1. תמצית העובדות והמחלוקת התובע עובד, החל משנת 2004, כמאבטח בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים, ירושלים, מטעם חברת "סער אבטחה". הנתבע היה, במועד הרלבנטי לתביעה, נהג אוטובוס שעבד בשירות "אגד" - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: "אגד"). ביום 11/01/05 (להלן: יום האירוע) הגיע הנתבע, כשהוא נוהג באוטובוס של "אגד" (קו מס' 30), למנהרת האוטובוסים שבכניסה לקמפוס הר הצופים, אשר מהווה את נקודת העצירה האחרונה של אוטובוסים ציבוריים המגיעים לתחומי הקמפוס. בפתח המנהרה מוצב מחסום, אשר מאוייש תדיר על ידי מאבטחים ושומרים חמושים, שתפקידם לבדוק את כלי הרכב ואת הולכי הרגל הנכנסים לקמפוס דרך המנהרה. ביום האירוע אוייש המחסום ע"י התובע וע"י שני מאבטחים נוספים. משהגיע האוטובוס הנהוג ע"י הנתבע לפתח המנהרה, ניגש התובע ודפק על דלתו הקדמית, בסמנו לנתבע כי ברצונו לערוך סריקה בטחונית בתוך האוטובוס. ואולם, הנתבע סירב לפתוח את הדלת לתובע, והמשיך להתקדם בנסיעה איטית לתוך המנהרה, עד אשר נעצר ליד קו המחסום. בשלב זה, סימן הנתבע לתובע להגיע לחלון שליד מושב הנהג. כשהגיע התובע לחלון הנתבע, התפתחו בין השניים חילופי דברים, אשר תוכנם הוא שעומד בבסיס המחלוקת בין בעלי הדין. לגרסת התובע, כשהוא ניגש לחלון הוא "זכה" לקיתונות של גידופים מהנתבע, אשר התייחסו למוצאו האתני (יליד אתיופיה), ואשר כללו בין היתר את הביטויים הבאים: "מי שם אותך פה, יא אפס" - אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס", "התפקיד שלך הוא לפתוח ולסגור את המחסום", ועוד כהנה וכהנה קללות וגידופים, אשר כללו את המילים "כושי" ו"אפס" בווריאציות שונות, וכל זה, לדברי התובע, בפומבי, למשמע אוזניהם של נוסעי האוטובוס ושל העוברים והשבים במקום. בשל העיכוב שנוצר בכניסה למנהרת הקמפוס- ממשיך וטוען התובע, ירדו הנוסעים מהאוטובוס שלא בתחנה המיועדת לכך, ונוצר "פקק" תנועה, אשר כדי לשחררו נבדק האוטובוס ע"י מאבטחת אחרת שהוזעקה למקום. התובע טוען, כי לא הגיב כלל על התנהגותו הפוגעת הנ"ל של הנתבע, ורק ביקש ממנו את פרטיו האישיים, אך זה סירב למוסרם. כך, כשהוא נסער, פגוע וכואב- ממשיך וטוען התובע- הוא מיהר מיד בתום יום עבודתו, למשרדי הנהלת "אגד", על מנת לדווח לה על האירוע, אך נענה כי עליו לכתוב מכתב ולהמתין לתשובה. או אז, וכשהוא עדיין נתון בסערת רגשות, התקשר התובע לעיתונאי בשם דוד רגב, ממערכת העיתון "ידיעות אחרונות", אשר הסכים להיפגש עמו מאוחר יותר באותו יום. למחרת, פורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות", כתבה אודות האירוע, תחת הכותרת: "לא מכניס כושים לאוטובוס" (הכתבה מיום 12/01/05 צורפה כנספח א' לכתב התביעה). כמו כן, הגיש התובע ביום 20/01/05 תלונה במשטרה כנגד הנתבע (נספח ב' לכתב התביעה), ואף פנה, באמצעות בא כוחו, להנהלת "אגד", שם נענה כי העסקתו של הנתבע על ידי "אגד" הסתיימה ביום 13/01/05 (נספחים ג-ד' לכתב התביעה). התובע טוען, כי הביטויים בהם נקט כלפיו הנתבע, הם בבחינת "לשון הרע" כמשמעה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע" או "החוק"), וכי בהתנהגותו הנ"ל השפיל אותו הנתבע וביזה אותו בפומבי, אך ורק בשל מוצאו האתני וצבע עורו הכהה, ובלא כל עוול בכפו. לפיכך, מבקש התובע מבית המשפט, לחייב את הנתבע בפיצויים בסך של 75,000 ₪ (לצרכי אגרה), בהתאם להוראת סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע. הנתבע, מצדו, מכחיש כי אמר את הביטויים המיוחסים לו ע"י התובע. לגרסתו, סירובו לפתוח לתובע את דלתות האוטובוס היה נעוץ בעובדה, שהאוטובוס, בו נהג באותו היום, היה אוטובוס "דו-מפרקי" (אוטובוס "כפול"), ובעת שהוא התבקש ע"י התובע לפתוח את הדלת הקדמית - חסם האוטובוס את הצומת הסמוך למנהרה. על כן, ביקש הנתבע, לטענתו, מהתובע כי ירים את המחסום, ויאפשר לו להתקדם קמעא לתוך המנהרה, על מנת לפנות את הצומת, אלא שהתובע "בעיקשותו הרבה" סירב לבקשתו זו, מה שהוביל לדין ודברים ביניהם, במהלכו אמר הנתבע לתובע, כי הוא "קשה עורף ועקשן", וכי "יש לו לב שחור". הא ותו לא. לדברי הנתבע, הוא מעולם לא כינה את התובע בכינויים "כושי" ו-"אפס", והתביעה דנן איננה אלא בגדר נסיון נלוז מצד התובע "לעשות קופה" על חשבונו. לטענת הנתבע, הוא מעולם לא התכוון לפגוע בתובע, והדברים הנ"ל נאמרו על ידו בתום לב ומתוך להט הויכוח בלבד, והראיה- שמיד לאחר האירוע הוא פנה לתובע והתנצל בפניו. עוד טוען הנתבע, כי בעקבות התלונה שהגיש התובע ל"אגד" הוא הושעה מעבודתו למשך 24 שעות, ובשל "הלחץ הכבד", שהופעל עליו, עקב הפרסום התקשורתי שנוצר סביב הפרשה - הוא נאלץ להגיש את התפטרותו מאגד, לאחר כ-10 שנות עבודה, "והכל בגלל שהתובע ייחס לו דברים גזעניים ושאר דברי בלע, מאז ועד היום הוא איננו מוצא כל מקום פרנסה מתאים ושקוע בחובות עד צוואר" (ס' 14 לכתב ההגנה). בישיבת קד"מ מיום 19/12/05 נקבע, לאחר בירור עם ב"כ בעלי הדין ובהסכמתם, כי הפלוגתאות במשפט זה הן, כדלקמן: 1. האם הנתבע אמר לתובע: "מי שם אותך, יא אפס" (להלן: הביטוי הראשון) ו/או "אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס" (להלן: הביטוי השני) ? 2. האם בביטויים הנ"ל יש משום פרסום לשון הרע על התובע ? בהנחה שהתשובה לשתי השאלות הראשונות היא בחיוב- 3. מהו הפיצוי הראוי בנסיבות הענין ? פלוגתאות אלו הן הדרושות, אפוא, הכרעה במסגרת פסק דין זה. 2. דיון ומסקנות 2.1 האם אמר הנתבע את הביטויים המיוחסים לו ע"י התובע ? לגרסת התובע, כפי שהיא עולה מכתב התביעה ומתצהיר עדותו הראשית, האירוע נשוא כתב התביעה נחלק לשני שלבים: בשלב הראשון- עמד האוטובוס הנהוג ע"י הנתבע, בכניסה למנהרה, מספר מטרים לפני המחסום, כשלפניו אוטובוס נוסף ומשאית. התובע טוען, כי סיים לבדוק את האוטובוס הראשון, עקף את המשאית ופנה לבדוק את האוטובוס של הנתבע. לדבריו, הוא דפק על הדלת הקדמית של האוטובוס מספר פעמים, אולם הנתבע רק הסתכל עליו, מבלי לפתוח את הדלתות. התובע, אשר סבר כי לנהג ישנה בעיה כלשהי - התקדם לעבר המחסום, וכך עשה גם הנתבע (לאחר שהאוטובוס הראשון והמשאית כבר עברו את המחסום ונסעו). בשלב זה- טוען התובע- כי האוטובוס כבר עמד ליד המחסום ממש, כשדלתותיו עדיין סגורות. התובע דפק, אפוא, פעם נוספת על הדלת הקדמית, אך גם הפעם סירב הנתבע לאפשר לו לעלות לאוטובוס, תוך שהוא מסמן לו לגשת לחלון שלידו. כשניגש התובע לחלון שליד הנתבע, המטיר עליו האחרון, לטענתו, מטר של גידופים וביטויים גזעניים, כמפורט לעיל. לא למותר