1. זהו פס"ד בתביעתו של התובע לפיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות שונות, וכן בתביעה שכנגד. 2. הרקע לתביעה: א. הנתבעת הינה עסק למסחר בחומרי בניין. התובע עבד אצל הנתבעת מ- 6/98 ועד 7/04 (ע"פ המוסכמות שבתיק אין ציון מדוייק למועד הפסקת עבודתו מעבר לכך). ב. התובע קיבל את שכרו כאמור בתלושי השכר. מוסכם על הצדדים כי התובע קיבל את המגיע לו בגין חופשה והבראה - פרט לשנת עבודתו האחרונה. כמו כן מוסכם כי התביעה איננה לדמי ביגוד ופנסיה. ג. התובע הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (ללא קשר לתביעה זו), להכרה במצבו הרפואי כתאונת עבודה. כיוון שהמוסד דחה את תביעתו - הגיש התובע תביעה לבית דין זה, ובפס"ד שנתן תוקף להסכמת הצדדים (בתיק בל 12835/05) - הוכר התובע כמי שנפגע בתאונת עבודה ע"פ תורת המיקרוטראומה (כשאחוזי נכות, ככל שישנם, יקבעו בועדות הרפואיות). ד. ביום 18/7/04 פנה התובע למועצת פועלי ירושלים, ושם נכתב מכתב למעסיק ע"י ע. מוסא (מסמך שצורף כת/1), כדלקמן: "...הנ"ל טוען שפוטר מעבודתו ביום 18/7/04 בשל חופשת מחלה. לאור הנ"ל הנכם מתבקשים להסדיר את כל התשלומים המגיעים לנ"ל בעקבות הפסקת עבודתו על ידיכם". ה. ביום 7/9/04 כתב רופא תעסוקתי לרופא המטפל: "…הנ"ל סובל מבעיות אורטופדיות לפיכך הנ"ל עדיין מוגבל לגבי פעילות פיזית קשה, כגון: הרמת משאות כבדים מעל 10 ק"ג, נהיגה על משאית ממושכת. לפיכך הגעתי למסקנה כי העובד אינו מסוגל להמשיך בעבודה הנוכחית. אנא דאג לעבודה חלופית להנ"ל בהתאם למגבלות שנקבעו. במידה ואין באפשרותכם לעזור בהסבה מקצועית של העובד לתפקיד אחר, נא לאפשר לעובד מימוש זכויותיו הסוציאליות". יצויין כי באבחנה הרפואית נרשם, לראשונה, במסמך זה כי התובע סובל מפריצת דיסק. 3. המחלוקות בתיק: א. האם התובע פוטר או התפטר. במידה והתפטר האם זכאי לקבל פיצויי פיטורין בשל מצבו הרפואי, והאם עומד בתנאים הקבועים בחוק לקבלת פיצויי פיטורין. ב. ללא קשר לשאלות הנ"ל - לכמה ימי חופשה והבראה זכאי. ג. תביעה שכנגד: זכות הנתבעת שכנגד לקבל את הכספים הנתבעים, הן בשל הלוואה לצרכי לימודים והן לעניין הטענות על גניבה. 4. מטעם התובע העיד התובע בעצמו, מטעם הנתבעת: אהרון רוט, מנכ"ל הנתבעת, וכן מר ריינר יוסף ומזרחי שלמה - עובדי הנתבעת. 5. דיון: א. בסעיף 11 לתצהירו תאר התובע את נסיבות הפסקת עבודתו כדלקמן: "אני הפסקתי לעבוד בחודש יולי 2004 בעקבות פריצת דיסק שארעה לי. בעקבות זאת ולאחר שלא יכולתי להמשיך בעבודתי הקודמת - פוטרתי מעבודתי. פריצת הדיסק ארעה תוך כדי העמסת שקים של חול מחצבה ללקוח" מסעיף זה ניתן ללמוד כי לגרסת התובע, עבר אירוע של פריצת דיסק במהלך העבודה, אשר הגביל את יכולתו לעבוד, וכי הנתבעת, פיטרה אותו בשל מגבלתו הרפואית. ב. בסעיף 15 לתצהירו הוסיף והבהיר כדלקמן: "בתאריך 