מחיקת חוב ארנונה

פתח דבר 1.בפני תובענה כספית על סך של 19,168 ₪ בגין תשלומי יתר ששילם התובע, לטענתו, עבור צריכת מים וארנונה. התובע דורש גם החזר של הוצאות ששילם בגין מיטלטלין שעוקלו בדירתו לאור החוב הנטען הנ"ל, וכן בגין עוגמת נפש שנגרמה לו, לטענתו. בנוסף, עותר התובע לפסק דין הצהרתי לפיו אין לו חובות בגין צריכת מים וארנונה עד לסוף שנת 2006. 2.התובע הינו תושב העיר באקה אל-גרבייה והוא הבעלים של דירת מגורים בשטח של 67 מ"ר. הנתבעת הינה עירייה (להלן גם: "העירייה") כהגדרתה בפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "פקודת העיריות"). בהחלטה מיום 4.9.08, נקבע, בהסכמת הצדדים, כי הנתבעת הנכונה היא עיריית באקה -ג'ת (ולא עיריית באקה אל-גרביה). טענות הצדדים בתמצית 3.לטענת התובע, הוא שילם כל חובותיו בגין צריכת מים וארנונה עד לסוף שנת 2006. התובע נסמך בטענתו זו על מסמכים שצרף לכתב התביעה. מסמכים אלה הם למעשה קבלות בגין תשלום שהפיקה הנתבעת, שעליהם נכתב בכתב יד כי שולמו מיסי הארנונה והמים עד לתאריך שצוין במסמכים. לצד הכיתוב מופיעה חותמת העירייה ועליה חתימה לא מזוהה. 4.התובע טוען, כי על אף שהסדיר חובותיו, לא עדכנה הנתבעת את הרישומים המתנהלים על ידה, עובדה שנודעה לו רק כעבור שנים, והיא המשיכה לבוא בדרישות תשלום נטולות כל בסיס, תוך שהיא נוקטת נגדו בפעולות גביה שונות, לרבות ניתוק המים לביתו בחודשי הקיץ החמים, עיקול משאיתו, המשמשת לפרנסתו, וכניסה בלתי חוקית ואלימה לדירתו, תוך נטילת ציוד ממנה. התובע טוען עוד, כי דרישות התשלום בגין צריכת מים וארנונה לא נשלחו אליו באופן סדיר, ובשנים האחרונות אף אלה פסקו מלהגיע (סעיף 5 לכתב התביעה). 5.בנוסף, טוען התובע כי מונה המים שהותקן בדירתו היה לא תקין. לטענתו, לאחר שמונה המים, שהותקן לפני שנים במרחק עשרות מטרים מביתו, הועתק למקום קרוב לביתו, ירדה צריכת המים באופן משמעותי. לפיכך הוא דורש לזכותו בגין תשלומי יתר ששילם, לטענתו, בשל הקריאות השגויות במונה הבלתי תקין. 6.עוד טוען התובע כי פעולות הגביה שבוצעו בביתו, באמצעות חברת הגביה ביצורית בע"מ, נעשו שלא כדין. לטענתו, ביום 26.3.07 נתפסו בדירתו מיטלטלין (מקפיא, מכשיר טלביזיה ורסיבר) מבלי שניתנה לו כל הודעה בכתב, בניגוד לסעיף 306 לפקודת העיריות וכן מבלי שהוצג בפני רעייתו, שהייתה בדירה בעת ביצוע העיקול, צו הרשאה בחתימת ראש העיר וחותמת העירייה, דבר שהוא בניגוד לסעיף 309 לפקודת העיריות. 7.התובע עותר למתן פסק דין הצהרתי לפיו שילם לנתבעת את כל חובותיו בגין צריכת המים ומיסי הארנונה עד לסוף שנת 2006, ולמתן צו המורה לנתבעת למחוק את חובות העבר המופיעים ברישומיה. כמו כן טוען התובע לסעד כספי כמפורט להלן: א.החזר תשלום היתר ששילם בגין צריכת המים והארנונה בסך של 3,218 ₪. לטענת התובע, החל משנת 2000 ולאחר שחובו לנתבעת התאפס, שילם לנתבעת עד לסוף שנת 2006 סך של 23,217 ₪, מתוכם סך של 12,719 ₪ בגין ארנונה (לפי 7 שנים X 1,817 ₪ ארנונה שנתית ממוצעת) וסך של 10,498.64 ₪ בגין צריכת מים. אולם, לטענת התובע, בגין צריכת המים היה על הנתבעת לגבות סך של 7,280 ₪ בלבד, לפי 7 שנים X 1,040 ₪ צריכת מים שנתית ממוצעת, ולא סך של 10,498.64 ₪. מכאן מסיק התובע כי שילם סך של 3,218 ₪ ביתר (לפי 7,280 ₪ - 10,498.64 ₪). ב.החזר הוצאות עיקול בסך של 950 ₪. ג.התובע עותר למתן צו המורה לנתבעת להחזיר לו את המיטלטלין שעוקלו בביתו ביום 26.3.07 - מקפיא, מכשיר טלויזיה ורסיבר (דו"ח העיקול סומן יח' לכתב התביעה), או לחילופין לחייב הנתבעת בשווי המיטלטלין בסך של 3,500 ₪. ד.בגין עוגמת הנפש, חוסר נוחות ואובדן ימי העבודה - סך של 15,000 ₪. 8.הנתבעת מקדימה וטוענת כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, ולחילופין, יש לדחותה מחמת שיהוי. עוד טוענת הנתבעת כי התובע אינו זכאי לכל סעד בגינו לא שילם אגרה. לטענתה, התובע שילם אגרה אך ורק בגין הסכום הנתבע 19,168 ₪, כאשר בתביעה עותר התובע למעשה למחיקת חובות בסכום גבוה יותר. לפיכך, טוענת הנתבעת, הסעד אותו יכול לקבל התובע עומד על סכום של 19,168 ₪ לכל היותר. 9.הנתבעת מכחישה את טענות התובע וטוענת כי היא שלחה לתובע דרישות תשלום תקופתיות - חיובים דו חודשיים - כמו לכל שאר התושבים ומעולם לא מנעה מתושב קבלת מידע שוטף ועדכני הרלבנטי לעניינו. לטענתה, התובע לא השיג על דרישות התשלום ומשכך הפכו חובותיו לחלוטים. 10.הנתבעת מודה כי התובע שילם על חשבון חובו את הסכומים שלהלן: בשנת 1999 - סך של 400 ₪; בשנת 2000 - סך של 3,220 ₪; בתאריך 21.11.99 - סך של 4,900 ₪, בשישה שיקים, אלא שכל השיקים חזרו ולא כובדו; בשנת 2001 - סך של 1,100 ₪; בשנת 2003 - סך של 3,961.64 ₪; בתאריך 18.8.04 - סך של 9,000 ₪; בתאריך 17.11.05 - סך של 4,000 ₪; בשנת 2007 - סך של 4,356 ₪; לטענת הנתבעת, ההמחאה שלטענת התובע נשלחה אליה, על סך של 3,614 ₪, שזמן פירעונה 10.2.07, לא נתקבלה על ידה (סעיף 12-13 לתצהירו של מר מואסי). 11.יחד עם זאת, לטענת הנתבעת, נכון ליום 19.9.07 עומד חובו של התובע בגין מים וארנונה על סך של 39,989.3 ₪. הנתבעת נסמכת בטענתה זו על כרטסת שמתנהלת במחשבי הנתבעת ובה נרשמים חובות התושבים בגין צריכת מים וארנונה. לעניין המסמכים עליהם נסמך התובע בתביעתו, לפיהם, לכאורה, הוסדר חובו בגין צריכת מים וארנונה (נספחים ב', ג', י' ,י"ג, כא' ו- כב' לכתב התביעה. להלן: "המסמכים"), מדגישה הנתבעת בכתב הגנתה, כי לא ברור מי הנפיק ובאלו נסיבות הונפקו אישורים אלה. 12.