לציין, שהתובע היה לבוש במדים של חברת האבטחה "סער" על ידה הועסק, וברי היה שמדובר במאבטח, שתפקידו לערוך בדיקה בטחונית לכלי הרכב המגיעים למנהרה (מכל מקום, לא נטען אחרת ע"י הנתבע). על גרסתו זו חזר התובע, באריכות, גם במהלך חקירתו הנגדית, ומצאתי לנכון להביא הדברים כלשונם: "ת: בשעה 10:30 בבוקר.... ניגשתי אליו לבדיקה, אז הוא כמעט היה במחסום הראשונה, עומד אחרי המשאית. עכשיו אני מתקתק בדלת (עושה סימן של נקישות על הדלת) והנתבע לא פתח. מסתכל עלי ולא פתח. עוד פעם עשיתי ככה. אני לא יודע למה הוא לא פתח... הלכתי למחסום, לעמדה שלי, הגעתי, האוטובוס הראשון נכנס מזמן... המשאית גם עברה והנתבע הגיע עם האוטובוס שלו. הגיע, המחסום סגור. אני מתקתק עוד פעם (עושה סימן של נקישות על הדלת) לא פתח. בסוף אומר לי, מסמן לי בידיים (עושה סימן של מסביב) איפה שעומד בצד שמאלי... בחלון פתח אומר לי: יא כושי יא אפס, התפקיד שלך לפתוח ולסגור, מי הביא אותך לכאן. בדיוק שאמר לי את זה כאילו אתה מרים קרש ונותן מכה מפה, זה בדיוק מה שקיבלתי באותו רגע... יש שומרים שמה איפה שפותחים, אמרתי לא לפתוח את השער... הנתבע ירד מהאוטובוס מתחיל להגיד לי יא כושי יא אפס, מי הביא אותך לכאן. אותה מילה עוד פעם והוא רודף אחרי, אני הולך אחורה והוא רודף אחרי, יא כושי, יא אפס. אחרי 20 מטר בערך אני עמדתי... גם הוא עמד והוא אומר לי יא בן זונה. אחרי זה חזר לאוטובוס שלו. אני ביקשתי את השם שלו הוא לא נתן לי.." (ע' 7 ש' 15- ע' 8 ש' 8) (ההדגשות, כאן ובהמשך פסק הדין, לא במקור-י.מ.). במהלך עדותו זו חזר התובע והדגיש, כי הנתבע התעלם לחלוטין מדפיקותיו החוזרות ונשנות על הדלת הקדמית, וכי הוא לא העלה בפניו כל בקשה או טענה בנוגע לחסימתו, כביכול, את הצומת: "ת: אני תקתקתי בדלת, הסתכל עלי ככה (מדגים), אני עומד שם, לא פעם אחת ולא פעמיים. הרבה פעמים תקתקתי" (ע' 9 ש' 2-3)... "ברגע שאני תקתקתי הסתכלתי על פניו של הנתבע, הוא לא אמר כלום, רק עשה לי פרצופים" (ע' 10 ש' 1-2). מנגד, טוען כאמור הנתבע: "לא פתחתי את הדלת מאחר וציפיתי כי כפי שמקובל במקומות אחרים, ייאות התובע להתיר לי להתקדם קמעא פנימה... בינתיים בשל חסימת הצומת כצפוי החלו לצפור נהגי המכוניות שנחסמו בצומת והנוסעים באוטובוס הפכו חסרי סבלנות והאיצו בי לנסוע.. לנוכח האמור התפתח בינינו דין ודברים שבעקבותיו, תוך סערת רוחות ובלהט הויכוח, קראתי לתובע כי יש לו לב שחור וכי הוא קשה עורף ועקשן. כך אמרתי ולא יותר" (ס' 6-10 לתצהירו). לדברי הנתבע, היתה לו זו הפעם הראשונה בה נהג באוטובוס "דו-מפרקי" בקו זה. הנה, שתי גרסאות לפנינו, בעוד שהאמת העובדתית - אחת היא. והשאלה הנשאלת היא אפוא: איזו גרסה עולה בקנה אחד עם האמת העובדתית ?. האמנם ניתן בכלל לחשוף אמת זו ? הרי - And mock the time with fairest show:" False face must hide what the false heart doth know" (ויליאם שייקספיר, מקבת, מערכה ראשונה, סוף תמונה שביעית). לאמור: "מִשְֹחָק מצְלָח כֹּל נֶפֶש יְסוֹבֵב: פַּרְצוּף כּוֹזֵב, יַסְתִּיר כִּזְבֵי הַלֵּב" (בתרגומו של מאיר ויזלטיר, הוצאת עם עובד, תשנ"ב). אכן, המשימה איננה פשוטה כלל וכלל. ואולם, יש לזכור, כי די לנו בחשיפתה של "האמת המשפטית", וכי כל שנדרש הוא שגרסה אחת תהא מסתברת יותר מרעותה, ותטה את מאזן ההסתברויות, ולוּ באחוז אחד בלבד. סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 נועד לסייע לשופט במלאכתו זו, בקובעו כי מהימנותם של העדים תיקבע "על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט". כשהוראה זו לנגד עיני, בחנתי אפוא את עדותו של התובע- מחד, ואת עדותו של הנתבע- מאידך, ולאחר ששקלתי האחת מול השניה, על רקע מכלול העדויות, הראיות והנסיבות, ובהתאם למבחני האמינות והמהימנות - הגעתי לכלל מסקנה, כי האמת מתייצבת לימינו של התובע. עדותו הכנה והקולחת של התובע, אשר היטיבה לתאר בדיוק רב, היורד לפרטי פרטים את השתלשלות העניינים ביום האירוע - עדיפה בעיני על פני עדותו הלאקונית, היבשה והמחושבת-משהו של הנתבע, אשר הותירה עלי רושם בלתי מהימן, בלשון המעטה. עדותו של התובע נותרה מוצקה ואיתנה- גם בסופה של חקירה נגדית ארוכה, במהלכה ניסה ב"כ הנתבע לנטוע ספק, בדבר יכולת זכרונו של העד, בדבר רמת הבנתו את השפה העברית ואף בדבר יכולת שמיעתו את בקשת הנתבע שנאמרה לו, כביכול, מבעד לדלתות סגורות ועל רקע המולת החוץ: "ש: יכול להיות שהוא אמר משהו ולא שמעת? ת: הוא לא אמר כלום " (ע' 9 ש' 4-5). ש יכול להיות שהוא דיבר איתך, ואתה חשבת שהוא עושה לך פרצופים ? ת: לא דיבר " (ע' 10 ש' 3-4). "ש: נכון שאחרי כל הסיפור נגמר, הנתבע אמר לך שהוא מתנצל אם נפגעת? ת: לא, לא זוכר דבר כזה. ש: יכול להיות שבגלל סערת רגשות... אתה לא זוכר שהוא התנצל... אולי בגלל שהיית עצבני לא שמעת שהוא התנצל בפניך ? ת: לא שמעתי ולא ראיתי" (ע' 13 ש' 15-24). ש: יכול להיות שבגלל השפה הבנת אחרת? ת: לא " (ע' 12 ש' 11-12) התובע העיד, כי עלה לישראל בשנת 1992 (ע' 6 ש' 20), וניתן היה להתרשם ישירות מעדותו בבית המשפט, כי הוא מדבר ומבין עברית היטב. על כן, אין בידי לקבל את טענת הנתבע, לפיה ייתכן שהתובע לא הבין את בקשת הנתבע להתקדם אל מעבר למחסום, אף לא כאפשרות סבירה. אשר לטענת הנתבע, בדבר אי-הדיוקים הקיימים, כביכול, בין גרסת התובע בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית לבין גרסתו בבית המשפט- גם טענה זו אין בה ממש. אמנם, ענין האוטובוס והמשאית שעמדו במנהרה לפני האוטובוס בו נהג הנתבע - הועלה ע"י התובע רק בחקירתו הנגדית, ואולם אין בכך, בכל הכבוד, כדי לקעקע את אמינותו- כפי שטוען הנתבע, שכן המדובר בפרט זניח וטפל, לאור העובדה שבכתב התביעה כמו גם בתצהיר עדותו הראשית, תיאר התובע, בפרוטרוט, את השתלשלות העניינים, ואת מיקומו של האוטובוס בכל שלב ושלב (ס' 4-5 לכתב התביעה, ס' 4-6 לתצהירו). עדותו של התובע נתמכת ע"י שני עדים נוספים שהעידו מטעמו: ע"ת/2 דוד רגב, שהינו כתב לענייני רווחה במערכת העיתון "ידיעות אחרונות", העיד בתצהיר עדותו הראשית: "ביום ה-11/01/05 התקשר למקום העבודה שלי במערכת הנ"ל אדם שהציג עצמו בשם "אבי צגאי" ודיווח לי על אירוע שקרה לו במקום עבודתו... הוא נשמע נרגש ונסער. קבעתי עמו פגישה במשרדי המערכת לשעה 18:00.... מר צגאי הקדים והגיע למשרדי כבר בשעה 17:00 לערך. לדבריו, הסתובב בעיר חסר מנוחה ובשל לחצו הפנימי הקדים לבוא וביקש במידת האפשר לקיים את הפגישה קודם לשעה שקבענו. הוא נראה מוטרד ביותר ומתוח.... המתנתי שהוא יירגע כדי