זוהי תביעה לפיצויים של מוות בתאונת דרכים. התובעים, הוריו יורשיו של המנוח מימן שתאווי ז"ל, הגישו תביעה זו בטענה שבנם (להלן: "המנוח") נהרג בתאונת דרכים. מכיוון שהמכונית הפוגעת לא היתה מבוטחת בביטוח תקף ע"י פקודת ביטוח רכב מנועי בעת התאונה, הגישו את תביעתם גם נגד הנתבעת 1 (להלן: קרנית"), ונגד הנתבע 2, אשר הורשע בהליך פלילי בשל גרם מותו של המנוח ברשלנות. את העובדות שבהן הורשע על-פי הודאתו (פ 3401/06) ואשר בגינן הוטל עליו עונש, פירט בית-המשפט בגזר הדין: "עובר לאירוע שבבסיס האישום, רכש הנאשם משאית בלתי שמישה נושאת מספר רישוי 6895600 כשבכוונתו להשמישה ולהתקין בחלקה האחורי ארגז. לצורך כך הציב על שלדת המשאית פלטה שאותה חיבר אל השילדה באמצעות שני ברגים. על גבי החלק האחורי של הפלטה, התקין רמפה בת שני חלקים, המכונים "סקטים" כאשר בעת התקנת הארגז, כפי תכניתו, אמורים היו הסקטים להפתח כלפי חוץ, כך שעל גביהם יגרר הארגז אל הפלטה. פתיחתם, סגירתם ואיבטוחם של הסקטים, אמורה היתה להעשות באמצעות המערכת ההידראולית של המשאית, אולם מאחר והמשאית לא היתה שמישה, וכדי לאבטח את הסקטים, קשר הנאשם את הסקט השמאלי לדופן המשאית בשרשרת, ואת הימני בחבל והותירם בנציב לפלטה. ביום 24.4.04 בשעות הערב, ערך הנאשם ברחבה בחצר הבית מסיבת אירוסין רבת משתתפים בה נכח גם בן דודו של הנאשם, מואמן שטיבי (הבדלי הכתיב במקור - י.ב.) יליד 1994. הנאשם החנה את המשאית לרוחב החצר כך שתחסום את הכניסה למוסך המצוי בחצר הבית וגם השתמש בה כמתקן לתאורה. את המפתח להתנעת המשאית שמר ברשותו. בסביבות השעה 18:30 מואמן שהה מאחורי המשאית, הנאשם לא נתן את הדעת להמצאו שם ולא הרחיקו מהמקום וגם לא הזהירו, ובאופן לא ברור ולא ידוע כיצד, נשמטו הסקטים ונפלו, ואחד מהם מחץ את מואמן, וכתוצאה מכך נפצע הוא פצעים אנושים, הובהל לבית החולים שניידר בפתח תקווה, ושם נקבע מותו". לפי סעיף 42א לפקודת הראיות: "הממצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי." העובדות שצוטטו לעיל הן "הממצאים והמסקנות" של פסק-דין חלוט שהרשיע את הנתבע 2, אשר לפי הנטען בכתב התביעה הנתבעת 1 נושאת בחבות אזרחית בגין מעשיו. מכאן, שממצאים ומסקנות אלה הם ראיה לכאורה בהליך שבפני. התובעים סברו שאין הם קשורים בממצאים ומסקנות אלה (ובכך הם כמובן טעו) ובאיחור ביקשו וקיבלו רשות להביא ראיות לסתור אותם (לפי סעיף 42ג לפקודת הראיות). ניסיונם של התובעים התמקד בפרטים אשר יש בהם כדי להשפיע על הגדרתו של האירוע הטראגי כ"תאונת דרכים" לצורך חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד). מטעם התובעים העידו אבי המנוח ואחיו. מטעם ההגנה העיד הנתבע 2. בתצהירו כתב אביו של המנוח: "7. ככל הנראה פואד שתיווי ביקש להזיז את הרכב... 8... ראיתי אותו ניגש לקבינה של המשאית ואח"כ הפניתי מבטי חזרה לאירוע והמשכתי ללחוץ ידיים לאנשים שהגיעו למקום, אני שמעתי שהמשאית הותנעה ולפתע שמעתי "בום גדול"." בהודעתו במשטרה סמוך לאחר האירוע נרשמו מפיו