1. רקע: התובעת הינה חברה בע"מ, העוסקת ביזמות ובנייה. הנתבעים 1-2 ו-3 הינם רוכשי דירות מהתובעת בבניין שהקימה ברח' ז'בוטינסקי 43 בנהריה. הנתבעות 4 ו-5 הינן גופים סטטוטוריים האחראים, בין היתר, למתן ו/או חידוש היתרי בנייה ולאכיפת חוקי התכנון והבניה בתחום העיר נהריה. כנגד הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "איפרגן") ניתן ביום 17.09.2000 פס"ד בביהמ"ש המחוזי בחיפה, מפי כב' השופט מ.נאמן בת.א. 10536/96, לפיו נאכף עליהם לקיים חוזה נוסף שחתמו עם התובעת לרכישת קרקע המיועדת לבניית דירה נוספת (עשירית) בבניין והם חויבו לשלם לתובעת "סכום השווה ל- 97,500 דולר לפי השער היציג של 30.10.97" בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאותו יום עד יום התשלום בפועל. בסעיף 67 של פסה"ד נקבע: "כנגד התשלום האמור וכתנאי לו, תפקיד גדילן בידיו הנאמנות של עו"ד נביא, ב"כ איפרגן את היתר הבניה לדירה העשירית..... ". איפרגן ערערו על פסה"ד לביהמ"ש העליון, אך ערעורם נדחה בפסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 10.06.01 בע"א 7706/01. לטענת התובעת, בהתאם לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, כל שעליה לעשות בעניין ההיתר, הוא להפקיד את היתר הבניה המקורי לדירה העשירית, אשר היה בתוקף בעת שנכרת ההסכם שנאכף על איפרגן בפסה"ד. כל היתר, לטענתה, הוא באחריות איפרגן ולטיפולם. לטענת איפרגן, מאחר ותוקף ההיתר לדירה העשירית פקע כתוצאה מהזמן שחלף תוך כדי ההליכים המשפטיים, על התובעת לדאוג לחידוש תוקף ההיתר על מנת לעמוד בתנאי הקבוע בסעיף 67 הנ"ל לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי. התובעת ניסתה, לטענתה, ללכת לקראת איפרגן ולמנוע הליכים משפטיים נוספים, ולפיכך, הגישה לנתבעות 4 ו-5 בקשה מתאימה לחידוש תוקפו של היתר הבניה. ואולם, תוקף ההיתר לא חודש בשל עמדת הנתבעות, לפיה מאחר שבשתי דירות בבניין (דירת איפרגן הראשונה ודירת ניסים) התבצעה ע"י הדיירים בנייה בלתי חוקית, אשר "נגסה" ביתרת אחוזי הבניה אשר היו מיועדים לדירה העשירית, הרי שיש "לנכות" את אותם מטרים שנבנו באופן בלתי חוקי מהשטח המיועד לדירה העשירית, באופן שאינו מאפשר את חידוש תוקף היתר הבנייה המקורי לגביה, או מתן היתר חדש לאותה תוכנית מקורית. הבניה הבלתי חוקית, אשר התייחסה ל"שטחים עיקריים" הרלוונטים לעניין הדירה העשירית, התבצעה הן ע"י איפרגן עצמם בדירתם (כיסוי פרגולה קיימת והגדלת שטח מגורים בקומה ד' בצד המזרחי של המבנה) והן ע"י הנתבע 3 (להלן: "ניסים"), אשר בנה גגון רעפים מעל פרגולה קיימת. לטענת התובעת, היא פנתה אל הנתבעות 4 ו-5, על מנת שיפעילו את סמכויותיהן עפ"י החוק לשם הריסת הבניה הבלתי חוקית הנ"ל, ומכל מקום- שלא יתחשבו בה לעניין זכותה של התובעת לבנות את הדירה העשירית, אך פניותיה לא הועילו. בכך, הפכו הנתבעות 4 ו-5 את התובעת, לטענתה, לבת ערובה של מפירי החוק. בשלב מסוים הודיעו איפרגן, כי פירקו חלק מהבניה הבלתי חוקית שלהם, וכי הם מוכנים לכך שיתרת שטח הבניה הבלתי חוקית בדירתם "תנוכה" משטח הדירה העשירית שתבנה על ידם. אולם, הם לא היו מוכנים לנכות באופן דומה גם את יתרת 6.4 מ"ר של הבניה הבלתי חוקית בדירת נסים ועמדו על כך שינתן היתר בניה לגבי כל השטח שהיה מיועד לדירה העשירית, למעט אותו שטח שנותר בנוי על ידם כאמור. הנתבעות 4 ו-5 מסרו לתובעת, כי מתנהל כנגד ניסים הליך משפטי פלילי בגין הבנייה הבלתי חוקית בדירתו, בו