א. מבוא וטענות הצדדים התובע יליד 1960. לגרסתו, ביום 9.9.09 נהג במלגזה במקום עבודתו אצל הנתבעת 2. לטענתו, במהלך נהיגתו, עבר התובע על פני מגרעת בקרקע שנוצרה בתפר בין שני לוחות בטון ולוח אספלט ונוצר זעזוע. עוד לטענתו, כיסא המלגזה היה לקוי, קפיציו לא היו תקינים, ומעוצמת הזעזוע חש לפתע התובע כאב חד בכתף שמאל (להלן: "התאונה"). 2. לאחר התאונה, שב התובע לביתו ועוד באותו הלילה סמוך לשעה 02:00 פנה לחדר מיון בבי"ח ברזילי כשהוא מלווה ע"י אשתו, וטוען לכאבים עזים בכתף בצוואר ובגב. התובע נבדק, טופל ושוחרר. 3. התאונה הוכרה כתאונת עבודה ע"י המל"ל אשר קבע לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20% לפי תקנה 31 (1) (א) (1-2) בגין נזק שורשי בחוליות עמ"ש צווארי, C6-C7 , נכות הכוללת הגבלה בתנועות הצוואר. 4. התובע הגיש תביעת נזיקין על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 נגד מבטחת המלגזה בה נהג, היא הנתבעת 1, ולחלופין הוגשה התביעה על פי פקודת הנזיקין נוסח חדש נ' מעבידתו של התובע היא הנתבעת 2 וכנגד המבטחת של הנתבעת 2 אשר ביטחה אותה בביטוח חבות מעבידים היא הנתבעת 3. העילה שהעלה התובע כנגד נתבעות 2 ו-3 היא רשלנות והפרת חובה חקוקה. שלושת הנתבעות כפרו בעצם קרות האירוע, בשאלת האחריות והקשר הסיבתי בין האירוע לנזק. לטענת הנתבעות, כפי שעולה מדו"ח הנוכחות, התובע כלל לא נכח במקום עבודתו במועד התאונה. בנוסף, נטען ע"י הנתבעות 2 ו-3 כי התובע לא הוכיח מפגע כלשהו, לא הוכיח את רשלנותה של הנתבעת 2, ואף לא הוכיח כל הוראה חקוקה שהופרה בעניין זה. באופן חריג ויוצא מן הכלל, ולאור ההכחשה הנמרצת של קרות התאונה ע"י שלושת הנתבעות, הוריתי ביום 15.5.12 על פיצול הדיון ועל קביעת שמיעת ראיות בשאלת החבות בנפרד משאלת הנזק. בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 4.3.12, נשמעה עדותו של התובע כעד יחיד מטעם התביעה, וכן נשמעה עדותם של ד"ר חאלד אשר טיפל בתובע בחדר המיון, מר מתניה רפל עד הגנה 2 אשר שימש כמנכ"ל נתבעת 2 במועד הרלבנטי לתביעה, וכן הגב' קימלמן אתי עדת הגנה 3 אשר שימשה מנהלת משאבי אנוש ומזכירת מנכ"ל אצל הנתבעת 2 במועד הרלבנטי לתביעה. בפתח הדברים נדרש ביהמ"ש להכריע בשאלה העובדתית, האם התובע נכח בעבודה במועד התאונה הוא יום 9.9.09. ככל שביהמ"ש יכריע כי התובע לא נכח במקום עבודתו, הרי כל גרסתו בעניין אירוע התאונה קורסת מניה וביה. גם אם יכריע ביהמ"ש שנכח התובע ביום התאונה במקום עבודתו, עדיין תיוותרנה השאלות האם מדובר באירוע תאונתי כהגדרתו בפלת"ד, ולחלופין האם מדובר במפגע בטיחותי העולה כדי רשלנות מצד הנתבעת 2. לאחר שעיינתי בעדויות הצדדים ובכל הראיות שהובאו בפניי, מצאתי כי יש לדחות את התביעה מחמת העובדה כי התובע לא הרים הנטל להוכיחה, והכל כפי שיפורט להלן. ב. נוכחות התובע במקום עבודתו במועד התאונה 1. לגרסת התובע, התאונה ארעה ביום 9.9.09 במהלך עבודתו עת נהג על המלגזה. לגרסת הנתבעות, על פי דו"ח נוכחות שהוצג (נ/4), התובע שהה בחופשה במועד 9.9.09 ואף יום קודם לכן (ביום 8.9.09) סיים התובע את עבודתו כבר בשעה 12:00 מוקדם מהרגיל. מעיון בדו"ח הנוכחות נ/4, עולה כי שעת הסיום הממוצעת היא 15:30. משנשאל על כך התובע בעדותו, השיב כדלקמן: "יכול להיות שיצאתי מוקדם לסידורים. לא חייב להישאר עד סוף היום, אם יש לי סידורים אני יוצא, אין לי בעיה". (עמ' 6 לפרו' שורה 16). אין בפניי את דו"חות הנוכחות של חודשים קודמים, ואולם מ-נ/4 שהוא דו"ח הנוכחות של חודש ספט' 2009, עלה כי התובע סיים תמיד בשעה היעודה אלא אם כן למחרת היה יום מנוחה או יום חג. במקרה דנן, יצא התובע כאמור מוקדם מהרגיל באופן חריג, ולמחרת נרשמו לו שלושה ימי חופשה יחד עם סופ"ש (ימים ד' ה' ו'). 