דברים אלה: "בשלב מסויים שמעתי את המשאית מונעת אחרי מספר שניות שמעתי בום..." "שאלה: מי נוהג במשאית? תשובה: המשאית של בן אחי פואד הוא אשר נכנס למשאית". "שאלה: האם כאשר שמעת את המשאית מונעת הבחנת מי בתוך המשאית?" תשובה: אני משער שזה פואד כי רק הוא היה על המשאית" " ממה שהבנתי, המשאית לא נסעה, יתכן ושחרור בלם החנייה והכנסת מהלך התזוזה גרמה להפלת המגלשיים" בחקירתו הנגדית התבקש להסביר מדוע לא סיפר לחוקר ששמע את המשאית מותנעת (זו היתה כפי שראינו שאלה מטעה, שהרי הוא דווקא אמר זאת לחוקר) וגם מדוע לא סיפר לחוקר שראה את פואד נכנס לקבינה. על שתי השאלות השיב שהחוקר לא שאל אותו. אחיו של המנוח הצהיר: "... ראיתי את פואד ניגש לקבינה של הרכב, ככל הנראה כדי להזיזו ולשם כך הוא התניע את הרכב וניסה להתקדם, כאשר לפתע נפלו המגלשים שהיו על הרכב ופגעו באחי הקטן." בחקירתו הנגדית אמר דברים מעט שונים. הוא אישר שהיה עם גבו למכונית והסתובב לעברה רק בעקבות רעש נפילת המגלשים ואז ראה את פואד "ליד הדלת של הנהג, עם הדלת פתוחה". בעדותו במשטרה אמר דברים אחרים (הטעויות במקור): "בן דוד שלי פואד רצה להוזיז אותה את המשאית. ראיתי אותה רץ לכיוון הקבינה בכדי להזיז את הרכב... אני שומע שהמשאית מונעת... הבחנתי שהרגליים של המשאית רועדות ופתאום נפלו..." גם באשר למיקומו בעת האירוע נתן עד זה גרסאות לא עקביות. בחקירתו הנגדית העיד האח שהמרחק בינו לבין מקום האירוע היה לכל היותר 3 - 4 מ' והוא היה עם גבו לאירוע, ליד אביו. אך לא זה מה שסיפר במשטרה: "שאלה היכן עמדת כשהרגליים נפלו? תשובה: עמדתי ממש מאחרי המשאית כאשר אחי ז"ל לפני אולי חצי מטר כאשר נפלו הרגליים 20 ס"מ לפני ונפלו על אחי." כשעומת עם הודעתו במשטרה בעת החקירה הנגדית, הוא נשאל שוב על אותם עניינים. בשלב זה של החקירה סיפר שהמשאית עמדה 2.5 - 3 מ' מאחרי גבו ואילו המנוח עמד מטר מאחוריו. דברים אחרים שאמר עד זה נראים משמעותיים אף יותר. בעדותו בבית המשפט עמד העד על שהמשאית היתה יכולה להתקדם ממקום עמידתה בנסיעה מרחק משמעותי קדימה - טענה חיונית על מנת לשכנע שהתאונה התרחשה כאשר הנתבע התניע אותה כדי לנסוע קדימה. גירסה זו סותרת את הגירסה שנתן במשטרה: "שאלה: היתה למשאית אפשרות להסתובב או להמשיך קדימה? תשובה: לא רק אחורה כי עמדה מול הקיר." במהלך חקירתו הנגדית אמר האח דברים נוספים הנראים כשומטים את הקרקע מתחת לטענות התובעים: "ש. את המשאית אי אפשר להזיז קדימה, נכון?" ת. לא. ש. למה? ת. כי היתה מכובית. איך יזיזו אותה?" דברים אלה נראים כמתאימים לגירסתו של הנתבע 2 עצמו - גירסה אשר בפרטיה חופפת את תוכן ממצאיו ומסקנותיו של בית המשפט שהרשיעו ואשר פורטו בתחילת הדברים. הנתבע 2 מסר בתצהירו כי לא ניתן היה להתניע את המשאית משום שלא הייתה שמישה. בעדותו בבית המשפט חזר על עדותו במשטרה וציין, כי ביום האירוע ביצע עבודת ריתוך על הרכב ובמסגרת זו, כדי למנוע נזק כבר למערכת החשמל של הרכב הוא ניתק את מצבר הרכב. כמו כן סיפר, כי שעה קלה טרם