נושא התביעה שלפני הוא נזק שנגרם לכלי הרכב של התובע כתוצאה מתאונה שארעה בצומת T בעת שנהג ברכבו בכביש 443 ומהכביש המתחבר לצומת, מכיוון מושב בן שמן, נכנסה אותה עת הנתבעת 2 לצומת כשבכוונתה לפנות שמאלה; שני הנהגים לא הספיקו לעצור את רכבם והתנגשו זה בזה. התובע נהג בנתיב הנסיעה בדרך הישרה, בכביש 443 כאמור, והנתבעת שהגיעה לצומת T מכיוון מושב בן שמן רצתה לפנות שמאלה ולהשתלב בכביש הנסיעה בו נסע התובע באותה עת. בעלי הדין לא היו חלוקים על מקום התאונה ולא על תיאור הפגיעות; והשאלה שלהכרעתי היא על מי האחריות לאירוע התאונה ומה שיעור הנזק שנגרם. מחד, גרסת התובע כי נסע בדרך הישרה וכי הנתבעת נכנסה לפתע לצומת "היא נסעה ולא עצרה בכלל ..." [עמ' 2 ש' 4]. "זה כביש שלי. יש לי זכות קדימה ..." [עמ' 2 ש' 15]. מנגד גרסת הנתבעת כי "אני יצאתי מצומת T מכיוון מושב בן שמן, הצומת לא מרומזר, ללא תמרור עצור, זכות הקדימה היא שלי, הרכב שבא משמאלי נכנס בי מצד שמאל. הזכות היא שלי כאשר אין רמזור ואין תמרור" [עמ' 3 ש' 5- 7]. הנה כי כן, כל אחד מהצדדים סבור כי זכות הדרך היא שלו וכי יש להגן על זכות זו מפני האחר שנכנס לצומת ה-T שלא כדין ופגע בו. יש לציין כי במועד בו ארעה התאונה, לא היה רמזור בכיוון נסיעת הנתבעת וגם לא תמרור; כך מדבריה החד משמעיים של הנתבעת שאמרה כי "הצומת לא מרומזר, ללא תמרור עצור..."[עמ' 3 ש' 5], וכך גם עולה מתמונות שצולמו במקום "מיום לאחר התאונה. התמונות שהתובע צילם הן ממספר חודשים לאחר התאונה כאשר כבר הוסף התמרור תן זכות קדימה" [עמ' 3 ש' 8-9], וכך גם עולה ממכתב של המבטחת מיום 15.2.07 שצורף לכתב ההגנה ולפיו "על פי בירור שערכנו מסתבר שאת התמרור הציבו במקום האירוע לאחר האירוע הנדון..." . מהתבוננות בתמונות של מקום התאונה, תמונות שצולמו בסמוך לאירוע התאונה, ניתן לראות כי תמרור תן זכות קדימה לא נמצא במקום כפי שהסבירה וזה הוסף רק לאחר פרק זמן בעקבות תלונות שונות, ומכל מקום לא היה בידי התובע לסתור עובדה זו. הדין הקובע את אופן התנהגות הנהג בכביש הם דיני התעבורה. הכלל הרלוונטי הוא כי בהעדר תמרור או רמזור על הרכב המתקרב לצומת לתת זכות קדימה לרכב הבא מימין. תקנה 64 (א) לתקנות התעבורה היא התקנה הרלוונטית לענייננו : "תקנה 64(א) לא הוצב תמרור המורה על מתן זכות קדימה בצומת או על עצירה לפני הצומת בכיוון הנסיעה של נוהג הרכב, יחולו הוראות אלה: (1) נתקרבו לצומת כמה כלי רכב מצדדים שונים, יתן נוהג רכב את זכות הקדימה לכלי רכב הבאים מימין;" מכאן שלכאורה נלמדת זכות הקדימה של הנתבעת, וכי הגם שהתובע נסע בדרך הישרה, היה עליו לתת זכות קדימה לרכב הבא מימין, קרי לרכב הנתבעת. אלא שזכות קדימה משמעה מתן זכות קדימה ולא לקיחה של זכות זו; הנתבעת לא יכולה לרחוץ 'בנקיון כפיה' ולומר כי לפי דיני התעבורה יש לה זכות קדימה אבסולוטית והיא יכולה להשתמש בה בלי להתחשב בתנאי הכביש ובכלי הרכב הנעים בכביש. היה על הנתבעת לשים לב למצב הדרך, לתנאים האוביקטיביים של הכביש, לעובדה כי היא מתקרבת לצומת וכי עליה להכנס לצומת ולפנות שמאלה, קרי היה עליה לתת תשומת לב לכלי הרכב הנוסעים בדרך הישרה, ואינם פונים או מסתובבים לכל כיוון שהוא, בעיקר להתחשב בכך שהיא נוסעת בכביש המחייב כניסה לדרך הישרה. גם התנהגות זו מתוארת בדיני התעבורה, וכך אנו למדים כי תקנה 41 "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". ועוד אנו למדים כי, תקנה 65 "לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור". קרי, הנהיגה בכביש חייבת להיות מותאמת לנסיבות. נקבע בפסיקה כי זכות קדימה, הגם שהיא קבועה בדין אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, ואין להשתמש בה "בעיניים עצומות". "נהג, על-אף היותו בעל זכות דרך צריך להיות ער לנעשה בכביש". (ע"א 553/73 שלמה אליהו נ' חנחן ואח' פ"ד כט(2) 341 ,עמ' 342-343). בעניננו נראה כי לשני הנהגים אצה הדרך, והגם שלשניהם היה שדה ראייה מלא [לתובע: "מישהו