1. לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות שהביאו הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו בשני האישומים שבכתב האישום. להלן יובא מהלך הכרעת הדין. 2. באישום הראשון שבכתב האישום הואשם הנאשם בביצוע עבירה של שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן- חוק העונשין). על פי האמור בכתב האישום, ביום 13.8.02, בסמוך לשעה 13:30, נכנס הנאשם ביחד עם מוסטפא אבו סביח ואחיו, נור אבו סביח (להלן- השודדים), לחנות תכשיטים ברח' א-זהרה בירושלים, כשהם מרכיבים משקפי שמש כהים ומחזיקים ברשותם שני אקדחים. השודדים כיוונו את האקדחים לעבר בעלת החנות, הגב' הנא נאבלסי (להלן- גב' נאבלסי) ולעבר עובד החנות, מר איאד עותמאן (להלן- מר עותמאן), והורו להם לפתוח את הכספת שהייתה מותקנת בקיר החנות. השודדים לקחו מהכספת תכשיטים רבים וכן כסף מזומן בסך 20,000 ₪ ו- 10,000 דולר. בנוסף לקחו השודדים מהחנות 5 מגשים שעליהם היו תכשיטי זהב שונים. שלל השוד הוכנס לתוך שקית ניילון שהשודדים הביאו עימם. השודדים נמלטו מהחנות כשברשותם שלל השוד. באישום השני שבכתב האישום הואשם הנאשם בביצוע עבירות של יריות באזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין; שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, ושהייה בלתי חוקית, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952. על פי האמור בכתב האישום, בהמשך לאירוע השוד המתואר באישום הראשון, החלו עותמאן ועוברי אורח לרדוף אחרי השודדים הנמלטים. השודדים שביקשו למנוע את תפיסתם ירו יריות באוויר. כמו כן, מוסטפא אבו סביח ירה מספר כדורים לעבר עותמאן ועוברי האורח האחרים. תוך כדי מנוסתם, הגיעו השודדים לרכב מסוג סובארו שבו נהג מר נזיה אלעמלי (להלן- רכב הסובארו). השודדים הורו לנהג באיומי אקדח לרדת מהרכב, ולאחר מכן, תוך שהם ממשיכים לירות לעבר הדולקים אחריהם, נכנסו לרכב ונסעו מהמקום. בעת שביצע הנאשם את המעשים האמורים לעיל הוא שהה בישראל ללא היתר כדין. 3. למען הסדר הטוב יובהר כבר עתה, כי החקירה וההליכים המשפטיים הנוגעים לאירועים המתוארים בכתב האישום התנהלו בשני שלבים. בשלב הראשון, בשנת 2002, בסמוך להתרחשות האירועים, נתפסו ונעצרו נור ומוסטפא אבו סביח והועמדו לדין. האחים אבו סביח הודו והורשעו במסגרת הסדר טיעון בעבירות שיוחסו להם מבלי שנשמעו ראיות בעניינם. בשלב השני, בשנת 2004, נעצר הנאשם בחשד למעורבות באירועים האמורים בכתב האישום. 4. בתשובתו לכתב האישום כפר הנאשם בכל העובדות המייחסות לו מעורבות באירועים האמורים בכתב האישום. הנאשם השיב, כי לא נכח במקום ובמועד האמורים בכתב האישום ולא נטל כל חלק באירועי השוד. הנאשם לא כפר בהתקיימותם של אירועי השוד, כשלעצמם, ככל שלא מיוחסת לו מעורבות בהם. מכאן, המחלוקת היחידה בין הצדדים התייחסה לשאלת הוכחת מעורבותו של הנאשם באירועים המתוארים בכתב האישום. ראיות המאשימה 5. המאשימה מבקשת לבסס את מעורבות הנאשם באירועים האמורים בכתב האישום באמצעות שתי ראיות מרכזיות. האחת, זיהוי הנאשם במסדר זיהוי חי על ידי הגב' נאבלסי. השנייה, גילוי טביעת אצבע של הנאשם על שקית ניילון החשודה כקשורה לאירוע השוד. לטענת המאשימה, יש בכל אחת מראיות אלה לבדן, ובוודאי בהצטברותן, כדי להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו של הנאשם. 6. הראיה המרכזית הראשונה באמצעותה מבקשת המאשימה להוכיח כי הנאשם השתתף בשוד מבוססת על זיהוי הנאשם על ידי גב' נאבלסי במסדר זיהוי חי שנערך ביום 18.8.04. המאשימה העידה בעניין זה את הגב' נאבלסי, וכן שני שוטרים שלקחו חלק בעריכת מסדר הזיהוי, רפ"ק אלי כהן ורס"ר אודי הללי. 7. הגב' נאבלסי מסרה בעדותה, כי היא עובדת בחנות תכשיטים הנמצאת בבעלותה ובבעלות בעלה מזה כ- 15 שנים. ביום האירוע, 13.8.02, נכנסו לחנות שלושה אנשים כששני אקדחים בידיהם. אחד השודדים נשאר עומד בפתח החנות, השני כיוון את אקדחו לעברה והשלישי כיוון את אקדחו לכיוון עובד החנות מר עותמאן. אחד השודדים הורה לה לפתוח את כספת החנות ורוקן את תכולת הכספת לתוך שקית גדולה, בצבע לבן, עמה נכנסו השודדים לחנות. בנוסף, רוקנו השודדים את תכולת הויטרינה שבחלון החנות. השודד שעמד בדלת קרא לחבריו לסיים והשלושה נמלטו כשברשותם שלל השוד. מר עותמאן יצא מהחנות ורדף אחרי השודדים הנמלטים. בסופו של יום, חלק קטן מהתכשיטים שנגנבו הוחזר לגב' נאבלסי על ידי המשטרה. אשר לתיאור השודדים ולתפקידם במהלך השוד מסרה הגב' נאבלסי, כי השודדים לבשו חולצות בצבע לבן ומכנסי ג'ינס, אם כי לא זכרה אם כל השודדים לבשו אותו הלבוש. השודדים לא היו רעולי פנים, והעדה לא זכרה אם מי מהם חבש כובע לראשו או אם הרכיבו משקפיים שחורים (עמ' 44 שורות 25-31, עמ' 50 שורה 27). העדה אמרה כי אחד השודדים היה ג'ינג'י והוסיפה, כי "אולי היו להם פאות על הראש" (עמ' 45 שורה 2). לשודדים לא היה סימן מזהה מיוחד בפניהם (עמ' 49 שורה 29). כאשר נשאלה הגב' נאבלסי בחקירה הראשית מה היה חלקו של כל אחד מן השודדים בשוד, אמרה: "כל אחד ותפקידו: הגבוה היה עומד בפתח הדלת שמו אני לא יודעת הוא אחד מאבו סביח. השני, אח שלו כיוון את האקדח לכיוון שלי עם השקית ביד. הנאשם הוא השלישי (מצביעה על הנאשם) הרים את האקדח וכיוון לאיאד. ושניהם השתתפו יחד בפתיחת הכספת ולקחת את התכולה ולברוח" (עמ' 41 שורות 29-31 ועמ' 42 שורה 1). הגב' נאבלסי זיהתה את מוסטפא אבו סביח כמי שהשתתף בשוד במסדר זיהוי חי שנערך בשנת 2002, שבוע לאחר אירוע השוד, כשודד שכיוון לעברה את האקדח והורה לה לפתוח את הכספת (עמ' 49 שורה 26). לדבריה, מוסטפא אבו סביח לא עטה כפפות על ידיו והוא זה שהכניס את התכשיטים לתוך השקית הלבנה (עמ' 43 שורה 13). במשטרה מסרה העדה, כי למוסטפא אבו סביח היה עור בצבע בהיר ושיער ג'ינג'י, ואולם במקום אחר בהודעתה תיארה את כל השודדים כבהירים בעלי שיער ג'ינג'י (עמ' 50 שורה 6). חשוב לציין, כי לאחר אירוע השוד לא ראתה הגב' נאבלסי את נור אבו סביח, שכן מצבו הרפואי לא איפשר עריכת מסדר זיהוי (סימן כ' ל-ת/18). כמו כן, הגב' נאבלסי לא נדרשה למסור עדות במשפטם של האחים אבו סביח אשר הגיעו להסדר טיעון לפני שמיעת הראיות (עמ' 48 שורה 19-26). את הנאשם ראתה הגב' נאבלסי לראשונה מאז אירוע השוד שנתיים לאחר מכן, בשנת 2004, כאשר זיהתה אותו במסדר זיהוי חי. הנאשם זוהה על ידה כשודד שכיוון את נשקו לעבר מר עותאמן ונטל חלק בפתיחת הכספת וריקונה (עמ' 41 שורות 29-31 ועמ' 42 שורה 1). העדה אמרה, כי זיהתה את הנאשם על פי עיניו, מצחו וצורת ראשו: "העיניים שלו גדולות. הפנים שלו כמו ביצה. זה הכל" (עמ' 42 שורה 24, וכן בעמ' 51 שורה 18). דמותו של הנאשם נחקקה בראשה בשל כך שהמדובר היה באירוע טראומתי. "כל בחור שנכנס ומרים אקדח אף פעם לא נעלם מהזיכרון" (עמ' 42 שורה 21). עוד מסרה הגב' נאבלסי, כי לאחר האירועים הגיעו לאוזנה, מפי אנשים זרים, שמות של חשודים אפשריים בביצוע מעשה השוד. בין השאר הוזכרו בפניה שמות ממשפחת אבו סביח וממשפחת ג'עברי (שם משפחתו של הנאשם). העדה ציינה, כי מעולם לא הוצגו בפניה תמונות של חשודים אפשריים. לאחר שזיהתה את הנאשם במסדר הזיהוי ונאמר לה ששם משפחתו הוא ג'עברי, קישרה את שמו לשמועות ששמעה. 