1. בפנינו תביעה בגין פיצויי פיטורים, הודעה מוקדמת ופדיון חופשה. במסגרת כתב תביעה מתוקן ביקש התובע לחייב את הנתבעת גם בגין פיצוי עבור תקופת מלחמת לבנון השניה, אך בדיון המוקדם אשר התקיים בתיק ביום 19/5/08 ביקש ב"כ התובע למחוק רכיב זה של התביעה. 2. התובע הועסק אצל הנתבעת, כעובד עונתי, החל מחודש 8/97 ועד לסוף חודש 10/06. לטענת התובע, כפי שעולה מכתב התביעה המתוקן, החל מ-11/06, הוא שהה בחופשה ללא תשלום ובחודש 2/07 הסתיימו יחסי עובד-מעביד, לאחר שהופנה אל מנהל הנתבעת וביקש לשלם לו את זכויותיו על פי דין וכן לשפר את תנאי עבודתו לאור הוותק אותו צבר והשקעתו הרבה בעבודה. לגרסת התובע, מנהל הנתבעת סירב לכל בקשותיו, לרבות דרישתו לשלם לו זכויות המגיעות לו על פי דין, ואף הודיע לו שהוא יכול לחפש עבודה אחרת והתחייב לשלם לו את כל זכויותיו, כולל פיצויי פיטורים, והבטיח כי הוא יקבל מכתב פיטורים. התובע ראה את יחסי עובד-מעביד כאילו הסתיימו עקב פיטורים ועל כן דרש תשלום בגין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפיטורים. בנוסף, ביקש התובע לחייב את הנתבעת בפדיון חופשה המגיע לו בגין כל תקופת עבודתו, כאשר בחודש 7/06 שולמו לו 3 ימי חופש (בתקופת המלחמה) ולאחר סיום העבודה קיבל פדיון בגין 40 ימי חופש. בדיון המוקדם פירט ב"כ התובע את התביעה בגין פדיון חופשה ודרש תשלום עבור 28 ימים. 3. לטענת הנתבעת, כפי שעולה מכתב ההגנה שהוגש מטעמה, התובע סיים לעבוד בפועל כאשר הסתיימה העונה בשנת 2006, בסוף חודש 10/06. במהלך חודש 2/07 התקיימה פגישה בין התובע לבין מנכ"ל הנתבעת שבה ביקש התובע לשנות את תנאי עבודתו כך שבמקום לעבוד בתור עובד עונתי, הוא יהיה עובד קבוע שיעבוד במשך כל חודשי השנה. התובע הבהיר כי הוא עתיד להפוך לאב ולפיכך לא מתאימה לו עבודה עונתית בתנאים שבהם עבד וכי הוא מצא עבודה קבועה. לפיכך, אם לא תשונה מתכונת עבודתו, הוא מודיע על סיום עבודתו. הנתבעת הכחישה שהתובע ביקש באותה פגישה לשלם לו את הזכויות המגיעות לו על פי דין. לגרסת הנתבעת, התובע הבהיר באופן חד משמעי כי אין בדעתו להמשיך לעבוד בעבודה עונתית כפי שעבד קודם לכן. לכן, רואה הנתבעת את סיום העבודה של התובע כהתפטרות, כאשר לאחר מכן שולמו לו זכויות המגיעות לו בגין פדיון חופשה ודמי הבראה. לגרסת הנתבעת, שולמו לתובע כל הזכויות המגיעות לו בגין תקופת העבודה ואין הוא זכאי לפיצויי פיטורים או להודעה מוקדמת לפיטורים. 4. עובדות שאינן במחלוקת בין הצדדים: א. הנתבעת עוסקת בהפעלת קייאקים, עסק פעיל במהלך העונה החמה, בין חודשים מרץ - אפריל ועד חודש אוקטובר. ב. התובע היה עובד עונתי אצל הנתבעת, החל משנת 1997 ועבד בפועל עד סוף חודש 10/06. סך הכל עבד התובע 71 חודשים במהלך כל התקופה. ג. השכר הקובע שלגביו הסכימו ב"כ הצדדים הינו בסך 5,133 ₪. ד. במהלך חודש 2/07 התקיימה פגישה בין התובע לבין מר ישע כהן (להלן:"מר כהן"), מנכ"ל הנתבעת, לקראת העונה הבאה. לאחר אותה שיחה, שלגבי תוכנה קיימת מחלוקת, התובע לא חזר לעבוד אצל הנתבעת. ה. לאחר סיום העבודה היתה התכתבות בין הצדדים, כפי שיפורט בהמשך. ו. הנתבעת הנפיקה לתובע תלוש שכר בגין חודש 6/07 שבו שולמו ימי הבראה אשר עמדו לזכות התובע, וכן פדיון חופשה עבור 40 יום. 5. נסיבות סיום