שאוכל לשמוע את סיפורו בצורה מסודרת. הכנתי לו קפה ושוחחנו על דא ועל הא, במגמה להרגיעו. מאחר והייתי צריך להגיע לבית כנסת וראיתי כי הוא חובש כיפה הצעתי לו להצטרף אלי, וכך עשינו. לאחר חזרתנו מבית הכנסת... נרגע מר צגאי והגיע למצב שאפשר לו לספר לי את סיפורו באופן שוטף וברור.... מתוך סיפורו של מר צגאי התרשמתי כי מה שאירע לו כתוצאה מהתנהגות נהג האוטובוס כלפיו, ובייחוד ההתבטאויות כלפיו, גרמו לו לפגיעה קשה. אף עלי הותיר האירוע רושם לא קל, באשר, במסגרת עבודתי, נתקלתי כבר בכמה וכמה מקרים של פגיעות באנשים על רקע מוצאם האתני. לאחר פגישתי עם מר צגאי הנ"ל פרסמתי למחרת היום- כתבה על האירוע בעיתון "ידיעות אחרונות" תחת הכותרת "אני לא מכניס כושים לאוטובוס" (ס' 3-6 לתצהירו). עדות זו- אשר לא נסתרה, כהוּא זה, בחקירתו הנגדית של העד, מהימנה ומקובלת עלי והריני מאמצה, בייחוד לאור העובדה שהמדובר בעד נייטראלי וחסר פניות, אשר כלל לא הכיר את התובע עובר ליום האירוע. לא זו אף זו, עד זה היה למעשה הראשון, בפניו גולל התובע את גרסתו לאשר אירע בבוקרו של אותו יום, כאשר האירועים עדיין טריים בזכרונו, מה שמקנה לעדותו של העד משנה מהימנות (בהתחשב בכך שגרסת התובע שהובאה בכתבה זהה לגרסתו במסגרת התביעה דנן). זאת ועוד: מצבו הנפשי של התובע, בסמוך לאחר האירוע, כפי שהוא מצטייר מעדותו של ע"ת/2- מלמד, כי גרסת התובע ניתנה מתוך סערת רגשות אמיתית, ולא לאחר תכנון ומחשבה מראש, שנועדו לטְפּוֹל על הנתבע אשמת שווא, מה שמחזק את מהימנותה. עוד העיד מטעם התובע, ע"ת/3 יחזקאל אורקיזה, אשר עבד כמאבטח לצד התובע ביום האירוע, ותפקידו היה לבדוק את הולכי הרגל שנכנסים לקמפוס דרך מנהרת האוטובוסים. הלה נחקר על ההודעה, שמסר במשטרה ביום 03/07/05 בעקבות תלונתו של התובע, בה העיד, כי "נהג האוטובוס לא פתח לו [לתובע-י.מ] את הדלת, דפק [התובע-י.מ] לו על הדלת מספר פעמים והנהג התעלם ממנו ולא רצה לפתוח את הדלת, ואז הנהג ביקש מהמאבטח לבא לחלון. אבי ניגש לחלון והנהג התחיל לצעוק על המאבטח: פעם בודקים פעם לא בודקים, אני לא אפתח לך, והתחיל לקלל את המאבטח, לך יא כושי אפס מי הביא אותך לפה. התפקיד שלך כולה לפתוח ולסגור את השער בן זונה, והנהג ירד מהאוטובוס ובא לעבר המאבטח, אבל בסוף נרגע... חוץ מקללות והעלבות כלפי אבי לא היו תקיפות..." (ש' 5-9 להודעה). בבית המשפט חזר העד על הדברים הללו, עדות אשר גם היא מקובלת ומהימנה עלי. במהלך חקירתו הנגדית של העד, עמל אמנם ב"כ הנתבע בנסיונו להוכיח, כי ההודעה שמסר העד הנ"ל במשטרה, תואמה מראש עם התובע ועם ב"כ, וכי המדובר למעשה בעדות "מוזמנת", שאיננה אלא חזרה, מילה במילה, על דברי התובע בכתב תביעתו ( מה שאף עולה, לדבריו, כדי "הדחת עד" - ס' 26-39 לסיכומי הנתבע) - ואולם, בכל הכבוד, לא שוכנעתי כי כך הם אמנם פני הדברים. הגם שרוב תשובותיו של העד לשאלות ב"כ הנתבע בענין זה היו "לא זוכר" ו"לא הבנתי" - דומני, כי הדבר נבע מהמנטליות ומקשיי השפה העברית של העד. עדותם של עדים מהימנים אלה מחזקת, אפוא, את גרסת התובע ותומכת במהימנותו. יוער, כי במהלך עדותו של התובע בבית המשפט, נקל היה להבחין, בתחושת העלבון וההשפלה שאחזה בו, אף בחלוף כשנתיים מיום האירוע, עת שִחְזֵר את השתלשלות העניינים לפרטיה, בלשון שוטפת ובפרץ של רגשות אשר קשה היה להפסיקו, וניכר היה בו, בעליל, כי טרם הצליח למחות מזכרונו את הרושם המר והעז, שהותירה בו אותה תקרית עגומה. מול הגרסה הכנה, המהימנה והעקבית של התובע והעדים מטעמו, ניצבת עדותו הבלתי מוכחת, בלתי הגיונית ובלתי מהימנה של הנתבע: הנתבע טוען כי, המרחק מהצומת עד המחסום הוא 15 מטר, בעוד שאורכו של אוטובוס דו-מפרקי הוא 18 מטר (ע' 22 ש' 8)- אלא שנתונים עובדתיים אלו לא הוכחו על ידי הנתבע, ולו לכאורה. הראיה היחידה שהביא הנתבע בנדון, היא קלטת וידאו, שצולמה על ידו, ואשר מוכיחה, כביכול, כי עצירתו של אוטובוס דו-מפרקי של "אגד" לפני המחסום שבמנהרת האוטובוסים- גורמת לחסימת הצומת. אלא, שצפיה בקלטת הוידאו הנ"ל - מגלה, כי לא ניתן ללמוד הימנה מאומה ! כל שרואים בקלטת הוא את החלק האחורי (ה"זנב") של אוטובוס "אגד" (אשר כלל לא ברור שהוא אוטובוס "דו מפרקי"), כשהוא בולט מקצה המנהרה. בקלטת לא ניתן לראות את חזית האוטובוס ואת פנים המנהרה, ועל כן לא ניתן לדעת, למעשה, מה מרחקו של האוטובוס המצולם בקלטת מהמחסום, והאם עמדו לפניו אותה עת כלי רכב נוספ/ים. על כל פנים, ניתן להבחין בברור, כי למרות ש"זנב" האוטובוס בולט מעט מתחומי המנהרה- אין בכך כדי לחסום את הצומת שמחוץ למנהרה, ולמנוע את תנועתם של כלי הרכב המבקשים לפנות ימינה או שמאלה. החסימה שנוצרה בצומת הסמוך למנהרה, בעת שצולמה הקלטת, נוצרה כתוצאה מהגעתו של כלי-רכב נוסף למנהרה (מונית), אשר נעמד מאחורי האוטובוס הנ"ל, ולא כתוצאה מעצירתו של האוטובוס בכניסה למנהרה. על כן, בכל הכבוד, הנתבע לא השכיל להוכיח שעצירתו של אוטובוס דו-מפרקי לפני המחסום (אשר נמצא בתוך המנהרה פנימה) גורמת, אמנם, לחסימתו של הצומת. משכך מקובלת עלי, אפוא, בענין זה עדותו של התובע, לפיה אוטובוס דו-מפרקי אינו חוסם את הצומת כשהוא עומד לפני המחסום, אלא אם כן עומד/ים מאחוריו כלי רכב נוספ/ים (ע' 7 ש' 11-13). מכל מקום, אפילו נניח, כי בשלב הראשון חסם הנתבע את הצומת- אין חולק שהנתבע התקדם בנסיעה עד לקו המחסום ממש - וכי גם אז סירב לפתוח את הדלת לתובע (שהרי לשיטתו של הנתבע - הוא ביקש מהתובע לעבור את המחסום בלא בדיקה בטחונית). על כן, אין בידי לקבל הטענה כי הדבר נבע מרצונו למנוע חסימת הצומת. טענת הנתבע, כי סירובו של התובע להיעתר לבקשתו (בהנחה כי אמנם ביקש זאת מהתובע) היה בלתי סביר - היא, בכל הכבוד, חסרת כל שחר. ברי הרי, לכל בר בי רב, כי המחסום נועד למנוע מעבר של כלי רכב טרם עריכת הבדיקה הבטחונית, שאם לא כן מה הטעם ומה התועלת בקיומו ?! ובמה שונה הנתבע מכל נהג אחר שמגיע לנקודת הביקורת שבתוך המנהרה (בין אם המדובר בנהג של רכב פרטי ובין אם המדובר בנהג של אוטובוס "אגד"- רגיל או דו מפרקי) ?! מדוע ראוי הוא הנתבע שינהגו בו לפנים משורת הדין ?!. דרישתו של הנתבע מהתובע, כי יאפשר לו לעבור את המחסום בלא בדיקה בטחונית היא למעשה דרישה ממנו, כי יפעל בניגוד להוראות ולנהלים להם הוא מחויב, תוך איונה של המטרה לשמה הוא הוצב בפתח המנהרה !. על-כן, בכל הכבוד, התנהגותו של הנתבע - ולא של התובע - היא שאיננה סבירה בנסיבות הענין. העובדה, שמדובר באוטובוס של "אגד" (ולא ברכב "אלמוני") - איננה מעלה ואיננה מורידה, שהרי חובתם של המאבטחים