כללי 1. בפני ערעורים הדדיים, על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופט גייפמן), בתמ"ש 63730/99, מיום 2.12.03. 2. המערער בע"מ 1050/04 (להלן- האב או הבעל) נישא למערערת בע"מ 1099/04 (להלן- האם או האישה), ב-20.8.91. מנישואיהם נולד הקטין ב-24.1.95 (להלן- הילד). האישה והילד הגישו תביעה למזונותיהם. 3. עפ"י חוות-דעתו של פרופ' אשכנזי וכפי שסוכמו דבריו בפסק הדין "הילד עם הפרעה מוחית קשה המתבטאת בחוסר קומוניקציה מוחלט עם הסביבה (אוטיזם), בפרכוסים אפילפטיים, בהפרעות מוטוריות ניכרות, ואיחור קשה בהתפתחות. קיימות הפרעות בהתנהגות המתבטאות בנזק עצמי בעיקר הטחת הראש בזולת ובסביבה". עוד נקבע בפסק-הדין כי הילד עם שיתוק ספסטי של הגפיים, אין קשר מילולי איתו, בדרגת חומרה קשה וכי על מנת שהילד יתקדם הוא צריך להישאר בהשגחה מתמדת בכל שעות היממה. 4. בית-משפט קמא חייב את האב לשלם למזונות הילד לידי האם, סכום של 2,000 ₪ לחודש, החל ממועד הגשת התביעה (5.8.99), זאת בנוסף לקיצבת הנכות, קיצבת הניידות וקיצבת הילדים המשולמות לאם בגין הילד. כן חויב האב לשלם לאישה למזונותיה, סך של 4,000 ₪ לחודש, החל ממועד הגשת התביעה ועד ליום 13.1.02. ממצאיו ומסקנותיו של בית משפט קמא 5. הממצאים והמסקנות, כפי שנקבעו על ידי בית-משפט קמא, הינם כדלקמן: א. במסגרת עבודתו של הבעל התגוררו הצדדים בגרמניה ולאחר מכן בארה"ב. ב. בחודש יולי 99, חזרה האם עם הילד מארה"ב לישראל ועברה להתגורר בסמוך להוריה, במשק החקלאי של ההורים במושב. ב-21.6.00, שב האב באופן סופי מארה"ב לישראל. גם לאחר חזרתו המשיכו בני הזוג להתגורר בנפרד. ג. בית הדין הרבני האזורי (להלן - בית הדין) בפס"ד מיום 20.2.02, חייב את האישה בגירושין, כשביום 20.3.02 הבעל השליש גט והפקיד שיק על סכום הכתובה, אולם האישה לא נאותה לקבל את הגט. רק ביום 26.12.02 הסכימה האישה לקבל את הגט. בית הדין חייב את האישה בגירושין, בגלל "ממצא חיובי" שהאישה מורדת מחיי אישות. עם זאת, בית הדין לא קבע באופן מפורש ממתי האישה מורדת. אולם, כפי שציין בית-משפט קמא, בדיון בבית הדין מיום 13.1.02 הוברר, כי האישה בניגוד להצהרתה בפני בית הדין, לא שכרה דירה למגורים המשותפים, ועל כן יש לראות מועד זה, כמועד ממנו ואילך אין האישה זכאית למזונות. עד מועד זה, הסבירה האישה כי הרגישה בודדה בארה"ב בטיפול בילד וביקשה לחזור לישראל, כשמנגד הבעל הפסיק להודיע לה על תוכניותיו וצעדיו ונעדר רבות ועל כן, חזרה לישראל. הבעל לא הזדרז לחזור ארצה, ובהתאם לאמור בפסק-הדין, האישה הרימה את הנטל המוטל עליה, כ"משקל נוצה", שלא היה אשם מצדה להיווצרות הפירוד. בכל הקשור לעילת הפיוס שהבעל טוען לה, הרי לאור המפורט לעיל, יש להחילה רק מהמועד של ה-13.1.02. ד. האישה אינה עובדת ולא הוכח שיש לה הכנסות חודשיות ביחס לתקופה הקובעת. לאור גיל הילד וצרכיו המיוחדים, הכרוכים גם בטפולים רפואיים, אין להפעיל מבחן "כושר השתכרות", לגבי האישה בפסיקת מזונותיה. ה. לאחר שבית-משפט-קמא פרט את הכנסותיו של הבעל-האב, מחודש אוגוסט 99' ואילך קבע בית משפט קמא את יכולת השתכרותו, בשיעור של כ- 10,000 ₪ לחודש. ו. בהתייחס לצורכי האישה, קבע בית המשפט, כי צרכים אלו מסתכמים בסכום של 4,000 ₪, נכון למועד הגשת התביעה, ואילו בהתייחס לילד, הוצאותיו השוטפות מסתכמות בסכום של כ- 3,500 ₪ כשהתמיכות של המוסד לבטוח לאומי, מכסות רכיבי מזונותיו. ז. עם זאת, לאור נכותו הקשה, יש צורך בסיוע של מטפלת, אשר בהתאם לעדות האישה, עלותה בגין 8 שעות עבודה, 750 דולר, וכן הוצאות נלוות. גם אם לא הייתה הוצאה בפועל בגין מטפלת, הרי זכאית הייתה האישה ל"דמי טיפול". בסופו של יום, קבע בית-משפט קמא, כי יש לחייב את האב לשלם לילד כהשתתפות חלקית בגין רכיב המטפלת, סכום של 2,000 ₪ לחודש בערכים של מועד הגשת התביעה, זאת מנקודת מוצא שהאישה יכולה לעשות שימוש במטפלת גם לצרכיה ולצורכי בני משפחתה הגרים עימה, כאשר הילד שוהה במוסד החינוכי, וכן לאור העובדה, כי הסכום שנדרש בכתב התביעה בגין רכיב זה הסתכם בסכום של 2,000 ₪ בלבד, ועל כן לא ניתן לפסוק, מעבר לנדרש בכתב התביעה, בגין רכיב זה. ח. עוד צויין בפסק הדין כי לבני הזוג בית כשבית המשפט מתייחס אף לנושא השכרת הבית, קבלת דמי שכירות ותשלום המשכנתא. טענות הבעל-האב 6. האב טוען בערעורו כדלקמן: א. סכומי המזונות שנפסקו הינם מעל ומעבר ליכולתו. לדידו, על פי פסיקת בית-משפט קמא, לרשות האישה והילד עומד סכום של 9,636 ₪, אם כוללים את קצבאות המל"ל. מנגד, לאור סכומי השתכרותו, לפי כל חישוב, הסכומים שחוייב בהם, עולים על השתכרותו. ב. גם הסכום שנפסק בגין מזונות הילד הינו סכום מופלג, הואיל והילד מתחנך בבית "איזי שפירא", שם הוא מקבל את כל הטיפולים הדרושים לו, כשהלימודים וההסעות חינם, מלבד השתתפות סמלית. ג. לאור פסק הדין של בית הדין קיים מעשה בית דין, לפיו בכל התקופה מאז חזרתו של הבעל לארץ, דינה של האישה כדין מורדת. האישה לא הצביעה על כל נימוק שהוא, מדוע סירבה לחזור ולחיות עם הבעל. יתר על כן, קביעת בית-משפט-קמא, כי האישה הרימה את הנטל המוטל עליה, ואף כ"משקל נוצה" נעדרת תשתית עובדתית. כך גם טעה בית-משפט-קמא, בהתעלמו מכך שכבר בתחילת שנת 2000 ניסה הבעל להחזיר את האישה לחיות עימו. בנסיבות אלו, לא היה מקום לפסוק כלל מזונות לאישה. ד. גם אם היה מקום לפסיקת המזונות, הרי לא היה מקום לפוסקם בסכומים שנפסקו. ההשתכרות הממוצעת של הבעל עמדה על סכום של כ-4,400 ₪ לחודש, כשמסכום זה חוייב הבעל לשלם סכום של 2,200 ₪ למזונות הילד, כך שנותר למחייתו סכום של 2,200 ₪ בלבד, כשיש להתחשב רק בסכום זה לעניין מזונות האישה. בכך אף התעלם בית-משפט-קמא מקביעתו הוא, כי צרכיו של הבעל וצרכי האישה זהים. אין יסוד לקביעה כי ההכנסה הפוטנציאלית של הבעל, עומדת על סכום של 10,000 ₪, כולל הטבות משכורת 13, דמי הבראה, וללא ניכוי חיסכון , הואיל ואין כל אינדיקציה להטבות שכאלה. כך גם אין להוסיף למשכורת את ניכויי החובה, ואף אלו שעניינם חסכון. במיוחד יפים הדברים, כשמדובר על שכיר הממצה עד תום את כושר השתכרותו. כך לא הייתה מניעה שהאישה תעבוד, במיוחד, לאור העסקת העובדת הזרה, והימצאותו של הילד בבית "איזי שפירא". העובדה התומכת בטיעון זה, כי בית משפט קמא קבע, כי אכן האישה עבדה, הגם שלאחר תקופת זכאותה למזונות. עוד טוען הבעל, כי האישה לא הציגה מסמכים כלשהם להוכחת צרכיה, כשאין יסוד לקביעה בדבר רמת החיים הגבוהה. במיוחד יפים הדברים לאור קביעתו המפורשת של בית-משפט-קמא, כי הכנסת הבעל פחתה משמעותית עם החזרה לישראל. כך, משיג הבעל אחת לאחת על אותו אומדן שיפוטי, בהתייחס לכל אחד מהרכיבים שקבע בית משפט קמא למזונותיה של האישה. עוד מלין הבעל על קביעת בית משפט קמא, כי ניתן לפסוק מזונות גם מרכוש, כשמדובר על כספי פנסיה. ה. בכל הקשור למזונותיו של הילד, הרי גם כאן, לא הוכח בראיות מה הם צרכיו.