מכל מקום טוענת הנתבעת, כי המצוין על גבי מסמכים אלה בכתב יד אינו מחייב אותה, בוודאי שעה שאינו משקף נכונה את מצב חובו של התובע, וככל שניתנו על ידי מי מטעם העירייה אישורים אלה, הרי שהם ניתנו שלא כדין, בחריגה מסמכות. לטענתה, פעולות אלה, שנעשו בחריגה מסמכות, בטלות, והן אינן מחייבות אותה. לטענתה, המסמכים אינם חתומים על ידי מורשי החתימה של הנתבעת - ראש העירייה, הגזבר, והחשב המלווה מטעם משרד הפנים, בניגוד לנדרש בסעיפים 203 ו- 142ג לפקודת העיריות, וככאלה - אינם יכולים לחייב את הנתבעת. לטענת הנתבעת, אין לאפשר עקיפה של הוראות אלה בפקודת העיריות באמצעות עילות משפטיות אחרות, שמא ייעשו אותן הוראות פלסתר. 13.הנתבעת טוענת כי הדרך היחידה לתקוף החלטה מנהלית בנושאים המנויים בה הינה זו הקבועה בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976. לטענתה, מי שנמנע מלעשות כן החמיץ את האפשרות שניתנה לו לתקיפת השומה והשומה הופכת לחלוטה. התובע, לטענת הנתבעת, לא השיג על שומת הארנונה בהתאם לחוק האמור וכעת הוא מנסה להשיג בדרך שאינה דרך על חיוב הארנונה והמים. 14.לטענת הנתבעת, נשלחה לתובע התראה, עובר לנקיטת הליכי תפיסת המיטלטלין, ופעולת האכיפה המנהלית בוצעה כדין. לחילופין טוענת הנתבעת כי, ככל שחב' ביצורית בע"מ פעלה שלא כדין, הרי שהנתבעת אינה אחראית על כך והיא לא התרשלה בבחירת בעל החוזה עימה, זכיין ידוע ומנוסה. הנתבעת טוענת עוד כי לאחר הגשת התביעה, לפנים משורת הדין, הסכימה לשחרר את המעוקלים בכפוף לתשלום דמי האחסון, אולם התובע סירב לשלם את דמי האחסון (סעיף 25 לתצהירו של מר מואסי). הראיות שהונחו בפני 15.מטעם התובע העיד התובע עצמו. 16.מטעם הנתבעת העידו מר חאלד מואסי, מנהל מחלקת הארנונה בנתבעת משנת 2006 [על אף שהצהיר כי הינו מנהל מחלקת הארנונה משנת 92', העיד כי משנת 1992 ועד 2006 לא שימש בפועל בתפקידו (עדותו של מר מואסי, בעמ' 35, ש' 17-18 וכן ש' 23-24 לפרוטוקול)]; מר איברהים אבו חוסין, מנהל מחלקת המים מאז שנת 2006, ומר שלמה רייך, החשב המלווה החל מחודש מאי 2005 (במועד זה התחיל לעבוד בפועל, על אף שרשמית מונה לתפקיד עוד בחודש ינואר 2005. ראה סעיף 3 לתצהירו של מר רייך). דיון והכרעה 17.לטענת התובע, הוא פרע כל חובותיו בגין צריכת מים וארנונה עד לסוף שנת 2006, וזאת בהתאם להסדרים שנעשו עם מנהל מחלקת הגביה דאז, מר ואיל אבו מוך (יצוין כי הטענה כי ההסדרים נעשו עם מר ואיל אבו מוך הועלתה לראשונה במועד ההוכחות, במהלך חקירה ראשית משלימה, ולא נטענה מלכתחילה בכתב התביעה). התובע נסמך בטענתו זו על מסמכים אשר סומנו כ- ב', ג', י', יג', כא' ו- כב' לכתב התביעה, אשר, לטענתו, מוכיחים כי חובותיו נפרעו. 18.לטענת התובע הוא הגיע להסדרים עם הנתבעת באשר לפירעון חובותיו כמפורט להלן: א.לטענתו, ביום 22.6.97 פרע את כל חובות מיסי הארנונה עד ליום 31.12.97 וכן צריכת המים עד ליום 30.4.97, לאחר ששילם סך של 2,470 ש"ח (העתק קבלה מיום 22.6.97 סומן נספח ב' בכתב התביעה. להלן: "נספח ב'"). ב.לטענתו, ביום 21.11.99 הגיע להסדר נוסף לפירעון החובות בסך של 4,900 ש"ח (העתק קבלה מיום 21.11.99 סומן כנספח ג' לכתב התביעה. להלן: "נספח ג'". ראה גם נספח ד' לכתב התביעה). כאמור, לטענת הנתבעת שיקים דחויים שניתנו על סכום זה חזרו. ג.לטענתו, ביום 11.8.03 שילם סך של 3,961.64 ₪, בגין צריכת המים עד ליום 30.6.03 (קבלה המעידה על תשלום זה סומנה בכתב התביעה כנספח ז'). הנתבעת מודה כי סכום זה אכן שולם על ידי התובע (סעיף 12לתצהירו של מר מואסי). ד.לטענתו, ביום 18.8.04 שילם סך של 9,000 ₪ לסילוק מיסי הארנונה עד ליום 31.12.04 ומים עד ליום 30.4.04 (נספחים י' ו- יא' לכתב התביעה; נספח י' יסומן להלן: "נספח י'"). הנתבעת מודה כי סכום זה אכן שולם על ידי התובע (סעיף 12 לתצהירו של מר מואסי). ה.לטענתו, ביום 17.11.05 שילם סך של 4,000 ₪ נוספים עבור תשלום ארנונה עד ליום 31.12.05 ומים עד ליום 30.8.05 (נספח יג' לכתב התביעה; להלן: "נספח יג'"). הנתבעת מודה כי סכום זה אכן שולם על ידי התובע (סעיף 12 לתצהירו של מר מואסי). ו.לטענת התובע, ביום 5.2.07 שלח המחאה על סך של 3,614 ₪ לתשלום מיסי ארנונה וצריכת מים לשנת 2006 (נספחים טו', טז' לכתב התביעה). בסעיף 32 לתצהירו, מודה התובע כי לאור טענת הנתבעת כי השיק לא התקבל על ידה, הוא נתן הוראה לביטול השיק האמור. ז.בנוסף, לטענת התובע הוא שילם תחת מחאה סך של 1,968 ₪ בגין מיסי הארנונה עד סוף שנת 2006 וכן סך של 2,388 ₪ עבור צריכת המים עד סוף חודש פברואר 2007 (העתקי הקבלות סומנו כא', כב'; להלן: "נספחים כא' ו- כב'). כמו כן שילם התובע את הוצאות העיקול בסך של 950 ₪ (העתק הקבלה סומן כג' לכתב התביעה). אעפ"כ, טוען התובע, המיטלטלין לא הוחזרו לו. הנתבעת מודה כי בשנת 2007 שולם לך סך של 4,356 ₪ (שהם חיבור הסכומים 2,388 ₪ ו- 1,968 ₪). 19.השאלה האם התובע פרע את כל חובותיו עד לסוף שנת 2006 היא, למעשה, פועל יוצא של ההכרעה בשאלת תוקפם של המסמכים המצוינים לעיל. המסמכים עליהם נסמך התובע - נספחים ב', ג', י', יג', כא' ו-כב' לכתב התביעה 20.אבחן להלן את המסמכים עליהם נסמך התובע בתביעתו: א.נספח ב' הינו פלט מחשב, לכאורה של הנתבעת, שכותרתו 'נספח לקבלה עבור שיקים דחויים גמר חשבון', והוא נושא תאריך 22.6.97. לפי מסמך זה חובות התובע בגין צריכת המים והארנונה נכון ליום 22.6.97 עומדים על סך של 2,470 ₪. על מסמך זה מצוינים בכתב יד שני תאריכים: האחד - 31.12.97 והשני - 30.4.97, ולצידם כתובות מילים בכתב יד בערבית וכן מספר פלאפון אף הוא בכתב יד. כמו כן בנספח ב' מופיע גם העתק קבלה המעידה על קבלת 5 שיקים מהתובע בסך של 494 ₪, ובסה"כ - 2,470 ₪. הן על הנספח לקבלה והן על הקבלה מופיע חותמת הנתבעת ועליה חתימה לא מזוהה. ב.