השופט לנדוי: ושוב אנו נדרשים לדון בבעיה של תחימת התחומים בין סמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני בעניני נישואין וגירושין וסמכותו המקבילה של בית-המשפט המחוזי בתביעות למזונות. ולהחזקת ילדים. העותרת והמשיב השלישי (להלן - המשיב) הם בעל ואשה, ולהם שני ילדים קטינים, בת תשע ובן שבע. בין בני-הזוג פרצו סכסוכים וביום כ' בכסלו תשכ"ט (11.12.68) הגישה העותרת תביעת גירושין נגד המשיב לבית-הדין הרבני האזורי בירושלים, המשיב הגיב על כך ביום כ"ח בניסן תשכ"ט (16.4.69) בהגשת תביעה לשלום בית- שבית-הדין יצווה על העותרת לחיות עמו חיים תקינים. להלן אומר המשיב בתביעתו שאם בית-הדין לא יצליח בכך והעותרת תעמוד בסירובה, הרי היא מורדת, והוא מבקש להכריזה בתור שכזו, ולחייבה "לקבל גט וכל הכרוך בכך - של אשה מורדת", כן ביקש המשיב מבית-הדין שהחזקת הילדים תהיה אצלו, אם העותרת תעמוד במרדה, ושבכל מקרה יחליט בית-הדין "בכל עניני הרכוש, לרבות מזונות האשה והילדים וכל הקשור בכך", בית-הדין האזורי התחיל לדון בתביעות. וביום א' בתמוז תשכ"ט (17.6.69) דחה את המשך הדיון לשמיעת עדי העותרת. אולם ב-ז' באלול (21.8.69) הודיעה העותרת לבית-הדין בעל-פה על ביטול תביעתה לגירושין, וביום כ"ד באלול (7.9.69) חזרה על הודעתה בכתב והצהירה כי היא מבקשת לסגור את תיק הגירושין, עוד לפני כן, ביום 7.7.69, הגישה העותרת בשמה ובשם הילדים תביעת מזונות נגד המשיב לבית-המשפט המחוזי בירושלים, וכן ביקשה שם מתן צו למזונות זמניים. ביום 5.9.69 .דחה בית-המשפט המחוזי את הבקשה למזונות זמניים. על כך ביקשה העותרת לערער לבית-המשפט העליון. בקשתה (בר"ע 120/69, [1]) התבררה כערעור וביום 21.10,69 קיבל בית-המשפט העליון את הערעור והחזיר את הדין לבית-המשפט המחוזי, על-מנת שידון בענין המזונות הזמניים לגופו (פסק-הדין פורסם ב-פד"י, כרך כג (2), ע' 171). בהתאם לכך הוציא בית-המשפט המחוזי ביום 29.10.69 צו לתשלום מזונות זמניים על-ידי המשיב לעותרת ולילדים. ביום 11.11.69 התחיל בית-המשפט המחוזי בבירור התביעה העיקרית לתשלום מזונות לאשה ולילדים. הוא הספיק עד כה לסיים את מרשת הוכחותיה של העותרת ולהתחיל בשמיעת עדי המשיב. העותרת מבקשת להוכיח בפני בית-המשפט המחוזי שהיא זכאית למזונות אף שאינה גרה עם המשיב, ושאין היא מורדת. לאחר הגשת התביעה למזונות בבית-המשפט המחוזי פנה המשיב לבית-הדין הרבני האזורי בבקשה להחליט באופן דחוף שהעותרת מורדת, וכן לדון בדבר החזקת הילדים. המשיב גם התנגד לביטול תיק הגירושין כבקשת העותרת. ביום ט"ז בשבט תש"ל (22.1.70) נתן בית-הדין האזורי החלטה ברוב דעות לסגירת תיק הגירושין וכי ועל האשה להוכיח נגד תביעת הבעל להכריז עליה כמורדת ולהצדיק את סירובה לחזור ולחיות עם בעלה בשלום", ואילו "הבעל זכאי לטעון ולהוכיח נגד טענות האשה ועדיה שהשמיעה האשה בתיק הגירושין שבינתיים נסגר על-ידי האשה, טרם הספיק הבעל להתגונן כנגד האשה והאשמותיה". על החלטה זו עירער המשיב לבית-הדין הגדול לערעורים. בית-הדין הגדול הציע לבני-הזוג להשלים ביניהם. על כך הגיבה העותרת בכתב בסירוב מוחלט, בהטילה את מלוא האשמה בפירוד על המשיב, המציק לה לדבריה. בסיום מכתבה היא אומרת: "בין יהודה שרגאי וביני נשרפו כל הגשרים ואין שום תקווה להקימם מחדש, גם לא על-ידי מתן נסיון נוסף אשר אין לי כל ספק שיגרום לי רק סבל נפשי שהוא מעבר לכוחותי". על עמדה בלתי-פשרנית זו חזרה העותרת בישיבה בפני בית-הדין הגדול שהתקיימה ביום י' בסיון תש"ל (14.6.70), אליה הוזמנו בני-הזוג, בעוד שהמשיב טען שאין סיבה מדוע "לא יחיו הוא ואשתו יחדיו בשלום" והוסיף כי הוא "מוכן להתחייב שלא יהיו שום דברים מצדי שלא כהוגן ואם בית-הדין יקבע בינינו סדרי חיים, אעשה את הכל כדי למלא אחרי זה". אחרי שמיעת טענותיהם של בני-הזוג נתן בית-הדין הגדול ביום כ"ד בסיון (28.6.70) את פסק-דינו, נשוא העתירה שלפנינו, ובו נאמר: "אחרי שמיעת הערעור, ואחרי שהמערער הצהיר בפנינו שהוא רוצה בשלום