השופט ג' בך: 1. לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו בת"א 135/91 (מפי השופט א' שטרוזמן), שבו הוצהר, כי המערערת והמשיב הם שותפים שווים בחלקה 100 בגוש 4270 ברח' שבזי 144, ראש העין, ובבית שנבנה על חלקה זו (להלן - הנכס), וזאת מכוח חזקת השיתוף בין בני-זוג, החלה עליהם בכל הקשור לנכס נושא המחלוקת. משכך, הורה בית המשפט קמא, כי זכותו של המשיב בנכס תירשם במינהל מקרקעי ישראל ובלשכת רישום המקרקעין. טענת המערערת הייתה, והינה גם כעת, כי הנכס הנדון שייך לה באופן בלעדי, והערעור נסב על נקודה זו השנויה במחלוקת. 2. המערערת והמשיב נישאו בשנת 1953. לבני הזוג שישה ילדים. אין חולק, כי בני הזוג ניהלו חיי נישואין מאוד בלתי תקינים. הדבר התבטא, בין היתר, במריבות רבות ובריחות חוזרות ונשנות של המערערת מהבית, עקב אלימותו של המשיב כלפיה. לדברי המערערת, המשיב אף אנס אותה פעמים רבות. יצוין, כי בשנת 1973 נישא המשיב פעם נוספת, לאחר ששנה קודם לכן כבר נולד לו בן מאשתו השנייה. עם זאת לא ניאות ליתן גט למערערת, ורק בשנת 1993 קיבלה המערערת גט מהמשיב. מסתבר, כי משנת 1968 לא גר המשיב עם המערערת באופן סדיר וקבוע, אלא רק לסירוגין. 3. מיד לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בביתו של אבי המשיב. בשנת 1963 יזמה המערערת חכירת מגרש ממינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל), ועשתה ככל שביכולתה כדי לשכנע את המינהל לאפשר לה ולבעלה לרכוש זכויות בחלקה, לצורך בניית בית המגורים של בני הזוג. המערערת והמשיב חתמו על הצעה לרכישת קרקע ממנהל מקרקעי ישראל, וביום 25.12.63 נחתם הסכם המכר בין המינהל והמערערת. הנכס נרשם על שם המערערת. 4. בניית הנכס נושא המחלוקת נעשתה בשלבים. עד שנת 1966 נבנו העמודים והשלד של הקומה מעליהם. חדר אחד בקומה הושלם באופן מינימאלי ושם התגוררה המשפחה. בשנת 1970 הפך בנם של בעלי הדין את השטח בקומת הקרקע לדירת מגורים על-ידי כך שסגר את הרווחים בין העמודים. בחלק אחד של אותה קומה התגורר הבן הנ"ל משנת 1977 למשך שלוש שנים. כיום מושכר חלק זה של הדירה. בחלקה האחר של הקומה מתגוררת בתה של המערערת עם ילדיה. 5. בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה, כי המשיב שותף בבניית הנכס נושא המחלוקת. השופט קבע, שהמשיב דאג להביא קבלנים שיעבדו בבית, שהוא נטל חלק פעיל בבניית השלב הראשון של הבית בעבודתו ושסייע במימון הבנייה, וכי כל זאת לא היה עושה אלמלא היה מרגיש עצמו כשותף במגרש ובבניין. כן פסק בית המשפט, כי אין באורח חייהם הבלתי תקין של בעלי הדין כדי לסתור את חזקת השיתוף בנכס נושא המחלוקת. לגבי רישום הנכס על שם המערערת בלבד קובע בית המשפט קמא, כי המשיב האמין שאין בעובדה זו כדי לשלול את שותפותו במגרש מכוח נישואיו למערערת, וכי המערערת הייתה מודעת לשותפותו ברכישת המגרש כדי לבנות עליו את ביתם במשותף, ולא הייתה רושמת את המגרש רק על שמה בניגוד לרצון בעלה. 6. בא-כוח המערערת טוען, כי אורח החיים הבלתי תקין לחלוטין בין בני הזוג מלמד על שלילת כוונת השיתוף. לגירסת המערערת, היא מימנה לבדה את רכישת המגרש ואת בניית הבית הניצב עליו. לא הייתה קופה משותפת בין בני הזוג, דבר המעיד על הפרדה רכושית ברורה. לחלופין טוענת המערערת, כי תומתו המזערית של המשיב בבניית שלד הבית, או בכל פעולה אחרת שביצע, הינה בבחינת מתנה שנתן המשיב למערערת, אשר ניתנה כפיצוי על החיים האומללים שנגרמו למערערת. 