1. התובעת, מורה לריתמוסיקה, ילידת 1955, נפגעה ביום 31.3.99 בתאונת דרכים, כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. 2. התביעה דנן, הוגשה כנגד נהג הרכב בו הוסעה התובעת, הוא הנתבע 1 (להלן - "הנתבע"), ונגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר - איגוד ביטוח נפגעי רכב, אשר נטען כי ביטחו את השימוש ברכב במועד התאונה (להלן - "הנתבעות"). בשל טענת חוסר כיסוי ביטוחי, צורפה גם קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן - "קרנית") אשר מצידה הגישה הודעת צד ג' כנגד נהג הרכב, ונגד שמואל וסיוון אלבז, הצדדים השלישיים 2 ו-3, אשר נטען כי היו המחזיקים ו/או הבעלים של הרכב בו הוסעה התובעת, ומתירי השימוש בו. הם מצידם הגישו הודעת צד רביעי נגד הנתבע 1- נהג הרכב, ונגד כלל חברה לביטוח בע"מ, אשר בטחה את הרכב, ולטענתם, לא הוציאה פוליסה מתאימה, הכוללת כיסוי להסעה בשכר, למרות שנתבקשה על ידם לעשות כן. 3. לאחר בירור נוסף, הודו הנתבעים 1-3 בחבותם לפיצוי התובעת, והתביעה נגד קרנית נדחתה. פועל יוצא מכך, נדחו גם ההודעות לצדדים שלישיים ורביעיים, וגדר המחלוקת נותרה בשאלת גובה הנזק בלבד. 4. הנכות לאחר התאונה, נבדקה התובעת בבית חולים "השרון". אובחנה חבלת ראש, עם חתך במצח, שנתפר, כאבים בצוואר. התובעת התלוננה גם על כאבים בכתף שמאל וביד. לאחר בדיקה, שוחררה לביתה עם המלצות להמשך מעקב ומנוחה. לאחר כשבוע פנתה שוב לחדר מיון בשל תלונות על כאבי ראש וסחרחרות. הומלץ על צווארון רך, והמשך מנוחה. בשל הכאבים המתמשכים בצוואר, נשלחה לבצע בדיקת C.T אשר הדגימה בלטי דיסק אחוריים קטנים בחוליות צוואריות C3-C4, ובמיפוי עצמות אובחנה קליטת יתר בחוליות C5-C6. התובעת קבלה טיפולים פיזיוטרפיים. 5. ד"ר ז'יטלני, אשר מונה כמומחה בתחום האורטופדי, מצא בבדיקתו כי צורת ע"ש הצווארי תקינה, אין התכווצות יתר של השרירים ואין סימנים המעידים על גירוי עצבי. לתובעת נותרה מגבלה מזערית בכיפוף הצדדי של הצוואר. על יסוד תוצאות מיפוי העצמות, סבור המומחה כי החבלה בתאונה גרמה לתובעת נזק צווארי כלשהו. באשר לבלטי הדיסק, מדובר בתופעה שכיחה בקרב האוכלוסייה, וממילא אין להם ביטוי קליני. את נכותה בגין הפגיעה בע"ש הצווארי, העריך המומחה בשיעור 5% לצמיתות. 6. התובעת התלוננה גם על סחרחורות וכאבי ראש, ופיתחה פחד מנסיעות. הנוירולוג אצלו טופלה במסגרת קופת חולים המליץ על ייעוץ פסיכולוגי. בהמשך, התבקש ייעוץ פסיכיאטרי, לשלול תסמונת פוסט-טראומטית. התובעת נשלחה לטיפול התנהגותי במרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח "גהה" בפתח תקווה, בו התמידה כ-3 חודשים בלבד. המטפל מציין התנהגות המנעותית, מתח וחרדה בזמן נסיעות. התובעת הפסיקה את הטיפול מיוזמתה. לטענתה, הטיפול לא הביא להטבה, והיא התקשתה לנסוע מביתה באריאל למרפאה. 