2. התובע לא מסר כל גרסה בתצהיר עדות הראשית מדוע דו"ח הנוכחות מצביע כי היה בחופשה במועד התאונה. במהלך החקירה הנגדית בעמ' 5 נשאל התובע מדוע לא התייחס לכך בתצהיר, והשיב מול שורה 13 כדלקמן: "אני לא התייחסתי לזה, כי ככה היינו עושים דברים כאלה, אני הייתי מבקש לרשום חופשה שנתית במקום הימים האלה כדי שלא תיפגע לי המשכורת". 3. גרסה זו של התובע איננה מהימנה בעיניי כלל וכלל. התובע הודה כי נפגע בעבר כחצי שנה קודם לכן ב-26.2.09 בתאונת עבודה (עמ' 5 שורה 16 לפרו'), והכיר את הפרוצדורה של הגשת תביעה למל"ל, התובע אף ידע כי ימי מחלה אלה יכוסו במלואם ע"י המל"ל ולא מצאתי כל הסבר מניח את הדעת מדוע בתאונה קודמת דיווח למל"ל על ימי המחלה, ודווקא במקרה זה העדיף כי יירשמו ימי חופשה. כמו כן, בתצהיר עדות ראשית בסעיף 5 שבו, הצהיר התובע כי במועד התאונה עבד עד השעה 14:00 לערך. מדו"ח הנוכחות עולה, כי שעת הסיום הממוצעת כאמור היא בסביבות 15:30. אם כך, התובע סיים כמעט את מלוא היום, מדוע אם כן שירשום חופשה ביום שעבד בו 90% מהזמן. אין בפעולה זו כל היגיון כלכלי או מעשי בייחוד, שיום קודם לכן עזב התובע בשעה 12:00 ובכל זאת לא רשם לעצמו יום חופשה. 4. גם אם גרסתו של התובע נכונה כפי שחזר על כך מספר פעמים בחקירתו הנגדית, כי ביקש שיירשמו לו ימי חופשה על מנת ששכרו לא ייפגע, מאחר וסבר כי ימי המחלה לא משולמים במלואם, הרי אין היגיון בכך שיירשם יום חופשה ביום שבו עבד, הוא יום התאונה. על פי אותו היגיון של התובע היה אמור התובע לבקש ממנהל כוח אדם שירשום לו חופשה ביומיים הבאים, היינו ב-10.9 וב-11.9 ולא ביום התאונה בה עבד כאמור כ-90% מהזמן. התובע נחקר ע"י ב"כ הנתבעים 2 ו-3, ונשאל - האם תרם למפעל 7 שעות עבודה? שהרי בשביל שעה וחצי רצה שיכירו לו ביום חופש, והשיב כדלקמן: "את יודעת כמה תרמתי למפעל הזה ולא קיבלתי כלום, נכון תרמתי את היום הזה". (עמ' 11 לפרו' ש' 25). מענה זה של התובע איננו משכנע ובלתי מהימן בעיניי, אין כל היגיון שהתובע יבקש "לתרום" יום עבודה למפעל לאחר שנפגע בתאונת עבודה. אין זאת אלא שגרסתו דחוקה ואיננה מתיישבת עם העובדות. 5. בעניין זה זומנה הגב' קימלמן שהינה מנהלת משאבי אנוש אצל נתבעת 2, מעבידתו של התובע. הגב' קימלמן העידה כי לעיתים קורה שעובדים מבקשים לרשום ימי חופשה במקום ימי מחלה, מאחר וימי חופשה הם מקבלים שכר מהיום הראשון לחופשה וכשנרשמים ימי מחלה הם מפסידים לעיתים יום וחצי. זו הסיבה שאכן לעיתים עובדים מעדיפים לרשום ימי חופשה ולא ימי מחלה (ראתה עדותה בעמ' 34 מול שורה 26 ואילך). 6. אולם העדה גב' קימלמן הדגישה, כי במקרה של תאונת עבודה הסדר זה של רישום ימי חופשה לא נכנס לתוקף, שכן אם מדובר בתאונת עבודה המפעל לא משלם והתאונה מדווחת למל"ל, במקרה זה יש לדווח על ימי המחלה במדויק. וכך העידה גב' קימלמן בעמ' 34 מול שורה 30 כדלקמן: "אם זו תאונת עבודה זה מדווח למל"ל, ואם זה מדווח על ימים שדיווחתי למל"ל אני לא יכולה לרשום מחלה או חופשה. אני צריכה לרשום תאונת עבודה". מעדותה זו של הגב' קימלמן, נמצאנו למדים כי לו היה התובע מדווח בזמן אמת על תאונת עבודה ביום 9.9.09, לא היתה נרשמת לו חופשה והתאונה היתה מדווחת בו במועד למל"ל. במקרה זה, הדיווח למל"ל בטופס בל/250 מולא ע"י התובע ונחתם ככל הנראה בסמוך לחודש אוק' 2009. הטופס צורף לתצהיר התובע כנספח ז'. 