ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופטת מ' קסלסי) מיום 8.1.2014 בתת"ע 968-09-13. הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין, שבה הורשע המערער לפי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות - עבירה לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 (להלן: "הפקודה") וכלפי גזר הדין, שבו הוטלו עליו פסילה מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 24 חודשים, פסילה על תנאי וקנס. המערער הואשם בבית משפט קמא בכך שבתאריך 10.8.2013 בשעה 01:10 נהג כאשר ריכוז האלכוהול בגופו היה 595 מיקרוגרם לליטר אוויר נשוף. לאחר שהמערער כפר באישום נקבע התיק לשמיעת ראיות ליום 8.1.2014. ביום 2.1.2014 הודיע סנגורו של המערער דאז, עורך הדין ז' שנקולבסקי, כי המערער מודה בעבירה המיוחסת לו וכי לא תשמענה ראיות. בהמשך לכך הודה המערער בפתח הדיון, מפי בא כוחו, בעבירה האמורה. בית המשפט הרשיע אותו לפי הודאתו ולאחר שמיעת טיעונים לעונש הטיל עליו את העונשים שפורטו לעיל. בהודעת ערעור מפורטת וארוכה שנכתבה על ידי באי כוחו הנוכחיים מלין המערער כנגד הרשעתו. הודעת הערעור נפתחת בטיעונים המתייחסים לראיות, אף שאלה כלל לא הוגשו וכן לנימוקים מדוע אין להרשיע את המערער. לקראת סיום הודעת הערעור בתחתית עמוד 4 מוזכר כי המערער הודה בעבירה. בהתייחס להודאתו נכתבו הדברים הבאים: "יודגש ויובהר, כי חרף העובדה שהמערער הודה ובמסגרת הודאתו כאמור הורשע, יטען המערער כי כבר בשלבים המוקדמים הוא הודה כי אכן שתה בירה. בפועל גם כאשר פנה המערער לעו"ד לא באמת הבין את סעיפי העבירה לפיהם הואשם ואף לא הבין כלל את פשר הודאתו בסעיפי האישום. למותר לציין כי כבר בשלבים המוקדמים כאשר פנה המערער לבא כוחו לא הייתה תקשורת בסיסית בין המערער לבא כוחו וכן ככל שהזמן חלף יש לומר לא הייתה שום תקשורת בין המערער לבא כוחו. הראיה לכך, עולה בבירור מפרוטוקול הדיון כאשר אף בית משפט קמא מעביר ביקורת על התנהלות הסנגור הן לעניין הודאת הנאשם שלא היתה בהזדמנות הראשונה, בקשות דחיה וחזרה מכפירת הנאשם ימים ספורים לפני דיון הוכחות. פעולות אלו כאמור מצידו של בא כוח המערער דאז לא היה כלל בשיתוף המערער ולא היה לו בהם שום מושג. יוצא אפוא כי המערער אכן הודה באישומים ומעשים בשימת הלב שכל הודאתו מתייחסת לכך ששתה בירה, האומנם הודאתו בסעיפי האישום דומים עד מאד לכוונת הודאתו, אך יש בהם הבדל מהותי והשלכות משפטיות שונות אותם לא ידע המערער ולא הבין באמת על איזה אישומים אכן מדובר. ובמילין אחרות, מובהר בזאת הודאתו של המערער הייתה אך ורק לכך ששתה בירה, אולם הוא לא הודה בכך שנהג בשכרות?" (ההדגשה במקור - א.ד.). המערער אינו מבקש במסגרת הודעת הערעור לחזור בו מהודאתו אלא רק להחליף את סעיף העבירה כך שיורשע בעבירה אחרת - עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. בהמשך לטענות אלה טוען המערער גם כלפי גזר הדין שהוטל עליו ומציין כי מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר מצדיקות הפחתה מעונש המינימום. הוא מפנה לכך שנולדה לו בת, הוא נקלע לחובות ומצוי במצב כלכלי קשה כאשר כל פרנסתו נשענת על נהיגתו. עוד הוא מציין כי בית המשפט לא הביא בחשבון באופן מספק את הודאתו, את מקום מגוריו במטה בנימין ואת התשלום שבו נשא בשל השבתת הרכב. בדיון שהתקיים בעל פה נשאל הסנגור על ידי בית המשפט כיצד ניתן להתעלם מההודאה ומהכרעת הדין תוך שבית המשפט מציין כי המסלול הדיוני הוא חזרה מהודאה. הסנגור השיב בחיוב לשאלה אם המערער מבקשת לחזור בו מהודאתו. עם זאת הוא אישר כי אין מופיעה בקשה כזו בהודעת הערעור. בהמשך לכך טענו שני הסנגורים בכל הנוגע להכרעת הדין ולגזר הדין. בין היתר נטען כי סעיף העבירה אינו מתאים על רקע הודאת המערער בכך ש"שתה בירה" וכן כי ממצאי בדיקת המאפיינים שנערכו במקום לא העלו כי לא היה מסוגל לנהוג. המסקנה הנובעת מכך לדעתם של הסנגורים היא כי נפלה טעות בבדיקה. עוד הצביעו הסנגורים על הביקורת שהשמיע בית המשפט כלפי בא כוחו הקודם של המערער. פן נוסף של הטענות עסק בגזר הדין תוך עתירה לכך שייתן ביטוי לנסיבות האישיות של המערער. המשיבה התנגדה לבקשה לחזרה מהודאה וציינה כי למעשה הדבר התעורר ביוזמת בית המשפט מבלי שהסנגורים ביקשו זאת או טענו לכך. מכל מקום לשיטתה לא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה לחזרה מהודאה. היא הפנתה לכך שהבקשה, ככל שעלתה, הועלתה בערכאת הערעור, לאחר מתן גזר הדין, הטענות לעניין כשל בייצוג אינן נתמכות בדבר וכי לא נתבקשה תגובתו של הסנגור הקודם. אשר לעונש טוענת המשיבה כי נפסק עונש המינימום ואין כל נסיבות חריגות המצדיקות סטייה ממנו. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי כלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אשר לערעור המופנה כפי הכרעת הדין - הטענות המועלות כלפי ההודאה לא כללו בקשה לחזרה ממנה כפי שמאפשר סעיף 153 (א') לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי") ולמעשה אפשרות זו עלתה בתשובה לשאלת בית המשפט מבלי שהדבר נזכר בהודעת הערעור. מכל מקום, לא מתקיימים התנאים לחזרה מהודאה. סעיף 153 (א') לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי: "הודה הנאשם בעובדה, אם בהודיה שבכתב לפני המשפט ואם במהלך המשפט, רשאי הוא בכל שלב של המשפט לחזור בו מן ההודיה, כולה או מקצתה, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו." ככלל בין אותם נימוקים המתירים חזרה מהודאה מצויים מצבים שבהם מתקיים פסול בהודיה עקב פגם ברצון החופשי ובהבנתו של הנאשם את משמעות הודייתו, או אם ההודיה הושגה שלא כדין באופן המצדיק פסילתה (ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז (1) 577 (2002); רע"פ 5052/12 אביחי אלגלי נ' מדינת ישראל (9.7.2012), פסקה 7). עוד נקבע בפסיקה כי כאשר עומדת בבסיס הבקשה לחזרה מהודאה רצונו של המודה להוכיח את חפותו נכון שלא להכביד תמיד במשקלם של אותם "נימוקים מיוחדים" הנדרשים בסעיף 153 לחוק ולאפשר את החזרה מההודאה (ר' ע"פ 3754/91 מדינת ישראל נ' ד"ר קאסם סמחאת, פ"ד מה (5) 798, 802 (1991)). אף הנימוק של כשל בייצוג המשפט הוכר בפסיקה ככזה המאפשר חזרה מהודאה ואולם נקבע כי נדרשת התייחסותו של הסנגור לכך (ר' ע"פ 9145/11 עטא מרעי נ' מדינת ישראל, (1.5.13) (להלן: "מרעי") פסקה ט' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין). עיתוי הפנייה לאפשר חזרה מהודאה אף הוא נזכר כשיקול אם להיעתר לה וככל שזו באה לאחר מתן גזר הדין הרי ככלל חזרה מהודאה בעיתוי זה לא תתאפשר (מרעי, פסקה יא'; ע"פ 635/05 אמג'דת דענא נ' מדינת ישראל, (26.11.07), פסקה 12 לפסק דינו של כב' השופט ד' חשין). במקרה שלפני לא מתקיימים התנאים לאפשר חזרה מהודאה - גם אם היה הדבר מתבקש. השלב בו מדובר הוא שלב הערעור - לאחר שדינו של המערער נגזר. מלבד טענות בעלמא על קשיי תקשורת עם הסנגור - אין כל תימוכין לטענה לכשל בייצוג ולא הובאה כל התייחסות של הסנגור לטענות. בנוסף אין המדובר בהודאה הניתנת רק באולם בית המשפט אלא בהודאה בכתב שניתנה מספר ימים לפני ישיבת הוכחות שנקבעה. משכך, הרי שאין יסוד לבקשה - שכלל לא הועלתה עד לדיון לחזרה מהודאה ואין בסיס לערעור על הכרעת הדין. אף בערעור על גזר הדין אין ממש. על המערער הוטל עונש הפסילה המינימאלי בין היתר בשל כך שהמשיבה הסתפקה בכך. הנסיבות האישיות שצוינו אינן כאלה שיש בהן כדי להצדיק סטייה כלפי מטה מהעונש המינימאלי. כפי שנקבע "נהיגה בשכרות הינה אחת מן הגורמים המרכזיים לגרימתן של תאונות דרכים, אשר הפכו בשנים האחרונות ל"מכת מדינה", המסכנת את שלום הציבור ופוגעת בביטחונו. לפיכך מדיניות הענישה בעבירות אלה, מחייבת את בית המשפט לנהוג ביד קשה בנהגים שיכורים" (רע"פ 861/13 קאייס אחמד פנאדקה נ' מדינת ישראל (6.2.2013) פסקה 9 וההפניות שם). כך גם מצווה המחוקק בקובעו בסעיף 39א לפקודה כי יש להטיל עונש פסילה מינימאלי למשך 24 חודשים על מי שמורשע בנהיגה בשכרות. אף שסעיף 39א לפקודה מאפשר לסטות מעונש המינימום כאשר מתקיימות "נסיבות מיוחדות" אלה אינן יכולות להיות ניהול אורח חיים תקין ונורמטיבי וכך גם לא ריכוז העולה על המותר של אלכוהול בגוף במידה כזו או אחרת (רע"פ 2829/13 מור מוריאל נ' מדינת ישראל (29.4.2013) פסקאות 13-14) אלא מדובר במקרים חריגים ביותר (רע"פ 5613/09 יעקב אסרף נ' מדינת ישראל (14.7.2009)) ובמשורה (רע"פ 7507/08 שחר עוזיאל נ' מדינת ישראל (22.9.2008)). הנסיבות שתוארו על ידי באי כוחו של המערער אינם מקימים עילה להפחתת תקופת הפסילה שנקבעה ובאשר לשאר רכיבי גזר הדין לא מצאתי מקום להתערב. הערעור נדחה. משפט פליליחזרה מהודאהערעור