השופט מ' חשין לפנינו ערעורים וערעור-שכנגד, ועניינם של הכול הוא אחד: קביעת שיעור הפיצויים שבעל מקרקעין זכאי להם בשל הפקעת מקרקעין בידי המדינה. עיקרי העובדות שלעניין וההליכים שהיו בבית-המשפט המחוזי 2. הרב פנחס הורוביץ היה הבעלים של נכס מקרקעין ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים. להלן נכנה אותו - הנכס. הנכס כלל בית בן שתי קומות וחצי ובו שלושה-עשר חדרי מגורים, ולצדו חצר ובור מים. הרב הורוביץ הלך לבית עולמו וכיום בא עיזבונו תחתיו, הוא המשיב והמערער-שכנגד. להלן נכנה את העיזבון - הבעלים. 3. עם כיבושה של העיר העתיקה בידי חיילי הלגיון הערבי במלחמת העצמאות, נותק הקשר בין הבעלים לבין הנכס. כך היה עד למלחמת ששת הימים, בשנת 1967, עם שחרורה של ירושלים. 4. כעשרה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, ביום 18.4.1968, נתפרסמה בילקוט הפרסומים הודעה של שר האוצר על-פי סמכותו בסעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור), 1943. תוכן הפרסום: הודעת שר האוצר כי שטח קרקע של כ-116 דונם בתוך חומות העיר העתיקה בירושלים דרוש לחלוטין לצורכי הציבור; כי שר האוצר מוכן לשאת ולתת בדבר רכישתו; כי השר מתכוון לקנות חזקה מיידית באותה קרקע וכי מורה הוא לכל אדם המחזיק בקרקע כי ימסור לידיו מיד את החזקה בה (י"פ תשכ"ח 1238). הנכס נכלל בשטח שיועד כך להפקעה. אותה עת החזיקו בנכס דיירים שונים. דיירים אלה קיבלו מן המדינה פיצויים תמורת פינוי הנכס, ולאחר מכן נהרס הנכס והוחל בשיקום האזור ובפיתוחו. תחת הנכס נבנה בנין חדש. 5. בשנת 1972 החלו מגעים בין הבעלים לבין המדינה על דבר תשלום פיצויים בגין ההפקעה, ובשנת 1986 הגיש הבעלים תביעה לבית-משפט בבקשה כי יוכר כבעלים וכי יזכה בפיצויים. מאז נמשכים ההליכים והולכים. בשנת 1989 הכירה המדינה בזכות הבעלות של הבעלים, וההתדיינות נמשכה אך לעניינם של הפיצויים בלבד. 6. (א) בית-משפט קמא הכריע במחלוקות בין בעלי-הדין בשלושה שלבים נפרדים. בתחילה, ביום 16.4.1991, נקבע שוויו של הנכס ליום ההפקעה בניכוי הוצאות המדינה לפינוי הדיירים (שווי הנכס נקבע לסך של 75,934 ל"י). על החלטה זו עירערה המדינה (ע"א 2405/91). לעת מאוחרת יותר, ביום 23.6.1996, שילמה המדינה לבעלים - כסכום שאינו שנוי במחלוקת - את שווי הנכס כפי שנפסק בהחלטה הנ"ל, בצירוף הפרשי-הצמדה וריבית על-פי חוק. נושא זה של שווי הנכס עצמו אינו צורך אפוא עוד הכרעה. (ב) הכרעתו השנייה של בית-משפט קמא ניתנה ביום 12.8.1991, ובה נקבע - כגירסת הבעלים - כי זכאי הוא, על-פי דין, לקבל פיצוי בגין אובדן דמי-חכירה, שנה לאחר שנה, למיום שהמדינה תפשה חזקה בנכס (בשנת 1968) ועד ליום תשלום הפיצוי בגין ההפקעה. על החלטה זו מערערת המדינה לפנינו. (ג) ההחלטה השלישית היא מיום 18.4.1993, ובה קבע בית-המשפט - בהמשך להחלטתו השנייה - כי הבעלים זכאי לקבל את דמי-החכירה האבודים, כשיעוריהם מדי שנה בשנה, כשהם צמודים למדד יוקר המחיה ובתוספת ריבית על-פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961. גם על החלטה זו מערערת המדינה. 7. שאלה לעצמה היא, מה הייתה הכרעת בית-משפט קמא באשר ליחס בין פיצוי הבעלים בגין הפקעת הנכס (שוויו של הנכס לעת ההפקעה בצירוף הצמדה למדד וריבית) לבין פיצוי הבעלים בגין דמי-החכירה האבודים. קריאת ההחלטות מעלה, לכאורה, כי בית-משפט ראה שני סעדים אלה כחלופיים זה לזה, וכי הוסיף ופסק שהבררה היא לבעלים אם יבקש את הסעד האחד או את הסעד האחר. ואולם באי-כוח בעלי-הדין תמימי-דעים דווקא בהיפוכם של דברים, דהיינו: כי בית-משפט קמא זיכה את הבעלים בשני הסעדים במצטבר דווקא, כלומר כי הבעלים זכאי גם לשוויו של הנכס כשהוא צמוד למדד יוקר המחיה ועליו ריבית, גם לדמי-החכירה האבודים כשהם צמודים למדד ועליהם ריבית על-פי הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה. בדברינו להלן נדון בשתי האפשרויות גם-יחד, ועל-כן אין צורך שנכריע בשאלה מה הייתה פסיקתו של בית-משפט קמא בסוגיה זו. עד כאן - ערעורה של המדינה. 8. הבעלים מצדו מערער - בערעור-שכנגד - על חישובי בית-המשפט באשר לפיצויים שהוא זכאי להם, ואולם דברו של ערעור זה נבלע לפנינו בערעורה של המדינה. מכל מקום, ערעורו של הבעלים נסב, בעיקרו, על קביעת עובדות ועל העדפת חוות-דעת פלוניות על-פני חוות-דעת אלמוניות, ולא מצאנו הצדק להתערב בהכרעותיו בנושאים אלה. את עיקרי טיעוניהם הקדישו באי-כוח בעלי-הדין לערעורה של המדינה, ואמנם בטיעונים אלה - ובתשובות להם - עיקר. נרכז עצמנו אפוא בערעורה של המדינה ובטיעוניהם של בעלי-הדין סביב לערעור זה. עד כאן - עיקרי העובדות שלעניין וההליכים שהיו בבית-משפט קמא. 9. נעבור עתה לבחינת המיתווה המשפטי שבגדריו שומה עלינו לנוע, ולאחר מכן נעבור ונדון בטיעוניהם של באי-כוח בעלי-הדין. המיתווה הנורמטיבי 10. המיתווה הנורמטיבי מורכב ומסועף ותיחומו בין שלושה קדקודים. הקודקוד האחד הוא פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור); הקדקוד השני הוא חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, תשכ"ד-1964, על תיקוניו השונים (והרבים); והקדקוד השלישי הוא חוק פסיקת ריבית והצמדה. עד שנבוא לבחון את היחסים בין שלושה דברי-חוק אלה, אותם ואת תוכנו של התיחום ביניהם, שומה עלינו לבחון כל אחד ואחד מהם לעצמו, לפירושו ולהבנתו לגופו. רק לאחר שנדע ונבין כל אחד משלושה אלה היוצרים את המארג הנורמטיבי, רק-אז נהיה נכונים להפגישם ביניהם-לבין-עצמם בכוונה לנסות ולפתור את השאלות שהוצגו לפנינו לפותרן. קדקוד אחד: לעניינה של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור) 11. התשתית לבירור זכויות בעלים שנכסיהם הופקעו מידיהם תימצא בפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי הצבור) (להלן נכנה אותה - פקודת ההפקעות). פקודת ההפקעות קובעת את סמכות ההפקעה ואת זכותם של מי שנכסיהם הופקעו מידיהם לזכות בפיצוי בשל ההפקעה. בענייננו אין חולקים לא על סמכות ההפקעה ולא על זכות הבעלים לזכות בפיצויים. השאלה האחת העומדת לדיון מסבה עצמה על שיעור הפיצויים שהבעלים זכאי להם. בנושא שיעור הפיצויים קובע סעיף 12 לפקודת ההפקעות (בחלקים הנוגעים לענייננו) וזו לשונו (בתרגום הרשמי): "תקנות 12. בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים שיש לפסוק בענין בעד כל קרקע או זכות או טובת הנאה בקרקע, ינהג לפי הערכת התקנות הבאות: - הפיצויים. (א) אין לו לבית-המשפט להביא בחשבון את העובדה שהקרקע נרכשה בכפיה; (ב) בהתחשב עם המותנה לקמן יקובל כשויה של הקרקע, אותו הסכום שהיה מתקבל ממכירת הקרקע אילו נמכרה בשוק ע"י המוכר מרצונו הטוב: בתנאי שבבוא בית-המשפט להעריך פיצויים אלה, יעריכם לפי השוי שימצאנו כשויה של הקרקע, הזכות או טובת ההנאה על אותו בסיס, בזמן ששר האוצר פרסם ברשומות את ההודעה על כוונתו לרכוש אותה, ובלי להביא בחשבון כל השבחה או עבודות שנעשו או שנבנו או שתעשינה או שתבנינה על אותה קרקע...". ובנוסח האנגלי: RULES FOR 12. IN ESTIMATING THE COMPENSATION TO BE AWARDED FOR" ASSESSMENT OF ANY LAND OR RIGHT OR INTEREST THEREIN, THE COURT SHALL - :COMPENSATION. ACT IN ACCORDANCE WITH THE FOLLOWING RULES A) NO ALLOWANCE SHALL BE MADE ON ACCOUNT OF THE) - ;ACQUISITION BEING COMPULSORY B) THE VALUE OF THE LAND SHALL, SUBJECT AS HEREINAFTER) PROVIDED, BE TAKEN TO BE THE AMOUNT WHICH THE LAND, IF SOLD IN THE OPEN MARKET BY A WILLING :SELLER, MIGHT BE EXPECTED TO REALIZE PROVIDED THAT THE COURT IN ESTIMATING SUCH COMPENSATION SHALL ASSESS THE SAME ACCORDING TO WHAT IT SHALL FIND TO HAVE BEEN THE VALUE OF SUCH LAND, RIGHT OR INTEREST ON THE SAID BASIS AT THE TIME WHEN THE HIGH COMMISSIONER PUBLISHED IN THE ,GAZETTE THE NOTICE OF INTENTION TO ACQUIRE THE SAME AND WITHOUT REGARD TO ANY IMPROVEMENTS OR WORKS MADE OR CONSTRUCTED THEREAFTER OR TO BE MADE OR ."...CONSTRUCTED THEREAFTER ON THE SAID LAND הואיל ולפי סעיף 3(ב) לפקודת ההפקעות מוסמך שר האוצר להפקיע את החזקה או את השימוש בכל קרקע לתקופה מסוימת, מוסיף סעיף 12(ה) לפקודה וקובע שיעור פיצויים בעבור הפקעה מעין-זו: "תקנות 12. בבוא בית המשפט להעריך את הפיצויים שיש לפסוק בענין בעד כל קרקע או זכות או טובת הנאה בקרקע, ינהג הערכת לפי התקנות הבאות: - הפיצויים. (א) ... ... (ה) בבוא בית המשפט להעריך את דמי החכירה שיש לשלם בעד חכירת הקרקע, יעריך דמי חכירה אלה על בסיס כזה שיהא בסכום השנתי משום פיצויים הוגנים לבעל בעד ההפסד הממשי שהוא עלול לסבול מפאת הרכישה, או שיהא בו כדי הכנסה הוגנת לבעלים מן השוי היסודי של הקרקע שלא תעלה על ששה למאה מאותו שוי, כפי שהוערך בהתאם להוראות הפסקאות הקודמות, הכל לפי הסכום הקטן יותר;". ובנוסח האנגלי (המחייב): RULES FOR 12. IN ESTIMATING THE COMPENSATION TO BE" ASSESSMENT OF AWARDED FOR ANY LAND OR RIGHT OR INTEREST COMPENSATION. THEREIN, THE COURT SHALL ACT IN ACCORDANCE - :WITH THE FOLLOWING RULES ... (A) ... E) IN ASSESSING THE RENT TO BE PAID FOR) THE LEASE OF LAND, THE COURT SHALL ASSESS SUCH RENT ON THE BASIS THAT IT SHALL BE SUCH ANNUAL AMOUNT AS WILL BE REASONABLE COMPENSATION TO THE OWNER FOR THE ACTUAL LOSS WHICH HE IS LIKELY TO SUSTAIN BY REASON OF THE ACQUISITION, OR A REASONABLE RETURN TO THE OWNER ON THE CAPITAL VALUE OF THE LAND NOT EXCEEDING SIX PER CENTUM OF THAT VALUE AS ASSESSED IN ACCORDANCE WITH THE PROVISIONS OF ,THE PRECEDING PARAGRAPHS WHICHEVER AMOUNT SHALL BE THE .";LESS 12. אלה הם אפוא עיקרי העקרונות לתשלום פיצויים: ראשית לכול, הערכת שווייה של קרקע תיעשה על-פי התמורה המשתלמת בעבור קרקע הנמכרת בידי מוכר מרצון לקונה מרצון. שנית, הערכת שווייה של הקרקע תיעשה כשווייה ביום פרסום ההודעה ברשומות על כוונת שר האוצר לרוכשה. ראו עוד ע"א 1841/90 רמיר - חברה קבלנית בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, תל-אביב [1]. אשר להפקעתה של זכות שימוש, מוסיף סעיף 12(ה) לפקודת ההפקעות וקובע מדד מיוחד לקביעת הפיצויים. 