עותרות הנתבעות הנ"ל למתן צו הריסה, אך בתאריך 16.03.2003 הן ביטלו את כתב האישום, לאחר שנחה דעתן כי העבירה התיישנה כבר בעת הגשת כתב האישום על ידן. התובעת פתחה כנגד איפרגן תיק בהוצל"פ בנסיון לגבות את חובם הפסוק, ובמקביל היא הגישה את תביעתה זו. לטענת התובעת, הנתבעות התרשלו גם בכך שלא הפעילו במהירות וביעילות את האמצעים המנהליים והמשפטיים שהחוק העמיד לרשותן לצורך הריסת הבנייה הבלתי חוקית שבנו איפרגן וניסים וגם בכך שלא ביקשו להמיר מייד את כתב האישום שהוגש כנגד ניסים בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשאה, על פי סעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה. לפיכך, התובעת מבקשת כי ביהמ"ש יצהיר כלפי איפרגן, כי מסירת היתר הבניה המקורי לדירה העשירית לידיו הנאמנות של עו"ד נביא היוותה מילוי נכון ומלא של התנאי האמור בסעיף 67 לפסה"ד של ביהמ"ש המחוזי הנ"ל. לחילופין, אם ייקבע כי היתר הבניה הינו היתר בניה שתוקפו חודש ו/או היתר בניה חדש ותקף ביום מסירתו לעו"ד נביא כאמור, תובעת התובעת לחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לה סך של 97,000 דולר ארה"ב. בנוסף או לחילופין תובעת התובעת, לצוות על איפרגן וניסים לפרק ולהרוס לאלתר את כל הבניה שהוספה על ידם בבניין. לטענת הנתבעים 1 ו-2 (להלן: "איפרגן"), יש לדחות את התביעה על הסף ולקבוע כי תנאי למימוש פסה"ד המחוזי הוא מסירת היתר בניה תקף, שכן אין כל משמעות להיתר שפג תוקפו עוד בטרם ניתן פסה"ד הנ"ל. לטענתם, היתר הבניה שנמסר לב"כ הנתבעים הינו מיום 11.12.96. היתר בניה זה פקע כבר בתאריך 11.12.97. היתר זה ניתן היה לחדש עד יום 11.12.2000, אך חברת גדילן פנתה לעיריית נהריה לחידוש ההיתר רק לאחר חודש יוני שנת 2001, דהיינו כ-4 שנים לאחר פקיעת ההיתר, כאשר לא היה כבר באפשרותה לחדשו אלא רק להגיש בקשה להיתר מתחילתה. לטענתם, לאי השגת היתר הבניה לבקשתה של גדילן אין כל קשר אליהם, שכן הם עצמם פירקו פרגולה על מנת לאפשר מתן ההיתר והם אף הסכימו לקזז את החריגה בדירתם מאחוזי הבנייה בהיתר החדש. לטענת איפרגן, החריגה בחדר השינה בביתם נבנתה על ידי התובעת בעצמה. כאשר הנתבעים קיבלו החזקה על דירתם, החריגה הנ"ל הייתה בנויה ע"י התובעת ובעלי המקצוע שלה. זאת ועוד, לטענתם, מנהל התובעת עצמו, איתן הראל, עמד וניהל את העבודה בבניית החריגה עוד בטרם קבלת מפתחות הדירה. לטענת איפרגן, הם מילאו את חלקם בפסה"ד ואין הם חייבים לתובעת דבר. מאז מתן פסה"ד הם ממתינים להיתר הבניה על מנת לגשת לבנק למשכנתאות ולקבל מיידית משכנתא לטובת התובעת, וכל עוד לא יומצא להם היתר בניה תקף אין עליהם כל חובה למלא אחר הוראות פסה"ד. הנתבעות 4 ו-5 טענו כטענה מקדמית, כי אין כל יריבות בינן לבין התובעת. לטענתן, הן פעלו בהתאם לתפקידן הסטטוטורי ועל פי דין וכי אין כל קשר סיבתי בין האירוע נשוא התביעה והנזקים הנטענים, המוכחשים על ידן, לבין מעשיהן, תפקידיהן או אחריותן. לגופו של עניין טוענות הנתבעות, כי תוקפו של היתר הבנייה פג בשל חלוף הזמן ואכן נדרשה התובעת להגיש בקשה חדשה. לפי חוק התכנון והבנייה בודקת הוועדה את המצב הקיים, לרבות חריגות הבנייה, ככל שהן קיימות. גדילן נשארה בעלת המקרקעין והדירות בהם, וממילא חישובי השטחים נספרים על כל שטחי הבניין שבבעלותה, וחריגות בנייה מיוחסות לה, כבעלת המקרקעין. לטענת הנתבעות, אם ברצון התובעת לקבל היתר כנטען, עליה לפעול בעצמה להריסת חריגות הבנייה. למרות שהתובעת