התאונה, התקין על גבי אחד המגלשים של הרכב זרקור שישמש את אזור האירוע. באשר למפתחות הרכב אמר שנמצאו בצרור אחד עם מפתחות רכבו הפרטי ונמצאו כל הזמן בכיסו. כנשאל בעת הודעתו במשטרה אם המשאית התקדמה בעת המקרה, השיב: "לא, עשרות עדים באירוע יכולים להעיד שלא" והוסיף "אני מוכן להתעמת ומכונת אמת מה שתרצו".. לשאלה היכן היה בעת האירוע השיב: "50-60 מטר מהמשאית". ראוי לציין שעדות הנתבע 2 היתה שונה מאוד מעדויות עדי התביעה. בעדויות עדי התביעה בבית-המשפט חלו שינויים לעומת עדויותיהם במשטרה והשינויים היו בהתאמה לאינטרס שלהם בהליך זה. לעומתם, עדותו של הנתבע 2 בבית המשפט ובמשטרה היתה עקבית לגמרי. לא זו אף זו: עדות זו שהעמידה אותו בחזקת רשלנות היתה, לפחות במישור הפלילי, בניגוד לאינטרס שלו, ושימשה בסיס להרשעתו בעבירה חמורה. לאחר שקילת הראיות שבפני לא מצאתי כל בסיס לטענות התובעים. העובדות שפורטו בתחילת דיוננו, ממצאיו מסקנותיו של בית המשפט שהרשיע את הנתבע 2, נראות לי מהימנות ונכונות ואילו התובעים לא הצליחו לסתור אותן. יצויין, שהתובעים לא הביאו כל ראיה לכך שעצם היות המשאית במקום שבו היתה, היתה אסורה או מסוכנת כשלעצמה. מיד אחרי התאונה נלקחה המשאית מהמקום ע"י המשטרה. גם בדיקה שטחית ביותר (כמו ניסיון להתניע את המשאית באמצעות המפתח) אמורה היתה לגלות אם גירסתו של הנתבע 2 נכונה או כוזבת. טענת עדי התביעה, שהמשאית הותנעה וטענת הנתבע 2 שהמשאית לא הותנעה ולא היתה ניתנת להתנעה, הועלו בחקירותיהם במשטרה. בכל זאת, ביכרה התביעה את גרסת הנתבע 2 והוא הואשם על-פיה - והורשע על-פיה. מי שמבקש לסתור את ממצאי פסק-הדין המרשיע, היה מצופה להביא את הראיה מתיק המשטרה, שמלמדת על תוצאות הבדיקה שערכה המשטרה - אם אכן היתה בדיקה כזו מוכיחה שהמשאית היתה כשירה להיות מותנעת בעת האסון. בהעדר ראיה כזו, יש להניח שהמשטרה אכן בדקה את המשאית וגם, שתוצאות בדיקתה מתיישבות עם העובדות שבכתב האישום, בהודאה ובפסק-הדין המרשיע וזאת הן עקב חזקת תקינות מעשי הרשות והן כענין שבהיגיון ובסבירות. על מנת שהאירוע הטרגי שבגינו הוגשה התביעה יחשב לתאונת דרכים עליו להכנס בגדריהן של ההגדרות שבחוק הפלת"ד. "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי. "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד;" הבסיס העובדתי לדיוננו הן העובדות שצוטטו בראשית פסקי-הדין מתוך פסק-הדין המרשיע. להלן נבחן האם עונות הן על ההגדרות שבחוק. אין חולק שנגרם נזק גוף לאדם. האם נגרם הנזק מ"שימוש ברכב מנועי" ואם כן, האם היה השימוש ל"מטרות תחבורה"? את הדרך לבחון שאלות אלה ציין בית המשפט העליון בלשון ברורה מאוד (רע"א 7460/07 ביטוח חקלאי נ' טל אייזנברג): "לצד ההגדרה הבסיסית, קיימות בחוק הגדרות משנה וביניהן הגדרת יסוד ה"שימוש". הגדרה זו כוללת דרכי שימוש שונים אשר לא נגזרו מתפיסה אחידה ועל-כן יוצרים קושי פרשני במקרים מסוימים. את השימושים ניתן לסווג לכאלה בעלי מטרה תחבורתית מעצם טיבם ולכאלה שאינם בהכרח עולים בקנה