8. השוטר רפ"ק אלי כהן, אשר שימש כקצין האחראי למסדרי הזיהוי, והשוטר רס"ר אודי הללי, שערך את הפרוטוקולים של מסדרי הזיהוי, העידו מטעם המאשימה על האופן שבו נערכו מסדרי הזיהוי החי לגב' נאבלסי ולמר עותמאן ביום 18.8.04. מפרוטוקול מסדר הזיהוי שנערך לגב' נאבלסי (ת/9) עולה, כי הגב' נאבלסי זיהתה את הנאשם והצביעה עליו כאחד האנשים שלקחו חלק באירוע השוד: "הבחור מספר 5 ואני בטוחה ב- 100% שזה האדם ששדד אותי", "אני זוכרת שלישייה 2 עם נשק ואחד עמד בפתח החנות אני זוכרת אותם היטב". לעומת זאת, מפרוטוקול מסדר הזיהוי שנערך למר עותמאן (ת/10) עולה, כי מר עותמאן לא זיהה איש מהניצבים כאחד השודדים. בנוסף להגשת מסמכי מסדרי הזיהוי באמצעותם, התמקדה עדות השוטרים כהן והללי בבית המשפט בניסיון להסביר שגגה שנפלה ברישום מספר הניצבים בפרוטוקולי מסדרי הזיהוי שנערכו לגב' נאבלסי ולמר עותמאן, ושיש בה, לכאורה, כדי לפגוע בתקינות מסדרי הזיהוי. על פי עדות השוטרים כהן והללי, בשני מסדרי הזיהוי הועמדו כניצבים 7 אנשים, פרט לנאשם, אשר שמם נרשם בטיוטה ראשונית (ת/12). לאחר מכן, בעת עריכת פרוטוקולי המסדרים, הושמט בטעות שמו של אחד הניצבים, איברהים פקייה (ת/15), שנכח בפועל במסדרים, כך שברשימת הניצבים בפרוטוקולים של שני המסדרים נרשמו רק שמותיהם של 6 ניצבים, פרט לנאשם. השוטר כהן הבהיר, כי חזר ובדק את הפרוטוקולים של מסדרי הזיהוי אל מול צילומי המסדרים (ת/11) שמהם עולה, כי בפועל נכחו במסדרים 7 ניצבים פרט לנאשם, כנדרש על פי הדין (עמ' 34 שורות 5-11). בעדותם הבהירו השוטרים כהן והללי, כי פרט לטעות טכנית זו שנפלה בפרוטוקולי מסדרי הזיהוי, כל שאר כללי עריכת המסדרים נשמרו בקפידה. עד כאן ראיות התביעה באשר לזיהוי הנאשם באמצעות מסדר הזיהוי. 9. הראיה המרכזית השנייה באמצעותה מבקשת המאשימה להוכיח את מעורבותו של הנאשם בשוד מבוססת על גילוי טביעת אצבע של הנאשם על שקית ניילון שנמצאה ברכב הסובארו, באמצעותו נמלטו השודדים, כאמור בכתב האישום. 10. המאשימה העידה בעניין זה את טכנאי הזיהוי, השוטר דרור כהן ואת מומחה מז"פ, השוטר אלי דיין. השוטר דרור כהן מסר בעדותו, כי ביום 13.8.02 ערך בתחנת המשטרה שבמגרש הרוסים בדיקה לרכב הסובארו ומצא בין מושב הנהג למושב האחורי של הרכב שקית ניילון מכווצת בצבע שחור. השקית שנמצאה הייתה גדולה "כמו שקית זבל" ובתוכה נמצאו שתי טבעות זהב. מהשקית נלקחו מעתקי טביעות אצבע - חלקן על ידי צלם התחנה וחלקן (הבעייתיות יותר) על ידי מומחה מהמטה הארצי. כמו כן, נמצאה ברכב, בין הדלת הימנית הקדמית לבין המושב הימני קדמי, כפפת גומי אשר אף ממנה נלקחו מעתקים. דברים אלה נרשמו בשני דוחות תפיסה ובדוח צילום שערך העד (ת/6, ת/7, ת/8 בהתאמה). בנוסף, מסר השוטר דרור כהן כי לא נמצאו טביעות אצבע על כפפת הגומי וכן כי נערכה ברכב בדיקת סיבים. השוטר אלי דיין מסר, כי בזירת האירוע נמצאו לפחות 35 טביעות אצבע, מתוכן זוהו 6 טביעות (עמ' 20). את הטביעות של מוסטפא ונור אבו סביח על שקית הניילון גילתה ואישרה מומחית המז"פ יעל פלג. חוות דעת מומחה באשר לזיהוי טביעת האצבע של נור אבו סביח הוכנה על ידי העד ביום 16.4.03 (ת/1). בנספח לחוות הדעת ציין העד, כי לא ניתן היה להשוות את יתר המעתקים של טביעות האצבע, לרבות מעתק מספר 33, המיוחס כיום לנאשם. בעדותו הוסיף העד, כי לא ניתן היה להשוות את מעתק 33 למאגר האפיס בשל איכותו הירודה של המעתק. בשנת 2004, לאחר שהנאשם נעצר, נעשה ניסיון נוסף להשוות את מעתק 33 שנמצא על השקית, והפעם לטביעת אצבע שנלקחה מהנאשם לאחר מעצרו, באמצעות הגדלת צילום המעתק. בשלב זה התגלתה התאמה וודאית של המעתק לטביעת האצבע של הנאשם ב- 20 נקודות השוואה (עמ' 21). זיהוי טביעת האצבע של הנאשם נרשם בטופס גילוי בלבד, מאחר שהעד לא התבקש להכין חוות דעת מומחה באשר לזיהוי (טופס הגילוי הוגש וסומן ת/2). עד כאן ראיות התביעה באשר לזיהוי הנאשם כמי שהשתתף בשוד. 11. להוכחת שהייתו הבלתי חוקית של הנאשם בישראל הגישה המאשימה שתי תעודות עובד ציבור של המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון, לפיהן ביום 13.8.02 לא החזיק הנאשם ברישיון עבודה או בהיתר יציאה אישי לישראל (ת/16 ו-ת/17). גרסת הנאשם 12. הנאשם העיד, כי לא היה לו כל קשר לאירועים האמורים בכתב האישום והוא כלל לא ידע על אירועי השוד. הנאשם אינו מכיר את האחים אבו סביח או את חנות התכשיטים שנשדדה, ואף אינו מכיר את שם הרחוב בו החנות נמצאת. לדבריו, כששמע מפי בן משפחתו, שוטר במשטרת ישראל, על החשדות המיוחסים לו, מיהר להתייצב בתחנת המשטרה ולמסור את גרסתו, בלא שהובטח לו דבר בתמורה. בעניין זה הוסיף הנאשם, כי מאחר והוא מאמין בחפותו, הוא גם לא ראה צורך להסכים להצעות המשטרה ושירות הביטחון לשתף פעולה בתחום המודיעיני בתמורה לעזרה כלשהי (עמ' 66). כמו כן, תמה הנאשם על הטענה לפיה היה מבוקש על ידי המשטרה מאז התרחשות האירועים, שכן כתושב חברון זהותו נבדקת כדבר שבשגרה על ידי כוחות הביטחון של ישראל, ומעולם לא התבקש להתייצב בתחנת משטרה. הנאשם סיפר, כי משנת 1998 ועד לאחרונה הוא עובד בדוכן למכירת צעצועים ומתנות בעיר העתיקה, באזור שער שכם (עמ' 67). הוא מביא את הצעצועים לירושלים מחברון בתוך שקיות בגדלים שונים, אשר מגיעות אליו מתל-אביב. לעתים הוא זורק את השקיות הריקות באזור עבודתו ולעתים אורז בשקיות עבור הקונים את הצעצועים שרכשו (עמ' 65). פרט לאזור השוק בו עובד הנאשם, אזור שער שכם, ומקום מגוריו של בן משפחתו, הוא אינו מכיר את ירושלים ואת שמות רחובותיה (עמ' 72). למרות זאת סיפר הנאשם, כי בעבר עבד כמוכר בגדים והתגורר באכסניה בשם "בלק הורס" הנמצאת בעיר העתיקה. כשעומת הנאשם בחקירה הנגדית עם העובדה שלא סיפר בהודעותיו במשטרה על כך שהוא בא במגע עם שקיות ניילון, השיב כי חקירתו נעשתה בלא שכובדו בקשותיו לנוכחות מתורגמן לשפה הערבית ולקיום פגישה עם עורך דין, והוא לא ידע כלל על אילו מסמכים הוא התבקש לחתום בחקירה (עמ' 72). הנאשם סבור, כי בן משפחתו בשם חאטם ג'עברי הוא שמסר, בכזב, את שמו למשטרה כמי שהיה מעורב בביצוע השוד, שכן בין השנים קיים סכסוך ולחאטם, העובד עם המודיעין הישראלי, יש אינטרס לרצות את המשטרה על ידי מסירת מידע על זהות עבריינים, לכאורה (עמ' 69). 