13. העקרונות שנקבעו בסעיף 12(ב) לפקודת ההפקעות באשר לתשלום פיצויים מיוסדים על הנחה (מפליגה) כי ביד אחת נוטלת הרשות נכס מקרקעין מפלוני וביד השנית משלמת היא לו את תמורתו. מכל מקום, הנחת-היסוד היא כי לא יעבור זמן רב למיום ההפקעה עד שהרשות תשקול על יד הבעלים את תמורת הנכס. ומה דין אם מיד בסמוך לאחר פרסום ההודעה ברשומות תופשת הרשות חזקה בנכס המקרקעין, אך פיצויים אין היא משלמת אלא לאחר זמן? הנכון הוא להתיר לרשות להחזיק בקרקע המופקעת; שלא לשלם לבעלים את תמורתה ובה בעת שלא לפצות את הבעלים על שנמנע ממנו מהשתמש בקרקע או בתמורתה? הפקודה הייתה ערה לאפשרות בלתי-משביעת-רצון זו, וכך הורתה אותנו בסעיף 13(1) לפקודת ההפקעות (בלשון המקור באנגלית): COMPENSATION 13. (1) WHERE THE HIGH COMMISSIONER HAS, IN" ,FOR LOSS OF PURSUANCE OF A NOTICE UNDER SECTION 7 RENTS ENTERED INTO POSSESSION OF ANY LAND, HE SHALL PAY COMPENSATION TO THE OWNER OF SUCH LAND AND TO ALL PERSONS ENTITLED TO ANY RIGHT OR INTEREST THEREIN FOR LOSS OF RENTS FOR THE PERIOD BETWEEN THE TIME WHEN THE HIGH COMMISSIONER SO ENTERED INTO POSSESSION AND THE TIME WHEN THE CONSIDERATION DUE FOR THE LAND UNDER AN AGREEMENT HAS BEEN PAID TO THE PERSON ENTITLED THERETO, OR COMPENSATION IN RESPECT OF SUCH LAND HAS BEEN PAID TO SUCH PERSON OR HAS BEEN PAID INTO COURT UNDER THE PROVISIONS OF THIS ORDINANCE, WHICHEVER IS :THE EARLIEST PROVIDED THAT, WHERE THE HIGH COMMISSIONER HAS MADE TO ANY CLAIMANT AN OFFER IN WRITING OF ANY SUM AS COMPENSATION IN RESPECT OF SUCH LAND, AND THE SUM AWARDED BY THE COURT TO THAT CLAIMANT OR ACCEPTED BY THAT CLAIMANT DOES NOT EXCEED THE SUM OFFERED, THE HIGH COMMISSIONER SHALL PAY COMPENSATION TO SUCH CLAIMANT FOR LOSS OF RENTS IN RESPECT ONLY OF THE PERIOD BETWEEN THE TIME WHEN THE HIGH COMMISSIONER ENTERED INTO POSSESSION AS AFORESAID AND THE TIME WHEN SUCH OFFER ."WAS MADE ובלשון התרגום הרשמי (הלא-כל-כך מוצלח): "פיצויים 13. (1) מקום שקנה שר האוצר החזקה בקרקע על אבדן כל-שהיא, בהמשך להודעה לפי סעיף 7, ישלם דמי- פיצויים לבעליה של אותה קרקע ולכל חכירה. בני-אדם הזכאים בזכות או טובת-הנאה כל-שהן בה, בשל אבדן דמי-חכירה לתקופה שבין הזמן, אשר בו קנה שר האוצר אחיזה כנ"ל, והזמן אשר בו שולמה השכירות, המגיעה על אותה קרקע לפי הסכם, לאדם הזכאי בה, או הזמן שבו שולמו פיצויים בגין אותה קרקע לאותו אדם או לבית-המשפט לפי קביעות הפקודה הזאת, הכול לפי המועד המוקדם יותר: בתנאי כי מקום שהציע שר האוצר בכתב לתובע כל-שהוא סכום כל-שהוא כפיצויים בגין אותה קרקע, והסכום שגמלו בית המשפט לאותו תובע, או שקיימו התובע ההוא, אינו עולה על הסכום המוצע, ישלם שר האוצר לאותו תובע-פיצויים בשל אבדן דמי-חכירה רק בגין התקופה שבין הזמן, שבו קנה שר האוצר אחיזה כנ"ל, והזמן שבו הוצעה אותה הצעה". פירוש (מקוצר): במקום בו תופשת המדינה חזקה במקרקע שהופקע, בלא שמשלמת היא לבעלים - בד-בבד עם התפישה - פיצוי בעבור זכויותיו, חייבת היא לשלם לבעלים דמי-חכירה למיום התפישה ועד ליום שבו משלמת היא לו את תמורת הקרקע. הוראת-חוק זו מקבילה להוראת-הפיצוי שבסעיף 12(ב) רישה לפקודה - מקבילה לה ומשלימה אותה. המחוקק מדמה הפקעתה של קרקע למכירתה של הקרקע, ועל-כן מורה הוא על שומת שווייה כבעיסקת מכירה ממוכר מרצון לקונה מרצון. כך הוא במקום שהקרקע נמכרת ותמורתה ניתנת לאלתר. ואילו במקום שהתמורה אינה משולמת לאלתר, מדמה המחוקק את תפישתה של הקרקע בידי המדינה - באין תשלום שווייה - לחכירתה של הקרקע מידי בעליה עד לתשלום הפיצוי בעבור הקרקע, ועל-כן מחייב הוא את המדינה לשלם לבעלים דמי-חכירה כאילו חכרה את הקרקע מבעליה. 14. נמצא לנו אפוא כי שני סוגי הוראות הם בפקודת ההפקעות לעניין פיצוי הבעלים. סוג הוראות אחד עניינו בפיצוי כשוויים של המקרקעין גופם, והוא "פיצוי-קרן" (או "פיצוי-הון"). לעניינו של פיצוי זה קובעת הפקודה כי חייבת היא המדינה לשלם לבעלים פיצוי כשוויים של המקרקעין ביום פרסום ההודעה על ההפקעה. סוג הוראות שני עניינו בפיצוי בעבור פירות שהמקרקעין מניבים: שוויים של המקרקעין במנהרת-הזמן. לעניינו של פיצוי זה קובעת הפקודה, כי במקום בו תופשת המדינה חזקה במקרקעין המופקעים בלא לשלם בד-בבד את תמורתם, חייבת היא לשלם לבעלים פיצוי בשל אובדן דמי-חכירה למיום התפישה ועד ליום תשלום הפיצוי. "פיצוי-קרן" מזה, "פיצוי-פירות" - הטפל לו - מזה. עד כאן - הוראותיה המפורשות של פקודת ההפקעות, אחת הוראת-הון ואחת הוראת-פירות. 15. עם גבור האינפלציה קמה ועלתה שאלה באשר להצמדתם של פיצויי-ההפקעה - פיצויי-הקרן ופיצויי-הפירות - לשינוי שחל בערך הכסף. אשר להצמדת פיצויי-הקרן: ההלכה קבעה מלכתחילה כי עניין הוא למחוקק לענות בו, וסירבה להורות על הצמדת פיצויי-הקרן למדד יוקר המחיה או לכל מדד אחר. בע"א 299/60 כצנשטיין נ' עירית רמת-גן ו-ערעור נגדי (פרשת כצנשטיין [2]), טען הבעלים כי יש לשום את הקרקע "לפי ערך הכסף ביום מתן פסק-הדין; שאם לא תאמר כן, נמצא הפיצוי אינו פיצוי כלל, באשר שווייו (כך) של הקרקע בשעת פרסום ההודעה נאכל בינתיים כולו או רובו או מקצתו על ידי ירידת ערך הכסף" (שם, בעמ' 2109). השיב על-כך השופט ח' כהן: "טענה זו יש בה שנינות ואין בה ממש: אילו רצה המחוקק לבטח את בעל המקרקעים מפני סיכוני הירידה של ערך הכסף, או להסמיך את בתי- המשפט לבטחו כך, לא היה דבר קל מלקבוע שהפיצויים יחושבו, או שמותר לחשבם, לפי מחירי השוק ביום מתן פסק-הדין; בקבעו שהפיצויים יחושבו לפי מחירי השוק ביום פרסום ההודעה, גילה כוונתו שסיכונה של ירידת ערך הכסף יהא סיכונו של בעל המקרקעים ולא סיכונה של המדינה...". כשאני לעצמי, סבורני כי ניתן היה לפרש את פקודת ההפקעות גם בדרך אחרת. אכן, הוראת סעיף 12(ב) לפקודת ההפקעות מורה כי יש להעריך את שווי הקרקע לעת פרסום ההודעה ברשומות, אך המשכה של ההוראה הוא כי כך יוערך שווי הקרקע "ובלי להביא בחשבון כל השבחה או עבודות שנעשו או שנבנו או שתעשינה או שתבנינה על אותה קרקע...". לשון אחר: בדברו בשווי הקרקע לעת פרסום ההודעה, התכוון החוק להורותנו כי בקביעת השווי לא יובא במנין כל שינוי שנעשה לאחר יום הפרסום. ואולם, כך ניתן לטעון, המחוקק לא נתכוון בהכרח להקפיא את שווי הקרקע לשווייה בממון לעת פרסום ההודעה. בין כך ובין אחרת, ההלכה קבועה ונטועה במקומה, וכהיום הזה לא יהיה זה ראוי כי נשנה ממנה. 16. הלכה שונה נקבעה לעניין פיצוי בגין דמי-החכירה שנמנעו מן הבעלים, כהוראת סעיף 13 לפקודת ההפקעות. בע"א 457/64 מנטל לבית ויסנשטרן ואח' נ' עירית פתח תקוה (פרשת מנטל לבית ויסנשטרן (הראשונה) [3]), נשאלה שאלה אם יש להעריך את אובדן דמי-השכירות על-פי שווייה של הקרקע משנה לשנה, או אם קנה-המידה קבוע הוא ועומד לכל התקופה כולה, על בסיס שיעור מסוים משווי הקרקע כפי שהיה ביום פרסום ההודעה על ההפקעה. בית-המשפט העליון קבע, מפי השופט לנדוי, כי דמי השכירות יוערכו כשווייה של הקרקע משנה לשנה, ושלא על בסיס קבוע, כשווייה של הקרקע לעת הפקעתה. לאחר שהוא מציג את ההלכה באשר לתשלום פיצוי בעבור ההפקעה, תוך קיבוע שווייה של הקרקע ליום פרסום הודעת ההפקעה, ממשיך השופט לנדוי ואומר כך (שם, בעמ' 546): "...לא כן הדין לגבי הפיצוי הנוסף הקבוע בסעיף 13: כאן עילת הפיצוי היא חלוף הזמן מתפיסת החזקה על-ידי הרשות הרוכשת ועד לתשלום הפיצוי בעד רכישת הבעלות. בתקופת ביניים זו אין בעל הקרקע עוד נהנה מרכושו, אך מנטל החובות הכרוכות בבעלות, כגון תשלום מיסים על הקרקע, הוא טרם השתחרר כליל. מדוע יהיה הפיצוי על הפסד נוסף זה מוגבל גם הוא בצורה מלאכותית לשווי הישן, בזמנים של ירידת ערך הכסף?...()אין מניעה לכך שננקוט קנה מידה ריאלי וצודק של דמי השכירות כפי שהם משתנים משנה לשנה...". ראו עוד: ע"א 254/68 עירית פתח תקוה נ' מנטל לבית ויסנשטרן ואח' וערעור שכנגד (פרשת מנטל לבית ויסנשטרן (השנייה) [4]), בעמ' 906; ע"א 782/88 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ ואח' נ' הסוכנות היהודית לארץ-ישראל (פרשת מסד [5]), בעמ' 630). לעניין דמי-החכירה האבודים שלפי סעיף 13 לפקודה, יש אפוא "הצמדה" לשווי הקרקע מעת לעת. לעומת-זאת, אין הצמדה של דמי-החכירה האבודים למיום התגבשותה של הזכות ועד היום שבו משתלם הפיצוי לבעלים. עד כאן - באשר להצמדת הפיצויים המשתלמים על-פי פקודת ההפקעות. 17. ומה באשר לריבית? כאן הייתה דרכה של ההלכה שונה, ומראשית נקבע כי זכאי הוא הבעלים לריבית על פיצויי-ההפקעה: למיום תפישת החזקה בקרקע ועד ליום תשלום הפיצוי. ובלשונו של השופט ח' כהן בע"א 212/59 רשות הפיתוח נ' אל-דיב (פרשת אל-דיב [6]), בעמ' 2145: "הלכת המשפט המקובל היא שכשרשות מוסמכת תופסת קרקע שהופקעה לצרכי ציבור, רואים את פיצויי ההפקעה כאילו היה מחיר במכר, ואת הרשות כאילו היתה קונה, ואת תובע הפיצויים כאילו היה מוכר; וקונה תמיד חוייב לשלם ריבית על המחיר מן הזמן בו נטל את החזקה בממכר...". שם, בעמ' 2146: "נמצא שאמנם טעמים של צדק ויושר הם המונחים ביסוד הלכה זו...". ובהמשך, בעמ' 2147: "התוצאה היא שיש לפסוק ריבית על פיצויי הפקעה למיום נטילת החזקה במקרקעים...". ומה יהא שיעורה של הריבית? לעניין זה אמרו בתי-המשפט ללמוד היקש מהוראת סעיף 12(ה) לפקודה - המדברת בהפקעת זכות חכירה - והעמידו את הריבית על שיעור של 6% לשנה. וכדברי השופט ח' כהן בפרשת אל-דיב [6] (שם, בעמ' 2147): "...ונשאלת השאלה הנוספת - מה שער הריבית הראוי בכגון דא. בשאלה זו מצינו סמוכין מפורשים בפקודה עצמה. סעיף 12(ה) קובע כי בבוא בית-המשפט להעריך את דמי-החכירה שיש לשלם בעד חכירת הקרקע, יעריך דמי-חכירה אלה שיהא בהם משום הכנסה הוגנת לבעלים מן השווי היסודי של הקרקע, ובלבד שלא יעלו על ששה אחוזים למאה מאותו שווי. נמצא כי בשעה שהזכות המופקעת היא זכות שימוש בקרקע, להבדילה מזכות בעלות, הפיצוי המגיע לבעלים אינו יכול לעולם לעלות על ששה אחוזים מערך הקרקע; ומאחר וכל החיוב בריבית אינו בא, כאמור, אלא לפצות את הבעלים בעד השימוש בקרקע מיום תפיסתה ועד יום תשלום מחירה, הרי דייו לדבר הבא מן הדין להיות כנדון; וההגבלה לששה אחוזים האמורה בהפקעת זכות החכירה חלה ביתר שאת בהפקעת זכות הבעלות, כשנוסף על פיצוי בעד השימוש יקבלו הבעלים גם פיצוי בעד הרכישה". ראו עוד: ע"א 114/70 מדינת ישראל נ' קיסין ואח' [7]; ע"א 78/74 מוצרי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים [8], בעמ' 429-430. 18. שמא מרוב ענפים ועלים ייסתר העץ מעינינו, נסכם את דברינו עד כה וכך נאמר: קרקע שהופקעה בידי המדינה, זכאי הבעלים לפיצויים (פיצויי-קרן) כשווייה של הקרקע לעת פרסום ההודעה. פיצוי זה אינו זוכה להצמדה, אך צובר הוא ריבית (פיצויי-פירות) בשיעור של 6% לשנה. כן מורה אותנו הפקודה, כי למיום תפישת החזקה בנכס המופקע ועד ליום תשלום הפיצוי, זכאי הוא הבעלים לפיצוי (פיצויי-פירות) בשל אובדן דמי-חכירה. חישובם של דמי-החכירה האבודים ייעשה על-פי שווייה של הקרקע המופקעת משנה לשנה, אך חוב או חובות אלה עצמם אין הם צמודים למדד (או לכל מודד אחר). 