11/7/04 בבוקר תוך העמסת שקים של חול מחצבה חשתי לפתע כאבים עזים בגב. פניתי בעניין זה למעסיקי וביקשתי שישלח אותי לרופא תעסוקה. בתגובה אמר לי לפנות לקופת חולים... מיד לאחר האירוע המתואר פניתי לרופא המשפחה. מאחר ולא הייתה זו הפעם הראשונה שבה התלוננתי בפניו על כאבי גב, הפנה אותי רופא המשפחה הן לרופא תעסוקה והן לרופא אורטופד. במקביל קיבלתי תעודת מחלה עד ליום 16/7/06. עוד באותו היום (11/7/04) ביקרתי אצל האורטופד אשר היפנה אותי למרפאת גב ויעץ לי שלא לעבוד בעבודה קשה. עם תום ימי המחלה חזרתי לעבודה, דיווחתי למר רוט על מצבי הרפואי וביקשתי כי יאפשר לי לעבוד בעבודות קלות בתוך החנות. מר רוט סירב לכך ואמר לי כי אם אני לא יכול לחזור לעבודה הקודמת אין לי מה לחפש במקום ואני רשאי ללכת הביתה. בעקבות דבריו של מעסיקי עזבתי את מקום העבודה ומאז לא חזרתי לעבוד שם". מסעיף זה עולה, אפוא, כי לטענת התובע, בשל פריצת דיסק שארעה לו, ובטרם הפסקת העבודה פנה למרפאת גב וקיבל המלצה לעבוד בעבודות קלות, אך המעסיק סירב לאפשר לו לעבוד בעבודות קלות, ואמר לו כי אין לו מה לחפש במקום, ולכן לא חזר יותר לעבודה. . ג. אלא, שכפי שיובהר בהמשך - אין כל תיעוד לפניה לרופא תעסוקתי (או אף לרופא גב), וכי המסמך הראשון מרופא תעסוקתי הוצא רק לאחר סיום העבודה (בספטמבר 2004). יצויין כי בדיון ביקש בית הדין הבהרה האם ישנו מסמך אחר מלפני ספטמבר 2004 וב"כ התובע הודיע כי יבדוק זאת וימציא לבית הדין מסמכים נוספים ככל שישנם, אך דבר זה לא נעשה. היות ולא הומצא כל מסמך נוסף - משמע שלא קיבל תעודה כזו קודם לספטמבר 2004. ד. עוד יצויין כי בסופו של דבר, גם תביעתו לביטוח הלאומי (ובעקבותיה לבית הדין לעבודה) לא היתה בגין תאונת עבודה בשל פריצת הדיסק הנטענת, אלא בגין מיקרוטראומה (תביעה שהתקבלה בבית הדין, בהסכמה), ואין כל איזכור בתביעתו בתיק הביטוח הלאומי, לאירוע תאונתי כלשהו. דבר זה מעמיד בספק את הטענה כי הפיטורין היו בגלל אירוע של פריצת דיסק, כנטען על ידו בסעיף 1 דלעיל. ה. כאמור, במכתב ממועצת הפועלים, אשר נכתב במועד הסמוך להפסקת עבודתו (18/7/04), לא בא זכרה של טענה כי קיים מסמך של רופא תעסוקתי, וכי הוא סובל מפריצת דיסק. כל שנטען הוא, כי פוטר, בשל חופשת מחלה (טענה שאינה ברורה כל דיה). כמו כן, לא היה במכתב כל בקשה/דרישה שתינתן לו עבודה קלה, (כפי שנטען בתצהיר), אלא רק דרישה למתן זכויותיו עקב הפסקת עבודתו, היות ונטען, כאמור, שפוטר. ו. יצויין כי למעשה, טענות התובע לעניין נסיבות הפסקת העבודה, נטענו בערבוביה: מחד, טען שפוטר בשל פריצת דיסק שעבר ב -11/7/07 (אף שהתעודה הרפואית הראשונה המעידה על פריצת הדיסק ניתנה רק בספטמבר 2004), ומאידך - טען כי התפטר בנסיבות המצדיקות קבלת פיצויי פיטורין בשל מצב בריאותי. יצויין כבר עתה כי לא ניתן לקבל את טענתו כי פוטר (באופן פוזיטיבי). התובע לא הרים את הנטל כי פוטר, וודאי שלא פוטר בשל פריצת דיסק. ז. לאור זאת יש לבדוק האם עומד התובע בנטל הנדרש לצורך קבלת פיצויי פיטרורין בשל נסיבות בריאותיות. ח. המקור הנורמטיבי לפיצויי פיטורין בשל סיבות בריאותיות: סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורין, התשכ"ג- 1963 (להל: החוק) קובע כי: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורין את התפטרותו כפיטורין". ט. על פי הפסיקה, בעת יישום סעיף 6 לחוק, יש להקפיד שהמניע להתפטרות, (אותו קשר סיבתי בין מצב הבריאות ובין ההתפטרות), יפעל למעשה במעמד ההתפטרות (דב"ע לג/8-3 טוטנאור בע"מ - אליהו לפידות, פד"ע ד 321). על העובד המתפטר להודיע על סיבת ההתפטרות למעביד במעמד ההתפטרות, על מנת לאפשר למעביד להציע תנאי עבודה ולהשפיע על "שאר הנסיבות" כך שלא תהא סיבה מספקת להתפטרות (דב"ע לג/2-3 חיים זילבר - גלובוס בע"מ, פד"ע ד 153). ברור שההתפטרות על רקע בריאותי צריכה להיות נסמכת על ממצאים רפואיים אוטנטיים, אשר נמסרים למעביד במועד ההודעה או סמוך מיד לאחריה. נטל ההוכחה, כי העובד התפטר עקב מחלתו, מוטל על העובד. על מנת לבסס תביעה זו על העובד להוכיח באמצעות תעודות רפואיות כי מצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך בעבודה אצל אותו מעביד או באותו מקום עבודה ולכן מצבו הרפואי מהווה סיבה מספקת להתפטרותו עם זכות לפיצויים (ע"א 80/63 ל. אונגר נ' פיינר את יוסף ואח' פד"י יז 2005. י. ע"פ המוסכמות בתיק - התובע סיים עבודתו ביולי 2004. במועד זה, וכאמור, לא היה לתובע מסמך מרופא תעסוקתי הקובע כי הוא מוגבל בעבודתו וכי המעביד נדרש לתת לו עבודה קלה יותר. עניין זה עולה לראשונה במסמך מיום 7/9/04. התובע טען אמנם בעדותו, כי היו לו תעודות מחלה מרופא תעסוקתי קודם לספטמבר 2004, אלא שלדבריו - המעסיק זרק את התעודות. כאמור - לו היו לו תעודות קודמות מרופא תעסוקה (ואף אם נכונה הייתה טענתו כי המעסיק זרק את התעודות - דבר שאף הוא אינו סביר), כל מה שהיה צריך לעשות - היה לפנות לקופת חולים ולבקש עותק מתעודת המחלה של רופא התעסוקה שקיבל (כשכל תעודות המחלה שהמציא - ממוחשבות). משלא עשה כן, אף שניתנה לו הזדמנות לעשות זאת, המסקנה היחידה הינה שלא פנה לרופא תעסוקתי, אלא במועד בו ניתנה לו התעודה - דהיינו בספטמבר 2004, ולא ביולי, עת הפסיק את עבודתו. נראה אפוא שזו גם הסיבה שטען בתצהירו טענה נוספת (אשר סותרת במידה מסויימת את גרסתו כי קיבל תעודה רפואית), כי פנה למעסיק בבקשה שיפנה אותו לרופא תעסוקתי - אך המעסיק לא עשה כן, אלא שלח אותו לקופת חולים. גם טענה זו (אשר באה יחד עם הגרסאות האחרות הסותרות אותה), איננה מתקבלת, והראיה - התובע קיבל בסופו של דבר, אישור מרופא תעסוקתי גם ללא הפניה מפורשת מהמעביד (והרי ברור שבספטמבר, לאחר שכבר לא