השופט דורי ספיבק: 1. התובע הועסק במפעל טיב טעם שבאזור התעשייה עמק חפר במשך כ- 4 שנים וחצי. בפנינו תביעה שהגיש עם סיום עבודתו. התשתית העובדתית 2. הנתבעות הינן שתי חברות מקבוצת טיב טעם, שעיסוקן ביבוא ושיווק מוצרי בשר. התובע הועסק על ידי נתבעת 2 מיום 27.4.08 ועד ליום 1.7.12 שבו, בעקבות חילופי מעבידים בקבוצה, החל להיות מועסק על ידי הנתבעת 1, באותו מקום עבודה ובאותו תפקיד: מחסנאי ומנהל מחסן "הקפואים" שבמפעל. 3. ביום 12.8.12 נפגש התובע עם מנהל הלוגיסטיקה בנתבעת 1 מר זוהר נבון (להלן: נבון). בפגישה, שבה נכח ככל הנראה גם מנהלו הישיר מר עודד לברון (להלן: לברון), סיפר התובע שהוא מתכנן לצאת לדרך חדשה כעצמאי, ושאל האם יוכל לקבל מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם מסר התובע במועד זה הודעת התפטרות חד משמעית, או שרק הצהיר על כך שהוא שוקל להתפטר, תוך שהוא מבקש לברר מה יהיו זכויותיו במידה שאכן יתפטר. כך או כך, נבון מסר לו שהנושא ייבדק. ביום 2.9.12 שלח התובע ללברון תזכורת במסרון (SMS), והתשובה היתה שהנושא עדיין בבחינה. 4. בחלוף כחודש ימים, ביום 4.10.12, ניתנה לתובע תשובה שלילית ביחס לשתי בקשותיו. לטענת התובע, הוא נשאל על המועד שבו הוא מתכוון להתפטר, והשיב שאין זו כוונתו, לאור התשובה שקיבל. לטענתו, נבון השיב לו שאם כך, יחולו שינויים בהגדרת תפקידו. כך או כך, ימים בודדים לאחר שיחה זו סיים נבון את עבודתו במפעל (הוא יצא לחופשה בת כחודש ימים עד לסיום יחסי עובד ומעביד ביום 7.11.12). 5. לברון טען שבשלב הזה כבר היה לו ברור שהתובע התפטר והוא אינו רשאי לחזור בו מהתפטרותו, שכן הנתבעת כבר החלה בתהליך ראיון מועמדים חלופיים. לפי הנתבעת, הסיבה היחידה לכך שהתובע המשיך בעבודתו היתה שהוא נענה לבקשת הנתבעת ונשאר בעבודה "עד אחרי החגים" בשל כך שהחגים הם תקופת עבודה לחוצה. 6. ביום ה- 16.10.12 קיבל התובע מכתב שכותרתו "אישור על קבלת הודעה על ההתפטרות מיום 12.8.12" (נספח א' לכתב התביעה), שנכתב על ידי מחלקת משאבי אנוש בנתבעת 1, שבו נאמר כך: "הריני לאשר קבלת הודעת התפטרותך אשר נמסרה למנהלך הישיר בתאריך 12.8.12. הודעתך נומקה בין היתר בכך שברצונך לעבוד כעצמאי. הריני לעדכנך כי מצב בו אתה חוזר בך לאחר זמן מהודעת ההתפטרות ומתמרן את החברה לכך שתפטר אותך על מנת שתוכל לזכות, שלא כדין, בפיצויי פיטורים מלאים, הינו מצב שעל פי דין הוכר ככזה שאינו מזכה בפיצויי פיטורים. התמרון מתבטא, בין היתר, בכך שהינך עובד באופן חלקי בלבד, מאחר לעבודה או מקדים לצאת, לא מציית להוראות הממונים עליך והפרות משמעת נוספות. בנסיבות כמתואר אלה, יחסי עובד מעביד יתנתקו לאור התפטרותך וזאת בתאריך 21 אוקטובר 2012. לפנים משורת הדין, יימסר לך כתב העברת בעלות בפוליסה הפנסיונית והכל בכפוף לסיום כל מחלוקת בינינו". 