19. השאלה הבאה תתייצב על דרכנו כמו-מאליה: מה הוא היחס בין אותו פיצוי-פירות סטטוטורי בגין אובדן דמי-חכירה לבין פיצוי-הפירות ההילכתי של ריבית על פיצויי-ההפקעה? האם מצטברים הם זה-לזה? האם חלופיים הם זה-לזה ומוציאים הם זה-את-זה? על כך השיבה ההלכה תשובה ברורה ומפורשת. בפרשת מנטל לבית ויסנשטרן (הראשונה) [3], תבעו הבעלים ריבית על פיצויי-ההפקעה (למיום תפישת החזקה ועד ליום תשלום הפיצויים), ובנוסף לה אובדן דמי-חכירה כהוראת סעיף 13 לפקודת ההפקעות. בית-המשפט קבע כי שני סוגי פיצויים אלה חלופיים הם זה-לזה, וכך אמר השופט לנדוי (שם, בעמ' 546): "...לא אוכל להסכים לטענת בא-כוח המערערים שמגיעה לו גם ריבית על הקרן מיום פרסום ההודעה לפי סעיף 5 של הפקודה, וגם הפיצוי הנוסף לפי סעיף 13. ב-ע"א 212/59, פד"י, כרך יד, ע' 2141 [פרשת אל-דיב [6] - מ' ח'], הוחלט על-ידי בית-משפט זה שלבעל קרקע מופקעת מגיעה ריבית בשיעור 6% לשנה מיום נטילת החזקה בקרקע עד ליום מתן פסק-הדין הקובע את הפיצויים, והטעם לדבר כי 'כל החיוב בריבית אינו בא... אלא לפצות את הבעלים בעד השימוש בקרקע מיום תפיסתה ועד יום תשלום מחירה...' ... הסעיף 13 של הפקודה לא נזכר שם, אבל למעשה יוצא שהריבית באה לפצות את הבעלים על אותו הפסד שעליו מדובר בסעיף 13, ועל כן צדק השופט המלומד בסרבו לזכות את המערערים בשני מיני הפיצויים (ריבית והפיצוי על יסוד סעיף 13) גם יחד. יוצא מזה שהמערערים זכאים לבחור להם את הפיצוי הגדול שבין שניהם". ראו עוד: ע"א 272/59, 280 מרכז וולובלסקי בע"מ ואח' נ' מרכז החרש והאומן בע"מ ואח' ו-ערעור נגדי [9], בעמ' 1307; פרשת מסד [5], בעמ' 640. הלכה זו עומדת איתנה על רגליה והגיונה הפנימי אינו ניתן לערעור. בעלים זכאי לפיצוי בגין קרקע שנלקחה ממנו (פיצויי-קרן) ובגין השימוש בקרקע שנלקח ממנו (פיצויי-פירות), מאז נתפשה החזקה בקרקע ועד שזוכה הוא לקבל את פיצויי-הקרן. פיצויי-הקרן נקבעים לפי שווייה של הקרקע לעת פרסום ההודעה על הפקעתה, ודבר-ההלכה הוא (לפירושה של פקודת ההפקעות) כי פיצויים אלה אינם זוכים להצמדה. באשר לפיצויי-הפירות, לאלו נקבעו שתי דרכי-חישוב חלופיות: הדרך האחת נקבעה בפקודת ההפקעות גופה, ודרכה היא דרך דמי-החכירה האבודים. הדרך האחרת נקבעה בהלכה, ודרכה היא דרך הריבית. לשון אחר: דרך אחת היא הדרך שניתן לכנותה "הדרך הריאלית" - אם תרצה: "הדרך הקניינית" - וסימנה הוא: "קרקע בחזקת בעליה קיימת". כל עוד אין הבעלים זוכה בפיצויי-הפקעה, כמו שומר הוא על קשר אישי עם הקרקע. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי פיצויי-הפירות שהבעלים יזכה בהם יחושבו על-פי דמי-החכירה האבודים, דמי-חכירה שהם-עצמם יחושבו על-פי שווייה הריאלי של הקרקע משנה-לשנה. זו דרך החישוב ה"קלאסית", דרך החישוב שלפיה מפצים איכר על נטילת השימוש באדמתו. הדרך האחרת ניתן לכנותה "הדרך הפיננסית", והיא שיטת החישוב ה"מודרנית" לפיצויים. דרך חישוב זו עניינה הוא בחישוב פיננסי נקי, והקרקע המופקעת אינה משמשת בחישוב אלא כנתון חשבונאי בלבד. על-פי שיטת-חישוב זו, פרסום ההודעה על ההפקעה כמו מנתק את הקשר בין הבעלים לבין הקרקע. הקרקע כמו עוברת ממצב צבירה של קרקע למצב צבירה של כסף. מעתה ואילך יחסי הבעלים והרשות הם יחסים כספיים גרידא, וחובת הרשות לפצות את הבעלים היא כחובת חייב לנושהו. ומה חייב חייב לנושהו ריבית על הלוואה שקיבל, כן חייבת הרשות ריבית על פיצויי-ההפקעה שלא שילמה לבעלים. זו הדרך הפיננסית. אכן, גם "הדרך הקניינית" לחישוב פיצויי- הפירות בונה עצמה על שווי הקרקע, אך להבדיל מ"הדרך הפיננסית" דרכה היא ב"זיקה קניינית" מתמדת לקרקע, כערכה משנה לשנה. משידענו כל אלה, אך פשוט הוא שהבעלים אינו זכאי לשני פיצויי-הפירות במצטבר, שהרי מעיקרם חלופיים הם זה לזה. שניהם אמורים לבטא את שווייה של הקרקע במנהרת-הזמן - למיום תפישת החזקה בקרקע ועד ליום תשלום הפיצוי - וממילא חלופיים הם זה-לזה. הבעלים זכאי לגבוה מבין שני סוגי פיצויים אלה, אך אין הוא זכאי לשניהם גם-יחד. פיצוי בגין עיכוב תשלומים של פיצויי-הקרן יכול וראוי שיינתן פעם אחת בלבד. ואנו נשמור את הדברים. 20. דבר אחרון בעניין דברינו עתה: דיברנו על ריבית המיתוספת לפיצויי-הקרן; על ריבית המיתוספת לדמי-החכירה האבודים - או ריבית המיתוספת לריבית המיתוספת לפיצויי-הקרן - לא דיברנו. אין רמז לריבית-על-ריבית, לא בפקודת ההפקעות גופה ולא בהלכה שפירשה את הפקודה. אנו לא נחדש עתה מה שלא נתחדש עד כה. אם כך ככלל, לא-כל-שכן לאחר השינויים שנתחוללו בחקיקה כפי שנעמוד עליהם בסמוך. קדקוד שני: חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור 21. דיברנו עד-כה בפקודת ההפקעות, הקדקוד האחד במיתווה הנורמטיבי שלענייננו. נעבור עתה ונדון בקדקוד השני, הוא החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (להלן נכנה אותו - החוק המתקן). 22. שנים רבות התנהל נושא פיצויי-ההפקעה על דרך פקודת ההפקעות ובנותיה בלא התערבות המחוקק. גם החוק המתקן, במקורו, לא נתן דעתו לענייננו. החוק המתקן במקורו נסב אך על שיעורי הפקעה מותרים בלא לשלם פיצויים תמורת ההפקעה. אלא שעליית מדד המחירים לצרכן והאינפלציה המתגברת והולכת עשו את שלהם. הוספת ריבית (בלי הצמדה) בשיעור 6% לשנה לא הייתה אלא בבחינת לעג לרש, וגם פסיקת ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית, תשכ"א-1961 - כנוסחו (וכשמו) אותה עת - לא היה די בה (השוו: פרשת כצנשטיין [2], בעמ' 2113). שיטת הפיצויים בעבור הפקעת מקרקעין לא עוד צלחה, ובעלים שנכס מקרקע שלו הופקע מידו לא זכה לקבל את שראוי היה לקבל. בתי-המשפט היו ערים לעוול שנגרם לבעלי מקרקעים מופקעים, אך ידם קצרה מהושיע. כך, למשל, בע"א 226/62 בנינסון ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה [10], ביקש בעל קרקע שהופקעה כי ישומו את שווייה של הקרקע במועד מאוחר מיום פרסום הודעת ההפקעה. בית-המשפט דחה בקשה זו, ואמר השופט ויתקון (בעמ' 2358): "ברור שבדרך זו [שומה ליום ההפקעה - מ' ח'] מגיעים אנו לשווי של קרקע, שאבד עליו כלח מזמן, ואולי יש להצטער על כך שנבצר מבית-המשפט להמתיק את הגזירה... אך כידוע, אין בעיית ירידת ערך הכסף ניתנת לפתרון על-ידי פרשנות, שאין בינה ובין רוח החוק ומטרותיו ולא כלום... ירידת ערך הכסף... אינה מן השיקולים שחוק זה [פקודת ההפקעות - מ' ח'] מביא בחשבון, ואף אנו אין אנו רשאים להתחשב בה". ואמר השופט לנדוי, בע"א 57/73 יוסף ואח' נ' מדינת ישראל [11], בעמ' 490: "...תהיה דעתנו אשר תהיה על מידת הצדק שבהסדר התחיקתי הקיים - וגם לדעתי הצדק הוא מן ההסדר הזה והלאה - ידינו כבולות על-ידי נוסח החוק עד כדי כך ששום מאמץ פרשני לא יועיל להתיר את הכבלים". 23. עיקר הפגם בדין היה אפוא זה, שבעלים של קרקע מופקעת זכו לקבל פיצויי-הפקעה כערכה ההיסטורי של הקרקע - בלא כל הצמדה - וכך בשוק שערך המטבע בו יורד והולך בקצב גובר והולך. כך נמשכו הדברים והלכו עד לתיקון שנעשה בחוק המתקן, והוא החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 2), תשל"ז-1977 (להלן - תיקון מס' 2). תיקון זה בא בעקבות הצעת-חוק פרטית של חבר-הכנסת משה נסים (הצעת חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), תשל"ו-1975; ד"כ 75 (תשל"ה) 2049), ובעקבות החלטת ממשלה בנושא הגדלת פיצויי-הפקעה על דרך הצמדה מסוימת של הפיצויים והוספת ריבית עליהם (ראו "הודעה בדבר תשלום פיצויים בשל רכישת זכויות במקרקעין", י"פ תשל"ו 292, מיום 24.10.1975). מטרת תיקון מס' 2 הייתה (כלשון הצעת החוק של חבר-הכנסת נסים, הצעת חוק שתיקון מס' 2 נמשך ממנה): "להבטיח כי בעת התשלום יהיו הפיצויים מתאימים לערך הכסף ביום התשלום ולא ביום ההפקעה" (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), בעמ' 49). 24. תיקון מס' 2 לחוק המתקן עבר כמה וכמה שינויים מאז נחקק בשנת 1977 ועד הנה, ועיקרי השינויים (שלענייננו) יימצאו בחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 3), תשל"ח-1978 ובחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 8), תשנ"ה-1995. הוראת-הפיצוי העיקרית באה בסעיף 8 לחוק המתקן, וזו לשונה של ההוראה שמוסכם כי חלה היא על ענייננו (וככל שהיא לענייננו): "הצמדת 8. (א) נרכשו זכויות במקרקעין מכוח חוק רכישה פלוני, פיצויים ישולמו לבעל הזכויות פיצויים בסכום שווי הזכויות כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום ט' בניסן התשנ"ג (31 במרס 1993), וריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה מיום י' בניסן התשנ"ג (1 באפריל 1993) ואילך על שווי הזכויות בלבד...". למותר לומר שהמושג "חוק רכישה" כולל את פקודת ההפקעות. שלושה מרכיבים הם בפיצויי-הפקעה שלהם זכאי בעלים שמקרקעיו הופקעו מידו: אחד, פיצוי כשווי המקרקע ליום פרסום ההפקעה, והצמדת פיצוי זה למדד המחירים לצרכן (פיצויי-הון). שניים, תוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה עד יום 31.3.1993; ושלושה (והוא מרכיב שנוסף בתיקון מס' 8): תוספת ריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה לתקופה שמיום 1 באפריל 1993 (על שווי הזכויות בלבד). אלה הם אפוא השלושה: הצמדה; ריבית לא צמודה; וריבית צמודה. ראוי ליתן את הדעת לשני מרכיבי-משנה נוספים ואלה הם: אחד, הצמדת הפיצויים היא מיום פרסום ההודעה ברשומות על הכוונה לרכוש את המקרקע (כהגדרת מועד הרכישה בסעיף 3(1) לחוק המתקן). לשון אחר: תפישת הקרקע בידי המדינה אינה תנאי-יוצר בזכות. שניים, כי הריבית - הצמודה והבלתי צמודה - היא על "שווי הזכויות בלבד". הערה: תיקון מס' 8 לחוק המתקן פורסם בספר החוקים ביום 3.2.1995 (ס"ח תשנ"ה 107), היה זה לאחר שבית-משפט קמא פסק את פסוקו ובעוד ערעוריהם של בעלי-הדין תלויים ועומדים לפנינו. תחילתו של תיקון מס' 8 נקבעה למפרע, למיום 1.4.1993, והוא יום שאחרי שתי ההחלטות הראשונות ולפני ההחלטה השלישית. ואולם, כל אלה אינם לענייננו. הכול מסכימים כי תיקון מס' 8 חל על ענייננו במלואו (בשל הוראות סעיף 6(א) לתיקון מס' 8), ועל יסוד הנחה זו נמשיך בדיוננו. על היחס בין החוק המתקן לבין הוראות פקודת ההפקעות 25. לאחר קביעת הסדר הפיצויים בחוק המתקן, מצאנו עצמנו ובידינו שני הסדרים לפיצויי-הפקעה: אחד בפקודת ההפקעות ואחד בחוק המתקן. מה הוא היחס בין הסדר ראשון לבין הסדר אחרון? בשאלה זו נדון עתה. 26. הוראת סעיף 8 לחוק המתקן מעלה לפנינו הסדר כולל ומקיף לזכותו של בעלים לקבל פיצוי תמורת מקרקעים שהופקעו מידו: קרן לרבות הצמדה, ריבית לא צמודה וריבית צמודה. שני מרכיבי-המשנה משלימים את ההסדר להיותו הסדר כול-כולל. אין פלא בדבר אפוא, שהחוק המתקן ביקש לוודא כי לא תהיינה פרצות