לא פעלה ע"מ להרוס את הבנייה הבלתי חוקית בשטחה שלה, הנתבעות טוענות, כי הן פעלו בכל דרך אפשרית כנגד הנתבעים 1-3, תוך הפעלת סמכויותיהן על פי החוק- בדירתם של איפרגן נמצאה חריגת בנייה, ולפיכך הוצא צו הריסה מנהלי לגגון שנבנה בחריגה ובלא היתר בנייה כדין. הגגון הוסר לבסוף, אך הייתה חריגה נוספת בשטח של כ- 6 מטרים, אשר בגין בנייה בלתי חוקית זו הוגש נגד איפרגן כתב אישום, והתיק עדיין מתנהל בימים אלו. גם כנגד הנתבע 3 הוגש כתא"ש, אך לאחר שהתברר כי העבירה התיישנה הוחלט כי כתב האישום יבוטל. הנתבעות 4 ו-5 שבות ומציינות, כי התובעת, יזמית הבנייה ומקימת הבניין נשוא התביעה, היא שהייתה צריכה להתריע על החריגות הנטענות ולפעול על מנת להקטין את נזקה, וכי הן, מיד לאחר גילוי החריגות בנכס נשוא התובענה, נקטו בהליכים למיצוי הדין עם הנאשמים. הצדדים הסכימו על הכרעת התביעה לפי סיכומים שיוגשו, תוך ויתור על חקירת העדים, מבלי להודות בנכונות גרסתם. בהתאם לכך הוגשו הסיכומים. יצויין, כי לאור הסכמה זו, טענת הנתבעות 4 ו- 5 שויתור על חקירת המצהיר מטעמם יש לו משמעות של הסכמה לדבריו היא טענה שאינה הוגנת ואינה נכונה. מאחר שהנתבע מס' 3, מר עודד ניסים, לא הגיש כתב הגנה ואף לא התייצב לדיונים שנקבעו בתיק זה, על אף שכתב התביעה וההזמנה לדין נמסרו לו כדין, ניתן כנגדו ביום 19.02.2004 פסק דין בהיעדר הגנה. 2. פסק הדין של ביהמ"ש המחוזי: בפסק דינו של כב' השופט נאמן, מיום 17.09.2000 נקבע, כי על גדילן להפקיד בידיו הנאמנות של עו"ד נביא את היתר הבניה לדירה העשירית, וזאת כנגד התשלום לרכישת קרקע המיועדת לבניית דירה זו וכתנאי לו. המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה- מה הכוונה ב"היתר הבניה לדירה העשירית". האם הכוונה להיתר המקורי מתאריך 11.12.96, כפי שסברה התובעת, או שמא הכוונה להיתר בניה תקף, כפי שטוענים הנתבעים? התשובה למחלוקת זו נעוצה בפרשנות שיש לתת לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי. פסק דין זה יש לפרש על פי התכלית העומדת ביסודו (הסובייקטיבית והאובייקטיבית). תכלית זו היא המטרות, היעדים, האינטרסים הערכים, המדיניות והפונקציה שהטקסט נועד להגשים, כשהלשון קובעת את גבולות התכלית (א. ברק, פרשנות תכליתית במשפט, עמ' 397). במקרה דנן, אין חולק, כי היתר הבניה, אשר נמסר לב"כ הנתבעים 1 ו-2, לא היה בתוקף כבר ביום מתן פסק הדין המחוזי. על פי תקנה 20א (א) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל- 1970, יכול מוסד התכנון לחדש את תוקף ההיתר, לבקשת בעל ההיתר או בעל זכות בנכס (ההדגשה לא במקור מ.ר.), בהתקיים המקרים המופיעים בסעיף, ובעניינינו- לבקשת גדילן. אמנם, ביהמ"ש המחוזי קבע, בהמשך סעיף 67 לפסק דינו, כי על גדילן להפקיד בידיו הנאמנות של ב"כ הנתבעים 1 ו-2, פרט להיתר הבניה לדירה העשירית, גם "יפוי כח בלתי חוזר, בו מיפה גדילן את כוחו של עו"ד נביא לחתום בשמה ובמקומה על כל מסמך שיהיה בו צורך להקמת הדירה העשירית בבניין"... לגישת התובעת, מכאן ניתן ללמוד על כך שמחובתה לדאוג להעברת היתר הבניה לדירה העשירית, דהיינו להיתר המקורי, וכי על ב"כ הנתבעים 1 ו-2 לדאוג להשגת היתר בניה בתוקף, בין אם על ידי חידוש תוקפו ובין אם על ידי קבלת היתר בניה חדש. אולם, לא לכך הייתה כוונת ביהמ"ש המחוזי. התובעת היא שהוסיפה, על דעת עצמה, ביפוי הכח שמסרה לב"כ הנתבעים, כי היא מייפה כוחו גם לחידוש תוקפו של ההיתר ו/או להוצאת היתר חדש כאמור. זו