7. לטענת המשיב, אין כל ספק שבזמן רכישת המגרש הייתה לצדדים כוונה ברורה שהנכס יהא שייך לשניהם, והדבר מתבטא בכך שהצדדים הוציאו תכנית בנייה על שם שניהם, המשיב הזמין את קבלן השלד, מר עבדול קאדר יחיא, שני בני הזוג היו חתומים על מסמכים מהמינהל (הצעה לרכישת קרקע מהמינהל, ומסמך של המינהל שבו מפורטים פרטי המגרש), המשיב יצר קשר עם פועלים נוספים והפעילם, וכן, לגירסתו, שנתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי, הוא סייע במימון הבנייה. לגבי חזקת השיתוף טוען המשיב, כי די בלידת שלושת ילדיהם אשר נולדו לאחר רכישת המגרש, ושניים מהם אף נולדו לאחר השלמת הבנייה, כדי לספק את הדרישה המינימאלית לקיום חיי השיתוף. 8. בין היתר טענה המערערת, כי עצם הרישום של הבית על שמה בלבד מעיד כמאה עדים על הסכמת המשיב לבעלותה הבלעדית בבית. זאת במיוחד בהתחשב במסורת המושרשת בעדה התימנית, אשר לה שייכים בני הזוג, ולפיה אין נוהגים לרשום רכוש כזה על שם האישה, אלא אם כן זהו אכן רכושה. כנגד זה טענת המשי היא, כי רשם את הנכס על שם האישה עקב רצונו למנוע את האפשרות של עיקול הבית על-ידי נושה בסכום משמעותי. המשיב הציג ראיה שלפיה הטיל אותו נושה עיקול כללי על רכושו, עיקול אשר בוטל רק בשנת 1987. 9. הילכת השיתוף בנכסים בין בני-זוג "הילכת השיתוף" בין בני-זוג נשואים הוגדרה בפסיקה כך: "בהעדר הסכם, או כאשר לא ברור מה היתה כוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית-המשפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים שווים" (ע"א 300/64 מ' ברגר ואח' נ' מנהל מס עזבון [1] , בעמ' 245). עם תחילת פיתוחה של הילכת השיתוף על-ידי בית המשפט הוטל על בן הזוג הטוען לשיתוף להצביע על נישואים הרמוניים, ולהוכיח כי הנכסים נרכשו ב"מאמץ משותף". במשך הזמן צומצמה דרישה זו עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת, ללא קרע או פירוד ממשיים (ע"א 234/80 ז' גדסי נ' גדסי ואח' [2], בעמ' 650). בפסיקה המאוחרת, פרשנות המונח "שלום בית" קיבלה תפנית אובייקטיבית בכיוון של חיים משותפים תוך מאמץ משותף (א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני-זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 229 (להלן - רוזן צבי)). בע"א 888/76 [3] ) נקבע, כי "למרות סכסוכים נמשכים ובלתי פוסקים במשך כל תקופת הנישואין, די בחיים משותפים, תוך מאמץ משותף, כדי לקבוע את תחולת השיתוף במערכת היחסים בין בני הזוג". אמנם אין די במעמד הנישואין כשלעצמו ליצירת שותפות רכושית בין בני-זוג, אך הפסיקה אינה דורשת הרבה מעבר לכך כדי שניתן יהיה להחיל את חזקת השיתוף. די בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את הנטל על המבקש לסתור קיומו של שיתוף נכסים כאמור (רוזן-צבי, בעמ' 287). כמו כן נקבע בפסיקה, כי בן הזוג שהוביל לפירוק הקשר, דהיינו מי שנחשב כ"אשם" בפירוק הנישואין, אינו מאבד את זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין (ע"א 384/88 א' זיסרמן נ' ד' זיסרמן [4] , בעמ' 209). לעניין זה ראה גם ע"א 264/77 י' דרור נ' ד' דרור [5] , בעמ' 832, שבו נפסק: "נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני-הזוג, ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על-ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף". 