בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה-רמלה, כבוד השופט חגי טרסי, בתיק תת"ע 6231-07 שניתן ביום 17.06.2009. המערער הורשע על פי הודייתו בביצוע העבירה של נהיגה בשכרות מכוח סירוב להיבדק. מעובדות כתב האישום עולה, כי ביום 07.09.09, נהג המערער ברכב בהיותו שיכור בכך שהיה נתון תחת השפעת משקאות משכרים, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה. לחובתו של המערער 25 ה"ק, בעל רישיון נהיגה משנת 2001. העונש שנגזר על המערער- 1. קנס בסך 1,200 ₪ או 25 ימי מאסר תמורתו; 2. פסילת רישיון הנהיגה לתקופה של 24 חודשים, בניכוי 30 ימי פסילה מנהלית אותה ריצה המערער; 3. פסילת המערער מלקבל/ להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 4 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים; 4. שישה חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה בשכרות או נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. לטענת ב"כ המערער- 1. ב"כ המערער מבקש לאפשר למערער לחזור מהודיה,לטענתו זו הודיה בעובדה ולא הודיה בחזקה. כלומר, מי שמסרב להיבדק יחשב שיכור. אלא שלגבי הסירוב טען ב"כ המערער, כי מבחינה משפטית, עבירת הסירוב לא תקום בהיעדר אזהרה אודות העונש הצפוי וזאת על פי מצוות המחוקק. 2. לטענת ב"כ המערער על פי סעיף 64(א) (ב2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961- עבירת הסירוב, המשמעות המשפטית של הסירוב היא כי המסרב צפוי לעונש פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים. העונש הינו חלק מיסודות העבירה. מכאן, שהיה על השוטר להסביר למערער כי הוא צפוי בסירובו להיבדק ל- 24 חודשי פסילה בפועל, אפילו אם אינו שיכור בפועל. 3. לעניין החזרה מהודיה מפנה ב"כ המערער לע"פ 7063/08, יגאל טבלסי נ' מדינת ישראל, פס"ד מיום 11.06.09. שם אישר ביהמ"ש חזרה מהודיה מקום שההתנהלות " יצרה אצלו את האינטרס ההסתמכות כי ביהמ"ש יגזור עליו שישה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. משום כך הודה המערער בביצוע עבירת גרם מוות ברשלנות, אף כי דבק בחפותו עד לאותה עת". 4. עוד מפנה ב"כ המערער לרע"פ 4484/92, מפי כבוד הנשיא שמגר, שם אפשר ביהמ"ש חזרה מהודיה, על ידי ערכאת ערעור וזאת למרות שההודיה נעשתה כאשר המערער היה מיוצג בערכאה דלמטה. 5. ב"כ המערער מדגיש, כי המערער לא הבין את ההסבר וזאת לאור תגובתו לשוטר, לפיהם המערער חושש כי אם ייבדק הוא עלול להיחשב שיכור. והוא מצטט את האמור בדו"ח- "אני מסרב לעשות את בדיקה כי אני מפחד מהמכשיר שלכם כולה שתיתי וודקה רדבול חצי כוס ועוד תגידו שאני שיכור"( תגובת המערער על דו"ח האירוע). 