נספח ג' נושא את הכותרת 'קבלה למשלם' מיום 21.11.99 שהפיקה, לכאורה, הנתבעת. בנספח מצוינות יתרות מים וארנונה נכון לאותו יום בסך של 4,900 ₪ וכן העובדה ששולם סכום של 4,900 ₪ ב- 6 תשלומים דחויים. המסמך גם הוא נושא את חותמת העירייה ועליה חתימה לא מזוהה. בכתב יד צוין, בין היתר, עד 31.12.97. ג.נספח י' גם הוא מסמך שהופק לכאורה על ידי הנתבעת, הנושא את הכותרת 'קבלה למשלם' מיום 17.8.04. על גבי מסמך זה מודפס כי התובע שילם על חשבון חוב בגין צריכת מים וארנונה סך של 9,000 ₪, אלא שבכתב יד צוין "ארנונה עד 31.12.2004, מים עד 30.4.2004". לצד הכיתוב ישנה חתימה לא מזוהה. על גבי המסמך מופיעה חותמת הנתבעת וגם עליה חתימה לא מזוהה. ד.נספח יג' גם הוא מסמך שהופק לכאורה על ידי הנתבעת, הנושא את הכותרת 'קבלה למשלם' מיום 17.11.05. על גבי מסמך זה מודפס כי התובע שילם על חשבון חוב בגין צריכת מים וארנונה סך של 4,000 ₪. אלא שגם על גבי מסמך זה צוין בכתב יד "שולם ארנונה עד 31.12.2005 + מים עד 30.8.2005". לצד הכיתוב בכתב יד מופיעה חותמת הנתבעת ועליה חתימה שאיננה מזוהה. על גבי המסמך מופיעה חותמת נוספת של הנתבעת ועליה חתימה, גם היא לא מזוהה. יצוין, כי בעמ' 2 לסיכומיה, הנתבעת אינה מתכחשת לכך שחותמת העירייה היא זו שמופיעה מתחת לכיתוב בכתב יד בנספחים י' ו- יג' (פסקה מס' 1 בעמ' 2 לסיכומי הנתבעת). ה.נספח כא' הוא מסמך שהופק לכאורה על ידי הנתבעת, הנושא את הכותרת 'קבלה למשלם' מיום 29.3.07. על גבי מסמך זה מודפס כי התובע שילם על חשבון חוב בגין צריכת מים סך של 2,388 ₪. על מסמך זה מצוין בכתב יד התאריך 28.2.07 ומעליו מילים בערבית. על המסמך מופיעה חותמת העירייה ועליה חתימה לא מזוהה. ו.נספח כב' גם הוא מסמך שהופק לכאורה על ידי הנתבעת, הנושא את הכותרת 'קבלה למשלם' מיום 29.3.07. על גבי מסמך זה מודפס כי התובע שילם על חשבון ארנונה סך של 1,968 ₪. על מסמך זה מצוין בכתב יד משפט בערבית ומתחתיו בעברית "... ארנונה שנת 2006". על גבי המסמך מופיעה חותמת העירייה ועליה חתימה לא מזוהה. 21.על אף טענתה של הנתבעת בכתב ההגנה, כי איננה יודעת מי חתם בכתב יד על המסמכים עליהם נסמך התובע, מחומר הראיות עולה כי החתימות המצויות על אותם מסמכים הם של מר ואיל אבו מוך (להלן: "מר ואיל"), מנהל מחלקת הגביה בזמנים הרלבנטיים לתביעה, ושל מר שווקאת ענבוסי (להלן: "מר שווקאת"), פקיד במחלקת הגביה. על אף שהתובע לא ציין בכתב התביעה או בתצהיר עדותו הראשית מי החתום על המסמכים עליהם נסמך, בחקירה ראשית משלימה העיד התובע כי על נספח י' לכתב התביעה חתומים מר ואיל ומר שווקאת, וכי על נספח יג' לתביעה חתם מר שווקאת באישור של מר ואיל (עמ' 3 ש' 4-6 לפרוטוקול מיום 19.3.09). 22.בסיכומיה טוענת הנתבעת כי עדות התובע בעניין הכיתוב בכתב יד היא עדות מפי השמועה שאין לקבלה כראיה (פסקה מס' 3 בעמ' 2 לסיכומי הנתבעת). אלא, שעד הנתבעת עצמו, מר מואסי, מאשר בחקירתו כי נספחים י' וי"ג הופקו על ידי הנתבעת וכי הם חתומים בידי עובד מחלקת הגביה, מר שוואקת ענבוסי. מר מואסי, כאמור, הינו מנהל מחלקת הארנונה. כך העיד מר מואסי: "ש. אני מפנה לנספח י' - זה מסמך שהופק על ידי עיריית באקה? ת. כן. ש. אתה מזהה את החתימות? ת. כן. אחד ענבוסי שווכת, והשני, לא ברור. זה יכול להיות אותו אחד. זה אותו אדם. זה ענבוסי. ש. מה זה מעל החתימה? ת. כתוב שהוא שילם ארנונה ומים עד לתאריכים שכתובים שם. ש. ובחתימה של מי? ת. של עובד מהמחלקה, ענבוסי. ש. אני מפנה לנספח יג' - מי חתום על המסמך הזה? ת. ענבוסי ש. גם איפה שמופיעה חותמת של העירייה? ת. את החתימה שעל החותמת יכול להיות שקופאי חתם. אבל מתחת לכתב היד זו חתימתו של ענבוסי" (עמ' 49, ש' 12-24 לפרוטוקול מיום 7.5.09). 23.עדות זו תואמת את עדותו של מר רייך. מר רייך הצהיר כי: "ואאל נהג במחלקת הגביה בעירייה כבשלו, עשה הנחות לא חוקיות מכל הבא ליד, והכול שלא כדין...פעולותיו של ואאל גרמו נזק עצום לעירייה. התנהלותו הייתה הפקרות לשמה...ואאל שידע שההנחות ומחיקת החוב שעשה לא היו כדין נמנע לבצע, במרבית המקרים, פעולת קיבוע במחשב של אותן הנחות/מחיקות, ולכן סכומי הנחות/מחיקות אלו המשיך לרוץ כחוב. ככל שהדבר קשור לתובע...אני מעולם לא אישרתי את ההנחות ו/או החשבון שנעשה עימו, ולו הייתי מתבקש לאשר זאת לא הייתי עושה כן..." (סעיפים 6-11 לתצהירו של מר רייך. הדגש שלי - ה.א). 24.עדויות הנתבעת בעניין העובדה שמר ואיל או מי מטעמו הוא זה שחתם מתחת לכיתוב בכתב היד בנספחים י' ו- יג' הן בעלות משקל לא מבוטל בהיותן 'עדות בניגוד לאינטרס', המצדיקה מתן אמון מלא בה. 25.ואכן, בסיכומיה, מודה הנתבעת כדלקמן: "...ככל הנראה אותו פקיד גבייה (ואיל אבו מוך), ללא סמכות ובניגוד לדין, הציג בפני התובע, אם בכלל, מצג שווא לפיו חובו שולם לעירייה. אין במצג שווא זה בכדי להכשיר כל הנחה שניתנה שלא כדין, ולא בהתאם לנהלים של משרד הפנים" (עמ' 10 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת אף תמהה מדוע אותו ואיל אבו מוך לא נתבע בתביעה זו כאחראי אישית על מעשיו ומחדליו. 26.לכן, על אף שמר ואיל ומר שווקאת עצמם לא הובאו לעדות על ידי התובע, נוכח האמור לעיל, הרי שאני קובעת כי הכיתוב על נספחים י' ו- יג' נעשה על ידי מר ואיל או מי מטעמו. סעיפים 203(א) ו- 142ג' לפקודת העיריות 27.