לא הייתה החלטת ביהמ"ש המחוזי, ולא לכך הייתה הכוונה בהחלטתו למתן ייפוי הכח. התכלית העומדת ביסוד פסק הדין המחוזי, הינה הקניית אפשרות לנתבעים 1 ו-2 לקבל היתר בנייה לדירתם - הדירה העשירית בבניין. לשם כך נדרש היתר בניה תקף ולשם כך הם נדרשו לשלם את הסכום של 97,500 $. מסירת היתר בניה אשר תוקפו פקע כבר ביום מסירתו הינה חסרת ערך, שכן באותו מועד תוקפו פג והנתבעים 1 ו-2 לא יכולים לעשות דבר עם היתר בניה זה. לפי האמור בפסק הדין, אין זה הגיוני שבית המשפט החליט שעל איפרגן לשלם 97,000 דולר כנגד קבלת מסמך בעל ערך נוסטלגי בלבד. מכאן, שמשמעות פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא שהתנאי לתשלום על ידי איפרגן היא מסירת היתר בניה תקף. לפיכך, משמסרה התובעת את היתר הבניה המקורי לדירה העשירית לידיו הנאמנות של עו"ד נביא, ולא היתר בניה בתוקף, הרי שלא מילאה את האמור בסעיף 67 לפסק הדין של ביהמ"ש המחוזי. ואולם, בכך לא סגי, שכן השאלה העובדתית היא מי מנע מהיתר הבניה להיות תקף. אם גדילן נושאת באחריות לכך שלא ניתן היתר בניה תקף, הרי שאין היא זכאית לסכום שנקבע אלא כאשר תמציא היתר בניה תקף. אם איפרגן נושאים באחריות לכך שלא ניתן לקבל בשלב זה היתר בניה תקף, הרי שאין הם רשאים להסתמך על אי קיומו של התנאי. לפי סעיף 27 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), חוזה שטעון רשיון לפי חיקוק, חזקה שקבלתו של ההיתר היא תנאי מתלה. לפי סעיף 28 (א) לחוק החוזים (חלק כללי), אם היה חוזה מותנה בתנאי מתלה וצד אחד מנע אתץ קיום התנאי, אין הוא זכאי להסתמך על אי קיומו. אמנם, בחוק החוזים מדובר בחוזה ואילו כאן מדובר בחיוב הנובע מפסק דין, אבל, ראשית, פסק הדין לא בא אלא לאכוף את החוזה, ושנית, בסעיף 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) נקבע כי הוראות החוק יחולו בשינויים המחוייבים גם על חיובים שאינם נובעים מחוזה. 3. בקשה לחידוש היתר הבניה: התובעת הגישה ביום 27.09.00 לנתבעות 4 ו-5 בקשה מתאימה לחידוש תוקף היתר הבניה, אך תוקף ההיתר לא חודש, בשל הבנייה הבלתי חוקית שבוצעה על ידי הנתבעים 1-2 ו-3, כאמור לעיל. אין ספק, שהנתבעים 1 ו- 2 אינם אחראים לבניה הבלתי חוקית שנעשתה על ידי הנתבע 3. לטענת הנתבעים 1 ו-2 חריגת הבניה בדירתם נבנתה על ידי התובעת בעצמה עוד לפני קבלתם את החזקה בה, בפיקוח מנהל גדילן. להסיר ספק', אנו עוסקים בבניה בלתי חוקית במרפסת בשטח של כ- 6 מ"ר שאינה הבנייה הבלתי חוקית של הפרגולה, שאותה קירו איפרגן ולאחר מכן הסירו את הקירוי. הנתבעים 1 ו-2 לא הוכיחו, שבניה זו נבנתה על ידי התובעת עצמה עוד לפני קבלת החזקה בדירה. החשבוניות שצורפו לתצהירו של מר איפרגן מוכיחות שאיפרגן רכשו גגון למרפסות וחולנות ותריסים בסוף נובמבר 96, אך זאת, לאחר שכבר ניתן צו הריסה בגין אותם 6 מ"ר ביום 21.10.96. זהו אינו מוכיח שחריגת הבניה נבנתה על ידי גדילן. מנגד, עומדת בקשת איפרגן למתן צו מניעה שימנע את הריסה, מיום 6.11.96, שבה הצהיר איפרגן שהוא בנה את חריגת הבניה במרפסת. לפיכך, על פי הראיות שבפני, אני קובע כי הנתבעים 1 ו- 2 ולא התובעת הם שבנו את חריגת הבניה במרפסת, ובגינה לא חודש היתר הבניה. יתר על כן, אם לא היו איפרגן בונים את חריגת הבניה בודאי לא היו מסכימים ששטח זה ינוכה מהדירה העשירית. השאלה היא, מה התוצאה של הודעתם שהם מסכימים שיתרת שטח הבניה הבלתי חוקית בדירתם "תנוכה" משטח הדירה העשירית שתיבנה על ידם. בסיכומי