7. בפני ד"ר חבר, המומחה שמונה בתחום הפסיכיאטרי, התלוננה התובעת על כאבים בגב ובצוואר, על כאבי ראש וסחרחורות, על הפרעות שינה, פחד מנסיעות ומצב רוח ירוד. ד"ר חבר איבחן אפקט חרדתי ומתוח, הפרעות קלות בריכוז ללא הפרעות בזיכרון, עם נטייה קלה להגזמה. המומחה איבחן כי מדובר ב-Specific Phobia - Situational Type. זוהי הפרעה הפורצת בעיקר במצבים מסוימים, מוגדרים היטב, ושאינם מסוכנים. כתוצאה מכך, קיימת נטייה להימנע ממצבים אלו או שסובלים אותם תוך כדי פחד. ד"ר חבר העריך כי אצל התובעת קיימת מצוקה הקשורה בפחד מנסיעות, אך דרגתה אינה גבוהה, והא ראיה, שפנתה לטיפול רק 3 שנים לאחר התאונה, והפסיקה אותו לאחר מספר חודשים. את שיעור הנכות בגין הפרעת החרדה הקשורה בנסיעות העריך המומחה ב-5% לצמיתות. באשר לשיקום וטיפול, לאור חוסר המוטיבציה של התובעת לטיפול, אין המלצות בעניין זה. 8. ב"כ הצדדים לא חלקו על חוות הדעת, ולא זימנו את המומחים לחקירה, כך שניתן לקבוע כי לתובעת נותרה נכות רפואית בתחום האורטופדי - בשיעור 5% בשל הגבלה מזערית בתנועת הכיפוף של הצוואר, ו-5% נכות בתחום הנפשי, בשל הפרעת חרדה הקשורה בנסיעות. 9. דיון בשאלת גובה הנזק התובעת הייתה בת 44 במועד התאונה, תושבת אריאל, נשואה ואם לשני ילדים, שעבדה כמורה לחינוך מוסיקלי לגיל הרך, במוסדות החינוך באריאל, וכרכזת המקצוע בעירייה. עבודתה כמורה לריתמוסיקה, הייתה כרוכה במעבר מגן לגן עם כלי נגינה, אקורדיון או אורגן, כלי הקשה ואביזרים נוספים. במהלך השיעור, הייתה מנגנת, מלמדת את הפעוטות לרקוד, מחלקת האביזרים ואוספת אותם. לטענת התובעת, כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, והנכויות שנותרו לה בגינה, הן בתחום האורטופדי והן בתחום הפסיכיאטרי, איבדה את מקצועה, נפלטה ממעגל העבודה ונאלצה לפרוש לפנסיה מוקדמת, וזאת בנוסף לפגיעה בתפקודה בחיי היום יום, פגיעה שהובילה לגירושיה. התובעת עותרת לראות בה, כמי שאיבדה את כושר עבודתה בשיעור 100%. 10. התובעת עבדה כמורה לריתמוסיקה מאז שנת 1993 (ת/6). היא עבדה 4 ימים בשבוע משעה 8:00 בבוקר עד 13:20 שאז הגנים נסגרים. בכל יום נתנה שיעורים ב-5 עד 7 גנים. כל שיעור נמשך כחצי שעה, ובתום כל שיעור הייתה אוספת את הציוד, ועוברת לגן הבא, בהליכה רגלית - אם הגן היה קרוב, או בנסיעה במונית שמומנה על ידי העירייה. לתובעת לא היה רישיון נהיגה, ואת לימודי הנהיגה החלה כ-3 חודשים לאחר התאונה, לטענתה בהמלצת אחד הרופאים אשר אליהם פנתה בתלונה על הפחדים שהתעוררו אצלה מנסיעות. 