לטענת הנתבעת, מחיקת חובות ארנונה ומים של התובע מהווה התחייבות כספית של העירייה. לטענתה, סעיף 203 לפקודת העיריות מתנה את תוקפה של ההתחייבות הכספית שקיבלה הרשות המקומית בדרישה צורנית - התחייבות בכתב בצירוף חתימות של שני הגורמים - ראש הרשות והגזבר, ובצירוף חותמת העירייה, דרישה אשר בעניין דנן לא התקיימה. כמו כן לא התקיימה גם דרישת סעיף 142ג לפקודת העיריות לחתימתו של החשב המלווה מטעם משרד הפנים על ההתחייבות הכספית. אי לכך, טוענת הנתבעת, אין תוקף למסמכים עליהם נסמך התובע, לפיהם, לכאורה, הוסדר חובו והם בטלים. 28.סעיף 203, שעניינו חתימה על מסמכים מסוימים, קובע כדלקמן: "(א) חוזה, כתב התחייבות, הסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין או תעודה אחרת מסוג שקבע השר בתקנות ושיש בהם התחייבות כספית מטעם העיריה, לא יחייבוה אלא אם חתמו עליהם בשם העיריה, בצד חותמת העיריה, ראש העיריה והגזבר; ...". 29.סעיף 142ג(א) לפקודות העיריות קובע כדלקמן: "א) מונה לעיריה חשב מלווה, יחולו הוראות אלה, כולן או חלקן, כפי שיקבע השר: (1) החשב המלווה, והוא בלבד, יהיה ממונה על גביית מסי העיריה; לחשב המלווה מוקנות כל הסמכויות הנתונות, על פי כל דין, לעיריה, לראש העיריה או לעובד העיריה לצורך גביית מסי העיריה, ולא יהיו לעיריה, לראש העיריה, או לעובד העיריה הסמכויות האמורות, כל עוד מינוי החשב המלווה עומד בתוקפו; מונה לעיריה חשב מלווה וטרם מינויו מונה לה גובה ממונה לפי הוראות סעיף 142א(א), יפסיק השר את כהונתו של הגובה הממונה; (2) על אף הוראות כל דין, לא תינתן הנחה ממסי העיריה, אלא אם כן אישר החשב המלווה, בכתב, את החלטת המועצה או ועדת ההנחות בדבר מתן הנחה כאמור; החלטת מועצה או ועדת הנחות שלא אושרה כאמור - בטלה; ... (4) עיריה, ראש עיריה, ..., ועובד העיריה, לא יתחייבו בהתחייבות כספית כלשהי מטעם העיריה, ... אלא אם כן ניתן לאותה התחייבות אישור מראש ובכתב של החשב המלווה; בסעיף זה, "התחייבות כספית" - לרבות בחוזה, בכתב התחייבות, במסמכי תשלום, בהסדר פשרה המוגש לבית משפט או לבית דין על מנת לקבל תוקף של פסק דין, או בתעודה אחרת; (5) התחייבות כספית מטעם העיריה לא תחייב את העיריה אלא אם כן חתם עליה, נוסף על החתימות הנדרשות לפי פקודה זו, גם החשב המלווה; על כל התחייבות כספית יצוין בכתב כי מונה לעיריה חשב מלווה וכי זו תחייב את העיריה רק אם נחתמה על ידו כאמור; התחייבות כספית שלא נחתמה כאמור - בטלה; ..." 30.אין ספק כי מתן פטור לחלק מחובות התובע נכנס לגדר סעיף 203(א) לפקודת העיריות והינה בגדר 'התחייבות כספית של העירייה', כמשמעותה בסעיף. אין ספק כי במקרה דנן המסמכים לגביהם נטען כי הם מהווים מחיקת חלק מחובות המים והארנונה של התובע לא מקיימים את דרישות הסעיף מאחר ולא נחתמו על ידי ראש העיר והגזבר. כמו כן מר רייך, החשב המלווה, הצהיר כי מעולם לא אישר את מחיקת החובות של התובע (סעיף 11 לתצהירו) ואני נותנת אמון בעדותו זו. עם זאת, מר רייך נכנס לתפקידו רק בשנת 2005 ולכן רק החל ממועד זה לא התקיימו גם דרישות סעיף 142ג(א) לפקודת העיריות [מר רייך הצהיר כי לפניו היה חשב מלווה אחר, רו"ח עלא גנטוס, החל מחודש נובמבר 2003 ועד לכניסתו לתפקיד (סעיף 3 לתצהירו של מר רייך), אלא שלא ברור אם זה נתן את אישורו למחיקת החובות. לא נטען בעניין זה דבר. כמו כן, גם לא ברור אם מונה חשב מלווה עובר לנובמבר 2003 ולכן לגבי שנים אלה לא ברור אם נדרשה בכלל חתימת החשב המלווה]. 31.מר רייך הצהיר, כאמור, כי מר ואיל אבו מוך, מנהל מחלקת הגביה בנתבעת בזמנים הרלבנטיים לתביעה, נהג משך שנים ליתן הנחות לא חוקיות וללא קבלת אישורים כמתחייב בדין, ובניגוד להוראות שקיבל ממנו וכי התנהלותו הייתה הפקרות לשמה (סעיפים 6 ו- 8 לתצהירו של מר רייך). מר רייך הצהיר עוד כי במרבית המקרים בו אישר מר אבו מוך הנחות שלא כדין, לא עודכנו אלה ברישומי העירייה וסכומי החוב שלכאורה נמחקו נשארו רשומים כחובות (סעיף 10 לתצהירו של מר רייך). 32.מר רייך התריע החל מכניסתו לתפקיד, בשנת 2005, במכתבים לד"ר זיאד אבו מוך, ראש העיר באקה - ג'ת, עם העתקים לגזבר ומבקר העירייה ולעיתים אף למשרד הפנים, כי יש לפעול בדחיפות לביטול ההנחות הלא חוקיות שניתנו ולהודיע על הביטול לתושבים שניתנו להם הנחות אלה. מהמכתבים שצרף מר רייך לתצהירו עולה כי, למרות פניותיו בעניין אי הסדרים במחלקת הגביה, לא נעשה דבר ופעולות מנהל מחלקת הגביה, מר ואיל אבו מוך, קיבלו גיבוי מלא מהממונים עליו. גם לא נאמר דבר לתושבים, אם במכתבים ואם באופן אחר, כי מר ואיל - או מר שאוקת מטעמו, אינם מוסמכים לאשר הנחות או להגיע להסדרים עם התושבים. מצאתי את עדותו של מר רייך לעניין זה אמינה (ראה התייחסות לכך בהמשך). כמו כן, הנתבעת לא הכחישה ידיעתו של ראש העיר אודות התנהלות מנהל מחלקת הגביה וכל שכן לא הפריכה עדותו זו של מר רייך. 33.נוכח האמור, עולה השאלה מה המשמעות שיש לכך שמנהל מחלקת הגביה, בידיעה של ראש הנתבעת, הציג בפני תושבים רבים בכלל, ובפני התובע בפרט, מצג לפיו נמחקו חובותיהם לנתבעת (ראה סעיף 4 לתגובת הנתבעת לבקשת התובע למחיקת קטעים מעדויות הנתבעת והוצאת מסמכים מתצהירי הנתבעת, שהוגשה ביום 30.10.08). 34.בפסק דין שניתן לאחרונה בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, ( 22.1.09) (להלן: "פס"ד בית הרכב") נקבע אמנם כי דרישת הצורה המהותית בפקודת העיריות מחייבת וכאשר אינה מתקיימת החוזה בלתי חוקי ובטל, אולם יחד עם זאת נקבע כי אין זה סוף פסוק. בפסק דין בית הרכב ניכרת הנטייה לרכך את תוצאות הדרישה הצורנית הקבועה בחוק כאשר פעולת הרשות לא הייתה בתום לב. כב' השופטת חיות אף קבעה בפס"ד בית הרכב כי אין להוציא מכלל אפשרות שבמקרה מתאים יוכל בית המשפט להטיל על הרשות חובה לקיים את חיוביה כלפי הצד האחר על פי החוזה הפסול, כולם או מקצתם, מקום שהצד האחר ביצע את חיוביו על פי אותו החוזה, וזאת מכוח תחולתו הרחבה של עקרון תום הלב ומכוח שיקול הדעת המסור לבית המשפט בעניינים אלה על פי סעיף 31 לחוק החוזים סיפא. 35.