הנתבעות 4 ו- 5 נאמר בסעיף 22.5 כי לאור העובדה שאיפרגן הצהיר על נכונותו שיופחתו מהדירה העשירית אחוזי הבניה אשר ביצע כחריגה בדירתו, הרי ממילא החריגה הנ"ל לא מהווה מכשול למתן היתר בניה לדירה העשירית שכן באמצעות קיזוז השטחים החריגה של איפרגן לא תביא לידי סטיה ניכרת מאחוזי הסבניה המותרים בבנין. זאת עובדה שלא הוכחה בתצהירו של מר לוי מטעם הנתבעות 4 ו- 5, אך היא הודאת בעל דין המחייבת אותן. נטען גם שבשל חריגת הבניה של הנתבע 3 לא ניתן ההיתר. על פי פרוטוקול הועדה מיום 29.7.04, נאמר שהשטח הקיים שהמוצע הוא 967.25 מ"ר שהם 113%, וזה גם המותר, וכי השטח הבנוי בפועל הוא 979.35 מ"ר שהוא 114.4%, ולכן זו סטייה ניכרת עד שלא יהרסו 12.1 מ"ר בחריגה. החריגה של של הנתבע 3 היתה כ- 6 מ"ר והחריגה של הנתבעים 1 - 2 (איפרגן) היתה כ- 6 מ"ר. מכאן, שרק הריסה של שניהם ביחד היתה יכולה להביא למתן היתר. הסכמת איפרגן לניכוי שטח החריגה מהדירה העשירית, לא היתה מספיקה למתן היתר והריסת החריגה שלהם לא היתה מספיקה למתן היתר. לפיכך, נדחתה הבקשה לחידוש היתר הבניה. על פי העובדות האמורות, איפרגן נשאו באחריות משותפת עם הנתבע 3 לאי מתן ההיתר, אך הסכמתם לקיזוז החריגה משטח הבניה של הדירה העשירית, שהיתה אמנם מחייבת תכנון מחדש של הדירה העשירית, והיתה אמנם מאוחרת, ריפאה את המניעה שמנעו את מתן ההיתר. על כן, לא ניתן לטעון כלפי איפרגן שהם שמנעו את קבלת ההיתר ולכן אינם יכולים להסתמך על אי קבלתו. לפיכך, דין התביעה כנגד איפרגן להידחות. אין התובעת זכאית כלפי איפרגן להצהרה שדי במסירת היתר הבניה המקורי להיות קיום של תנאי סעיף 67 בפסק הדין של בית המשפט המחוזי, ואין איפרגן חייבים בתשלום הסכום שנקבע כל עוד לא נמסר להם היתר בניה תקף. 4. הריסת התוספת החריגה בודאי שהתובעת זכאית כלפי הנתבע 3 לסעדים שביקשה. כלפי איפרגן ביקשה לחילופי חילופין להורות על הריסת התוספת החריגה. זאת, לאור ההסכם בין הצדדים שאסר על בניה ולאור הוראות הדין האוסרות על בניה בניגוד להיתר. דין בקשה זו של התובעת להידחות. נושאים אלה עלו בדיון בבית המשפט המחוזי, ומשניתן פסק דין מוזגו הוראות ההסכם בפסק הדין ואין לתובעת אלא פסק הדין כלפי איפרגן. יתר על כן, לאור ההסכמה ששטח החריגה ינוכה משטח הדירה העשירית, אין בתוספת בדירת איפרגן כל פגיעה בזכויות התובעת ובנסיבות אלה, אין זה קיום בתום לב ובדרך מקובלת של זכותה של גדילן, אם תדרוש הריסת התוספת שנבתנה על חשבון אחוזי הבניה שממילא עתידים להגיע לידי איפרגן. על כן, דין התביעה כנגד איפרגן להידחות. 5. התביעה כנגד הנתבעות 4 - 5 ראינו כבר שכנגד הנתבעים 1 ו- 2 לא היה צריך להרוס את חריגת הבניה שלהם, מאחר שנמצא לה תיקון על ידי ניכוי שטח החריגה מהדירה העשירית. הבעיה העיקרית שנותרה בדרך למתן היתר בניה היתה חריגת הבניה של הנתבע 3. הנתבעת 4 הגישה כנגד הנתבע 3 כתב אישום, אך כיוון שכתב האישום הוגש לאחר שנים, והעבירה התיישנה הוחלט לבטל את כתב האישום כנגדו, כך שהבעיה שבגינה לא חודש תוקף היתר הבניה- נותרה על כנה. פרט להגשת כתב האישום כנגד הנתבע 3 כאמור לעיל, לא עשו הנתבעות 4 ו-5 דבר על מנת להרוס את בנייתו הבלתי חוקית ולחדש את תוקף היתר הבניה. האם בכך התרשלו הנתבעות 4 ו-5? התובעת מעלה כנגד הנתבעות 4 ו-5 שתי טענות. האחת, כי הנתבעות מנעו ממנה שלא כדין את חידוש היתר הבניה שניתן בשעתו לדירה הנוספת בדירה נשוא התביעה או הוצאת היתר חדש, והשניה, כי הנתבעות התרשלו והפרו