יתר על כן, כשמדובר על ילד במצבו של הילד דנן, אין כל משמעות לגביו לעניין רמת חיים . גם בנושא מזונותיו של הילד משיג המערער על אותה קביעה של אומדן שיפוטי, ביחס לצרכים אלו או אחרים. בכל הקשור לנושא המטפלת, הרי כל כולו נולד לצורך קביעת המזונות, והמטפלת הזרה נלקחה רק לאחר שהאב הגיש בקשה להפחתת המזונות הזמניים. יתר על כן, הילד חוזר מבית "איזי שפירא" רק בשעה 18:30, ועל כן הצורך בטיפול בו מוגבל ביותר, כשהאם, מטעמיה היא מבכרת להוציא את הילד מהמוסד בשעה 14:30, הכל על-מנת לנפח את ההוצאות. גם העלות של המטפלת אינה נתמכת בראיות, אלא הפוך מכך. לבסוף, הואיל ונקצבו לאם מזונות אין היא זכאית לדמי טיפול ובוודאי שלא בשעורם כפי שקבע בית משפט קמא. תשובת וערעור האם והילד 1. האם והילד בתשובתם לערעור האב, טוענים כדלקמן: א. חישובי האב בכל הקשור להשתכרותו מוטעים הם, לרבות בהתייחס לחודשים בהם טען, כאילו היה מובטל. יתר על כן, האב משערך את הסכומים שנפסקו, בעוד שאינו עושה כן ביחס להכנסותיו. כך מתעלם האב מהכנסותיו בפועל, כשלמעשה העובדות המפורטות בעיקרי הטיעון מטעמו, עומדות בניגוד לחומר הראיות, שעמד בפני בית משפט קמא. ב. האב מתעלם כליל ממצבו הקשה של הילד ומחוות דעתו של פרופ' אשכנזי, אשר בית משפט קמא אימץ מסקנותיו, וכשהאב לא השיג על ממצאים אלו. ג. מקביעת בית הדין עולה, כי הבעל יהיה פטור ממזונותיה של האישה, רק אם האישה לא תופיע לגט, במועד הראשון שייקבע על ידי בית הדין, ולא טרם לכן. על קביעה זו של בית הדין, לא הגיש הבעל ערעור לבית הדין הרבני הגדול. משכך, אין מקום לטענה כאילו האישה מורדת, מהיום שבו שבה ארצה. די אשר הוכח, כי הבעל קיים יחסי מין עם אישה זרה בעת הנישואין, להרמת הנטל המוטל על האישה, זאת בנוסף לממצאי בית-משפט קמא, בנושא הפירוד בין הצדדים. ד. אין להתערב בגובה המזונות שנפסקו לאישה, במיוחד לאור כושר ההשתכרות של הבעל, כפי שהוכח בפני בית משפט קמא. אין כל יסוד לטענה בדבר יכולת ההשתכרות של האישה, בהתחשב בילד ובצרכיו. בהתייחס להוכחת צרכיה, הרי אלו פורטו בתביעתה, כשבחקירתה הנגדית הארוכה, לא נשאלה מאומה בנושא צרכיה. ה. האב התעלם לחלוטין ממצבו הקשה של הילד וצרכיו, ובמיוחד, קשה לקבל כאילו בהיות הילד אוטיסט, אין הוא צריך לבגדים יפים ונקיים או לאוכל זה או אחר ועוד. 2. בערעורם של האם והילד נטען: א. כי בית-משפט קמא לא השכיל ליישם את הנגזר ממצבו הקשה של הילד וחמור מכך, תרגום צרכיו אלו למזונות שיש לפסוק בגין כך. הילד זקוק להשגחה צמודה לכל שעות היממה, תוך שב"כ הילד מפנה לממצאי פרופ' אשכנזי. עוד נטען כי לא היה מקום להגביל את הסכום בגין המטפלת לאותו סכום שננקב בכתב התביעה, ובהתעלם מהסכום הכולל שפורט בכתב התביעה, בגין הוצאותיו של הילד, סכום של 11,800 ₪. במיוחד יפים הדברים, משהוכח שעלות המטפלת הצמודה מגיעה לכדי 7,000 ש"ח לחודש. אין מקום שבית-המשפט יחשוף ילד חולה לסכנות קיומיות, מהנימוק המוטעה מבחינה משפטית, כאילו לא ניתן לפסוק מעבר לאשר צויין בגין הפריט הספציפי. בנוסף, לאור הקביעה של בית משפט קמא, כי הילד שוהה בבית "איזי שפירא" עד השעה 14:30, הרי נזקק הוא לטיפול צמוד מאותה שעה ועד לשעה 08:00 למחרת בבוקר. כך גם אין כל יסוד, כאילו עושה האישה שימוש במטפלת הזרה לצרכים אחרים. כן נטען, כי לא היה מקום שבגין טיטולים ייפסק סכום של 200 ₪ בלבד, למרות שהוכח כי עלות זו, הינה כ-500 ₪ לחודש. בנוסף, משיגים האם והילד על כי בית משפט קמא, לא פסק מזונות בגין צעצועים מיוחדים, טיפולים של רכיבה על סוסים, וכן הוצאות מדור, ודמי מדור לילד. ב. בהתייחס למזונותיה של האישה, טעה בית-משפט קמא, משקבע כי האישה משלמת מחצית המשכנתא הרובצת על הבית, בעוד שהיא משלמת אותה במלואה. כן טעה בית-משפט קמא, בקביעתו, שמזונותיה ייפסקו מיום 13.1.02, ולא במועד הגירושין. עוד נטען, כי אם ביחס לתקופה בה נפסק כי האישה זכאית למזונות חילק בית-משפט קמא את הכנסתו הפוטנציאלית של האב, באופן שווה לצרכיו הוא וצרכי האישה והיתרה בגין הילד, הרי, עם הפסקת חובת המזונות לאישה, נותר בידי האב סכום נכבד, שבגינו יש לחייבו בתשלום נוסף בגין מזונות הילד. התערבות בית משפט 3. ככלל, בית משפט של ערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים כפי שנקבעו על ידי ערכאה דיונית, אלא במקרים חריגים. ראו ע"א 1516/99 לוי ואח' נ' חיג'אזי ואח', תק-על 2001(2), 709 וכן רע"א 336/04 אוויה נתיבי אוויר בע"מ נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(4) 1039 והאסמכתאות שבו. בנוסף, בית משפט של ערעור לא יתערב על נקלה, בקביעת סכומי המזונות כפי שנקבעו על ידי בית משפט קמא. ראו ע"א 732/88 קמחי נ' קמחי ואח', פ"ד מג(2) 251 (להלן- עניין קמחי). כמו-כן, ראו ע"א 124/80 הוד נ' הוד ואח', פ"ד לה(2) 269 "העיקרון המקובל עלינו כערכאת ערעור הוא, כי איננו מתערבים בסכום המזונות, באשר הוא נוטה במידה שאיננה משמעותית בנסיבות העניין ליתר או לחסר, היינו לו היינו פוסקים סכום שונה במידה לא גדולה, אם היינו יושבים כערכאה ראשונה". כך גם בע"א 192/82 סדן נ' סדן, פ"ד לו(4) 169 וכפי שנקבע שם בעמ' 183 ההתערבות תהא "אם לדעת בית-משפט שלערעור באה פסיקה זו על יסוד שיקולים מופרכים והתעלמות משיקולים שהיה צריך לתת דעתו עליהם...". בנוסף, ראו בר"ע (ת"א-יפו) 2320/02 פ'ד' ואח' נ' ד'פ' (קטין) ואח', תק-מח 2003 (3), 4. המקרה דנן, הינו חריג מתביעות שעניינן תביעת מזונות מאב או מבעל, בהתחשב במצבו הרפואי הקשה של הילד. כפי שפורט לעיל, ענייננו בילד שלא ניתן להותירו ללא השגחה רצופה וכשמדברי פרופ' אשכנזי אף עולה, כי שעות השינה של הילד מצומצמות הן, על כל המשתמע מכך. ההתמודדות במשפחה רגילה עם גידולו של ילד שכזה, קשה היא, ועל אחת כמה וכמה, קשה גידולו על ידי האם, לבדה. עם זאת, יש לבחון את ההיבטים הכספיים הקשורים לגידולו של הילד, בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות אשר נדרש מהאם לגידולו ואף אם מטפלת צמודה לצדה. במיוחד יפים הדברים, לאור קביעת המומחה, כי קיים קשר לילד רק עם האם. טרם שנתייחס לנושא הילד מן הראוי לבחון את הנטען, בכל הקשור, למזונותיה של האישה. חבות במזונות האישה 5. השאלה המתעוררת במקרה דנן, עניינה, באילו מקרים תהיה זכאית אישה למזונות, חרף זאת, שעזבה את בית המשפחה ואינה מתגוררת עם בעלה. בנוסף, מה השפעת פס"ד של בית הדין הרבני, המחייב את האישה לקבל גט. 12.