עבד, המעסיק ודאי לא היה נותן לו הפניה לרופא תעסוקתי). בכל מקרה, וכאמור, ע"פ סעיף 15 לתצהירו, כבר ב-11/7/04 הורה לו אורטופד במרפאת גב אשר יעץ לו שלא לעבוד בעבודה קשה. אם כך - מדוע במכתב מטעם ההסתדרות, שבוע לאחר מכן לא נטענה כל טענה לעניין זה?! מהאמור לעיל אף לא ניתן גם לקבל את תשובתו של התובע בחקירה החוזרת בה נשאל והשיב: "ש. שבאת לאהרון עם מכתב של ההסתדרות ואמרת שאתה רוצה עבודה קלה הוא הציע לך עבודה אחרת? ת. לא הציע לי שום דבר. הגשתי את הנייר אליו והוא זרק אותו..." תשובה זו (שהושבה לשאלה מגמתית) על פיה לא הוצעה לו כל עבודה, מתקבלת אמנם כנכונה, אלא שברור שהתובע כלל לא הגיע עם המכתב של ההסתדרות על מנת לבקש כי יועסק בעבודה קלה, אלא רק על מנת לקבל פיצויי פיטורין (כעולה מת/1) ולכך סורב . היות ומכתב ת/1 נכתב בזמן סמוך להפסקת העבודה - והיות ולא נכתב בו דבר על בקשת עבודה קלה - הרי שניתן להסיק כי הגרסה לעניין בקשת עבודה קלה - נולדה מאוחר יותר, לצורך התביעה. בכל מקרה, וכאמור, מכתב ראשון מרופא תעסוקה מספטמבר, אינו רלבנטי ביחס לתקופה שקדמה להפסקת עבודתו, ובכל מקרה, ולאור כל האמור לעיל שוכנעתי כי לא נמסר למעסיק לפני הפסקת עבודתו. יא. בסעיף 19 לתצהירו ציין התובע כי במהלך עבודתו נבדק ע"י מומחים אורטופדיים וכי הם לא איתרו את הגורם לכאבים. לפיכך מבקש למעשה להכיר בתעודה שהוצאה בספטמבר כמספיקה על מנת שנראה בה תעודה שהוגשה סמוך להפסקת העבודה. טענה זו איננה יכולה להתקבל. המעסיק אינו אמור לתת עבודה קלה לעובד אשר מקבל כחודש וחצי לאחר שהפסיק לעבוד תעודה שאינו יכול לעבוד בעבודה קשה. כפי שעולה מהפסיקה שהובאה לעיל, המסמך לעניין הצורך בעבודה קלה היה צריך להינתן למעסיק בזמן אמת, על מנת שיוכל ליישם את המלצת הרופא. בכל מקרה, התובע עצמו טען בסעיף 1 לתצהירו כי הפיטורין היו בשל פריצת דיסק, וכי עקב כך הנתבע סרב להמשיך להעסיקו. אם כך, ואם פריצת הדיסק אובחנה (גם אם מתוך טעות, כטענתו), רק בספטמבר, כיצד לגרסתו, אמר למעסיק ביולי 2004, לפני סיום עבודתו, כי יש לו פריצת דיסק? וכי ידע זאת למרות שרופאיו לא איבחנו זאת (כנטען בסעיף 19 לתצהירו)? עוד יובהר, כי בכל תעודות המחלה, עד לזו שמהרופא התעסוקתי מה 7/9/04 , לא דובר על פריצת דיסק אלא על כאבי גב. בנוסף, מעיון בתעודות המחלה עולה כי גם במהלך עבודתו השוטפת, היו לתובע מדי פעם כאבי גב, וכי גם בעבר נעדר בשל כאבי גב. היות ותעודות המחלה מיולי אינן שונות מהתעודות הקודמות שקיבל - נשמטת הקרקע מתחת לטענה כי פוטר בשל אירוע מסויים שארע לו - פריצת דיסק. יב. זאת ועוד. התובע, לראשונה בתצהירו (ומבלי שהדבר נרשם בכתב התביעה), העלה גרסה חדשה (הנוגדת את המוסכמות שבתיק), על פיה התובע פוטר במהלך מחלתו, ולפיכך כל התקופה, עד אוקטובר 2004 צריכה, לטענתו זו, להיחשב לו כתקופת עבודה