חובותיהן על פי דין, בכך שהן נמנעו מלהפעיל את סמכויות הפיקוח ואת האמצעים המנהליים, המעשיים והמשפטיים שהחוק העמיד לרשותן לצורך קיום פיקוח ומעקב יעיל אחר הפרות חוקי הבניה בעיר נהריה ולצורך אכיפתם היעילה של חוקים אלו, באופן שהבניה הבלתי חוקית שבנו הנתבעים 2,1 ו-3- תיהרס. בכתב הגנתן, טענו הנתבעות 4 ו-5 כטענה מקדמית, כי אין כל יריבות בינן לבין התובעת. לטענתן, הן פעלו בהתאם לתפקידן הסטטוטורי ועל פי דין ואין כל קשר סיבתי בין האירוע נשוא התביעה והנזקים הנטענים, המוכחשים על ידן, לבין מעשיהן, תפקידיהן או אחריותן. טענה זו לא חזרה בסיכומיהן, ולפיכך אני מסיק כי נזנחה, כך שאין מקום לדון בה. לגופו של עניין טענו הנתבעות, כי ההחלטה לדחות את הבקשה לחידוש תוקף היתר הבניה ניתנה על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה, אשר פעלה על פי התקנות, לפיהן הייתה מנועה מלחדש את היתר הבניה, בשל החריגה בבניה. אשר להתרשלות, טוענות הנתבעות, כי הן נקטו בצעדים העומדים לרשותן למיצוי הדין עם הנתבעים 1-3 באשר לחריגות שנעשו בנכס נשוא התביעה, וביניהן הגשת כתבי אישום. הנתבעות טוענות עוד, כי אין התובעת יכולה להעלות כנגדן טענות בכל הנוגע לאי ביצוע חובתן לכאורה, כאשר התובעת עצמה לא עשתה דבר ממשי ע"מ להרוס את הבניה הבלתי חוקית בשטחה שלה. אין חולק, כי תוקפו של היתר הבניה לדירה העשירית לא חודש בשל בניה בלתי חוקית על ידי הנתבעים 2,1 ו-3. וועדת התכנון והבניה קבעה, כי משקיימת סטייה ניכרת באחוזי בניה, כל עוד לא נהרסה הבניה שנבנתה ללא היתר, נדחית הבקשה לחידוש היתר הבניה. מאחר שגדילן היא בעלת הבנין, היא הנושאת באחריות לבניה כלפי הועדה המקומית. העובדה שהיא טוענת שהדיירים בנו בניגוד לרצונה, אינה משנה את אחריותה, והיה עליה לפעול באמצעים הראויים כלפי מי שלמרות הוראות החוזה ולמרות שהיא בעלת הבנין בנו על רכושה, כשם שהיתה פועלת לגבי כל פולש. על כן, אני דוחה את טענת התובעת כי הנתבעות לא היו רשאיות להתנות את היתר הבניה בהסרת החריגה. הנתבעים 1 ו-2 הסירו את אחריותם לעיכוב חידוש תוקף ההיתר, בהורסם את הפרגולה ובהגיעם להסכמה כאמור לעיל, כך שלמעשה, תוקף היתר הבניה לא חודש עד עצם היום הזה, רק בשל בניה בלתי חוקית של הנתבע 3. פסק הדין המנחה בענין אחריותה של ועדה לתכנון ולבניה בנזיקין כלפי בעלי הקרקע הוא ע"א 653/97 מרכז ברוך וצפורה בע"מ נ' עירית תל אביב נג (5) 817. לפי פסק דין זה, יש להבחין בין מעשים שהם בגדר של פעולות פיקוח, שבו חל חריג שיקול הדעת והרשות לא תחוייב בפיצוי, לבין מעשים שהם פעולות ביצועיות של הרשות עצמה. לטענת הנתבעות, פעולותיה הן פעולות של פיקוח ולא של ביצוע ולכן אינן אחראיות בנזיקין. בפסק דין זה נקבע בין היתר כי עיכוב בביצוע פעולות אישור התוכניות עשוי להקים התרשלות, גם אם ביחס לשאלה אם יש לאשר את התוכניות אין לקבוע חובת זהירות, תוך הסתייגות מדברי השופט שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי מח (3) 45. אכן, פעולת הועדה בהחלטתה אם לאשר את היתר הבניה אם לאו אינה מקימה חובת זהירות לפי פ"ד לוי שכן זו פעולת פיקוח הנמצאת בשיקול דעת. עיכוב בלתי סביר במתן החלטה זו או אחרת עשוי להקים אחריות בנזיקין. בעניננו, העובדה שהועדה המקומית לא פעלה לפי סמכותה להריסת החריגה של הנתבע 3 והגישה כתב אישום רק כאשר היתה כבר התיישנות, עשויה להקים אחריות בנזיקין מן הבחינה העקרונית. סעיף 27 (א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה") קובע