בפנינו תביעה לקבלת שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת וכן הפרשות לקופת הגמל והפרשי גימלה המשולמת בגין אובדן כושר עבודה. א. מבוא ורקע כללי 1. הנתבע הינו הבעלים והמנהל של עסק להובלת מרצפות. 2. התובע והנתבע הינם אחים, כאשר החל משנות השבעים המוקדמות ועד לתום חודש ינואר 99 העסיק הנתבע את התובע בעסקו כאמור לעיל. 3. יחסי העבודה בין השניים הסתיימו לאחר אירוע מוחי שארע לתובע במהלך חודש פברואר 99', אירוע אשר בעקבותיו איבד התובע את כושרו להמשיך ולעבוד בעסקו של הנתבע. להלן נדון בתביעותיו של התובע אחת לאחת. ב. התביעה להפרשי שכר 4. לטענת התובע, החל מחודש ינואר 98' ועד לסוף חודש ינואר 99' (להלן: "התקופה הרלוונטית" או "התקופה שבמחלוקת") לא שולם לו שכר על ידי הנתבע וזאת למעט תשלומים ששולמו באמצעות ארבע המחאות שנמסרו לו על ידי הנתבע בתחילת שנת 1999על סך של 5,000 ש"ח כל אחת. לטענת התובע, הנתבע לא שילם את שכרו בגין התקופה הנ"ל, המשתרעת על פני 13 חודשים רצופים על אף שלטענתו, הוא הועסק על ידי הנתבע במשרה מלאה ואף הוצאו לו תלושי שכר (ר' סעיף 7 לתצהיר התובע). התובע הוסיף וציין לעניין זה, כי הנתבע שהינו כאמור אחיו הבכור (במשפחה שמנתה בעת הגשת התביעה תשעה אחים) ביקש ואף קיבל את הסכמתו של התובע לדחיית תשלום שכר העבודה בשל קשיים כספיים בהם היה נתון עסקו של האח עקב רכישת משאית חדשה (ר' סעיף 8 לתצהיר התובע). 5. הנתבע טען מאידך, כי עקב הקירבה המשפחתית בינו לבין התובע "תשלומי השכר בוצעו כדרך שנוהגים אחים - שותפים". לגירסתו של הנתבע, התובע שילשל לכיסו, בהסכמתו, תשלומים ששולמו במזומן, עבור הובלות שבוצעו ע"י נהגים עובדי העסק ובנוסף, ניתנו לו מעת לעת תשלומים על חשבון שכר באמצעות המחאות שהופקדו בחשבונו. לטענת הנתבע, זו הייתה דרך התשלום הנהוגה בינו לבין התובע מאז ומעולם וכך הם נהגו אף במהלך התקופה נשוא המחלוקת (ר' סעיף 5 לתצהיר הנתבע). 6. יש לציין, כי הצדדים הציגו לבית הדין טופס 106 וכן, מסמכים המלמדים על דיווח לרשויות המס על שכרו של התובע לתקופה הרלוונטית לתביעה ועל ביצוע ניכויי החובה המתייחסים לתקופה שבמחלוקת (ר' נ/5). מסמכים שכאלה הוגשו על ידי שני הצדדים, אשר אין ביניהם מחלוקת באשר לעצם זכאותו של התובע לשכר עבודה בגין התקופה הרלוונטית לתביעה ואף לא ביחס לסכומים להם היה זכאי התובע במהלכה. השאלה היחידה השנויה במחלוקת בין הצדדים ביחס לתביעה לקבלת שכר עבודה הינה: האם שכר זה אכן שולם לתובע אם לאו. 7. נקדים ונציין, כי במחלוקת זו שבין הצדדים מאמצים אנו את גירסת הנתבע ודוחים את גירסת התובע בדבר אי תשלום שכרו עבור התקופה שבמחלוקת. בהקשר זה מוצאים אנו להוסיף, כי לא ניסתרה מענינו ההלכה לפיה על מעביד הטוען טענת "פרעתי" ביחס לתשלום שכר עבודה - שגובהו והזכאות לו אינם שנויים במחלוקת - רובץ נטל הראיה להוכיח את טענתו (ר' לעניין זה דב"ע נב/188-3 חליל מוחסן נ' מוסדות זויעהייל (לא פורסם) וכן ע"ע/300318/98 מירב טויטו נ' מליסיה וינסטנסה עבודה ארצי כרך לג (9) 28).עם זאת, סבורים אנו כי במקרה זה עמד הנתבע בנטל זה וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: 7.1. כפי האמור, התובע טען, כי הנתבע לא שילם לו כל תשלום במהלך התקופה הרלוונטית (מיום 1.1.98 ועד סוף ינואר 99', למעט 4 תשלומים בהמחאות על סך של 5,000 ש"ח כל אחת). אלא שהנתבע סתר טענה זו עת שהציג לבית הדין המחאה שנמשכה על ידו על סך של 10,000 ש"ח לפקודת התובע הנושאת חתימת הסב של הנתבע (נ/8). תאריך הפרעון שנרשם על גבי ההמחאה הנ"ל היה 13.1.98. בחקירתו הנגדית לא השכיל התובע לסתור את טענת הנתבע בדבר קבלת סכום ההמחאה ובעדותו בפנינו אמר כך: "כאשר את מראה לי תצלום של שיק (נ/8) לפקודתי נושא תאריך של 13.1.98 אני משיב, כי אינני זוכר האם קיבלתי את השיק הזה. יכול להיות שכן קיבלתי את השיק הזה ושהכסף כן נכנס לחשבון שלי. כאשר את מבקשת ממני לזהות את חתימת ההיסב על גב השיק - אני אומר כי זו איננה חתימתי וגם תאריך הפרעון הכתוב על גבי השיק, אינו כתוב בכתב ידי" (ר' עמ' 12 לפרוטוקול שורות 11-15. ההדגשות מכאן ולהלן אינן במקור אלא אם צויין אחרת). הנתבע הציג לבית הדין המחאה נוספת (נ/7) שתאריך פרעונה 23.6.98 אשר אף היא הופקדה לטענתו בחשבונו של התובע. על גבי המחאה זו הופיעו שתי חתימות הסב אשר לטענת הנתבע היו חתימתו שלו (של הנתבע - היות והשיק היה שיק עצמי לפקודתו) וכן חתימתו של התובע אשר הסב