השופט ת' אור 1. המשיב הראשון, מר ירמיהו אולמרט (להלן - המשיב), נבחר בבחירות שהתקיימו ב-1993 לראש-המועצה המקומית גבעת שמואל (להלן - המועצה). הבחירות הבאות לראשות המועצה אמורות להתקיים ב-10.11.1998. המשיב הודיע על כוונתו להתפטר מתפקידו כראש-המועצה. כוונתו זו של המשיב נודעה לעותרים, והם עתרו בעתירה שבפנינו לסעדים הבאים: א. חיוב המשיב לכהן בתפקיד ראש-המועצה עד למועד הבחירות הבאות, ובמילים אחרות, שייאסר עליו להתפטר מתפקידו; ב. אם התפטרותו של המשיב תמומש, חיוב המשיב השני, שר הפנים, לקיים בחירות חדשות לתפקיד ראש-המועצה; ג. לחלופין לסעד שבפיסקה ב, עותרים העותרים לחייב את שר הפנים ליתן צו בדבר הקמת מועצה או ועדה קרואה למועצה. 2. העותרים עתרו למתן צו-ביניים, שעל-פיו ייאסר על המשיב להתפטר מתפקידו עד להחלטה בעתירה. השופט חשין, אשר דן בבקשה זו, החליט שהוא מתקשה לחייב את המשיב להוסיף ולכהן בעל כורחו כראש-המועצה, אך הוסיף, ש"חזקה על המשיב - כאיש של כבוד - כי לא יעמיד את העותרים ואת בית המשפט בפני עובדה מוגמרת, וכי ימשיך לכהן כראש המועצה עד לשמיעת העתירה". מתגובת המשיב אנו למדים, שזמן קצר קודם להחלטת השופט חשין בבקשה למתן צו-ביניים, באותו היום, הודיע המשיב לשר הפנים ולמנכ"ל משרד הפנים, באמצעות הפקסימיליה, על התפטרותו. משהגיעה החלטת השופט חשין לידיו, ובהתחשב באמור בה, הודיע לבית-המשפט כי הודעת התפטרותו מושהית עד לסיום בירור העתירה. 3. העותרים, הנמנים ברובם עם תומכי מפלגת "העבודה" ו"מר"צ", נרתמו לסייע למשיב להיבחר לתפקיד ראש-המועצה בבחירות שהתקיימו בשנת 1993. טענתם היא, שכוונת המשיב להתפטר באה על-מנת להכשיר את הקרקע למר זמיר בן ארי (להלן - בן ארי), ראש סניף "הליכוד" בגבעת שמואל, להתמנות תחתיו וכך להכשירו לתפקיד זה ולאפשר לו לצבור ניסיון לקראת הבחירות האמורות להתקיים ב-1998. על-פי הטענה, בכך מבקש המשיב לגמול לבן ארי על שהסיר את מועמדותו בבחירות לראשות המועצה בשנת 1993, תוך שהמשיב הפך למועמד המקובל גם עליו. לטענתם, התפטרות כזו נגועה בשיקולים זרים, יש בה הפרה של הבטחה - ולו מכללא - שנתן המשיב לבוחריו בשנת 1993 כי יכהן בתפקידו תקופת כהונה מלאה, והיא מנוגדת לכללי מינהל ציבורי תקין. העותרים מדגישים שהיה על המשיב, על-פי ציפיות בוחריו, להשלים את הקדנציה עד לבחירות בשנת 1998. התפטרותו עתה מהווה פגיעה באמון בוחריו, ביניהם העותרים, אשר נתנו את אמונם האישי בכישוריו וביושרו, על-אף השתייכותם של מרביתם למפלגות אחרות ממפלגת "הליכוד", שאליה משתייך המשיב. עוד הדגישו העותרים את העניינים החשובים לעתיד תושבי גבעת שמואל, שבהם יהיה על המועצה להחליט בזמן הקרוב, ואת החשיבות שיש להמשך תפקודו של המשיב כראש-המועצה בעת שהחלטות אלה תתקבלנה. 