1. המערערת, מורה בהכשרתה, נפגעה בקרסול רגל שמאל שלה בתאונת דרכים שאירעה ביום 9.2.06, ואשר הוכרה כתאונת עבודה. למערערת אושרו ושולמו דמי פגיעה ואף נקבעה לה נכות זמנית בשיעורים שונים עד ליום 30.4.07. בתום תקופת הנכות הזמנית זומנה המערערת לוועדה רפואית מדרג ראשון וזו קבעה לה ביום 27.4.07 נכות זמנית בשיעור 10% לתקופה שבין 1.5.07 ועד 31.7.07. על החלטתה של הוועדה הגישה המערערת ערר לוועדה הרפואית לעררים, וזו קבעה בהחלטתה מיום 22.8.07 כי למערערת נכות רפואית צמיתה בשיעור 10%, וביקשה לקבל את המלצתה של ועדת הרשות לעניין הפעלת תקנה 15. ביום 30.11.07 הגישה ועדת הרשות את מסקנתה כי אין להפעיל את תקנה 15. על יסוד המלצה זו, ולאחר שהתקבלה השגת המערערת, קבעה הוועדה לעררים בישיבתה מיום 23.1.08 כי למערערת נכות צמיתה בשיעור של 10% החל מיום 1.5.07, לפי סעיף ליקוי 48(3)א שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות"). 2. תמצית טענות המערערת א. המערערת נבדקה על ידי פרופסור משה רופמן, שבחוות דעתו מיום 31.5.07 קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 20% בגין ההגבלה בתנועות הקרסול וכן 10% נוספים בגין הצלקות שנשארו לאחר ניתוח, ובסך הכל - 28%. פרופסור רופמן ביסס את מסקנותיו על מסמכים שעמדו לפניו, בה בעת שהוועדה שחלקה על דעתו לא פירטה את המסמכים שעליהם ביססה את קביעתה, ומשכך לא ניתן להתמודד עם ממצאיה הרפואיים. ב. המערערת התלוננה על חוסר תחושה בכף הרגל, חוסר שיווי משקל וחולשה ברגל בזמן הליכה, כמו גם קושי בהליכה או בעמידה ממושכת וכן בעליה ובירידת מדרגות, אך הוועדה לא בדקה את תלונותיה אלו על ידי מומחה לתחום הנוירולוגיה. ג. רופאי הוועדה לא מששו את קרסולה של המערערת ועל כן לא חשו את הצלקות. הוועדה התעלמה מממצאים העולים מצילומי הקרסול של המערערת מיום 8.1.07 וקבעה ממצאים אחרים המנוגדים אליהם. ד. הוועדה קיבלה ללא כל הנמקה את חוות דעתה של ועדת הרשות שהמליצה על אי הפעלת תקנה 15. הוועדה לא הביאה בחשבון את גילה של המערערת ואת העובדה כי היא יצאה לפנסיה מוקדמת מעבודתה כמורה בגין התאונה. המערערת אמנם חזרה לעבודה לתקופה קצרה עד לאישור פרישתה המוקדמת, אך זאת בקושי רב ורק נוכח אילוצי החיים ועול הפרנסה. כן התעלמה הוועדה ממכתבו של הרופא התעסוקתי מיום 21.8.06 שקבע כי המערערת מוגבלת בהליכה, בעמידה, וכן בעלייה ובירידה ממדרגות. 3. תמצית טענות המשיב א. המשיב גרס כי טענותיה של המערערת הינן טענות רפואיות ובית הדין מוסמך לדון בערעור בשאלה משפטית בלבד. ב. הוועדה בחנה ביסודיות את עניינה של המערערת, כפי שעולה מהפרוטוקול, התייחסה לחוות דעתו של פרופסור רופמן, תוך שהיא מעיינת בצילומים השונים, וגיבשה את מסקנתה המנומקת, שנשענה על ממצאים שונים ולכן הובילה למסקנות שונות. ג. באשר להפעלת תקנה 15 אימצה הוועדה את המלצת ועדת הרשות שנימקה את החלטתה בהתאם לקביעות הרפואיות כפי שהוצגו בפרוטוקול הוועדה לעררים. המלצתו של הרופא התעסוקתי ניתנה עוד בטרם לכינוסן של הוועדות הרפואיות ומכאן שאין לייחס לה משקל משמעותי. 