היא לבדוק את כל כלי הרכב, המגיעים למנהרה, באשר הם. עשרות אוטובוסים עוברים מדי יום במנהרה, וכפי שהעיד התובע מעולם לא אירע שנהג אוטובוס סירב לאפשר לו לבדוק את האוטובוס (ע' 7 ש' 3-4). בבית המשפט הדגיש הנתבע, שוב ושוב, כי אי- חסימת הצומת היא שעמדה בראש מעייניו, בעת שסירב לפתוח את דלתות האוטובוס לתובע, ובלשונו: "ת: אם הייתי פותח את הדלת הייתי מבצע עבירת תנועה בזה שהוא היה עולה, סורק את האוטובוס. כל הבקשה שלי היתה שהוא יגיע אלי. וכשהוא הגיע אלי אמרתי לו בבקשה תן לי בבקשה טיפ טיפה להתקדם על מנת שלא יחסום את הצומת עם הזנב של האוטובוס וזהו. לא קללות לא כל מה שאמר התובע..." (ע' 21 ש' 21-24). יש לציין, כי בהמשך חקירתו הנגדית, עברה הטענה הנ"ל "פיתוח" נוסף על ידי הנתבע, אשר טען, כי רק ניסה למנוע את "פציעתם" של הנוסעים: "ת: בסך הכל רציתי להגדיל את הראש לא לבצע עבירת תנועה. לא רציתי שהמאבטח יסרוק את האוטובוס לפני המחסום, כי כשהוא עולה הוא יצטרך לעלות [צ"ל: לרדת-י.מ.] מהדלת האחרונה, והוא יכול להוריד איתו עוד נוסע שיכול לרדת ולהיפצע. זה היה החשבון שלי..." (ע' 21 ש' 10-13)- טענה עליה חזר אף בסיכומיו - בהדגישו, כי "הוא ראה לנגד עיניו סכנה ברורה ומיידית של הורדת נוסעים במרכז צומת, ובדרך שפעל סבר שהוא מונע תאונה פוטנציאלית" (ס' 9 לסיכומי הנתבע). דומה, כי אין המדובר אלא בנסיונו של הנתבע להעצים את המניע ה"מוצדק", שעמד כביכול מאחורי סירובו לפתוח את דלת האוטובוס לתובע, מניע שאינני נותן בו כל אמון. זאת ועוד: גרסתו של הנתבע איננה מסברת את האוזן, ואיננה מתיישבת עם שורת ההגיון: אם כל חפצו של הנתבע היה לפנות את הצומת במהירות, ולהוריד את הנוסעים בתחנה המיועדת לכך- מדוע העדיף, אפוא, לנהל עם התובע שיג ושיח של סימני ידיים, מבעד לדלתות סגורות, במקום לפתוח מיד את הדלת ולאפשר בדיקה זריזה של פנים האוטובוס ?!. התובע העיד, כי בדיקת האוטובוס אורכת מספר שניות בלבד, וכוללת סריקה מהירה של פנים האוטובוס. הנתבע, בהיותו נהג אוטובוס ציבורי, מורגל וודאי בפרוצדורה זו (כמו גם כל אדם סביר במדינת ישראל בימים אלו), ולא ברור מדוע החליט להתעקש וליצור מהומה, שאך גרמה להתקהלות רבתי, לצפירות של נהגים עצבניים ולנוסעים חסרי סבלנות שירדו מהאוטובוס שלא בתחנה המיועדת לכך. מעבר לאמור יש לציין, כי גרסת הנתבע היא בבחינת גרסה כבושה, שכן למרות שהיו לנתבע הזדמנויות רבות להציג את גרסתו שלו להשתלשלות האירועים, היא הועלתה על ידו, לראשונה, רק במסגרת התביעה דנן: בחקירה שנערכה לנתבע ע"י ועדת הפיקוח המשמעתי של "אגד" בסמוך לאחר האירוע, סירב הנתבע להיחקר (ע' 1 ש' 8 לפרוטוקול החקירה אשר הוגש ע"י אג"ד ביום 02/08/06), ועל כן הוא הושעה זמנית מעבודתו באגד. זמן קצר לאחר מכן חתם הנתבע על טופס עזיבה מרצון ולמעשה התפטר מאגד. גם הכתבה שפורסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" לא גררה כל תגובה או התייחסות מצד הנתבע. לא ניתן שלא לתמוה: אם אמנם נפל הנתבע קורבן ל"עלילת שווא"שלא היתה ולא נבראה - מדוע לא טרח, אפוא, להשמיע זאת בראש חוצות ?! מדוע לא מנע את התפטרותו ולא הגן על שמו בפני הממונים עליו ?! מדוע לא פנה לעיתון "ידיעות אחרונות" לאחר פרסום הכתבה, וביקש לפרסם את גרסתו של לאירוע ? הדעת נותנת, שאדם אשר האמת ניצבת לצדו - יעשה כל שלאל ידו כדי לטהר את שמו ולהוציא את אותה אמת לאור! משנמנע הנתבע מלעשות כן, וכבש את גרסתו עד להגשת התביעה דנן- המסקנה המתחייבת היא כי המדובר בגרסה שלא נולדה אלא לצורך התביעה דנן. יוער, כי בחקירתו הנגדית, נשאל הנתבע מדוע לא טרח להביא את גרסתו בפני ועדת החקירה של אגד, והשיב: "ת: ישב מולי אדם שלא התייחסתי אליו כאל חוקר. נהג אוטובוס, שאני לא יודע אם הוא קיבל את הלגיטימציה להיות חוקר. הוא בוועדת פיקוח, המנהל שם, הוא קיבל את התפקיד הזה.. לא הייתי מעונין כי אני לא חושב שהוא היה ראוי שאחקר מולו..." (ע' 23 ש' 13-16). ודומני, כי הדברים מדברים בעד עצמם. סיכומו של דבר, גרסת הנתבע כי חסם את הצומת וביקש מהתובע להתקדם אל מעבר למחסום- איננה מהימנה עלי כלל וכלל. ואולם, אפילו נניח לטובת הנתבע, שכל כוונתו היתה להימנע מחסימת הצומת- עדיין אין בכך, בכל הכבוד, כדי ללמד שהוא לא אמר לתובע את הביטויים המיוחסים לו. כאמור, גרסתו של התובע ושל העדים מטעמו- מהימנה עלי, והריני מאמצה בשלמותה. גרסת הנתבע לביטויים שנאמרו על ידו לתובע ("קשה עורף ועקשן" ; "יש לך לב שחור")- איננה מהימנה עלי לחלוטין, ושוכנעתי כי המדובר בסילוף של המציאות, תוך נסיון ליטול את עוקצם המשפיל והגזעני של הביטויים שהפנה הנתבע כלפי התובע. בשולי הדיון בפלוגתא זו, העוסקת כל כולה בקביעת מהימנותם של בעלי הדין, ראיתי לנכון להביא את דבריו המאלפים של כב' השופט א' שטרוזמן, אשר עמד על הקושי הרב בהערכת מהימנותם של עדים, ככל שהיא תלויה אך ורק בהתרשמותו האישית של השופט ממי שעומד לפניו: "עם כל הכבוד לעמיתי הנכבדים המסוגלים להתרשם מאישיותו של העומד על דוכן העדים ולהעריך את מהימנות דבריו, יש לחשוש לטעות בהערכתם, למרות היותם שופטים מנוסים שאומנותם בשיפוט. שופט כל הארץ יראה ללבב וידע אם דבר אמת בפי האיש אם לאו, אך שופט בשר ודם מתרשם מחיצוניותו של העד, שטף דיבורו או גמגומיו, הסומק בלחייו ועצבנות ידיו. המראה החיצוני יכול להטעות. סומק יעלה על לחיי העד כאשר בדלת אולם בית המשפט תתייצב לפתע בחירת לבבו של העד, שאיננה אשתו היושבת באולם, והשופט לא ידע על-כך. תנועות יד עצבניות יכולות להיות רגילות לעד גם בשיחותיו מחוץ לבית המשפט, שאינן נראות לעיני השופט, והגמגום עלול להיות אופייני לעד בעת התרגשותו, גם בהיותו בביתו. מי שהונה סוחרים רבים, בקיאים וותיקים בעיסוקם, עלול להשאיר רושם טוב בבית המשפט, בהופעתו הנאה, צחות לשונו ושטף דיבורו, ובהיותו אמון על שקרים ובדיות לא יזוע ניד בפניו ובגופו בכל שעות חקירתו.... אומות העולם הסומכות על חבר המושבעים ממנות 12 מושבעים שיחוו-דעתם על העדים ועדויותיהם. הן אינן סומכות על שיפוטו של אדם אחד, אפילו הוא שופט מקצועי, ואנו סומכים על השופט, גם אם נסיונו לא רב.... על-כן אני סובר, עם כל הכבוד לעמיתי הנכבדים, שראוי לחייב את השופטים לנמק את פסיקותיהם ולהסביר את העדפתה של גירסה אחת על האחרת, לאו דווקא, או לא רק, על פי התרשמותם מהעדים... כך, ככל האפשר, לא יוכרע הדין על פי ההתרשמות של השופט אלא על פי נסיבות הענין, הראיות וההגיון של השופט..... "זכרתי את התוצאות הקשות של אותם מקרים בהם נחרץ הדין, לא בהצלחה, על-פי מראה עיניהם