7. בעקבות ניתוק יחסי עובד ומעביד בין הצדדים, בהתאם לאמור במכתב, ומשלא הגיעו הצדדים לעמק השווה אף לאחר התכתבות ביניהם, הגיש התובע את התביעה שבפנינו. ביום ה- 6.10.13 התקיים דיון קדם משפט בפני כבוד הרשם תומר סילורה, שלאחריו הועבר התיק לשמיעת הראיות בפני מותב זה. ביום ה- 21.5.13 התקיים דיון ההוכחות, שבו נחקר התובע על תצהירו ומטעם הנתבעת נחקרה מנהלת משאבי האנוש גב' ענת אליאני (להלן: ענת) על התצהיר שהגישה, וכן העידו נבון ולברון (ללא הגשת תצהיר). הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה. עתה עלינו להכריע. דיון והכרעה זהות המעסיקה 8. בכתב ההגנה ובהמשך בתצהיר הנתבעות נטען ונומק מדוע הנתבעת 1, והיא בלבד, חייבת בכל סכום אותו נפסוק לתובע, שכן היא באה בנעלי הנתבעת 2 עם חילופי המעבידים במפעל שנעשו, כך לטענת הנתבעות, בהסכמת התובע. ברם, בסיכומי הנתבעים לא חזר ב"כ הנתבעים על טענה זו. על כן אני קובע שהיא נזנחה. מכאן ואילך, בהמשך פסק דין זה, אתייחס אל הנתבעות ביחד ולחוד כאל מעסיקותיו של התובע. פיצויי פיטורים 9. לאחר בחינת מכלול הראיות, הגעתי לכלל מסקנה שלא לקבל את טענת הנתבעות, לפיה התובע התפטר בחודש אוגוסט, במועד שבו ביקש לברר את זכויותיו אם וכאשר יתפטר. אני סבור לפיכך שהוא פוטר וזכאי לפיצויי פיטורים. וכך הגעתי למסקנה זו: ראשית לא הוגשה כל ראייה בכתב מחודש אוגוסט, או ממועד כלשהו קודם למכתב שנשלח לתובע ביום 12.10.12, התומכת בטענת הנתבעות לפיה התובע אכן הודיע באופן ברור על התפטרות, להבדיל מהודעה על כך שהוא שוקל להתפטר. דהיינו, לא רק שאין בידי הנתבעות מכתב התפטרות, אלא שאין בידיהן אף מכתב, אף מייל ואף מסרון שנשלח אל התובע או ממנו, שמהם ניתן להבין שהוא אכן התפטר. יתירה מזאת, אין בתיק תרשומת כלשהי של השיחה שבה הודיע התובע כביכול על התפטרותו, ואין בתיק גם התכתבות כלשהי, כמו למשל מיילים, בין גורמים שונים בתוך הנתבעת, ממנה ניתן ללמוד על כך שהתובע התפטר. במצב דברים שכזה, לדעתי על הנתבעת לעבור רף הוכחה גבוה מאד על מנת להצליח להוכיח שהתובע אכן התפטר; שנית אציין בקשר לנקודה הקודמת, שסעיף 2 (ב) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, קובע מפורשות שהודעה מוקדמת להתפטרות צריכה להינתן בכתב (סעיף 2(ב) לחוק) ושההודעה תנקוב ביום כניסת ההתפטרות לתוקף. מכאן שהמעסיק ידע, או לכל הפחות צריך היה לדעת, שעל פי מצוות המחוקק מוטלת עליו החובה לקבל רק בכתב הודעת התפטרות המלווה, בהסכמת הצדדים, בתקופת הודעה מוקדמת מוארכת. זאת במיוחד בהינתן טענת הנתבעים שההסכמה היתה להודעה מוארכת ארוכה במיוחד, עד "אחרי החגים. ללא תאריך ספציפי" (עמ' 16 ש' 13), ובאופן גמיש ובהתאם לצרכי החברה (עמ' 16 ש' 15); שלישית נבון ולברון, הממונים על התובע שהעידו בפנינו, לא תמכו בגרסת הנתבעת לפיה התובע התפטר. לברון העיד ש"הוא לא אמר את המילים "אני מתפטר" לשאלתך" (עמ' 23 ש' 3), והוסיף ש"לפי מיטב הבנתי הוא היה איתן בדעתו לעזוב את החברה" (עמ' 21 ש' 19). נבון העיד, בקשר לשאלה האם התובע, לאחר קבלת התשובה השלילית של הבדיקה הודיע האם הוא נשאר או מתפטר, ש"אני חושב שזה