4. דיון והכרעה א. הוועדה לעררים התכנסה ביום 22.8.07, וציינה ברשימת המסמכים וחוות הדעת שעמדו בפניה, את חוות דעתו של פרופסור רופמן וכן את דוחות המחלה מבית החולים בנצרת. אמנם בין המסמכים שצוינו לא אוזכרו צילומי הרנטגן שנעשו למערערת, אך בפרק הממצאים והנימוקים כמו גם בפרק הסיכום והמסקנות מוזכרים הן הצילומים מיום 8.1.07, ששימשו את פרופסור רופמן, הן הצילומים המאוחרים להם מיום 3.5.07, שעמדו בפני הוועדה לעררים ואף צילומים של קרסול שמאל מיום 23.4.07. בפרק הממצאים והנימוקים כתבה הוועדה כדלקמן: "בדיקת הקרסול השמ' ניתן לראות נפיחות קלה דיפוזית בכף הרגל ועד השוק כשהיקף הקרסול השמ' גדול ב 1 ס"מ מהימני, דפקים היקפים הופקו תקינים. מוסרת על ירידה בתחושה בצורת גרב של כל הרגל והשוק מצד שמ'. צלקות ניתוחיות 1 מדיאלית קשתית באורך 5 ס"מ ושניה לטרלית משובשת בגודל 3X5 ס"מ שטוחה לא מכערת. מתחת לצלקת החיצונית ישנה בליטה גרמית מכאיבה (ראש של בורג מתחת לעור). תנועות הקרסול מראות כיפוף גבי כ 130, כיפוף פלנטרי כ 35-30, תנועות סובטלריות הופקו מבצעת פרונצייה וסופינצייה תנועות אצבעות כף רגל שמ' מלאות וחופשיות. צילום מ 23/4/07 קרסול שמ' מ/א שבר טרימלאולרי של הקרסול השמ' אשר שוחזר וקובע ע"י לוחות וברגים בעמדה אנטומית. אין סימני אוסטיאופורוזיס. ב- E.M.G. של העצב הפרוניאלי ברגל שמ' ב 3/5/07 ללא ממצא חולני". מהאמור לעיל עולה כי הוועדה בדקה את המערערת, והתייחסה לצילומי הקרסול מיום 23.4.07 וכן לבדיקת ה-E.M.G. מיום 3.5.07. גם בפרק המסקנות התייחסה הוועדה לתלונה העצבית וכתבה כי: "הנ"ל מוכרת כסוכרתית עם חשד לנוירופתיה סכרתית. הממצאים ב- E.M.G שוללים פגיעה עצבית הקשורה לחבלה הנדונה". משכך, אין לקבל את טענת המערערת כי התחום הנוירולוגי לא נבחן על ידי הוועדה. ב. הוועדה התייחסה לאמור בחוות דעתו של פרופסור רופמן באומרה כי הוא קבע ממצא רפואי - היצרות של המרווח הפירקי - על יסוד צילומים מיום 8.1.07, בה בעת שמהצילומים המאוחרים יותר מיום 3.5.07 שעמדו לפניה לא ניתן לראות זאת. הוועדה הוסיפה שהיא מצאה בתיקה הרפואי של המערערת מידע על שבר בטאלוס משמאל מנובמבר 2004, וקבעה כי הגם שבצילום לא רואים עדות לשבר זה הרי שייתכן וזהו אחד הגורמים להגבלה בתנועות הקרסול. יוער כי לא ברור מה טיבה של קביעה זו של הוועדה ומה ביקשה להשיג באמצעותה. אם קיים מצב קודם, הרי שבהסתמך על הוראת סעיף 120(א) לחוק הביטוח הלאומי, התשנ"ה - 1995, היה על הוועדה לערוך חשבון "עובר ושב" כדי לקבוע את נפקות הפגיעה הקודמת, וחשבון כזה לא נערך. ג. בפרק הממצאים התייחסה הוועדה לצלקות השונות שנותרו במערערת, ומסקנותיה, כפי שהובאו בפרק המסקנות, היו, בניגוד לאמור בחוות דעתו של פרופסור רופמן, כי "הן קטנות לא מכאיבות ולא מכערות ולא מזכות בדרגת נכות". יחד עם זאת, מסקנת הוועדה אינה עולה בקנה אחד עם ממצאיה שלה, כפי שנכתבו בפרק הממצאים והנימוקים, באשר שם כתבה כי: "מתחת לצלקת החיצונית ישנה בליטה גרמית מכאיבה (ראש של בורג מתחת לעור)". ממצאים אלה אכן תואמים את ממצאיו של פרופסור רופמן ומשכך מחייבים הנמקה מדוע לא קיבלה הוועדה את מסקנתו של המומחה באשר לנכות בגין הצלקת בשיעור 10%. ד.