את השיק לבנק עת הופקד בחשבונו. גם טענה זו של הנתבע בדבר ביצוע התשלום לתובע באמצעות נ/7 לא נסתרה למעשה על ידי התובע אשר התייחס לנ/7 באומרו כך: "כאשר את מראה לי את השיק (נ/7) לתצהיר הנתבע, אני אומר כי החתימה על גב השיק היא של הנתבע, וגם החתימה שעל פני השיק היא של הנתבע. גם כתב היד שמופיע בנ/7 בו מצויין 'סאקא שלומה' ותאריך הוא כתב היד של הנתבע. את הכיתוב 'סאקא שלומה' ואת מספר החשבון המצויינים בנ/8 (בגב השיק) לא הנתבע כתב וזה גם לא כתב היד שלי. במחשבה שניה, יכול להיות שכן אני כתבתי זאת, אבל זה לא נראה לי ככתב ידי וחתימתי. זה נכון שיש סיכוי ששני הסכומים המצויינים בנ/7 וב-נ/8 לתצהירו של הנתבע הופקדו לחשבוני. כאשר את מזכירה לי שקודם אמרתי שלא קיבלתי מאומה החל מינואר 98, אני אומר שיכול להיות שגם את הסכומים המצויינים בנ/7 ובנ/8 אני לא קיבלתי, אני אומר שיכול להיות שקיבלתי ויכול להיות שלא קיבלתי. אני מוכן להביא לדיון הבא דף חשבון מן הבנק שעל יסודו יהיה ניתן לבדוק האם קיבלתי את הסכומים הללו אם לאו" (ר' עמ' 12 לפרוטוקול שורות 19-24 וכן, עמ' 13 שורות 1-23). חוסר העקביות העולה מעדות התובע ביחס לפרעונן של נ/7 ו- נ/8 והפקדתן בחשבונו אך מחזק את גירסת הנתבע הנתמכת במסמכים. נוסיף על האמור, כי הנתבע לא הכחיש שמספר החשבון שצויין לצד חתימת ההיסב הוא מספר חשבונו בסניף בנק איגוד ברחובות ואילו דף חשבון שיכול היה לסתור את טענת הנתבע בדבר הפקדת הסכומים המופיעים ב- נ/7 וב- נ/8 בחשבונו של התובע - לא הוצג לבית הדין עד עצם היום הזה. ראוי לציין בהקשר זה, גם את הערת הנתבע בתצהירו כי ההמחאות שהוצגו לבית הדין מהוות דוגמה בלבד ואין בהן כדי למצות ולבטא את כל סכומי ההמחאות שהופקדו בחשבונו של התובע בתקופה שבמחלוקת. הנתבע ציין, כי הוא הסתפק בהצגת דוגמאות אלה לאור גובהה של העמלה אותה נדרש לשלם לבנק עבור איתורן של כל ההמחאות הנוספות (ר' סעיף 14 סיפא לתצהיר הנתבע). 7.2. זאת ועוד אחרת, הנתבע טען כזכור, כי שכרו של התובע שולם במהלך כל תקופת העסקתו לרבות, התקופה הרלוונטית לתביעה, הן באמצעות המחאות שהופקדו בחשובונו של התובע והן באמצעות תשלום במזומן שהתקבל עבור הובלות שביצעו נהגים שהועסקו בעסק, תשלום אותו "שילשל התובע לכיסו" (ר' סעיפים 13 ו-14 לתצהיר הנתבע). התובע מאידך, הכחיש טענה זו וטען, כי שכרו שולם לו במהלך כל תקופת עבודתו, מידי חודש בחודשו, בהמחאה בלבד וכי מעולם לא שולם לו שכר במזומן (ר' עמ' 8 לפרוטוקול שורות 1-4). דא עקא שבהמשך עדותו שינה התובע גירסתו ואף הודה בפה מלא כי הוא כן קיבל לידיו, מעת לעת, סכומי כסף ששולמו לנהגים במזומן עבור הובלות שביצעו עבור לקוחות הנתבע ובלשונו: "כאשר את אומרת לי כי הנתבע אמר שאני הייתי נוהג לקחת סכומים מנהגים אחרים שביצעו עבודות מזדמנות וסכומים אלה ניתנו לי, אני אומר כי אני קיבלתי סכומים כאלה, אבל זה לא נעשה שלא בידיעתו או ברשותו [של הנתבע]" (ר' עמ' 13 לפרוטוקול שורות 10-14). עם זאת בהמשך עדותו, ביקש התובע לסייג דבריו ומשכך הוסיף, כי צורת תשלום זו לא נהגה בתקופה הרלוונטית לתביעה. חוסר העקביות שבעדות התובע ביחס לאופן תשלום השכר, כאמור לעיל והודאתו המאוחרת באופן "הבלתי שגרתי" בו שולם שכרו מעת לעת מאששות אף הן את גירסת הנתבע בדבר תשלום שכרו של התובע במהלך כל תקופת עבודתו לרבות, התקופה שבמחלוקת. מוצאים אנו להוסיף, כי על אף שספק רב בליבנו האם צורת התשלום ("הבלתי שגרתית") לה טוען הנתבע עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ועם דיני המס ועל אף שיתכן שעניין זה ראוי לבחינה של הרשויות המתאימות הרי שאין בו כדי להצדיק את חיובו של הנתבע בכפל תשלום. מה גם שככל שנפל רבב בצורת תשלום שכרו של התובע הרי שגם התובע שותף לה. בעיקר נכון הדבר בשים לעובדה שהתובע לא היה "עובד רגיל" של הנתבע אלא אחיו וכי ידו הייתה אף היא, לפחות מעת לעת - בניהול העסק. 7.3. זאת ועוד, התובע העיד כי הנתבע נשא בהוצאותיו (של התובע) בגין ביטוח הרכב ודירת המגורים וכי הנתבע קיזז סכומים אלה משכרו. לבית הדין אף הוצגו מסמכים המלמדים כי הנתבע נשא בהוצאות אלה במהלך התקופה הרלוונטית ואף המשיך לשאת בהן גם לאחר סיום יחסי העבודה (ר' נ/12.1- נ/12.5). התובע העיד, כי הנתבע שילם עבורו את פרמיות הביטוח כאמור גם בשנים 98' ו- 99' (התקופה שבמחלוקת) וכי סכומי הפרמיות קוזזו משכרו. זאת על אף שלטענתו לא שולם לו שכר כלל בתקופה זו. התובע אשר כנראה נזכר לפתע