10. במקרה דנן עומדת לדיון שאלת תחולתה של חזקת השיתוף על דירת המגורים של בני הזוג. נקבע על-ידי מלומדים ובפסיקתנו, כי כאשר המדובר בדירת מגורים המשמשת את הזוג בעת נישואיהם, הרי נטל ההוכחה הרובץ על התובע שיתוף בדירה הוא קטן, שכן דירת המגורים היא "גולת הכותרת של חזקת השיתוף". ראה: א' רוזן-צבי, דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (פפירוס, תש"ן) 153, 154; פסק-דינו של הנשיא שמגר בע"א 806/93 י' הדרי נגד ש' הדרי (דרחי) [6] , בעמ' 690, ודבריו של השופט אור בע"א 1937/92 מ' קוטלר נ' ח' קוטלר [7] , בעמ' 242. בע"א 806/93 [6] הנ"ל נקבע גם, כי הדברים אמורים בייחוד כאשר דירת המגורים היא הנכס העיקרי של המשפחה. וראה לעניין זה גם פסק-דיננו בע"א 2280/91 ר' אבולוף נ' מ' אבולוף [8], בעמ' 603, שעליו עוד ידובר בהמשך. בע"א 1918/92 עירית פרבר נ' עמיחי פרבר [9] , בעמ' 543, נאמר על-ידי הנשיא שמגר: "אשר לסתירתה של חזקת השיתוף בנוגע לזכויות בדירת המגורים המשמשת את שני בני הזוג, הרי זו בגדר האפשרי. אולם נטל השכנוע בעניין זה הוא על הטוען לסתירת החזקה, 'ועליו להסתמך על ראיה משכנעת לשם ביסוסה של טענה כזו' (ע"א 44/84 דולי גלבוע נ' דרור גלבוע, בעמ' 180)". 11. אין חולק, שהמערערת הינה שותפה בנכס, הן מכוח תרומתה הכספית לרכישת הנכס ובניית הבית, הן מכוח העובדה שיזמה את רכישת הקרקע, חתמה על שטר המכר והנכס נרשם על שמה בלשכת רישום המקרקעין, והן מכוח העובדה שהמערערת אף מילאה את חלקה בתא המשפחתי כאם לשישה ילדים. גדר המחלוקת הוא מנת חלקו של הבעל בכל הנוגע לנכס נושא הדיון. לדברי המערערת, לא השתתף הבעל כלל וכלל במימון הנכס ואף לא מילא את חלקו בתא המשפחתי כראוי. המשיב, לעומת זאת, טוען, כי סייע במימון הבנייה והשקיע אף עבודה עצמית בבניית הבית. כאמור נקבע בבית המשפט קמא, כי המשיב השתתף בהכנת תכנית הבנייה, נטל חלק פעיל בבניית הבית, סייע במימון הבנייה וראה עצמו שותף מלא בנכס. אלמלא כן לא היה עוזר, מן הסתם, בהתקשרויות עם קבלנים. יוזכר עוד, כי בתקופה שלאחר הנישואין ועד שעברו בני הזוג להתגורר בנכס, גרו בעלי הדין בבית הורי הבעל, ולדברי המשיב נתן לו אביו סכום כסף עת עזבו את דירת האב, למען יוכל לממן את רכישת המגרש ולבנות את הבית עליו. אין חולק, כי הבעל עבד בשעת קניית המגרש ובניית הבית, וסביר להניח שהכנסות שני בני הזוג תרמו במישרין ובעקיפין הן לכלכלת המשפחה והן למימון הבנייה, גם אם משכורתה של המערערת, שעבדה במשק בית כל אותה עת, הייתה כנראה המקור העיקרי למימון הרכישה של החלקה והבנייה. 