7. מנספח ז' עולה, כי לא נרשם בו תאריך מתן האישור. הגב' קימלמן העידה, כי התובע שימש כממונה על הבטיחות במפעל והוא זה שהיה אמור למלא את טפסי בל/250 בעת פגיעה בעבודה במסגרת תפקידו כממונה בטיחות. הגב' קימלמן צרפה את נספח ד' לתצהירה שהינו דוגמא לכך כי התובע היה נוהג לחתום על טפסים למתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה מתוקף תפקידו כממונה על הבטיחות. אלא שבעניינו לא יכול היה התובע לחתום לעצמו על הטופס, ולפיכך מילא את הפרטים בעצמו ונתן לגב' קימלמן כמנהלת משאבי אנוש לחתום על הטופס. 8. מעיון בטופס נספח ז', עולה כי מצויה חותמת של קופ"ח כללית ביום 11.10.09. הדעת נותנת, כי אם במועד זה נמסר הטופס לקופ"ח הרי הוא מולא מספר ימים קודם לכן, ולא חודש קודם לכן, שהרי התובע היה אמור לקבל טיפול רפואי במהלך החודש לאחר הפגיעה. 9. הגב' קימלמן נשאלה מדוע חתמה על טופס זה אם אכן לגרסתה ביום 9.9.09 לא נכח התובע בעבודה, הגב' קימלמן הצהירה בסעיף 5 לתצהירה כי כאשר נתבקשה לחתום על הטופס היה זה זמן רב לאחר מועד התאונה, ולא עלה בדעתה להשוות את דו"ח הנוכחות למועד המצוין כמועד התאונה, שאחרת היתה מגלה זה מכבר כי התובע לא נכח בעבודה במועד זה. העדה כאמור נחקרה בנושא זה והשיבה בעמ' 30 מול שורה 28 כדלקמן: "...יורם בא וביקש ממני לחתום על הדו"ח, מכיוון שיורם הוא ממונה על הבטיחות ולא אחת ולא שתיים הוא מילא דו"חות כאלה, ויש לנו דו"חות שהוא מילא לעובדים אחרים, בתור ממונה בטיחות סמכתי עליו שהוא מחתים אותי על הדו"ח אז זה בסדר". ובהמשך בעמ' 31 מול שורה 3: "ממונה בטיחותי שזו עבודתו והוא בעצם ת"פ מנכ"ל, אז אני סומכת עליו. הוא רגיל למלא את הדו"חות האלה, אני לא חשבתי לרגע שאני צריכה לבדוק אותו". 10. עדותו אם כן של התובע לא נתמכת בכל ראיה, כי אכן עבד אצל הנתבעת 2 ביום 9.9.09. יתרה מכך, גרסת התובע בקשר לתאונה לא נתמכת כהוא זה במסמכים רפואיים בסמוך למועד הנטען. התובע התייצב בביה"ח ברזילי ביום 10.9.09 בשעה 03:00, ונבדק ע"י ד"ר עבאד חאלד שהוזמן להעיד (עד הגנה מס' 1). ד"ר חאלד הקריא לפרוטוקול ביהמ"ש את שנכתב על ידו תחת אנמנזה (ראה עדותו בעמ' 18 מול השורות 1-6). בכל הפירוט בתעודת חדר המיון לא נרשם ולו במילה אחת כי התובע נפגע בתאונת דרכים ו/או בתאונה כלל. מעיון ברישום של תעודת חדר מיון, עולה כי לכאורה התעורר חשד לבעיה לבבית דווקא ולא בעיה אורתופדית, שכן צוין כי נעשתה לתובע בדיקת א.ק.ג ולא נמצאו סימני איסכמיה, קולות הלב היו סדירים ואין כאבים בחזה. עוד העיד הרופא כי הינו מתמחה ברפואה פנימית, ובאופן כללי כשאדם נפגע בתאונת דרכים אם הפגיעה היא ברגל או בכתף הוא מפנה למיון אורתופדי ולא למיון פנימי. 11. גרסת התובע באשר להעדר ציון בתעודת חדר מיון כי הוא נפגע בתאונת עבודה, גם היא גרסה בלתי אמינה לחלוטין. בסעיף 9 לתצהיר התובע, הצהיר התובע כי בפנייתו לביה"ח ציין בפני הרופא במפורש שהפגיעה היא כתוצאה מעבודתו על המלגזה אך הרופא לא רשם זאת בטופס חדר מיון. לעומת זאת, בחקירתו הנגדית התובע שכח את גרסתו בתצהיר, והשיב לשאלות באי כח הנתבעות כי בגלל הכאבים לא סיפר במיון ממה הם נגרמו (עמ' 9 שורה 1), וכן מחמת הכאבים אף לא סיפר לאשתו כל אותה העת שחלפה מאז שב הביתה ועד שהגיע למיון כי נפגע בתאונה מעבודה (ראה עמ' 8 שורה 1-20). משהטיח ב"כ הנתבעת 1 בחקירה נגדית את הסתירה בפני התובע, השיב כדלקמן: "אמרתי שהגעתי למיון ונכנסתי לרופא, ואמרתי לרופא בדיוק את כל הפרטים במדויק. ואז הוא החליט כנראה בגלל הכאבים בצד שמאל או בגלל הגיל שלי או בגלל שאני מעשן, הוא חשב בכלל שיש לי אירוע לב. עשו לי גם בדיקת א.