אני מזכה הנאשם מן האשמה המיוחסת לו בכתב האישום. לנאשם מיוחסת עבירה בניגוד לסעיפים 145(א) בשילוב עם סעיף 204(א-ג) לחוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965, עבירה של שימוש בנכס מקרקעין בניגוד לתוכנית בניין עיר תקפה בכך שהחל מיוני 2010 או בסמוך לכך הוא מחזיק ומנהל בישוב טמרה בחלקה 22 בגוש 18551 מגרש לצורך מסחר ברכב, מגרש בשטח של כ - 800 מ"ר לרבות שימוש בסככה קיימת. על פי תוכנית תקפה ייעוד המקרקעין הינו לחקלאות בלבד. בכתב האישום אף יוחסו לנאשם "ביצוען של עבודות בניה ללא היתר" בכך שהכשיר מגרש בשטח של כ - 800 מ"ר לצורכי ניהול עסק למסחר ברכב ושימוש בסככה קיימת במקום. לא ברור מתוך ניסוחו של כתב האישום במדויק מה הן פעולות הבניה ללא היתר המיוחסות לנאשם. הנאשם איננו מכחיש כי שכר את המקרקעין כמתואר בכתב האישום, בתקופה הנקובה ואף איננו מכחיש כי מנהל הוא במקום עסק של מסחר בכלי רכב. וכך השיב לשאלות ב"כ המאשימה: "נכון שאני שוכר את השטח מדוד שלי. יש לי הסכם שכירות איתו. לשאלתך מתי חתמתי איתו על הסכם השכירות, אני משיב פחות משנה אני אצלו אולי מיוני וכו'. אני משלם לדוד שלי שכירות עבור המקום 1,700 ₪ לחודש. בהסכם השכירות מצוינת מטרת השכירות סחר רחב". בנוסף לכך העיד לעניין מעמדו בשטח: "אני המחזיק הבלעדי בשטח. אין בלעדי מחזיק בשטח. אתה מפנה אותי לעדותי ולתשובתי לכתב האישום - המקום משמש כאחסון לרכבים בלבד. בעלי הרכבים לא משלמים לי דמי חניה אל תיווכים. אני משתמש לסחר וכו'. לשאלתך אם זה יהיה נכון לומר שבעצם המגרש משמש אותי להצגת הרכבים לקונים פוטנציאליים ולשוכרים של הרכבים, אני מאשר וכו'. הפעילות המסחרית מתבצעת בתוך הבניין עד היום". בתאריך 25.7.10 נגבתה הודעתו של הנאשם על ידי המפקח, עד התביעה מר יאסר סוידאן, זאת לאחר שהוסבר לנאשם כי מייחסים לו עבירה של שימוש ללא היתר במגרש למכירת כלי רכב, מגרש בשטח של כ - 800 מ"ר, המוצג ת/1 והנאשם אישר אף במסגרת ההודעה כי שכר את המקרקעין מדודו אלא שלטענתו במסגרת אותה הודעה הוא לא משתמש במקום לצורך מכירת כלי רכב, טענה ממנה חזר במסגרת עדותו. אשר לייעודם של המקרקעין העיד המפקח מר סוידאן: "ייעוד הקרקע במקום חקלאי וזאת לפי המפות שיש לנו בועדה. זה היה תמיד חקלאי וכו'. אני חוזר ואומר לך שנכון שבעבר נעשה שימוש בעסק למכירת חומרי בניין, האדמה היא אדמה חקלאית". הנאשם שלל את הטענה כי מדובר במקרקעין שייעודם לחקלאות בלבד. מחקירתו עולה כי אין לו מידע באשר לייעוד המקרקעין על פי תוכנית תקפה ואת ההכחשה לטענות המאשימה מבסס הוא על כך שבעבר נוהלו במקום עסקים אחרים, עסק למכירת חומרי בניין ולאחר מכן עסק לממכר ירקות. כך השיב בתשובה לשאלות ב"כ המאשימה: "כשפניתי לדוד שלי לשכור את השטח הזה ולשאלתך אם ביררתי מה ייעוד הקרקע, אני משיב - לא. הוא אמר לי שהיה עסק של חומרי בניין ולא הצליח". גם בסיכומיו בעל פה הסביר: "השטח היה כפי שהיה קודם. לא נעשה שימוש בשטח עצמו. הסככה עצמה הייתה קיימת. היה שם עסק למכירת ירקות. אין לי זכות להוציא את הסככה כאשר המקום לא בבעלותי. לא נעשה שימוש בסככה. השימוש נעשה רק במבנים שעם היתר וכו'. השטח עצמו היה שטח שקיים ולא היה ייעוד לחקלאות. שימש לעסקים לחומרי בניין. אני מתנגד לכל סעיפי העבירה