אחד עם מטרה זו. דוגמה לשימוש מהסוג הראשון היא נסיעה רגילה ברכב ואילו דוגמה לשימוש מהסוג השני היא השימוש שחל בעניינו - הינתקות או נפילה של מטען מרכב עומד. ניתנת האמת להיאמר, כי ה"שימוש" מסוג הינתקות או נפילה מרכב אינו שימוש במובן המקובל של מילה זו, אלא מדובר בהתרחשות שסווגה על-ידי החוק כ"שימוש", אשר, להבדיל משימוש אמיתי, אין לה מטרה, וממילא אף לא מטרה תחבורתית. הנה-כי-כן, בהגדרת ה"שימוש" נכללות התרחשויות אשר אינן מתיישבות עם יסוד אחר שבהגדרה הבסיסית - יסוד "המטרה התחבורתית". 4. השאלה המרכזית בעניינו נוגעת לתחולת יסוד "המטרה התחבורתית" מקום בו מתקיים יסוד ה"שימוש" מכוח אחת החלופות המנויות בחוק שמתייחסות להתרחשות אשר כשלעצמה אין לה מטרה. הדרישה שבחוק לקיומה של מטרה תחבורתית חלה גם לגבי שימוש כזה - מסוג התרחשות - והדרך שבה הילכה הפסיקה במקרים אלה ביקשה לבחון את המטרה התחבורתית בראי ההקשר של ההתרחשות. הקשר זה עשוי להשתנות ממקרה למקרה בהתאם לפעולה שבמהלכה אירעה ההתרחשות - הפעולה המיידית - ולשרשרת הפעולות אליה היא משתייכת." הרי לנו רצף הפעולות הנוגעות לענין: הנתבע 2 הביא את המשאית לחצר על מנת לבצע בה שינויי מבנה. הוא ניטרל את כושר הנעת המנוע שלה, על-ידי ניתוק מערכת החשמל, והותיר אותה במצב שדומה יותר ל"איחסון" (לזמן ממושך) מאשר ל"חניה" (דהיינו הפסקת נסיעה זמנית תוך יכולת לחדש את הנסיעה בכל עת). מאז שנסעה המכונית לאחרונה חלפו לכל הפחות שעות. עד שעתידה היתה המכונית לשוב ולנסוע אמור היה לחלוף זמן רב (עד שיסתיים שיפוצה). בפועל לא נעשה כל שימוש במכונית על דרך הפעלת מנועה, איש לא ניסה להזיזה ממקומה, או להשתמש בה לשם שינוע אנשים או חפצים ממקום למקום. אף שהתקיים יסוד ה"שימוש ברכב מנועי" שבחריג - דהיינו, התנתק ונפל חלק ממבנה המכונית העומדת - התרחש הדבר כאשר המכונית היתה חפץ נייח, דומם, אשר אינו מסוגל לתנועה כלל, בדומה למכונית מפורקת לחלקיה העומדת לתיקון במוסך. המנוח לא היה אלא עובר אורח סביל לגמרי, שנקלע באקראי לזירת אסון, שסיבת התרחשותו לא היתה קשורה לייעודו התחבורתי של הכלי שממנו ניתק הרכיב הפוגע. בעיקרה זוהי שאלה של עיקר וטפל. דומני שהעיקר בפרשה זו היה שחפץ כלשהו, שלא אובטח למקומו כראוי נפל על המנוח והרגו. הטפל הוא שאותו חלק נפל דווקא ממשאית. המשאית שימשה במערכת העובדתית שהתרחשה באותו יום עצוב, כחלק דומם בזירת האירוע בלבד, תפקיד שיכול היה למלא באותה מידה גם עץ או קיר של מבנה. התכונה המיוחדת לרכב מנועי (כושר התנועה המופק מהכח המכני), שהיא תכונת המשאית שבה, לא שינתה דבר באשר לעצם התרחשות האירוע, או לדרך התרחשותו, לא גרעה ממנו ולא הוסיפה לו דבר. לפיכך, איני סבור שפגיעתו של המנוח נגרמה בשל שימוש שנעשה "למטרות תחבורה" והאירוע לא היה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפלת"ד. התביעה נדחית. בנסיבות העגומות, אין צו להוצאות. משפט תעבורהרכבפיצוייםמוות בתאונת דרכיםתאונת דרכיםביטוח חובהמקרי מוותנהיגה ללא ביטוח