12. אשר לטענת המערערת בדבר התרומה היחסית של בני הזוג לנכס נושא המחלוקת, עוד ייאמר, כי גובה השקעתו של כל אחד מבני הזוג בניית בית המגורים לא הוא הגורם הקובע לעניין קיום חזקת השיתוף. בע"א 26/89 ח' ארגוב נ' ד' ארגוב [10], בעמ' 796, נאמר על-ידי הנשיא שמגר: "חזקת השיתוף איננה מעוגנת בעיקרה בהשקעה הכספית המשותפת, שהרי ברוב המכריע של המקרים אין המדובר בהשקעת כספים על-ידי שני בני הזוג. חזקת השיתוף קמה על יסוד החיים המשותפים של בני הזוג עם עליותיהם וירידותיהם הטבעיות". ראה גם פ' שיפמן, "בתי הדין הרבניים - לאן?" משפט וממשל ב (תשנד-נ"ה) 523, 530. בע"א 135/68 ט' בראלי ואח' נ' מנהל מס עזבון ירושלים [11] , בעמ' 395-396, נקבע, כי "באין ראיה המצביעה על כוונה הפוכה - נכס שנרכש במאמץ משותף של בני-זוג שייך לשניהם בחלקים שווים, אין מדקדקים בחלקו המדוייק של כל אחד מהם במאמץ זה" (ההדגשה שלי - ג' ב'). נעיר בהקשר זה עוד בהערת אגב, שגישה שונה הייתה ברוב המקרים פוגעת דווקא באישה בין בני הזוג. אמנם, במקרה שלנו, המערערת כפי הנראה השקיעה משאבים רבים יותר ממה שתרם בעלה, אך לרוב, מטבע הדברים, מממן הבעל את עיקר הבנייה, ואין עובדה זו צריכה להפחית מזכותה של האישה למחצית הנכס. 13. נשאלת השאלה: האם תרומתו של המשיב, אף בהנחה שהינה פחותה מתרומתה של המערערת, תקנה לו זכויות מכוח חזקת השיתוף על בסיס המאמץ המשותף בקניית הנכס ובבנייתו, או שמא תיסתר החזקה בשל אורח החיים הבלתי תקין של בני הזוג? כאן הייתי מבחין בין סוגי הרכוש השונים. כאשר מוכח, כי לא שררו בין בני הזוג "חיים הרמוניים" וכי לא הפעילו "מאמץ משותף" בניהול חייהם, מבחינה כלכלית ומהיבטים אחרים, ייתכן כי נסתרת על-ידי כך ההנחה על-פי "הילכת השיתוף" בכל הנוגע לנכסים המצויים בעליל בחזקתו של כל אחד מבני הזוג. המדובר, לדוגמה, בחשבונות בנק שכל אחד מבני הזוג מחזיק בנפרד על שמו, בנכסים שכל אחד מהם קיבל בירושה והחזיק אותם בחזקתו הנפרדת ורשמם על שמו בלבד כאשר רישום כזה הינו מקובל, ובנכסים אחרים שנרכשו על-ידי כל אחד מהם בנסיבות המצביעות על רצון לרכוש בהם בעלות ייחודית. אך שונה המצב כאשר עסקינן בדירת המגורים האחת והיחידה של בני הזוג, שם לנים שניהם ואותה הם רכשו במהלך נישואיהם, ושם התגוררו ביחד כאשר נולדו להם ילדיהם. בע"א 2280/91 [8] הנ"ל הבעתי את דעתי (שם, בעמ' 603), שאף אם המדובר בדירה שנרכשה לפני הנישואין לצורך מגוריהם המשותפים של בני הזוג לאחר שיינשאו, הרי גם אז סתירת חזקת השיתוף "לא תהיה משימה קלה". אם היו סכסוכים תוך כדי הנישואין, ואף אם מספר שנים לאחר רכישת הדירה הבעל עזב את הבית (כפי שקרה במקרה דנן), לא יהא בכך כדי להשליך על תחולת החזקה בתקופה שבה נרכש אותו נכס. 14. טענה נוספת של בא-כוח המערערת היא, כי לאור העובדה שהמערער עזב את הבית סופית בשנת 1973 והתחתן שנית, ובמשך כל השנים הללו לא טרח לפנות לבית המשפט ולממש את זכויותיו - אף שהקים משפחה נוספת - נוצר שיהוי המצביע על ויתור מצדו של המשיב על זכויותיו, אם אכן היו לו כאלו, בנכס המריבה. בעבר נחשבה הימנעות מתביעת השיתוף במשך תקופה ארוכה ובלתי סבירה כוויתור על השיתוף. ע"א 388/76 ה' כבשני ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין [12] דן במקרה שבו לא תבעה המערערת את זכויותיה בחיי בעלה, ואף לא העלתה כל תביעה המבוססת על שיתוף בנכסים אחרי פטירתו, כאשר ניתן צו ירושה ונעשה רישום הנכסים בתוקף צו זה. טענת השיתוף הועלתה רק בעת הדיון לפני ועדת ערר לעניין מס שבח מקרקעין, ועל-כן קבע בית המשפט כי הימנעות מתביעת שיתוף בשלב שלפני הוצאת צו ירושה רואים אותה כוויתור על הזכות. אולם מצב זה