כפי שנקבעו הדברים עוד בע"א 256/65 מילר נ' מילר, פ"ד יט(3) 171 "בבואנו איפוא להשיב על השאלה: אילו הם התנאים בהם פטור הבעל לזון את אשתו שאינה עימו, הנוסחה הקצרה והכל ממצה תהיה: כאשר המניעה - היינו הסיבה שגרמה להפסקת הדיור המשותף או הסיבה הגורמת לסירובה לחדש את הדיור המשותף - היא ממנה, כלומר סיבה שמקורה ברצונה או מעשיה שאין להם כל הצדקה. מה מצדיק ומה לא מצדיק - זוהי שאלה שיחליט עליה בית המשפט הדן בעניין". כך נקבע שם, כי במקרה והמניעה אינה לא ממנו ולא ממנה, עדיין יהיה חייב הבעל במזונות האישה. בהקשר לכך נקבע שם אותו "משקל נוצה" בכל הקשור לרמת ההוכחה הנדרשת. כפי שנקבע בע"א 353/65 חכם נ' חכם, פ"ד כ(2) 199 (להלן - עניין חכם), לא די בהוכחת סיבת העזיבה הראשונה, אלא האישה תפסיד מזונותיה אם בעלה מפייסה ורוצה לתקן את המעוות ואין כל מניעה ממשית שתחזור אליו, אך האישה ממאנת. המבחן לכך, הוא מבחן אובייקטיבי. כן ראו בע"א 309/79 שדמי ואח' נ' שדמי, פ"ד לד(1) 309; ע"א 294/80 כהן ואח' נ' כהן, פ"ד לד(4) 355. 13. במקרה דנן, הן בית משפט קמא והן המערער מתייחסים בהרחבה לפסק דינו של בית הדין אשר ניתן ביום ח' אדר תשס"ב (20.2.02). מהראוי על כן להפנות מפסק הדין כדלקמן: א. בית הדין מפרט את טענות הצדדים, בכל אשר אירע מעת שהאישה עזבה את ארה"ב ואילך. ב. בית הדין מתייחס לדיון מיום טז' תמוז תש"ס (19.7.00), בו חזר הבעל על תביעתו לגירושין, וכן הודה כי קיים יחסים עם אישה אשר אינו יודע את שמה, זאת פעם אחת, לאחר ששנתיים סירבה האישה לקיים עימו יחסים. כן ציין הבעל, כי יש לו בעייה רגשית עם הבאת ילדים נוספים: "אולם הוא טען שהוא פתוח לשני הכיוונים, הן שלו"ב והן גירושין. לדבריו, גם האישה מעוניינת להתגרש, כך עולה מקלטת שיש בידיו...". כן צויין, כי בית הדין הפנה את הצדדים לייעוץ, וכשביני לביני, הפעילה האישה נגד הבעל פקודות מאסר לגביית דמי המזונות. ג. כי בדיון מיום ד' כסלו תשס"ב (19.11.01), לאור מרחק הנסיעה של הילד לרעננה, העלתה האישה את הצורך לגור ברעננה כשהיא אף מציינת כי כבר שכרה דירה ברעננה, כשהבעל מסכים למגורים שם. אולם, בדיון מכט' טבת תשס"ב (13.11.02), התברר כי האישה לא שכרה דירה, והיא אף לא חזרה לבית הצדדים "כפי שדובר". כך הוסיף בית הדין כי האישה חזרה והתנגדה לגירושין, וטענה כי היא חפצה בשלום בית, כשהאישה דוחה את הצעת בית הדין למעבר מיידי לדירה ברעננה ומסרבת לעכב את מימוש פקודת המאסר. ד. הוגשו סיכומים בכתב וכשבית הדין קובע כי "אין לו ספק שהאשה אינה רוצה שלום...". בהמשך "מתוך עיון בתמליל השיחה עם הבעל, ושמיעת הקלטת עצמה, ברור שהאשה החליטה באופן סופי לא לחזור לבעל, והיא אומרת את הדברים לבעל באופן חד משמעי וברור". בית הדין אף קובע, כי נוכח הולכת השולל של האישה את בית הדין בעניין שכירת הדירה ברעננה, יש לראות את התמליל כמשקף אכן את רצונה של האישה, וכי למעשה "אין ספק שהמזונות הגבוהים, הם הגורם העיקרי לסירובה של האשה להתגרש. ונוח לה להמשיך במצב זה...". חרף דיון משך שנתיים, לא ראה בית הדין מצד האישה, אפילו צעד קטן ממשי, לכיוון שלום בית. בית הדין אף מתייחס לכספים שהאישה משכה ומנגד הצעדים שנקטה כנגד הבעל. ה. ”צודק הבעל שהאשה 'מורדת'. אין חולק שהאשה עזבה את הבעל ושבה לארץ בחודש יולי 1999 ומאז היא גרה בנפרד ממנו, ואינה מסכימה לחזור אליו... האישה לא הוכיחה שום סיבה לפירוד זה. ובכגון זה חובת הוכחה עליה, שהפירוד מוצדק”. כל שעותר הבעל לקביעה עובדתית שהאישה מורדת ובכך הוא צודק בהיות מרידה מחיי אישות עילה מובהקת לגירושין, זאת ללא צורך בהכרזתה כמורדת. ו. ”כמו כן הלכה פשוטה היא, שאין למורדת מזונות. וגם בתיהמ"ש חייבים לנהוג לפי הלכה זו, שהרי חיוב המזונות הוא על פי הדין האישי שחל על הצדדים... מכאן שעד סידור הגט אין מגיעים לאשה מזונות כל שהם.” לעניין הכתובה, קובע בית הדין כי ידון בכך לאחר הגט, תוך שבית הדין מוסיף כי אם יוחלט, כי לאישה מגיעה הכתובה, אזי - ”יהיה צורך להפחית את כל הכספים שמשכה האשה מן החשבונות המשותפים שלא כדין, וכן את מה שקיבלה למזונותיה בסך - 4,000 ₪ לחודש, למרות היותה מורדת ובנפרד מן הבעל”. ז. בסופו של יום דחה בית הדין את תביעת האשה לחייב את הבעל בשלום בית. מאידך, חייב את האשה להתגרש מהבעל ולקבל את הגט במועד הראשון שייקבע. עוד הוסיף כי - ”במידה והאשה לא תופיע לסידור הגט במועד הראשון שייקבע על ידי ביה"ד, ישליש הבעל גט וצ'ק אישי על סכום הכתובה, והבעל פטור מכל חיוביו כלפי האשה”. 14. האשה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול, אשר קבע בפסק דינו מיום ח' חשון תשס"ג (14.10.02) כי לאחר שלא צלח הניסיון להביא את הצדדים להסכמה, הרי דבר אחד ברור מדברי הצדדים, דהיינו - ”שניהם אינם מעוניינים בשלום בית... בנסיבות אלו, כאשר שני הצדדים מעוניינים בגירושין, אין טעם לעסוק בהסטוריה, או בארכאולוגיה, ולבדוק מי היה האשם הראשון בקרע שנוצר די לנו שהיום הגיעו שניהם למסקנה אחת והיא פירוק המשפחה.” עוד הוסיף בית הדין, כי מחמת האמור לא מצא בית הדין טעם, לא בטענות האישה כי לבעל יש חברה, וגם לא בטענות הבעל כי לאישה היה חבר, כשבסופו של יום, דחה בית הדין את הערעור, וציין ”על כן על הצדדים להתגרש, כפי שקבע בית הדין האיזורי”. 