13. מטעם הנאשם הוזמן להעיד מר עותמאן, שנרשם בכתב האישום כעד תביעה, לאחר שהמאשימה וויתרה על העדתו. מר עותמאן חזר בעדותו על עיקרי פרטי האירועים, אך לטענתו בשל חלוף הזמן ולצורך דיוק בפרטים, נזקק לרענון זכרונו באמצעות הודעתו במשטרה, אשר נמסרה זמן קצר לאחר האירועים. מר עותמאן סיפר, כי ביום האירוע נכנסו לחנות התכשיטים שלושה שודדים בעלי מבנה גוף בריא ובגובה של כ- 180 ס"מ כל אחד. השודד הראשון נשאר לעמוד בפתח הדלת. הוא לבש מכנסי ג'ינס וחולצה לבנה והרכיב משקפי שמש שחורים. השודד השני כיוון אקדח לעברו. הוא היה כבן 25 שנים, צבע עורו ושערו כהים, ואף הוא הרכיב משקפי שמש (יצוין, כי מר עותמאן אמר בעדותו, במקום אחר, כי אותו שודד לא הרכיב משקפי שמש). השודד השלישי כיוון את נשקו לעבר הגב' נאבלסי. הוא היה כבן 26, לבש חולצה אדומה ומכנסים שחורים, חבש על ראשו כובע קסקט שחור וניתן היה לראות שיש לו שיער ג'ינג'י אדמדם (עמ' 53). מר עותמאן לא זכר האם גם השודד השלישי הרכיב משקפיים, אם לאו (עמ' 58). השודד השלישי הורה לגב' נאבלסי לפתוח את כספת החנות, כשהוא מחזיק בידו שקית אשפה גדולה בצבע לבן (עמ' 54). לאחר שרוקנו השודדים את שלל החנות, קרא אחד מהם לחבריו לצאת והשלושה נמלטו, כשהעד דולק אחריהם בריצה, צועק "גנב" ומנסה לקרוא לעזרה. במהלך המרדף ירה השודד השלישי, שחבש כובע קסקט, שלוש יריות באוויר. לאחר מכן נמלטו השודדים ברכב הסובארו. עוד מסר מר עותמאן, כי הוזמן על ידי המשטרה בשתי הזדמנויות לזהות את החשודים בביצוע השוד. בפעם הראשונה, ביום 21.8.02, לא הצביע על איש מהניצבים שכן התלבט בזיהוי בין הניצבים 7 ו-8, אשר היו דומים האחד לשני (ניצב 7 הוא מוסטפא אבו סביח). לדבריו, ניצב 7 או 8, אשר תמונתם הוצגה בפניו במהלך העדות (נ/1), היה השודד אשר כיוון את אקדחו לעברו (עמ' 55 שורות 27-30, עמ' 56 שורה 6). בהמשך מסר, כי השודד שאמר לגב' נאבלסי להיכנס לכספת אינו השודד שלגביו התעורר ספק בלבו במסדר הזיהוי, כי אם השודד אשר כיוון את האקדח לעברו (עמ' 59 שורה 22). גם במסדר הזיהוי השני שנערך למר עותמאן, לאחר מעצרו של הנאשם, לא עלה בידו לזהות איש מן הניצבים כאחד השודדים. עד כאן ראיות הצדדים. דיון 14. לאחר שחזרתי ובחנתי את ראיות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כאמור, כי יש לזכות את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בחינה מדוקדקת של ראיות המאשימה מובילה למסקנה, כי אין די בראיות אלה כדי לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש במשפט הפלילי להרשעת הנאשם, שכן אין בהן כדי להוכיח את מעורבותו במעשים המתוארים בכתב האישום מעבר לכל ספק סביר. בנוסף, ישנן ראיות המצביעות על היעדר מעורבות של הנאשם בשוד. במה דברים אמורים. מסדרי הזיהוי 15. הראיה המרכזית הראשונה עליה סומכת המאשימה טענותיה, כאמור, היא זיהוי הנאשם על ידי הגב' נאבלסי במסדר זיהוי חי שנערך ביום 18.8.04. בבחינת ראיה זו עלינו להעמיד למבחן את כושר זיכרונה החזותי של העדה המזהה, הגב' נאבלסי, בזיהוי הדמות שנחרתה בזיכרונה בעת המגע שהיה בינה לבין השודדים תוך כדי ביצוע העבירה (ראה: ע"פ 5764/92 עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 213, 216). קביעת משקלה של ראיית הזיהוי נעשית על פי בחינת אמינותה של ראיית הזיהוי לגופה, ובכלל כך בחינת מהימנותו של העד המזהה; על פי בחינת העמידה בכללי עריכת מסדר הזיהוי; וכן, כאמצעי עזר, על פי הנסיבות אשר אפפו את הטבעת הדמות בזיכרונו של העד (ע"פ 492/02 עסל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 935, 943). אשר לשמירה על תקינות כללי מסדר הזיהוי החי, שמטרתם לוודא שהמסדר יתקיים בתנאים ובנסיבות שיבטיחו קיומו של מבחן זיכרון חזותי אמין, ייאמר, כי לאור ההסברים שנתנו עדי התביעה רפ"ק אלי כהן ורס"ר אודי הללי, בצירוף התמונות שהגישו המתעדות את מספר הניצבים שנכחו בפועל במסדרי הזיהוי (ת/11), ניתן לקבוע כי הפגם הטכני שנפל ברישום הפרוטוקולים בנוגע למספר הניצבים שנכחו במסדר בא על תיקונו, ואין בדבר כדי לפגום באמינות מסדר הזיהוי מבחינת תקינותו. בכל הנוגע למהימנותה של הגב' נאבלסי באשר להליך זיהויו של הנאשם במסדר הזיהוי, נראה כי העדה זיהתה את הנאשם ותיארה את האירועים מושא כתב האישום מתוך אמונה באמיתות הסובייקטיבית של דבריה. אך בכך לא די. "... עד שיוכל בית המשפט, על-ידי שיסמוך ידו על אמת זו, להפכה לאמת אובייקטיבית (כביכול), צריך הוא להיות סמוך ובטוח תחילה שהעד, בהאמינו לתומו שכל עדותו אמת היא, לא טעה, לא מתוך היסח הדעת ולא מתוך מגבלות הזכרון האנושי ולא מתוך השפעות חיצוניות או תת-הכרתיות" (דברי השופט ח' כהן ב-ע"פ 648/77 שמואל קריב נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 729, 758). הלכה היא, כי יש להיזהר בביסוס הרשעתו של נאשם על ראיית זיהוי בלבד. כך נקבע בפסיקה, כי יש לנהוג בזהירות מופלגת כאשר בית המשפט נדרש להסתמך על כוח זכרונו הויזואלי של עד, וכי במקרים בהם הזיהוי אינו בטוח כדי צורכו, יש אף להידרש לראיה מסייעת לצורך הרשעת הנאשם (ע"פ 87/53 אל נבארי נ' היועץ המשפטי, פ"ד ז(2) 964; ע"פ 275/74 הרצל אביטן ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 470). עוד יש להזכיר בעניין זה את דבריו של הנשיא זוסמן, בהקשר אחר, לפיהם "...זיהויו של אדם הוא מקור לא אכזב של טעויות, וטעויות כאלו בזיהויו של אדם, גרמו למקרים טרגיים של עיוות דין..." (ע"פ 126/62 אריה דיסנצ'יק ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169, 181). 16. כפי שאראה להלן, מסקנתי היא כי בנסיבות העניין מתעוררים ספקות ממשיים בדבר יכולת הזיכרון החזותי של הגב' נאבלסי, ובכך באמינות הראיה בדבר זיהוי הנאשם כאחד השודדים. 17.