ק.ג"... כמובן שבתשובה זו אין כל מענה לסתירה, וגרסת התובע בלתי מהימנה בעיניי לחלוטין. 12. יתרה מכך, גם כשחזר מביה"ח למחרת היום הוא פנה לרופאת המשפחה ביום 10.9.09, כשהוא לא מצוי באותם הכאבים של ליל אמש, לא טרח התובע לציין בפני הרופאה כי מדובר בתאונה. משנשאל על כך, השיב כדלקמן: "אני באתי לרופא כדי לקבל חופש מחלה, או חופש תאונה, אמרתי לה הנה זה מה שיש לי. היא בכלל לא הרופא שלי, היא רופא מחליפה". (עמ' 9 לפרו' שורה 21). גם במענה זה, אין כל הסבר המניח את הדעת מדוע לא ציין התובע בפני הרופאה המטפלת את מקור הכאבים. 13. עדות התובע באשר לאירוע הנטען ביום 9.9.09, הינה עדות יחידה של בעל דין שאין לה כל עדות מסייעת אחרת, לא בעדויות ולא בראיות אחרות. התובע יכול היה לזמן עד נוסף שיסייע בידו, שכן התובע נשאל למי אמר במפעל שהוא הולך הביתה מחמת הכאבים, והשיב כי אמר זאת למנהל מר ראובן יהודאי. התובע נשאל מדוע הוא לא הביא את המנהל לעדות על מנת שיאשר את דבריו, והשיב: "לא ביקשו ממני". (עמ' 11 ש' 11). כמובן שתשובה זו היא תשובה מהפה והחוץ, ואין לה כל הסבר מדוע עדותו היחידה לא נתמכת ולו בקצה ראיה. 14. הן דו"ח הנוכחות, הן עדותה של הגב' קימלמן, הן המסמך הרפואי מחדר מיון והן המסמך הרפואי מקופה"ח, לא תומכים בגרסתו של התובע. התובע אף יכל להיעזר בעדים חיצוניים כמו מנהל המפעל מר יהודאי, ונמנע מלעשות כן. גרסתו, כי ארעה לו תאונה ביום 9.9.09 לא נתמכת בכל ראיה ואיננה מהימנה בעיניי לחלוטין. 15. כבר בשלב זה, ניתן היה לדחות את תביעתו של התובע לאור העובדה כי אינני מקבלת את גרסתו כי נכח במועד התאונה במקום העבודה. ואולם, רק על סמך עובדה זו לא הייתי דוחה את התביעה. על מנת לסייע לתובע המשכתי ובחנתי את גרסתו בהנחה שאכן נכח במועד התאונה במקום העבודה. יש לבחון האם האירוע כגרסת התובע יכול להיכנס להגדרת תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפלת"ד, ולחילופין האם קיימת עילת רשלנות כנגד נתבעות 2 ו-3 על פי הפקנ"ז. ג. האירוע כתאונת דרכים 1. סעיף 1 לחוק הפלת"ד מגדיר תאונת דרכים כדלקמן: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". על פי גרסת התובע, התובע נהג במלגזה היינו עשה שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה, עלה על המגרעת וכתוצאה מכך חטף זעזוע בגוף וכאבים בכתפו ולפיכך נגרם לו נזק גוף עקב השימוש ברכב המנועי. חשיבות האבחנה בין אירוע פתאומי לאירוע מתמשך באה לידי ביטוי בספרו של כב' השופט אליעזר ריבלין "תאונת דרכים תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה רביעית 2012, עמ' 85-85: "תמיד דרוש שיהא בנמצא "אירוע" הניתן לזיהוי ואבחון בנפרד ממהלך הדברים לפניו ואחריו...כך, קפיצת הרכב על פני גבשושית והגבהה בכביש...והמביאה לנזק גופני כגון התפרצות ממשית של כאבי גב...היא לשיטתי כגדר תאונת דרכים....ואילו נזק רציני בהרבה לגבו של הנוהג תוצאת מיקרו טראומות מתמשכות ומצטברות לאורך שנים, עקב שעות נהיגה רבות...