את תפקידה וחובתה של וועדת התכנון והבניה "להבטיח את קיומן של הוראות חוק זה וכל תקנה על פיו". לגבי העיריה, נקבע במפורש בסעיף 236(א) לפקודת העיריות, כי: "(א) בעניין בנינים תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על הקמתם, הריסתם, שינוים ותיקונם של בנינים;..." המחוקק רואה בבניה בלתי חוקית רעה חולה שפקדה את המדינה, ולפיכך, בחוק התכנון והבניה, ניתנות בידי הרשויות המוסמכות סמכויות רבות כדי להיאבק ולמנוע רעה חולה זו. וכך אמר הנשיא שמגר בר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים ויו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, פ"ד לח(1) 494, 500, על תופעה זו: "בנייה שלא כדין היא לא רק תופעה, החותרת תחת התכנון הנאות של הבנייה, אלא השלכותיה מרחיקות לכת יותר: היא בין התופעות הבולטות, הפוגעות בהשלטת החוק." במקרה דנן, הנתבעת 4 אמנם הגישה כנגד הנתבע 3 כתב אישום, אלא שלנוכח התיישנות העבירה הוחלט, כי כתב האישום יבוטל. בכך, טוענות הנתבעות, הן נקטו בצעדים העומדים לרשותן למיצוי הדין עם הנתבעים. אכן, הנתבעות נקטו בחלק מהצעדים העומדים לרשותן, אך הן לא נקטו באמצעים הסבירים העומדים לרשותן. על פי סעיף 212 (5) לחוק התכנון והבניה, היו הנתבעות יכולות לבקש להמיר מייד את כתב האישום בבקשה למתן "צו הריסה ללא הרשעה" ולבקש הריסת הבניה הבלתי חוקית של נתבע 3, אשר בגינה לא מחודש תוקף היתר הבניה. זהו אחד המצבים שלשמם חוקק הסעיף- למצב שבו העבירה התיישנה ולא ניתן להעמיד לדין את המבצע, אבל ניתן לבקש צו הריסה ללא הרשעה. הנתבעות לא הסבירו מדוע לא ביקשו זאת, והסתפקו בהפנייה להלכות הקיימות כיום, לפיהן לא ניתן היה לבקש מתן צו הריסה ללא הרשעה, שכן בקשה שכזו הייתה נדחית על הסף. ההלכות לא צוטטו. איני מקבל את הטענה שהבקשה היתה נדחית על הסף. לפי רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 151 בעקבות ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, כפר סבא, פ"ד נב (1) 136, היה צריך לדון בה. לפי הדין, "אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה'עניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד". מכאן, שצריך להביא שיקולים לבית המשפט ועליו לשקול בין שיקולי הועדה לבין שיקולי המתנגד. אין זו דחייה על הסף. במקרה שלפני, שיקול חשוב היה השיקול כי אי הריסת החריגה פוגעת בזכויות אחרים, דהיינו גדילן, ומונעת ממנה לממש את זכויותיה. יתר על כן, גם העיכוב שהגשת כתב האישום, שבגללו היה צריך לבטלו בשל התיישנות רובץ לפתחן של הנתבעות. חריגת הבניה של הנתבע 3 לא התגלתה בשנת 2002. כבר ביום 5.11.00 שלח רוני לוי, מנהל מחלקת תכנון העיר מכתב לאדריכל, ובו טען לשתי חריגות שהן גגון רעפים. לתצהיר מטעם הנתבעות לא צורפו הביקורים בשטח, מלבד ראיה על ביקור ב- 1996 שהניב צו הריסה לחריגה של איפרגן, וביקור ב- 2002 שבעקבותיו הוגש כתב אישום. ואולם, אין ספק שהיה ביקור גם בשנת 2000, או קודם לכן, שאם לא כן, כיצד ידע מר לוי שהתוכניות שהגיש האדריכל אינן משקפות את המציאות? אותה עת, היה ניתן לחדש את היתר הבניה לדירה העשירית לפי הקודם, אך עקב העובדה שהנתבעות לא פעלו להריסת החריגה ולא הגישו כתב אישום, וישנו על סמכויותיהן, עבר המועד ולא ניתן ההיתר. לא ניתן כל טעם מצד הנתבעות לכך שלמרות ידיעתן מנובמבר 2000 על החריגה לא עשו דבר. אין די בציון החריג של שיקול הדעת. ראשית, משום שכפי