בטענתו הראשונית לפיה לא שולם לו שכר כלל עבור התקופה הנ"ל ניסה באופן מיידי "לתקן" את דבריו בהתאם כפי שהדבר משתקף בפרוטוקול הדיון כדלהלן: "בשנת 98' 99' אני ידעתי שהנתבע משלם עבור ביטוח הרכב והדירה, אבל הוא קיזז לי את זה מהשכר, למעשה אני נזכר כי לא היה לי שכר. התובע לא דרש ממני להחזיר לו את הכסף הזה. " הדברים הספונטניים, שנאמרו ע"י התובע בתחילה, כמו גם הנסיון המיידי לתקנם אף הם פוגמים באמינות עדותו ומהווים חיזוק נוסף לגירסת הנתבע. מה גם שה- "גירסה המתוקנת" אינה עולה בקנה אחד עם טענתו של התובע לפיה, הוא לא קיבל פרוטה מהנתבע במהלך התקופה רלוונטית לתביעה למעט הסך של 20,000 ש"ח (בארבע המחאות) ואף עם טענתו לפיה הנתבע לא שילם עבורו כל סכום לחברת הביטוח למעט עבור ביטוח מנהלים (ר' עמ' 8 לפרוטוקול שורות 5-8). 7.4. גירסתו של התובע לפיה במהלך תקופה של 13 חודשים לא שולם לו שכר כלל וכי הוא "חי מהאויר" איננה סבירה בענינו ואיננה מתיישבת עם ההגיון ועם מכלול הנסיבות ובכלל זאת עם העובדה שהתובע הינו מפרנס יחיד של משפחתו (ר' עמ' 11 לפרוטוקול שורות 8-17). גירסתו של התובע אף אינה מתיישבת עם העובדה שבמהלך כל התקופה שבמחלוקת בגינה לא שולמה לו לטענתו ולו אגורה אחת כשכר עבודה המשיך הנתבע לשאת בתשלומי ביטוח בעבורו בלא שהיה חייב לעשות כן, (הכוונה לביטוח דירתו ורכבו של התובע). 7.5. אין סבירה בענינו טענתו של התובע לפיה, הוא קיבל לידיו במהלך כל התקופה הרלוונטית תלושי שכר, כי דווח על העסקתו לרשויות המס וכי הוא הסכין כל אותה עת עם כך שדווחים אלה כוזבים הם וכי לא שולם לו לפיהם דבר. 7.6. טענותיו של התובע כאמור לעיל אף אינן מתיישבות עם הדברים אותם אמר בעדותו ביחס למעמדו הבכיר בעסק וטיב יחסיו עם אחיו. לעניין זה העיד התובע כי בינו לבין אחיו היו יחסי אמון מלא, כי הוא סייע לאחיו (הנתבע) בניהול וכי הופקדו בידיו כספי העסק (ר' עמ' 7 לפרוטוקול שורות 18-22, עמ' 6 שורות 9-10, עמ' 6 שורות 1-3). 8. טרם שנעבור לסיכום הביניים בסוגיה זו של אי תשלום שכר העבודה מוצאים אנו לציין כי לעניות דעתנו, לצורך הוכחתה של טענת "פרעתי" שעה שמדובר ביחסי עבודה בין קרובי משפחה מדרגה ראשונה יתכן שיש מקום להסתפק בראיות פחותות בכמותן ובאיכותן מאשר במקרה בו אין מתקיימים קשרים שכאלה. זאת לאור ההנחה המבוססת על ניסיון החיים וההגיון לפיה, קרובים בדרגת קירבה שכזו ייטו פחות לתעד את יחסיהם המשפטיים (תוך הסתמכות על יחסי אימון הנובעים מן הקרבה המשפחתית) ואף יגלו פחות הסתייגות מצורת התקשרות הנראית חריגה ובלתי מקובלת. זאת בהשוואה לעובד ומעביד שאין בניהם קירבה שכזו. מטעמים אלה, בין היתר, עוגנה הוראה מיוחדת בסעיף 8 (א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה - 1995 הקובעת לאמור: "בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" הוראות דומות, אך מטעמים שונים, עוגנו גם בסעיפים 32 ו-33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט-1969. על בסיס הוראות אלה ותכליתן נראה, כי בית הדין רשאי ואולי אף נדרש לאמץ אמות מידה ראייתיות שונות בבואו להכריע האם הוכחה טענת "פרעתי" שעה שהיא נטענת על ידי מעביד שהינו בן משפחה מדרגת קירבה ראשונה. נדמה, כי תימוכין למסקנה זו ניתן למצוא לא רק בניסיון החיים אלא אף בנסיבותיו של המקרה דנן - עת עולה מן הראיות, כי הצדדים ערכו ביניהם עסקאות בהיקף ניכר, שאינן נוגעות ליחסי העבודה ביניהם, תוך הסתמכות על יחסי האימון והקירבה שהיו ביניהם בעבר ובכלל אלה, גם עסקה להעברת זכויות במקרקעין בין התובע לנתבע שנרשמה כעיסקת מכר "ללא תמורה" (ר' נספח א1 לתצהיר הנתבע). 9. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים, כי יש לדחות את הגירסה לפיה לא שולם לתובע שכר העבודה לו היה זכאי בתקופה הרלוונטית וכי הנתבע עמד ברמת ההוכחה הנדרשת על מנת להוכיח את טענתו כי הוא שילם את שכר העבודה המתחייב לתובע בתקופה הרלוונטית. משכך אנו דוחים את התביעה לתשלום שכר עבודה במלואה. ג. התביעה לקבלת הפרשות לקופת הגמל 10. תביעתו של התובע לקבלת הפרשות לתגמולים אשר לא הופרשו לו לטענתו על ידי הנתבע נסמכת אך ורק על ההסכם הקיבוצי הכללי בענף ההובלה שמספרו 7092/83 (להלן: "ההסכם הקיבוצי"). לטענת התובע, במהלך חלק מתקופת העסקתו - בתקופה שמ- 1.1.71 ועד ליום 30.11.91 - לא הופרשו בגינו כלל כספים לקופת הגמל עבור תגמולים ואילו עבור התקופה שמיום 1.12.91 ועד ליום 21.1.99 הופרשו עבורו לתגמולים סכומים נמוכים מן המתחייב. אי לכך, עתר התובע לקבלת סכומי התגמולים עבור כל תקופת עבודתו בשיעור 5% מן השכר וזאת על בסיס שכרו האחרון. 