בלא קשר בין נזק זה לבין אירוע מסוים שאירע במהלך השימוש ברכב לא יהווה עילה להענקת פיצוי על פי חוק הפיצויים. המאורע התאונתי הוא פתאומי, אפוא, וחד פעמי. לפיכך, מי שנגרמה לו ירידה בשמיעה, בשל עבודתו כנהג טרקטור, לא נפגע בתאונת דרכים, אפילו נגרמה הפגיעה כתוצאה משימוש בטרקטור. הוא הדין בענייננו של נהג רכב שנחשף עקב תנאי הדרך וטלטולים מרובים לפגיעות זעירות מתמשכות בצווארו שנצטברו לכלל פגיעה בחוליות הצוואר". (הדגשה שלי א.מ.ג). התובע מסר הודעה למל"ל, ההודעה הוגשה וסומנה נ/3 א'. מתוכן ההודעה עולה, כי אין מדובר באירוע תאונתי חד פעמי אלא בנזק מתמשך. לשאלת חוקר המל"ל, האם כתוצאה מהקפיצה בכביש נחבל בכתף ביד ובצוואר? השיב התובע: "לא, זה נזק שהתמשך וגרם במשך זמן רב שנים". ולשאלה- כמה זמן סובל התובע מכאבים בכתף שמאל? השיב התובע: "מאז 3/09 החלו כאבים בכתף"... ובהמשך בעמ' 2 ל-נ/3 א', השיב התובע לחוקר המל"ל כדלקמן: "...ואני רואה מהתיק הרפואי שאתה מציג בפניי שהרופא רשם תאריך תאונה 9.9.09, אני חושב שלא מדובר באירוע ספציפי, מדובר פה בנזק מתמשך בצוואר במשך שנים עקב אופי עבודתי". התובע כאמור עבר תאונה נוספת ב-26.2.09. משביקר ב-1.3.09 במרפאת קופ"ח, נרשמה הסיבה כדלקמן: "כאב גב ויד משמאל במשך כארבעה ימים, חוסר השפעה, המטופל טוען שהכאב התפתח בעקבות העבודה - עסוק כמלגזן". התובע נחקר על כך בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעת 1, ושאל האם השיב תשובה שקרית לחוקר המל"ל כשאמר שהנזק נגרם במשך שנים, והשיב כדלקמן: "ש. וביחס לתשובה שלך שזה נגרם במשך שנים, אתה שיקרת לו? ת. לא שיקרתי. לעניין הזה, אני יכול להגיד לך שכל פעם עליתי על המלגזה ונסעתי על המגרעת הזאת, כי אני נכנס וחייב לעלות עליה אז כל פעם חטפתי זעזוע בגוף, בערך 100 פעמים ביום. ש. במשך כמה שנים? ת. במשך 19 שנה. ........ ת. נכון. זו לא פעם אחת שקרתה לי תאונה בקטע הזה. ש. לשאלת ביהמ"ש, 19 שנה היתה שם מגרעת ואתה מקבל כל פעם מכות? ת. כן, בהתחלה כשבנו את זה היה חלק ואחרי שנה שנתיים האספלט ירד ונוצרה המגרעת. ואז כל עלייה וירידה מהמכולה אני חוטף זעזוע. זה שנים נמשך ככה". על אף שהתובע ניסה להציג את התאונה כאירוע אחד מכונן הנופל להגדרה בסעיף 1 לחוק, הרי שטענה זו איננה מתיישבת עם עדות התובע עצמה על פיה מדובר בנזק מתמשך במשך 19 שנה ברציפות. כפי שעולה מהתיאור בספרו של כב' השופט ריבלין שתואר לעיל, המדובר בתוצאת מיקרו טראומות מתמשכות ומצטברות לאורך השנים, או כפי שתואר כפגיעות זעירות מתמשכות שנצטברו לכלל פגיעה בחוליות הצוואר. במקרה דנן, מדובר בפגיעות זעירות חוזרות ונשנות כפי שתיאר התובע עצמו בהודעתו למל"ל, כי בכל נסיעה עם המלגזה קיימת "קפיצה" מהירידה מהרמפה לבטון ומהבטון לאספלט. קפיצות קטנות אלה מהוות פגיעה קטנה מתמשכת לאורך שנים. אינני סבורה כי ניתן לשים את האצבע על אירוע מכונן אחד ביום 9.9.09 אשר גרם לפגיעה. כאמור, מדובר במחלת עבודה מתמשכת לאורך 19 שנה כדברי התובע, ובנזקים קטנים מתמשכים. מסקנתי אפוא, כי אין מדובר באירוע תאונתי כהגדרתו בחוק הפלת"ד. התביעה כנגד נתבעת 1 צריכה להידחות אפוא. ד. האירוע על פי פקודת הנזיקין 1. לגרסת התובע (ראה סעיף 17 לסיכומיו), התאונה נוצרה עקב נסיעתו במלגזה על מגרעת בכביש, כשכיסא המלגזה לא היה תקין ובולם הזעזועים היה לקוי. נטל הראיה המונח על כתפי התובע להוכיח את המפגעים להם טען היינו, העדר בולם זעזועים והימצאות מגרעת- לא