15. המחלוקת בין הצדדים נסבה לעניין נפקותו של פסק הדין של בית הדין הרבני. הבעל טוען כי לאור הקביעות העובדתיות של בית הדין, כי מאז חזרתו מחו"ל, האישה נמנעה - ללא הצדקה - לחיות עימו, אין היא זכאית למזונות כלל. האישה טוענת, כי לאור החלק האופרטיבי שבפסק הדין, זכות המזונות נשללת במועד הגירושין, או לכל המוקדם בעת השלשת הגט. כזכור, בית משפט קמא קבע, כי לאור העדר קביעה של בית הדין מהו המועד בו החלה מרידתה של האישה, יש לקבוע מועד זה כאותו מועד בו הוברר לבית הדין כי הולך שולל על ידי האישה בכל הקשור להשכרת הדירה. המסגרת הנורמטיבית ויישומה 16. עלינו להידרש, אפוא, לבחינת ההשלכות של פסק דין של בית דין רבני, לעניין זכאות אישה למזונותיה. בחינה זו תעשה, בהתחשב בכך שהאישה הגישה תביעתה למזונות לבית המשפט לענייני משפחה וכי עוד טרם פסק בית המשפט בעניין מזונותיה, למעט מזונות זמניים, הוציא מלפניו בית הדין את פסק דינו. כבר בע"א 54/65 מקיטן נ' מקיטן, פ"ד יט(2) 651 (להלן - עניין מקיטן) ציין בית המשפט: ”שאילו קבע בית-דין רבני קביעה שדינה של האישה היא כמורדת, או שדינה של האשה לאו כמורדת, וכי אין בידה אמתלא מבוררת, או יש בידה אמתלא כאמור - היה בכך משום מעשה-בית-דין אשר היה בו כדי להשתיק את בעלי הדין מלטעון אחרת אף בבית המשפט המחוזי...”. כך גם בענין חכם, נקבע כי מעת שבית משפט המחוזי דן בעניין מזונותיה של האישה לאור עזיבתה את הבית ובירור השאלה אם הפסידה האישה מזונותיה, אם לאו, כשביני לביני ניתן פס"ד המחייב את האישה לשלום בית, אזי: ”פסק-דין זה אינו מעשה-בית-דין במובן זה שהוא דן באותה מאטריה בה דן בית משפט המחוזי, אך הוא פסק-דין אשר בית המשפט המחוזי חייב להתחשב בו כפי שבאנגליה... כאן התקיים דיון בפני בית-הדין הרבני בדבר שלום-בית, בית-הדין שמע את בני הזוג - וזהו העיקר בדיון כזה - ומצא שדרך הפיוס של הבעל מספיקה ולפי מצב הדברים אין סיבה שהאשה תגור מחוץ לבית בעלה...”. כך גם פס"ד של בית הדין הרבני, לפיו האישה חייבת לקבל גט מבעלה על סמך הממצא ש"האישה עשתה מעשה עוברת דת ופריצות יתרה", כשטענת הבעל בבית משפט המחוזי, כי הוא פטור ממזונותיה הואיל וזנתה תחתיו: ”ברור כי ממצא זה - והוא נקבע, לצורך חיוב האמור, על-ידי המוסד השיפוטי המוסמך לפסוק בתביעת הגירושין של הבעל - מהווה מעשה-בית-דין, כך שהאשה מושתקת היום מלהכחיש את טענתו הנזכרת של הבעל”. בע"א 470/68 בלטשטיין נ' בלטשטיין ואח', פ"ד כב (2) 976 (להלן- עניין בלטשטיין). כן ראו ע"א 592/83 פורר נ' פורר, פ"ד לח(3) 561 (להלן- עניין פורר). בפרשת טביב, רע"א 4982/92, טביב ואח' נ' טביב, פ"ד מח(3) 390 (להלן-פרשת טביב), הדגיש בית המשפט את ההבחנה בין קביעות שהיו נתונות לסמכותו של בית הדין הרבני, לבין קביעות שהיה בהן משום חריגה מסמכותו של בית הדין הרבני. וכך קובע המשנה לנשיא השופט ברק (כתוארו אז) "גישתו של בית משפט זה הינה, כי פסק-דין שניתן על-ידי בית הדין הרבני בגדרי סמכותו מחייב את בעלי הדין כמעשה בית דין וכל התדיינות אחרת ביניהם בפני בית-משפט אזרחי...". וההסבר "ביסוד הלכה זו מונחים שיקולים של מדיניות שיפוטית בדבר הצורך להביא לסיום הליכים משפטיים, הכיבוד ההדדי בין ערכאות שיפוטיות ממלכתיות, והרצון להשיג הרמוניה ואחדות בשיטת המשפט...". בית המשפט, מצא לנכון לראות את הכרעת בית הדין הרבני בגדר הכרעה העשויה להוות השתק פלוגתא בבית המשפט האזרחי. יחד עם זאת "מהווה השתק הפלוגתא נדבך אשר בית-המשפט האזרחי יהא חייב להניח אותו בגדרי הכרעתו. לעתים די יהא בנדבך זה כדי להכריע בשאלה הדורשת הכרעה בפני בית-המשפט האזרחי. לעתים יהווה זה אך אחד ממכלול נדבכים." כך יש גם לבחון אם התקיימו התנאים, שבגדרם יש להחיל את הלכת השתק הפלוגתא. מנגד, קביעות בית הדין בשאלת זכאותה של האישה לדמי מזונות, אינן מהוות מעשה בית דין, הואיל ובית הדין חרג מסמכותו. 17. העולה מהאמור, כי גם אם האישה הגישה תביעה למזונותיה טרם שהוגשה תביעה לבית הדין הרבני, אם בית הדין הרבני פסק וקבע, בגדר סמכותו בתביעת גירושין כי דינה של האישה כדין מורדת, הרי בכך נקבע ממצא אשר על בית המשפט האזרחי להתחשב בו. משכך, רשאי היה בית משפט קמא לקבוע כי לאור ובהתחשב בפסק הדין של בית הדין הרבני, אין האישה זכאית למזונות. 18. בכך לא סגי, הואיל והבעל טוען כי מעת שנקבע שכזאת, אזי היה על בית משפט קמא לפסוק כי האישה לא היתה זכאית למזונות, מהמועד שבית הדין קבע את היותה מורדת, דהיינו מעת שהבעל חזר ארצה והאישה סירבה לחיות עימו - הכול כפי שעולה מקביעות בית הדין. יוער, כי למעשה גם בית משפט קמא סבר בפן העקרוני כטענת הבעל, אולם לדידו, בית הדין לא קבע את המועד שממנו יש לראות את האישה כמי שדינה כדין המורדת. עם זאת, מצא בית המשפט את המועד בו התברר כי האישה הוליכה שולל את בית הדין, כמועד בו יש להחיל דין זה. עוד טוען הבעל, כי גם אם לא נתייחס לקביעה פרטנית זאת או אחרת של בית הדין הרבני, עדיין יש לראות בכל ממצא וממצא עובדתי של בית הדין, כממצא עובדתי המחייב את בית המשפט האזרחי. משכך, אם קבע בית הדין שהאישה מלכתחילה לא חפצה בשלום בית, ובמיוחד שאין בידה אמתלא מבוררת, אזי יש בקביעות אלו, לחייב את בית המשפט. על-מנת להשיב על השאלה שהצבנו, עלינו לבחון את מהות ההלכה, כפי שפורטה לעיל. 19. בפרשת טביב החזיר בית המשפט העליון את התיק לבית משפט המחוזי, על מנת שיבחן, כאמור, אם אכן הפסידה האישה מזונותיה, תוך התחשבות בממצאי בית הדין הרבני וכן: ”מאיזה תאריך הפסידה אותם (מועד פסק-הדין של בית הדין הרבני האיזורי, המועד שנקבע לסדור הגט, מועד ביטול צו הביניים, מועד השלשת הכתובה... מועד מתן הגט או כל מועד אחר בין מועדים אלה)...” (ההדגשה שלי - י.