4. עמדת המשיב היא, שאין למנוע ממנו לממש את כוונתו ואת זכותו להתפטר. זכות זו מוקנית לו בסעיף 19 לחוק הרשויות המקומיות (בחירת ראש הרשות וסגניו וכהונתם), תשל"ה-1975 (להלן - החוק), הקובע: "19. (א) ראש רשות רשאי, בהודעה בכתב לשר, להתפטר מכהונתו; כהונתו נפסקת כעבור 48 שעות לאחר שכתב ההתפטרות הגיע לידי השר, זולת אם ראש הרשות חזר בו מהתפטרותו לפני כן. (ב) ראש הרשות ישלח העתק מכתב ההתפטרות לחברי המועצה". המשיב מכחיש את הטענה כאילו הבטיח לבן ארי שיתפטר קודם סיום הקדנציה, אם גם אינו מכחיש, כסיבה נוספת לעיתוי התפטרותו, כי: "לדעתו יהיה זה נכון, מבחינת היישוב ותושביו, כי את תפקיד ראש המועצה שיבחר לאחר התפטרותו ימלא אדם אשר יהיה לו עניין להמשיך בתפקיד גם בקדנציה הבאה ואשר יוכל ללמוד את ענייני הישוב במהלך עשרת החודשים שנותרו עד לבחירות לרשויות המקומיות". בתגובתו מדגיש המשיב, כי הנימוקים שהכריעו אצלו את הכף להתפטרותו הם אישיים. לטענתו, הופעלה עליו במהלך כהונתו מערכת לחצים להעניק הטבות לאנשים שונים על רקע מפלגתי ופוליטי, והוא סבל משחיקה אישית קשה בעבודתו כראש-המועצה. דבריו בעניין זה ראויים לציטוט: "15. בשוך חגיגות השמחה על בחירתו של המשיב 1 כראש המועצה, החלה מסכת לחצים, שלא פסקה מאז ועד היום בו גמלה בליבו של המשיב 1 ההחלטה להתפטר. הלחצים החלו יום למחרת הבחירות, כשנדרש המשיב 1 לממש את 'הבטחתו' למנות את פלוני למזכיר המועצה, הגם ש'הבטחה' כזו לא ניתנה מעולם. בהמשך כהונתו הופעלו על המשיב 1 לחצים בלתי פוסקים, מצד גורמים שונים, להעסיק ספקים ונותני שירותים ללא מכרז. כשלא נענה לבקשות אלה קיבל המשיב 1 מכתבי איום, סבל מפגיעות קלות ברכבו ומהתפרצויות אלימות למשרדו. פעם אחת אף פוזרו שקיות אשפה במסדרון המוביל ללשכתו. 16. מערכת לחצים זו, כמותה לא ידע המשיב 1 מעולם, גם לא בתקופת שירותו הקרבי, גרמה לו לשקול להגיש את התפטרותו מראשות המועצה עוד בשנת 1995. לבסוף, לאחר התלבטות קשה, החליט המשיב 1 שלא להתפטר. עותק ממכתב התפטרות שהכין המשיב 1 עוד בשנת 1995, ואשר לא נשלח בסופו של דבר, רצ"ב כנספח מש/2 לתגובה. 17. מאז שנת 1995, לא פסקה מערכת הלחצים על המשיב 1, ואף החריפה. 18. המשיב 1 קיבל מאות שיחות טלפון, בכל שעות היממה, מגורמים שונים, ובהן דרישות למנות את פלוני, לקדם את אלמוני, ולבצע פעולות שונות, מטעמים שאינם ענייניים. כמו כן, נשלחו למשיב 1 מכתבים אישיים, מהם מכתבים אנונימיים, שחלקם כתובים בלשון בוטה ומשתלחת, בהם מובעת מורת רוח מאופן פעולתו של המשיב 1, בכך שנמנע מלחלק טובות הנאה 'כנהוג וכמקובל'. המשיב 1 לא נענה לכל הדרישות הללו. 19. במהלך כהונתו של המשיב 1 נעשה ניסיון להצית את מכוניתו, כשזו חנתה סמוך לביתו. המשטרה לא הצליחה לאתר חשודים בביצוע עבירה. 20. פעולותיו של המשיב 1, שהיו מנותקות מכל שיקול מפלגתי, היו לצנינים בעיני חלק מפעילי הליכוד ביישוב, שסברו כי התמודדותו של המשיב 1 על ראשות המועצה מטעם סיעת הליכוד מחייבת אותו לדאוג ל'אנשי שלומנו', ולמנותם לתפקידים שונים, אף אם יש בנמצא מועמדים טובים מהם, אך ורק בשל כך שהשקפת עולמם הפוליטית של מועמדים אלה שונה. גורמים אלה אף מנעו מהמשיב 1 להצטרף כחבר למועצת סניף הליכוד בישוב". עוד מזכיר המשיב את הלחצים שהופעלו עליו גם מכיוון השלטון המרכזי, כשגם מכיוון זה באו ניסיונות לשכנעו לעשות מעשים, אשר להבנתו, אינם עולים בקנה אחד עם סדרי שלטון תקינים. בסופו של דבר, כך לגירסתו, הגיע למסקנה שאין ביכולתו להמשיך ולהתמודד עם השחיקה המתמדת הכרוכה בתפקידו כראש-מועצה. הוא חש, לטענתו, כי ערכיו אינם מאפשרים לו להתמודד עם דרישות תפקידו והחליט להתפטר מתפקידו, כשביסוד החלטתו מניעים אישיים לחלוטין. 