הורם. התובע לא הצליח להוכיח אף לא אחד מהמפגעים, והכל כפי שיפורט להלן. באשר למגרעת - צרף התובע תמונה על מנת ללמד על הפרש גובה שיכול לגרום לפגיעה הנטענת. התובע בחר שלא לצרף חוו"ד בעניין זה, המגרעת לא נבדקה בסנטימטרים, ועל פניה מעיון בתמונה שהוצגה בפניי לא עולה כי מצויה מגרעת כזו היכולה לגרום למפגעים. ביהמ"ש התרשם אך ורק ממראה עיניו מתמונות שהציג התובע לפניו. לא הוצגה כאמור חוו"ד שיכולה ללמד על טיב המגרעת, ממה היא נוצרה, האם היא מהווה מפגע בטיחותי, והאם יכולה היתה לגרום לנזק המתמשך לו טוען התובע. התובע הלין, כי הנתבעת 2 לא העידה עובדים מטעמה על מנת להעיד כי לא היתה מגרעת. סבורני, כי התהפכו היוצרות לתובע. אין הנתבעת צריכה להוכיח כי לא היתה מגרעת, אלא הנטל היה ונשאר על כתפי התובע להוכיח כי קיימת מגרעת וכי מגרעת זו אינה תקנית ונגועה ברשלנות עקב אי תיקון המגרעת. דבר זה לא נעשה. התובע בחר שלא להעיד אף גורם בעניין המגרעת, אלא הסתפק בצירוף תמונה שכאמור ממנה לא התרשמתי כי קיימת מגרעת כלשהי. מדובר בהפרש גבהים מינימאלי אשר לא בטוח כי רכב כגון מלגזה היה מושפע מאותו הפרש גבהים. כדי שביהמ"ש ישתכנע כי אכן מדובר במפגע בטיחותי, היה מקום לצרף חוו"ד מקצועית ו/או לכל הפחות עדויות בנושא. הנתבעת 2 העידה את מר מתניה רפל, אשר שימש כמנכ"ל הנתבעת עד לשנת 2010. עד הגנה זה איננו עובד יותר אצל הנתבעת 2, ועדותו היה מהימנה וללא פניות. עד זה הצהיר כי התובע היה ממונה על הבטיחות ובמסגרת תפקידו היה אמור לאתר מפגעים בטיחותיים ולדווח עליהם, ולדאוג לכך כי אלה יתוקנו. באשר למגרעת, הצהיר מר רפל בסעיף 5 לתצהיר עדות ראשית כי הכבישים במפעל אינם רצפה חלקה כמו באולם ספורט, אך אם המגרעת היתה מהווה מפגע כפי שטוען התובע, הרי התובע כממונה בטיחות היה צריך לדאוג לתיקון המפגע. יצוין, כי התובע עבד כממונה בטיחות כבר משנת 97 עוד לפני תחילת עבודתו של מר רפל במפעל. ראשית, יצוין כי העובדה שהתובע לא טרח לציין מיוזמתו כי היה מנהל בטיחות במפעל בו נפגע לטענתו, אלא רק ציין את העובדה כי היה נהג מלגזה, משמשת לרועץ לתובע ופוגעת במהימנותו. התובע נשאל מדוע לא ציין זאת, והשיב: "מישהו שאל אותי? כששואלים אני עונה. אני 13 שנה ממונה על הבטיחות". (עמ' 13 ש' 26). התובע כמובן נחקר בחקירה נגדית ונשאל יותר מפעם אחת, מדוע לא דיווח על המפגע הבטיחותי לכאורה ביחס למגרעת, וזאת מתוקף תפקידו כממונה על הבטיחות, התובע השיב בעמ' 14 מול ש' 1 כדלקמן: ת. "נכון, כי אני פניתי למח' אחזקה ולהם אמרתי שיש בעיה שם ושיתקנו את זה. הם לא תיקנו ולא עשו עם זה שום דבר והמשכנו לעבוד ככה. אני בתור ממונה בטיחות, אין לי תקציב לתקן את הדברים האלה, אני יכול רק להתריע על הסכנות". ש. ז"א כמה פעמים פנית ולמי? ת. הרבה פעמים למנהל האחזקה. ביקשתי ממנו שיתקנו את המגרעת הזאת". התובע לא זימן את מנהל האחזקה לעדות, ועדותו זו לא נתמכה בכל ראיה מסייעת. התובע כממונה בטיחות אמור למלא טפסים ולדווח על המפגעים בצורה מסודרת. התובע לא יכול היה להמציא אף לא טופס אחד בו דיווח על המגרעת, לא העיד עדים בדבר הימצאות המגרעת ובדבר הידיעה כי המגרעת היתה ידועה לעובדים נוספים, ואף לא טרח לזמן את מנהל האחזקה שיעיד על פניותיו. עדותו זו היתה מהפה והחוץ. 8. כשנשאל התובע האם פנה לעד ההגנה מר מתניה רפל מנכ"ל המפעל בתקופה הרלבנטית? והתובע השיב: ..."