11. התרשמתי כי התובעת הייתה מורה מוערכת מאד, אהבה את עבודתה והשקיעה בה רבות. 12. לאחר התאונה, סבלה התובעת מכאבים בצוואר שהגבילו אותה לבצע את עבודתה, והיא נעדרה מהעבודה ממועד התאונה, ועד סוף שנת הלימודים - בסה"כ 3 חודשים. היא חזרה לעבודה בתחילת שנת הלימודים הבאה, ב-1.9.99 - אך לטענתה, התקשתה בה מאד ועבדה לסירוגין, בהתחשב בחופשות החגים ובחופשות מחלה שנטלה, עד חודש פברואר 2000. 13. התובעת הסבירה את קשייה לבצע את עבודתה כמורה לריתמוסיקה, לאחר התאונה: "המורה למוסיקה חייבת להגיע לעבודה עם כלי נגינה כל יום, זה משקל. היא אמורה להביא איתה אביזרים שזה משקל נוסף ולרוץ כל יום מגן לגן. שעור מוזיקה זה המון תנועה - לחלק ולאסוף כל הקשה, זה 40 ילדים, ואם הפעילות לא תהיה מאד דינאמית אז פשוט אי אפשר להצליח... בחלק קטן מאד מהשיעור הייתי יושבת ומנגנת, ובחלק שאני לא מנגנת - עשיתי תזמורת בכל שיעור, ז"א חלק כלי הקשה לכל ילד, לנצח, להצביע על פרטיטורה, לתת סימן כניסה לשורה אחת ולשורה אחרת. זה בעמידה, ויש לי כל הזמן כאבים בצוואר והייתה לי גם מכה... שעור מוסיקה מורכב מכמה חלקים וחשוב והכרחי זה ריקוד... ואני אמורה להראות לילדים את התנועות, כל תנועה כמו להרים ידיים... כמו בכל ריקוד - כל הגוף רוקד, תנועות ראש, תנועות מותניים, רגליים - לשבת על הרצפה ולהרים ידיים ורגליים". 14. למרות טענותיה של התובעת על קשיים בביצוע העבודה, מדוחו"ת הנוכחות שהוגשו לחודשים 9/99 - 12/99, התובעת עבדה כמעט באופן מלא, 4 פעמים בשבוע, למעט בחופשות החגים. בחודש 11/99 אף עבדה שעות נוספות להכנת 11 מסיבות חנוכה בגני ילדים. 15. עד למועד זה, שולמו לתובעת כל המשכורות, גם בתקופות ההיעדרות, וזאת על חשבון ימי מחלה צבורים. כשמוצו ימי המחלה, פנתה התובעת בבקשה לעירייה לאשר לה חופשה ללא תשלום, מיום 6.3.00 ועד ליום 7.6.00 (נ/7). לטענתה, היא יצאה לחופשה כי התקשתה להמשיך לעבוד בגנים, אך בהמשך עדותה הסתבר, כי בקשת החל"ת נבעה, כפי שציינה בפנייתה לעירייה, גם מסיבות אישיות, בשל קשיים ובעיות שהיו לה עם בעלה - שהובילו לגירושין (עמ' 12 שו' 6). מוכנה אני להניח, כי משקלן של הסיבות לבקשת החל"ת זהה, ויש לזקוף לחובת הפציעה בתאונה רק 50% מהפסדיה בתקופת החל"ת. 16. ב- 1.9.00 התובעת לא חזרה לעבוד כמורה לריתמוסיקה, ועברה לעבוד כרכזת תרבות באגף החינוך בעירייה, כאחראית על תיאום תוכניות לגנים ובתי ספר. במקביל, התמודדה התובעת על תפקיד רכזת "מצילה" ביישובה. בתפקיד זה, שהיה חדש בעיריית אריאל, הייתה התובעת אחראית על פרויקט למניעת אלימות בקרב ילדים ובני נוער. היא ניהלה את מטה "מצילה" שהיה ממוקם בעירייה, מול כל גורמי העירייה, ומדי פעם כלל תפקידה ביקורים בבתי ספר. אך גם בתפקיד זה הצליחה לטענתה, להחזיק זמן קצר ביותר נוכח קשייה ומגבלותיה עקב התאונה (סעיף 16 לתצהירה). 