5. על רקע הדברים המפורטים לעיל, באנו למסקנה שאין להיעתר לעתירה לחייב את המשיב להימנע מלהתפטר מראשות-המועצה. סעיף 19 לחוק מקנה לראש הרשות את הרשות להתפטר מתפקידו על-פי שיקול-דעתו. הוראת הסעיף אינה מתנה את תוקפה של ההתפטרות בהסכמה או באישור כלשהם, וקובעת את כניסת ההתפטרות לתוקף עם חלוף 48 שעות מאז הגיע כתב-ההתפטרות ליד השר. על-פי האמור בסעיף, רק חזרתו של המתפטר מההתפטרות, קודם חלוף 48 שעות כאמור, תמנע את כניסת ההתפטרות לתוקף. הוראה דומה, מבחינת דרך ההתפטרות וכניסתה לתוקף, חלה לגבי חברי-כנסת כמפורט בסעיפים 40 ו-41 לחוק-יסוד: הכנסת. כמו ראש רשות מקומית, גם חבר-כנסת "רשאי" להתפטר מכהונתו. גם לגבי חבר-כנסת ההתפטרות נכנסת לתוקף כעבור 48 שעות לאחר שכתב-ההתפטרות הגיע למענו (לידי יושב-ראש הכנסת), זולת אם חזר בו חבר-הכנסת מהתפטרותו. בעבר הועלתה בפני בית-משפט זה טענה, כי בשל המניעים שהניעו חבר-כנסת להתפטר אין להכיר בהתפטרותו. בבג"ץ 501/80 זועבי נ' אבו רביעה [1], שבו נדון העניין, אומר על טענה זו בית-המשפט, מפיו של השופט ח' כהן: "לעניין תוקפה של ההתפטרות אין נפקא מינה מה הניע את המתפטר להתפטר: התפטרותו תופסת, בין שהיא באה מתוך האכזבה או היאוש, ובין שהיא באה במטרה לפנות מקום לבא אחריו ברשימה, ואפילו אם היא באה לקיום התחייבות, אשר היא בלתי אכיפה או בלתי חוקית. עצם מעשה ההתפטרות מעשה חוקי הוא, ואין החוק משגיח במניעים שמאחורי המעשה" (שם, בעמ' 267). נראה, שדין דומה צריך לחול גם בענייננו, כשהמתפטר הוא ראש רשות מקומית. וכבר נקבע גם לגבי נבחר לרשות מקומית, כי: "...באין הוראת חוק חרות השוללת או מגבילה את זכותו של בעל תפקיד ציבורי להתפטר ממנו, קיימת ועומדת זכותו לפרוש בכל עת מרצונו הוא ודי בכך שהוא נותן ביטוי לרצונו בצורה ברורה וחד-משמעית" (דברי השופט ברנזון בבג"ץ 221/56 מלאחי נ' ראש המועצה המקומית, ראש-העין [2], בעמ' 932). 6. המשיב החליט להתפטר, ונימוקיו האישיים לכך הובהרו בתגובתו. נראה, שבמישור הציבורי יש הצדקה לתרעומתם של העותרים כלפיו. אלה בחרו בו ותמכו בו לתפקיד ראש-המועצה, בהנחה שישלים את תקופת הכהונה שאליה נבחר. הם לא העריכו שקשיים במילוי התפקיד - קשיים שעליהם עומד המשיב בתגובתו - ירפו את ידיו והוא יחליט למשוך ידיו מהפעילות הציבורית-מוניציפלית אשר על נתיבה עלה. הם האמינו כי לא ייכנע ללחצים שהופעלו עליו, ויוכל להתמיד בכך עד סוף הקדנציה. על-כן, יש יסוד לאכזבתם. העותרים גם חוששים שמי שייבחר לתפקיד תחתיו לא יתמיד בעמידה מול מסכת הלחצים שבה היה נתון המשיב וכנגדם עמד. אך תקוותם וציפיותיהם של העותרים לחוד וזכותו של המשיב להתפטר מתפקידו לחוד. בסופו של דבר, העותרים לא הצביעו על כל דין שעל-פיו ניתן למנוע מהמשיב את מימוש רצונו להתפטר. על-כן, אין בכוחם לבסס עילה מוכרת שתביא לקבלת עתירתם. 