לא רציתי להטריד את מתניה על המגרעת ועל הבטון כי זה לא סכנת חיים, זה לא שום דבר שהוא צריך לדעת מזה. (עמ' 14 שורה 18). לשאלת ביהמ"ש מדוע לא דיווח למנכ"ל, שכן על פי עדותו סבל 100 פעם ביום כל אימת שעבר עם המלגזה על המגרעת, השיב התובע כי דיבר ישירות עם מנהל האחזקה ולא ראה שום צורך לפנות למנכ"ל. ולדבריו: "אני ראיתי בזה מפגע אבל לא פניתי למנכ"ל, פניתי למי שצריך לתקן את זה ולא תיקנו את זה. לא על כל דבר ניגשים למנכ"ל". (עמ' 14 שורה 25) התובע עוד העיד, כי כל אימת שיש ליקוי בטיחותי יש לעשות סקר (עמ' 14 ש' 31), ואולם למפגע הנדון בדבר המגרעת בחר התובע שלא לעשות סקר. לשאלת ביהמ"ש, מדוע לא עשה סקר בעניין המגרעת, השיב: "לא כל כך התייחסתי לזה לעשות שם סקר". (עמ' 15 ש' 3). 9. עינינו הרואות, כי התובע לא ראה בזמן אמת במגרעת מפגע בטיחותי כלשהו עליו יש לדווח, או לערוך סקר, או להודיע למנכ"ל. עובדות אלה מתיישבות עם העובדה כי אכן מעיון בתמונה לא עלה כי קיימת מגרעת כזו המושכת את תשומת הלב, או כזו שיכול אדם סביר לחשוב כי היא מסכנת את בטיחות העובדים. אף עד ההגנה מר רפל, הופנה אל התמונה המצביעה כביכול על המגרעת, ונשאל האם אין הוא רואה בתמונה שיבוש? וכך השיב העד: "ת. "לא, זה לא נראה לי שיבוש. זה נראה תפר בין הבטון לאספלט, כמו שעושים תפר בבטון לאספלט או במגרש חנייה או בכל מקום". ש. ז"א שבעיניך לא היה מה לתקן פה בכלל? ת. כמו שאני רואה בתמונה, אין מה לתקן. ש. ז"א, שלא היית מאשר לתקן את זה? ת. זו מסקנה שלך, אם הייתי צריך לאשר הייתי בודק בשטח ולא מסתפק בתמונה. מהתמונה שאתה מראה לי, לא עולה שצריך לתקן. ש. אתה מכיר את התפר הזה, אתה זוכר אותו? ת. כן, אני מכיר את הרחבה הזאת טוב. ברחבה הזו יש כמה שטחי בטון ואספלט, ואני זוכר את המקום מצוין". 10. כפי שהזכרתי לעיל, אף ביהמ"ש התרשם מעיון בתמונה כי אין מדובר במגרעת המהווה מכשול כלשהו הראוי להתייחסות. התובע כמנהל בטיחות היה אמור לדווח ולתעד את המפגע. לא זו בלבד שהתובע לא טרח לציין בתצהירו כי הוא מנהל בטיחות, אלא אף לא טרח לתמוך את גרסתו בדבר המפגע בעדויות נוספות של עובדי המפעל שנהגו על המלגזה כמוהו, או בזימון מנהל התחזוקה או מנהל הייצור ואף לא בהמצאת ראיה אחרת היכולה לתמוך בגרסתו. מסקנתי העובדתית אפוא, כי אין ולא היתה מגרעת במפעל המהווה מפגע בטיחותי. 11. באשר לכיסא לא תקין - לגרסת התובע, היה מקום להחליף את הכיסא בכיסא אחר, שכן הקפיצים אינם מורגשים והכיסא איננו אורתופד ואף מסוכן לעבודה (ראה סעיף 12 לתצהיר עדות התובע). עוד הצהיר התובע, כי פנה מספר פעמים להחליף את הכיסא של המלגזה, וכל פניותיו נענו בשלילה ונאמר לו כי אין כסף להחליף את הכיסא. 12. עד ההגנה מר רפל הצהיר בסעיף 4 לתצהיר עדות ראשית, כי איננו זוכר ולו תלונה אחת ביחס לכיסא המלגזה ו/או קפיצי הכיסא, ו/או בקשה להחלפת הכיסא. העד הצהיר כי הוא זוכר בוודאות שהמלגזות נבדקו באופן שגרתי, אם היה נמצא בהם ליקוי בטיחותי הן היו מתוקנות. זאת ועוד, הצהיר מר רפל כי התובע כממונה על הבטיחות היה זה תפקידו להתריע ולא להתיר את השימוש בכיסא אם מצא בו פגם, אך כאמור מר רפל לא זכר כל פנייה כזו מצד התובע, והדגיש כי המפעל המשיך להשתמש באותו כיסא גם לאחר התאונה הנטענת של התובע. 13. התובע נחקר ונשאל למי פנה בעניין הכיסא? והשיב, כי התלונן בפני מנהל האחזקה וציין שני שמות, איליה כצנלסון ומר איגור. התובע בחר שלא לזמן לעדות אף לא אחד מהם. בניגוד למגרעת לגביה טען התובע כי אין מדובר בסכנת חיים, הודה התובע בעדותו כי הכיסא היווה סכנה לעבודה (ראה עמ' 16 ש' 6). ועל אף זאת בחר התובע לא למלא דו"ח בכתב בעניין הסכנה והכל היה בע"פ (ראה עמ' 16 ש' 9 ואילך). 