העבודה של התובע: לפי הצהרת התובע, בחודש 2/07 הוא פנה אל מר כהן בבקשה לשלם לו את הזכויות המגיעות לו על פי דין וכן ביקש לשפר את תנאי עבודתו לאור הוותק אותו צבר והשקעתו הרבה בעבודה. לדברי התובע, בקשותיו סורבו על ידי מר כהן אשר הודיע לו שהוא יכול לחפש עבודה אחרת, מה שהוא פירש כמעשה של פיטורים, ולא חזר לעבוד אצל הנתבעת. מטעם הנתבעת הוגשו תצהירי עדות ראשית של מר כהן ושל גב' שושנה בן שושן המשמשת בתפקיד מנהלת משאבי אנוש בגושרים מלון טבע בע"מ (להלן:"גב' בן שושן"). לפי הצהרתו של מר כהן, בפגישה שהתקיימה בינו לבין התובע בחודש 2/07, הוא לא העלה כל דרישה לגבי זכויות המגיעות לו על פי דין, אלא ביקש לשנות את מתכונת עבודתו לעבודה קבועה, במקום עבודה עונתית כפי שהוא עבד במהלך כל התקופה, כאשר הוא הבהיר שאין בדעתו להמשיך לעבוד בעבודה עונתית. באותה פגישה הבהיר מר כהן לתובע, כי אין אפשרות להפוך אותו לעובד קבוע ועל כן עדיף שיחפש מקום אחר לעבודה קבועה, על אף שהוא ישמח אם הוא ימשיך לעבוד כעובד עונתי אצל הנתבעת. לאחר מכן, ביקש מר כהן מחשבת השכר של הנתבעת לברר את הזכויות המגיעות לתובע ואף נמסר לו מכתב מיום 1/5/07 תחת כותרת "סיום עבודה" שבו נאמר: לאור הודעתך מחודש פברואר על סיום עבודתך בקייקי הגושרים הודעתי לרותי (חשבת שכר) לשלם לך על פי החוק. חופשה שנתית העומדת לזכותך - 3 שנים אחרונות. ימי הבראה - 2 שנים אחרונות. התובע השיב למכתב כאמור בתאריך 4.5.07, שבו נאמר: "ברצוני לציין כי הפרטים הרשומים במכתב סיום עבודה אשר התקבל לידי ב-1/5/07 אינם נכונים, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה חוקית ולכן המכתב איננו מקובל מבחינתי". ב-7.5.07 נשלח אל הנתבעת מכתב מטעם מר צביקה דוד, מזכיר איגוד מקצועי של ההסתדרות החדשה, בעניינו של התובע. במכתב נאמר כי בפגישה "נדונו תנאי העסקת העובד בנדון ובאותה שיחה הובהר לעובד לגיסמו שלא יהא שום שיפור בתנאי העסקה. בעקבות אותה שיחה נאמר לעובד שהוא מסיים לעבוד וכן תנאי סיום העסקתו ויקבל מכתב פיטורים". בסוף המכתב התבקש מר כהן לזמן את התובע לפגישה ולסגור את העניין. התובע נחקר בחקירתו הנגדית בדיון לגבי השיחה שהתנהלה בינו לבין מר כהן בחודש פברואר 2007 ואמר: "עוד פעם חזרתי אליו בעניין הזה, הדברים שמגיעים לי, הבראה, ימי חופשה ושאלתי אותו מה קורה בקשר לזה, ובנוסף לזה ביקשתי בגלל שאני אבא טרי וכל כך הרבה זמן שאני עובד שם, גם עונות קודמות לפני כן ביקשתי ולא קיבלתי, להפוך לעובד קבוע" (ע' 9, ש' 1-3 לפרוטוקול הדיון). התובע הוסיף כי מר כהן אמר לו שהוא לא משלם חופשה והבראה והוא דיבר על שיפור תנאי עבודתו והעיד:"הייתי עובד עונתי, רציתי לעבור להיות עובד בתנאים יותר טובים, לקבל שכר במהלך כל השנה" (ע' 9 ש, 15-16). מר כהן חזר על גרסתו שבתצהיר בחקירתו בדיון. במהלך עדותו הוגש מסמך בנייר לוגו של הנתבעת, שמר כהן מכחיש שהוא חתום עליו: אישור מיום 31.10.06 שבו נאמר כי התובע יוצא לחופשה ללא תשלום מתאריך 31.10.06 ועד לתחילת מרץ 2007 (ת/1). עלינו לציין כי מסמך זה אינו משמעותי להכרעה, מאחר ואין מחלוקת כי התובע סיים לעבוד בפועל בחודש אוקטובר 2006 אך ניתוקם של יחסי עובד-מעביד היה לאחר השיחה שהתרחשה בחודש פברואר 2007. בנוסף, העידה מטעם