ותחושותיהם של שופטים בהאמינם שמאז עלו על הכס נגעה שכינה בכתפיהם והעניקה להם מתכונות הקב"ה הרואה ללבב, וכך, תוך מבט על העד במשך דקות או שעות מצאו בו את אותות האמת או השקר, כאילו אין זה מן המפורסמות, לא רק בימינו ובמקומותינו אלא בעולם כולו, שמראה פני האדם מכזב. "מי זה יקרא נבכי נפש אדם במראה פניו" אמר דאנקן המלך על נורווג שבגד בו ב"המלט" של שקספיר, ומי זה נתן לשופט שלעיתים זה עתה התמנה, את כושרה של שכינה להכיר מהופעת האיש ותנועות גופו אם אמת בפיו או שקר דברו. על-כן, ככל שאני זוכר את עצמי, ובוודאי מאז שנתתי דעתי לכישורי כשופט ולמגבלותי, לא חרצתי דין על-פי מראה עיני את "אותות האמת" של העד, אלא על-פי בחינה מדוקדקת של כל פיסת ראיה ועל פי הגיונם של דברים ותהליכים..." (ת"ע (מחוזי-תל-אביב-יפו) 290/87 מנהל עזבון פנינה צוריאנו ואח' נ' מרים חכמוב ואח', תק-מח 95(2) 1392, 1395 (1995)). אכן, זוהי הדרך בה ראוי לילך, דרך בה דומני שהקפדתי לילך- גם בענייננו אנו. 2.2 האם הביטויים הם בגדר "לשון הרע" ? סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע", כדלקמן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית". על פי הפסיקה, המבחן לקיומה של "לשון הרע" הוא המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר. לאמור- "לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא, כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום" (השופט ד' לוין ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן. פ"ד לט(4)734, 739-740 (1986)). "בבואנו לפסוק אם היה בפרסום כדי להוציא שם רע...מודד בית המשפט את מידת הפגיעה לא על פי רגישותו האישית של התובע הרואה עצמו כנפגע, אלא על פי השקפתם של 'כלל החברה של בני אדם ישרי מחשבה' (members of society right-thinking generally) כנוסחתו הקולעת של הלורד אטקין (Atkin) בענין Sim v. Stretch (1936) 2 All E.R. 1237,1240..." (כב' השופט מ' לנדוי ע"א 68/56 הלן רבינוביץ נ' יצחק מירלין ואח', פ"ד יא(2) 1224, 1226ז (1957)). (ראו גם: 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281 (1977) ; ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון ואח', פ"ד נו(2) 607 (2002)). "פרסום" לשון הרע לפי החוק, הוא כל מעשה של העברת מסר לאדם אחד או יותר זולת הנפגע (ס' 7 לחוק איסור לשון הרע), כאשר הפרסום יכול שיהיה "בין בעל פה ובין בכתב" (ס 2(א) לחוק). סעיף 7 לחוק קובע, כי פרסום לשון הרע על אדם מהווה עוולה אזרחית, והטלת האחריות הנזיקית אינה מותנית בגרימת נזק לשמו הטוב של הנפגע, אלא די בכך שהפרסום "עלול" היה לפגוע בנפגע. כמו כן, לא נדרש כל יסוד נפשי לצורך התגבשותה של העוולה האזרחית, ואין כל צורך בהוכחת כוונה לפגוע מצד המפרסם (זאת להבדיל מהעבירה הפלילית של פרסום לשון הרע). בעניינו כינה, כאמור, הנתבע את התובע בכינויים "כושי" ו-אפס", כשהוא משבצם במשפטים שלמים, שנוסחם: "מי שם אותך פה, יא אפס", ו- "אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס". דומני, כי כל אחד משני הביטויים הוא בגדר "לשון הרע", על-פי מבחן האדם הסביר: הכינוי "אפס" מהווה עלבון, שנועד להשפיל ולבזות את האדם אליו הוא מכוון, בבטאו את חוסר הערך, והעדר התועלת הטמונים, כביכול, באותו אדם. המדובר, ללא ספק, בכינוי גנאי, שנועד לבטל את אישיותו של הנפגע, ולציין את מעמדו הנחות, ביחס לבני אדם אחרים (ביטוי אשר מקביל במשמעותו לביטוי "כלומניק"). והוא הדין בכינוי "כושי"- אשר נחשב בעיני החברה בכללותה ככינוי גנאי וכעלבון, שנועד להטיל דופי באדם בשל צבע עורו הכהה, ולסמנו כ"חריג", וכנחות ביחס לאדם בעל צבע עור בהיר. המדובר, למעשה, בביטוי גזעני, שנועד להשפיל ולבזות את התובע, אך ורק בשל השתייכותו לעדה האתיופית ובשל היותו בעל צבע עור כהה, ומשכך הוא נופל בגדר החלופה הרביעית של הגדרת "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק (ביטוי שנועד "לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית"). וכאן המקום להבהיר ולהדגיש באותיות קידוש לבנה: אין כל פסול, פגם, או עלבון בהיותו של אדם בעל צבע עור כהה. אלא שלצערנו, בחברה בה אנו חיים כיום, חלק מהציבור עדיין רואה בכך משום פחיתות כבוד ואף אות קלון של ממש, ועל כן אין מנוס מהמסקנה, כי המדובר בלשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק. מסקנה זו מתיישבת עם ההלכה שהותוותה בפרשה הידועה, בענין אמסלם נ' קליין, שם עלתה השאלה: האם יש לראות לשון הרע בפרסום שמייחס לאדם נטיות הומוסקסואליות ? בית המשפט קבע, כי בחברה סובלנית ופתוחה יש להתייחס לנטייתו המינית של אדם כשם שמתייחסים לצבע שערו, אולם החברה בישראל טרם הגיעה לפתיחות ולסובלנות שכזו, ובמציאות החברתית הקיימת המילה "הומו" מהווה עלבון, לפחות בעיני חלק נכבד מהציבור. על כן, פסק בית המשפט, כי "על כל הצער שבדבר, לא נותר לי אלא לקבוע שהאמירה, לפיה התובע משתייך לקהילת ההומוסקסואלים הינה בגדר עלבון, וככזו יש להתייחס אליה" (כב' השופטת ש' דותן ת"א (שלום-תל אביב-יפו) 20174/94 שמעון אמסלם נ' יוסף קליין, דינים-של (ה) 659). על סמך הלכה זו, קבעו בתי המשפט במהלך השנים, כי פרסומים שונים, מהם משתמע כי התובע משתייך לקהילה ההומוסקסואלית- הינם בגדר לשון הרע (ראו למשל: דברי כב' השופט ד' מגד ת"א (שלום-באר שבע) 9005/99 סופר צחי צדוק נ' אברג'יל אמיר ואח', פס' 14 לפסה"ד (2004) פורסם באתר המשפטי "נבו"; כב' השופט ש' שוחט תמ"ש (תל-אביב) 314827/96 פלוני נ' פלונית, פ"מ (משפחה) תשס"א-2001 534, 544 (2002)). סוגיה דומה נדונה בענין פרץ נ' פוטולצקי, שם כונה התובע על ידי הנתבע, שהיה יריבו הפוליטי, בכינוי "מפגר". בית המשפט קבע, כי יש בכך משום לשון הרע, למרות ש"אין כל בושה לאדם להיוולד מפגר.. זהו דין הטבע או דין הבורא ומפגר ראוי אך להבנה ולסעד מצד החברה, אולם כאשר מתחרה פוליטי מתיימר ליטול על עצמו את תפקידה של ועדת האיבחון למפגרים, ולהטיח טיעון "עובדתי" כזה כנגד אדם, ברור הוא שהדברים לא נעשים אלא כדי לבזותו או להשפילו בעיני ציבור הבוחרים.." (כב' השופט י' אליעז ת"א (שלום-באר-שבע) 2594/89 אליהו פרץ נ' משה פוטולצקי, פס' 8 לפסה"ד (1991), פורסם באתר המשפטי "נבו"). יוער, כי גישה עקרונית זו הוחלה גם במקרים ההפוכים - קרי, כאשר הפרסום נחשב כמקובל ואף ראוי בעיני רוב החברה, אך משמיץ בעיני קבוצת מיעוט שבקרבה חי הנפגע (כב' השופט י' מלץ ע"א 492/89 צבי סלונים נ' "דבר" בע"מ ואח', פ"ד מו (3) 827 (1992); כב' השופט