11. אף כאן נקדים ונציין, כי לדעתנו יש לדחות תביעה זו ולו מן הטעם שמהראיות שהוצגו בפנינו עולה, כי הנתבע אינו חבר כלל בארגון המעבידים שהינו צד להסכם הקיבוצי הכללי עליו משליך התובע יהבו (ר' עדות הנתבע שלא ניסתרה בעמ' 18 לפרוטוקול שורות 8-9, סעיף 20 לתצהיר הנתבע וכן, עדות הנתבע עמ' 14 לפרוטוקול שורות 21).משכך, אין הוראות ההסכם הקיבוצי חלות על הנתבע ועל העובדים המועסקים על ידו. נחזור ונטעים, כי ההסכם הקיבוצי הוא המקור היחיד עליו ביקש התובע לבסס את תביעתו לקבלת כספי התגמולים וזאת מעבר לסכומים ששולמו לו בפועל (ר' סעיף 16 לתצהיר התובע). מעבר לדרוש יאמר, כי הוראות ההסכם הקיבוצי אינן חלות על עובדים שאינם נהגי רכב משא בפועל או על מי שהיו נהגי רכב משא בעבר ומועסקים באופן קבוע בעבודה שאיננה נהיגה קבועה של רכב משא (ר' סעיף 6 להסכם הקיבוצי שצורף כנספח י"ב לתצהיר התובע). זאת שעה שמעדותו של התובע עולה, כי לפחות בשנים האחרונות להעסקתו לא התקיימו בו תנאי התחולה כאמור לעיל (ר' עמ' 6 שורות 9-23, עמ' 7 שורות 18-22). זאת ועוד, בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי - אשר כאמור אינו חל על הנתבע ועובדיו - השכר הקובע לצורך ביצוע הפרשות לקופת גמל, שאיננה קרן פנסיה מקיפה, הינו השכר המשולב הקבוע בהסכם הקיבוצי כפי שהיה מעת לעת ועוד 50%. זאת להבדיל משכרו של התובע כפי שהיה במועד סיום עבודתו. מטבלת השכר המשולב שצורפה כנספח נ/10 לתצהיר הנתבע עולה, כי השכר ממנו מופרשים סכומי התגמולים על פי הוראות ההסכם הקיבוצי היה נמוך בהרבה מן השכר ששולם לתובע אשר על בסיסו הוא ערך את תחשיביו. מכאן, שאפילו היה ההסכם הקיבוצי חל על העסקת התובע הרי שלא היה מקום לקבל את תביעתו בהתחשב בכך שהתובע לא הוכיח את הנזק שנגרם לו, אם בכלל, עקב העברת סכומי תגמולים מופחתים (כביכול) לקופת הגמל (ר' סעיף 63 (ב) (4) להסכם הקיבוצי. לעניין זה ר' גם דב"ע ש"ן/66-3 שקריאת נאצר נ' צבי רחמים פד"ע כ"ב 13 בסעיף 15 לפסק הדין). ד. התביעה להפרשי הגימלה המשולמת לתובע בגין אובדן כושר עבודה 12. כפי האמור, התובע בוטח על ידי הנתבע בביטוח מנהלים באמצעות "איילון חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "חברת הביטוח") וזאת במהלך חלק מתקופת עבודתו. אין חולק כי ביטוח זה כלל גם ביצוע הפרשות להבטחת גימלה למקרה של אובדן כושר עבודה. לטענת התובע בכתב תביעתו ובתצהירו, הוא היה "אמור" לקבל מחברת הביטוח במקרה של אובדן כושר עבודה סכום המגיע ל- 75% משכרו החודשי. זאת שעה שבפועל הסכומים אותם קיבל מחברת הביטוח היו נמוכים מכך. אי לכך במסגרת תביעתו, שהופנתה כלפי הנתבע, עתר התובע לקבלת הפרשי הגימלה להם היה זכאי לטענתו בגין אובדן כושר עבודה. 13. תביעה זו אף היא - דינה להידחות וזאת מהטעם שהתובע לא השכיל להצביע על עילת תביעה המתייחסת לנתבע ודאי שלא הוכיח קיומה של זכות כלפי הנתבע המזכה אותו בקבלת הפרשי הגימלה אותם תבע. ככל שיש לתובע טענות כלפי חברת הביטוח בנוגע לתשלומי גימלה מופחתת הרי שעליו להפנות טענות אלא אליה ולא - אל הנתבע. לחלופין, אם ביקש התובע לטעון כי מקורה של ההפחתה הנטענת בגימלה הוא בגובה השכר שבוטח על ידי הנתבע - והדבר לא נטען במפורש על ידי התובע - הרי שגם אז היה מקום לדחות את התביעה. זאת לאור דברינו לעיל, לפיהם התובע לא הצביע על מקור שבדין או בהסכם מכוחו היה זכאי לביצוע הפרשות לקופת הגמל בסכומים גבוהים מאלה שהופרשו בפועל. ה. זכאות התובע לדמי הודעה מוקדמת 14. במסגרת תצהירו טען התובע, כי הוא זכאי לקבלת דמי הודעה מוקדמת של חודש ימים בהתאם להוראות צו ההרחבה בדבר מתן הודעה מוקדמת לפיטורים והתפטרות (י"פ 4575 התשנ"ח, 35). התובע טען בהקשר זה בתצהירו, באופן סתמי ונעדר פירוט, כי הוא פוטר מעבודתו ובלשונו: "הגם, שכאמור לעיל, פיטר הנתבע אותי, לא נתן לי הודעה מוקדמת ולא שילם לי בגינה" ( ר' סעיף 14 לתצהיר התובע). העדר פירוט בדבר מעשה הפיטורים הנטען אפיין גם את הדברים עליהם הצהיר התובע בהקשר לתביעתו לפיצויי פיטורים ובלשונו שם: "א.