היה באוויר זה לא היה מוחלט" (עמ' 27 ש' 28); רביעית התובע העיד, ועדותו זו לא נסתרה, שעבד בעבר באותו המפעל, בין השנים 2003 ו- 2006, ואז ביקש וקיבל מכתב פיטורים ופיצויי פיטורים על אף שהתפטר (עמ' 7 ש' 6). בהינתן זאת, אך טבעי שמצד אחד התובע ביקש לברר האם מעסיקיו ינהגו איתו באותו האופן גם בזו הפעם, ופחות סביר להניח שהודיע מראש שיתפטר תהא התשובה שיקבל אשר תהא; חמישית ענת, מנהלת מחלקת משאבי אנוש, העידה שהמידע על דבר התפטרות התובע הגיע לידיה באופן עקיף, דרך מנהליו של התובע, ולא ישירות ממנו (עמ' 15 ש' 19). משכך, איני שולל את האפשרות שבמקרה שלפניי נוצר "טלפון שבור" שבו האחראים הישירים על התובע הבינו ש"ככל הנראה" הוא מתפטר ומסיבה כזו או אחרת המסר שעבר למחלקת כח אדם בנתבעת היה חד-משמעי יותר, דהיינו מסר של התפטרות מוגמרת. בדיוק מהסיבה הזו קיימת חשיבות מיוחדת בהעלאת התפטרות שכזו על הכתב. לדעתי, על מנת ליצור תמריץ שלילי למעסיקים לנהוג כפי שנהגה המעסיקה כאן, יש להשית עליהם את הסיכון במקרה שבחרו שלא לבקש ולקבל את ההתפטרות בכתב; שישית אין בידי לקבל את טענת הנתבעות, לפיה התנהגותו של התובע הידרדרה מאד בעיקר לאחר קבלת התשובה השלילית, ועלתה עד כדי "תמרונים" והפרות משמעת חמורות. התובע הכחיש זאת בתוקף (עמ' 9 ש' 22 ואילך), וגם מעדויותיהם של לברון ונבון עולה שלא כך היה. זאת אני קובע הגם שאני מוכן להניח, לטובת הנתבעת, שהתנהלותו וביצועיו של התובע בעבודה, בעקבות התשובה השלילית שקיבל, לא היתה כבימים עברו. בכל מקרה, אם אכן כך היה, היה על הנתבעת לזמנו לשימוע שבו תפרוש לפניו את טענותיה כלפיו, דהיינו לערוך לו שימוע מסודר, ולא לנהוג כפי שנהגה. 10. אשר לגובה פיצויי הפיטורים המגיעים: בהעדר מחלוקת בדבר כך שרכיב פיצויי הפיטורים, מתוך ביטוח המנהלים, שגובהו היה 26,898 ₪, שוחרר לטוב התובע, ומשלא נסתר תחשיב התובע בדבר הפרש פיצויי הפיטורים המגיעים, אני פוסק לזכותו את מלוא הסכום שתבע ברכיב זה, בסך 11,352 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו ועד למועד התשלום בפועל. נוכח המחלוקת הכנה שהתגלעה בין הצדדים בדבר עצם זכאות התובע לפיצויי פיטורים, אני מפחית את גובה פיצויי הלנת פיצויי פיטורים להפרשי הצמדה וריבית בלבד. פיטורים שלא כדין 11. משקבעתי שהתובע פוטר, ולא התפטר, קצרה הדרך לקביעה שפיטוריו נעשו שלא כדין. זאת, מאחר ואין מחלוקת שהתובע הועמד בפני עובדה מוגמרת לפיה עבודתו מסתיימת, בלי שניתן לו פתחון פה להגיב להחלטת המעסיקה, ואפילו לא ניתנה לו ההזדמנות להתייחס לטענות המעסיקה לפיה פתח ב"תמרונים", "שביתה איטלקית" וכיוצא בזה הפרות משמעת חמורות, והכל כדי שיפוטר. אשר לגובה הפיצוי המגיע, איני סבור שמדובר במקרה המצדיק פסיקת פיצוי גבוה בגין פיטורים שלא כדין, שכן על פי התרשמותי מדובר יותר במקרה של תקלת תקשורת בין המנהלים השונים שעסקו בעניינו של התובע, מאשר בפיטורים חסרי תום לב במובהק. משכך, אני מעמיד את הפיצוי שיקבל