בהסדר, וכי מי שיחל במסע על דרכו של החוק המתקן יסיים את המסע על אותה דרך. כך, לדעתי, יש להבין את הוראת סעיף 13 לחוק המתקן (הוראה שהוספה בתיקון מס' 3 לחוק המתקן), ולפיה: "תנאי 13. תשלום פיצויים על פי חוק זה... מותנה בכך שבעל לתשלום הזכויות שנרכשו ויתר בכתב על כל תביעה פיצויים ותשלום הקשורים לרכישת הזכויות". לשון החוק ברורה ואינה נדרשת לפירושי-יתר: מי שנדרש להוראות החוק המתקן כדי לזכות בפיצויים בגין הפקעת קרקע, חייב לספק עצמו בהוראות אלו ושלא להידרש לכל תביעה ממקום אחר. ראו עוד והשוו: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 3), תשל"ח-1978. פירוש זה שלסעיף 13 לחוק המתקן יידרש אף בבחינת שורשיו ומקורו. כפי שציינו בדברינו למעלה, החליטה הממשלה עוד קודם תיקון מס' 2 לחוק המתקן, להצמיד (בתנאים מסוימים) פיצויי-הפקעה למדד המחירים לצרכן, אולם תנאי קבעה לזכות ההצמדה והוא, שהבעלים יוותר על כל זכות אחרת הקנויה לו. וכלשון סעיף 4 סיפה להודעה שפרסמה הממשלה (י"פ תשל"ו 292): "4. האמור בסעיפים 2 ו-3 [הצמדת שווי הזכויות בהגבלות מסויימות - מ' ח'] יחול על תשלום פיצויים בהסכמה או בפשרה; הוגשה תביעה לבית המשפט לקביעת שוויין של זכויות במקרקעין שנרכשו לפי הפקודה, או כל תביעה אחרת בקשר לרכישת זכויות אלה, ישולמו הפיצויים, בהתאם לבחירת התובע, לפי אחת משתי חלופות אלה: (1) שווי הזכויות במקרקעין, כפי שקבע בית-המשפט, בתוספת ריבית ותשלומים אחרים הקבועים בפקודה או בכל דין אחר; (2) שווי הזכויות במקרקעין, כפי שקבע בית המשפט, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית, בהתאם לאמור בסעיפים 2 ו-3. בחר התובע לקבל פיצויים כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן לפי חלופה (2), יהיה עליו לוותר בכתב על כל תשלום המגיע לו לפי הפקודה או לפי כל דין אחר בשל רכישת הזכויות במקרקעין" (ההדגשה שלי - מ' ח'). הנה-הינה אמה הרוחנית של הוראת סעיף 13 לחוק המתקן, וממנה נדע כי המסב אל שולחן אחד לא יו?ת?ר לאכול, להותיר ולברך, ולאחר מכן לקום מעל מושבו ולהסב ליד שולחן אחר לסעודה שנייה. החוק המתקן כמו מעמיד צומת, ומן הצומת מתפצלות דרכים חלופיות: דרך החוק המתקן ודרכים אחרות. בעלים שמקרקעיו הופקעו ובחר בדרך החוק המתקן - כך מורנו סעיף 13 לחוק המתקן - לא יוכל לחזור על עקביו וללכת בדרך אחרת אף-היא. דרך החוק המתקן מוציאה כל דרך אחרת. וניתן דעתנו לדבר: החוק המתקן לא ביטל מפורשות את הוראות הפקודה באשר לפיצויי-הפקעה. אומר הוא אך-זאת, שלא יינתן לפלוני להידרש גם להוראות החוק המתקן וגם לתביעות ולתשלומים אחרים "הקשורים לרכישת הזכויות". פירוש זה שלסעיף 13 לחוק המתקן נדרש אף מהגיונם של הדברים ומסברת חכמים. הצמדת פיצויי-ההפקעה והוספת ריבית וריבית צמודה - כדבר החוק המתקן - נועדו לפצות את הבעלים (ולו באורח חלקי) גם על הפקעת הקרקע, גם על העיכוב בתשלום פיצויי-ההפקעה. פיצויי-ההפקעה (פיצויי-הקרן) המוצמדים למדד אמורים לפצות את הבעלים על שווייה של הקרקע בחישוב ריאלי ליום התשלום. בכך זוכה הבעלים לפיצוי הולם בשל ירידת ערך הכסף ככל שהמדובר בשווייה של הקרקע. ואילו הריבית והריבית צמודת-המדד אמורות לפצות את הבעלים (למצער באורח חלקי) על הפסדי הפירות בשל עיכוב הכספים בידי הרשות (פיצויי-פירות). משזכה בעלים גם בפיצויי-קרן גם בפיצויי-פירות כדבר החוק המתקן, פשוט שאין הוא זכאי לפיצויי-קרן ולפיצויי-פירות נוספים. ודוק: לא אמרנו כי פיצויי-הפירות שהבעלים זוכה בהם יש בהם כדי לפצותו על כל "נזקי-הפירות" שהבעלים נושא בהם. ואולם לא בכך ענייננו עתה. ענייננו הוא בשאלה אם זכאי הוא בעלים לנזקי-קרן ולנזקי-פירות משני מקורות שלא תיאמו עצמם ביניהם. תשובתו של החוק היא בשלילה, ואנו נענה אחריו אמן. 27. נוסיף ונזכיר כי שאלה מעין-זו כבר עלתה לפני בתי-המשפט לעניין פירושה של פקודת ההפקעות. השאלה הייתה באשר ליחס בין תשלום ריבית על פיצויי-ההפקעה לבין תשלום דמי-חכירה אבודים על פיצויי-הפקעה שלא שולמו עם ההפקעה. הואיל ושני סוגי פיצויים אלה מכוונים - כל אחד מהם לעצמו - לפצות בעלים על עיכוב בתשלום פיצויי-ההפקעה, נפסקה הלכה כי בעלים שמקרקעיו הופקעו מידו זכאי רק לאחד משני סוגי פיצויים אלה. ראו פיסקה 19 לעיל, ופרשת מנטל לבית ויסנשטרן (הראשונה) [3], שם. הגיון הדברים דהתם הוא הגיון הדברים דהכא. 28. עד כאן - פרשת היחסים בין הוראותיו של החוק המתקן לבין הוראותיה של פקודת ההפקעה, והכול לעניינם של פיצויי-הפקעה. 29. דנו עד כה בשני קדקודים של משולש המיתווה הנורמטיבי: בקדקוד פקודת ההפקעות ובקדקוד החוק המתקן. על רקע זה של הוראות-הדין שלעניין, נציג את הכרעתו של בית-משפט קמא, ולאחר מכן נעבור ונדון בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין. תוך דיון זה נדון אף בקדקוד השלישי של המיתווה, הוא חוק פסיקת ריבית והצמדה. הכרעותיו של בית-משפט קמא וחילוקי-הדעות בין בעלי-הדין 30. כפי כבר שראינו למעלה, בשני נושאים אלה החליט בית-משפט קמא: בנושא הערכת שווייה של קרקע מופקעת (פיצויי-קרן) ובנושא פיצוי הבעלים על אובדן דמי-חכירה (פיצויי-פירות). אשר לפיצויי-הקרן: בית-המשפט זיכה את הבעלים בשווייה של הקרקע המופקעת לעת ההפקעה, וכמסתבר - בהצמדת השווי למדד המחירים לצרכן ובתוספת ריבית עד ליום התשלום, והכול כדבר סעיף 8 לחוק המתקן. בעקבות החלטה זו שילמה המדינה לבעלים, כסכום שאינו שנוי במחלוקת, את שווי הנכס לעת ההפקעה, ובנוסף לו הפרשי-הצמדה וריבית למיום ההפקעה ועד ליום התשלום - הכול לפי הוראות-הדין החל. כן זיכה בית-משפט קמא את הבעלים בפיצוי על אובדן דמי-חכירה - לפי שווייו המשתנה של הנכס המופקע, משנה לשנה - למיום תפישת החזקה בנכס ועד ליום תשלום הפיצויים. עוד קבע בית-משפט קמא, כי שיעורם של דמי-החכירה האבודים יהיה 5% לשנה משווייה המשתנה של הקרקע, וכי על פיצוי זה יחולו הוראות חוק הריבית. פיצוי זה האחרון זכה בו הבעלים על-פי הוראת סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות. בעניין זה דחה בית-המשפט את טענת המדינה כי הוראת סעיף 13 לפקודת ההפקעות בטלה ועברה מן העולם - מכללא - עם הסדר פיצויי-ההפקעה לפי החוק המתקן. אם ירדתי לסוף דעתו של בית-המשפט, החלטתו הייתה כי הבררה נתונה בידי הבעלים: רצה, תובע הוא פיצויים לפי החוק המתקן; רצה, תובע הוא פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים כאמור. הבעלים זכאי אמנם לשני סוגי הפיצויים, אך השניים חלופיים הם זה-לזה ואין הם מצטברים זה-על-זה. באי-כוח בעלי-הדין - שניהם כאחד - סוברים אחרת, שלדעתם פסק בית-המשפט לבעלים שני סעדים אלה במצטבר. כפי שכבר הערנו, אין צורך שנכריע בין הגירסאות השונות. 31. בראשית טיעוניה לפנינו דבקה המדינה בעמדתה כי החוק המתקן האביד וביטל מכללא את הוראות סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות (דמי-חכירה אבודים), אך במהלך הדברים חזרה בה מטיעונה זה. הנחת-היסוד שלפנינו היא אפוא זו, שסעיף 13 לפקודת ההפקעות חי-וקיים (ראו והשוו: פרשת מסד [5], בעמ' 640 מול אות השוליים ג). השאלה אינה אלא מה זכויות מקנה סעיף 13 זה, ומה היחס בין הוראות הפיצוי בפקודת ההפקעות (לרבות ההוראה שעניינה דמי-חכירה אבודים) לבין הוראות הפיצוי שבחוק המתקן. על שני אלה נחלקים לפנינו בעלי-הדין: אחד, על פירושה ועל תחום התפרשותה של הוראת סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות, ושניים, על היחס בין הוראות הפיצוי בחוק המתקן לבין אלה שבפקודת ההפקעות. נעבור עתה ונדון בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי-הדין. הזכאי הוא בעלים לדמי-חכירה לפי סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות בנוסף לפיצוי לפי החוק המתקן? 32. טוען הבעלים, כי זכאי הוא לפיצויי-הפקעה לפי הוראותיו של החוק המתקן, ובנוסף להם זכאי הוא לפיצויים בגין דמי-חכירה אבודים כהוראת סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות (בהצמדה מלאה ובתוספת ריבית מדי שנה בשנה). המדינה כופרת בטענה זו. לגירסתה, רשאי הוא הבעלים לבחור בין דרך הפיצויים שבפקודת ההפקעות לבין דרך הפיצויים שבחוק המתקן, אך משבחר באחת הדרכים וזכה בפיצויים על-פיה, שוב אין בכוחו לחזור אל הדרך האחרת. הדרכים חלופות הן זו-לזו ומוציאות הן זו-את-זו. המדינה אף כופרת בטענת הבעלים באשר לפירושו של סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות. 33. משהצגנו חילוקי-דעות אלה, נדע את ההכרעה הראויה. דיברנו בה למעלה, ובאריכות. ואמנם, כפי שראינו והסברנו, מציג הדין לפנינו שתי שיטות חלופיות לפיצוי בעלים שמקרקעיו הופקעו: זו שיטה שבפקודת ההפקעות וזו שיטה שבחוק המתקן. כל אחת משיטות אלו הולכת בדרכה שלה, בנויה היא על יסודותיה-שלה, וחלילה לנו מערב מין-בשאינו-מינו. שיטה ראשונה - זו שיטתה של פקודת ההפקעות - מיוסדת על פיצוי בשווייה הנומינלי של הקרקע המופקעת, ובנוסף לו ריבית נומינלית או דמי-חכירה אבודים בערך נומינלי (כשווייה של הקרקע משנה לשנה). זו הלכה שנקבעה וזה הדין. שיטה שנייה - זו שיטה שלפי החוק המתקן - מיוסדת על פיצוי כשווייה הצמוד של הקרקע המופקעת, ובנוסף לו ריבית נומינלית וריבית צמודה (חלקית). הבררה באיזו דרך ילך היא לבעלים (ראו עוד: פרשת מסד [5], בעמ' 641), אך משבחר לילך בדרך אחת ולסופה זכה בפיצוי, שוב אין הוא מותר להסב פניו לאחור ולילך בדרך השנייה אף-היא. זו הוראת סעיף 13 לחוק המתקן וכך מחייב הגיון הדברים. כל הדרכים מוליכות אל פסגת-ההר, ומשהגענו אל הפסגה - בדרך זו או בדרך אחרת - תמה ונשלמה המלאכה. 34. כך אף פסק בית-המשפט בע"א 753/80 כנפי נ' מדינת ישראל (פרשת כנפי [12]). המערערות קיבלו פיצויי-הפקעה על-פי החוק המתקן (לרבות הפרשי-הצמדה וריבית), והוסיפו ותבעו דמי-חכירה אבודים על-פי הוראת סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות. בבוחנו טענה זו, נדרש השופט בייסקי לבדיקת היחס בין הוראות החוק המתקן לבין הוראת סעיף 13 לפקודת ההפקעות, ולעניין זה כך אמר (בפיסקה 8 לחוות-דעתו): "8. אמנם לא ביטל המחוקק במפורש את הסעיף 13 לפקודה; אך האם פירוש הדבר כי כעת, לאחר שמפוצה בעל הקרקע שהופקעה הן בערך המוצמד של שווייה והן בריבית על עיכוב הכספים, הוא זכאי גם לדמי חכירה מכוח הסעיף 13? נראה לי כי התשובה השלילית מתבקשת על דרך של קל וחומר: מה קודם היות הסעיף 8 לחוק המתקן בנוסחו הנוכחי, כשנאלץ הנפגע להסתפק בריבית של 6% בלבד כפיצוי על פגעי האינפלציה ועל עיכוב כספו, והוא לא היה זכאי הן לריבית והן לדמי חכירה, כפי שנקבע בהלכת ויסנשטרן... - כעת לאחר שנקבע מנגנון חדש המפצה אותו בנפרד על כל אחד (כך) מפגיעות אלה, על אחת כמה וכמה... ...