ראשית, יש להזכיר כי בין הגב' נאבלסי לנאשם לא הייתה היכרות מוקדמת וכי המפגש היחיד של הגב' נאבלסי עם השודדים בכלל ועם השודד שזהותו מיוחסת לנאשם בפרט, נערך בנסיבות טראומתיות ביותר, במהלך שוד מזוין בו כוון אקדח לעברה של הגב' נאבלסי ורכוש החנות שבבעלותה נשדד לנגד עיניה. כמו כן, מטבע הדברים, משך הזמן בו התרחש האירוע היה קצר ביותר. עוד יש להזכיר, כי לפי גרסת הגב' נאבלסי השודד שזהותו מיוחסת לנאשם כלל לא כיוון את אקדחו לעברה, אלא לעבר מר עותמאן. כמו כן נזכיר, כי בחנות היו שלושה שודדים. כפי שצוין, גם הגב' נאבלסי וגם מר עותמאן מסרו בהודעותיהם במשטרה כי השודדים הרכיבו משקפי שמש כהים. גב' נאבלסי אמרה בעדותה, כי ייתכן שאף חבשו פאות או צבעו את שערם (עמ' 50 שורה 4). בנסיבות אלה, לא הייתה לגב' נאבלסי הזדמנות מלאה לבחון היטב את חזות השודדים ולעמוד על פרטיהם באופן מדויק. קל וחומר, שלגב' נאבלסי היה קשה יותר להתרשם היטב ממראהו של השודד שכיוון את אקדחו לעבר מר עותמאן. זאת, בהשוואה לשודד שכיוון את אקדחו לעברה, הוא מוסטפא אבו סביח, אשר זוהה על ידי העדה במסדר הזיהוי שנערך בסמוך לאירוע השוד (עמ' 42 שורות 11-12). כפי שאין לבוא בטרוניה לאדם שאינו זוכר את פרטיו של אירוע טראומתי ומהיר בו נכח, כך יש להתייחס בזהירות לדבריו של עד המוסר פרטים בדבר אירוע שכזה. המדובר בשתי פנים של אותה מטבע (השווה: ע"פ 10564/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2005(2), 1900). שנית, הגב' נאבלסי מסרה בעדותה, כמו גם בהודעתה במשטרה, כי לנאשם לא היו סימני זיהוי מיוחדים וכי היא זכרה את דמותו על פי מראה עיניו, ראשו ומצחו (עמ' 42 שורה 24, עמ' 49 שורה 29 וכן בעמ' 51 שורה 18). לדברים אלו יש לצרף את העובדה, כי מסדר הזיהוי נערך כשנתיים לאחר אירוע השוד. המדובר בפרק זמן ארוך ביותר אשר לבטח אינו מיטיב עם זכרונה של העדה המזהה. קל וחומר, כאשר הזיהוי מתבסס על זיהוי קלסתר פנים שאינן יוצאות דופן (ראה לעניין זה: ע"פ 2180/02 קאסם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 642, 648; וכן פסק הדין בעניין עסל, לעיל, בעמ' 945). עוד יש לציין, כי בעדותה בבית המשפט, כשנתיים וחצי לאחר אירוע השוד, התקשתה הגב' נאבלסי לזכור פרטים רבים ומהותיים הנוגעים לתיאור השודדים, ואף כאשר רוענן זיכרונה באמצעות הודעתה במשטרה לא עלה בידה להיזכר בפרטים שמסרה שם. נציין בהקשר זה, כי הגשת הודעותיה של העדה במשטרה לא התבקשה על ידי מי מבעלי הדין, וההפניות לדברים שמסרה בהודעותיה במשטרה נעשו על דרך של הקראתם לפרוטוקול. כך, למשל, השיבה הגב' נאבלסי כי היא אינה זוכרת אם אחד השודדים חבש לראשו כובע במהלך השוד (עמ' 44 שורה 27, עמ' 45 שורות 15-16). העדה לא זכרה אם השודדים הרכיבו משקפי שמש, ובכלל כך האם השודד שהוא הנאשם, לפי הטענה, הרכיב משקפי שמש (עמ' 44 שורה 29, עמ' 45 שורות 15-18 ועמ' 50 שורות 27-30). זאת, על אף שבהודעתה במשטרה אמרה העדה כי כל השודדים הרכיבו משקפי שמש כהים. כאשר נשאלה הגב' נאבלסי כיצד זיהתה את הנאשם במסדר הזיהוי על פי מבנה עיניו, אם הרכיב משקפי שמש כהים במהלך השוד, השיבה, כי לא אמרה בעדותה כי הנאשם הרכיב משקפיים (עמ' 45 שורה 26), ובהמשך אמרה, כי "אם היו לו משקפיים ביום השוד לא יכולתי לזהות אותם" (שם, בשורות 29-30). כמו כן לא זכרה הגב' נאבלסי מי מהשודדים תוארו על ידה כבעלי שיער ג'ינג'י, בעוד שבמשטרה אמרה שהיו שניים ג'ינג'ים והשלישי בהיר בפנים (עמ' 45 שורות 27- 28). התמונה המצטיירת מן האמור לעיל היא, כי בעוד שהגב' נאבלסי זיהתה באופן נחרץ את הנאשם כאחד השודדים במסדר זיהוי שנערך כשנתיים לאחר השוד, לא עלה בידה למסור פרטים מזהים מינימליים במהלך עדותה, אשר ניתנה מספר חודשים לאחר מכן, והיא טענה כי אין באפשרותה לזכור דבר. תמוה הוא, כי זיכרונה של העדה, שהיה במיטבו בעת עריכת מסדר הזיהוי, נפגם בפרק הזמן הקצר יחסית שחלף מאז עריכת מסדר הזיהוי ועד מועד מסירת העדות. אני סבורה, כי היעדר היכולת של הגב' נאבלסי לזכור בעת מתן העדות נתונים בדבר מראם של השודדים בכלל ומראהו של הנאשם כאחד מהם, בפרט, זאת על אף הזיהוי הוודאי של הנאשם על ידה במסדר הזיהוי, מעלה ספק בדבר זיהויה של הגב' נאבלסי את הנאשם במסדר הזיהוי כמי שהשתתף בשוד. שלישית, בהודעה שנגבתה מן העדה בתאריך 17.8.04, היינו, לאחר מעצרו של הנאשם, אך לפני שנערך מסדר הזיהוי השני, אמרה העדה, כי "הבחור השלישי שלא נתפס הוא זה ששלף אקדח לעבר איאד עותמאן והצמיד את האקדח לראש שלו" (עמ' 48 שורות 27-28). לעומת זאת, התברר כי עובר לעריכת מסדר הזיהוי עם הנאשם חזתה הגב' נאבלסי אך במראה פניו של מוסטפא אבו סביח, אשר זוהה על ידה, כאמור, במסדר הזיהוי הראשון. העדה ציינה, כי בעת שהגיעה לבית המשפט למסור עדות במשפטם של האחים אבו סביח, לא ראתה את השנים שכן הללו הגיעו להסדר טיעון עוד לפני כן (עמ' 48 שורות 18-21). העולה מן המקובץ, כי עובר למעצרו של הנאשם, ראתה הגב' נאבלסי, לאחר אירוע השוד, רק את מוסטפא אבו סביח שכיוון אקדח לעברה. במצב דברים זה לא ברור כיצד יכולה הייתה לומר שהשודד שלא נתפס הוא דווקא זה שכיוון אקדח לעבר מר עותמאן, ולא זה שעמד בפתח החנות. כאשר נעשה ניסיון לברר עם העדה את פשר הדברים שאמרה בהודעתה במשטרה, היא חשה ברע והחקירה הופסקה. לאחר חידוש החקירה, לא נשאלה הגב' נאבלסי שוב בנושא זה (עמ' 49). רביעית, במסדר זיהוי חי שנערך לעד ההגנה מר עותמאן ביום 18.8.04, לא זיהה מר עותמאן את הנאשם כאחד השודדים, למרות שהיה עד לאירוע השוד באופן מלא ואף למרות שאקדחו של הנאשם, לפי הטענה, כוון לעברו במהלך האירוע. עוד יש לציין, כי מר עותמאן נחשף לדמויות השודדים גם במהלך המרדף אחריהם. אמנם, אין בחוסר היכולת של מר עותמאן לזהות את הנאשם במסדר הזיהוי החי כדי להוכיח בהכרח שהנאשם לא ביצע את העבירה (ע"פ 4427/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2) 557), ואולם, העובדה שמסדר הזיהוי החי שנערך למר עותמאן נערך באותו יום שבו נערך מסדר הזיהוי לגב' נאבלסי, מעידה על הקושי הקיים, עליו הצבעתי לעיל, בזכירת מראם של השודדים בשים לב לנסיבות האירוע ולחלוף הזמן. כמו כן, העובדה שמר עותמאן לא זיהה את הנאשם מעוררת ספק באמינות שניתן לייחס לראיית הזיהוי של הנאשם על ידי הגב' נאבלסי, שהרי, לכאורה, למר עותמאן הייתה הזדמנות טובה להתרשם ממראהו של השודד שכיוון אקדח לעברו, ולכן ניתן היה לצפות, כי מר עותמאן יזהה את הנאשם או, לכל הפחות, יתלבט בסוגיית זיהויו של הנאשם, כפי שהתלבט במסדר הזיהוי הראשון שנערך לגבי מוסטפא אבו סביח (בין מוסטפא אבו סביח (ניצב 7) לבין ניצב 8, שעמד לידו). חמישית, מעדותו של מר עותמאן מתעורר ספק באשר לתפקידו, לפי הטענה, של הנאשם במהלך השוד. במקום אחד אישר מר עותמאן בעדותו, כי מסר במשטרה שהניצב שלגבי זהותו התלבט במסדר הזיהוי הראשון (אשר כידוע ניצב מספר 7 בו היה מוסטפא אבו סביח), הוא השודד שכיוון את האקדח לעברו (עמ' 56 שורות 5-21). במקום אחר, בהמשך העדות, אישר מר עותמאן כי מסר במשטרה בהודעה שנגבתה ממנו לאחר מעצרו של הנאשם, שהשודד השלישי, שלא נתפס, הוא זה שהצמיד את אקדחו לראשו (עמ' 57 שורות 1-7). הגרסה הראשונה שמסר מר עותמאן סותרת את גרסת הגב' נאבלסי, לפיה מוסטפא אבו סביח הוא השודד