י' קיסטר ע"א 534/65 מצטפא אחמד דיאב נ' זכי צברי דיאב, פ"ד כ(2) 269, 275ג (1966). יחד עם זאת, במקרים קיצוניים ביותר עשוי בית המשפט לדחות עילת תביעה שמבוססת על פגיעה בעיני בני חוגו של התובע, אם הכרה בפגיעה זו כלשון הרע נוגדת אנושות תפישות יסוד של שלטון וסדר (עד כה יושם הסייג הנ"ל ע"י בית המשפט במקרה אחד בלבד: ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, פ"ד לט(4), 734 (1986), ודומה כי תחולתו של הסייג מוגבלת, אמנם, למקרים קיצוניים שבקיצוניים. לדיון בשאלת המצוי והרצוי בענין זה ראו: ח' ג'נאים, י' קרמניצר, ב' שנור, לשון הרע-הדין המצוי והרצוי (התשס"ה) 224-225 ). ברוח ההלכות הנ"ל, אין לנו אלא לקבוע, כי הכינוי "כושי" מהווה לשון הרע. המונח "כושי" מוגדר באנציקלופדיה העברית כ- "מונח... אשר מקובל בעברית כמקביל למונחים negro (אנג') Neger (גרמ') ודומיהם בלשונות העולם המערבי... המושג קשור בראש ובראשונה בצבע העור: הכושי הוא האדם השחור. אולם, בשימושו בפי הלבנים גוון המושג ע"יnegro בספרדית ופורטוגלית שבהן ציינה מלה זו לא צבע-עור בלבד אלא גם את מצב העבדות שבו היה נתון הכושי... במונחים הלועזיים לכושי נשתמר לעתים עד היום גון של יחס של בוז ושל פחד כאחד: בדמיונו של האדם הלבן נצטייר הכושי גם כנחות וגם כרע" (האנציקלופידה העברית (ירושלים- תשל"א) כרך 20, עמ' 710). ואמנם, במאמר שפורסם לאחרונה בעיתון "מעריב" ע"י רוביק רוזנטל עמד המחבר על המשמעות השלילית והגזענית שקיבלה המילה "כושי" בעברית החדשה של ימינו: "דבר מוזר קרה למילה הזו, "כושי". היום היא נחשבת למילה הגזענית הבוטה והמקוממת ביותר באוצר ביטויי הגזענות בשפה. היא מכוונת כמעט אך ורק כלפי אתיופים, אך נתפשת כגזענית גם בקרב שחורי עור אחרים.... " כושי" מציגה את שחורי העור כמי ששייכים לגזע נחות ופרימיטיבי ומתייחסת בעיקר ליוצאי אתיופיה. ... לעומת זאת, בשנות הארבעים והחמישים, ואולי עד הגעת האתיופים, לא נחשבה "כושי" לעלבון ואפשר היה למנות אותה אפילו בין גילויי החיבה. גברים רבים כונו "כושי", חלקם מפני שהיו כהי עור וחלקם מפני שהיו ג'ינג'ים. "כושי" רימון הוא המפורסם בכושים. כושי הוא זה דורות שם מועדף לכלבים בעקבות השיר הנצחי "כושי כלב קט" של אנדה עמיר. "עליקמא הקטן", ספר ילדים אהוב ונפוץ מאוד משנות החמישים של י. גבאי, נפתח במילים הבאות: "שלום ילדים, זה עליקמא/ עליז ושמח, יודעים אתם למה? / ראשית, הוא כושון, ושנית שחרחרון/ ושלישית הוא יודע לרכוב על פילון".... אברהם שלונסקי מספר ב"עלילות מיקי מהו": " ובפתח מוקי שם בו/ לתפארת כושי סמבו". " סמבו" בסלנג האמריקני הוא כינוי גזעני בוטה כלפי כושים שמקורו בספרדית..... Nigger, המקבילה האמריקנית לכושי, נחשבת על פי מילון וובסטר לביטוי הגזעני הבוטה ביותר בסלנג האמריקני. היא נגזרה מהמילה הספרדית Negro, שחור. בארצות הברית הוצא "ניגר" מהמחזור, והכינוי הצבעוני האחר Black זכה לריהביליטציה חלקית, כש"אפרו אמריקני" הוא הביטוי המועדף. ניגר חזר בדלת האחורית כאשר הפך כינוי חיבה עוקצני בין חברי הקהילה האפרו-אמריקנית, ולאחרונה הוא נשמע גם בסלנג הישראלי כמעין כינוי חיבה מתגרה. את האתיופים, מכל מקום, החלופה הישראלית ל"ניגר", דהיינו, כושי, ממש לא מצחיקה" (ר' רוזנטל "הזירה הלשונית: "אל תקרא לי שחור", כתבה מיום 22/09/05, פורסמה באתר ). אכן, יש רק להצר על התוכן השלילי והגזעני שנוצק במשך השנים למילה "כושי", ואשר נוגד את המשמעות החיובית המקורית הגלומה בה, כפי שניתן ללמוד מהשימוש שנעשה במילה זו ע"י היושב במרומים עצמו: "שחורה אני ונאוה בנות ירושלים" (שיר השירים א', 5), "כבני כושיים אתם לי בני ישראל" (עמוס, ט', 7). ואולם, משאלו הם פני הדברים, ברור כי הכינוי "כושי" בו נקט הנתבע כלפי התובע, מהווה "לשון הרע", בהתאם למבחן האדם הסביר בר הדעת- קרי: האדם הסביר החי, מתהלך ומתבטא בחברה הישראלית של המאה ה-21, על תפישותיה ודעותיה. יש לציין, כי הטיעון, לפיו אין כל פסול בהיותו של אדם בעל גוון עור כהה- הועלה בענייננו, באופן אירוני, דווקא על ידי הנתבע. בסיכומיו, טען הלה, כי "אין בכינוי "כושי" משום יסוד לפגיעה באדם, כשם שאין בכינוי "ערבי" או "נוצרי" או "רוסי" כדי לפגוע, שכן אם אדם הוא שחום עור, הכינוי השגור בפי כל אדם גם לאדם שחור הוא "כושי", והתובע לא היה צריך להיפגע מכך. התובע הוא לא האדם בעל צבע עור שחום היחיד המתגורר בארץ. כיום ישנם מאות אלפים שחומי עור בארץ גם כאלו נערצים. ישנו שבט גדול בדרום המכונים "כושים עבריים", והאם יש בכך כדי לפגוע בהם ? הכינוי כושי אינו מבטא כינוי גנאי ואינו כינוי גזעני שיש בו להבדיל בין גזע לגזע, בין משכיל לאידיוט, בין נחות למורם מעם, אלא כינוי שגור גם לאנשים שגוון עורם אף מעט כהה כמו "כושי רימון מהקילומטר ה-101" (ס' 47-48 לסיכומיו). ואולם, דברים אלה, בכל הכבוד - אינם אלא בגדר נסיון לא מוצלח מצד הנתבע לרחוץ בנקיון כפיו (תהילים כו, 6). אכן, הביטוי "כושי", כשלעצמו, אינו נושא, כאמור, כל קונוטציה שלילית. ואולם - ברי, כי לא על מנת לציין עובדה אובייקטיבית כינה הנתבע את התובע בכינוי "כושי", אלא כדי להעליבו ולהשפילו. השימוש שעשה הנתבע בכינוי "כושי" נועד להבהיר לתובע: "אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס", והוא נאמר לו בנשימה אחת עם הביטוי המשפיל האחר "מי שם אותך פה, יא אפס", כמו גם עם שלל קללות וגידופים נוספים. כידוע, לצורך בחינת קיומה של לשון הרע - יש לבחון את הפרסום הפוגע בכללותו, על פי הקשר הדברים, על פי הטון והסגנון בו נאמרו הדברים, על פי כלל הנסיבות הרלבנטיות לאותו מקרה, ובהתאם ל"רושם הכללי" שנוצר למשמע או למקרא הפרסום (כב' השופט מ' לנדוי ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ ואח', פ"ד לב(3) 337, 354 (1978)). לצבע עורו של התובע או למוצאו האתני לא היה כל קשר או רלבנטיות לסיטואציה העובדתית בענייננו, ואזכורו ע"י הנתבע נעשה אך ורק מתוך מטרה להעליב את התובע (מסקנה הנובעת גם מהעובדה, שהנתבע בחר לכנות את התובע בכינוי "כושי" דווקא, ולא בכינוי הסולידי יותר: "אתיופי"). יש לציין, כי פרשה דומה לזו שבפנינו, נדונה אך לאחרונה בבית משפט השלום בתל אביב. באותה פרשה (אשר זכתה לפרסום נרחב בכלי התקשורת והדיה טרם שככו) - כינה אחד ממנהליה של רשת בתי הקפה "ארומה" את מתאמת שירות הלקוחות בחברת כלמוביל בע"מ בכינויים: "כתם שחור", "אישה שחורה ונחותה" ו-"אפס". בית המשפט פסק, כי "האמירות פוגעות בתובעת בהיותה אישה ממוצא מזרחי, והדברים שהטיח בה הנתבע אשר לצבע עורה והנסיון להשפילה על רקע זה מהווים לשון הרע כמשמעות המונח בחוק" (כב' השופטת ש' אלמגור ת"א (תל אביב-יפו) 11138/05 שלו מלי נ' שפע סהר, מיום 06/11/06, פורסם באתר המשפטי "נבו"). והוא הדין, כאמור, גם בענייננו. סיכומם של דברים: המסקנה היא, כי כל אחד משני הביטויים הנ"ל שהטיח הנתבע בתובע מהווה, כשלעצמו, "לשון הרע" כהגדרתה בחוק איסור לשון הרע, מסקנה אשר מתחזקת, כאשר בוחנים את שני הביטויים כמכלול, על רקע הסיטואציה העובדתית בה נאמרו. 