7. נוסיף לכך, שאפילו היינו סבורים שבמקרים קיצוניים ביותר ניתן לחייב ראש רשות מקומית להימנע מלהתפטר - וזאת איננו קובעים - אין בנסיבות המקרה הצדקה שננקוט צעד מרחיק לכת כזה. שאלנו במהלך הדיון אם קיימת נכונות מצד המשיב לשקול מחדש את צעדו, ונענינו על-ידי בא-כוחו שכלה ונחרצה עמו להתפטר מהתפקיד. בנסיבות המתוארות לעיל, ותהיה הביקורת הציבורית על מעשה ההתפטרות אשר תהיה, אין מקום עמנו לחייב את המשיב להימנע מלהתפטר, או לפסול את התפטרותו. נראה לנו, כי אין עילה להתערבותנו בהחלטתו של המשיב. 8. העותרים עתרו לכך, שאם יתפטר המשיב מתפקידו יחליט שר הפנים על קיום בחירות לראש הרשות. לעתירה זו אין יסוד בדין. דרך בחירתו של ראש רשות מקומית תחת ראש רשות שהתפטר מוסדרת בחוק. על-פי ההסדר שבחוק, ייבחר ראש הרשות החדש על-ידי מועצת הרשות מבין חבריה (סעיף 24 לחוק). החוק אף מסדיר את דרך הבחירה של ראש הרשות החדש על-ידי חברי המועצה (סעיף 26 לחוק). העותרים לא הצביעו על כל הוראה בחוק המאפשרת בחירת ראש הרשות בדרך שונה, ולשר הפנים לא הוקנתה כל סמכות להחליט על דרך בחירה שונה מזו הקבועה בחוק. לפיכך, גם ראש זה של העתירה דינו להידחות. 9. עתירה חלופית אחרת של העותרים היא לחייב את שר הפנים להקים מועצה או ועדה קרואה למועצה, אם התפטרותו של המשיב תתממש, והשר לא יחליט על קיום בחירות לראש הרשות. ראש זה של העתירה מבססים העותרים על סמכות שר הפנים לפי סעיף 38(א) לפקודת המועצות המקומית [נוסח חדש] (להלן - הפקודה), אשר מאפשר מינוי מועצה או ועדה קרואה למועצה נחשלת, בכל אחד מהמקרים המנויים בסעיף. גם חלק זה של העתירה דינו להידחות, ומכמה טעמים. ראשית, לא קדמה לעתירה בעניין זה כל פנייה אל השר שיפעיל את סמכותו לפי סעיף 38 לפקודה. לפיכך, העתירה הינה מוקדמת. שנית, לא הונחה בעתירה כל תשתית עובדתית אשר תצדיק עשיית שימוש על-ידי השר בסמכותו על-פי סעיף זה. יתר-על-כן, מתגובת שר הפנים ניתן ללמוד שאין כל הצדקה לעשיית שימוש בסמכות זו. על צדקתה של עמדה זו של שר הפנים ניתן ללמוד מכך שהעותרים אינם סבורים שיש מקום לעשיית שימוש בסמכות לפי סעיף 38, אם יישאר המשיב בתפקידו. ברור בעליל, שעתירת העותרים בעניין זה לא באה אלא לסכל את בחירת ראש הרשות, במקום המשיב המתפטר, בדרך הקבועה בחוק. שלישית, על-פי סעיף 38(ב), מינוי מועצה או ועדה קרואה לפי סעיף 38(א) אינו יכול להיעשות בתוך תקופת השנה שלפני מועד הבחירות הבאות. הואיל והבחירות לפי החוק נועדו להתקיים ב-10.11.1998, נמצאים אנו בתקופה של פחות משנה ממועד הבחירות, ועל-כן אין שר הפנים מוסמך לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 38(א) לפקודה. 10. על סמך כל האמור לעיל, דין העתירה על כל ראשיה להידחות - ואנו דוחים אותה. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. התפטרות