14. אף בחקירה חוזרת, ציין התובע והשיב לבא כוחו כי פנה למנהל אחזקה וביקש שיחליפו את הכיסא לכיסא הידראולי, אך לא נעשה בעניין זה דבר. גם בנושא זה, אני סבורה כי התובע כשל מלהרים את נטל הראיה המונח על כתפו. כלל לא ברור לי הכיצד כמנהל בטיחות התובע לא מילא ולו דו"ח אחד מפורט בעניין כיסא הבטיחות, הגם שסבר כי מדובר בסכנה לחיי העובדים. התובע אישר כי המלגזה עוברת טסט כל שנה, והכיצד ליקוי בטיחותי זה של העדר בולם זעזועים לכיסא לא בטיחותי לא מצוין בדו"ח השנתי? הכיצד ביהמ"ש יכול לקבל טענה כי מדובר בכיסא לקוי, שעה שלא מוצגים בפניו כל ראיות למעט תמונת הכיסא. אף מומחה בתחום המלגזות לא יכול היה להתרשם מתמונתו של כיסא בדבר תפקודו או היותו מהווה מפגע מסוכן. אף המומחה היה צריך לבדוק את "הקרביים" של המלגזה על מנת להשתכנע כי מדובר במפגע בטיחותי ובתקלה של בולמי הזעזועים. דבר זה לא נעשה, התובע לא צרף חוו"ד של איש מקצוע שבדק את המלגזה ויכול היה להעיד על מצבה. 15. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין גם בנושא כיסא המלגזה, היא איננה נתמכת לא בעדויות ולא במסמכים. עדותו של התובע כאמור לא היתה מהימנה בעיניי ונסתרה מניה וביה בעדותו של מר רפל אשר עדותו הינה כעדות עד ניטראלי שעה שהפסיק את עבודתו אצל הנתבעת בשנת 2010. גם בעניין זה, אין לי אלא לקבוע עובדתית כי לא הוכח בפניי מפגע בטיחותי בנושא כיסא המלגזה. 16. התביעה כנגד הנתבעות 2 ו-3 צריכה להידחות אפוא, בהעדר כל ראיה בדבר מפגע בטיחותי כלשהו, לא ביחס למגרעת ולא ביחס לכיסא המלגזה. התובע כאמור ששימש כמנהל בטיחות בזמנים הרלבנטיים לא יכול היה לתמוך טענותיו בעדות נוספת או בראיה כלשהי למעט הבל פיו. פועל יוצא מכך הוא, שרשלנות הנתבעת לא הוכחה ואף לא הוכח בפניי כי הנתבעת הפרה הוראה חקוקה כלשהי. 17. ב"כ התובע נתמך בסיכומיו בעובדה כי המל"ל הכיר בנזקי התובע כתאונת עבודה. אין בכך כל רבותא, וייתכן כי נזקיו של התובע בכתף ו/או בחוליות גבו נובעים אכן ממהלך עבודתו. כל אשר על המל"ל לבדוק הוא האם יש קשר סיבתי כלשהו בין התלונות של התובע בדבר תחלואיו הפיזיים לבין סוג עבודתו במקום עבודתו. יש לזכור, כי למל"ל הוגש טופס בל/250 חתום ע"י המעביד, המהווה ראיה לכאורה לגבי תאונת עבודה. עצם העובדה, כי המל"ל הכיר בסבלו כתאונת עבודה, אין בה ולא כלום על מנת להצביע על מפגע כלשהו במקום העבודה ו/או על רשלנות המעביד. יכול ויקרו מקרים בהם העובד סובל מנזק מתמשך בעקבות סוג עבודתו, אף מבלי שיהיה כרוך בכך אחריות מצד המעביד כתוצאה מרשלנותו. לבטח אין בעובדה כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה כדי להשליך על השאלה המשפטית האם האירוע נכנס בגדרו של אירוע תאונתי על פי הפלת"ד. סוף דבר: אני דוחה אפוא את התביעה כנגד כל הנתבעים. התובע לא הרים את הנטל לשכנע כי מדובר באירוע תאונתי עפ"י חוק הפלת"ד. התובע לא הרים את הנטל לשכנע כי מדובר בתאונה מחמת רשלנות ו/או מחמת הפר חובה חקוקה עפ"י הפקנ"ז. התובע יישא בהוצאות הנתבעים בסך של 3,500 ₪ עבור נתבעת 1, ו-3,500 ₪ עבור הנתבעות 2 ו-3 ביחד. אינני מוצאת מקום לפטור את התובע מתשלום יתרת האגרה. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גבציוד מכני הנדסי (צמ"ה)מלגזה