כאמור בסעיף 5 דלעיל, קיבלתי אירוע מוחי שבעטיו נבצר ממני להמשיך לעבוד. הרעה בריאותית זו ממנה סבלתי מהווה מעשה פיטורים וזאת בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. ברם, מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הרי שהנתבע פיטר אותי" התובע איננו מפרט דבר באשר לדברים שנאמרו לו על ידי הנתבע אשר מהם הבין לטענתו כי הוא פוטר ואף אינו מציין מתי פוטר לטענתו על ידי הנתבע וכמה זמן לפני מועד כניסת פיטוריו לתוקפם. לא זו אף זו שמדבריו בתצהירו עולה, כי הוא הפסיק לעבוד ביוזמתו משום שמצבו הבריאותי לא איפשר לו להמשיך בעבודתו אצל הנתבע. בדברים אלה די כדי לקבוע כי התובע לא השכיל להוכיח מעשה פיטורים קרי, הודעה מפורשת וחד משמעית על הפסקת עבודתו שניתנה על ידי הנתבע (ר' דב"ע ל/3-1 זמל הרמן - דואיב גילה פד"ע א 18). 15. לא ניסתר מענינו מכתבו של הנתבע מיום 1.8.99 אותו כינה התובע "מכתב פיטורים". מכתב זה מוען לכל מאן דבעי וצויין בו כי הוא נכתב על פי פניית התובע. כמו כן נכתב במכתב זה כי אין לנתבע אפשרות להעסיק את התובע בשל מצבו הבריאותי וזאת לאור אופייה של העבודה בעיסקו (ר' נספח ב' לתצהיר התובע). דא עקא שמכתב זה נכתב חודשים מספר לאחר שהתובע הפסיק עבודתו אצל הנתבע מחמת מצבו הבריאותי ומכאן שאין לראותו כמכתב פיטורים. שכן, לא הוא הגורם שהביא לניתוק קשרי העבודה אלא - מצבו הבריאותי של התובע. 16. לאור האמור לעיל מסקנתנו היא: כי התובע לא השכיל להוכיח את טענתו לפיה הנתבע הוא שפיטר אותו מעבודתו לא כל שכן את הטענה כי פיטורים נטענים אלה - שמועדם לא צויין כלל על ידי התובע - נעשו ללא הודעה מוקדמת. משכך, אנו דוחים את תביעתו לקבלת דמי הודעה מוקדמת. ה. התביעה לפיצויי פיטורים ה/1. טענות הצדדים 17. כפי האמור, הצדדים אינם חולקים על כך שעבודתו של התובע הסתיימה מחמת מצב בריאותו וכי הוא זכאי לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") אלא - שגם בהקשר זה קיימת מחלוקת בין הצדדים האם פיצויים אלה שולמו לתובע במלואם אם לאו. כמו כן קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לאורכה של תקופת העבודה הרצופה בגינה זכאי התובע לפיצויי פיטורים וכן, ביחס לגובהו של השכר הקובע שעל בסיסו יש לחשבם. 18. התובע טוען, כי הוא הועסק על ידי הנתבע במשרה מלאה מיום 1.1.71 ועד לתום חודש ינואר 99 כאשר לטענתו, במהלך שנת 1973 בשל פרוץ מלחמת יום הכיפורים הוא נעדר מעבודתו בשל גיוסו לצבא. זאת באופן שאינו פוגע בתקופת הרציפות המזכה בפיצויי פיטורים שהחלה ביום 1.1.71. לאור האמור טוען התובע, כי הוא היה זכאי לפיצויי פיטורים בסך של 276,452 ש"ח. התובע טוען, כי שכרו הקובע לפיצויי פיטורים עומד על סך של 9,844 ש"ח (שכרו הממוצע ל- 12 חודשים בשנת 98 ולחודש ינואר 99) כאשר סכום זה כולל הן את שכר הבסיס והן את הסכומים שצויינו בתלוש השכר "כפרמיה" המהווים לטענתו חלק משכרו. התובע הוסיף וציין, כי מסכום פיצויי הפיטורים, כאמור לעיל, יש להפחית סך של 65,571 ש"ח ששולמו לו על ידי קופת הגמל כפיצויי פיטורים (ר' סעיף 13 לתצהיר התובע). 19. הנתבע טען, כי הוא שילם לתובע את סכום פיצויי הפיטורים על פי חוק ואף מעבר לכך. לעניין זה טען הנתבע, כי לאחר שהתחוור לו כי התובע לא ישוב עוד לעבודתו מחמת מחלתו, הוא שילם לו סכום של 50,000 דולר במזומן וכן סכום נוסף של 20,000 ש"ח ששולם כאמור בארבע המחאות על סך 5,000 על חשבון תשלומים עתידיים. אשר לתקופת ההעסקה המזכה בפיצויי פיטורים טען הנתבע כי לאחר שחרורו של התובע משירות המילואים במהלך שנת 1973 הוא לא שב לעבוד בעסקו אלא החל לעבוד ב- "אגד" וזאת עד לתחילת שנת 1975. בכך לטענתו ניתק הרצף התעסוקתי ונוצרו שתי תקופות העסקה נפרדות. מיום 1.71 ועד ליום 10.73 ולאחר מכן, מ- ינואר 75' ועד ינואר 99' (ר' סעיף 16 לתצהיר הנתבע).. ביחס לשכר הקובע לעניין חישוב הפיצויים טען הנתבע כי רכיב הפרמיה ששולם ונרשם כ- "פרמיה" בתלוש השכר אינו מהווה רכיב קובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים וכי אין לכלול אותו בחישוב הפיצויים להם זכאי התובע (ר' פלוגתא זו בסעיף 7 לרשימת הפלוגתאות המשותפת של הצדדים). ה/2 תקופת ההעסקה המזכה בפיצויי פיטורים 20. אשר לתקופת ההעסקה אשר בגינה זכאי התובע לפיצויי פיטורים הרי שכאמור קיימת מחלוקת בין הצדדים האם נוצר נתק בין שתי תקופות העסקה של התובע אצל הנתבע. 