6. לעניין נסיבותיו האישיות של המערער, כי נשוי ואב לילד בן 3.5, אשת המערער אינה אוחזת ברישיון נהיגה, עובדת בעבודות מזדמנות במשק בית. המערער מתפרנס מהפצת מוצרי צריכה והרכב משמש לו לפרנסה, ללא רישיון נהיגה עלול מעסיקו לפטרו. כמו כן, המערער תומך בהוריו הגרושים. אמו של המערער (בת 58), לאחר שלושה אירועי לב ושרויה במצב נפשי קשה. אביו של המערער( בן 58), עבר מספר ניתוחים והוא מוכר כנכה מל"ל. 7. זאת ועוד, מבקש ב"כ המערער לאפשר למערער חזרה מהודיה או לחילופין להשיב התיק לביהמ"ש קמא לצורך דיון מחודש, או לחילופי חילופין לאפשר למערער לנהוג לפרנסתו בשעות היום מהשעה 07:30-17:30, וזאת בהסתמך על החלטות שניתנו על ידי ביהמ"ש העליון, מפי כבוד השופט א. רובינשטיין במסגרת ע"פ 11035/05 דוד שטיינברגר נ' מדינת ישראל; וכן מפי ביהמ"ש זה בתיק עפ"ת 1057-06-09 אליהו גיעאן נ' מדינת ישראל. לטענת ב"כ המשיבה- 1. מדובר בתיק זה במקרה מובהק בו העונש הולם את חומרת המעשה. אין זה המקרה בו יש לחרוג מהעונש שנגזר. לאור עברו התעבורתי של המערער היה צורך להחמיר עימו מעבר לעונשי המינימום. 2. לא נגרם למערער שום עיוות דין המצדיק חזרה מהודיה. עוד טוענת, כי מקום בו הנאשם היה מיוצג אין שום עילה לחזרה מהודיה. מפנה לפסק דינו של השופט טרסי בביהמ"ש קמא. לגופו של עניין, דין הערעור להידחות מהטעמים כדלקמן- 1. אדגיש כי הכרעת דינו של ביהמ"ש קמא אינה מבוססת על משמעות הסירוב, בפני בית המשפט קמא ראיות להוכחה כי הנאשם נהג בהיותו שיכור בשכרות, ריח חריף של אלכוהול שנדף מפיו כעולה מבדיקת המאפיינים. ראה האמור בעפ"ג 07-12-1764 מחוזי מרכז, אמדורסקי נ' מ"י, הדגיש ביהמ"ש קמא העמדה, כי הדרך המדעית אינה הדרך היחידה להוכחת נהיגה בשכרות. ראו ע"א סודקי עודה נ' מ"י פ"ד מ (4) 24: "... כפי שיובהר להלן פסיקה עקבית של בית המשפט העליון למן פסק דין סודקי עודה בנובמבר 1986 ועד היום, קובעת במפורש כי ניתן להרשיע בעבירה של שיכרות על סמך בדיקת מאפיינים ואין צורך בבדיקה מדעית של ריכוז האלכוהול לשם ביסוס הרשעה כאמור. ובלשונו של כב' הנשיא שמגר: "העיון בהוראותיו של החוק ושל התקנות מלמד, כי המחוקק אכן קבע דרכי בדיקה מיוחדות, אשר להן חייב נוהג רכב להכפיף את עצמו בתנאים הקבועים בחוק ובתקנות שהותקנו מכוחו, והוא גם קבע אמות מידה לגבי אחוז האלכוהול, אשר אם התקיים אסור נהיגת רכב אותה שעה. אולם, מנוסחו של הסעיף אין ללמוד, כי נקיטת דרך ההוכחה בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב (נשיפה, בדיקת דם או בדיקת שתן) היא תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה על סעיף 62 לפקודה או על תקנה 26 לתקנות, וכי אין להרשיע אדם בנהיגה אסורה כאמור בסעיף 62 (3) או בתקנה 26 על פי ראיות אחרות המוכיחות את שיכרותו". (ענין עודה ע' 467). לענין הרשעה בשכרות ללא ראיה מדעית ראו: רע"פ 2073/08, חיים ברבי נ' מדינת ישראל - מאגרים משפטיים 9/3/08; רע"פ 10284/07 רועי קדוש נ' מדינת ישראל - מאגרים משפטיים - 22/1/08; ע"פ 424/90, לב נ' מדינת ישראל פ"ד מ"ד (3) 741 בעמ' 742; ע"פ 5002/94, ירמיהו בן איסק נ' מדינת ישראל פ"ד מט' (4) 151 בעמ' 158, 161; ע"פ 140/98, חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 225 בעמ' 235-236; רע"פ 3503/04, יוסף אהרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (4) 673, 676; רע"פ 9396/04, דני קרט נ' מדינת ישראל - מאגרים משפטיים - 23/11/04; רע"פ 3503/04, יוסף אהרון נ' מדינת ישראל - מאגרים משפטיים. 