ש.). בעניין חכם ציין השופט הלוי כי קביעת בית הדין הרבני, כי על האישה לחזור לשלום בית "ומשמיט בזה, לפחות מיום שנמסר לה פסק-הדין, את עילת תביעתה למזונות". הנשיא אגרנט, שם, חוזר על האמור, אולם תוך השמטת המילה המודגשת בהוסיפו "לפיכך חייבת התוצאה להיות כי החיוב באשר לתשלום מזונות עבור האשה בטל החל מתאריך פסק-הדין של בית משפט המחוזי". כך גם בעניין בלטשטיין קובע בית המשפט , כי הגם שמדובר בטענה כי האישה זנתה תחת הבעל "פטור המשיב, החל מהזמן בו ניתנה אותה החלטה, ממזונות המערערת..." וכן, הממצא של בית הדין הרבני, שהאישה עוברת על דת ופריצות יתרה, יש בו כדי לחייב את המסקנה "שהמשיב פטור, החל מתאריך החלטת בית הדין הרבני האיזורי, ממזונותיה של המערערת". בעניין פורר קובע בית המשפט כי המערערת שם: "אינה זכאית למזונות לפחות מאז אותה החלטה" המחייבת את האישה בגירושין. וכן ב"מעשה-בית-דין בהליך אזרחי" - זלצמן בעמ' 361 "במילים אחרות, למעשה-בית-דין שיצא מאת בית-הדין הרבני אין תחולה רטרוספקטיבית. תחולתו היא מכאן ולהבא....". מול האמור, מוצאים אנו בע"א 15/82 אלמוני נ' פלונית ואח', פ"ד לז(2) 18: "דעתי היא שחובתו של הבעל לזון את אשתו נפסקה עם ביצוע המעשים האסורים על-ידיה". כן ראו ע"א 656/86 שמואלי ואח' נ' שמואלי, פ"ד מג(4) 756. לכאורה עולה מהאמור, כי המועד המוקדם בו הפסידה האישה מזונותיה הינו מועד מן ההחלטה על ידי בית הדין. עם זאת, מוצאים אנו את הביטוי "לפחות" ממועד זה, דהיינו, שאף טרם מועד ההחלטה וכן אנו מוצאים כי האישה הפסידה מזונותיה, מעת שביצעה את מעשה מרידתה ולא במועד בו קבע בית הדין כי האישה מורדת. עלינו לבחון אפוא, מה הנימוק לדעה כי אין לקבוע מועד מוקדם למועד מתן ההחלטה, לרבות על סמך הכללים של השתק פלוגתא - כמועד ממנו הפסידה האשה מזונותיה. 20. דומה, כי התשובה נעוצה במהות ההכרה בפסק הדין של בית דין רבני על ידי בית המשפט האזרחי. אין חולק כי מדובר בשתי מערכות משפט נפרדות, אשר מדרך הטבע לא היה מקום להחיל את הכללים של מעשה בית דין, כולל השתק פלוגתא במסגרת היחסים שבין שתי מערכות נפרדות אלו. יתר על כן, לכאורה, הכללים האמורים אינם ישימים בבית הדין, כפי שמהראוי לציין, כי דיני הראיות שונים ודי אם נביא את אשר צויין על ידי השופט זוסמן בעניין מקיטן בשאלת פיצול הדיון "היתר זה מביא בהכרח לכך שלא תמיד יפסוק בית-המשפט מה שבית-הדין היה פוסק אילו דן הוא באותו עניין. לדוגמה: בית המשפט פוסק על-פי כללי ברירת הדין ומתחשב במגבלות הטריטוריאליות של מחוקק חילוני, בית-הדין אינו פוסק על-פי אותם הכללים והלכות הדת הן אוניברסליות." לכן ולא בכדי, ההכרה נסמכת על העיקרון של מדיניות שיפוטית וכפי שהובא לעיל בפרשת טביב. דהיינו, הצורך להביא לסיום הליכים משפטיים, הכיבוד ההדדי בין ערכאות שיפוטיות ממלכתיות ורצון להשיג הרמוניה בשיטת המשפט. יתר על כן, על מנת שהכרה זו תבוא לידי ביטוי, יש לבחון, שאכן התקיימו התנאים שרק עם קיומם יש להחיל את עיקרון השתק הפלוגתא. הממצא המהווה השתק פלוגתא, אינו ממצא עובדתי כי במועד זה או אחר האישה ביצעה מעשה זה או אחר, או חדלה למלא חובה זו או אחרת. הממצא המהווה השתק פלוגתא, הינו הממצא הקובע את המסקנה, דהיינו אם האישה מורדת וכדומה. בית המשפט אינו מכיר בקביעה עובדתית זו או אחרת, שנקבעה במהלך הדיון בבית הדין הרבני, אלא בתוצאה ובמסקנה אליה הגיע בית הדין. באופן זה ניתן להסביר, כי רק לאחר שבית הדין הגיע למסקנה זאת או אחרת, ניתן להחיל את אותה מסקנה ואת אותה קביעה - הוא הממצא החיובי - ביחס לבחינת השאלה אם האישה הפסידה מזונותיה, אם לאו. אכן, יתכן ובית המשפט לאור ראיות שיובאו בפניו הוא, יגיע למסקנה כי יש להקדים את המועד בו הפסידה האישה מזונותיה. בעניין זה, יש להפריד בין סמכותו של בית המשפט ואף חובתו לקבוע את המועד בו הפסידה האישה מזונותיה, תוך התחשבות כאמור, באותו ממצא של בית הדין, לבין קביעת בית הדין, לכשעצמה. כך ניתן ליישב בין האמרות השונות בפסקי הדין השונים שהובאו לעיל. אכן, כעיקרון קביעת בית הדין לכשעצמה, יכולה להוביל לקביעה כי האישה איבדה מזונותיה, אולם אם ההסתמכות הינה על קביעה זו, אזי המועד המוקדם הינו מועד מתן ההחלטה. עם זאת, יתכנו מקרים בהם לאור חומר הראיות שיובא בפני בית המשפט מועד זה יהיה אותו מועד "לפחות". 21. ניתן להגיע לאותה תוצאה גם אם נבחן את הדברים באספקלריה ה"טהורה" של מבחני השתק הפלוגתא. הסמכות הייחודית של בית הדין הרבני עניינה, הקביעה בנושא חיוב בשלום בית או חיוב בגירושין, כולל קביעה שדינה של האישה כדין מורדת, וכן הכרזתה כמורדת. בכל הקשור לסמכות ייחודית זו, המועד של היווצרות העילה, כגון המועד בו סירבה אישה לשלום בית, או מועד בו זנתה תחת הבעל, אין לו לכאורה כל משמעות ביחס לקביעה ולממצא בסופו של יום. אכן, יכול ויהיו השלכות לקביעת מועד זה או אחר, אולם השלכות אלו, לעתים, כלל אינן בסמכותו של בית הדין ובכל מקרה אינן נצרכות להכרעה לשאלה שבגדר סמכותו, אותה שאלה שהתשובה לה הינה אותו הממצא בו מכיר בית המשפט האזרחי. הכללים בעניין השתק פלוגתא נקבעו בפסק הדין המנחה ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561. אחד המבחנים הינו מבחן החיוניות בקביעה זו או אחרת לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה. ראו גם ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, וכפי שהובאו הדברים בע"א 835/93 איגנט נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד מט(2) 793, דהיינו "כי רק בהתקיים שני תנאים אלה נוצר השתק פלוגתא: הטענה העובדתית הועמדה במחלוקת במשפט הראשון, ומפסה"ד עולה בבירור, שהטענה אמנם הוכרעה. לאבן- בוחן כפולה זו מצטרף המבחן לקיומה של מחלוקת הדרושה להכרעה. זהו מבחן אובייקטיווי, לאמור: גם אם העמידו הצדדים במחלוקת במשפט הראשון, טענה עובדתית שלאמיתו של דבר לא הייתה דרושה להכרעה, ובית המשפט הכריע בה, אין הכרעתה המיותרת יוצרת השתק פלוגתא." 22. משבאים אנו לדון בקביעות בית הדין הרבני וההשלכות שלהן בעת הדיון בפני בית המשפט האזרחי, גם המדיניות המשפטית הראויה מחייבת את המסקנה כי לא ניתן להיזקק אלא למסקנה הסופית ולא לממצאים העובדתיים שהובילו למסקנה זו. דומה, כי המקרה דנן מהווה דוגמא מדוע אכן יש להגיע למסקנה זו, וכפי שיפורט להלן. ראו גם ב"דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול" - רוזן צבי בעמ' 43 - 37. 