רצופה (כולל לעניין שכר עבודה/דמי מחלה). לא ניתן לקבל גם טענה זו. ראשית, הוסכם כאמור, כי הפסקת העבודה הייתה ביולי 2004, וטענה כי הפסקת העבודה הייתה באוקטובר, מהווה שינוי חזית אסורה. שנית, הדבר נוגד גם את האמור בסעיף 11 לתצהירו שלו, על פיו עבד עד סוף חודש יולי 2004. בנוסף, מעיון בתעודות המחלה שהמציא התובע עולה כי תקופה שבין 16/7/04 ל-27/7/04, לא היה כלל חולה, ולא המציא כל תעודת מחלה על ימים אלו. משמע, אף אם הייתה מתקבלת טענתו כי פוטר ב-18/7/04, לאחר שחזר מחופשת מחלה (כפי שנכתב בת/1), הרי שבמועד זה לא היה כלל חולה. לפיכך, תעודות המחלה שהומצאו לתקופה שלאחר מכן - כלל אינן רלבנטיות, ועל פניו לא היה חולה במועד בו הפסיק לעבוד. יג. כאמור - ע"פ המוסכמות שבתיק עבד התובע עד חודש יולי 2004 (מבלי שהייתה הסכמה מפורשת מתי בדיוק נפסקה עבודת). השאלה הינה עד מתי בדיוק עבד התובע אצל הנתבעת, ומתי נפסקה עבודתו: האם באותו יום לו טוען שארע לו פריצת הדיסק - ב-11/7/06, האם לאחר שחזר מחופשת המחלה, ב- 18/7 , או אולי רק בסוף יולי, כפי שטען לראשונה בסעיף 2 לתצהירו (על פיו עבד "עד חודש יולי 2004 ועד בכלל"). היות והמכתב של מועצת הפועלים הינו המסמך הראשון שקיים בתיק לעניין הפסקת העבודה, ניתן ללמוד ממנו כי הפסקת העבודה הייתה ב- 18/7, כפי שנרשם בו (וכאמור - מדובר במועד בו אין ספק שהתובע לא היה חולה). יצויין עוד כי בעמ' 8 לפרוטוקול (סיפא) העיד התובע כי :"רציתי לעבוד אבל הרופא התעסוקתי נתן לי את הפתק שאני לא יכול לעבוד". אלא שכאמור, היות ובכל מקרה לא עבד כבר ב 18/4, איזו משמעות יש לכך כי רצה לעבוד, או כי המציא בספטמבר תעודה מרופא תעסוקתי?! מהאמור לעיל עולה בבירור כי המכתב מרופא תעסוקתי הומצא כחודש וחצי לאחר הפסקת עבודתו, ועל כן איננו רלבנטי למצב בו היה בסיום עבודתו. יד. ועניין נוסף: התובע פרט והרחיב בתצהירו כי בעיות הגב שלו נבעו אך ורק מהעבודה (אף כי גם בנקודה זו נמצאו סתירות לאור העובדה שהמסמכים הרפואיים הראו על בעיות בגב גם קודם להתחלת עבודתו). אלא שלמעשה, ולצורך תביעה זו, אין כל משמעות לשאלה האם המגבלה ממנה סובל ושבגינה הפסיק לעבוד - נוצרה בגלל העבודה או ללא קשר אליה. אין אנו דנים כאן בשאלה האם ארעה לו תאונת עבודה, במשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, אלא רק בשאלה האם התובע עומד בתנאי החוק לזכאות לפיצויי פיטורין בשל מצב רפואי. יובהר לעניין זה כי יתכן מצב בו אדם נפגע בתאונת עבודה ואף מקבל אחוזי נכות, אך אין הדבר מונע ממנו מלהמשיך ולעבוד, ומאידך - אדם שחלה, ללא קשר לעבודה - ורופא תעסוקתי ימליץ על הפסקת עבודתו, יהיה זכאי לפיצויי פיטורין. לאור זאת - אין משמעות של ממש לשאלה, ממה נבעו כאבי הגב. השאלה הרלבנטית בפנינו הינה מה היו נסיבות הפסקת העבודה, האם פנה למעסיק עם תעודה מרופא