2. פסיקה עקבית של בית המשפט העליון קבעה, לא אחת, כי דרך הוכחה מדעית בדבר קיומו של אחוז אלכוהול אסור בעת הנהיגה ברכב, איננה תנאי בל יעבור להרשעה בעבירה לפי סעיף 62 לפקודת התעבורה. מכאן שניתן להוכיח נהיגה בשכרות אף ללא הסתמכות על בדיקה מדעית. 3. לעניין סירובו של הנאשם להיבדק נאמר רבות בפסיקה, לעניין זה אני מסכימה עם דברי כב' השופט ד"ר אברהם טננבוים בת"פ (י-ם) 630/07: "לאחרונה ניכרת מגמה שבה מסרבים נהגים להיבדק בדרכים שונות. קשה להתחמק מהתחושה שסירובים אלו רחוקים מלהיות מקריים. מדובר בבדיקה פשוטה יחסית שאינה דורשת כוח פיזי רב במיוחד ובדרך כלל אדם יכול לעשותה בקלות יתרה. הסירובים מתרוצים שונים מעוררים תמיהה". כן ראה לעניין זה ב"ש 923/07 ברק לירן נ' מ"י כב' השופטת רות לבהר שרון מחוזי: "מטרת המחוקק היתה להילחם בנגע של מי שנוהגים תחת השפעת משקאות חריפים. לצורך כך קבע המחוקק חזקה משפטית בסעיף 64 ד (א) לפקודת התעבורה לפיה מי שסירב להיבדק - ראו אותו כמי שנוהג בשיכרות. תיקון זה לחוק נובע מכך שנהגים סרבו להיבדק במכשיר הנשיפה מחשש שניתן יהיה להוכיח מצב של נהיגה בשיכרות. המחוקק, שביקש להפוך את הסירוב להיבדק ללא כדאי קבע לעבירת הסירוב אותה רמת ענישה של מי שהוכח שנהג בשיכרות, בהגדירו את מי שסירב להיבדק כמי שנוהג בשיכרות וזו לשון סעיף 64 ד (א): "סירב נוהג ברכב... לתת בדיקה לפי דרישת שוטר... יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62 (3)". לכן נקבע כי "מי שסבור שאינו שיכור יתכבד ויעבור את הבדיקה שעשויה להוכיח את חפותו" (ע"פ 40253/07 י-ם אילני נ' מדינת ישראל)". 4. דין טענת ב"כ המערער, כי למערער לא הוסבר כראוי השלכת "סרובו להבדק" דינה להדחות, עיון במסמך בכותרת "תחקור חשוד" סעיף 8 ממנו נדרש עורך התחקור לציין ההסבר שנתן ב-3 אפשרויות. הראשונה: "נהג רכב או מורה נהיגה המסרב לדרישת שוטר לתת דגימת נשיפה לבדיקה, רואים אותו כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות, שעונשה פסילה בפועל שנתיים לפחות ועונשים נוספים הקבועים בחוק, וכי גם טעמים רפואיים אינם עילה מוצדקת לסרב להיבדק". השנייה:מתייחס לסרוב לבדיקת מתן שתן, גם כאן מצוין כי העונש הוא שנתיים פסילה. עורך המסמך סימן את ההסבר הראשון. המערער סרב לחתום, אילו היה טורח לקרוא היה יודע על שנתיים פסילה מתוך הכתוב מעבר להסבר שקיבל, כפי שעולה מתוך המסמך. 5. זאת ועוד, נימוקו לעצם סירובו להבדק- "אני מסרב לעשות בדיקה כי אני מפחד...ועוד תגידו שאני שיכור". עולה פחד המערער שנא ממצאי הבדיקה יגלו שהוא שיכור ולא נתן דעתו לתוצאת הסרוב - שמשמעותה נהיגה בשכרות. 6. לא מצאתי להתערב בעונשו של בית משפט קמא, שכן ראוי הוא ותואם מדיניות הענישה. כי בית משפט של ערעור לא בנקל יתערב בעונש שגזר בית משפט קמא. יפים הדברים שנאמרו בנסגרת ע"פ 3712/08, אליעזר שוובר נגד מדינת ישראל: "ואם כך הוא לגבי ערכאה דיונית, קל וחומר כך הוא לגבי ערכאת ערעור, אשר בכל מקרה, וגם בלא הסדר טיעון, מגביל את התערבותו בענישה שנקבעה בידי הערכאה הדיונית למצבים חריגים של סטייה ממדיניות ענישה ראויה". הערעור נדחה. משפט פלילימשפט תעבורהשכרותחזרה מהודיה