הנתבעת גב' בן שושן, שאישרה שהתובע התחיל לעבוד כמדריך משלים בחדר הכושר של מלון הגושרים בחודש 11.06 ובמהלך חודש 2.07 הוצע לו לעבוד במשרה מלאה וכך הוא עבד החל מחודש מרץ 2007. על מי שתובע פיצויי פיטורים הוטל הנטל הראייתי להוכיח את "מעשה הפיטורים" המשמש עילה לתביעתו. בהתאם לראיות שנשמעו בדיון הוכח כי במהלך השיחה שהתנהלה בין התובע לבין מר כהן לקראת עונת העבודה בשנת 2007 התובע הציג בקשה לשנות את מעמדו מעובד עונתי לעובד קבוע, לאור הנסיבות המשפחתיות שלו. זו הייתה עיקר דרישת התובע ולא כל מה שקשור לתשלום זכויות (שאכן לא שולמו עד אז) בגין חופשה והבראה. ככל שדרישה כזו עלתה, היה זה שולי לעיקר השיחה. התובע לא היה מוכן להמשיך את עבודתו באותה מתכונת כפי שהוא עבד במשך כל התקופה. מר כהן לא פיטר את התובע במהלך הפגישה או לאחר מכן, אלא הציע לו לחפש עבודה קבועה במקום אחר, כאשר הוא לא התנגד כלל להמשך עבודתו של התובע כעובד עונתי כפי שהיה עד אז. אין מדובר במעשה של פיטורים, אלא בדרישה כלכלית חדשה של התובע, לה הנתבעת סירבה, על פי סמכותה. ב"כ התובע טען כטענה חילופית כי אם ייקבע שהתובע התפטר יש לראות את התפטרותו כדין פיטורים, בשל העדר תשלום זכויות המגיעות לו על פי דין. סעיף 11 (א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963 קובע: (א) התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה, או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים. אין זה מספיק כי קיימת הרעה - שחייבת להיות מוחשית - בתנאי העבודה או נסיבה שבה אין לדרוש מן העובד שימשיך בעבודתו, אלא גם שההתפטרות צריכה להיות מחמת אותן נסיבות, כאשר הפסיקה דורשת שתהיה התראה מספקת למעביד לתקן את התנאים תוך אזהרה לגבי התוצאה הצפויה. במקרה של התובע, אנו סבורים כי התפטרותו לא נבעה מאי תשלום של חופש והבראה, אלא מרצונו להיות מועסק כעובד קבוע, כפי שהוא ביקש בפגישה ואף צוין במכתב מטעם נציגו שהזכיר את הבקשה ל"שיפור בתנאי העסקה". כן, לא הייתה כל התראה של התובע כי הוא יתפטר אם לא תשולמנה לו הזכויות המגיעות לו, מאחר ולא זו הייתה הסיבה אשר הביאה להפסקת עבודתו. לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי יש לדחות את תביעתו של התובע בגין פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת לפיטורים. 6. תביעה לפדיון חופשה: הזכאות לפדיון חופשה נקבעה בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן - חוק חופשה שנתית) כדלקמן: חדל עובד לעבוד לפני שניתנה לו החופשה המגיעה לו עד ליום שבו חדל לעבוד, ישלם המעביד פדיון חופשה בסכום השווה לדמי החופשה שהיו משתלמים לעובד אילו יצא לחופשה ביום שבו חדל לעבוד. לצד זאת קובע סעיף 31 לחוק חופשה שנתית: תקופת ההתיישנות לכל תביעה על פי חוק זה, בין אזרחית ובין פלילית, היא שלוש שנים. בסעיף 7 לחוק חופשה שנתית נקבע: (א) אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעביד, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתינתן בשתי שנות העבודה הבאות. (ב) שר העבודה רשאי, בתקנות, לאסור צבירת חופשה אם לדעתו בריאות העובד או הנסיבות בהן העבודה נעשית מחייבים כי כל החופשה תינתן לעובד מדי שנה בשנה. תביעה בגין פדיון חופשה מתיישנת אם אינה