תעסוקתי, והאם ניתנה למעסיק הזדמנות, עובר להפסקת עבודתו, למצוא לו עבודה אחרת. התשובה, כאמור הינה שלילית. התובע פנה לראשונה לרופא תעסוקתי רק כחודש וחצי לאחר שהפסיק את עבודתו, ועל כן תעודה זו איננה רלבנטית. בהעדר מסמך מרופא תעסוקתי על המגבלה שיש לו לעבוד - לא חייב המעסיק לקבל את טענותיו כי אינו יכול לעבוד, ומאידך לא היה מחוייב לשלם לו פיצויי פיטורין, עם הפסקת עבודתו. טו. בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי מר רוט, מנהל הנתבעת אינו אמין. במיוחד לאור הודאתו של מר רוט כי קיבל מכתב מההסתדרות כאמור, וכן את המכתב מהרופא התעסוקתי, וכן כי התובע הופיע עם מכתב על פריצת דיסק. ואכן, נראה כי מר רוט אינו מדייק בכל הפרטים והזמנים, אם כי אינו מכחיש כי קיבל את מכתב ההסתדרות, וכן את מכתבו של הרופא התעסוקתי לעניין פריצת הדיסק. אלא, שאין בהודאה זו כדי ללמד כי המכתב על פריצת הדיסק ניתן לו ביולי -כשהתובע בעצמו טוען בעצמו שביולי עדיין הרופאים לא ידעו שיש לו פריצת דיסק. היות וכך ברור שהמכתב עליו דיבר מר רוט הינו המכתב מספטמבר דלעיל, גם אם לא זכר תאריכים. כמו כן, היות והמכתב מההסתדרות דיבר רק על קבלת פיצויים ולא על קבלת עבודה קלה - לא ניתן לטעון, שמר רוט התבקש למצוא לתובע עבודה קלה (שלא בא זיכרה במכתב ההסתדרות). הווה אומר - גם אם זכרונו של מר רוט לא היה זכרון טוב, ולא זכר מועדים - התובע לא יכול להיבנות מכך, לאור כל האמור לעיל. יצויין כי בין מר עדויותיהם של מר רוט ושל יוסי ריינר היו מעט סתירות (כמו למשל: האם התובע הרים בפועל משאות והאם תפקידו היה רק נהג או גם סבל), אלא שאין מדובר בסתירות מהותיות, ובכל מקרה מדובר בנקודות שאינן רלבנטיות לשאלות שבמחלוקת (היות וכאמור הנסיבות בגללן סבל מכאבי הגב - אינן בעניינו של פס"ד זה). עוד יובהר כי נראה שהתובע פנה לרופא התעסוקתי בספטמבר, מבלי שעדכן את הרופא התעסוקתי כי כבר חודש וחצי שאינו עובד, וזו הסיבה שהרופא התעסוקתי כתב במכתבו כי יש למצוא לו עבודה קלה. מובן שהרופא התעסוקתי אינו יכול לדעת אם באותה עת היה התובע בבחינת עובד או לא - אלא רק מפיו של התובע. העובדה כי התובע מסר לרופאו כי הוא עובד, וכי עבודתו קשה - אינה מחייבת את הנתבע לקבלו חזרה לעבודה, לאחר שבכל מקרה (גם ע"פ המוסכמות שבתיק), לא עבד אחרי יולי 2004. טז. לסיכום נקודה זו - התובע לא הוכיח כי פוטר בשל מצבו הרפואי, ומאידך, לא עומד בדרישות החוק והפסיקה, על מנת שיחשב כמי שהתפטר בנסיבות המזכות אותו, ע"פ סעיף 6 לחוק, בפיצויי פיטורין. היות וכך - אינו זכאי לפיצויי פיטורין. יז. יחד עם זאת, היות ואין חולק כי התובע לא קיבל את מלוא המגיע לו כחופשה והבראה, זכאי התובע לקבל דמי פדיון חופשה והבראה לשנה האחרונה, ע"פ הסכמת הצדדים. לעניין זה מקובל עלי תחשיבו של התובע הלוקח בחשבון את מלוא הוותק