פריט הליקוי שבגינו קבעה הוועדה נכות למערערת הוא סעיף 48(3)(א) לתוספת לתקנות, המעניק 10% נכות בגין "הגבלה ניכרת של התנועות בקרסול". הוועדה עצמה השמיטה את התייחסותה לעניין ההגבלה בתנועות. בפרק הסיכום והמסקנות היא כתבה: "לעניין ההגבלה בתנועות הוועדה" - ולא המשיכה לפרט בעניין. חיסור משמעותי זה הוא פגם בעבודת הוועדה הדורש את השבת עניינה של המערערת לדיון מחודש בפניה. המערערת הלינה גם כנגד החלטת ועדת הרשות שהמליצה שלא להפעיל את תקנה 15, בכותבה: "ע"פ תיאור הוועדה מדובר בנפיחות קלה ביותר ובתנועות קרסול מלאות ותת קרסול כמעט מלאות. מבחינה תפקודית היא מסוגלת לעבודתה כמורה...". הוועדה קבעה הגבלה ניכרת בתנועות בקרסול ובגין כך העניקה את הנכות על פי התקנות, אך ועדת הרשות הסיקה מתיאור הדברים כי תנועות הקרסול ותת הקרסול כמעט מליאות. הכיצד? ה.המערערת הלינה כנגד החלטת ועדת הרשות וטענה כי זו לא הביאה בחשבון את גילה המבוגר ואת השפעתו על תפקודה, וכן לא את העובדה כי היא פרשה פרישה מוקדמת לגימלאות כתוצאה מהפגיעה. תקנה 15 מאפשרת לוועדה להעניק אחוזי נכות נוספים "בשים לב למקצועו ולגילו של הנפגע". באשר למקצועו של הנפגע, קובעת התקנה (סעיף ב'): "הועדה תתחשב במקצועו של הנפגע כאשר לדעתה הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו או לעיסוקו והנכות הביאה לירידה ניכרת ולא לזמן מוגבל בהכנסותיו". בענייננו, ציינה ועדת הרשות כי המערערת פרשה פרישה מוקדמת לגמלאות, אולם זה נעשה בחלוף למעלה משנה (9.06 - 11.07) מיום ששבה לעבודתה. חזרתה של המערערת לעבודה במשך תקופה של למעלה משנה מעידה כי בכל הקושי הכרוך בכך, הרי שעצם הפגיעה בתאונה לא מנעה ממנה את היכולת לשוב ולעסוק בעבודתה כמורה, ולא אילצה אותה לעבוד מספר שעות פחוּת, וממילא התנאי שבסעיף ב' לתקנה לא התקיים. אמנם הוועדה לא התייחסה מפורשות להשפעת גילה של המערערת על החלטתה אם להמליץ להפעיל את תקנה 15 או לא, אך היא אזכרה את שנת לידתה ואת תקופת העסקתה רבת השנים (החל משנת 1969 עד 1.11.07, קרי - 38 שנים לערך). הוועדה התייחסה לעובדה כי המערערת שבה לעבודתה לאחר הפגיעה בתאונה ופרשה לגמלאות לאחר שנים רבות. המערערת לא הציגה את בקשת הפרישה ממשרד החינוך וממילא לא הראתה כי קיימת זיקה ישירה בין הבקשה לפרוש לבין הפגיעה בתאונה, ומשכך יכלה הוועדה להניח כי פרישתה נבעה מרצונה בלבד ולא מכורח הפגיעה. די בנתונים אלה כדי להסביר מדוע אין לראות בגילה של המערערת גורם שיש בו כדי להעלות את אחוזי הנכות של