ההוראות החדשות לפי סעיף זה [סעיף 8 לחוק המתקן - מ' ח'] קבעו מנגנון חדש, המתקן העיוותים שהיו קיימים, ואין לייחס למחוקק שהותיר עוד תביעה של דמי חכירה, כאשר במקום פיצוי זה שהיה טוב בשעתו, ולבסוף נתגמד, הוא קבע הפרשי הצמדה ורבית, על מנת להיטיב עם בעל הקרקע שיקבל פיצוי נאות על כל פגיעות ההפקעה. ואף שבדרך כלל לא בנקל ימצא בית-המשפט כי חוק או סעיף מסעיפיו אין לו יותר נפקות, הרי לא ימנע מכך כאשר מכוח חוק מאוחר יותר עולה בעליל שההוראה הקודמת עברה מהעולם. לאור האמור לעיל נראה לי כי ההוראות שבסעיפים 8 ו-9 של החוק המתקן בנוסחם הנוכחי, שוב אינם מותירים במרבית המקרים של הפקעת בעלות אפשרות להיזקק לתביעת דמי חכירה מכוח הסעיף 13 לפקודה - ומנגנון הפיצוי החדש בא במקומו. ומשקיבלו המערערות הפיצוי (שווי הזכויות, דמי הצמדה ורבית) מכח החוק המתקן - לא נותרה להן כל תביעה נוספת...". חד וחלק: מי שקיבל פיצויי-הפקעה לפי החוק המתקן, אינו זכאי להוסיף ולקבל פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים אף-הם. זו הוראת סעיף 13 לחוק המתקן, זה הגיון הדברים; זו ההלכה. 35. דעתי היא אפוא זו, שיש לדחות את תביעת הבעלים לזכות בפיצויים לפי החוק המתקן ולפי פקודת ההפקעות גם-יחד. הבחירה היא בידי הבעלים, אך משקיבל (או יקבל) פיצוי לפי סדר דין אחד, לא יהיה זכאי לקבל פיצוי - מלא או חלקי - לפי סדר דין אחר אף-הוא. הזכאי הוא בעלים לפיצויי-קרן לפי החוק המתקן, ובנוסף להם לפיצויי-פירות לפי פקודת ההפקעות בצירוף להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה? 36. מוסיף הבעלים וטוען: גם אם אמרנו כי בעלים אינו זכאי לפיצויים מלאים לפי החוק המתקן (פיצויי-קרן ופיצויי-פירות גם-יחד) ובנוסף להם לדמי-חכירה אבודים (בהצמדה ובריבית) לפי פקודת ההפקעות, הנה זכאי הוא לוותר על הריבית הקבועה בחוק המתקן, ותחתיה לקבל דמי-חכירה אבודים לפי פקודת ההפקעות (בהצמדה ובריבית). לשון אחר: זכאי הוא הבעלים לקבל פיצויי-קרן לפי החוק המתקן; לוותר על פיצויי-פירות (קרי: פיצויי-ריבית) שלפי החוק המתקן; ולקבל פיצויי-פירות - קרי: דמי-חכירה אבודים - לפי פקודת ההפקעות. זכאי הוא הבעלים לעשות מעין פלגינן דיבורא: קרן ייטול ממקום אחד (מן החוק המתקן) ופירות ייטול ממקום אחר (מפקודת ההפקעות). טעם הדבר (לטענת הבעלים): הריבית שלפי החוק המתקן נועדה לשקף הפסדי פירות על קרן-פיצויי-ההפקעה, וכמותה דמי-החכירה האבודים נועדו אף הם לשקף הפסדי פירות על קרן-פיצויי-ההפקעה. כל שמבקש אני, כך טוען הבעלים, אינו אלא להמיר הפסדי פירות לפי שיטת פיצוי אחת (שיטת דמי-החכירה האבודים) בהפסדי פירות לפי שיטת פיצוי אחרת (שיטת הריבית על-פי החוק המתקן), ולהמרה זו, למצער, אני זכאי. עד כאן חלקה הראשון של הטענה. המשכה של הטענה הוא - ובהמשך זה עיקר - שהפיצוי בגין דמי-החכירה האבודים אמור להיות צמוד למדד המחירים לצרכן ונושא ריבית, הכול כדברו של חוק פסיקת ריבית והצמדה. 37. טענה זו אינה מקובלת עליי, ומאותם טעמים עצמם שהעלינו למעלה באשר לטענתו הראשונה של הבעלים. כל אחת משתי שיטות הפיצוי המציגות עצמן לפנינו - זו שבפקודת ההפקעות וזו שבחוק המתקן - הינה מעשה מיקשה, בבחינת "קחני או עוזבני". אין אנו מורשים לדלג משיטה לשיטה - משל היינו עז-הרים המדלגת מסלע-אל-סלע - וליטול מכל שיטה אותו רכיב הנוח לנו בצירוף נסיבות זה או אחר. בחירה בשיטה אחת מבין השתיים היא בחירה מונוגמית, והעיקרון הקובע הוא שאין נוטלים מכאן ומכאן. הריבית הקבועה בחוק המתקן והמיתוספת לקרן פיצויי-ההפקעה המוצמדים, הינה איבר בגוף הפיצוי הכולל, ואין היא ניתנת לניתוק או להפרדה מפיצויי-הקרן. ובלשונו של השופט לנדוי בד"נ 1/79 רוזן ואח' נ' עיריית חיפה [13], בעמ' 320-321: "סבורני, שיש לקרוא בסעיף 8(א), שהוסף בתיקון מס' 2. של החוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, את עניין הריבית של 4% כ'צמוד' אל עניין ההצמדה, כי כך נאמר שם במפורש: שסכום הפיצויים ישולם, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, 'בתוספת ריבית לא צמודה בשיעור של 4% לשנה...'". ראו עוד דברי השופט שמגר, שם, בעמ' 323, ודברי השופט ש' לוין, שם, בעמ' 324; ע"א 562/77, המ' 334/78 מדינת ישראל נ' נאות התמרים, חברה בע"מ ואח' (פרשת נאות התמרים [14]). 38. משנמצא לנו כי שתי שיטות הפיצוי הינן חלופיות זו-לזו, שוב אין צורך כי נוסיף ונדון בטענתו של הבעלים כי זכאי הוא - בנוסף לשווייה הצמוד של הקרקע המופקעת - לא רק לדמי-חכירה אבודים בערכם הנומינלי אלא בשוויים בהצמדה ובתוספת ריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה (להלן נכנה חוק זה - חוק הריבית). נוסיף עם זאת ונאמר כך: גם אם אמרנו שהבעלים זכאי לקבל - כפיצויי-פירות - דמי-חכירה אבודים תחת הריבית שלפי החוק המתקן - ולא אמרנו כן - לא נסכים לטענתו כי זכאי הוא להחיל על פיצוי זה את חוק הריבית. השוואת הריבית שלפי חוק הריבית לריבית שלפי החוק המתקן, מעלה כי הפיצוי לפי חוק הריבית גבוה מהפיצוי לפי החוק המתקן: הן מבחינת שיעור הריבית הצמודה - 4% לפי חוק הריבית כנגד 1.5% לפי החוק המתקן; הן מבחינת תקופת הריבית הצמודה: תקופת הריבית לפי חוק הריבית היא למיום היווצר החוב בעוד שלפי החוק המתקן ניתנת ריבית צמודה רק החל ביום 1.4.1993, והן מבחינת הצטברות הריבית. על רקע דברים אלה, נעמוד אנו ונשאל: משקבע המחוקק בחוק המתקן שיטת-פיצוי מורכבת שקבע, היעלה על הדעת כי התיר לנו לפרק את החבילה לקרן לעצמה ולפירות לעצמם? הנקבל כי הותר לנו ליטול קרן מן החוק המתקן ופירות מפקודת ההפקעות, ועל דרך זה נאפשר לבעלים לזכות בפיצויי-פירות גבוהים מאלה שקבע מפורשות ומפורטות בחוק המתקן? על דעתי אין הדבר מתקבל. אציע אפוא לדחות את טענתו זו של הבעלים. הזכאי הוא בעלים לקבל פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים לפי פקודת ההפקעות ולהחיל עליו את חוק הריבית? 39. מוסיף הבעלים ואומר לנו כך: אם תידחינה שתי טענותיי הראשונות, אני מעלה טענה שלישית, חלופית, לעניין פיצוי המגיע לי בגין דמי-חכירה אבודים. וזו היא טענתי: אני מוותר על פיצוי לפי החוק המתקן - על פיצויי קרן ועל פיצויי-ריבית כאחד. אני מוסיף ומוותר גם על פיצויי-קרן (נומינליים) לפי פקודת ההפקעות (נזכור כי קרן זו הפכה ממילא ללא-כלום). בה-בעת אני תובע לעצמי - ובזכות - פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים לפי סעיף 13 לפקודה. ועוד אני תובע - גם זאת בזכות - כי אותם דמי-חכירה אבודים, יוחל עליהם חוק הריבית, הכולל, כידוע, הצמדת הפיצוי ועליו ריבית צמודה. פירוש טענת הבעלים הוא אפוא זה: כהוראת סעיף 13 לפקודת ההפקעות כפי שפורשה בהלכה, יש לחשב את הפיצוי בגין דמי-החכירה האבודים לפי ערכה המשתנה של הקרקע, מדי שנה בשנה. על פיצוי זה יש להחיל את חוק הריבית, המזכה את הבעלים בהצמדה למדד ובריבית צמודה אף היא, כשיעורה מעת לעת. למותר לומר כי דרך חישוב זו תיתן בידי הבעלים פיצוי רב על הפיצוי שהוא זכאי לו על-פי החוק המתקן. לא תמיד כך הוא. בענייננו כך הוא. למותר לומר שהמדינה כופרת בזכות זו של הבעלים. לא עוד, אלא שלטענתה (טענה שלא פורטה) עשוי הבעלים לזכות על דרך חישוב זו בפיצוי הגבוה פי שלושה מהפיצוי שהוא זכאי לו על-פי החוק המתקן. 40. עד שנבוא לדון בטענת הבעלים לגופה, הבה נאתר את תחום המחלוקת בין בעלי-הדין. הכול מסכימים כי הבררה נתונה בידי הבעלים, וכי ברצותו זכאי הוא לבחור במסלול הפיצוי הקבוע בפקודת ההפקעות. עוד נסכים, כי מסלול פיצוי זה - כהוראת סעיף 13 לפקודת ההפקעות כפי שפורשה בהלכה - מזכה את הבעלים בפיצוי בגין דמי-חכירה אבודים כערכה המשתנה של הקרקע מדי שנה בשנה. השאלה שבמחלוקת אינה אלא אם זכאי הוא הבעלים להחלת חוק הריבית על הפיצוי בגין אותם דמי-חכירה אבודים. הכרעה זו תיגזר מתוך ניתוחה של המאטריה בכללותה, ומפירושו של חוק הריבית. נאמר בתחילה מלים אחדות על הנושא בכללותו, ולאחר מכן נפנה עצמנו לפירושו של חוק הריבית. 41. ראשית לכל נאמר, כי ריח חריף של מוזרות נודף מטיעונו זה של הבעלים. מוזרות זו מקורה בהתפתחותה ההיסטורית של חקיקת הפיצויים בענייננו. הנה-כי-כן, נמצא להם לבתי-המשפט ולמחוקק - בסדר כרונולוגי זה - כי פקודת ההפקעות כלשונה עשתה עוול למי שקרקע הופקעה מידו: קרקע ניטלה מבעליה ופיצוי הוגן לא ניתן לו. בראשית עשו בתי-המשפט כיכולתם להקלת הנטל (כגון, על דרך פירושה של הוראת סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות), ובהמשכו של התהליך, משראה המחוקק את הדין כי-רע, חוקק את תיקון מס' 2 לחוק המתקן. תיקון זה עקבו אותו תיקונים נוספים, ועיקריים שבהם תיקון מס' 3 ותיקון מס' 8. לסופם של דברים נקבעה נוסחה חדשה לפיצוי הבעלים והיא זו הרשומה בסעיף 8 לחוק המתקן. נוסחה זו שנקבעה היא נוסחה כול-כוללת, וזו הדרך שנראתה למחוקק כדרך ראויה לפיצוי הבעלים. אכן, החוק המתקן לא ביטל מפורשות את מסלול הפיצוי שנקבע בפקודת ההפקעות, ועל-כן קבעה ההלכה כי יכול וזכאי הוא הבעלים לבחור במסלול הפיצוי של החוק המתקן, או, לרצונו, במסלול הפיצוי של פקודת ההפקעות. ואולם קביעה משפטית זו לא היה בה כדי לטוח את עינינו מראות כי מסלול פקודת ההפקעות היה כגוף חסר רוח-חיים וככלי אין-חפץ-בו. אכן, מטעם זה גופו נעשו התיקונים בחוק המתקן, ונקבעה בו נוסחה לפיצוי הבעלים כפי שנראה ראוי למחוקק. על רקע כל אלה, הצעת הבעלים כי נידרש להוראת סעיף 13 לפקודת ההפקעות - והצעה זו, כשהיא לעצמה, הצעה לגיטימית היא - אך כי נוסיף ונחיל עליה את חוק הריבית, נראית בעינינו דרך עקלקלות. נדמית היא להעלאתו של אוב מן האדמה. 