שכיוון את אקדחו לעברה, בעוד שהנאשם הוא זה שכיוון את אקדחו לעבר עותמאן. נראה, כי גרסתו השנייה של מר עותמאן נועדה ליישב את דבריו עם דבריה של גב' נאבלסי, אשר זיהתה את מוסטפא אבו סביח כמי שכיוון את האקדח לעברה ואת הנאשם כמי שכיוון את האקדח לעבר מר עותמאן, ובכל מקרה מר עותמאן לא יכול היה להסביר את השוני בין הגירסאות. שישית, עוד יש לציין כי התיאור הראשון שמסר מר עותמאן ביחס למבנה גופו של השודד שכיוון את האקדח לעברו, ובעיקר בהתייחס לגובהו (180 ס"מ), אינו תואם את מבנה גופו של הנאשם וגובהו (כ- 160 ס"מ), כפי שניתן היה להתרשם מן הנאשם בעדותו ובתמונות מסדר הזיהוי (ת/11). עוד יש לציין בהקשר זה כי בהודעתו הראשונה במשטרה, מיד לאחר השוד, תיאר מר עותמאן את השודד שכיוון את האקדח לעברו כבחור בן 25 בעל מבנה גוף בריא בינוני, צבע עור שחום ושיער שחור (עמ' 53 שורות 1-2), ואילו בהודעה נוספת שנגבתה ממנו לאחר מעצרו של הנאשם, היינו לאחר כשנתיים, הוא תיאר את אותו שודד כבחור נמוך, בעל צבע עור לבן, מבנה גוף רזה ואדם שאיננו שחרחר (עמ' 57 שורות 12-17). מר עותמאן שלל את האפשרות שתמונת הנאשם הוצגה בפניו לפני מסירת ההודעה השנייה, ואולם לא היה בפיו כל הסבר לסתירה בין הגרסאות בכל הנוגע לתיאור השודד הנטען להיות הנאשם ולהתאמת התיאור השני לנתוניו של הנאשם. לו עמדו לבדן אי התאמות אלה בתיאור השודד שכיוון את אקדחו אל עבר העד, ייתכן כי לא היה בכך כדי לעורר ספק בזיהוי (ראה: ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 29), ואולם אי התאמות אלה מצטרפות לשאר הספקות שנמנו לעיל באשר לזיהוי הנאשם כמי שהיה מעורב באירוע השוד. שביעית, בעדותו בבית המשפט התקשה העד מר עותמאן לזכור פרטים רבים הנוגעים לתיאור השודדים ונזקק תכופות לרענון זכרונו. הלכה למעשה, עדותו הייתה במידה רבה אישור הדברים שמסר במשטרה. אציין, כי אף הודעתו של מר עותמאן במשטרה לא הוגשה כראיה במשפט. כך, מר עותמאן אישר בעדותו כי מסר במשטרה שהשודד שכיוון לעברו אקדח הרכיב משקפי שמש (עמ' 53 שורות 1-3). עוד אישר, כי מסר במשטרה ששלושת השודדים הרכיבו משקפי שמש (עמ' 60 שורות 12-18). זאת, למרות שבעדותו בבית המשפט לא זכר לומר מי מהשודדים הרכיב משקפי שמש (עמ' 58 שורות 27-31). גרסתו של מר עותמאן כי השודד שכיוון לעברו אקדח הרכיב משקפי שמש תואמת את גרסתה של הגב' נאבלסי בעניין זה ומחזקת את הספק בדבר יכולה של הגב' נאבלסי לזהות את הנאשם, ללא תווי זיהוי מיוחדים, על פי מראה עיניו. 17. המסקנה העולה מן המקובץ היא, כי קיים ספק אובייקטיבי ממשי בדבר זיהויה של הגב' נאבלסי את הנאשם כמי שהשתתף בשוד. כל אחד מן הקשיים שהובאו לעיל, ובוודאי משקלם המצטבר, מונעים את האפשרות לבסס ממצא בדבר השתתפותו של הנאשם בשוד על יסוד זיהויו במסדר הזיהוי כאמור. זאת, על אף שלא נמצא פגם באופן עריכת מסדר הזיהוי ועל אף שהגב' נאבלסי הייתה משוכנעת באופן סובייקטיבי באמיתות זיהויו של הנאשם (השווה: ע"פ 266/82 הררי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4) 1, 6). טביעת האצבע 18. הראיה המרכזית השניה עליה מבססת המאשימה טיעוניה היא, כאמור, גילוי טביעת אצבע של הנאשם על שקית ניילון שנמצאה ברכב הסובארו באמצעותו נמלטו השודדים מזירת האירוע. אכן, כיום אין עוררין על כך שזיהויו של אדם על פי טביעת אצבעותיו הוא וודאי ומהווה הוכחה מספקת לקביעת זהותו של בעל הטביעה (ראה למשל: ע"פ 235/60 פיצל מנצור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד טז 645; ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 309; ע"פ 3862/02 עוואד נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 1300; ע"פ 6024/02 אבו סנינה נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2) 2499). טביעת האצבע משמשת ראיה מספקת להימצאותו של בעליה ב"מקום" שבו היא נמצאה ול"מגע" שקיים בעליה עם ה"חפץ" שעליו היא התגלתה (ראה: קדמי, על הראיות, תשס"ד - 2003, חלק שני, בעמ' 1078). כמו כן, הלכה פסוקה היא, כי מציאת טביעת אצבע בזירת העבירה או על גבי חפץ שבו נעברה עבירה, שלא ניתן לגבי הימצאותה שם הסבר תמים וסביר, היא ראיה שמשקלה רב ויש בה כדי לבסס הרשעה אף כראיה יחידה (ראה, למשל: בש"פ 10028/03 אלקריף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 577, 580). עם זאת, נקבע גם, כי ישנה חשיבות רבה לשאלה מה טיבו של החפץ שעליו נמצאה טביעת האצבע, משום שלשאלה זו חשיבות רבה בקביעת עוצמת הזיקה בין הנאשם לבין מעשה העבירה. "...ברור שכוחה המשכנע של טביעת אצבע כראיה מסיבתית גובר, ככל שקיים בטחון ששני הגורמים הללו התקיימו גם יחד, דהיינו שטביעת האצבע נוצרה במקום המעשה וגם בשעת מעשה. בטחון זה אינו קיים לגבי גורם המקום, וממילא אף לא לגבי גורם הזמן, כשטביעת האצבע מופיעה על חפץ, שהינו בשימוש יום-יומי ודרכו לעבור ידיים רבות..." (דברי השופט לנדוי ב- ע"פ 389/62 מצטפה ו-מחמד נאטור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(1) 62, 65). אשר לאבחנה בין הימצאותה של טביעת אצבע על חפץ נייד לעומת חפץ נייח נאמר, כי "במקרה של חפץ נייח ניתן לומר בוודאות גבוהה יותר כי הטביעה שנתגלתה מלמדת על הימצאותו של הנאשם במקום, ולפיכך קשור הוא באירוע הפלילי. לעומת זאת כאשר מדובר בחפץ נייד, שיכול לעבור בקלות מיד ליד וממקום למקום, קיימת אפשרות סבירה שהחפץ נושא טביעת אצבעות של אדם שאינו מעורב, וכי החפץ הגיע בדרך כלשהי למקום שבו הוא נמצא" (דברי השופט א' גרוניס בע"פ 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד, פ"ד נו(5) 221, 231; וראה גם: ע"פ 5635/97 סמהדאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 1029; ע"פ 7293/97 ז'אפר נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 460, 474). כך נקבע בפסיקה, כי הימצאותה של טביעת אצבע על חפץ ששימש לביצוע עבירה מטילה על הנאשם חובה ליתן הסבר המיישב את הממצא עם חפותו או עם קיום ספק סביר באשמתו. לפיכך, אם הנאשם בעדותו במשפט נמנע ממתן הסבר, או אם ההסבר שנתן נדחה כבלתי מהימן, יוכל בית המשפט להרשיעו על יסוד טביעת האצבע, אף אם זו הראיה היחידה (ראה: ע"פ 2998/91 רוברט מנינג ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מז(1) 573). אשר למהות ההסבר שעל הנאשם לספק, נדרש כי יהיה זה הסבר מתקבל על הדעת או הסבר המותיר לפחות ספק סביר אשר יש בו כדי לערער את החזקה העובדתית הקמה מהימצאותה של טביעת האצבע. "ולעניין זה יש להבדיל הבדל היטב בין 'הסבר מסופק', לו טען הסניגור המלומד, לבין ספק סביר. הסבר מסופק או מפוקפק מטבעו אינו אמין ולמאומה לא יצלח; שלא כן הסבר, המותיר בלב השופט ספק סביר, העשוי לפעול לטובת הנאשם" (דברי השופט בייסקי ב- ע"פ 16/82 הנ"ל, בעמ' 316). 