17. אלא, שהאמת כנראה שונה: הוכח, כי בעיריית אריאל החליטו על תוכנית הבראה שהייתה כרוכה בצמצום משרות. בין השאר, בוטל גם התפקיד אותו מלאה התובעת, של רכזת מצילה יישובית, והתובעת פוטרה. התובעת התנגדה לפיטוריה, ובקשה להעבירה לתפקיד אחר בעירייה, במרכז תרבות ופנאי. הוצע לה לפצל את משרתה, כך שמחצית המשרה תהיה ב"מצילה" ומחצית משרה - תחזור לעבודתה הקודמת כמורה לריתמוסיקה, אך גם לזאת התובעת סירבה, בלי שניסתה כלל לחזור לעבודה בגנים. לפיכך, תפקיד רכזת "מצילה" בחלקיות משרה הועברה לעובדת אחרת, ולתובעת לא נמצא תפקיד בעירייה, בין השאר, "הואיל ואף אחד מן המנהלים לא הסכים לקבלה תחת חסותו, הואיל ואיננה מקבלת הנחיות ולא מבצעת את הוראות הממונים אלא בדרכה שלה וגורמת לאי שקט במערכת", כפי שמציין ראש העירייה במכתבו למרכז חטיבת עובדי הרשויות בהסתדרות (צורף למסמכי הנתבעת מתוך התיק האישי של התובעת) והוחלט לפטרה. התובעת פנתה לבית הדין האזורי לעבודה. בעקבות פנייתה, בוטלו פיטוריה, וועדה פרטטית החליטה להעביר את הדיון בעניינה של התובעת לבוררות בפני סגנית הממונה הראשי על יחסי עבודה. במהלך הבוררות הופנתה התובעת לעבוד בספרייה, אך היא לא התייצבה למלא כל תפקיד בספריה. בפסק הבוררות שהוציאה הבוררת אושרו פיטורי התובעת, ונקבע כי: "העובדת התעקשה לקבל תפקיד במרכז תרבות ופנאי שם עבדה לפני כשלוש שנים - שנה אחת בקירוב. מסתבר, שהיו מכרזים, התובעת לא הגישה מועמדותה והתקבלו עובדים אחרים. כך נותר שהעובדת נשארה קירחת מכאן ומכאן... בנסיבות אלו אני לא מוצאת טעם לפגם בהתנהגות העירייה או לחוסר תום לב כלפי העובדת. לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה כי בעיקשותה הביאה העובדת על עצמה תוצאת פיטוריה". 18. גם מעדותה בבית המשפט עולה הרושם, כי התובעת ניסתה, בהתנהגותה, לכפות על העירייה להעסיקה בתפקיד רכזת תרבות במתנ"ס. בשל כך, סירבה להצעה לעבוד מחצית המשרה ב"מצילה" ומחצית המשרה כמורה לריתמוסיקה. התובעת הודתה, כי לא ציפתה שסירובה יגרום לפיטוריה (עמ' 13 שו' 25). התובעת תלתה יהבה בכך, שבתוכנית ההבראה דובר על "קיצוץ" משרתה ולא על פיטוריה. התובעת נאבקה על המשך העסקתה בעירייה, שכן פיטוריה הראשונים היו חודשים ספורים לפני שמלאו 10 שנים להעסקתה, ועל כן לא הייתה זכאית לפנסיה. 19. לא שוכנעתי כי יש קשר בין פיטורי התובעת לבין מגבלותיה כתוצאה מן התאונה. כאמור, התובעת עבדה החל מחודש 9/99 ועד יציאתה לחל"ת באופן מלא כמורה לריתמוסיקה. אינני מקבלת את טענתה, כי המגבלה הזעירה בתנועת הצוואר, ואפילו כאבי צוואר - מנעו ממנה חזרה לעבודתה, ולו בחצי משרה, כמו שהוצע לה בעירייה. מאידך, הוכח, כי מאז חדלה לעבוד כמורה בגנים, והחלה לעבוד כרכזת תרבות, ואחר כך כרכזת "מצילה", השתבח שכרה ואף הכפיל את עצמו. אני דוחה את דרך הסתכלותה של התובעת, כי הקף משרתה לא השתנה, והואיל ועבדה יותר שעות, השכר השעתי שלה פחת, ועל כן יש לראות בה כמי שנפגע שכרה כתוצאה מן התאונה. לכל תפקיד - היקף שעות עבודה משלו. והא ראיה, שהתובעת הצליחה לבצע את עבודתה כרכזת "מצילה", עבודה שהייתה כרוכה בשעות רבות, בעבודה מול מחשב ומול אנשים - לטענתה בצורה טובה, חרף מגבלותיה. 