42. יתר-על-כן: הגם שמסלול הפיצוי לפי החוק המתקן לא ביטל את מסלול הפיצוי שלפי פקודת ההפקעות, הנה הנחת היסוד של החוק המתקן הייתה זו, שפיצוי במסלול פקודת ההפקעות אינו ניתן להצמדה, לא הפיצוי עצמו ולא הריבית שעליו. שלו היה ניתן להצמדה, לא היה כלל מקום לתיקונו של החוק המתקן ולכבישת המסלול שנקבע בסעיף 8 בו לפיצוי הבעלים. לעניין זה נוסיף ונזכיר כי תיקון מס' 2 לחוק המתקן - הוא התיקון שהביא אל החוק המתקן את הוראת ההצמדה - תחילתו הייתה ביום 25.3.1977, ומאז אותו יום זכו בעלים שנכסיהם הופקעו להצמדת הפיצויים למדד. באותה עת לא זיכה חוק הריבית בהצמדת חובות למדד. חוק הריבית קבע הצמדה למדד רק החל בחוק פסיקת ריבית (תיקון מס' 3), תשל"ט-1978, ותחילתו של תיקון זה הייתה ביום 1.1.1979. הוא שאמרנו: לעת קביעתה של הוראת ההצמדה בחוק המתקן, לא זיכה חוק הריבית בהצמדה, ועל-יסוד הנחה זו נחקק תיקון מס' 2 לחוק המתקן. מכאן: החוק המתקן כבש מסלול שכבש - והוא מסלול של הצמדה - משום שפיצוי לפי פקודת ההפקעות לא היה צמוד למדד. יתר-על-כך: זאת נזכור ונדע: אותו חידוש שנתחדש בתיקונים לחוק המתקן, בא אלינו, אמנם, כנוסחה מיטיבה, אך בה-בעת גם כנוסחה שמגבלותיה מובנות-בה. לאמור: הבעלים זכאי לפיצויים ולהצמדה כאמור בחוק המתקן, אך להצמדה כפי שנקבע בו - כך ולא עוד: ריבית צמודה מוגבלת בשיעורה (1.5% לשנה); מוגבלת בזמנה (למיום 1 באפריל 1993), ועל שווי הזכויות בלבד. כאלו הן הוראות החוק המתקן. חוק הריבית, מצדו, מזכה בריבית ובהצמדה נעלות מהזכויות שמעניק החוק המתקן. הנאמר עתה כי חוק הריבית יגבר על החוק המתקן? כי ביום 1.1.1979, כשנה ושמונה חודשים לאחר מהפכת תיקון מס' 2 לחוק המתקן, אמר המחוקק להאביד - למעשה - את תיקון מס' 2, בלא שאמר או רמז על-כך לא במילה ולא בחצי-מילה? אמירה זו קשה עלינו. ואנו כזאת נאמר ונפסוק: הוראות ההצמדה של החוק המתקן ביחסן להוראות ההצמדה של חוק הריבית הוא כיחסו של חוק מיוחד לחוק כללי. וכידוע, הוראות-החוק מיוחד עדיפות על הוראותיו של חוק כללי. נזכור עוד זאת, כי תיקון מס' 8 לחוק המתקן - תיקון שמיום 3.2.1995, והוא החוק שיצר את מסגרת הפיצוי שהחוק המתקן מעניק כיום - נדון לעומקו בוועדת משנה של ועדת הכספים של הכנסת, וההסדר שנקבע בו - כל אחד ממרכיבי אותו הסדר - נקבע בכוונת-מכוון. כך, למשל, נדחתה מפורשות הצעה להחיל את חוק הריבית על פיצויי- הפקעה. הנבוא אנו עתה ונהפוך את הקערה על ראש המחוקק? זאת ועוד: כפי שאמרנו למעלה, החוק המתקן אמר ליצור הסדר שלם (שאינו בהכרח הסדר מושלם) לפיצוי על הפקעה ו"בנותיה" (שימוש בנכס וכו'), תוך הגבלת ההצמדה כקבוע בו. על רקע זה, קבלת טיעונו של הבעלים - להצמיד את "בנותיה" של ההפקעה לחוק הריבית - והגדלת שיעור הפיצויים על דרך זו, נראית בעיניי מלאכותית ובלתי קבילה. 43. ועל כל אלה: בא-כוח הבעלים מבקש (בראש זה לטיעוניו) לקבל אך פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים - בהתאם לסעיף 13(1) לפקודת ההפקעות - ולהחיל על פיצוי זה את חוק הריבית. ואולם, אם צודק הוא בטיעונו זה, תופש טיעונו - ובמלואו - גם על פיצויי ההפקעה גופה. ואמנם: אם מסלול פקודת ההפקעות עומד לו לבעלים; אם זכאי הוא הבעלים לפיצוי בגין דמי-חכירה אבודים; ואם חוק הריבית חל על פיצוי זה; מדוע לא יהיה זכאי הבעלים - על דרך של קל-וחומר - גם לפיצוי בגין ההפקעה עצמה, וחוק הריבית עליו? אכן, הגיון טיעונו של בא-כוח הבעלים מחייב - כמו מעצמו - מסקנה זו. פירוש: מסלול פקודת ההפקעות מזכה את הבעלים בפיצוי בגין ההפקעה ובגין דמי-החכירה האבודים גם יחד, וחוק הריבית יחול על כל אלה. ואולם, גם בא-כוח הבעלים אינו טוען כן, ביודעו היטב כי אם כך יטען תידחה טענתו על-אתר. טעם הדבר הוא, שלעניין פיצויי-הקרן בגין ההפקעה גופה, יש הוראת הצמדה מלאה בחוק המתקן, וממילא אין מקום להחלתו של חוק הריבית. ואולם אם כך דין, מה בין פיצויי-הקרן לפי פקודת ההפקעות לבין הפיצוי בגין דמי-החכירה האבודים שעל-פי עצם טבעם נלווים הם אל פיצויי-הקרן? יתר-על-כן: אם נשעה לטענת בא-כוח הבעלים, לא יימצאו לנו, כאמור, הבחנה והבדלה בין פיצויי-קרן לבין פיצוי בגין דמי-החכירה האבודים, ואם על שני אלה נחיל את חוק הריבית - החוק המתקן מה יהא עליו? והרי ברור לעין-כל כי הליכה בדרך זו מייתרת את החוק המתקן. מסקנה זו, כמובן, לא נוכל לאמץ לנו, שהרי בדרכה ייתרנו את דבר המחוקק בחוק המתקן. והמסקנה מכל אלה נדרשת מאליה: חוק הריבית לא יחול לא על פיצויי-ההפקעה ולא על פיצוי בגין דמי-החכירה האבודים. אכן: החוק המתקן הוא-הוא החוק המיוחד, והחוק הכללי - הנסוג מפניו בנושא ההצמדה - הוא חוק הריבית. 44. נתקשה אפוא לקבל את טיעונו של הבעלים - טיעון שכמו עלה ובא אלינו ממחילות תת-קרקעיות: כי ניתן "לעקוף" את הוראות ההצמדה של החוק המתקן, הוא החוק המיוחד, על דרך נסיעה במסלול חלופי, כביכול, של החלת חוק הריבית על פיצוי בגין דמי-החכירה האבודים לפי סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות. אין פלא בדבר כי בתי-המשפט לא קבעו מעולם כי חוק הריבית חל על פיצוי במסלול פקודת ההפקעות. בא-כוח הבעלים שלפנינו, עורך-דין משה שוב - אשר הופיע כבא-כוח הבעלים במשפטים החשובים שדנו בנושא פיצויי הבעלים - טוען אמנם כי כך נקבע בהילכת מסד [5], אך גם מיקרוסקופ אלקטרוני לא יגלה זאת באותה הלכה. ונהפוך הוא: עצם העובדה שבית-המשפט בפרשת מסד [5] לא קבע את שבא-כוח הבעלים מבקש לשים בפיו - אף שפסק-הדין משוטט ארוכות בשדה ההצמדה - מלמד כי לסברתו של בית-המשפט אין חוק הריבית חל על הפיצוי שלפי פקודת ההפקעות. עד כאן - בראייה כוללת של נושא ההצמדה, ולדעתנו יש בדברים שאמרנו כדי לשלול את טענת הבעלים. ואולם אותה מסקנה תידרש לנו גם מחוק הריבית, מתוכו ובו. לנושא זה ניפנה עתה. להוראת סעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית 45. חוק הריבית קובע את גדירת זכותו של בעל-דין לזכות בהפרשי-הצמדה ובריבית, וסעיף 6 לחוק מציב סייגים לאותה זכות: באילו מקרים אין פוסקים ריבית או הפרשי-הצמדה או הפרשי-הצמדה וריבית. קובע לענייננו סעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית, וזו לשונו: "סייגים 6. (א) ... (ב) אין לפסוק הפרשי הצמדה או הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק זה - (1) ... (2) ... (3) אם נקבעה בחיקוק אחת מאלה: (א) הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום; (ב) ..." (ההדגשות שלי - מ' ח'). פירוש: אם דבר החוק שלעניין - לבר-חוק-הריבית - מכיל הוראה שעניינה "תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר" (למעט ריבית) בשל פיגור בתשלום, לא ייפסקו לבעל הזכות הפרשי-הצמדה או הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק הריבית. כך דין, בין שאותו חוק מיוחד מעניק "הפרשי הצמדה או סעד אחר" העולים על הפרשי-הצמדה או הפרשי-הצמדה וריבית שמעניק חוק הריבית, ובין שאותו חוק מיוחד מעניק "הפרשי הצמדה או סעד אחר" הנופלים מהפרשי ההצמדה או מהפרשי הצמדה וריבית שמעניק חוק הריבית. הוראת-חוק זו עושה את חוק הריבית - במפורש - ל"חוק כללי" ‎(LEX GENERALIS), חוק המסיג עצמו מפני "חוק מיוחד" .(LEX SPECIALIS) וכללי מפני מיוחד תוציאו. מכאן: עד שנבוא להחיל על חוק פלוני את הוראות חוק הריבית שעניינן הפרשי-הצמדה או הפרשי-הצמדה וריבית, שומה עלינו לבדוק אם החוק שיצר אותו חוב פלוני, מכיל הסדר מיוחד שעניינו תשלום הפרשי-הצמדה "או סעד אחר" מחמת פיגור בתשלום. רק אם אותו חוק אינו מכיל הוראות מעין-אלו, רק אז רשאים אנו להחיל על החוק את הוראות חוק הריבית. להשלמה נזכיר כי סייג דומה בא בסעיף 6(א)(2) לחוק הריבית, זו הפעם לעניין פסיקת ריבית לפיו. ובלשון החוק: "סייגים 6. (א) אין לפסוק ריבית לפי חוק זה - (1) ... (2) אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד" (ההדגשה שלי - מ' ח'). הנה-כי-כן, גם במקום זה עושה החוק עצמו "חוק כללי", ומבקש הוא להסיג עצמו מפני "חוק מיוחד" שנועד לחול על חוב פלוני. 46. ולענייננו שלנו. הבעלים מבקש כי נפסוק לו הפרשי-הצמדה וריבית לפי חוק הריבית על פיצוי דמי-החכירה האבודים. דמי-החכירה האבודים הינם חוב לפי פקודת ההפקעות, ועל-כן השאלה היא אם יש בה בפקודת ההפקעות "הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום". ידענו כי פקודת ההפקעות אינה כוללת כל הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה, ועל-כן נצטמצמה הזירה לאותו "סעד אחר". השאלה היא אפוא זו: האם יש בה בפקודת ההפקעות "הוראה בדבר... סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום" לעניין דמי-החכירה האבודים? 47. אמרנו כי השאלה שלפנינו היא, אם יש בה בפקודת ההפקעות - לעניינם של דמי-החכירה האבודים - "הוראה בדבר... סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום". לא הסבנו את שאלתנו על החוק המתקן, ואף בא-כוח הבעלים אינו טוען לעניינו של החוק המתקן. וכל כך למה, אלא משום שהחוק המתקן יש בו - לכל הדעות - הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה המוציאה את תחולתו של חוק הריבית, כהוראת סעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית. ואולם אם כך באשר לחוק המתקן, מאליה תישאל שאלה - שאלה בדומה לזו ששאלנו כבר בפתח דברינו: בהשקיפנו על המאטריה מלוא היקפה - - GROSSO MODO הלא יהיה זה נכון אם נאמר כי נושא הפיצויים בגין הפקעת קרקע (ובנותיה) זכה ל"הוראה בדבר תשלום הפרשי הצמדה או סעד אחר", כהוראת הדיבור בסעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית? הלא יהיה זה מלאכותי אם לנושא ההצמדה (למצער) נפריד ונבדיל בין הוראות החוק המתקן לבין הוראות פקודת ההפקעות? והרי תיקוני החוק המתקן נועדו כל-כולם לתיקון - ורק לתיקון - עיוותי פקודת ההפקעות (וחוקי רכישה אחרים) בנושא תשלום פיצויים לפלוני שקרקע נלקחה מידו. אכן, דומה עלינו כי יש יסוד איתן לסברה, שלעניין פירושה של הוראת סעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית, יש להשקיף על נושא פיצויי הבעלים ממעוף-הנץ. וממרומים נדע כי למצער לעניין הצמדה אין מקום ואין הצדק להבדיל ולהבחין בין הוראות החוק המתקן לבין הוראות פקודת ההפקעות. לשון אחר: הוראות ההצמדה שבחוק המתקן נועדו לתקן את המעוות שבפקודת ההפקעות, ונושא זה של הצמדה אין עוד קיום עצמאי, הלכה למעשה, להוראות פקודת ההפקעות. המסקנה הנדרשת מכל אלה היא, שהבעלים אינו זכאי להחלת חוק הריבית על תביעתו לדמי-חכירה אבודים לפי פקודת ההפקעות. 48. ואולם בכך לא סגי. נשפיל עינינו שוב אל פקודת ההפקעות ואל חוק הריבית, ונשאל: האם יש בה בפקודת ההפקעות "הוראה בדבר... סעד אחר, למעט ריבית, מחמת פיגור בתשלום"? התשובה לשאלה היא, שאכן יש בה בפקודת ההפקעות הוראה בדבר "סעד אחר" מחמת פיגור בתשלום. לעניין זה שומה עלינו לחזור לאחור לבחינת הוראותיה של הפקודה. כפי שראינו למעלה, מזכה פקודת ההפקעות בפיצוי בגין הפקעה, ובמקום בו תופשת המדינה את החזקה בקרקע, זכאי הוא הבעלים - בנוסף לפיצוי בגין הקרקע עצמה - לפיצוי בגין פיגור בתשלום פיצויי-ההפקעה. פיצוי זה האחרון נקבע בסעיף 13(1) לפקודת ההפקעות, והערכתו היא כשוויים של דמי-חכירה (דמי-החכירה האבודים). החוב הראשי הוא חוב הקרן - הפיצוי תמורת הקרקע שהופקעה - ומנקודת ראותה של פקודת ההפקעות בחוב זה עיקר. ובמקום בו מעכבת המדינה תשלום פיצוי זה, המציא המחוקק למזור תרף, והורה כאמור בסעיף 13(1) לפקודת ההפקעות על תשלום פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים. נדע מכאן, כי פקודת ההפקעות כוללת-גם-כוללת הוראה בדבר "סעד אחר... מחמת פיגור בתשלום", הוא הסעד שבסעיף 13(1). ואמנם, בדברינו למעלה כבר עמדנו על כך כי פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים נועד לשמש "סעד אחר... מחמת פיגור בתשלום" (ראו פיסקאות 13 ו-19 לעיל). נוסיף ונזכיר את דברי השופט לנדוי, בפרשת מנטל לבית ויסנשטרן (השנייה) [4], בעמ' 906-907): "...