שמופיעים בכתב האישום". הנה כי כן המחלוקת המוצבת בסופו של יום לדיון בין הצדדים הינה בשאלה האם ייעוד המקרקעין הנ"ל עפ"י תוכנית בניין עיר תקפה הינו לחקלאות בלבד. בכתב האישום נטען בסעיף 2 באופן סתמי וכללי כי "ייעוד הקרקע לפי תוכנית מתאר מאושרת הינו חקלאי". אין מידע נוסף לעניין זה, אף לא על דרך של ציון באיזו תוכנית מתאר מדובר, מה מספרה ומתי אושרה. הראיה היחידה אשר הציגה המאשימה בגזרה יסודית זו שבמחלוקת היא עדותו של המפקח לשעבר מר סוידאן, שבעת מתן העדות לא היה עוד עובד ציבור לאחר שסיים את תפקידו, אשר ציין כי "ייעוד הקרקע במקום חקלאי וזאת לפי המפות שיש לנו בועדה". אין לדעתי לייחס משקל לעדות מן הסוג הזה ובעדות הסתמית והכללית כמפורט לעיל לא יצאה המאשימה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה. ככלל מקום שמבקשים להוכיח תוכנו של מסמך אין לעשות זאת אלא ע"י הצגת המקור לפני ביהמ"ש, אלא אם כן מותרת על פי דין הצגת ראיה משנית: "כאשר מבקשים להוכיח את תוכנו של מסמך - דהיינו כאשר מבקשים להוכיח מה רשום בו כי אז חל כלל הראיה הטובה ביותר לפיו אין להוכיח תוכנו של מסמך אלא על ידי הצגת המסמך גופו בפני ביהמ"ש. ראיה משנית לעניין זה - פסולה, אלא אם כן קבע ביהמ"ש בהחלטה מיוחדת, אחרת ואין ביהמ"ש מתיר הבאת ראיה משנית להוכחת תוכנו של מסמך אלא בנסיבות מיוחדות. הטעם לקיומו של הכלל נעוץ בסיכון הרב הכרוך בקבלת ראיה משנית כאשר מדובר בתוכנו של מסמך. כוחו של מסמך - בהיותו 'כתוב' דהיינו בכך שהוא 'מדבר בעדו' ומן הדין אם כן להניח לו 'לומר את דברו' ישירות לביהמ"ש. ראיה משנית, מהווה 'חציצת ביניים' בין 'המקור' לבין ביהמ"ש ונסיון החיים מלמד כי טמון בכך סיכון שביהמ"ש אינו צריך לעמוד בפניו". (י. קדמי על הראיות, מהדורת תשנ"א 1991 חלק ראשון עמ' 347). ולהלן: "סיכומו של דבר ההחלטה אם יש להחיל את כלל הראיה הטובה ביותר אם לאו נעוצה בתשובה לשאלה מהי תכלית ההוכחה... כאשר תכלית ההוכחה היא הוכחת תוכנו של מסמך לאמור במה הרשום על גבי החפץ מדבר - כי אז יחול הכלל ולא תותר הגשת ראיה משנית אלא ברשות מיוחדת מטעם ביהמ"ש". כפועל יוצא מכך לא תתקבל עדותו של עד המעיד על תוכנו של מסמך שקרא, כראיה לתוכנו של המסמך כאשר זה לא הוגש ומבקשים להוכיח את תוכנו. אכן בין החריגים לכלל הנ"ל נמצאת הוראת סעיף 57ב לפקודת הראיות לפיה: "כל דין הוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה אם אין הוראה אחרת משתמעת". על פי סעיף 3 לחוק הפרשנות תשמ"א 1981 כולל הביטוי 'דין' כל דבר חוק או תקנה, כאשר זו האחרונה מוגדרת כ: "הוראה שניתנה מכוח חוק והיא בת פועל תחיקתי". סימני ההיכר של תקנה בת פועל תחיקתי הן שתיים: ראשית, כי תקבע התקנה נורמה משפטית ותביא בדרך זו לשינוי במשפט הנוהג במדינה ושנית כי תהא זאת נורמה כללית או 'מופשטת' היינו נורמה המופנית אל הציבור כולו או לפחות אל חלק בלתי מסוים ממנו - רע"פ 1127/93 מ"י נ' יוסי קליין פ"ד מח(3) 485. במובן זה עונה תוכנית בניין עיר אשר הוכנה מכוח הוראות חוק התכנון והבניה תשכ"ה 1965, על הגדרה זו של תקנה בת פועל תחיקתי. עם זאת לא ניתן בנסיבות העניין לראות בתוכנית בניין עיר - דין שהוא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה שהרי