המערער הגיש בבית המשפט המחוזי תביעה כספית בסדר דין מקוצר נגד שישה נתבעים, שביניהם היו המשיבים. המשיבים נתבעו כערבים על-פי הסכם הלוואה, שלפי הנטען הלווים פיגרו בפרעונה. להבטחת החזר ההלוואה נרשמה בשעתו משכנתא לזכות המערער על מקרקעין שהיו שייכים למשיבים וכן נרשמה הערת אזהרה לטובת המערער בגין התחייבות לרישום משכנתא על נכס מקרקעין אחר. המשיבים הגישו בקשה לרשות להתגונן והשתיתו אותה על טענות סתמיות וכלליות. לפני מועד הדיון הגיש המערער תובענה מתוקנת, ובה הוגדל סכום התביעה והובא פירוט החוב. במקביל פתח המערער תיק בהוצאה לפועל, ובמסגרתו נמכרו המקרקעין שלגביהם נרשמה המשכנתא ותמורתם נזקפה לזכות חשבון החוב. בדיון בעל-פה טענו המשיבים טענה שלא הייתה כלולה בבקשותיהם לרשות להתגונן, ולפיה נעשה בינם לבין המערער הסדר בעל-פה, על פיו סילקו את החוב. ההסדר הועלה על הכתב ואמור היה להיחתם, אלא שעקב מחלוקת בעניין גובה החוב טרם נחתם. הרשמת קבעה, כי כקשת הרשות להתגונן של המשיבים אינה מגלה לכאורה שיש ליתן בגינה רשות להתגונן. היא החליטה לדתות את הבקשה אולם נתנה למשיבים רשות להגיש בקשה למתן פסק-דין, על-פי ההסכם שהושג ביניהם לבין המערער בבקשה שתוגש עד מועד מסוים. באיחור של שבוע הגישו המשיבים, במסגרת התיק העיקרי, "המרצת פתיחה" נגד המערער, שבה עתרו לפסק-דין הצהרתי שיקבע, כי ההסכם המפורט בהמרצה הינו תקף. בהתאם לתצהיר של המשיב 2, סוכם בעל-פה הסכום שישלמו המשיבים למערער, וסכום זה סולק באמצעות התמורה ממכירת המגרש ששועבד למערער. התצהיר נחתם ביום שנקבע לדיון באותה "המרצת פתיחה", דהיינו כשבועיים לאחר הגשתה, ומכך עולה, כי הבקשה עצמה הוגשה ללא תמיכת תצהיר, ונבצר מהמערער להגיב בתצהיר שכנגד ולהציג את גירסתו בנדון. ימים ספורים לפני תאריך הדיון שלח בא-כוח המערער לבא-כוח המשיבים מכתב, שבו נטען כי המשיבים עדיין חייבים למערער סכום מסוים, גם לאחר ניכוי הסכומים שנתקבלו ממימוש המשכנתא על המקרקעין. בדיון המשפטי הודיע בא-כוח המערער, כי חרף הפגמים הדיוניים שהיו בהגשת העתירה הוא מוכן להסכים להגשת הבקשה באיחור ולראותה כנתמכת בתצהיר שצורף לה. בית המשפט פסק, לאחר שמיעת הסיכומים, כי הוא מקבל את גירסת המשיבים וכי החוב כולו, כפי שנטען על-ידי המשיבים, סולק במלואו. מכאן הערעור. בית המשפט העליון פסק: א. (1) בדונו בבקשת רשות להתגונן רשאי שופט לאפשר לנתבע להגיש תצהיר נוסף ולכלול בו עילה נוספת להגנה, ובכך הוא עושה חסד עם הנתבע (427 ד-ה). (2) במקרה דנן, כנראה לרשות ממין זה התכוונה הרשמת, אלא שהיא ניסחה החלטתה כהרשאה למשיבים להגיש בקשה למתן פסק-דין על ההסכם שהושג בינם לבין המערער. לא ברור מה טיבה של בקשה כזו, והצדדים הבינוה בצורות שונות (427 ה-ו). (3) במקרה דנן, לא היה בהמרצה שהוגשה ושהוכתרה בכותרת "המרצת פתיחה" (שאף היא נמחקה על-ידי יד נעלמה) כל סממן של המרצת-פתיחה. היא הוגשה באיחור ללא צירוף הזמנה לפי טופס 26 לתוספת הראשונה לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כמתחייב על-פי תקנה 255, ללא תצהיר ולא כהליך נפרד אלא כהמרצה רגילה בחיק הנדון עצמו, תיק תביעת המערער בסדר דין מקוצר. דרך הגשה זאת שללה מהמערער זכות דיונית ראשונית לקבל הודעה על זכותו להגיש תצהיר תשובה, הודעה שאינה מופיעה בהמרצה רגילה. תצהיר תשובה כזה לא יכול היה להימסר, גם משום שתצהיר המשיבים הוגש רק ביום הדיון עצמו (427 ז-428 א). (4) במקרה דנן, יש להבין את סולחנות בא-כוח המערער לפגמים הדיוניים בבקשת המשיבים בכך שסבר שהמדובר בבקשה נוספת לרשות להתגונן. על-פי טיב ההליך ועל-פי הבקשה שהוגשה בפועל היה זה סביר והגיוני לסבור כך. סברה זאת מסבירה גם את העובדה שהמערער לא הגיש תצהיר נגדי ולא ביקש ארכה להגשתו, אף שכבר אז היה ברור שהמערער חולק על עמדת המשיבים. זה מסביר גם את החקירה הנגדית הקצרה ביותר של המצהיר ואת טענות בא-כוח המערער בסיכומיו (428 ג-ד). (5) במקרה דנן, המירב שיכול היה בית המשפט לקבוע הוא, כי הבקשה מגלה עתה עילת הגנה טובה ולכן יש מקום ליתן למשיבים רשות להתגונן. לא היה מקום, במסגרת זו, לדלג על שלב וליתן פסק-דין סופי, שלמעשה דוחה את תביעת המערער, מבלי שבפועל התקיים דיון של ממש במהות הגנה זו ובטיבה, ומבלי שהתאפשר למערער לטעון טענותיו נגדה (428 ה).טפסים משפטייםהמרצת פתיחהמסמכים