הייתי נוטה לדחות את הטענה שבעל הקרקע אינו זכאי לפיצוי לפי סעיף 13 אלא אם הוכיח שבפועל היה לו סיכוי להשכיר את הקרקע המופקעת במשך התקופה הנזכרת בסעיף. מטרת הסעיף [סעיף 13 לפקודת ההפקעות - מ' ח'] היא לתת לבעל פיצוי נוסף בעד עיכוב התשלום של תמורת הקרקע המופקעת. דמי השכירות לצורך זה הם - כך נראה לי - דמי השכירות הראויים ששוכר מרצון היה משלם למשכיר מרצון... ואם ייאמר שבדרך זו עלולים דמי הפיצויים להסתכם בסכומים גדולים העלולים לעלות, בגלל בסיס החישוב המשתנה משנה לשנה בזמנים של עליית מחירים, בהרבה על סכום הפיצוי בעד עצם הפקעת הקנין, כמו שקרה במקרה דנן, התשובה היא שהרשות הרוכשת יכולה לפטור עצמה מכל המעמסה הזאת, אם תפקיד בהקדם בבית-המשפט או תציע לבעל הקרקע סכום פיצויים הוגן בעד הפקעת הקנין, כאמור בסעיף 13(1). פירוש זה של החוק ימריץ יוזמי הפקעות שלא לפתוח בהליכי הפקעה אלא אם סכום הפיצויים מובטח בתקציבם ושלא לנהוג בסחבת בתשלום פיצוי הוגן לבעל הקרקע". 49. משקבעה ההלכה כי פיצוי בגין דמי-חכירה אבודים יש לשום על-פי שווייה המשתנה של הקרקע מדי שנה בשנה, ממילא טבעה בפיצוי זה תו של "מעין-הצמדה". שהרי שווייה של הקרקע משתנה, לכאורה, ביחס הפוך לירידת ערכו של הכסף. כך קבע השופט לנדוי בפרשת מנטל לבית ויסנשטרן (הראשונה) [3], בעמ' 546 (ראו פיסקה 16 לעיל), וכך קבע השופט בייסקי בפרשת כנפי [12]. ובלשונו של השופט מלץ בפרשת מסד [5] (בעמ' 640-641): "נחה דעתי, כי המחוקק התכוון ליתן זכות בחירה לזכאי לפיצויים, כך שלא יווצר מצב של 'אכילה משני שולחנות' - הן של קבלת פיצויים בגין הפסד דמי חכירה, שכפי שנפסק בבית-משפט זה מפצים על הפסד הריבית ועל ירידת ערך הכסף, והן פיצויים צמודים לפי החוק המתקן". ובכן: התשלום בגין הפסד דמי-החכירה אמור לפצות את הבעלים גם "על הפסד ריבית" וגם "על ירידת ערך הכסף". ברור אפוא שמתקיים בפיצוי זה התנאי האמור בסעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית, לאמור: כי נקבעה בחיקוק אחר (לבר-חוק-הריבית) הוראה בדבר "סעד אחר" (המשייך עצמו למשפחת ההצמדות). זאת ועוד: החלת חוק הריבית על פיצויי סעיף 13, תביא להחלתה של הצמדה על מעין-הצמדה. תוצאה זו ביקש חוק הריבית למנוע. ואחרי כל אלה נודה על אמת: הסדר זה של מעין-הצמדה, יליד סעיף 13 לפקודת ההפקעות, הינו חלקי, מקוטע ואינו משביע-רצון כל-עיקר. מטעמים אלה (בין השאר) אף נולדו התיקונים לחוק המתקן. ואולם, כפי שאמרנו, יהא זה אך מוזר אם לאחר התיקון המפורש שעשה המחוקק בחוק המתקן בנושא סעד הפיצויים - על כל ההצמדות שבו - ננפח אנו כיום רוח חיים בשלד זה של סעיף 13 לפקודת ההפקעות. 50. היקש (חלקי) נוכל ללמוד לענייננו מהוראת סעיף 10(2) לחוק המתקן, כנוסחו בתיקון מס' 3 לחוק המתקן: "סייג 10. על אף האמור בסעיף 8 לא תחול הצמדת הפיצויים - (1) ... (2) כאשר הזכויות במקרקעין נרכשו לתקופה מסויימת והפיצויים בעד הזכויות נקבעו בהתחשב בשווי המשתנה של הזכויות". הנה-כי-כן, המחוקק רואה פיצוי שחישובו הוא "בהתחשב בשווי המשתנה של הזכויות" כשווה-ערך להצמדת הפיצויים למדד, ומבקש הוא למנוע כפל-פיצוי. וכלשונה של הצעת החוק לעניינו של סעיף 10(2) (הצעת חוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור (תיקון מס' 3), תשל"ח-1978, בעמ' 105-106): "מטרת סעיף 8 לחוק היתה לשמור על ערך כספי הפיצויים המגיעים לבעלי מקרקעין שהופקעו. ישנם מקרים שבהם נרכשו זכויות שימוש במקרקעין לתקופה מסויימת בלבד והפיצויים נקבעו לגבי כל תקופה של שימוש לפי השווי של הזכויות באותה תקופה, ולכן עולה סכום הפיצויים עם עליית ערך הקרקע. מוצע לא להחיל את ההוראות בענין הצמדת פיצויים על פיצויים שנקבעו על בסיס משתנה כאמור". ומהתם להכא. אכן, הוראת סעיף 10(2) בוטלה ואינה עוד בתוקף כיום, אך אנו ענייננו הוא בקונספט ולא בהוראת החוק הספציפית. בפרשת נאות התמרים [14], מתח מ"מ הנשיא השופט לנדוי ביקורת קשה על העוול הנגרם בשל מניעת הצמדתו של הפיצוי לפי סעיף 10(2) למדד. השופט לנדוי דוחה את דברי ההסבר להצעת החוק (אותם הבאנו למעלה) לעניין "הבסיס המשתנה", ומוסיף הוא כי "נימוק זה אינו נימוק, באשר אנו דנים בעוול אשר נגרם לזכאים לתשלום הפיצויים עקב ירידת ערך הכסף עד למתן פסק-הדין של בית-המשפט" (שם, בעמ' 635). בהמשך דבריו מכנה מ"מ הנשיא את הוראת סעיף 10(2) "הוראה דרקונית" (שם). באותה רוח ראו עוד: ד"נ 1/79 הנ"ל [13], בעמ' 320-321, זו הפעם מפי הנשיא לנדוי. דברים אלה כולם קושט אמרי-אמת הם, אך יש להבינם על רקע החוק ששרר אותה עת. החוק המתקן, כפי שראינו, קבע הוראות הצמדה לפיצויי-קרן, אך סעיף 10(2) הוסיף וקבע כי לעניין הפקעתן של זכויות לתקופה מסוימת יחושב הפיצוי על-פי "הבסיס המשתנה" של הזכויות ולא על דרך הצמדה כמקובל; והכול לעת שבה יורד ערכו של הכסף במהירות. על רקע זה אמר מ"מ הנשיא לנדוי דברים שאמר. ענייננו שלנו - שאני, שהרי הבעלים זוכה בהצמדה מלאה לפי החוק המתקן. ונהפוך-הוא: השוני ברקע המשפטי ילמדנו שדברי מ"מ הנשיא לנדוי מחזקים דווקא את מסקנתנו-שלנו. המסקנה: משנקבע "סעד אחר" לפיגור בתשלום פיצויי-ההפקעה, שוב אין הבעלים זכאי להפרשי הצמדה וריבית לפי חוק הריבית. העובדה המצערת כי מציאות חיינו שחקה אותו "סעד אחר", אין בה, כשהיא לעצמה, כדי למחות את התו של "סעד אחר" מעל מצחה של הוראת סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות. בוודאי כך, ביודענו כי הבעלים זכאי גם להפרשי-הצמדה גם לריבית צמודה (באורח חלקי) על-פי הוראות החוק המתקן. 51. יטען הטוען: נקבל עלינו כי הוראת סעיף 13(1) לפקודת ההפקעות נועדה ליתן "סעד אחר" מחמת פיגור בתשלום הפיצוי בגין הפקעתה של קרקע. מסקנה נדרשת מכאן היא, כי בעלים שמקרקעיו הופקעו מידו אינו זכאי לקבל פיצויי הצמדה וריבית לפי חוק הריבית מחמת פיגור בתשלום פיצויי-הקרן של המקרקעים המופקעים. עליו לספק עצמו בפיצוי בגין דמי-החכירה האבודים. ואולם, מה על פיגור בתשלום דמי-החכירה האבודים? הרי אלה עצמם מהווים חוב, ולעניין פיגור בתשלומו של חוב זה לא נקבעה בפקודת ההפקעות כל הוראה ל"סעד אחר"? התשובה לטענה היא כפולה: ראשית לכול, המושג "דמי-חכירה אבודים" אינו אלא דרך לחישוב פיצויים המגיעים לבעל הקרקע. הפיצויים עצמם, אין משלמים אותם - ואין אמורים לשלם אותם - מדי שנה בשנה, משל היו דמי-חכירה "אמיתיים". תשלום פיצוי דמי-החכירה האבודים אמור להיעשות עם תשלום הפיצוי הכולל בעבור הקרקע המופקעת. מכאן, שאין לדבר על חוב הנוצר מדי שנה בשנה אלא על חישוב הנעשה לעת תשלום הפיצויים בכללם. ביודענו כל זאת, נוסיף ונאמר כך: ומה פיצוי בעבור הקרקע גופה אינו כפוף לחוק הריבית אלא לחוק המתקן בלבד, כן יהא דינו של הפיצוי בעבור דמי-החכירה האבודים. דמי-החכירה האבודים הינם בבחינת "מלווה מלכה". טפלים הם לפיצויי-הקרן. ומה הטפל הולך אחרי העיקר, כן יחול דין פיצויי-ההפקעה על דמי-החכירה האבודים אף-הם. 52. שנית, הנוסחה שנקבעה בחוק הריבית, כלשונה, עניינה בחוב העיקרי (לו חל חוק הריבית עלינו): בפיצויי-הקרן בעבור הקרקע המופקעת. משנמצא לנו כי יש "סעד אחר" (בחוק המתקן) לפיגור בתשלומו של החוב העיקרי, שוב יוצא חוק הריבית מן הזירה. לו אמרנו אחרת, ניתן היה להוסיף ולטעון כי חוק הריבית ירכב על גבו של החוק המתקן, וכמסקנה נדרשת היה הבעלים זוכה במעין-פיצויי-כפל: הן לעניין ההצמדה הן לעניין הריבית הצמודה שלפי החוק המתקן. וכזאת, כמובן, לא נקבל. או אחרת: כשם שאין הצמדה - על דרך העיקרון - אלא אם מורה אותנו המחוקק מפורשות על כך, כן אין ריבית-על-ריבית אלא אם נמצאה לנו הוראה מפורשת. כך, למשל, מורה אותנו חוק הריבית מפורשות על כך שריבית תוסף לקרן מדי שנה בשנה (ראו סעיף 7 לחוק הריבית); ולולא נאמר כן, לא היה זה הדין. כך אף בענייננו: דמי-החכירה האבודים - הם-הם אותו "סעד אחר" לפיגור בתשלום פיצויי-ההפקעה גופה - הינם בבחינת תשלום שיש בו ריבית והצמדה כאחת, והמחוקק הורה אותנו מפורשות על החובה לשלמם. ואולם, לא נמצאה לנו הוראה, לא על הצמדתם של אלה למדד המחירים לצרכן (או לכל מודד אחר) ולא על תשלום ריבית-דריבית. וגם אם תשלום ריבית-דריבית יכולים היו בתי-המשפט להפיק מתוך סעיף 13(1) לפקודה גופו, לא כן לגבי הצמדה. זאת ועוד, בדברנו בעיקר ובמהות - לא בטפל - ידענו שיש לפצות בעלים על שני אלה: אחד, על קרקע שהופקעה מידו, ושניים, על הפיגור בתשלום הפיצוי למיום פרסום ההודעה על ההפקעה ועד ליום התשלום בפועל. אין חולקים כי הבעלים זכאי לשווייה של הקרקע במלואה, ואכן זוכה הוא בפיצוי-שבהצמדה על שווי זה. אשר לפיגור בתשלום, גם לעניינו של זה זיכה אותנו המחוקק - בחוק המתקן - בסעד של ריבית מוצמדת (באורח חלקי) ובסעד של ריבית. נוסחת-פיצוי זו שבחוק המתקן עומדת לכל הדעות במבחן הקבוע בסעיף 6(ב)(3)(א) לחוק הריבית. זו המהות, זה העיקר. לעניינה של פרשת מסד [5] 53. בהופעתם לפנינו ובטיעוניהם בכתב האריכו באי-כוח בעלי-הדין בעניינה של פרשת מסד [5], וכל אחד מהם ניסה כמיטבו למשוך את ההלכה אל עברו-הוא. באותו עניין פסק בית-המשפט כי סעיף 13 לפקודת ההפקעות נשאר על מכונו גם לאחר החוק המתקן, ובהמשך דבריו קבע השופט מלץ הלכה זו (בעמ' 640-641): "נחה דעתי, כי המחוקק התכוון ליתן זכות בחירה לזכאי לפיצויים, כך שלא ייווצר מצב של 'אכילה משני שולחנות' - הן של קבלת פיצויים בגין הפסד דמי חכירה, שכפי שנפסק בבית-משפט זה מפצים על הפסד הריבית ועל ירידת ערך הכסף, והן פיצויים צמודים לפי החוק המתקן. מכאן, שזכות הבחירה צריכה להינתן למערערות [הבעלים - מ' ח'], שכן לפי לשון סעיף 13 לחוק המתקן, 'תשלום פיצויים על פי חוק זה... מותנה בכך שבעל הזכויות שנרכשו ויתר...' (ההדגשה שלי - י' מ'). ... ...