23. ומהכלל אל הפרט: א. השאלה שעמדה להכרעה בפני בית הדין, עניינה בהכרעה בתביעת הבעל לגירושין ועתירתו כי בית הדין יורה שדין האישה כדין המורדת, ומנגד, תביעת האישה לשלום בית. מעבר להכרעה זו, לא נצרך בית הדין להכרעה נוספת. ב. והנה מפסק הדין של בית הדין, עולה כי בית הדין התייחס לשאלות שלא נצרכו להכרעה זו ובמיוחד, התייחס לנושא חובת הבעל במזונות האישה, חרף זאת, שתביעת האישה למזונותיה, תלויה ועומדת בבית המשפט. אם לא די באמור, אף מצא לנכון בית הדין לקבוע, כי יפחית מהמגיע לאישה, ככל שיגיע, מכתובתה, את המזונות שחוייב בהם הבעל בבית המשפט, תוך קביעה נוספת, כאילו מעת שחזר הבעל לארץ סירבה האישה לחיות עימו, כשאין בידה אמתלא מבוררת. קביעה זאת נצרכת אך ורק לענין מזונותיה של האשה ואינה בגדר סמכותו של בית הדין ולא נצרכה לשם הכרעה בענין שבסמכות בית הדין. ג. תימוכין לקביעה כי בית הדין אינו נצרך לשם הכרעתו לקביעות האמורות, ניתן למצוא דווקא בפסק הדין שניתן בבית הדין הרבני הגדול. כאמור, קבע בית הדין הרבני הגדול "כאשר שני הצדדים מעוניינים בגירושין, אין טעם לעסוק בהסטוריה או בארכיאולוגיה, ולבדוק מי היה האשם הראשון בקרע שנוצר...". בגין כך, לא נזקק בית הדין הרבני הגדול לטענות הצדדים והשגותיהם על קביעת בית הדין הרבני האזורי, בכל הקשור למסקנותיו. למעלה מהנצרך נציין, כי לכאורה לאור פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, לא נזקק הוא לאישור ממצא זה או אחר של בית הדין הרבני האזורי, ומשכך "הממצא שלא נדון בערעור אינו יוצר השתק פלוגתא..." כמובא בבג"צ 144/84 קליל נ' רשם הפטנטים המדגמים ואח', פ"ד מב(1) 309. 24. כפי שציינו לעיל, המקרה דנן מחייב את המסקנה כי אין מקום להיזקק לקביעה עובדתית פרטנית זו או אחרת שקבע בית הדין, להבדיל מהמסקנה הכוללת. אם לא נאמר כן, הרי שיכול ובית הדין יקבע קביעה, כפי שקבע במקרה דנן, כי האישה "מרדה" ממועד מסויים, מועד שכל עניינו נצרך אך ורק לשאלת זכאותה למזונות, כך שבאופן עקיף יכריע בית הדין בשאלה שאינה בסמכותו. נראה כי לא במצב שכזה יש החיל את העקרונות והנימוקים שהביאו למסקנה בדבר הכרה בממצא החיובי שקבע בית הדין הרבני. 25. מסקנתנו אפוא, כי הנדבך אשר בית המשפט חייב להתחשב בו ולהניחו בגדרי הכרעתו, הינו הממצא שדין האישה כדין מורדת, ולא מעבר לכך. כל שאר הממצאים שנקבעו בפסק הדין של בית הדין הרבני, אינם מהווים השתק פלוגתא ואין בהם לשמש כראיה זו או אחרת, במסגרת ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט. השתק הפלוגתא לכשעצמו, חלותו ממועד ההחלטה של בית הדין הרבני - כמועד המוקדם ביותר - מבלי לפגוע כמובן, באפשרות מי מהצדדים להביא ראיות בפני בית המשפט - ראיות עצמאיות שיהא בהן להביא את בית המשפט לקביעה ובעקבותיה המסקנה, כי יש להקדים את המועד האמור. 26. נוכח האמור, כפי שלא ניתן להסתמך על קביעות בית הדין הרבני בשאלות הקשורות למועד המוקדם בו הפסידה האישה מזונותיה, כך לא ניתן להיזקק לקביעות בית הדין והוראותיו, אם הורה כזאת או אחרת, ביחס למועד מאוחר יותר ממנו הפסידה האישה מזונותיה. האמור, בהתייחס לטענת האישה, כי לאור קביעת בית הדין היא איבדה מזונותיה במועד מאוחר יותר. לא למותר לציין, כי בית הדין לא קבע שכזאת, אולם, בכל מקרה אין להיזקק לכך בהיותו חורג מסמכותו. משכך בצדק לא נזקק הבעל לערער בענין זה לבית הדין הרבני הגדול. 27. המסקנות העולות מהמפורט לעיל הינן כדלקמן: א. יש לדחות את טענות הבעל אשר מסתמכות על "ממצאי" פסק הדין של בית הדין הרבני, אשר לטענתו יש בהם כדי להביא למסקנה כי האישה איבדה מזונותיה, מעת שעזבה את הבית וחזרה לארץ או מעת שהבעל שב ארצה. ב. כך יש לדחות את טענת האישה כי היה על בית המשפט לקבוע מועד מאוחר יותר כמועד בו איבדה האישה מזונותיה, נוכח אשר ציין בית הדין. ג. מהפן העקרוני לא היה מקום כי בית משפט קמא יקבע ממצא עובדתי לאור אשר צויין על ידי בית הדין, ואשר מכוחו קבע את המועד אשר קבע, כמועד מרידת האישה למעלה מהנצרך נציין כי אם אכן, כשיטת בית משפט קמא, יש להסתמך על ממצאיו של בית הדין, הרי טרם קביעתו הוא, קבע בית הדין כי הסתבר כי האשה מלכתחילה לא חפצה בשלום בית ועל כן קבע בית הדין כי האשה איבדה מזונותיה מלכתחילה, מעת שגבתה אותם. 28. אם נחזור עתה לאמור בפסק דינו של בית משפט קמא, נמצא למדים כי בית משפט קמא קבע, כי מחד גיסא האישה עמדה בנטל המוטל עליה להסבר חזרתה לישראל וכן את הצורך בעזרת בני משפחתה, זאת כל עוד שהה הבעל בחו"ל. בענין זה אין מקום להתערב. בית משפט קמא, העדיף לקבל את הסבריה של האישה תוך עיגון קביעתו על הפסיקה בנושא זה ועל כן קבע כי הוכיחה כי היתה לה אמתלא מבוררת לעזיבתה. אך בכך לא די, הואיל והיה על בית המשפט לקבוע את מועד מרידתה של האשה, דהיינו המועד בו התקיימו התנאים של "עילת הפיוס". ודוק, מעת התקיימם שוב איבדה האישה זכותה למזונות. אכן בית משפט קמא, ציין כי קביעת המועד ענין לבית המשפט לענות בו ולא לבית הדין. עם זאת בסעיף 9 ס"ק (ה) ו- (ו) בפסק דינו העוסקים בשאלה זאת, חוזר בית המשפט ונסמך על אשר קבע בית הדין הרבני. מנגד, לא מצא מקום להזקק לאשר נטען על ידי הבעל בסוגיה זאת, הגם שבית המשפט מפנה בעמ' 5 לפסק דינו לעמ' 49 בדיון שלפניו, שם התמקד הבעל בעילת הפיוס, תוך שהוא מציין את שיחותיו עם האישה וסירובה לחזור ולחיות עמו, בית משפט קמא לא התייחס כלל לדבריו אלו. כך אין התייחסות בפסק דינו של בית משפט קמא לאשר טען הבעל בתגובתו, מיום 5.11.00 לתגובת האישה לבקשה להפחתת מזונות, בנושא זה ובמיוחד האמור בסעיף 11 שם. כך אין התייחסות לנטען על ידי האישה בנושא זה. בלשון אחרת, בית משפט קמא כלל לא התייחס בפסק דינו לחומר הראיות שהובא בפניו על מנת לבחון לאורו מהו המועד בו יש לקבוע כי ממנו ואילך אין האשה זכאית למזונות. 29. לאחר עיון בחומר הראיות שהוצג בפני, ולא כל החומר הוצג, נראה כי אין מנוס אלא להחזיר את התיק לבית משפט קמא, על מנת שזה יבחן את כל הנצרך בהתאם למפורט לעיל, לרבות הואיל וישנה משמעות גם להתרשמות הערכאה הדיונית מהצדדים שהעידו בפניה. במיוחד יפים הדברים לאור אשר יקבע להלן בענין שעור המזונות. שעור המזונות 30. טרם שנדרש לבחינת השגות הצדדים בשאלת שעור המזונות, יש לציין כי הצדדים הסכימו שלא יובאו ראיות מעבר לעדויות הצדדים עצמם וכן המומחה הרפואי. עם זאת, יש לבחון כמובן אם צד זה או אחר, הוכיח אשר נטען על ידו כדבעי. 31. הבעל משיג על כך שבית משפט קמא התעלם מכך, שבעבר האישה עבדה בחו"ל וכפי שהוכח היא אף עבדה בארץ, אמנם לאחר המועד בו זכאית הייתה למזונות, ומנגד לא התחשב בית המשפט בכושר השתכרותה של האישה על כל המשתמע מכך. בית משפט קמא מצא לנכון לקבוע, כי נוכח מצבו של הילד, אין מקום ולא היה מקום לדרוש מהאישה, כי תצא לעבודה ואין מקום להתערב בכך. יתר על כן, רק בחלק מהתקופה בה נפסקו מזונות לאישה, שהה הילד בבית איזי שפירא. מחומר הראיות עולה, כי האישה נצרכה לטפל בילד על כל המשתמע מכך. יתר על כן, מחוות דעת המומחה עולה, כי חלק מהתופעות הנובעות ממחלתו של הילד, העדר שינה רצופה בלילה והצורך בהשגחה עליו אף בשעות אלו. סקירה מקיפה בשאלה האם "אכן באופן אובייקטיבי האישה אינה עובדת או אינה מסוגלת לעבוד, ואז תהיה זכאית למזונות...", או אם מדובר "כי מטרת האשה היא אכן להכעיס או להכניס ידה לכיסו העמוק של הבעל, כי אז רשאי - ולעתים חייב - בית המשפט לעשות שימוש מושכל בהלכות שנקבעו... ולהפחית את מזונות האשה או אף לקבוע כי אינה זכאית כלל למזונות", נדונה בהרחבה בע"מ 638/04 ח.