ואכן, בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר שניתן פס"ד בית הרכב, נקבע כי ישנם מקרים בהם יש לאכוף את התחייבות העירייה, הגם שאיננה עומדת בדרישות פקודת העיריות, בין אם מכוח סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי), בין אם מכוח עשיית עושר ולא במשפט ובין אם מכוח דוקטרינת הבטלות היחסית. כך למשל רע"א 10565/07 עיריית עיר הכרמל המועצה המקומית עוספיה נ' עו"ד זכי כמאל ( 17.2.09); תא"מ (שלום - חיפה) 5309/08 תיאטרון אלמידאן נ' מועצה מקומית דלית אל כרמל ( 23.12.09). כך בעת"מ (תל אביב יפו) 1021/08 ישיר איי. די. איי. חברה לביטוח בע"מ נ' עיריית פתח תקווה ( 8.6.09) (להלן: "עניין ישיר איי.די.איי"). 36.כך למשל פסק הדין בעניין עת"מ (ת"א) 2030/07 סעד יעקב נ' עיריית אור יהודה ( 21.6.09) (להלן: "עניין סעד יעקב"). באותו עניין נקבע על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, כי התחייבות העירייה להפחית מחוב הארנונה של העותר במסגר הסדר אליו הגיעו ניתנה לא על ידי המוסמך לתיתה ולא על פי דרישות החוק. אף על פי כן, נקבע, ישנם שיקולי צדק שבגינם יש לאכוף על העירייה את התחייבותה על פי ההסדר. 37.בעניין סעד יעקב, מדובר היה בעותר, שמשך תקופה ארוכה במהלך שנות ה-90 לא שילם את תשלומי הארנונה בגין החנויות שבבעלותו. בעקבות פנייתה של אשת העותר לעירייה בסוף שנת 1998, ניתן ע"י ראש העיר פטור מחוב הארנונה בגין תקופה זו. בשנת 2000 נבחר ראש עיר חדש שלא הכיר בפטור שניתן לעותר ע"י קודמו. מנהל מח' הגבייה, בעצת ראש העיר החדש, הציע לעותר לסיים את המחלוקת בהסדר חדש עם העירייה, לפיו ישלם העותר סך של 15,000 ₪. העותר שילם את הסכום האמור, אך כארבע שנים לאחר מכן פנתה העירייה לעותר בדרישה לתשלום נוסף, אשר חלק ממנו נדרש לאור ביטול ההפחתה שניתנה לעותר במסגרת ההסדר, שכן נטען כי זו לא אושרה ע"י משרד הפנים, ועל כן היא חסרת תוקף. 38.בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל את העתירה בחלקה. העתירה נדחתה לגבי חלק של החוב שלא נכלל בהסדר. בכל הנוגע לחוב, נשוא ההסדר, נקבע כי התחייבויות העירייה, הן בפטור והן בהסדר, ניתנו שלא כדין - לא התקיימו דרישות סעיף 339 לפקודת העיריות, לפיה מחיקת חוב ארנונה מותנה באישור שר הפנים, ההתחייבות לא ניתנה על ידי בעלי הסמכות לתיתה, ודרישות סעיף 203 לפקודת העיריות לא התקיימו. נוכח האמור נקבע כי לא מתקיימים התנאים לקיומה של הבטחה שלטונית וגם במישור החוזי ההתחייבויות בטלות מאחר שניתנו שלא כדין. 39.יחד עם זאת, נקבע כי לאחרונה ניכרת בפסיקה מגמה לריכוך תוצאות הדרישה הצורנית הקבועה בחוק כאשר הרשות פעלה שלא בתום לב. במישור החוזי הלכה זו מעוגנת בסעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי). באותן נסיבות נקבע כי ישנם שיקולי צדק שבגינם יש לאכוף על העירייה את התחייבותה לפטור את העותר מחוב הארנונה, נשוא ההסדר. נקבע כי באותו עניין העירייה התחייבה פעמיים כלפי העותר ופעמיים התנערה מהתחייבותה. נקבע כי גם אם הפטור הראשון ניתן שלא כדין, מן הראוי היה שלפחות בפעם השנייה העירייה תוודא כי בסמכותה ליתן את ההפחתה. נקבע כי לא יתכן כי העירייה תשוב ותיתן פטור או הנחה בארנונה, ומידי זמן מה תחזור בה מהתחייבותה. בעשותה כן, למעשה מודה הרשות, כי פעלה שלא כדין, והרי החובה לפעול כחוק מוטלת על רשות ציבורית ביתר שאת. העירייה עוסקת בענייני ארנונה כדבר שבשגרה, וחזקה עליה שהיא בקיאה בעניינים אלה, בוודאי יותר מהאזרח הפשוט. 40.באותו עניין נקבע עוד כי, אמנם, ישנם אינטרסים ציבוריים - כך למשל שלטון החוק, חוקיות המנהל והאינטרס של הגנה על הקופה הציבורית - המצדיקים ביטול של התחייבות שלטונית שניתנה שלא כדין. יחד עם זאת, שתי ההתחייבויות נעשו בידיעתו ובהסכמתו של ראש העיר, בעל התפקיד הבכיר ביותר בעירייה, שנתפס כבר סמכא ולא מדובר בהתחייבות בעלמא שניתנה על ידי פקיד זוטר כלשהו. עוד נקבע כי כאשר עירייה או מי מטעמה מתחייבים למתן הנחה בארנונה, יציינו במפורש, במסגרת ההתחייבות, כי התחייבותם אינה סופית וכי היא מותנית באישור של גורם חיצוני. כמו כן, נקבע כי יש להתחשב בחלוף הזמן שבין ההסדר לבין מועד משלוח ההודעה על ביטולו. נקבע גם כי על אף שלעיתים אכיפת ההתחייבות על הרשות משמעותה פגיעה בקופה הציבורית, עומדת לרשות הזכות לחזור על נושא המשרה נותן ההבטחה. 41.בענייננו, כאמור, מחומר הראיות והעדויות שהיו בפני עולה כי ראשי העירייה בזמנים הרלבנטיים לתביעה היו מודעים לכך שמר ואיל נוהג משך שנים ליתן הנחות או למחוק חובות שלא בהתאם לנדרש על פי החוק. אף על פי כן, קיבל מר ואיל את גיבוים של ראשי העיר ובכיריה, לפחות במובן זה שאיש מהם לא התריע בפני התושבים כי הוא אינו מוסמך ליתן הנחות אלה בשם הנתבעת. מהעדויות עולה כי חרף ידיעת ראש העיריה, ואף החשב המלווה, על נוהג זה - לא התריעו אלה בפני התושבים על כך שהסדרים המושגים עם ואיל לא מחייבים, לכאורה, את העיריה. 42.