המערערת. הוועדה לעררים קיבלה את המלצתה של ועדת הרשות ובישיבתה מיום 23.1.08 כתבה כי: "הוועדה עיינה בדוח ועדת הרשות מיום 30/11/07 ובהשגות עו"ד מיום 8/1/08. הוועדה מקבלת את חוו"ד ועדת הרשות כי אין להפעיל. מבחינה רפואית מסוגלת לחזור לעבודתה ויצאה לפנסיה לכן הוועדה קובעת נכות כמפורט מעבר לדף". הוועדה שקלה את העדר הפגיעה ביכולתה של המערערת לשוב לעבודה וכן את העובדה כי פרשה לגמלאות, ועל יסוד זאת אימצה את המלצת ועדת הרשות. משכך, לא מצאתי פגם בפעולתה של הוועדה בעניין זה. אוסיף ואומר כי המערערת טענה שהחלטת ועדת הרשות אינה עולה בקנה אחד עם קביעתו של הרופא התעסוקתי שבדק את המערערת וקבע כי היא מוגבלת בהליכה, בעמידה, בעלייה ובירידה ממדרגות, והמליץ להימנע מפעולות אלה אם הן נעשות באופן ממושך. אלא שהמלצתו זו ניתנה רק לשלושה חודשים (עד 19.11.06) ולא הוצגה חוות דעת מעודכנת, כך שממילא אין להסיק שלמערערת מגבלות רפואיות. ו. יוער כי אין למצוא בעובדה שהדרג הראשון קבע נכות זמנית בלבד והועדה לעררים קבעה לראשונה נכות יציבה, כדי להוות פגם המצדיק הוא כשלעצמו השבת עניינה של המערערת לועדה לעררים. ההלכה האחרונה שיצאה בסוגיה זו של סמכות הוועדה לעררים, יצאה מבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי - בית הדין הארצי לעבודה פ"ד נז(4) 443, מיום 21.5.03), שהכריע במחלוקת שהתגלעה בין שופטי בית הדין הארצי שדנו בשאלה זו, וקבע כי: "הוועדה לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בענינים העולים בפניה במסגרת הערר, אף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון, ובכלל זה רשאית הוועדה לעררים, הקובעת את דבר נכותו היציבה של נפגע עבודה, לקבוע גם את שיעורה ודרגתה של אותה נכות יציבה, זאת - אפילו קבעה הוועדה הרפואית מדרג ראשון נכות בלתי יציבה בלבד, לאותו נפגע". משכך, קמה לה לוועדה לעררים הסמכות לקבוע נכות יציבה וכן לקבוע את שיעורה חרף העובדה כי הערר שהוגש לה נסב סביב נכות זמנית. 5. סוף דבר לסיכומם של דברים אני מורה כי עניינה של המערערת יוחזר לוועדה לעררים באותו הרכב וזו תמלא אחר ההוראות כדלקמן: א. תקבע מהי המגבלה של המערערת בתנועות הקרסול, ותנמק את היקף המגבלה בהתייחס לצילומים שעמדו בפניה ולחוות דעתו של פרופסור רופמן. ב. תתייחס לצלקת שראש הבורג בולט ממנה, ולצורך כך תמשש את הצלקת ותביע את עמדתה המנומקת באשר לשאלת קיומה של נכות בגינה בגינה. ג. תבהיר האם הצילומים מנובמבר 2004 השפיעו על החלטתה לעניין שיעור הנכות ואם כן תערוך חשבון עובר ושב. המשיב ישלם למערערת סך של 1,500 ₪ בצירוף מע"מ בגין הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין. 6. במידה ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דיני זה עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים וזאת בתוך 30 יום מיום קבלת עותק פסק הדין.דיני חינוךחזרה לעבודהפרישה מוקדמתפרישהמורים