של התובע לצורך חישוב חופשה והבראה. היות ולא הוגש תחשיב נגדי מטעם הנתבעת מקובל עלי תחשיב התובע, על פיו זכאי ל-12 ימי חופשה, ו 7 ימי הבראה, ובסה"כ סך של 4,175 ₪. יצויין כי אמנם בתביעה יש התייחסות גם לדמי נסיעות אולם עניין זה לא הועלה כחלק מהפלוגתאות בתיק ואף לא בסיכומים. היות ובחלק מהתלושים אף מצויין כי קיבל נסיעות, יש להסיק כי התובע אינו עומד על תביעתו זו, וכי אכן קיבל רכיב זה הן בדרך של תשלום נסיעות והן בדרך של הסעות, כאמור בכתב ההגנה. יח. התביעה שכנגד: ראשית, יצויין, כי התביעה שכנגד לא פורטה דייה (פרט לתביעה להודעה מוקדמת), ולא גובתה במסמכים כנדרש. כמות ההוכחה הדרושה בתביעה נגדית - לא פוחתת מכמות ההוכחה הנדרשת בתביעה רגילה. כפי שיובהר בהמשך, אין די בתביעה שכנגד, כפי שהוגשה ואף לא בחומר שקיים בתיק ובעדויות שנשמעו, כדי להרים את הנטל המוטל על שכמה של הנתבעת (התובעת שכנגד) ותביעה זו דינה להידחות. לאור זאת אתייחס לנקודות שהועלו בתביעה שכנגד, אחת לאחת: הודעה מוקדמת : אמנם התובע התפטר, כאמור, ועל כן היה אמור לתת לנתבעת הודעה מוקדמת על הפסקת עבודתו. אלא, שבנסיבותיו של תיק זה, ומשהומצאו תעודות המחלה לתקופה שלאחר סיום עבודתו, אין מקום לחייבו בהודעה מוקדמת, שהרי ברור לחלוטין כי בתקופה זו לא יכול היה לעבוד בפועל בשל מחלתו. החזר בגין עלות הקורס: התובעת שכנגד (להלן גם:הנתבעת), טוענת כי נתנה לתובע הלוואה בגובה עלות הקורס, אשר לדבריה עלה 12,000 ₪, והראיה - התחילו לקזז משכרו כל חודש (כפי שגם הוא הודה), כ-500 600 ₪ לחודש מבלי שמחה על כך, וכפי שהוא עצמו העיד. אלא, שלעניין זה אין די בדברים שנטענו אודות ההלוואה ואודות עלות הקורס, כדי לחייב את התובע בסכומים הנתבעים בשל כך. על הנתבעת היה להמציא מסמך מפורש המעיד על עלות הקורס, וכן על הסכמת התובע כי עלות הקורס תמומן על ידו (גם אם התשלום יבוצע על ידי הנתבעת, תוך קבלת החזר מהתובע). הנתבעת מסתמכת לעניין זה על עדויות בע"פ, בעוד שהיא מבקשת למעשה החזר כספים ששילמה בגינו, ללא כל אסמתכא לכך. אין ספק כי התובע אכן נשלח לקורס (כפי שהודה בעצמו), אך בכך אין די כדי לחייבו בסכום של 12,000 ₪ - עלות הקורס, כטענתה, ואין בית הדין רשאי לפסוק החזר כספים על פי אומדן בלבד. יצויין כי אכן, כפי שנכתב בסיכומי הנתבעת, בדבריו של התובע ישנן לא מעט סתירות גם לעניין התביעה שכנגד. בתחילה טען שכלל לא נעזר ע"י המעביד. בהמשך נשאל אם קיבל כסף כשהלך לקורס, והוא השיב (6 שורות לפני סוף העמוד): "כן, הוא נתן לי כסף והחזרתי לו כל חודש הוא היה מוריד לי קצת, 500, 600". בסוף עמוד 7 חזר על דברים אלו ואף נשאל: "ש. כמה זמן עשית את הקורס לפני שעזבת? ת. חודשיים לא זוכר בדיוק". ובהמשך (עמ' 8 רישא): "ש. כמה הוא היה מוריד לך בחודש" ת. 500,600 בחודש. ש. כמה עלה הקורס? ת. 3,000, 4,000." דבר