כך, מעדותו של מר רייך עולה כי התריע בפני גורמים בעריה על נוהגו הפסול של מר ואיל - אך לא דאג ליידע את הציבור שהגיע למשרדיו של מר ואיל. מר רייך הצהיר כי במשך כל תקופת עבודתו נתקל ביחס עוין והעדר שיתוף פעולה מצד מר ואיל אבו מוך ומצד ראש העיר וחלק משאר נבחרי הציבור (סעיף 3 לתצהירו של מר רייך). מר רייך הצהיר כי למרות התרעותיו, ראש העיר לא שיתף עימו פעולה (סעיף 5 לתצהירו של מר רייך). מר רייך צירף לתצהירו מכתבים שנשלחו החל מחודש ספטמבר 2005 לראש העיר בבאקה - ג'ת באותם זמנים, עם העתקים למשרד הפנים, לגזבר העירייה ולמבקר העירייה בהם הוא מתריע על התנהלותו של מר ואיל. כך במכתב מיום 22.11.05 כותב מר רייך לראש העיר דאז, מר זיאד אבו מוך, כי: "הנחות הניתנות בגביה אינן מועברות על ידיו לאישורי כפי שביקשתי (הנחות אלו אינן תקפות)". כך במכתב מיום 1.12.05 שקיבל מר רייך ממבקר העירייה כותב האחרון כי "כידוע לך מבקר העירייה אינו חוסך בביקורת במחלקת הגביה, אך לצערי הרב הליקויים המועלים בדוחות הביקורת כל שנה אינם זוכים לטיפול הולם מצד האחראים !!" (יצוין כי מסמך זה הוגש באמצעות מר רייך ולא באמצעות מבקר העירייה, עורך המסמך). כך במכתב מיום 15.2.06 ששלח מר רייך לראש העיר כותב מר רייך כי: "...בנוסף, יש לפעול בדחיפות לביטול הנחות לא חוקיות שנתנו ולהודיע על הביטול לתושבים שניתנה להם הנחה לא חוקית". כך במכתב מיום 16.8.06 ששלח מר רייך למר לביב נאסר אלדין, ראש העיר באקה -ג'ת דאז, עם העתקים למשרד הפנים, גזבר העירייה ומבקר העירייה, כותב מר רייך כך: "1. מזה זמן רב שאני מתריע על התנהלות לא תקינה במחלקת הגביה בבאקה וללא תגובה מצד הנהלת העיר. 2. מבקר העירייה בכל דוחותיו בשנים האחרונות פרט אין ספור ליקויים וחריגות בתהליכי העבודה במחלקת הגביה בבאקה. 3. הנושאים הבולטים בעיקר הינם, מתן הנחות שלא כדין, איפוס חשבונות נבחרים, שינויים בשומה, אי סדרים בקופה ועוד. 4. לצערי, למרות פניותי לרה"ע הקודם בנושא, לא נעשה דבר בקשר לחריגות ולליקויים...מנהל המחלקה קיבל גיבוי מלא מהממונים עליו. 43.יש לזכור עוד כי ההסדרים נעשו עם מנהל מחלקת הגביה, מר ואיל, שהוא סמכות בכירה בנתבעת, ורשאי ליתן הנחות או פטורים (הגם שעליו לקבל אישוריהם של ראש העיר, הגזבר והחשב המלווה). יש לזכור עוד כי מדובר בהסדרים שנעשו משך שנים ארוכות. משנשאל מר רייך מי היה הסמכות בשנים 2004 ו- 2005, ואף קודם לכן, איתו יכלו תושבי הנתבעת להסדיר את הדברים בעירייה, השיב כי "הסמכות הגבוהה הוא הגובה ואאל, שהיה באותה תקופה" (עמ' 14 ש' 27-29 לפרוטוקול מיום 19.3.09). 44.הנתבעת לא טענה בכתבי טענותיה, לרבות תצהיריה, כי שלחה הודעות לתושבים שקיבלו הנחות, ולתובע בפרט, שההנחות שניתנו בטלות ואין להן תוקף. אמנם, משנשאל מר מואסי בחקירתו "האם הודעתם לתושבים בעקבות הנחות שקיבלו על ידי אותה התנהלות מופקרת, שההנחות שלהם בוטלו?" השיב "הודענו לתושבים שההנחות שלהם לא הוזרמו ולא אושרו". אולם משנתבקש מר מואסי להציג מכתב כזה בעניינו של התובע, השיב כי מכתב כזה נמצא בעירייה והוא לא צורף לתצהיר כי לא נתבקש לצרפו (ראה עמ' 43, ש' 4-12 לפרוטוקול מיום 7.5.09). למרות זאת, לא הביא עימו עותק ממסמך זה גם לדיון הנוסף שגם בו נחקר בחקירה נגדית. הנתבעת לא הציגה ולו הודעה אחת ששלחה למי מתושביה על ביטול ההנחות שניתנו שלא כדין. משעלתה השאלה מדוע מסמך כזה לא גולה בגילוי המסמכים, משנטען על ידי מר מואסי כי מכתב כזה נמצא בעירייה, השיב ב"כ הנתבעת כי הוא לא יודע בכלל אם יש מסמך כאמור. 45.סעיף 30 לחוק החוזים קובע בטלותו של חוזה פסול. סעיף 31 לחוק החוזים קובע כי בבטלות לפי סעיף 30, רשאי בית המשפט, אם ראה שמן הצדק לעשות כן ובתנאים שימצא לנכון, בין היתר, לחייב את הצד השני בקיום החיוב שכנגד, כולו או מקצתו, במקרה בו צד אחד ביצע את חיובו לפי החוזה. 46.נוכח כל האמור לעיל, ולאחר שמחומר הראיות והעדויות שבאו בפני, עולה כי מר ואיל נהג ליתן הנחות לא חוקיות משך שנים, בידיעתו של ראש העיר, תוך שנשלחו התרעות בעניין גם לגזבר ומבקר העירייה, ולאחר שלא הוכח כי הנחות לא חוקיות אלה בוטלו וכי נמסרה על כך הודעה לתושבים שקיבלו את אותן הנחות, הרי שמשיקולי צדק יש ליתן להם תוקף. בפרט הדבר נכון כאשר גם לאחר כניסת החשב המלווה רייך לתפקידו, לא הודיעו לתושבים דבר, וההסדר המאשר סגירת חוב לשנת 2005 נעשה לאחר כניסתו של מר רייך לתפקיד. 47.לאחר שקבעתי כי במקרה שבפני יש ליתן תוקף להסדרים שנעשו עם מר ואיל , עולה השאלה האם התובע הוכיח כי עמד באותם הסדרים. לעניין זה, למעשה, ההסדר הקובע הוא למעשה ההסדר האחרון, לגביו הוכח כי נכתב על ידי מר ואיל. הסדר זה למעשה בולע את ההסדרים שלפניו, שכן הוא בא ומסכם את מצב הדברים עד לאותו מועד. 48.ההסדר האחרון הוא זה המעוגן בנספח יג', מסמך מיום 17.11.05 (מועד בו שימש מר רייך בתפקידו כחשב מלווה). על פי הסדר זה, לאחר תשלום של 4,000 ₪ על ידי התובע, למעשה הוסכם כי שולמה הארנונה עד לסוף שנת 2005 וכי שולם חשבון המים עד ליום 30.8.05. הנתבעת מודה כי אכן שולם על ידי התובע הסכום של 4,000 ₪ ולא נטען כי 5 השיקים, כ"א על סך של 800, חזר מי מהם (ראה לעניין זה סעיף 12 לתצהירו של מר מואסי). אי לכך, אני קובעת כי התובע הוכיח ששילם חובות הארנונה עד לסוף שנת 2005 וכי שילם את חשבון המים עד ליום 30.8.05. 49.יצוין, כי לגבי נספחים כא' ו- כב', להבדיל מנספחים י' ו- יג', לא הוכח שמר ואיל הוא זה שכתב את הכיתוב בכתב יד על גביהם. לכן, לא הוכח למעשה כי מדובר בהסדרים נוספים שנעשו עם מר ואיל לגבי החובות עד לסוף שנת 2006. 50.יחד עם זאת, מסעיף 12 לתצהירו של מר מואסי עולה כי חוב הארנונה בגין שנת 2006 עמד על סך של 1,924 ₪. הוכח כי התובע שילם ביום 29.3.07 סך של 1,968 ₪ בגין חוב ארנונה. הנתבעת מודה כי קיבלה סכום זה וכי השיק נפרע (סעיף 12 לתצהירו של מר מואסי). 