התובע בגין פיטוריו שלא כדין, בעיקר אי עריכת שימוע, על סך 8,500 ₪ (שכר חודש אחד) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו ועל למועד התשלום בפועל. הודעה מוקדמת 12. בהתאם לסעיף 3 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א- 2001, לאחר שנת עבודתו הראשונה העובד זכאי להודעה מוקדמת של חודש ימים. בהתאם לסעיף 7 עובד שפוטר ללא הודעה מוקדמת כנדרש זכאי לפיצוי בגובה שכרו בגין התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת. משקבעתי כי התובע פוטר ולא התפטר ומשניתנה ההודעה ביום ה- 16.10.12, דהיינו כ- 6 ימים בלבד טרם מועד סיום יחסי העבודה, התובע זכאי להשלמת דמי הודעה מוקדמת של 24 ימים, קרי 80% מהשכר השווים ל- 6,800 ₪. ניכוי שכר שלא כדין 13. ניכויי שכר מותרים על פי דין, בין היתר, במקרה של היעדרות עובד ללא הצדקה. במקרה שלפני התובע נעדר משני ימי עבודה, לטענתו מפאת מחלה, ומשום כך נוכו לו משכרו 731 ₪. התובע לא הציג למעסיק וגם לא צירף לתצהיר שהגיש לבית הדין אישור מחלה. על-כן, דין רכיב תביעה זה להידחות. נסיעות 14. אין מחלוקת שהתובע הגיע למפעל ברכבו הפרטי. אין גם מחלוקת על כך שבהתאם להוראות צו ההרחבה, זכאי ככלל עובד להחזר נסיעות בגין הגעתו לעבודה מביתו על פי עלות תחבורה ציבורית, אלא אם כן מספק לו המעביד הסעה מאורגנת למקום העבודה. בהתייחס לסיטואציה שכזו, שבה בכל זאת מגיע העובד למקום העבודה ברכבו הפרטי, נפסק ש: "הזכאות להחזר הוצאות נסיעה קיימת גם לעובד שאינו נזקק לתחבורה ציבורית, ובלבד שעל פי אמות מידה אובייקטיביות הוא 'זקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו'.... ... עובד זכאי על פי צו ההרחבה להחזר הוצאות הנסיעה, ושהוצאות אלה מחושבות על פי עלות הנסיעה ברכב ציבורי, גם שעה שהעובד משתמש ברכבו הפרטי. אלא מאי? סעיף 6 לצו ההרחבה קובע: "החזר הוצאות לא ישולם למי שמוסע לעבודה על חשבון המעסיק או מטעמו... על העובדת הנטל להוכיח מהם המועדים והזמנים שבהם השתמשה ברכבה הפרטי, בזמנים שלא יכלה להזדקק להסעה שאורגנה על יד המקום שבו עבדה. כאשר יכלה להשתמש באותה תחבורה והעדיפה מסיבות של נוחיות אישית להשתמש ברכבה הפרטי, אין היא זכאית לקבל החזר הוצאות נסיעה". (דב"ע נו3-46 עילם נ' אטלס שירותי כוח-אדם, פד"ע ל 65 (10.9.96)), הנשיא מנחם גולדברג). 15. אין חולק, כי הנתבעות העמידו הסעות לעובדיהם, באמצעות חברת "אבנר ערבה", מנקודת איסוף שליד תחנת המשטרה בחדרה בכל יום בין השעות שש לשבע בבוקר, וחזרה מהמפעל לחדרה בשעה 16:00. מהראיות שבתיק עולה שלתובע לא היו שעות עבודה קבועות, אך הוא בחר, בהסכמת מנהליו, להגיע לעבודה רק באזור השעה 09:00, ולסיים את עבודתו בשעות שונות, לעיתים לפני השעה 16:00 ולעיתים לאחר מכן, על פי צרכיו וצרכי מנהליו. נוהג זה נמשך כמעט לאורך כל תקופת העבודה (למעט תקופת התלמדות בת חודש בתחילת עבודתו). התובע כלל לא "העביר שעון" בכניסה לעבודה, אלא רק ביציאה, וגם זאת בהסכמה, ככל