ר. נ' ר.ר. ואח', בבית המשפט המחוזי בי-ם, בפס"ד שניתן ביום 23.1.05, תוך הפנייה לחוות דעתו של השופט דרורי, וכשהציטוטים דלעיל הובאו מפיסקה 55 שם. מכל מקום וכפי שצויין שם, ישנה עדיפות מובנית לבית משפט קמא לבחון את השאלה על הנסיבות השונות, על מנת לראות את המקרה שבפניו כמקרה החריג המצדיק הפחתת מזונות, או אף שלילתם מהאישה - הכול בגין כך שמהראוי היה כי תצא לעבוד. כאמור, במקרה דנן אין מקום להתערב במסקנת בית משפט קמא, כי לא היה מקום להחיל הוראה זו. עוד נוסיף ונעיר - הערה שתהא לה השלכה גם בנושאים נוספים - כי אין לבחון את הנסיבות דנן באספקלריה "יבשה" ונטולת כל רגש. כוונתי לכך, כי גם אם הילד מצוי במשך שעות היום בבית איזי שפירא, הרי על האישה להיות זמינה, לכל מקרה בו הילד יהיה במצב בו לא ניתן יהא להביאו לבית איזי שפירא, כגון מחלה זו או אחרת, ככל ילד שחולה וקל וחומר מצב רפואי זה או אחר שימנע ממנו לשהות ביום זה או אחר, בבית איזי שפירא. אם הדברים יפים למצב דהיום שהילד שוהה בבית איזי שפירא, על אחת כמה וכמה יפים היו לעת הימצאותו של הילד בעבר שלא בבית איזי שפירא, על כל הנדרש בגין כך, לשם טיפול בילד. אין לבוא חשבון עם האם שמצאה לנכון למצוא עבודה זאת או אחרת, במועד בו מצאה שכזאת. 32. השגה נוספת של הבעל עניינה, הכיצד יכול היה בית המשפט לקבוע את צרכי האישה וצרכי הילד מבלי שהובאו הוכחות לצרכים אלו - הכול על סמך "אמדן שיפוטי". צודק הבעל בטענתו כי תביעת מזונות, הינה ככל תביעה הנצרכת להוכחה, אולם יש לבחון, כל מקרה לגופו, אם אכן הוכח הנדרש על ידי האישה. כפי שנקבע בע"א 130/85 סבן כהן נ' כהן, קטין ואח', פ"ד מ(1) 69: "אחרי עיון בראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי במקרה שלפנינו בנוייה הקביעה של שעור המזונות על הערכה סבירה, שאין בה סממן של הפרזה, אך אינני שולל את האפשרות, כי במקרה אחר תידחה תביעה רק בשל אי-הוכחה נאותה ומדויקת של הצרכים וההוצאות. אין כל הצדקה לכך שבית המשפט יחוייב לעסוק בהשערות, בהנחות ובניחושים, כשמדובר על תביעה כספית אשר אותה חייבים להוכיח כיאות, ותביעת מזונות אינה שונה מבחינה זאת מכל תביעה אחרת." כתבי הטענות המאומתים בתצהיר ואשר מוגשים לבית המשפט לענייני משפחה, אמורים לשמש כעדות הראשית של הצדדים על כל המשתמע מכך. משכך וכפי שנקבע בע"א 644/83 שטיינגולד נ' שטיינגולד ואח', פ"ד לח(2) 610 "משלא נשאלה המשיבה בחקירה הנגדית אף לא שאלה אחת בעניין זה, רשאי היה בית המשפט קמא לפסוק את מזונות הקטינים בשעור שפסק...". במקרה דנן, פרטה האישה את צרכיה היא מחד, ואת צרכי הילד מאידך. אכן, האישה לא צרפה קבלות אלו או אחרות שיש בהן לתמוך בטענותיה. מנגד, לא מצא ב"כ הבעל לחקור את האישה אודות המפורט בכתבי הטענות, וכן אשר הוגש מטעמה, לרבות בתצהירים אלו או אחרים, בקשות שהוגשו במסגרת ההליכים בפני בית משפט קמא. אכן, מהראוי היה כי האישה תפרט ביתר פירוט ובמיוחד תוך צירוף אסמכתאות כקבלות אלו או אחרות, את צרכיה וצרכי הילד. אולם, לא ניתן לראות בגין מחדל זה כאילו כשלה האישה כליל, בהוכחת התביעה. עם זאת, יש מקום לבחון את אותם פרמטרים שציין בית משפט קמא כפרמטרים שהביאו אותו לקביעת אותו אומדן שיפוטי. במיוחד נוכח העדר כל הסבר ונימוק ביחס לקביעה זאת או אחרת של אב מזון זה או אחר. 33. אחד הפרמטרים שציין בית משפט קמא כי "בני הזוג חיו ברמת חיים של המעמד הבינוני - הגבוה". בנוסף, נסמך בית המשפט על הוצאות המשפחה בארה"ב כפי שפורטו בכתב ההגנה. דומה כי לא היה מקום לקביעות אלו. אם אכן היה קובע בית משפט קמא כי יכולת השתכרותו של הבעל הינה מעל ומעבר להכנסותיו בפועל, ניחא. אולם בית משפט קמא לא קובע זאת אלא נסמך על הכנסותיו בתקופות השונות ובהתאם קובע בית משפט קמא את הכנסתו הפוטנציאלית של הבעל. כבר עתה אציין כי אין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא בנושא זה. יחד עם זאת, יש לקבל גם את קביעתו של בית משפט קמא, כי חלה אכן ירידה משמעותית בהכנסותיו של הבעל מעת שחזר לישראל. מכאן, שאין לגזור מההכנסות בחו"ל, כפי שאין לגזור מההוצאות בחו"ל - את רמת החיים הנאותה בישראל לרבות הקביעה כי מדובר ברמת חיים על הצד הבינוני הגבוה, ככל שקביעה זאת מבוססת על הנימוקים האמורים. בנוסף, אכן יש מקום לעיתים לפסוק מזונות בהתאם לאומדן שיפוטי זה או אחר. עם זאת לא די בקביעה זאת או אחרת, אלא יש מקום לנימוק מדוע קבע בית המשפט סכום זה או אחר. וראה החלטת כב' השופט פורת בזמנו, בענין המזונות הזמניים, במסגרת בר"ע 1444/00 שהגישו האם והילד. כך יש מקום להתייחס לטענות הצדדים בנושא זה תוך בחינת וניתוח הראיות. 34. ייתכן שאכן בנושא מזונותיו של הקטין היה מקום לאשר פסק בית משפט קמא, אולם מההכרח כי בית המשפט יידרש לנטען על ידי הצדדים בכל הקשור להוצאותיו של הקטין, לרבות לאור שהותו בבית איזי שפירא, הטיפולים אשר מקבל הוא שם ואותם טיפולים אשר אינו מקבל שם והוא נצרך להם לפי חוות דעת המומחה. בחינה זאת, יכול ותחייב שינוי אשר נקבע על ידי בית המשפט לכאן או לכאן - ואין אני מחווה דעתי בנושא זה. עם זאת נעיר כי בניגוד לנטען על ידי האב, לא ניתן להתעלם מצרכיו המיוחדים של הילד המטילים מטלות מיוחדות על האם, וכפי שנקבע בעניין קמחי. האמור, ביחס להשגתו של האב כאילו לא זכאית היתה האשה לדמי טיפול אף טרם שהחלה לעבוד העובדת הזרה. לענין זה נציין, כי אם אכן ייקבע על ידי בית המשפט כי המועד בו איבדה האישה מזונותיה, הינו מועד מוקדם מאשר נקבע - וגם בנושא זה אין אני מחווה דעתי - אזי כמובן יכול ולא יהיה כלל מקום לטרוניה זאת. 35. מסקנת האמור, כי בהעדר נימוקים מפורטים וביחס לילד העדר פירוט, אין מנוס אף בנושאים אלו אלא להחזיר את התיק לבית משפט קמא, לרבות בחינת הנדרש לאור אשר צויין לעיל בדבר הפרמטרים השונים שיש להביאם בחשבון. 