוא, שגם מכח הסכם 2004 זכאית המערערת לחישוב מכסת ימי המחלה כ"עובדת ותיקה". מסקנה זו מתיישבת עם לשונו של סעיף 14 לחוק דמי מחלה, לפיו חילופי מעבידים אינם גורעים מרצף זכויות העובדים הממשיכים לעבוד באותו מקום עבודה חלף חילופי המעבידים. נציין כי הרציונל הקיים בחוק דמי מחלה ובחוקי עבודה אחרים, לגבי רציפות זכויות העובד עקב עבודה אצל מעסיק אחד או במקום עבודה אחד קיימת, גם אם מכסת ימי המחלה אינה נקבעת על פי חוק דמי מחלה, אלא על פי ההסכם הקיבוצי. 47. על פי סעיף 3 להסכם 2004 קיימת זכות למעסיק להעביר עובדים ותיקים למסגרת ביטוח ימי מחלה שונה מזה של מבטחים, או להתחייב לשלם באופן ישיר לעובדים את דמי המחלה, בכפוף לאי פגיעה בעובדים הוותיקים ובזכויותיהם. המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל היא, כי תקרת הזכאות של המערערת כ"עובדת ותיקה" היא שמונה חודשים (בהתאם לאמור בסעיף 20 לתקנון הקרן) ולא שלושה חודשים כפי שפסק בית הדין האזורי. 48. בית המלון טען בערעור שכנגד שהגיש, כי המערערת אינה זכאית לשלושת חודשי המחלה שפסק לה בית הדין האזורי אלא ל - 40 יום בלבד. זאת, על בסיס פרשנותו לסעיף 4א להסכם 2004, כפי שצוטט לעיל. נקודת המוצא של בית המלון בערעור שכנגד היא, שהמערערת הינה "עובדת חדשה". לאור המסקנה אליה הגענו, ולפיה המערערת הינה בגדר עובדת ותיקה, ולכן זכאית לשמונת חודשי מחלה, ההכרעה בסוגיה זו הפכה לתיאורטית. 49. יחד עם זה ולמעלה מהצריך , נציין, כי אנו סבורים, שיש לדחות את הערעור שכנגד של בית המלון לגבי חישוב תקרת דמי המחלה על ידי בית הדין האזורי. כפי העולה מהסכם 2004, תקרת הזכאות לדמי מחלה עבור תקופה של עד 12 חודשים היא 2.5 ימים לכל חודש, אולם החל מהחודש ה-13 ועד החודש ה-36 התקרה היא 3 חודשים, ואין מחשבים עוד את תקרת הזכאות לפי 2.5 ימים לכל חודש. חישוב זה של 2.5 ימים לכל חודש קיים רק לתקופה של עד 12 חודשים ולא למעלה ממנה. אשר על כן טיעון בית המלון בנושא זה - נדחה. מן הראוי לציין, כי לא שוכנענו כלל ועיקר, שבית המלון פרש כדין מהתאחדות בתי המלון, ומכל מקום גם אם נתון זה נכון, אין בכך כדי לפגוע בזכויות האישיות של המערער על פי הסכם 2004. 50. אשר לחישוב דמי המחלה לגבי התקופה הראשונה - מחומר הראיות עולה כי בגין התקופה 28.12.2006 - 31.3.2007 שהתה המערערת ב - 66 ימי מחלה (קלנדריים, ללא ימי שישי ושבת). עבור תקופה זו שולמו לה על ידי בית המלון 19 ימי מחלה, ולפיכך זכאית המערערת לתשלום בגין 47 ימי מחלה נוספים. אין חולק, כי השכר היומי לצורך חישוב ימי המחלה עמד על 168.6 ש"ח ולכן זכאית המערערת לתשלום סך של 7924.2 בגין ימי מחלה. בית הדין האזורי פסק לה ברכיב זה 7418 ש"ח ולפיכך על בית המלון לשלם למערערת את ההפרש בסכום של 506.2 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.2007 ועד התשלום המלא בפועל. סוף דבר 51. ערעור המערערת מתקבל בחלקו. על בית המלון לשלם למערערת את הסכומים הבאים : סכום של 9,772 ש"ח כפיצויי פיטורים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 8.10.2007 ועד התשלום המלא בפועל. סכום של 5,147 ש"ח כתמורת הודעה מוקדמת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 8.10.2007 ועד התשלום המלא בפועל. סכום של 506.2 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 1.4.2007 ועד התשלום המלא בפועל. 52. לאור התוצאה ומכיוון שהמערערת יוצגה על ידי נציג מועצת הפועלים, ישא כל צד בהוצאותיו. רפואהחזרה לעבודהדמי מחלה