21. אין חולק כי עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים בחודש אוקטובר 1973 גוייס התובע לשירות מילואים פעיל בצה"ל, כי לאחר שחרורו הוא החל לעבוד ב- "אגד" וכי לאחר תקופת עבודה ב- "אגד" (שאורכה שנוי במחלוקת) שב התובע לעבוד אצל הנתבע. אין חולק גם על כך שעם פרוץ המלחמה הועמדה גם המשאית עליה נהג התובע לשירות צה"ל (ר' עמ' 17 לפרוטוקול שורות 1-3 וכן, נספח ג' סעיף 1 לתצהיר התובע ). עם זאת, בין הצדדים קיימת מחלוקת כאמור סביב השאלה מה הייתה אורכה של התקופה בה הועסק התובע ב- "אגד" והאם וככל שתקופה זו עולה על שלושה חודשים יש לראותה כמנתקת את רציפות ההעסקה של התובע אצל הנתבע (ר' סעיף 2(9) לחוק פיצויי פיטורים). 22. בפסיקה נקבע, כי מי שטוען לרציפות במקום העבודה או אצל אותו מעביד עליו הראיה וכי אין ללמוד מעצם העובדה שהמעביד קיבל את העובד חזרה לעבודה לאחר הפסקה כיוצרת תנאי מכללא לפיו זכויות הוותק של העובד מתייחסות לכל תקופת העבודה לרבות זו שלפני ההפסקה (ר' דב"ע לה/16-3.זיסו יוזיפוף - יעקוב חנוני פד"ע ז' 3). מן הראיות שהוצגו לבית הדין אין ניתן ללמוד מה היה אורכה המדוייק של תקופת ההעסקה של התובע ב- "אגד" אשר כאמור איננה שנויה במחלוקת: הנתבע טען במסגרת כתב ההגנה כי התובע הועסק ב- "אגד" לאחר שיחרורו מצה"ל במשך "כ- שישה חודשים" עד ל- ינואר 1975 (ר' סעיף 5 לכתב ההגנה) בתצהירו לא ציין הנתבע את אורך התקופה אלא רק את העובדה שהתובע שב לעבוד אצלו בחודש ינואר 1975 לאחר הפסקה (ר' סעיף 11 לתצהיר הנתבע). בחקירתו הנגדית, ציין הנתבע כי התובע הועסק ב- "אגד" תקופה של 23 חודשים (ר' עמ' 17 לפרוטוקול שורה 6). בתלושי השכר שהונפקו על ידי הנתבע לתובע אין כל איזכור של הנתק הנטען ומועד תחילת ההעסקה המצויין בהם הינו 1.1.71 ואילו בתלושי שכר "מתוקנים" שהופקו לאחר תום יחסי העבודה במאי 2000 המתייחסים לחודש ינואר 99 צויין ה- 1.1.74 כמועד תחילת ההעסקה של התובע (ר' נספח י"ג לתצהיר התובע). התובע אף הוא אינו מציין את תקופת ההעסקה המדוייקת ב- "אגד" אך טוען כי מדובר בתקופה קצרה כאשר בחקירתו הנגדית העיד, כי יכול להיות שמדובר בשבעה חודשים ויתכן שמדובר בשנה (ר' סעיף 1 לנספח ג' לתצהיר התובע וכן עמ' 5 לפרוטוקול שורות 15- 16). 23. כאמור יש קושי לעמוד על אורכה של תקופת ההעסקה של התובע ב"אגד". עם זאת סבורים אנו כי במקרה דנן אין הכרח לקבוע ממצאים בעניין זה שכן, הוכח להנחת דעתנו כי הצדדים הסכימו למעשה בהתנהגותם כי התקופה הנ"ל - יהיה אורכה אשר יהיה - אינה קוטעת את רציפות העסקתו של התובע החל מיום 1.1.71 ואילך לעניין הזכויות שהן תלויות וותק. על כך ניתן ללמוד מן הרישומים כפי שצוינו בתלושי השכר שהופקו לתובע מידי חודש בחודשו ובזמן אמת על ידי הנתבע בהם נרשם כי מועד תחילת העבודה הינו 1.1.71 וכן מן העובדה שתאריך זה צויין אף לצד רישום הוותק המופיע בתלושים הנ"ל (ר' נספח י"ג לתצהיר התובע). רישום זה עליו הסתמך התובע במהלך כל תקופת העסקתו הממושכת אצל הנתבע הוא המלמד על תוכנה של ההסכמה שהייתה בין הצדדים ביחס לתקופת העבודה של התובע והוותק שיש לזקוף לזכותו לצורך חישוב זכויות שונות. כסרח עודף יאמר, כי טענת הנתבע לפיה הרישום בתלושי השכר כאמור לעיל בטעות יסודו לא הוכחה ולא ניתמכה בראיות אוביקטיביות ואפילו היה בה ממש הרי שספק אם היה בכך כדי לשנות את תוקפו המחייב של הרישום בתלושים זאת לאור הוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 ובשים לב לכך שהנתבע לא עתר לביטול הסיכום מחמת טעות ולא הצביע על טעמים המצדיקים זאת במיוחד - לנוכח תקופת ההסתמכות הממושכת של התובע. לאור כל האמור לעיל אנו קובעים, כי אין בתקופת העסקתו של התובע ב- "אגד" כדי לנתק את הרציפות בתקופת ההעסקתו שהחלה ביום 1.1.71 והסתיימה ביום 31.1.99. 24. אשר למניין התקופה אותה יש להביא בחשבון לצורך חישוב פיצויי פיטורים יאמר, כי לנוכח הוראות סעיף 10 לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים) התשכ"ד 1964 (להלן: "התקנות") ובהסתמך על הודאת הנתבע כפי שמצאה ביטויה בתלושי השכר המתוקנים (מהם עולה כי התובע חזר בפועל לעבוד בעסקו לא יאוחר מיום 1.1.74. ר' נספח י"ג לתצהיר התובע) אנו קובעים, כי יש להביא במניין לצורך חישוב פיצויי הפיטורים את כל תקופת העסקתו של התובע מיום 1.1.75 ועד למועד סיום עבודתו ביום 31.1.99 (ר' סעיף 10(3) לתקנות). ה/3 השכר הקובע לצורך תשלום פיצויי פיטורים 25. אשר לשאלה הנוספת השנויה במחלוקת בין הצדדים כמצויין בסעיף 7 לרשימת הפלוגתאות המשותפת והיא: האם הרכיב שנרשם בתלוש השכר כ- "פרמיה" הינו חלק מן השכר הקובע לפיצויים יאמר, כי הכלל שנקבע בפסיקה הינו כי "פרמיה" אינה מהווה רכיב שכר שיש להכלילו בשכר הקובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים. שכן, הפרמיה משולמת עבור דבר נוסף מעבר לעבודתו הרגילה של העובד (ר' תקנה 1 לתקנות). כמו כן נפסק בהקשר זה לאמור: "השם בו נקרא התשלום כגון 'תוספת' או 'פרמיה' אינו קובע לעניין ההכרעה בשאלה, האם הוא מהווה חלק משכר היסוד, המשמש בסיס לחישוב פיצויי פיטורים" וכי "מי שטוען, כי תשלום הנקרא 'תוספת' או 'פרמיה' הינו חלק משכר היסוד, עליו נטל הראיה" (ר' ע"ע 300370/97 אברהם זרדי נ' אי.