השתנה בע"א 177/87 וינפלד ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, נתניה [13] , שם נקבע על-ידי הנשיא שמגר, בעמ' 611, כי - "יש לאפשר לבן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים, אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף. בנסיבות אלה, אין לאמר שהוא ויתר על זכויותיו מכח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות". יצוין, כי הלכה זו סויגה בפסק הדין על-ידי השופט ד' לוין, אשר קבע, כי היא לא תחול כל אימת שמעמדו או זכויותיו של צד שלישי עלולים להיפגע. אזי ייאמר לבן הזוג שישן על זכויותיו, כי רואים אותו כמי שוויתר עליהן, ככל שמדובר בעיסקה שנעשתה עם אותו צד שלישי. ראה בעניין זה ע"א 5774/91, 799/92 יהלום ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין בחיפה; מנהל מס שבח מקרקעין נ' שריג (וינוגרד) ואח' [14], בעמ' 376. אך סיטואציה אחרונה זו אינה מתעוררת במקרה שלפנינו. מעבר לכך יצוין, כי ספק אם ניתן לומר כי המשיב השתהה בענייננו. טענת המשיב בבית המשפט קמא הייתה, כאמור, כי רשם את הנכס על שם האישה עקב רצונו למנוע את האפשרות של עיקול הבית על-ידי נושה. המשיב הציג החלטה שממנה עולה כי העיקול בוטל רק בשנת 1987. בהנחה שאכן כך הם פני הדברים, ויצוין כי בית המשפט קמא לא קובע עמדה חד-משמעית בנדון, אזי אין לומר כי השתהה המשיב בפנייתו לבית המשפט בשנת 1990 ללא הסבר סביר. מכאן, כי אף טענה זו של בא-כוח המערערת דינה להידחות. 15. בא-כוח המערערת טוען, בין יתר טענותיו, כי לחלופין ניתן להיעזר בחזקת המתנה. בדין האנגלי, נכס שנרשם על שמה של אישה על-ידי הבעל אשר סיפק את התמורה, או כסף שאישה מקבלת מבעלה, יוצרים חזקה, הניתנת לסתירה, כי הנכס או הכסף ניתנו לה במתנה. הלכה זו נקלטה במשפט הישראלי כחלק מדיני היושר של המשפט המקובל. לאור נסיבות המקרה הספציפיות, קשה לומר כי המערערת יכולה לעשות שימוש בחזקה זו. מערכת היחסים הקשה בין בני הזוג והמריבות הרבות שאפפו את יחסיהם, שוללות כל אפשרות להסיק מסקנה בדבר קיום הסכמה של הבעל ליתן לאישה את חלקו בבית במתנה. 16. מן הדין עוד להעיר, כי אין להתעלם מהעובדה שבמהלך שנת 1970 (היינו לאחר שהמשיב פסק מלגור בבית דרך קבע) השביח בנם של בעלי הדין את הנכס. עקרונית עומדת לבנה של המערערת האפשרות לתבוע מהמשיב פיצוי על ההשקעות הקשורות בהשלמת הבנייה, המשבחת את ערך הנכס. ייתכן שסעד כזה יעמוד גם למערערת עצמה אם תוכל להראות שהבן פעל כשלוחה, או שהשתתפה במימון העבודות. מאחר שלא נתבע במפורש פיצוי על השבחה זו, ומכיוון שלא הובאו ראיות בבית המשפט המחוזי על ערכה הכספי של אותה השבחה, והשופט קמא לא קבע מימצאים בנדון, הרי אולי פתוחה לפני המערערת ובנה הדרך לפתוח דיון בסוגיה זו בערכאה נמוכה יותר. השופט שטרוזמן מזכיר תביעה אפשרית כזו בסיפה של פסק-דינו, אם כי מוסיף הוא כי מאחר שהשאלה לא נדונה לפניו, אין הוא מביע דעה בעניינה. 17. אשר-על-כן, ובכפוף להערה הכלולה בפיסקה 16 לעיל, הייתי מותיר על כנה את התוצאה שאליה הגיע השופט קמא, ודוחה את הערעור. בהתחשב בכל הנסיבות לא הייתי עושה צו להוצאות. השופט ת' אור: אני מסכים. השופט מ' חשין: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. הלכת השיתוף