בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (הנשיאה ד' ברלינר, סגן הנשיאה ג' קרא והשופטת מ' סוקולוב) בע"פ 38968-03-13 מיום 9.1.2014, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט י' יצחק) בת"פ 51419-07-10 מיום 4.12.2011 ומיום 3.7.2012; וכן על גזר הדין מיום 9.1.2014. רקע והליכים נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. על פי הנטען, העבירות בוצעו כלפי מי שהייתה אשתו של המבקש במועד הרלוונטי לכתב האישום. בתום שמיעת כל הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון. על פי ההסדר, תוקן כתב האישום כך שנמחקה העבירה של איומים והמבקש הודה בעובדות כתב האישום המתוקן. בית המשפט הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות והורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו. ביום 21.2.2013 נגזר דינו של המבקש והושת עליו עונש של שישה חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בעבודות שירות וקנס בסך 1,500 ש"ח. בטרם ניתן גזר דינו של המבקש וכעבור כחמישה חודשים מיום הרשעתו, החליף המבקש ייצוג והגיש באמצעות עורך דינו בקשה לחזרה מהודאה לפי סעיף 153 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי או החוק). בבקשה נטען כי המניע לחזרת המבקש מהודאתו הוא רצונו להוכיח את חפותו. בהחלטה מיום 3.7.2012 דחה בית משפט השלום את הבקשה והתיר את ההודאה וההרשעה על כנן. נקבע כי ההודאה הייתה חופשית ומרצון, שכן היא ניתנה לאחר שהמבקש עמד על מצבו הראייתי בתיק בתום שמיעת כל הראיות, ולאחר משא ומתן שהתנהל בין הצדדים. המבקש ערער בעצמו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, כאשר עיקר הערעור הופנה נגד החלטת בית משפט השלום שלא להתיר לו לחזור מהודאתו. הדיון בערעורו נדחה מספר פעמים לצורך הסדרת ייצוגו, בהמשך הסנגוריה הציבורית הודיעה כי אין באפשרותה לייצג את המבקש, ובית המשפט החליט שאין מקום לחייבה לעשות כן. לבסוף, סנגור פרטי מטעמו של המבקש ביקש להשתחרר מהייצוג לנוכח חילוקי דעות בינו לבין המבקש. בית המשפט המחוזי שיחרר את הסנגור מהייצוג והורה למבקש לטעון בעצמו בערעור. ביום 9.1.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור וקבע כי אין מקום להתערב בהתרשמותו של בית משפט השלום לפיה ספק אם הבקשה לחזרה מהודאה נובעת מרצון כן של המבקש להוכיח את חפותו. מכאן הבקשה שלפניי. הבקשה המבקש טוען כי בקשתו מעלה שתי סוגיות משפטיות אשר חורגות מעניינו הפרטי. האחת, הזכות להיות מיוצג בהליכי ערעור, בפרט כאשר הושת על המערער עונש מאסר בפועל בערכאה הדיונית; השנייה, חזרה מהודאה בשל חשש מעיוות דין. אשר לייצוג בערעור, המבקש טוען כי הגנתו קופחה בכך שלא היה מיוצג בערעור. לשיטתו, הוא לא היטיב לייצג את עצמו בשל העובדה שאין לו השכלה משפטית. עוד נטען, כי ראוי שבית המשפט יחיל את הוראות סעיף 15ב לחוק סדר הדין הפלילי גם על הליך הערעור, במובן זה שלא ישית או "יאשר" עונש מאסר בפועל בהליך ערעור כאשר המערער אינו מיוצג בערעורו. אשר לחזרה מהודאה, המבקש טוען כי יש להחיל בעניינו מבחן מקל ולהתיר לו לחזור בו מהודאתו וזאת מכיוון שהבקשה הוגשה לפני מתן גזר הדין וכן כי קיים חשש ממשי לעיוות דין בעניינו. המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לשיטתה, הבקשה אינה מעלה סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית המצדיקה מתן רשות ערעור שכן טענותיו של המבקש אינן אלא יישום קונקרטי של הלכות מבוססות. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי ההחלטה של בית המשפט המחוזי לפיה המבקש ייצג את עצמו הייתה בגדר "מוצא אחרון", שכן המבקש הוא שסיכל את האפשרות שיהיה מיוצג. עוד לטענתה, הגנתו של המבקש לא קופחה, שכן הוא הגיש הודעת ערעור ארוכה ומפורטת ועולה ממסמך שצורף לאחת הבקשות בבית המשפט המחוזי כי הוא קיבל הדרכה מבא-כוחו לצורך הטיעון בערעורו. אשר לחזרה מההודאה, טענה היא, כי טענתו של המבקש באשר להודאתו נשמעה בפני שתי ערכאות ונדחתה בקביעה שהיא הייתה חופשית ומרצון. דיון והכרעה אין בידי להיעתר למבוקש. רשות ערעור ניתנת כאשר המקרה מעורר סוגיה עקרונית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או נוכח שיקולי צדק ייחודיים (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)) (להלן: חניון חיפה). המקרה הנוכחי אינו נמנה על אותם מקרים. המבקש טוען כי זכויותיו נפגעו והגנתו קופחה בכך שלא היה מיוצג בערעורו. אין בידי לקבל טענה זו. לאחר עיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי, מצאתי כי לא נגרם למבקש עיוות דין בשל כך שלא היה מיוצג בבית המשפט המחוזי. השתלשלות העניינים מלמדת כי המבקש ויתר באופן מודע על זכותו לייצוג כאשר הסכים שעורך דינו ישוחרר מהייצוג, וכי למבקש הייתה תרומה משמעותית לכך שייצוגו לא הוסדר. כך נקבע בהחלטה מיום 9.1.2014: "כיוון שהמערער מבקש זאת, ישוחרר עו"ד בורובסקי מהייצוג. אינני רואה סיבה לדחות את המועד פעם נוספת כדי שהמערער יעמיד לעצמו עו"ד. בתיק זה כבר ניתנו דחיות לצורך כך". בנסיבות המקרה, מהחומר שהוגש בבקשה עולה כי אף שהמבקש לא היה מיוצג בהליכי הערעור, כל טענותיו נשקלו ונדונו והגנתו לא קופחה. מסקנה זו מתחדדת לנוכח העובדה שהמבקש היה מיוצג על-ידי סנגור בבית משפט השלום הן בעת שהודה והן בעת שביקש לחזור בו מהודאתו. יתר על כן, עצם היעדר ייצוג בהליך הערעור אינו מקנה למבקש זכות לערעור שלישי (ראו: 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (3.3.2005) (להלן: עניין חמדאן)). גם לא מצאתי ממש בטענה לפיה ראוי כי בית המשפט לא ישית או "יאשר" עונש מאסר בפועל בהליך ערעור כאשר המערער אינו מיוצג בערעורו. עמדה זו מביאה לתוצאה אבסורדית לפיה בית המשפט לא יהיה מוסמך לדחות כל ערעור שעניינו מאסר בפועל, בכל מקרה שבו המערער לא מיוצג בערעורו. זאת ועוד, העמדה אותה מבקש המבקש שנקבל, אין לה נפקות במקרה שלפנינו. שכן, סנגורו של המבקש שוחרר מייצוגו באישור של בית המשפט בהתאם לסעיף 17 לחוק סדר הדין הפלילי, וכאמור סעיף 15ב לחוק, לפיו בית המשפט לא יטיל עונש מאסר על נאשם לא מיוצג, מוציא מגדרו את המקרים שבהם הייצוג הופסק באישור של בית המשפט בהתאם לסעיף 17 לחוק. אשר לחזרה מההודאה, לא מצאתי כי היא מצדיקה מתן רשות ערעור על פי אמות המידה שנקבעו בעניין חניון חיפה. הסוגיה בדבר חזרה מהודאה והמבחנים להחלתה כבר נדונו בעבר בפסיקה נרחבת של בית משפט זה. לגופו של עניין, בקשתו של המבקש לחזור בו מהודאתו נדונה הן בבית משפט השלום והן בבית המשפט המחוזי, כאשר בשתי הערכאות נקבע כי ההודאה ניתנה חופשית ומרצון וכי המבקש לא העלה נימוקים המצדיקים חזרה ממנה. לא מצאתי מקום להתערב בקביעות אלה. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית בזאת. משכך, עיכוב הביצוע שניתן במסגרת ההליך יבוטל. המבקש יתייצב לריצוי עונשו במסגרת של עבודות שירות ביום 27.7.2014 שעה 08:00 בבית חולים לוינשטיין, רח' אחוזה 278, רעננה, אלא אם הממונה על עבודות השירות יקבע מועד אחר לתחילתן. החלטתי זו תובא לידיעתו של הממונה על עבודות השירות. משפט פליליחזרה מהודאה