19. במקרה שלפנינו, נמצאה טביעת האצבע של הנאשם על גבי חפץ נייד - שקית ניילון שחורה - שנמצאה בין מושבי רכב הסובארו ובתוכה שתי טבעות זהב החשודות כשייכות לשלל השוד. על הקשר שבין שקית הניילון השחורה לבין האירועים המתוארים בכתב האישום ניתן ללמוד מצירופם של ארבעה נתונים נפרדים ושונים: ראשית, שקית הניילון נמצאה בין מושבי רכב הסובארו בו נמלטו השודדים (ראה לעניין זה עדותו של דרור כהן ודוחות התפיסה שערך ת/6, ת/7, ת/8). שנית, על שקית הניילון נמצאו, בין היתר, טביעות האצבע של מוסטפא ונור אבו סביח (ראה עדותו של אלי דיין וחוות הדעת שהוגשה ת/1). שלישית, בתוך שקית הניילון נמצאו שתי טבעות, שככל הנראה מהוות פריטים מהרכוש אשר נגנב במהלך השוד. ב"כ הנאשם אמנם הסכים, כי שתי הטבעות נמצאו בתוך השקית ואולם הוא חלק על כך שהמדובר בשלל השוד (עמ' 63 שורה 2). בעניין זה ייאמר, כי ניתן לקבוע בסבירות גבוהה כי הטבעות שהיו בשקית אכן נגנבו במהלך השוד, אם כי עובדה זו לא הוכחה בראייה ישירה אשר היה בה כדי להצביע על כך. המסקנה כי המדובר בשלל השוד היא אכן המסקנה היחידה ההגיונית המתיישבת עם נסיבות מציאת הטבעות במקום ומועד בו נמצאו, ואולם מוטב היה לו הייתה המאשימה מביאה ראיה ישירה בעניין זה, למשל, בעדות של הגב' נאבלסי אשר יכולה הייתה בנקל לומר אם המדובר בטבעות שנלקחו מחנותה. רביעית, בהודעתו של מוסטפא אבו סביח שנגבתה לאחר מעצרו של הנאשם מסר הלה כי השוד בוצע באמצעות "שקית שחורה" שהביא אחיו, נור אבו סביח (ת/19, עמ' 2 שורה 32). עם זאת, יש להדגיש כי מעדויות הגב' נאבלסי ומר עותמאן בבית המשפט עולה, כי שקית הניילון השחורה שנמצאה ברכב הסובארו, לא הייתה אותה שקית שתוארה על ידם כזו שהייתה בידיו של השודד מוסטפא אבו סביח. שני העדים ציינו בעדויותיהם באופן מפורש, מספר פעמים, כי השקית שלתוכה הכניסו השודדים את שלל השוד הייתה שקית לבנה גדולה (ראה: עמ' 43 שורה 13 ו- 17, עמ' 46 שורה 7, עמ' 49 שורה 26, עמ' 53 שורה 27 ועמ' 54, שורות 2-3). המסקנה המתבקשת מהשוני החד משמעי באשר לצבע השקית (שקית לבנה מול שקית שחורה) ובהיעדר טענה או ראיה מצד המאשימה, כי הרכוש שנשדד הועבר מהשקית הלבנה לשקית השחורה, היא, לכאורה, שהשקית השחורה כלל אינה קשורה לאירוע השוד. ואולם, מסקנה זו אינה מתיישבת עם שאר הראיות שנמנו לעיל, הקושרות את השקית השחורה לאירוע השוד. לפיכך, יש להניח לזכות המאשימה, על אף שלא טענה כן וממילא לא הוכיחה זאת, כי בשלב מסוים לאחר שהשודדים עזבו את החנות כשבידם שקית לבנה ובה שלל השוד, הם העבירו לפחות חלק מן השלל לשקית הניילון השחורה שנמצאה לאחר מכן ברכב הסובארו. 20. משנמצאה טביעת האצבע של הנאשם על שקית הניילון הקשורה לאירועים המתוארים בכתב האישום, עלינו לבחון, כאמור, את הסברי הנאשם להימצאות טביעת האצבע שלו על השקית. הסבר הנאשם בדבר הימצאותה של טביעות האצבע שלו על שקית הניילון השחורה הוא, כאמור בעדותו, כי הוא בא במגע עם שקיות ניילון רבות בגדלים שונים, מידי יום, במסגרת עבודתו כמוכר צעצועים בשער שכם. מכאן, טוען הנאשם, ישנה סבירות גבוהה ששקית הניילון השחורה עברה תחת ידיו בשלב כלשהו, חף מכל הקשר פלילי, מבלי שהייתה לו כל מעורבות באירועי כתב האישום. ב"כ המאשימה טוען מנגד, כי המדובר בגרסה כבושה שלא נמסרה בהזדמנות הראשונה בעת חקירתו של הנאשם במשטרה. ב"כ הנאשם משיב לעניין זה, כי כבר בהודעתו הראשונה של הנאשם במשטרה, במסגרת תשובה לשאלה, אמר הנאשם כי הוא "עובד בצעצועים". כמו כן, בנסיבות בהן הובא הנאשם לחקירה כשנתיים לאחר התרחשות האירועים, ובשים לב למצבו הנפשי בעת שהחוקרים הטיחו כלפיו האשמה כה חמורה, לא ניתן היה לצפות שהנאשם יחשוב על האפשרות שטביעת האצבע שלו הגיעה לשקית הניילון במהלך עבודתו כמוכר צעצועים. הסברו של הנאשם באשר לאפשרות הגעתה של טביעת האצבע שלו לשקית הניילון השחורה נראה בעיני סביר והגיוני בנסיבות העניין. כבר בהודעותיו הראשונות של הנאשם במשטרה, עוד בטרם עימתו אותו החוקרים עם העובדה כי טביעת האצבע שלו נמצאה בזירת האירוע, השיב הנאשם כי הוא עובד בדוכן למכירת צעצועים, מתנות ובגדים במזרח העיר ירושלים (ת/4, עמ' 2 שורה 35, ת/13 עמ' 2 שורות 20-29). בהודעתו השלישית של הנאשם, כשהטיחו בפניו החוקרים את עובדת מציאת טביעת האצבע שלו, הכחיש הנאשם בתוקף כל מעורבות באירוע ותשובתו הייתה: "אני לא גנבתי ואני לא יודע שום דבר ובתאריך הזה שאתה מדבר עליו אני לא זוכר שום דבר" (ת/14 עמ' 1 שורה 13). בנסיבות אלה, היינו, כאשר הנאשם סיפר על עבודתו בממכר צעצועים ומתנות עוד לפני שידע על מציאת טביעת האצבע שלו על שקית הניילון; המדובר בהודעה שנגבתה ממנו כשנתיים לאחר אירוע השוד; בנאשם הוטחו האשמות קשות וניכר היה כי הוא מופתע מן הסיטואציה שנקלע אליה; תגובתו המיידית והחד משמעית הייתה הכחשה מוחלטת. בשים לב לכל אלה לא ניתן לומר כי גרסת הנאשם, כפי שנמסרה בבית המשפט, היא בגדר עדות כבושה (ראה והשווה: ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לז(1) 225, 289). בנוסף, יש טעם של ממש בהסברו של הנאשם לגופו. אכן, סביר והגיוני להניח שבמסגרת עבודתו של הנאשם בממכר צעצועים בעיר העתיקה בירושלים, הוא בא במגע עם שקיות ניילון, שהינן חפץ נפוץ ושימושי בעבודה מסוג זה. דרכן של שקיות ניילון לעבור מיד ליד וממקום למקום, וייתכן שכך קרה בענייננו ושקית הניילון השחורה מצאה את דרכה, בין היתר, לידיהם של השודדים. מסקנה זו נתמכת גם בדבריו של מומחה המז"פ אלי דיין, אשר אמר כי טביעת אצבע על שקית ניילון יכולה להישמר זמן רב. ""על ניילון זה יכול להישמר הרבה זמן. זה תלוי במזג אוויר והלחות. אם אני שומר אותו כמוצג זה נשמר תקופה ארוכה, יכול להיות שבועות, חודשים ואפילו שנים" (עמ' 23 שורות 5-6). כמו כן, יש להזכיר כי על שקית הניילון השחורה נמצאו לפחות 35 טביעות אצבע, מתוכן זוהו רק 7, השייכות לאחים אבו סביח ולנאשם (עדות השוטר דיין בעמ' 16). נותרו, איפא, 28 טביעות אצבע, לפחות, שלא פוענחו. במילים אחרות, הסברה כי שקית הניילון השחורה, כדרכן של שקיות ניילון מסוגה, עברה מספר ידיים תמימות אשר אין לבעליהן כל קשר לאירוע השוד האמור בכתב האישום, היא גם מסתברת לגופה וגם מתיישבת עם ההסבר שנתן הנאשם. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הסברו של הנאשם הוא הסבר מסופק, מפוקפק או בלתי אמין, ולכן המסקנה היא כי יש לקבלו לצורך יצירת ספק סביר בזיהויו של הנאשם כמי שהשתתף בשוד. 21. בחינת גרסת הנאשם לעניין נסיבות הגעתה של טביעת האצבע שלו לשקית הניילון השחורה נגזרת לא רק מבחינה עצמאית ומנותקת של ההסבר שנתן הנאשם בעניין זה, אלא היא שלובה בבחינת המהימנות הכללית שבית המשפט מייחס לנאשם ולגרסת ההגנה. בענייננו - לאחר ששמעתי את עדותו של הנאשם ובחנתי את דבריו על רקע כל הראיות שבתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי כוחו של ההסבר שניתן בדבר טביעת האצבע לעורר ספק סביר מתחזק על ידי הרושם החיובי שנוצר מאופן התנהלותו של הנאשם במשך ההליך המשפטי כולו. החל משלב חקירתו הראשונה במשטרה וכלה בעדותו בבית המשפט טען הנאשם לחפותו המלאה, והוא עשה כן בתקיפות, בנחישות ובאמונה שלמה. בחקירותיו הכחיש הנאשם כל מעורבות שהיא באירועים מושא כתב האישום, ואף מתוכן דבריו לחוקרים ניכרת כנותו: "זה לא נכון אני מוכן שתבדקו אותי תעצרו אותי עד שיתברר לכם את האמת אני מכיר את עצמי אני אין לי קשר בכלל למה שאתה מאשים אותי, תעשו בי מה שבא לכם ואני יוצא בסוף דובר אמת אני בעת שאמרת לי שוד אני כבר קיבלתי חום כי אני לא טיפוס כזה אני רק תן לי בחורות וכוס בירה ולא יותר מזה" (ת/1, בעמ' 2 שורות 20-24). בנוגע להיכרותו עם המתלוננת ועם חנות התכשיטים השיב: "אני לא מכיר אותה בכלל ואני לא עשיתי דבר כזה ולא יודע איפה המקום שלה בכלל ואני לא יודע על מה אתם מדברים" (ת/13, עמ' 1 שורות 13-14). יש להזכיר, כי חרף העובדה שהנאשם הוא תושב העיר חברון, ועל אף החשדות החמורים המיוחסים לו, הוא מיהר להתייצב בתחנת משטרה בישראל, מיד לכששמע על החשד נגדו ועל כך שהוא מבוקש לחקירה. כמו כן, לאחר שהנאשם שוחרר בתנאים עם הגשת כתב האישום, הוא המשיך להתייצב לכל הדיונים שהתקיימו בבית המשפט ונאבק על חפותו. היינו, גם לאחר שחשדות המשטרה התגבשו לכדי כתב אישום והחשש מאימת הדין הגיע לשיאו, המשיך הנאשם להתייצב באופן עצמאי, על אף שיכול היה, לו חפץ בכך, לחמוק בקלות רבה יחסית מאימת הדין. התנהגות הנאשם מתחילת ההליכים ועד עתה היא התנהגות הזועקת את חפותו ואינה אופיינית לאדם אשר ביצע את מעשי העבירה המיוחסים לו. סיכומה של נקודה זו, יש בהסברו של הנאשם בדבר הנסיבות בהן יכולה הייתה טביעת האצבע שלו להגיע לשקית הניילון השחורה כדי לעורר ספק סביר בדבר המסקנה המפלילה הנלמדת מהימצאותה של טביעת האצבע. 22. בסיום דברי בנוגע לראיית הזיהוי על פי טביעת אצבע, מצאתי לנכון להוסיף מספר מילים באשר לאופן בו ביקשה המאשימה להגיש את הראיה במקרה שבפנינו, ואשר יש בו כדי לפגוע, במידה מסוימת, במשקל שיש לייחס לראיית זיהוי זו. להוכחת זיהוי טביעת האצבע של הנאשם על שקית הניילון נמנעה המאשימה מלהגיש לבית המשפט חוות דעת מומחה והסתפקה, כאמור, בהגשת "טופס גילוי" (ת/2). יוזכר, כי באשר להוכחת טביעת האצבע של נור אבו סביח על שקית הניילון טרחה המאשימה והכינה, כנדרש, חוות דעת מומחה (ת/1), אותה התכוונה לבקש להגיש במשפטם של מוסטפא ונור אבו סביח. הוכחת זיהוי טביעת אצבע היא עניין שבמומחיות. על דרך הגשת חוות דעת מומחה חל האמור בסעיף 24(א) לפקודת הראיות, הקובע כי: "חוות דעת, תעודת רופא ותעודת עובד הציבור ייערכו לפי הטפסים הקבועים בתוספת הראשונה או בדומה להם ככל האפשר". עיון בתבנית הטפסים שבתוספת הראשונה מעלה בבירור, כי "טופס גילוי" שהגישה המאשימה אינו מקיים אחר תנאי התוספת ואף אינו דומה ככל האפשר לטופס חוות דעת. כך, "טופס גילוי" אינו מפרט את פרטי המומחה, השכלתו וניסיונו ואף אינו כולל את תוכן האזהרה המצויה בטופס חוות דעת. כמו כן, מתוך השוואה לחוות דעת המומחה שהוכנה בעניינו של נור אבו סביח - המקיימת כנדרש את הוראות התוספת הראשונה לפקודה - נמצאנו למדים, כי חוות דעת מומחה כוללת גם פירוט של היד ושל האצבע אשר טביעתם השוותה ונמצאה תואמת. אמנם, המאשימה ככלל לא הייתה מחויבת בהגשת חוות דעת המומחה בכתב, במקום עדותו הראשית, ואולם, משבחרה המאשימה לעשות כן, חלה עליה החובה לערוך את חוות דעת המומחה בהתאם לחוק ולדרישות הקבועות בתוספת הראשונה (ראה והשווה: ת"פ (תל-אביב-יפו) 217/95 מדינת ישראל נ' נחמיה גנות, תק-מח 97(3), 1870; וכן קדמי, לעיל, חלק שני, בעמ' 814-815). הפגם שנפל באי עריכת חוות דעת המומחה כנדרש בתוספת לפקודה אינו פגם טכני גרידא, הניתן לריפוי על ידי השלמת הפרטים החסרים בעדות המומחה בבית המשפט, אלא יש לו גם השלכות מהותיות על וודאות הזיהוי. זאת בשל כך שבמקרים בהם מתבקש המומחה לערוך חוות דעת לאחר שלב ה"גילוי" ולהגישה לבית המשפט, נערכת על ידי המומחה בדיקת והשוואה נוספת עם טביעה חדשה שנלקחת מהנאשם, על מנת לוודא כי לא נפלה טעות בזיהויו (דברי מומחה המז"פ אלי דיין בעמ' 17). בענייננו, בבדיקה הראשונה שערך המומחה דיין לא ניתן היה לפענח את מעתק 33, כאמור בטופס הלוואי של ת/1, בין היתר, בשל איכותו הירודה. במצב דברים זה, מן הראוי היה לדרוש מהמומחה לערוך השוואה נוספת להבטחת הוודאות בזיהוי הנאשם וכן להעלות את ממצאי הבדיקה על גבי טופס חוות דעת מומחה, כנדרש בתוספת הראשונה. 23. הערה נוספת שיש להעיר באשר להתנהלות המאשימה בעניין הטיפול בנושא זיהוי טביעת האצבע של הנאשם, ושאף בה יש כדי להשליך על המשקל שיש לתת לזיהוי הנאשם, נוגעת להוראת המאשימה, בשנת 2003, להשמיד את שקית הניילון השחורה (עמ' 32). על פי כללי הראיות הנוהגים בישראל, טביעת אצבע של אדם נחשבת כ"מסמך" לעניין כלל הראיה הטובה ביותר, ולכן, לכאורה, על המאשימה לשמור בידיה את החפץ המקורי עליו נמצאה טביעת האצבע ולהגישו, בבוא העת, כראיה בבית המשפט. ואולם, בשל מהותם של ה"מעתקים" שנלקחים מהטביעה, אשר נחשבים כראיה ראשית ה"מעבירה" את הטביעה ולא "מעתיקה" אותה, ניתן להסתפק בהגשת מעתק הטביעה ולהימנע מהגשת החפץ עצמו (ע"פ 869/81 שניר ואח' נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד, פ"ד לח(4) 169, 208; וכן ראה: קדמי, לעיל, בעמ' 1083). מכאן, לכאורה, לא היה פסול בהוראת המאשימה להשמיד את שקית הניילון השחורה. ואולם, השמדת החפץ המקורי עליו נמצאה טביעת האצבע מנעה מהנאשם בהכרח את האפשרות להתגונן בפני ראיית הזיהוי העולה מקיומה של טביעת האצבע שלו על השקית, על ידי הבאת ראיות לסתור את מסקנות המומחה מטעם המאשימה. לו הייתה נשמרת שקית הניילון על ידי המאשימה, יכול היה הנאשם לקחתה לבדיקת מומחה מטעמו, בין היתר, בנושא איכות הטביעה שנמצאה על השקית, התאמת טביעת האצבע שנמצאת על השקית ל"מעתק" שנלקח ממנה, וזיהוין של טביעות אצבע אחרות שנמצאו על השקית, שלא עלה בידי המאשימה לפענח. מכאן, שהוראת המאשימה להשמיד את שקית הניילון, עוד בטרם נתפס השודד השלישי על פי האמור בכתב האישום, גרמה נזק להגנת הנאשם ופגמה ביכולתו