2.3 סוגיית הפיצויים הפיצויים שמוסמך בית המשפט לפסוק בגין עוולת לשון הרע - מגמתם כפולה: "ראשית - ליתן סיפוק לנפגע - הן על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך - למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה. שנית -... כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב'" (כב' השופט ד' לוין ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493-494 (1991)). הפיצוי בגין לשון הרע "הוא בגדר אומדנא דדיינא" (כב' השופט א' שטרוזמן ת"א (מחוזי-תל-אביב) 2411/84 יהושע קלוש נ' ד"ר צבי גנות, פס"מ תשנ"א ב' 468 (1991), כאשר השיקולים שעל בית המשפט לשקול לצורך קביעת הפיצויים - אינם מתמצים בנזק הנפשי, שנגרם לנפגע עקב הפרסום ובמידת ההשפלה ועגמת הנפש שנגרמה לו מכך- אלא הם כוללים גם "את התנהגות המפרסם, את זהירותו בעשיית הפרסום ואת הכוונות שהתלוו לעשייתו... את התנהגות התובע לפני הפרסום ולאחריו... את הדרך שבה נהגו הצדדים לאחר עשיית הפרסום, ואפילו את התנהגותם במהלך הדיונים המשפטיים..." (א' שנהר, דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997) 370), את תפוצת הפרסום, קרי- היקף האנשים אליהם הגיע הפרסום (ע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו(5), 555, 570-571 (1992); ת"א (שלום-תל-אביב-יפו) 7165/84 אברהם פישמן נ' יעקב (ברון) בר-און, פ"מ תשמ"ז (ג) 120, 126(1986) ואת הזיקה שלהם לנפגע ומידת היכרותם עימו (ע"א 552/73 הרצל רוזנבלום ואח' נ' ראובן כץ, פ"ד ל(1) 589 (1975)). בנוגע לנזק הנפשי, שנגרם לו בעקבות הביטויים הפוגעים שהטיח בו הנפגע, העיד התובע, כדקלמן: "בגלל הקללות שקילל אותי הנתבע ובגלל מה שאמר לי, הרגשתי לא טוב, היה לי לחץ בחזה, והייתי עצבני וככה עבדתי עד שסיימתי את המשמרת שלי... כתוצאה מכך שהנתבע התייחס אלי בזלזול בצורה גזענית כשקרא לי "אפס ו"כושי" בנוכחות הנוסעים באוטובוס, הרגשתי מושפל וכואב, כמו שלא הרגשתי אף פעם, וכמעט שבכיתי מרוב בושה, משום זאת פעם ראשונה שקורה לי מקרה כזה. עד היום ההשפלה שהרגשתי לא עברה, כי הנתבע התייחס אלי לא כמו לבן אדם ששווה לו אלא בצורה מכוערת ומבזה... לשמחתי, עד היום לא קרה לי מקרה דומה, אך תמיד כשאני עובד במקום אני זוכר את אותו רגע" (ס' 10, 14-16 לתצהירו). ובכתב התביעה: "התובע נפגע עמוקות מהתנהגות הנתבע כלפיו. לא מדובר בכעס רגעי וחולף. מאז המקרה מתקשה התובע להתגבר על העלבון והפגיעה שספג... הוא נושא בקרבו פצע פתוח שייקח זמן ניכר בטרם יוכל להגליד ולהסירו מעל ליבו ולהתייחס אליו כאל אפיזודה חולפת" (ס' 15 לכתב התביעה). לדברי התובע, לשון הרע ננקטה על ידי הנתבע מתוך "כוונה לפגוע" בו, ועל כן מן הראוי לפסוק לו פיצויים מוגברים (עונשיים) בסך של 100,000 ₪, ללא הוכחת נזק, בהתאם להוראת סעיף 7א(3) לחוק, ולו כדי "להבהיר לנתבע ולשכמותו שהתנהגות מסוג כזה תיענש במלוא חומרת הדין" (ס' 16 לכתב התביעה). עם זאת, משקולי אגרה העמיד התובע את סכום תביעתו על סך 75,000 ₪ "בלבד". למעשה, כדי שהנפגע מלשון הרע יהא זכאי לפיצויים- הוא כלל לא צריך להוכיח קיומו של נזק. לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, די בכך שהפרסום עלול לפגוע באדם, כדי שייחשב כעוולה של לשון הרע, ואין צורך בפגיעה בפועל. לאמור: המדובר בעוולה התנהגותית ולא תוצאתית. ואמנם, סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע קובע, כי : "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק". עם זאת, בענייננו שוכנעתי, כי נגרם לתובע נזק לא ממוני, עקב פרסום לשון הרע מצד הנתבע. עדותו הנ"ל של התובע, בכל הנוגע למצבו הנפשי ביום האירוע ולאחריו- מהימנה ומקובלת עלי. התרשמתי, כי המדובר בעדות כנה היוצאת מהלב (וככזו- גם חודרת ללב), ואף כי ייתכן, שהמדובר בתגובה מוגזמת מעט - מכל מקום שוכנעתי, כי המדובר בתחושתו הסובייקטיבית האמיתית של התובע. במהלך חקירתו הנגדית תיאר התובע, שוב ושוב, (גם כשלא נשאל), בלשונו הפשוטה והציורית, את התחושות הקשות שנגרמו לו בעקבות האירוע: "ת: בדיוק שאמר לי את זה, כאילו אתה מרים קרש ונותן מכה פה, זה מה שקיבלתי באותו רגע "(ע' 8 ש' 1-2)... "סיימתי בשעה 15:00 את העבודה שלי. מה עשיתי באותו יום אני לא יודע" (ע' 8 ש' 17).."ניגשתי לאגד... לא יכולתי לישון לא יכולתי לשבת אפילו" (ע' 12 ש' 14-15). "באותו יום אפילו לא יכולתי, לא יכולתי לאכול.... זה משפיל מאוד מה שהוא אמר לי. חדר לי למוח. השפיל אותי " (ע' 12 ש' 17, 25)." אף פעם לא קרה לי דבר כזה.... ההפך. אנשים שהיו איתי היו מעודדים אותי " (ע' 13 ש' 4,6). "ברגע שאמר לי אתה כושי אתה אפס קיבלתי מכה פה (מדגים בראש)" (ע' 13 ש' 22). הוא אשר נאמר: "המדבר אמת לא נזקק למשפטים נמלצים" (י"ל פרץ). תמיכה למסקנה, בדבר ההשלכות של האירוע על מצבו הנפשי של התובע - ניתן למצוא גם בעדותו של העיתונאי דודו רגב, אשר העיד, כזכור, כי התובע הגיע לפגישה עמו כשהוא "מאוד נסער" (ע' 14 ש' 21), וכי רק לאחר שתיית קפה בצוותא, שיחה "על דא ועל הא" ואף תפילה משותפת בבית הכנסת- נרגע התובע והצליח לספר לו את סיפורו, באופן שוטף וברור (ס' 4 לתצהירו). סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע מאפשר לבית המשפט להקל עם הנתבע בפסיקת הפיצויים, הין היתר, באחד מן המקרים הבאים: (1) לשון הרע לא היתה אלא חזרה על מה שכבר נאמר, והוא נקב את המקור שעליו הסתמך; (2) הוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע; (3) הוא לא נתכוון לנפגע; (4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן או הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע....". בענייננו, טוען הנתבע, כי הוא התנצל בפני התובע מיד לאחר הויכוח ביניהם. לדבריו: "אמרתי לתובע כי אם הוא נפגע מדברי, שאותם אמרתי כאמור בלהט הויכוח ובסערת רגשות, הרי שאני מתנצל בפניו" (ס' 13 לתצהירו), ובאותו מעמד אף מסר הנתבע, לדבריו, את פרטיו האישיים לתובע (ס' 20 לתצהירו). התובע מכחיש הן את ענין