36. מכאן נדרש להשגת הילד בכל הקשור לנושא העובדת הזרה. בית המשפט נימק את הקביעה כי יש לפסוק סכום של 2,000 ₪ בלבד בשני נימוקים. האחד פרוצדוראלי והשני מהותי, אולם אף הוא ללא נימוק ופירוט. הנימוק הפרוצדורלי עניינו כי בגין הוצאות מטפלת צויין בכתב התביעה כסכום הנדרש, הסכום של 2,000 ₪ ועל כן לא ניתן לפסוק מעבר לסכום זה. ספק בעיני, אם אכן בכל מקרה אין לפסוק מעבר לאשר נדרש בפריט זה או אחר, בה בשעה שאין חריגה מכלל הסכום שנתבע. אולם אין עלי להדרש לשאלה זאת, הואיל ובמקרה דנן עולה מהחומר שהוגש, כי חל שינוי חזית ברור וחד משמעי בסוגיה זאת. לא בכדי טען ב"כ האב בעמ' 60, אמנם בנושא אחר, "אין זכר בכתבי הטענות לכך שיש טענה שכביכול... לו רצו לטעון טענה משפטית חדשה היו צריכים לבקש תיקון כתב התביעה או לפחות בתצהירים אני יכולתי לחקור על הדבר הזה" (ההדגשות שלי - י.ש.). יתר על כן, האב הגיש תצהיר נוסף - מעבר לכתבי הטענות - כעדות ראשית אולם בית המשפט החזירו לאב. לענין זה נציין כי מצופה כי צד לא יגיש לבית משפט של ערעור, כחלק מתיק המוצגים, מסמך אשר נחזה להיות מוצג שהוצג בפני בית משפט קמא כדין, הגם שאינו ככזה, הואיל ובית המשפט החזירו לצד שהגישו. מכל מקום, התיר בית המשפט לחקור את הבעל בחקירה ראשית - חרף התנגדות הצד שכנגד - אודות אשר אירע לאחר הגשת כתבי הטענות. והנה, אין חולק ודווקא לשיטתו של האב, כי העובדת הזרה נלקחה זמן רב לאחר הגשת כתב התביעה. האישה במסגרת הבקשות השונות והתצהירים השונים התייחסה באופן מפורט לנושא עבודתה של העובדת הזרה, לרבות העלויות שלה וכד' כולל צרוף מסמכים. לא ראינו בחומר שלפנינו כאילו האב טען כי מדובר בשינוי חזית וכי אין מקום להתייחס לנושא זה. ההיפך מכך, חלק ניכר בחקירתו של ב"כ האב את האם, נסוב אודות אותה עובדת זרה, כשהאב אף מצרף מסמכים שונים, הכל על מנת להוכיח כי עלותה נמוכה מאשר טענה האם. ודוק, אם אכן התנגד האב לשינוי החזית מדוע לא טען זאת. יתר על כן, אם לדידו מדובר על הוצאה חודשית של כ- 500 דולר, דהיינו סכום העולה על הנדרש בכתב התביעה, מדוע היה עליו להזקק כה רבות לשאלה זאת. מהחומר שהוצג בפני עולה ברורות כי נפתחה חזית מלאה הן בנושא הצורך בעובדת זרה, הן בעלותה והן מטרת לקיחתה. בנוסף, נראה כי אשר התבקש בכתב התביעה עניינו מטפלת ולא כעובדת זרה, דהיינו טיפול בנוסף לטיפולה של האם וללא קשר לעובדת זרה. בנסיבות אלה, צודקים האם והילד בהשגתם על נימוק זה של בית המשפט, כנימוק להגבלת הסכום שנפסק בנושא זה. גם ביחס לנימוק השני, דהיינו כי ניתן יהיה להעזר בשירותיה של העובדת הזרה לבני משפחתה האחרים של האם, מדובר על מסקנה אולם מבלי שזאת בוססה ונומקה. מנגד, היה מקום לבחון את טענותיו של האב הן בכל הקשור לעלויות של העובדת הזרה והן את טענותיו בדבר שעות הטיפול הנצרכות ועוד. סיכומם של דברים: 37. לא על נקלה הגעתי למסקנה כי אין מנוס, אלא להחזיר את הדיון בתיק לבית משפט קמא. ככלל ובמיוחד כשעסקינן בנושא של מזונות, מהראוי כי יושם קץ לדיונים בין הצדדים. יחד עם זאת - ודווקא מעת שמדובר במזונות - יכול ותהא השפעה לקביעת בית המשפט בנושא מסויים על קביעתו בנושא אחר. כך, ייתכן ואם אכן ייקבע כי ביחס לתקופה זאת או אחרת, אין האישה זכאית למזונות ייטה בית המשפט להורות בצורה שונה את אשר יימצא לנכון בענין מזונות הילד. יתר על כן מטיעוני הצדדים במסגרת הערעור, עולה כי כל צד סמך על קביעה או הוראה זאת או אחרת של בית הדין, בה בשעה שלא היה מקום לכך. כאמור, ההכרעה בשאלת מזונותיה של האישה מחייבת בחינת כל החומר שעמד בפני בית משפט קמא, לרבות התרשמות מהצדדים שהעידו בפניו. בנוסף, יש מקום לבחינה מחודשת בענין שעור המזונות לרבות מזונות הילד, לאור הנימוקים שפורטו לעיל אשר ייתכן ואם אכן בית משפט קמא היה נזקק להם, יכול וקביעותיו היו שונות. כך גם ביחס לשעור מזונות האשה, לתקופה שייקבע כי היא זכאית להם וככל שייקבע, יש לבחון את קביעות בית המשפט לאחר שיפרט וינמק קביעותיו לרבות נוכח טענות הצדדים. 38. לא מצאתי מקום לקבל השגות אחרות שנטענו על ידי מי מהצדדים. אין מקום להתערבות נוספות מעבר למפורט לעיל בקביעותיו האחרות של בית משפט קמא. 39. לאור כל האמור, אני מורה כדלקמן: א. פסק דינו של בית משפט קמא בטל, כפוף לאשר יפורט להלן. עם זאת הוראותיו בכל הקשור למועד ממנו אין האשה זכאית למזונות וכן בכל הקשור למזונות הילד, יחולו ממועד מתן פסק הדין על ידי בית משפט קמא כמזונות זמניים. ב. הדיון בתיק מוחזר לבית משפט קמא. ג.בית משפט קמא יבחן את שאלת המועד בו איבדה האישה את מזונותיה בהתאם לראיות שהובאו בפניו ומבלי שיהיה בקביעות בית הדין משום השתק פלוגתא או כממצא, למעט עצם הקביעה כי דין האישה כדין מורדת. ככל שהצדדים לא נדרשו בסיכומיהם, כפי שהוגשו בפני בית משפט קמא לנושא זה, ללא זיקה לקביעות בית הדין, אזי ישקול בית משפט קמא אם אין מקום להורות על הגשת טיעונים משלימים בשאלה זאת. ד. בנוסף, יידרש בית משפט קמא בשנית, לנושא מזונות האישה, ככל שיידרש לכך ובהתאם להכרעתו בעניין המועד בו הפסידה האישה מזונותיה, תוך נימוק ופירוט שעור המזונות אשר ייקבעו על ידו, לרבות אם יימצא לנכון להותיר את קביעותיו על כנן, לרבות לאור אשר ימצא לנכון לפסוק בענין מזונות הילד. בנוסף, יידרש בית משפט קמא בשנית, לענין מזונותיו של הילד, תוך נימוק ופירוט שעור המזונות אשר ייקבעו על ידו, לרבות אם יימצא לנכון להותיר את קביעותיו על כנן. במסגרת שיקוליו לא יביא בית משפט קמא את השיקול של גובה הסכום שנדרש בכתב התביעה בגין המטפלת, כמגבלה עצמאית להגבלת הסכום שניתן לפוסקו בנושא זה. ה. אין מקום לשנות מקביעותיו של בית משפט קמא הן בנושא יכולת השתכרותו של הבעל והן בכל הקשור לטענה בדבר יכולת עבודתה של האישה. בנוסף לא ראיתי מקום להתערב בשאר קביעותיו של בית הדין מחמת השגות מי מהצדדים האחרות אשר נדחות בזה. ו. מבוקש מבית משפט קמא, לעשות כל שביכולתו, על מנת שפסק דינו יינתן במועד מוקדם ככל האפשר לרבות קציבת לוח זמנים קצר להגשת טיעונים נוספים, אם יימצא זאת לנכון. ז. בנסיבות הענין כל צד ישא בהוצאותיו ובהוצאות שכ"ט עורך דינו. ח. הערבון שהופקד על ידי מי מהצדדים יוחזר למפקידו. אישה מורדת / בעל מורדבית דין רבני