די.אי טכנולוגיות בע"מ עבודה ארצי כרך לג (93) 30). 26. במקרה שבפנינו, לא הובאה כל ראיה לכך כי מה שכונה בתלושי השכר "פרמיה" איננו בגדר תוספת אלא חלק משכר היסוד. עיון בתלושי השכר ובטופס 106 אף מצביע על כך שאין מדובר בסכום קבוע. לאור האמור לעיל אנו קובעים אפוא, כי שכרו הקובע של התובע לצורך חישוב פיצויי פיטורים, ללא רכיב "הפרמיה", וכעולה מתלוש השכר המתייחס לחודש העבודה האחרון עמד על 8,295 ש"ח. בהסתמך על השכר הקובע כאמור לעיל ועל תקופת עבודתו מיום 1.1.71 ועד ליום31.1.99. היה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בסך: (חודשים) 337 X 8,295 ש"ח =232,951 ₪..12 ה/4. האם פרע הנתבע את חובו בגין פיצויי הפיטורים במלואו? 27. טענת הנתבע לפיה הוא שילם לתובע את מלוא סכום פיצויי הפיטורים להם היה זכאי התובע כאמור לעיל ואף מעבר לכך, אף היא בגדר טענת "פרעתי" המעבירה את נטל ההוכחה בדבר פרעון החוב לעבר כתפי הנתבע. דא עקא שבמקרה זה סבורים אנו כי הנתבע לא עמד בנטל זה ולא השכיל להוכיח כי הוא שילם לתובע את מלוא סכום הפיצויים לו היה זכאי ונפרט טעמינו: אין חולק כי התובע קיבל לידיו חלק מסכום פיצויי הפיטורים בסך של 67,789 ש"ח אשר היה צבור בקופת הגמל (ר' נ/4). אין חולק גם על כך שהתובע קיבל לידיו במהלך חודש ינואר 99' סך של 20,000 ש"ח ששולם בארבע המחאות כאשר לטענת הנתבע, שולם סכום זה על חשבון פיצויי פיטורים. הנתבע הוסיף וטען, כי יתרת הסכום ששילם לתובע בגין פיצויי פיטורים - לטענתו בסך של 50,000 דולר-הועברה לתובע במזומן. לעניין הנסיבות שבהן בוצע התשלום של 50,000 דולר (במזומן) סיפר הנתבע כי הוא בוצע בבית קפה כאשר צרור השטרות היה עטוף בשקית ניילון ובנייר עיתון. לטענתו, הסכום נחסך על ידו ועל ידי בנו "לעת צרה". הנתבע הוסיף וטען, כי הוא לא החתים את התובע על כל מסמך עת שמסר לו סכום זה בבית הקפה ואף לא לאחר מכן (ר' עמ' 19 שורות 16-19). 28. על אף הדברים שנכתבו על ידינו לעיל בדבר המשקל המופחת שיש ליתן להעדר תיעוד ביחס להסדרים כספיים הנערכים בין בני משפחה מדרגת קירבה ראשונה הרי שעדיין סבורים אנו כי יש מידה לא מועטה של חוסר סבירות בטענת הנתבע במקרה זה לפיה סכומים כה נכבדים הועברו מיד ליד באופן לו הוא טוען ואפילו מדובר בבני משפחה. בעיקר נכון הדבר בנסיבות המקרה דנן, לנוכח מחלתו של התובע שהיתה ידועה היטב לנתבע במועד ביצוע התשלום הנטען בבית הקפה - מחלה שהתבטאה לטענת הנתבע, בירידה בכושרו המנטלי של התובע, בהתקפי זעם בלתי נשלטים ובשינויים אישיותיים (ר' סעיף 7 לתצהיר הנתבע). אין סבירה בעינינו הטענה כי סכום של 50,000 דולר שולם במזומן בבית קפה ולעיני כל, ללא כל תיעוד ובעיקר בנסיבות שכאלה מה גם שהנתבע לא מסר פרטים בנוגע למועד בו הועבר הכסף לתובע ולא הסביר מדוע שילם לו את כל הסכום שנחסך על ידו ועל ידי בנו ("לעת צרה"), העולה בהרבה על הסכום שנותר חייב לתובע בגין פיצויי פיטורים. כל זאת שעה שהנתבע עצמו היה מצוי (לטענתו) במצב של מצוקה כלכלית (לעניין מצבו הכלכלי של הנתבע ר' סעיף 15.5 לתצהיר הנתבע. אשר לטענה כי הסכום ששולם עלה על סכום פיצויי הפיטורים ר' סעיף 18 לתצהיר הנתבע). 29. לו היה ממש בטענת הנתבע בדבר ביצוע תשלום של חמישים אלף דולר לתובע על חשבון פיצויי פיטורים הרי שיש להניח כי העברת הסכום הנ"ל היתה מוצאת ביטויה בסיפרי החשבונות של עסקו באופן המאפשר ניכויו כהוצאות. רישומים אלה לא הוצגו לבית הדין. 30. מעבר לכך יש לומר, כי הנתבע אף לא עתר להצגתם של מסמכים בנקאיים המלמדים על הפקדת סכום בסדר גודל זה בחשבון הבנק של התובע ואף לא זימן לעדות את בנו אשר לטענתו חסך עימו את הסכום הנ"ל והיה אמור לדעת מה עלה בגורלו. כל זאת שעה שהנתבע ודאי היה מדוע לכך שגירסתו בדבר תשלום הסכום הנ"ל, אחוזה באופן רופס ביותר במבחן ההגיון והשכל הישר. 31. משכך לאור כל האמור לעיל הגענו למסקנה כי אין לקבל את טענת הנתבע כי הוא שילם לתובע סך של 50,000 דולר על חשבון פיצויי פיטורים