זה עומד בסתירה לסעיף 24 לתצהירו שם אמר:"הקורסים המקצועיים שעברתי בתקופת עבודתי אצל הנתבעת שולמו על ידי ועל חשבוני. לבקשת מנהל החשבונות של הנתבעת אני מסרתי לו חלק מן הקבלות שקיבלתי לאחר שזה טען כי סכומי הקבלות ינוכו מן המס שעלי לשלם וכך תגדל המשכורת נטו". מסתירותיו אלו של התובע ניתן ללמוד כי התובע אכן מודה שהמעביד היה זה שמימן לו את הקורס, וכי עבר את הקורס כחודשיים לפני הפסקת עבודתו. מה גם שעל פניו אף לא סביר שמעסיק יממן לעובד קורס מקצועי, על חשבונו - אם העובד אינו מתכוון (או מתחייב ) להמשיך לעבוד תקופה מסויימת. אעפ"כ, וכאמור, לא ניתן לחייב את התובע, ללא כל אסמכתא על גובה התשלום. הנתבעת לא גיבתה את תביעתה הנגדית, במסמך כלשהו, אף שנקל היה לעשות כן. היות וכך, ולמרות האמור לעיל,לא ניתן לחייב את התובע ביתרת הסכום, משזו לא גובתה במסמך רלבנטי על גובה עלות הקורס ועל הסיכום כי הקורס יהיה על חשבונו. לעניין הגניבות הנטענות: גם בנקודה זו, ולמרות העדויות מטעם הנתבעת, אין בעדויות אלה די, כדי לחייבו בסכומים הנתבעים בתביעה שכנגד, מה גם שחלק מהטענות מסתמכות על עדויות שמיעה בלבד. כידוע, ע"פ הפסיקה , לעניין מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי, נטל ההוכחה גבוה יותר מהנדרש בהליכים אזרחיים רגילים, וככל שמבקשים לייחס לצד שכנגד ביצוע עבירות המטילות סטיגמה שיש עימה קלון, נדרש בעל דין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפט אזרחי רגיל. לעניין זה ר' ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי פד"י מא(2) 169). בתביעה שבפנינו, אין פירוט וכימות לסכומים הנתבע ואף לא חישוב מדוקדק וברור. לפיכך, ואף אם נכונה טענת הנתבעת כי התנהגות התובע יכולה ללמד, כטענתם, על כוונה לגנוב, אין די בעדויות אלו, כדי לקבוע פוזיטיבית כי ביצע בפועל את הגניבות המיוחסות לו, ולא כדי להרים את הנטל הנדרש לצורך חיובו בסכומים הנתבעים. יצויין כי מר רוט, אשר נשאל לעניין הגניבות הנטענות, הודה (עמ' 27 לפרוטוקול), כי לא ראה את התובע כשהוא נוהג על משאית אחרת, אלא מסתמך על האינפורמציה שקיבל, וכך גם ומר ריינר העיד (עמ' 33), כי לא ראה את התובע כשהוא נוהג על נשאית עם מנוף (לצורך ביצוע הגניבות הנטענות). עד זה אף הוסיף ואמר (שם): "לא ראיתי שום כלום. התובע חף מפשע מבחינת הראיה שלי" היות וכך - גם בנקודה זו, התביעה שכנגד לא הוכחה. סוף דבר: הנתבעת תשלם לתובע בגין חופשה והבראה סך של 4,175 ₪. שאר רכיבי התביעה העיקרית - נדחים, וכן נדחית במלואה התביעה שכנגד . לאור התוצאות דלעיל, ומשמרבית התביעה העיקרית נדחיתה, ומשהתביעה שכנגד נדחית כולה - אין צו להוצאות. הצדדים רשאים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בבקשת רשות ערעור על פסק דין זה, תוך 30 ימים מיום המצאתו. פיצוייםחזרה לעבודה