קובעת באופן מפורש הוראת סעיף 119(ג) לחוק שכותרתו "תחילתה של תוכנית" כי: "אין חובה לפרסם את מסמכי התוכנית והוראותיה ברשומות". יש עוד לציין כי על אף שעל פי הוראת סעיף 119(א) לחוק "תחילתה של תוכנית שאושרה לפי סימן זה היא בתום 15 ימים מיום פרסום הודעה ברשומות", תוקפה של תוכנית היא מיום אישורה ע"י הועדה המוסמכת לכך או ע"י שר הפנים, לפי העניין. ראו: סעיפים 108, 109 לחוק. הפרסום ברשומות הינו איפה לצורך מתן הודעה ויידוע הציבור לעניין הפקדתה ואישורה של תוכנית. בנסיבות אלה - כאשר אין חובה לפרסם ברשומות תוכנה של תוכנית וכאשר פרסום זה איננו אלא הודעה כללית כמבואר, חייבת המאשימה הטוענת כלפי נאשם כי השתמש במקרקעין שימוש החורג מן המותר על פי תוכנית בניין עיר תקפה, להוכיח זאת או על דרך של הצגת התוכנית כפי שמגישים תעודות ציבוריות בהתאם להוראת סעיף 32 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א 1971 או באמצעות הגשת תעודת עובד ציבור. לא ניתן להוכיח את הטעון הוכחה, לצורך הרשעה, כפי שנעשה במקרה דנן, על דרך של העדת עובד ציבור לשעבר המעיד כי "ייעוד הקרקע במקום חקלאי וזאת על פי מפות שיש לנו בועדה". מכאן המאשימה לא הוכיחה כדבעי את העובדה היסודית השנויה במחלוקת בין הצדדים להליך זה, דהיינו: תוכן הוראות התוכנית התקפה לגבי המקרקעין שבמחלוקת בנקודת הזמן הרלוונטית. אשר לייחוסה של עבירת בניה ללא היתר לנאשם - אין חולק כי הנאשם הציב על הסככה שבמקום שלט גדול מידות ובו הכיתוב 'רכב האחים מכירה, קניה, החלפה וכו' ' כפי שעולה מן המוצג ת/3. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה אוסר ביצוע פעולות בניה ללא היתר ובין השאר אוסר "הקמתו של בניין וכו' כולו או מקצתו, הוספה לבניין קיים וכל תיקון בו". בסעיף 1 לחוק מוגדר 'בניין' לרבות "כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע". במובן זה חייב היה הנאשם בקבלת היתר להצבת השלט גדול המידות. עם זאת כתב האישום על פי ניסוחו לא התייחס כלל להצבת השלט וכמפורט לעיל לא ברור על פי הניסוח מה הן פעולות הבניה ללא היתר המיוחסות לנאשם על פי כתב האישום. הטענה היחידה המופנית כלפי הנאשם על פי כתב האישום בעניין הסככה מתייחסת לשימוש בסככה לצורך ניהול עסק למסחר ברכב ובקונטקסט הכולל של שימוש החורג מן המותר על פי תוכנית. נראה כי אלמלא זאת לא היה מוגש אישום בנפרד בעניין הצבת השלט. כך עולה אף מתוכן חקירת הנאשם ע"י מר סוידאן, המוצג ת1, כאשר במסגרת האזהרה הוסבר לנאשם כי מיוחסת לו עבירה של שימוש בסככה לצורך מקום של מכירת רכבים בגודל כ - 60 מ"ר "ללא היתר או רישיון עסק". נושא זה של הצבת השלט עלה בשולי הדברים במהלך שמיעת הראיות על מנת להוכיח כי אכן מתנהל במקום עסק של מסחר במכוניות בניגוד לשימוש המותר על פי תוכנית תקפה. גם שאלת קיומו או העדרו של היתר בהקשר זה לא נבחנה למעשה וכך השתקפו הדברים בתשובותיו של מר סוידאן: "אתה טוען שהנאשם טען שהוא מחזיק בהיתר בניה, אני משיב לא לסככה. כשאני הייתי בשטח הנאשם אמר לי שיש היתר, אני אישית לא ראיתי היתר. לא ידוע לי אם קיים בועדה היתר בניה". בנסיבות אלה אינני רואה מקום להרשיע הנאשם גם בגזרה זו. סוף דבר - אני מזכה הנאשם מן האשמה המיוחסת לו בכתב האישום. בניהמסמכיםהיתר בניה