20. מוכנה אני להניח, כי נכותה האורטופדית, עשויה להפריע לה במעט בעבודתה כמורה פעילה לריתמוסיקה. השפעתה של הנכות האורטופדית על יכולת השתכרותה בתפקיד זה, ניתנת לכימות בהתאם לשיעור הנכות הרפואית, קרי: 5%. מסופקתני, אם לנכות הפסיכיאטרית שנקבעה לה, בשל חרדת הנסיעות, יש השלכה על כושר עבודתה בכלל ועל כושרה כמורה לריתמוסיקה - בפרט. הוכח שגנים רבים היו סמוכים זה לזה ולא הצריכו נסיעה. התובעת למדה לנהוג דווקא אחרי התאונה, והיא אף נוהגת ברכבו של בן זוגה. מדובר במרחקים קצרים ביותר בתוך היישוב, ואם קשה הייתה לה הנהיגה, הרי התובעת יכולה הייתה להמשיך ולהיזקק לשירותי מוניות, במימון העירייה, כפי שעשתה כן לפני התאונה. התובעת הביאה על עצמה את פיטוריה, בלי קשר לתאונה, ואין אלא להצטער על כך. אך וודאי שאין לתלות בפגיעתה בתאונה את הקולר להיפלטותה משוק העבודה, כטענתה. לתובעת כישורים רבים. מאז פיטוריה, היא משמשת כחברת מועצת עירית אריאל - ועושה חייל. אין כל מניעה כי את כישוריה תרתום התובעת לתפקיד או עבודה שנושאים שכר בצידם. מכל האמור לעיל עולה, כי יש להעמיד את נכותה התפקודית של התובעת כתוצאה מן הפגיעה בתאונה, על 5%. 21. אין חולק, כי התובעת קבלה את מלא שכרה בתקופת ההיעדרות לאחר התאונה, על חשבון ימי המחלה. לטענת התובעת, הואיל והיא צפויה להיתבע על ידי העירייה להחזר סכומים אלו, יש לחייב את הנתבעות לפצותה על מלא הסכומים שקבלה, ואותם תאלץ להחזיר. 22. על כך משיבות הנתבעות, כי על פי כל דין, לא תחויב התובעת להשיב הסכומים לעירייה, ועל כן אין לחייבם לפצותה בגין הפסד השתכרות בעבר, בתקופת אי הכושר הסמוכה לתאונה. ראשית - התובעת ילידת 1955, ואין עובד זכאי לפדיון ימי מחלה בעת פרישתו מהעבודה, לפני הגיעו לגיל 55 (ראה מכתבה של נאווה בן הרוש מיום 25.1.05, ועדותה עמ' 23 שו' 25). התובעת פרשה בשנת 2003, בהיותה בת 48 שנים בלבד. שנית - עובד שנעדר מעבודתו בגלל תאונת דרכים חייב להחזיר את הערך הכספי של ימי המחלה שהוא מקבל בתקופת אי הכושר, רק אם הוא מקבל פיצוי מן המבטח, ואזי מוחזרים ימי המחלה שנוכו לו כתוצאה מן התאונה. התובעת פוטרה, לפיכך ימי המחלה המנוצלים ממילא לא יוחזרו לפנקס ימי המחלה, ולא בכדי הצהירה גב' נאווה בן הרוש, מנהלת מח' משאבי אנוש בעירייה בעדותה (עמ' 23 שורה 8) כי אין בכוונת העירייה לתבוע את התובעת בגין ימי המחלה ששולמו לה. אשר על כן, הנני קובעת כי לתובעת לא מגיע פיצוי בגין הפסד השתכרות לתקופת היעדרותה הסמוכה לתאונה, דהיינו: עד 1.9.99. 