חסם לך את שדה הראיה? ת. לא"- עמ' 2 ש' 11-12, ולנתבעת,"אני לא ראיתי את התובע ראיתי אותו ממש בעת קרות התאונה" עמ' 4 ש' 4] הם לא ראו אחד את השני אלא ממש בעת קרות התאונה, (התובע העיד כי מספר מטרים לפני התאונה בעת שכבר לא יכול היה לעצור). משמע כי שני הנהגים שלא ראו אחד את השני עם התקרבם לצומת, חרף שדה ראייה סביר, לא 'נכנסו לצומת בבטחה בלי לסכן אדם [בניגוד לתקנה 41] ונכנסו לצומת כשאין ביכולתם לעבור אותו ולהמשיך בנסיעה ללא הפרעה [בניגוד לתקנה 65]. ולשאלה - על מי האחריות? -אומר כי לטעמי שני הנהגים אחראים לאירוע התאונה, והגם שדיני התעבורה מקנים זכות קדימה לרכב הבא מימין (לנתבעת במקרה זה), הרי התנהגותם של שני הנהגים תרמה לאירוע התאונה. ראיתי להטיל אחריות על הנתבעת שזכות קדימה לה, כי הגם שלכאורה לנתבעת זכות קדימה לפי הוראות הדין הרי שלא למותר להזכיר, שגם אם בצומת מרומזר עסקינן, הרי לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה, אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת אפילו הרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו כי ביכולתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. משמע, שגם אם אור ירוק ברמזור, על הנתבעת לשים לב לנעשה בצומת ובצדדיו ולוודא שהיא יכולה לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה. וחרף העובדה שמבחינתה יש לה זכות קדימה, היה עליה לתת תשומת לב מירבית בעת הכניסה לצומת; בדיני הנזיקין, במובחן מדיני התעבורה, יש לבדוק את נושא הצפיות, ולאחר שראיתי את הצומת (בתמונות) ולאחר ששמעתי את בעלי הדין באתי לכלל מסקנה כי לנתבעת אחריות לאירוע התאונה. דברים דומים אומר גם לגבי התובע, על הנהג המתקרב לצומת שאינו מרומזר, אף שניתנה לו זכות קדימה בשל תמרור המצוי ברחוב החוצה את דרכו, אין פירוש הדבר שיש לו זכות מוחלטת להיכנס לצומת מבלי להתאים את מהירות הנסיעה ולוודא שהדרך חפשית לפניו ואין סכנה של היתקלות ברכב אחר המצוי בצומת או הנכנס לתוכו באותו זמן, שבעתיים כאשר מדובר במצב של התקרבות לצומת לא מרומזר, "נהג הנכנס לצומת וזכות הקדימה היא שלו, עדיין חייב לתת את הדעת גם על התנועה המתקרבת מכיוונים אחרים" (ע"א 553/73 הנ"ל , שם 341). גם הנהג שנסע בדרך הישרה ולא היה עליו לפנות לדרך אחרת היה חייב להאט בטרם יכנס לצומת, והיה עליו לנקוט בכל אמצעי הזהירות כמתחייב, ולוודא כי הכביש פנוי ומאפשר נסיעה בטוחה בודאי עת מתקרב הוא לצומת לא מרומזר שחובה עליו ליתן הדעת לגבי המצאות תמרור בכיוון נסיעת הנתבעת. מכל אלה, כאמור אני רואה לקבוע כי שני הנהגים אחראים לאירוע התאונה וראיתי לחלק את החריות שווה בשווה. אשר לגובה הנזק התובע צרף לתביעתו חוות דעת שמאי ולא מצאתי לקבל את השגות הנתבעת מאחר שהשמאי מטעם הנתבעת לא התייצב והשגות בעלמא אינן מקובלות עלי, וגם לא שמעתי נימוק שיסבר את אוזני ובשלו אראה לסטות מחוות דעת השמאי. הרכב הוכרז כאובדן כללי, ולאחר הפחתת השרידים הגיע הנזק כדי גובה של 24,500 ₪ ובתוספת שכ"ט שמאי 1,700₪, מאחר שאחריותו של התובע היא כדי 50% הרי הוא זכאי ל-50% מגובה הנזק קרי, לסך שך 13,100 ₪. יאמר כי הגם שהתובע הביל תביעתו לגובה סמכות בית המשפט לתביעות קטנות, הרי לפי סעיף 60 (א)(1) לחוק בתי המשפט ידון בית המשפט לתביעות קטנות בתביעות "לתשלום סכום שאינו עולה על 17,800 שקלים חדשים" מכאן שאני רשאית לפסוק במסגרת התביעה שלפני סכומים הנגזרים משווי המלא של התביעה ובלבד שלא יעלו על סכום הסמכות העניינית של בית המשפט בו אני רשאית לחייב את הנתבע 'לתשלום'. (בשונה מניסוח החוק ככל שהוא מדבר על סמכות עניינית של בית המשפט השלום) מכאן שאני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 13,100 ₪, כן אני מחייבת את הנתבעים לשלם לתובע מחצית אגרה בסך 89 ₪. אם הסכומים לא ישולמו בתוך 21 יום ממתן פסק הדין הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. משפט תעבורהזכות קדימהצומתכביש