הנראה בשל כך שמיקומם הפיזי של המחסנים שבהם עבד היה רחוק יחסית לשעון הנוכחות הראשי של המפעל (עמ' 13 ש' 7). נוכח כל האמור, ובשים לב גם לכך ששכרו של התובע היה גלובאלי ובמידה רבה שעות עבודתו עוצבו על פי נוחותו הוא (עמ' 13 ש' 15), אני סבור שנכון להתייחס אל הסיטואציה ככזו שבה התובע בחר בשל נוחותו הוא להגיע ברכב פרטי ולא בהסעת העובדים, ומשכך אין הוא זכאי לדמי נסיעה. אוסיף בקשר לטענות התובע בסיכומיו שקיים מרחק משמעותי בין מקום מגוריו לבין נקודת האיסוף של ההסעה, שהמקום להעלות טענות בקשר לכך - ולהוכיח אותן - היה במסגרת תצהירו של התובע, בתשובה לטענות שהעלו הנתבעות בכתב הגנתן. משלא טען התובע דבר בעניין זה, וממילא גם לא הוכיח, ומשלא טען ולא הוכיח שבמהלך תקופת עבודתו העלה איזושהי השגה מול הנתבעות בקשר לנושא ההסעה, אין לו להלין אלא על עצמו (עמ' 34 ש' 17), ולדעתי דין רכיב תביעתו זה להידחות. לסיכום 16. התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעות תשלמנה לתובע ביחד ולחוד את הסכומים הבאים: א. הפרש פיצויי פיטורין בסך 11,352 ₪. ב. פיצוי בגין פיטורין שלא כדין בסך 8,500 ₪. ג. דמי הודעה מוקדמת בסך 6,800 ₪. שלושת הסכומים שלעיל יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום העבודה (21.10.12) ועד ליום התשלום בפועל. בנוסף, תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 9,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. נציגי הציבור מר שמעון לפיד וגב' ענת שחר: אנו מסכימים לרוב רובו של פסק-דינו של אב בית הדין כב' השופט דורי ספיבק. אנו חולקים אך ורק על פסיקתו בעניין זכותו של התובע לתשלום בגין הוצאות נסיעה. אנו סבורים שהגם שהנתבעות הוכיחו שסיפקו הסעה לתובע, הוא זכאי לפיצוי חלקי בגין הוצאות הנסיעה שהיו לו ממקום מגוריו בחדרה לנקודת האיסוף של ההסעה. להלן נימוקינו לכך: במסמך תנאי ההעסקה לא נאמר דבר לעניין תנאי ההסעה לה זכאי התובע, או שהנסיעות כלולות בשכר ששולם לו. יתירה מזאת, התובע הוכיח שקיים מרחק משמעותי, ככל הנראה כ- 5 קילומטרים, בין מקום מגוריו בבית אליעזר לנקודה הכי קרובה לתחנת המשטרה בחדרה (עמ' 20 ש' 17). אפילו אם מדובר במרחק קטן מעט יותר, ובהעדר הוכחה שההסעה היתה יכולה לאסוף את התובע בנקודת איסוף הקרובה מאד למקום מגוריו, אנו סבורים שהתובע זכאי להחזר שיחושב לפי עלות התחבורה הציבורית מביתו לנקודת האיסוף במשטרה חדרה, דהיינו לפי עלות "חופשי חודשי" בחדרה, שהינה 158 ₪ לפי אתר אגד. מאחר שהתובע עבד אצל הנתבעת 53 חודשים בסך הכל, הוא זכאי לסך 8,374 ₪ (53 חודשים X 158 ₪). לסיכום: על דעת כל חברי המותב, התובע זכאי לסכומים המפורטים בסעיף 16 לחוות דעתו של אב בית הדין. בדעת רוב (שני נציגי הציבור אל מול דעתו החולקת של אב בית הדין) הוא זכאי, בנוסף לכך, גם לתשלום דמי נסיעה בסך 8,374 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, וזאת לא יאוחר מ-30 יום ממועד קבלתו. התפטרות