51.כמו כן, מסעיף 12 לתצהירו של מר מואסי עולה כי חוב המים בגין שנת 2006 עמד על סך של 1,662.4 ₪. מסעיף 12 לתצהירו של מר מואסי עולה גם כי חוב המים בגין שנת 2005 עמד על סך של 919 ₪. התובע שילם ביום 29.3.07 סך של 2,388 ₪ בגין חוב המים. הנתבעת מודה כי השיקים שניתנו על סכום זה לא חזרו (ראה הטבלה בסעיף 12 לתצהירו של מר מואסי). נוכח העובדה כי התובע, כאמור, שילם מים עד אוגוסט 2005, על פי ההסדר עם מר ואיל, הרי שהסכום של 2,388 ₪ בוודאי מכסה את חוב המים עד לסוף שנת 2006. נתונים אלה מתאימים גם לנתונים בנספח כב' (שהינו נכון לסוף חודש מרץ 2007), על פיו בגין מים ישנו חוב של 1,692.7 ₪, בגין יתרות המים - סך של 221.7 ₪, ובגין מים - 473.6 ₪ (יתכן שהסך של 473.6 ₪ הינו בגין הרבעון הראשון של שנת 2007). נוכח כל האמור, אני קובעת כי התובע הוכיח ששילם את חובותיו בגין צריכת המים והארנונה עד לסוף שנת 2006. כרטסת החוב שהציגה הנתבעת 52.למעשה, משהגעתי למסקנה כאמור, אין להכריע בטענת הנתבעת כי כרטסת החוב של הארנונה היא בגדר רשומה מוסדית, ובהיותה כזו היא מהווה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה. אי לכך, מתייתרת, למעשה, גם בקשת התובע מחודש אוקטובר 2008 למחיקת קטעים מעדויות הנתבעת - תצהירי מר חוסיין ומר מואסי - והוצאת מסמכים מתצהירם - פלטי המחשב, בקשה לגביה קבעתי בהחלטה מיום 19.3.09 כי ההכרעה בה תינתן במסגרת פסק הדין (עמ' 21, ש' 17-18 לפרוטוקול). 53.יחד עם זאת, הנני רואה חשיבות לציין כי מחומר הראיות והעדויות שבאו בפני נראה כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי התקיימו תנאי סעיף 36(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות"). סעיף 36, שעניינו קבילות רשומה מוסדית, קובע בסעיף קטן (א) כי כדי שרשומה מוסדית תהיה ראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בכל הליך משפטי, צריכים להתקיים מספר תנאים. הראשון - שהמוסד נוהג, במהלך ניהולו הרגיל, לערוך רישום של האירוע נושא הרשומה בסמוך להתרחשותו. השני - שדרך איסוף הנתונים נושא הרשומה ודרך עריכת הרשומה יש בהן כדי להעיד על אמיתות תוכנה של הרשומה. השלישי נוגע לרשומה שהיא פלט - כמו בענייננו - לגבי רשומה זו יש להוכיח בנוסף כי דרך הפקת הרשומה יש בה כדי להעיד על אמינותה וכי המוסד נוקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. 54.תנאים אלה לא הוכחו על ידי הנתבעת בעניין הנדון, ובמיוחד התנאי כי הנתבעת נוהגת אמצעי הגנה סבירים מפני שיבוש בעבודת המחשב. למעשה, מהעדויות והראיות שהונחו בפני עולה דווקא תמונה הפוכה, לפיה הנתבעת סובלת מאי סדרים חמורים, הן בהתנהלות בכיריה, והן ברישומיה. אי לכך, הופרכה החזקה הקבועה בסעיף 36(א) לפקודת הראיות [1971. לפיכך, חזקת התקינות, בה נאחזת הנתבעת בסיכומיה, בוודאי שהופרכה. 55.כך למשל, על אף טענות הנתבעת לחובות התובע בגין מים וארנונה גם בשנת 2004, מפלט המחשב הנוגע לחובות התובע בשנת 2004 עולה כי לתובע אין כל חובות בשנה זו. כשנשאל מר מואסי בעניין זה, ומשנשאל מדוע 'חזרו' החובות בשנת 2005 השיב תשובה מתחמקת, לפיה שונו הקודים, תשובה שאין בה כדי להסביר את איפוס החוב בשנת 2004 (ראה עמ' 51 לפרוטוקול מיום 7.5.09). 56.יתרה מזאת, מר מואסי, מנהל מחלקת הארנונה, ומר אבו חוסיין, מנהל מחלקת המים, משמשים בתפקידם החל משנת 2006 (גם אם עבדו בתפקידים אחרים לפני מינויים לתפקידים האמורים), כך שאין בידם להעיד על חובותיו של התובע במרבית השנים הרלבנטיות לתביעה, שהן השנים עד לסוף שנת 2006, או על אופן רישום נתוני החוב במחשבי הנתבעת. 57.בנוסף, עדותו של מר מואסי, מנהל מחלקת הארנונה משנת 2006, רצופה סתירות בכל הנוגע לחובות התובע. בהתייחס לטבלה שבסעיף 12 לתצהיר עדותו, המסכמת את חובותיו של התובע בגין צריכת מים וארנונה בהתאם לפלטי המחשב, העיד בתחילה מר מואסי כי מדובר בסכומי החוב ללא ריבית והצמדה, אך לאחר מכן חזר בו מעדותו זו והעיד כי החובות שבטבלה כוללים ריבית והצמדה (ראה למשל עדותו בעמ' 54 ש' 25 ו- 32, לעומת עדותו בעמ' 60 ש' 29 -31 לפרוטוקול). 58.כאשר התבקש מר מואסי להסביר, כיצד חוב המים משנת 2001 הצטבר בשנת 2002 לסך של כ- 18,895 ₪ ולא לסך של 15,092 ₪ השיב "אני חושב שיש טעות בטבלה ואני מחפש את הנתונים. החוב צבר ריבית והצמדה כחוק. צבר 1620 ₪ + 519 ₪ אם מחשבים את הסכומים כשהם צמודים זה מגיע לסכום זה" (עמ' 54, ש' 22 לפרוטוקול מיום 7.5.09). אולם, אם נצרף את יתרת חוב המים בשנת 2001 בסך של 4,882 ₪ ואת הצריכה השוטפת לשנת 2001 בסך של 11,310 ₪ וננכה סך של 1,100 ₪ ששולמו על חשבון החוב לכאורה, ונחבר את סכומי הריבית וההצמדה כנטען על ידי מר מואסי (1,620 ₪ ו- 519 ₪), מגיע סכום יתרת החוב לשנת 2002 לסך של 17,231 ₪ ולא לסכום יתרת החוב שמצוין בטבלה (בהסתמך על פלטי המחשב) העומד על סך של 18,895 ₪. גם אם ייזקף כל הסכום ששולם על סך של 1,100 ₪ על חשבון חוב הארנונה ולא על חשבון חוב המים, עדיין לא יגיע חוב המים לסך של 18,895 ₪, אלא לכל היותר לסך של 18,331 ₪ בלבד. 59.זאת ועוד, כאשר נדרש מר מואסי להסביר היכן בא לידי ביטוי התשלום ששילם התובע בשנת 2004 בסך של 9,000 ₪, לטענת הנתבעת, על חשבון חובו, סכום שהצדדים אינם חלוקים ששולם, לא ידע להסביר ולכאורה נתון זה איננו מקבל כל ביטוי בטבלה, אשר כאמור נסמכת על פלטי המחשב (ראה עמ' 60 והלאה לפרוטוקול מיום 1.7.09). 60.מר מואסי העיד עוד כי: "הוקפאתי כי מר זיאד אבו מוך נתן לוואל לעשות סלטים במחלקות....