להתגונן בפני ראיית הזיהוי שבטביעת האצבע. לכל הפחות, ניתן לומר כי השמדת שקית הניילון בטרם ניתנה לנאשם הזדמנות לבחנה באמצעות מומחה מטעמו משליכה על המשקל שיש ליתן לראיה זו בשקילת ראיות המאשימה, ויש בה כדי לעורר ספק סביר באשמת הנאשם. "הלוא נטל הוכחתה של האשמה מעבר לספק סביר מוטל, כידוע, על כתפי התביעה. כאשר מתגלים פגמים בראיות התביעה נודעת לכלל זה משנה חשיבות, שכן במקרה כגון זה נדרשת התביעה לשכנע את בית-המשפט כי בפגמים הראייתיים שהתגלו אין כדי ליצור ספק סביר באשמת הנאשם ... טענת המערערים, כי יש להטיל על המדינה להוכיח שפגמי החקירה לא פגעו בהגנתם, אינה אלא הטענה, כי פגמי החקירה שהתגלו מעוררים ספק סביר בדבר אשמתם וכי הנטל להסיר ספק זה רובץ על כתפי התביעה (ראו: רע"פ 933/95 מאירוביץ נ' מדינת ישראל, דינים עליון מא 3). טענת המערערים, כי מכוח דוקטרינת הנזק הראייתי יש להניח לטובתם את ההנחות העובדתיות הטובות ביותר עבורם, אינה אלא הטענה, כי פגמי החקירה שהתגלו מעוררים ספק סביר, שמא מתקיימות העובדות הנוחות להם ביותר, וכי על התביעה מוטל להסיר ספק זה" (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ, תק-על 2005(1), 4756, פסקה 53). בענייננו, אין אני נדרשת להכריע בשאלת קבילותה ובמשקל שיש לתת לראיית זיהוי טביעת האצבע של הנאשם על שקית הניילון, שכן, כאמור לעיל, קבעתי שאף אם אניח כי הוכח כדבעי שטביעת האצבע של הנאשם נמצאה על שקית הניילון, אין די בכך כדי להוכיח את מעורבותו של הנאשם באירועים המתוארים בכתב האישום. הודעתו של מוסטפא אבו סביח 24. לסיום, יש להוסיף, כי המסקנה לפיה לא הוכחה אשמת הנאשם כדבעי נתמכת בראיה פוזיטיבית נוספת, שאף בה, כשלעצמה, יש כדי לעורר ספק במעורבות הנאשם בשוד. ראיה זו היא גרסתו של מוסטפא אבו סביח באשר לזהות השודד השלישי שביצע עמו ועם אחיו את השוד, כמובא בהודעה שנגבתה ממנו לאחר מעצרו של הנאשם ולאחר שדינו של מוסטפא אבו סביח נגזר. לשאלת בית המשפט השיב ב"כ המאשימה, כי בסמוך למועד האירועים המתוארים בכתב האישום נתפסו השודדים נור ומוסטפא אבו סביח, הועמדו לדין והורשעו על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון מבלי שנשמעו ראיות הצדדים. בהודעותיהם במשטרה הכחישו האחים אבו סביח כל קשר לאירועי השוד, וממילא לא מסרו את שמו של השודד השלישי שטרם נתפס. עוד ציין ב"כ המאשימה, כי סניגורי האחים אבו סביח מסרו למשטרה "כל מיני שמות" ואחד מהם אף אמר כי השודד השלישי שטרם נתפס נפטר (עמ' 91). לאור דברים אלו סברו ב"כ שני הצדדים כי לא יהיה טעם בהזמנת האחים אבו סביח להעיד במשפטו של הנאשם. ואולם, לבקשת ב"כ הנאשם הוגשה הודעתו של מוסטפא אבו סביח מיום 24.10.04 (ת/19). מעיון בהודעה הנ"ל עולה, כי מוסטפא אבו סביח מודה בביצוע השוד ביחד עם אחיו, נור אבו סביח, ואדם נוסף בשם פאוזי קוואסמה מחברון. ואלה דבריו: "אני בצום אני לא משקר, אסור לשקר. אני צם היום, תראה לי את התמונה, ואני יודע שמי שהיה איתנו בשוד זה פאוזי קוואסמה ז"ל והוא נפטר ב 19.9.02 בערך. אלוהים העניש אותו" (ת/19, עמ' 2 שורות 38-41). אבו סביח מכחיש, כי הנאשם הוא השודד השלישי ועומד על כך כי השוד בוצע ביחד עם קוואסמה, אשר נורה בעיר ירושלים (ת/19, עמ' 1 שורה 13). כאשר מוצגת בפניו, לבקשתו, תמונת הנאשם מוסר אבו סביח כדלקמן: "אני מכיר את הבחור הזה, הוא ג'אברי, אך אינני יודע את שמו, הוא מוכר את הדברים ברח' סולטאן סולימאן, יש לו שם מספר בסטות והוא מוכר עם כנופיה של חברה האחרים" (ת/19, בעמ' 2 שורות 46-49). המאשימה לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי לשלול את זהותו של אותו קוואסמה כשודד השלישי שהשתתף באירועים, או כל ראיה בדבר ניסיונות כלשהם שנעשו, אם נעשו, כדי לבדוק את גרסת אבו סביח. כך, למשל, יכולה הייתה המאשימה בקלות יחסית לערוך בדיקה בדבר זהותו של אותו קוואסמה, והאם הנ"ל נמצא בין החיים או שהוא נורה ונהרג בעיר ירושלים בתאריך האמור, כטענת אבו סביח. חובת המאשימה למצות הליכי חקירה כראוי מהווה חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, כאמצעי להשגת המטרה הנעלה לחשיפת האמת. כפי שנאמר לאחרונה על ידי כבוד השופט ג'ובראן ב-ע"פ 5152/04 שוריק אגרונוב נ' מ"י, תק-על 2005(2) 3623: "המטרה של חקירה משטרתית היא לא לתור אחר ראיות אשר ירשיעו ותו לא, אלא לגלות ראיות, אשר יבואו לכך שהאמת תתגלה. זאת, בלי כל קשר לשאלה האם אמת זו תוביל לזיכוי או הרשעה של המערער... כאשר חסרה לתביעה ראיה, ישויך 'מחדל חקירתי' זה לחובתה, בעת עריכת מאזן ראיות, על-מנת לבדוק האם הצליחה התביעה להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה. מנגד, כאשר חסרה ראיה להגנה, תוכל זו להצביע על המחדל, כשיקול תומך בדבר קיומה של הטענה הנטענת על-ידה, הכול לגופו של העניין הנדון (ראו ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1988)". בנסיבות שבפנינו, כאשר מעורב ישיר בעבירת שוד מכחיש את מעורבותו של הנאשם בעבירה זו ומסגיר את זהותו של אדם אחר כמי שהיה מעורב באירוע השוד, וגרסה זו לא נבדקת על ידי המאשימה, יש אף בדברים אלה כדי לעורר ספק לטובת הנאשם (ראה: בש"פ 4984/03 אהרון מלול נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (2) 2446). עבירה על חוק הכניסה לישראל 25. הנאשם הואשם גם בשהייה ללא היתר בישראל ביחס ליום שבו אירע השוד, היינו, ביום 13.8.02. משהגעתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה מעורבותו של הנאשם באירוע השוד, יש לזכותו גם מהעבירה על חוק הכניסה לישראל. אכן, חומר הראיות כולל אמירות של הנאשם לפיהן הוא נהג להיכנס לישראל במועדים שונים, ואולם לא קיימת ראיה ישירה על כך ששהה דווקא בתאריך 13.8.02, מחד גיסא, ואין אישום המייחס לו כניסה לישראל במועדים אחרים, מאידך גיסא. סיכום 26. כפי שהובא בראשית דברי, סמכה המאשימה את טענותיה על שתי ראיות מרכזיות: זיהוי הנאשם במסדר זיהוי חי וגילויה של טביעת אצבע שלו על גבי שקית ניילון הקשורה לאירוע השוד. במהלך הכרעת הדין נבחנו ראיות המאשימה לפרטיהן והמסקנה העולה מבחינה זו היא, כי קיימת שורה של ספקות ממשיים בכל אחד מגופי הראיות, אשר מונעים את האפשרות לסמוך עליהם הרשעה בדין. אכן, המדובר בשתי ראיות ויש לתת את הדעת לכוחן המצטבר, ואולם, מסקנתי היא, כי על אף ההצטברות הכמותית של הראיות אין די בכך כדי ליצור את האיכות הנדרשת לצורך הרשעה. 27. על יסוד כל האמור לעיל אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מן העבירות שיוחסו לו בכל האישומים שבכתב האישום. טפסים משפטייםמסמכיםחוות דעת מומחהמומחהחוות דעת