שנקבע בפ"ד מרכז ברוך וצפורה אי בדיקת ההחלטה אינה אומרת שלא יבדק מדוע ההחלטה התעכבה, ושנית משום שצריך לומר לפחות שהפעילו שיקול דעת ומה הוא היה. הנתבעות לא נתנו אפילו טעם לכאורה מדוע ישבו בחיבוק ידיים ולא מימשו את החובות המוטלות עליהן בחוק לטפל בחריגות בניה. אציין, כי גם לגבי איפרגן לא עשו הנתבעות דבר. בשנת 96 הוצא צו הריסה אך לנוכח טענת איפרגן שהחריגה היתה כבר כאשר קיבלו את הדירה, ולמרות מכתבים חוזרים ונשנים של גדילן שלא כך היה, לא נעשה דבר ולא הוגש כתב אישום עד 2002. קבעתי שניתן היה לפתור את בעיית איפרגן עקב הסכמתם לניכוי שטחי הבניה, אך הדבר מראה על דרך עבודתן של הנתבעות בענין זה. על כן, אני קובע כי הנתבעות 4 ו- 5 התרשלו ולא קיימו את חובתן לנקוט הליכים כנגד מי שבנו ללא היתר בניה ובכך גרמו נזק לגדילן התובעת. אציין, כי כדברי הנתבעות בסיכומיהן (סעיף 38), אין הן חייבות לפעול בהליכים משפטיים למען צדדים שלישיים. ואולם, לא עבור צדדים שלישיים עליהם לפעול, אלא לשמירת החוק והסדר. העובדה שצדדים שלישיים עשויים להיפגע אם לא יעשו כן, רק מוסיפה על חובתם הציבורית הקיימת ממילא, ומקימה צפיות העשויה להביא לחיוב בנזיקים. אני דוחה גם את הטענה שגדילן לא מיצתה את ההליכים כדי לשכנע שהיא זכאית להיתר ללא התחשבות בחריגות הבניה. אני מניח כטענת הנתבעות שגדילן היא האחראית על ההיתר וחריגות הבניה נזקפות לחובתה. במקרה זה לא יעזור שגדילן תגיש ערעור וגם לא ערעור לבית המשפט לענינים מינהליים. אין הנתבעות אחראיות למלוא הנזקים שנגרמו. גם התובע יכולה הייתה לתבוע את הנתבעים בתביעה חוזית, ולממש את זכויותיה כלפי הנתבע 3 כבעלים של המקרקעין ועל פי החוזה, והיא לא עשתה כן. בכך גרמה גם היא לאותו נזק, שהוא מניעת קבלת היתר בניה, שעם קבלתו היתה התובעת זכאית ל- 97,500 דולר ארה"ב. על כן, יש לחלק את האחריות לגרימת הנזק הזה בין התובעת לנתבעות 4 ו-5 כך שהתובעת תשא במחצית הנזק והנתבעות 4 ו- 5 במחצית הנזק. הנזק בענין זה ברור והוכח כראוי. אי קבלת היתר הבניה גרמה לנזק של 97,500 דולר ארה"ב שלא התקבלו. משלא פעלו הנתבעות 4 ו-5 למיצוי הדין עם הנתבע 3, דבר אשר הביא בסופו של יום לסירוב חידוש תוקף היתר הבניה, הרי שבכך נגרם לתובעת נזק, כתוצאה מכך שנמנע ממנה לממש את פסק הדין כנגד איפרגן. לפיכך, אני מחייב את הנתבעות 4 ו-5 יחד ולחוד לשלם את הסך של 97,500$, לפי השער היציג ביום 30.10.1997 ומאותו יום והלאה ישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית מירבית כחוק עד לתשלום בפועל. 6. סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2. בנסיבות הענין שבו חריגת הבניה אכן הפריעה לקבלת ההיתר אלא שהסכמה מאוחרת לקיזוז היתה פותרת זאת, אין צו להוצאות. אני מקבל את התביעה בחלקה כלפי הנתבעות 4 ו-5 ומחייב את הנתבעות 4 ו-5 לשלם לתובעת סך של 48,750,$, לפי השער היציג ביום 30.10.1997 ומאותו יום והלאה ישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית מירבית כחוק עד לתשלום בפועל. אין באמור לעיל כדי למנוע מגדילן לפעול להריסת חריגת הבניה של הנתבע 3 בכלים העומדים לרשותה היום, ולקבלת היתר הבניה, באופן שיהיה על איפרגן לשלם את הסכום שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובמקרה זה, יופחת הסכום שעל הנתבעות 4 ו- 5 לשלם כפיצוי. אין באמור לעיל כדי למנוע מהנתבעות 4 ו- 5 לפעול גם הן להריסת החריגה כך שיחסכו כספים לקופה הציבורית. בניההיתר בניה