23. התובעת חזרה לעבודה מלאה עד לחל"ת אותו בקשה ביום 6.3.00. כאמור, השתכנעתי כי הסיבות לבקשת החל"ת היו מעורבות: סיבות אישיות והפגיעה בתאונה. הנחתי כי משקלן של הסיבות זהה, ולכן, יש לזקוף לחובת התאונה רק מחצית מן ההפסד שנגרם לתובעת בחודשים אלו. שכרה השנתי בשנת 2000 לפי טופס 106 [ל-9 חודשים] היה בסך כולל של 64,536 ₪ (ברוטו) ובניכוי מ"ה 60,621 ש"ח שהם בממוצע 6,735 ₪ לחודש. התובעת עותרת בסיכומיה לחשב את הפסדי השכר על בסיס שכר של 6,535 ₪ לחודש. התובעת זכאית, אפוא, לפיצוי בגין הפסד ההשתכרות בתקופת החל"ת בסך 9,802 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה. 24. לאחר חזרתה מהחל"ת ועד פיטוריה הסופיים בחודש 11/03, לא נגרמו לה הפסדי שכר נוספים. אדרבא, שכרה רק השתבח בתקופה זו. 25. ממועד פיטוריה ועד היום, זכאית התובעת לפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרותה, לפי שיעור הנכות התפקודית שנקבעה לה. בסיס השכר שיילקח בחשבון לצורך קביעת הפיצוי יהיה 6,535 ₪, במכפלת הנכות התפקודית 5% למשך 61 חודשים - ובסכום כולל של 19,932 ₪, בצירוף ריבית מאמצע התקופה. 26. הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות לעתיד יעמוד על 43,300 ₪. 27. התובעת עותרת לפסוק לה פיצוי בגין הוצאות רפואיות. לא הוכחו על ידה בקבלות הוצאות חריגות, שלא כוסו בסל הבריאות. התובעת נזקקה לנסיעות מביתה באריאל לפתח תקווה, לצורך הטיפול הנפשי התומך, במשך 3 חודשים. באומדן גלובלי נפסק לתובע פיצוי בגין הנסיעות לטיפולים רפואיים והוצאות רפואיות בסך 3,000 ₪. 28. בתקופת אי הכושר נזקקה התובעת לעזרה מוגברת של קרובי המשפחה. התובעת לא העסיקה עזרה בשכר, ולא הוכיחה תשלום כאמור. באשר לצורך להיזקק לעזרה בעתיד, נכותה של התובעת בתחום האורטופדי הינה מזערית. לנכות בתחום הנפשי, אין השפעה על הצורך להיזקק לעזרת צד ג'. אשר על כן, ייפסק לה פיצוי על דרך האומדנא, בסך כולל של 25,000 ₪, לעבר ולעתיד. 29. הפיצוי בגין כאב וסבל, לפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (נזק שאינו נזק ממון), בהתחשב בגילה של התובעת במועד התאונה, ובנכות שנותרה לה, הינו בסך 20,132 ₪, כולל ריבית ממועד התאונה ועד למועד פסק הדין. 30. אין מקום לנכות מסכום הפיצויים את שווי גמלאות הפרישה ומענק הפרישה, שכן לא הוכח כי קיים קשר סיבתי בין פיטוריה ויציאתה לפנסיה, לבין הפגיעות בתאונה. לא נפסקו לה פיצויים לפי אובדן השתכרות מלא, ועל כן אין לנכות את שווים של המענק וגמלאות הפרישה. 31. על הסכומים שנפסקו לתובעת יתווספו הוצאות משפט, לרבות תשלום בגין החלק משכ"ט המומחה שהתובעת נשאה בו, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ. רפואהתאונת דרכיםחופשה ללא תשלום