הוא רימה את האנשים בחשבונות שלהם". 61.גם מר רייך, במכתבו מיום 16.8.06, התריע על ניהול בלתי תקין במחלקת הגביה: "על ליקויים וחריגות אין ספור בתהליכי העבודה", על "שינויים בשומה, אי סדרים בקופה ועוד", על תושבים המגיעים עם אישורים וקבלות על תשלומים לעירייה, כאשר הדבר אינו מוצא ביטויו בספרים. מסקנתו של מר רייך הייתה כי "ללא בדיקה של רו"ח חיצוני לא ניתן לדעת את היקף החריגות והליקויים ולא יהיה אפשר לתקן הרישומים שנעשו בספרים שלא כדין". 62.הבדיקה עליה המליץ מר רייך לא בוצעה ולכן, נראה כי הופרכה החזקה הקבועה בסעיף 36(א) לפקודת הראיות בכל הנוגע לכרטסת חובות התובע ולפלטי המחשב. 63.אני דוחה את טענת הנתבעת בסיכומיה, לפיה התובע לא השיג על קביעת הארנונה בהתאם לקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976, ולכן הוא מנוע מלתקוף את גובה הארנונה על פי כרטסת החוב. אמנם, סעיף 3 לחוק זה קובע מנגנון להשגה על שומת ארנונה שקיבל נישום בשורה של טענות שמפורטות בו. אלא, העניין העומד בתיק דנן הוא אחר - תוקפם של הסדרים שעשה התובע עם הנתבעת למחיקת חלק מחובותיו, בין היתר, בגין ארנונה, ואין לו דבר עם השגה על שומת ארנונה על פי החוק. הוא הדין לעניין טענת הנתבעת כי התובע לא הגיש כל בקשה להנחה מארנונה לפי תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג - 1993. האם שילם התובע תשלומים ביתר בגין צריכת מים וארנונה? 64.לטענת התובע, בגין צריכת המים היה על הנתבעת לגבות סך של 7,280 ₪ בלבד ולא סך של 10,498.64 ₪ ששילם בגין צריכת מים בגין השנים 2000 עד 2006 (כולל), ומכאן שהוא שילם ביתר סך של 3,218 ש"ח. אני דוחה טענות אלה של התובע מכל הטעמים שיפורטו להלן: א.התובע לא הוכיח כי שילם סך של 10,498 ₪ בגין צריכת המים בשנים האמורות. הטענה נטענה בעלמא ולא ברור איך הגיע לסכום האמור; ב.התובע חישב את הסכום שעל הנתבעת היה לגבות ממנו לטענתו, בסך של 7,280 ₪, לפי צריכת מים שנתית ממוצעת. בוודאי שאין לחשב את הסכום שעל הנתבעת היה לגבות בגין צריכת מים לפי צריכה שנתית ממוצעת אלא לפי צריכה בפועל. מה גם שהצריכה השנתית הממוצעת לא הוכחה. ג.התובע גם לא הוכיח כי הצריכה הגבוהה לטענתו בפועל (עד שהועתק המונה לקרבת דירתו) הייתה בשל העובדה שהמונה היה לא תקין ולא בשל נזילת מים, כטענת הנתבעת, שאיננה באחריות הנתבעת. ד.הדברים האמורים נכונים שבעתיים שעה שאין מחלוקת שלתובע נמחקו חובות בגין מים וכי תשלום המים ששילם היה בהתאם להסדרים שנעשו עם מר ואיל לכל הפחות עד לסוף שנת 2005. התובע אינו יכול לאחוז בחבל משני קצותיו - מחד לטעון כי ההסדרים מחייבים את העיריה, ומאידך לטעון כי אינם מחייבים אותו וכי הוא זכאי להחזר בגין סכומים ששילם עפ"י אותם הסדרים. השבת המיטלטלין, החזר הוצאות בסך של 950 ₪ ועוגמת נפש 65.נוכח התוצאה אליה הגעתי, על הנתבעת להשיב לתובע את המיטלטלין שעוקלו בדירתו ביום 26.3.07, וכן את הוצאות העיקול בהן נשא התובע בסך של 950 ₪. 66.נוכח כל האמור לעיל, אני גם פוסקת לתובע סך של 2,000 ₪ בגין עוגמת נפש. התובע לא הוכיח אובדן ימי עבודה ולכן אני דוחה טענתו זו. הערות נוספות 67.טענת הנתבעת להתיישנות נזנחה בסיכומיה. טענת השיהוי נטענה בעלמא, מבלי שהוכחו יסודותיה (ראה פסקה מס' 1 בעמ' 8 לסיכומי הנתבעת). 68.הנתבעת טענה כי התובע לא שילם אגרה בגין כל רכיבי התביעה. אלא, שהתובע שילם אגרת פתיחה בסך של 313 ₪ ואגרת מחצית שנייה בסך של 355 ₪. בהתאם לסכום הנתבע ולהוראת סעיף 2(ב) לתקנות בתי המשפט (אגרות), תשס"ז - 2007, הקובעת כי אם כלל ההליך מספר סעדים, תשולם האגרה לפי פרט אחד בלבד, לפי הסכום הגבוה, ולאור סכומי האגרות נכון למועד הגשת התביעה, הרי שהאגרה שולמה כדין. 69.ענין אחרון הדורש התיתחסות הוא פס"ד אחר, שנתתי בעניינה של הנתבעת. התוצאה כאן שונה, משום שנסיבות התובענה שהוכחו בעניין דנן שונות מאלה שהובאו בפני בעניין תא"מ 4888/07 ראסם טאהר אבו מוך נ' עיריית באקה - ג'ת (פסק דין שניתן על ידי ביום 28.6.09; להלן: "עניין ראסם טאהר"). בעניין ראסם טאהר קבעתי כממצא עובדתי כי "אין ראיה שמישהו מלבד אותו פקיד ידע בכלל על "הנחה" זו" (סעיף 31 לפסק הדין. הדגש במקור - ה.א). מנימוק זה גם אובחן עניין ראסם טאהר מהנסיבות בעניין ישיר איי.די.איי., שם דובר בהתחייבות בכתב שהייתה בידיעתו של ראש העירייה שהופצה לבעלי תפקידים נוספים בעירייה ובכלל זה גזברית העירייה. כמו כן בעניין ראסם טאהר קבעתי גם כי התובע עצמו הודה כי לא עמד גם בהסדר עם מר ואיל וכי השיקים חזרו בחלקם (סעיף 20 לפסק הדין), כאשר מר ואיל העיד כי ככל שהייתה הסכמה לסגירת החשבון לתקופה הרלבנטית הרשומה בכתב יד על המסמך, זו הייתה כפופה לפירעון כל השיקים שפורטו באותו מסמך (סעיף 22 לפסק הדין). בנוסף, בענייננו, כמו בעניין ישיר איי.די.איי, לא טענה הנתבעת, וגם לא הוכיחה, כי הודיעה לתובע על כך ש'מחיקת החובות' שניתנה על ידי מר ואיל בטלה. סוף דבר 70.אני מקבלת את התביעה בחלקה. אני קובעת כי התובע שילם את כל חובותיו בגין צריכת מים וארנונה עד לסוף שנת 2006. הנתבעת תשיב לתובע את המיטלטלין שעוקלו בדירתו ביום 26.3.07 - מקפיא, מכשיר טלויזיה ורסיבר, בהתאם לדו"ח העיקול. 71.על הנתבעת לשלם לתובע סך של 950 ₪ בגין החזר הוצאות העיקול, וכן סך של 2,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו. סכומים אלה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה. 72.הנתבעת תשלם לתובע הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ₪, בצירוף מע"מ. ארנונה (חובות)מחיקת / סילוק חובחובארנונה