ההתנצלות והן את מסירת הפרטים. לדבריו, התובע סירב בכל תוקף למסור לו את שמו, ועל כן הוא כתב על פתק את מס' האוטובוס ואת מס' הקו (ע' 8 ש' 7-9) וניגש למשרדי אגד בתום המשמרת, שם ביקש שיבררו לו את שמו של הנהג (ע' 8 ש' 16-17). גם בענין זה מעדיף אני את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע. גרסת הנתבע איננה מסברת את האוזן ומעוררת תהיות וספקות, שהרי- אם לשיטת הנתבע הוא כלל לא השפיל ולא העליב את התובע - מדוע, אפוא, טרח להתנצל בפניו ?! זאת ועוד, הנתבע לא הביא, ולוּ עד אחד, שיוכל לאשר את טענת ההתנצלות, למרות העובדה שהמקום היה הומה קהל. הנתבע אף לא טרח לזמן לעדות מי ממשרדי "אגד", כדי להוכיח שהתובע לא קיבל מהם את שמו, ואף לא את קצין הביטחון שהיה אחראי על המאבטחים בקמפוס באותו יום, ואשר לו מסר התובע (לדבריו) את הפתק הנ"ל, בבקשה שינסה לברר את שם הנהג. במקום זאת, מפנה הנתבע לסתירה "מהותית" שנמצאה, כביכול, בגרסת התובע, אשר מחד טען כי כשהגיע למשרדי אגד הם כבר היו סגורים, ומאידך- העיד שקיבל את שמו של הנתבע במשרדי "אגד" אליהם פנה בתום יום עבודתו. סתירה זו מוכיחה, לטענת הנתבע, שגרסתו שלו היא הנכונה (ס' 24 לסיכומי הנתבע). ואולם, בכל הכבוד, לא מצאתי כל סתירה כאמור בדברי התובע. התובע העיד, כי כשהגיע למשרדי הנהלת "אגד" הם היו על סף סגירה ולא סגורים ממש, וכי נאמר לו להגיש כנגד הנהג תלונה בכתב, אך הוא הספיק לברר את זהות הנהג, על פי מספר האוטובוס ומס' הקו של האוטובוס. על כל פנים, מחלוקת זו אינה מעלה ואינה מורידה- שהרי משהכחיש הנתבע את עצם אמירת הביטויים המיוחסים לו - ממילא לא ייתכן שהתנצל בפני התובע בגין ביטויים אלה. עצם הכחשתו של הנתבע את המיוחס לו ודבקותו בגרסה עובדתית שונה לחלוטין- מהווים שקול לחומרא, בכל הנוגע לפסיקת הפיצויים המגיעים לתובע. והוא הדין בנסיונו של הנתבע להציג דווקא את עצמו כ"שעיר לעזאזל" וכקורבן של עלילת-שווא מצד התובע, בגינה "נאלץ" להתפטר מעבודתו על לא עוול בכפו, ונאלץ לספוג "דברי בלע" מהתקשורת - נסיון אשר איננו אלא בבחינת הוספת חטא על פשע. בנוסף יש לזקוף לחובת הנתבע : את העובדה שלשון הרע נעשתה בפומבי, בנוכחות עוברים ושבים רבים ובנוכחותם של מאבטחים נוספים, המכירים את התובע והעובדים במחיצתו יום יום; את העובדה שמדובר בנהג של אוטובוס "אגד", קרי- במי שנותן שירות לציבור, אשר ככזה שומה עליו להיזהר בלשונו כפל כפליים; ובעובדה שהשימוש בביטויים המעליבים נעשה על ידי הנתבע בלא כל התגרות או הקנטה קודמת מצד התובע. אמנם הנתבע ניסה לטעון, בחצי פה, כי נוצר ויכוח במהלכו הם הטיחו זה בזה גידופים הדדיים (ע' 10 ש' 16), אלא שטענה זו- אשר כלל לא הוכחה ואף עומדת בסתירה לעדותם של עדי התביעה- איננה מהימנה עלי כלל וכלל. מכל מקום, גם אם הדברים נאמרו על ידי הנתבע ב"עידנא דריתחא", עדיין אין בכך משום הצדקה לעלבונות הקשים שהטיח בתובע, אשר אך ביקש למלא את תפקידו כמאבטח. הדברים שהטיח הנתבע בתובע ראויים לכל גינוי. מדבריו של הנתבע עצמו ניתן ללמוד, כי הוא התפטר מעבודתו באגד (לאחר כ- 10 שנות עבודה !) משום שנוכח לדעת, כי "אגד" לא מוכנה לעמוד מאחוריו (בלשונו: משום שאגד "הפנה לו את הגב") בעקבות התקרית, ולאחר ש"אגד" החליטה להשעותו לאלתר למשך 24 שעות, עד לסיום החקירה שאמורה היתה להיערך לו ע"י ועדת הפיקוח המשמעתי של אגד. בהחלטתו זו של תאגיד התחבורה הגדול בישראל גלומה אמירה חברתית-ציבורית בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה, אמירה שבית המשפט דנן מבקש להביעה בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים: יידעו נהגים ומשרתי ציבור אחרים, כמו גם הציבור בכללותו, כי המבזה את הזולת- יישא בתוצאות. אשר לשקולים התומכים בדבר הקלה עם הנתבע בפסיקת הפיצויים- יש לזכור, כי הנתבע למעשה כבר בא, במידת מה, "על עונשו", בכך שהתפטר מעבודתו באגד, בה עבד כאמור משך עשור שנים, וכי "מאז ועד היום הוא איננו מוצא כל מקום פרנסה מתאימה ושקוע בחובות עד צוואר" (ס' 14 לכתב ההגנה). בעקבות האירוע נהפכו חייו של הנתבע על פיהם, ובטוחני כי לו היה יודע מראש את תוצאות דבריו - היה בורר את מילותיו בקפידה. עוד יש להביא בחשבון, כי לתובע לא נגרם כל נזק ממוני עקב לשון הרע, וכי וגם הנזק הבלתי ממוני שנגרם לו הוא בר-חלוף, במובן זה שהעלבון הצורב שהוא חש כיום יכהה עם הזמן. לעובדה שהתובע פנה מיוזמתו לעיתונאי וגרם לפרסום כתבה אודות האירוע בעיתון יומי גדול- ישנן שתי פנים: מחד- פנייתו זו של התובע הביאה להרחבת תפוצתה של לשון הרע שננקטה כלפיו (לתפוצה ארצית). מאידך, בדרך זו התאפשר לעיתונות - ובאמצעותה לציבור בכללותו - להביע שאט נפש מדברי הנתבע, ולשגר לו מסר ברור, שהוא אינו בודד במערכה. עצם התמיכה הציבורית בתובע, והנימה השלילית העולה מהכתבה כלפי התנהגותו של הנתבע - יש בה, אפוא, משום "פיצוי" חלקי של התובע, לאור העובדה שהפיצוי בגין "לשון הרע" נועד, בין היתר - "לעודד את רוחו (consolution) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע" (כב' הנשיא א' ברק רע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', תק-על 2001 (3) 489, 496 (2001)), ו"ליתן סיפוק לנפגע - על ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה..." (כב' השופט ד' לוין ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי, פ"ד מה(2) 489, 493-494 (1991)). לאור כל השיקולים הנ"ל, ובהתחשב בכלל נסיבות הענין אשר פורטו לעיל בהרחבה, נראה, כי יש להעמיד את הפיצויים המגיעים לתובע על סכום של 15,000 ₪. 3. סוף דבר 3.1 מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד הפירעון. 3.2 בשים לב להוראת תקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 בשים לב לסכום התביעה, לתוצאה ולכלל נסיבות הענין, מחייב את הנתבע לשלם לתובע, כדלקמן: 1,113 ₪ אגרת משפט (מחצית ראשונה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (08/08/05) ועד לפרעון. 969 ₪ אגרת משפט (מחצית שניה) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום (15/08/06) ועד לפרעון. 3,500 ₪ שכ"ט עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לפרעון, ובתוספת מע"מ כחוק. 3.3 כמו כן מחייב הנתבע לשלם לתובע הוצאות העדים מטעמו, כדלקמן: 500 ₪ בגין עדותו של ע"ת/2 העיתונאי דוד רגב (ע' 15). 310 ₪ בגין עדותו של ע"ת/3 יחזקאל אורקיזה (ע' 20). סכומים אלו ישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד הפרעון. 4.משפט תעבורהעבירת תנועהאוטובוס