מוגשת תוך תקופה של שלוש שנים מסיום יחסי עובד-מעביד (ע"ע (ארצי) 324/05 אצ'ילדייב ריבה - עמישב שירותים בע"מ, 27.6.06). טענת התיישנות של פדיון חופשה/דמי חופשה יש להעלות בהזדמנות הראשונה (ראו: דב"ע לא/25-3 דינה סלם נ' שלמה הולצמן, פד"ע ג 326; ע"ע 300303/98 עבד אלסלאם נ' אסף שפר, לא פורסם; דב"ע נה/193-3 חנן זומרפלד נ' מלון זוהר בע"מ, לא פורסם; ע"ע 1041/00 יצחק קידר נ' מוריס בן שיטרית, לא פורסם). בכתב ההגנה המתוקן לא הועלתה טענת התיישנות וב"כ הנתבעת העלתה את הטענה לראשונה בדיון המוקדם כאשר לדבריה לא ניתן היה להעלות את הטענה לפני כן, כל עוד התביעה בגין רכיב זה לא פורטה ולא כומתה. בכתב התביעה המתוקן נאמר כי הדרישה לפדיון חופשה מתייחסת לכל תקופת העבודה ולכן, על אף שחסר כימות של התביעה, ה"הזדמנות הראשונה" להעלות את הטענה היא בכתב ההגנה המתוקן. אולם, בענייננו לא חלה כלל התיישנות (שהיא התיישנות דיונית ולא מהותית כטענת ב"כ הנתבעת) הואיל והתובע סיים לעבוד בפועל בחודש אוקטובר 2006 והתביעה המתוקנת הוגשה לבית הדין בתאריך 22.1.08. שאלה אחרת היא מהי התקופה שבגינה ניתן היה לבקש תשלום של פדיון חופשה, לאור הוראת סעיף 7 לחוק חופשה שנתית. בעניין זה נאמר בע"ע (ארצי) 547/06 כהן משה נ' ויליאם אנויה (8.10.07): "הוראתו של סעיף 7, ניתן לצבור חופשה לכל היותר בגין שלוש שנים. לפיכך, ובהתאם להוראת סעיף 7 לחוק, בעת שנסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, נצברו לזכות המשיב לכל היותר ימי חופשה שהיה זכאי לקבל בשלוש השנים המלאות האחרונות להעסקתו בצירוף הימים שנצברו לזכותו בשנת העבודה השוטפת. נדגיש, כי לא נעלמה מעינינו פסיקתו של בית דין זה מן הזמן האחרון (ע"ע 324/05 ריבה אצ'ילדייב - עמישב שירותים בע"מ ,[], ניתן ביום 27.6.06, להלן- פסק דין עמישב), לפיה אפשרית צבירת ימי חופשה בגין שלוש שנות עבודה. קביעת בית הדין בפסק דין עמישב נסמכת על הוראתו של סעיף 7 לחוק חופשה שנתית התשי"א- 1951, הקובע מקסימום אפשרות צבירה של ימי חופשה. אין בהוראת הסעיף (כמו גם בפסק דין עמישב), התייחסות לימי חופשה שהצטברו לעובד בשנת העבודה השוטפת, עובר לסיום העסקתו. אלו ודאי עומדים לזכותו עם תום תקופת העסקתו". (ההדגשה לא במקור). לפי ההלכה כאמור, היה רשאי התובע לצבור ימי חופשה החל מ-1.4.03 באופן יחסי לחודשי העבודה בכל שנה ובהתאם לוותק של התובע בעבודה דאז על פי הוראות סעיף 3 לחוק חופשה שנתית. בגין תקופה זו צבר התובע 57 ימים, מתוכם ניצל שלושה ימים בתקופת המלחמה בשנת 2006 ולאחר סיום העבודה, בתלוש חודש 6/07, שולמו לו 40 ימים. לכן, הייתרה המגיעה לתובע היא בגין 14 ימים, לפי סך של 200 ₪ ליום: סך של 2,800 ₪. 7. לסיכום: לאור האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתבוע סך של 2,800 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך 1.11.06 ועד ליום התשלום המלא בפועל. התביעה לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת לפיטורים נדחית. בהתחשב בסכום שבו חויבה הנתבעת, לעומת סכום התביעה, על התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. 8. לצדדים זכות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלתו. חופשה ללא תשלוםדמי חופשה שנתית