וכי יש להעדיף בעניין זה את גירסת התובע המכחיש את הדבר. משכך אין לזקוף סכום נטען זה על חשבון הסכומים ששולמו לתובע כפיצויי פיטורים. אי לכך, מסקנתנו היא כי מסכום פיצויי הפיטורים לו זכאי התובע בסך של 232,951 ₪ יש להפחית רק את סכום פיצויי הפיטורים בסך של 67,789.22 ש"ח שנצבר בקופת הגמל ונזקף על חשבון פיצויי הפיטורים (ר' נ/4) וכן, את הסך של 20,000 ש"ח אשר התובע הודה בקבלתו בתחילת שנת 99' (ר' סעיף 5 לכתב התביעה)1 מכאן שהתובע זכאי לקבלת הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 145,162 ש"ח. 32. מאחר והתביעה הוגשה ביום 6.12.00 ואילו יחסי העבודה הסתיימו בחודש ינואר 99 הרי שהתביעה לקבלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים התיישנה (ר' סעיפים 17 א' ו- 20(ד) לחוק הגנת השכר). משכך אנו 1 טענת התובע לפיה סכום זה שולם לו בגין חופשה הועלתה לראשונה רק במסגרת תצהירו ואין לה זכר לא בכתב התביעה ולא במכתבו מיום 14.5.00 נספח ג' לתצהירו שם צויין קבלת הסכום לצד הטענה בדבר חוב גדול מכך עבור שכר עבודה ופיצויי פטורים ר' סעיפים 4 ו- 5 שם. טענה זו אינה נראית לנו ו. הן בשל העיתוי בו הועלתה לראשונה הן בשל העדר הפירוט והן לנוכח האמור בנספח ג' לתצהיר התובע. = 8 = קובעים, כי על סכום פיצויי הפיטורים שנפסק לזכות התובע יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בלבד החל מיום 31.1.99 (מועד סיום יחסי העבודה) ועד למועד התשלום בפועל. לנוכח טענותיו של התובע בסיכומיו אשר השליך יהבו על פיצויי ההלנה, חרף חלוף תקופת ההתיישנות, מוצאים אנו לציין כי המדובר בהתיישנות מהותית אשר בית הדין יזקק לה גם מיוזמתו, אפילו לא הועלתה הטענה על ידי הנתבע בהזדמנות הראשונה ובלשונו של בית הדין הארצי לעבודה בע"ע 55/99 יהושוע אבו חצירא נ' שלמה לבנוני עבודה ארצי כרך לג (93) 21 לאמור: "התיישנות פיצויי הלנה לפי חוק הגנת השכר היא התיישנות מהותית ולא התיישנות פרוצדורלית, כלומר, הזכות לפיצויי הלנה עצמה היא זו שהתיישנה במקרה זה ולא הזכות לתבוע פיצויים אלו (דב"ע לב/15-2 עזבון שמואל נתן כהן ז"ל נ' אטי רוזנהויסר פד"ע ד' 164; ע"א/67 449 עירון נ' דיקל בע"מ, פ"ד כב' (1) 267). כמו- כן, כאשר בהתיישנות מהותית עסקינן, טענת ההתיישנות יכולה לעלות גם ביוזמת בית הדין (דב"ע נא/32-3 יופה גריגורי נ' עירית לוד, פס"ד מיום 27.6.1991), ובודאי בשלב הסיכומים כפי שנעשה במקרה זה." ו. סוף דבר 33. לאור כל שנאמר לעיל אנו קובעים כי תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק דין זה לנתבע ישלם הנתבע לתובע סך של 145,162 ש"ח כפיצויי פיטורים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 31.1.99 ועד למועד התשלום בפועל. יתר תביעותיו של התובע בתיק זה נדחות כמפורט לעיל. בשים לב לכך שחלק ניכר מן התביעה ומרבית הטענות שהועלו במסגרתה נדחו ולאור העובדה שהסכום שנפסק קרוב לסכום שהוצע לצדדים במסגרת הניסיון לסיים תיק זה בהסכמה ובאופן שאולי יביא לתחילתו של תהליך איחוי הקרע ביניהם הרי שאנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו. מוצאים אנו לציין. דברים אלה בהליך זה, משום שסבורים אנו כי ראוי היה שהצדדים ינסו להביא לפתרון הסכסוך מחוץ לכתלי בית הדין או במסגרת הליכי גישור שאולי היו מסייעים בידם לאחות את הקרע וזאת בהתחשב בקירבה המשפחתית ובעובדה שסכסוך זה הינו כנראה רק סימפטום לקרע עמוק הרבה יותר. לעניין זה נכתב ב- "דין וחשבון הוועדה לבחינת יישום דיני המשפחה" אשר בראשה עמד כב' השופט שיינוביים המנוח, דברים אשר כוחם יפה אף לכאן לאמור: "כל סכסוך שהצדדים המעורבים בו הם בני הזוג או ילדיהם {והדבר אמור לדעתנו גם ביחס לאחים] מעיד על קרע ברמה המשפחתית, הוא רק סימפטום המעיד על מחלה עמוקה יותר ולכן מחייב טיפול כולל, להבדיל מהכרעה בודדת בבעיה אשר הובאה לפני בית המשפט. אין לטפל בסכסוך בבעיה פלונית בעניני משפחה כאילו היה תביעה כספית או קניינית רגילה, אלא כחלק ממכלול רחב שמטרתו הכרעה בסכסוך המשפחתי הכולל..." (ר' ציטוט מן הדוח בבר"ע 84/96 עינת שרוף נ' ניר שרוף דינים מחוזי כרך כ"ו (6) 929). נראה כי דברים אלה תקפים אף במקרה דנן בשינוי אחד והוא - כי "המכלול הרחב" אליו התייחס הדין וחשבון אינו צריך ואולי אף לא יכול למצוא פתרונו בהכרעה שיפוטית אלא - בהליך משותף של יישוב המחלוקות ובהסדר מוסכם שיהיה בו אולי לכבות את אש המריבה ולא - ללבות אותה. חזרה לעבודהאירוע מוחי