לא נותר לי אלא לקבוע, כי המערערות תוכלנה לבחור באחד משניים: תשלום בגין הפסד דמי חכירה לפי הפקודה או תשלום פיצויים לפי החוק המתקן...". דברים אלה כונו בפי באי-כוח-בעלי-הדין "הילכת מסד", וסביב להם חגו-סבו טיעוניהם, זה בכה וזה בכה. 54. אודה על-אמת: בתחילה סברתי כי הילכת מסד [5] יוצרת קושי מסוים בפירושו ובהחלתו של הדין. ואולם, לאחר שיקול ועיון נחה דעתי כי אין בה בהלכה כל קושי, וכי מתיישבת היא היטב הן עם ההלכה שקדמה לה והן עם דברינו בחוות-דעתנו זו. באת-כוח המדינה טענה באחרית דבריה כי הילכת מסד [5] אפשר אין היא מתיישבת עם הדין החל, הואיל ומעמידה היא בררת-פיצוי בין "הפסד דמי חכירה לפי הפקודה" לבין "תשלום פיצויים לפי החוק המתקן". מקשה באת-כוח המדינה: בחלקה הראשון של המשוואה - לאן נעלם הפיצוי שפקודת ההפקעות מעניקה בעבור הנכס המופקע עצמו? בא-כוח הבעלים, מצדו, טען כי הילכת מסד [5] שינתה את הילכת כנפי [12]. לדעתו, נקבעה בפרשת מסד [5] הלכה ולפיה זכאי הבעלים לקבל פיצוי בגין דמי-חכירה שנתיים (לפי ערכו המשתנה של הנכס) כהוראת סעיף 13 לפקודה, וכי על פיצוי זה יחול חוק הריבית. חרשתי, הארכתי למעניתי, ולא מצאתי מנין שאבו בעלי-הדין את טיעוניהם, זה מכאן וזה מכאן. אשר לטענת המדינה: השופט מלץ דיבר בנושא דמי-החכירה האבודים. הוא לא נדרש לשאלת הפיצויים על-פי פקודת ההפקעות בגין הפקעת הנכס עצמו, ועל-כן לא קבע - אף לא ניסה לקבוע - הלכה בשאלה זו. ואשר לשאלת ההצמדה והריבית, לא מצאתי בפרשת מסד [5] עיגון לטענתו של בא-כוח הבעלים. גם הסתמכותו של השופט מלץ על ההלכות שנקבעו בשתי הפרשות של מנטל לבית ויסנשטרן הראשונה [3] והשנייה [4], מלמדת כי בית-המשפט לא נתכוון כלל לשנות מן ההלכות שקדמו לפרשת מסד [5]. לעניינו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו 55. לאחר תיקון מס' 2 ועד לתיקון מס' 8 לחוק המתקן, זכה בעלים של נכס מופקע לפיצוי בגין שווי הנכס (ליום פרסום ההודעה על ההפקעה), כשהפיצוי צמוד למדד המחירים לצרכן ועליו תוספת ריבית לא צמודה בת 4% לשנה. בא תיקון מס' 8 לחוק המתקן וזיכה את הבעלים - בנוסף - בריבית צמודה בשיעור של 1.5% לשנה (על שווי הזכויות בלבד) למיום 1 באפריל 1993. יצא קצפו של בא-כוח הבעלים על תיקון מס' 8, שלדעתו ראוי היה כי המחוקק יחיל על פיצויי-ההפקעה את הוראות חוק הריבית על ההצמדות הקבועות בו, הצמדות שהן מרחיקות-לכת מאלו הקבועות בחוק המתקן. ובא-כוח הבעלים מרחיק בדבריו. מוסיף הוא וטוען - כמקובל בטיעונים לפנינו לאחר היות חוקי היסוד - כי תיקון מס' 8 בטל בהיותו נוגד את הוראת סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוראה שלפיה: "אין פוגעים בקניינו של אדם". שלא כבנושאים אחרים שעלו לפנינו - בהם הרחיב והאריך בדברים - הנה לעניין חוק היסוד חסך בא-כוח הבעלים במילים. לבד מהקדמה קצרה, זה הוא עיקר טיעונו: "...הננו סבורים כי כיום, לאחר הכנסו לתוקף של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו... אשר קדם לתיקון מס' 8, במיוחד לאור הוראות סעיף 8 ו-9 לחוק, יש לקבוע כי תיקון זה פוגע קשות בזכות הקנין במידה העולה על הנדרש ולפיכך הינו בטל מעיקרא... לפיכך מתבקש בית-המשפט הנכבד לקבוע כי תיקון מס' 8 לחוק המתקן, הינו בטל מעיקרא בכל חלק שבו, הינו מקפח את הנפקע באופן בלתי סביר...". ובהמשך: "לאור הוראות חוק-היסוד והפסיקה שבאה בעקבותיו, יש לפרש כיום את החוק והפסיקה הקודמים בצורה המקטינה ביותר את הנזק הנגרם לנפקע, כאשר המטרה במתן הפיצויים עומדת לנגד עינינו. בעוד שחוקים אשר קדמו לחוק היסוד יפורשו פרשנות חדשה העולה (כך) עם עקרונות-היסוד הנורמטיביים שנקבעו בו (סעיף 10 לחוק-היסוד) הרי חוקים קיימים (ותיקוני חוקים בכלל זה) אשר נחוקו לאחר חקיקת חוק-היסוד ואשר אינם עולים בקנה אחד עם הזכויות הנורמטיביות שנקבעו בחוק-יסוד זה - בטלים מעיקרא וכאילו לא היו. לפיכך, מתבקש בית-המשפט הנכבד לקבוע כי תיקון מס' 8 לחוק המתקן הינו בטל מעיקרא בכל חלק שבו, הינו מקפח את הנפקע באופן בלתי סביר (וזאת אם לא תתקבל פרשנותנו לסעיף מס' 8)". בטיעונו על-פה לפנינו, הוסיף בא-כוח הבעלים מילים ספורות, בסיימו את דבריו באמירה כי "אנו מבקשים שיתוקן עוול של שנים". המדינה השיבה על טיעון קצר-מילים זה בטיעון שבכתב: טיעון ארוך, מפורט ומלא-עניין. די לעיין קלות בטיעון זה כדי להבין עד-מה סבוך הוא הנושא, וכמה סוגיות שאינן-קלות מוטל עלינו לפצח עד שנוכל להגיע למסקנה מושכלת באשר לנושא תקפותו של תיקון מס' 8 לחוק המתקן. 56. כולנו נסכים כי תיקון מס' 8 חייב לעמוד במבחנו של חוק היסוד, הואיל ונחקק לאחר היות חוק-היסוד. ואולם, לגופם של דברים אציע לחבריי כי נדחה את טיעונו של בא-כוח הבעלים, ומשני טעמי-סף שהעלו באי-כוח המדינה, עורכי-הדין טליה ששון ואיל ינון. 57. טעם אחד הוא זה, ששאלת הסתירה הנטענת בין תיקון מס' 8 לחוק המתקן לבין חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, אינה נדרשת כלל להכרעה, הואיל ואין בעניינה כל מחלוקת-של-אמת בין בעלי-הדין. וכל כך למה? המלחמה נטושה בין חוק הריבית לבין החוק המתקן. טענת הבעלים היא, כי יש להחיל על הפיצויים את חוק הריבית, והמדינה טוענת מנגד כי יש להחיל עליהם את החוק המתקן. והנה, כפי שציינו במקום אחר (ראו למעלה, פיסקה 6(א)), שילמה המדינה לבעלים ביום 23.6.1996 - כסכום שאינו שנוי במחלוקת - את שווי הנכס כפי שנקבע בפסק-דינו של בית-משפט קמא ובדין. פיצוי זה מורכב משני חלקים, ואלה הם: אשר לפיצוי עד ליום פסק-הדין (16.4.1991), שילמה המדינה לבעלים את שווי הנכס כשהוא צמוד למדד ונושא ריבית לפי החוק המתקן. ואשר לתקופת-השנים למיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום בפועל, החילה המדינה על החוב את הוראות החוק הריבית - בהיות החוב חוב פסוק - דהיינו, הוסיפה לחוב הפסוק הפרשי-הצמדה וריבית כקבוע בחוק הריבית. נמצא לנו אפוא זאת, שגם לו נתקבלה טענתו של הבעלים במלואה והיינו מכריזים על תיקון מס' 8 כבטל מעיקרו, גם אז לא היה הוא זוכה בפיצוי מעבר למה שקיבל. שכן עד ליום פסק-הדין (16.4.1991) חלו על הפיצוי, לכל הדעות, הוראות החוק המתקן (החוק שלפני תיקון מס' 8 ולפני היות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו) ואילו מאותו יום ועד ליום התשלום בפועל, הוחל על החוב חוק הריבית כבקשת הבעלים. תחולתו של תיקון מס' 8 נקבעה אמנם למפרע, למיום 1.4.1993, ואולם על תקופה זו החילה המדינה על החוב לא את הוראות החוק המתקן אלא את חוק הריבית. נדע מכל אלה, כי תיקון מס' 8 לא הוחל כלל על חוב הבעלים. עתה, משזכה הבעלים בפיצויים כפי שזכה, מה היא טענתו ותישמע? אמנם כן הוא. שאלת חוקתיותו של תיקון מס' 8 אינה עולה כלל על שולחננו כשאלת-אמת להכרעה, וממילא אין צורך שנכריע בה. בבג"ץ 2148/94 גלברט ואח' נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון ואח' [15] אמר בית-המשפט דברים אלה (בעמ' 601): "...השאלה היא אם אמנם הונח סכסוך לפנינו, או שמא הונח לפנינו אך דמוי סכסוך - דבר שהוא כסכסוך - שדומה הוא לסכסוך וסכסוך אין הוא". לענייננו-שלנו עתה נאמר כך: אנו, אין אנו אמורים להכריע אלא בסכסוכי-אמת ולא בדמויי-סכסוכים. ומשנמצא לנו כי הונח לפנינו אך דמוי-סכסוך, לא נידרש לטענת הבעלים. 58. ואולם ראוי הוא טיעונו של הבעלים כי יידחה מטעם נוסף. נושא הפגיעה בזכות הקניין - לרבות איתור המבחנים לפסילתו של חוק הכנסת מחמת פגיעה בזכות הקניין - הינו נושא קשה וסבוך עד-למאוד. קצה-ראיה לדבר יימצא לנו בדברים שנאמרו במעט-הפסיקה שנדרשה עד-כה לשאלה זו. ראו, למשל: ע"א 6821/93, רע"א 1908/94, 3363 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי ואח' [16] (פרשת "חוק גל"); בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור ואח' [17]; בג"ץ 5503/94 ל' סגל ואח' נ' יושב-ראש הכנסת הכנסת ואח' [18]. ואם לא ראינו את הארי ראינו את ריבצו. על רקע כל זאת, לא יעלה על הדעת כי בעל-דין יספק עצמו בהפרחתה של טענת-סתם לחלל בית-המשפט; ילווה אותה טענת-סתם בבקשה כי בית-המשפט יכריז על חוק הכנסת להיותו בטל מעיקרו וכל זאת בלא שיעשה את הנדרש לביאור, לפירוש ולחיזוק. לא זה הדרך לבחינת חוקתיותו של חוק הכנסת. בבג"ץ 7111/95, 8195 מרכז השלטון המקומי ואח' נ' הכנסת ואח' [19], אמר חברנו השופט זמיר דברים אלה (בעמ' 496): "...חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מחוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט. וכי יש צורך לחזור על אמת נדושה זאת? אכן כן. מי ששומע טענות שעורכי-דין שוטחים לפני בית-משפט זה בעת האחרונה, יכול להתרשם כי חוק של הכנסת הורד לדרגה של החלטה מינהלית. עורכי-דין באים לפני בית המשפט חדשים לבקרים, כשרוממות חוקי היסוד בגרונם, וטוענים כי חוק זה או אחר סותר חוק יסוד. האם כסדום היינו לעמורה דמינו, שכל כך הרבה חוקים פוגעים בזכויות היסוד של האדם, עד שאין להם תקנה? ואם אין שום יסוד לומר על חוק מסוים שהוא פוגע, למשל, בחופש העיסוק או בזכות הקניין, לפחות אומרים עליו שהוא פוגע בכבוד האדם, כל עותר והכבוד שלו. ...צריך להיות ברור לכל בר-דעת שבית המשפט אינו אמור לעשות שימוש בסמכותו לבטל חוק, אלא במקרה בולט של פגיעה מהותית בזכויות יסוד או בערכים בסיסיים. כבוד האדם אינו צריך לדחוק את כבוד החוק. גם במדינות אחרות, שבהן הסמכות לבטל חוקים קיימת ומקובלת זה זמן, בתי המשפט גוזרים על עצמם ריסון רב עד שהם מבטלים חוק. קל וחומר כך בישראל, שעדיין לא עיכלה כראוי את עצם הרעיון של ביקורת שיפוטית על חוקיות החוקים: בית המשפט מצווה על ריסון רב במיוחד בתחילת הדרך". יישמעו דברים אלה כולם כמו בקעו מגרוני, בקול גדול ומעל הר רם-ונישא. אכן, שאלת פיצוי הבעלים בגין הפקעת קרקע מעלה שאלות שאינן-קלות. נזכור, למשל, כי רשויות הציבור רשאיות להפקיע ללא פיצוי חלקים ניכרים ממקרקעיו של היחיד: ראו סעיף 2 לחוק המתקן. על רקע זה יכול מי שיטען כי לא הרי פיצויי-הפקעה כהרי חוב רגיל, וכי מטעם זה גופו יש מקום להבחנה בין הוראות הצמדה שיחולו על תשלום פיצויי-הפקעה לבין הוראות הצמדה שיחולו על תשלום חוב. על נושא זה אף נאמרו דברים בכנסת. כן ניתן לטעון, כי הפקעת קרקע היא לעולם למטרה ציבורית, ועל-כן יש לבחון את עקרון המידתיות בסולם ערכים היאה לנושא. כל אלו, ועוד רבות אחרות, הינן שאלות הראויות להישמע. ומשלא שמענו דבר וחצי-דבר מפי בא-כוח הבעלים, לא יהיה זה ראוי כי נידרש לנושא. על אחת כמה וכמה, שביטול תיקון מס' 8 - כבקשת בא-כוח הבעלים - ישיב על כנו, לכאורה, את הדין שקדם לו, ודין זה אך מרע עם הבעלים. כדי לתקן מעוות זה ראוי היה שבא-כוח הבעלים יוסיף ויטען לפנינו גם בכך, אך זאת הוא לא עשה. להבהרה ולפירוש נוסיף, כי לו נמצא לנו שתיקון מס' 8 פוגע באורח בוטה וגלוי בזכות הקניין, אפשר היינו נדרשים לנושא גם באין טיעון מפורט בפנינו. ואולם, משלא נמצא לנו כי תיקון מס' 8 פוגע באורח בולט בבעלים, שוב לא נידרש לטענה שעניינה פגיעה בזכות הקניין של הבעלים. סוף דבר 59. על יסוד כל האמור לעיל אציע לחבריי כי נפסוק כלהלן: אחת, נדחה את ערעור המדינה בע"א 2405/91. שתיים, נקבל את ערעור המדינה בע"א 2912/93, ונחליט שהפיצויים אשר שילמה המדינה לבא-כוח הבעלים ביום 23.6.1996 יש בהם כדי למלא אחרי כל חבויותיה כלפי הבעלים בגין הפקעתו של הנכס. ושלוש, נדחה את הערעור-שכנגד של הבעלים. כן אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות בשני הערעורים. השופט א' גולדברג אני מסכים. השופט ת' אור אני מסכים. השופט א' מצא אני מסכים. השופט י' קדמי אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט חשין. קרקעותפיצוייםהפקעה