ומוכן לקבל עליו את כל התנאים שיוטלו עליו על-ידי בית-הדין בקשר להסדר של שלום, ואחרי שהמשיבה עומדת בסירובה להשלים עם המערער אפילו לתקופה של נסיון, ואחרי העיון בכל החומר ולאור טענות הצדדים לפני בית-הדין האזורי ולפנינו, אנו קובעים כי סירובה של המשיבה לחזור ולחיות עם המערער בשלום, אין לו הצדקה, ולענין מזונות דינה כמורדת. אין בקביעה זו כדי להכריזה, בשלב זה, כמורדת, לענין להפסידה כתובתה, ויתר זכויותיה הממוניות, פרט למזונות, אם ישנן כאלה. אשר לערעור בדבר סגירת תיק הגירושין, אין אנו רואים יסוד לערעור, ולפי הנסיבות של המקרה הזה היתה למשיבה "זכות לבטל את תביעתה לגירושין. אשר לערעור בענין החזקת הילדים, שהם בת, ובן לאחר גיל שש, אנו מחליטים להחזיר את הדיון לבית-הדין האזורי לברר מהי טובתם של שני הילדים, להיות עם אביהם, או אצל אמם, ולהחליט בהתאם. ....." הצו-על-תנאי שהוצא לבקשת העותרת מכוון נגר פסק-דין זה על שתי הוראותיו העיקריות: זו האומרת שלענין המזונות דין העותרת הוא כמורדת וזו שהורתה לבית-הדין האזורי לדון ולפסוק בענין החזקת הילדים. אדון בשני ענינים אלה כסדרם. העותרת טוענת שההחלטה לראותה לענין המזונות כמורדת הינה בטלה מחוסר סמכות, היות וענינה של ההחלטה הוא מזונות, ואילו היא, העותרת, אינה מסכימה להתדיין על מזונותיה בפני בית-הדין הרבני, והשתמשה בזכות הברירה הנתונה לה לפי סעיף 4 של חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, והביאה את תביעתה למזונות בפני בית-המשפט המחוזי. כן היא טוענת שבפסיקה זו של בית-הדין הגדול יש משום התערבות בהליכי תביעתה למזונות בפני בית-המשפט המחוזי - התערבות הנוגדת את הסדר הציבורי ואת חובת הכיבוד ההדדי בין בית-דין ובית-משפט. ועוד היא אומרת שבית-הדין הגדול פגע בעיקרי הצדק הטבעי, היות ושלל ממנה את מזונותיה, בלי לשמוע את הוכחותיה על כך, שיש לה סיבות מספיקות לסירובה לגור יחד עם המשיב. לא התרשמתי משתי הטענות האחרונות, בדבר ההתערבות בהליכים התלויים ועומדים בפני בית-המשפט המחוזי ובדבר הפגיעה בעיקרי הצדק. העותרת מאשימה את המשיב בתכססנות וביצירת אווירה עויינת כלפיה בפניותיו לבית-הדין הגדול, וכלפי בית-הדין עצמו נרמז שהוא נחפז לפסוק, כדי למנוע מן העותרת את זכותה להמשיך בניהול תביעתה בפני בית-המשפט המחוזי. באשר לתכססנות ניתנה האמת להיאמר שהעותרת הקדימה את המשיב בנקיטת תכסיסים. כוונתי לביטול תביעת הגירושין שלה. ב-בר"ע 120/69, [1]), עדיין הניח בית-המשפט העליון שביטול זה נבע מכוונה להמשיך בחיי הנישואין (שם, [1] ב-ע' 180, א-ב), עתה מתברר מחומר הראיות היותר מלא שהובא לפנינו שעמדת העותרת היא "לא גט ולא שלום", או יותר נכון: "לא תביעת גט ולא שלום", כי ברור שהיא שואפת בכל מאודה לגירושין. ביטול תביעתה לגירושין לא בא אלא כדי לפנות את הדרך לתביעתה בפני בית-המשפט המחוזי, למזונותיה וכן להחזקת הילדים, כי כל עוד היתה קיימת תביעתה לגירושין, יכלה לתבוע מזונות לעצמה רק לתקופת הביניים עד למתן הגט, ותביעה זו היתה חייבת להתברר בפני בית-הדין הרבני דוקא (ראה בר"ע 120/69, [1] ב-ע' 178, ה-ז, והאסמכתאות: ע"א 501/64, נ2], ו-ע"א 9/65, [3], שהובאו שם); וכן הוא ביחס לתביעה להחזקת הילדים הכרוכה גם היא בתביעת הגירושין, לפי סעיף 3 של החוק. אבל גם אחרי שהעותרת ביקשה לבטל את תביעת הגירושין שלה והתביעה בוטלה, עדיין קיימת בפני בית-הדין הרבני תביעת הבעל לשלום בית, ותביעתו החלופית להכריז על האשה כמורדת, אם לא תרצה לחזור אליו, תביעה זו היא בסמכותו הבלעדית של בית-הדין הרבני (ע"א 634/61, [4]), ואם אמנם הוכרזה האשה בתור מורדת מחייבת קביעה זו גם את בית-המשפט המחוזי בדונו בתביעת האשה למזונות, אפילו כאשר הוגשה התביעה לבית-הדין הרבני אחרי הגשת תביעת המזונות לבית-המשפט המחוזי (ע"א 159/68, [5]). אם התפתח בזה מעין "מירוץ" בין בית-הדין לבית-המשפט, נעוצה הסיבה לכך בעצם הוראותיו של החוק על השיפוט המקביל, המאפשרות תכססנות של בעלי-דין מן הסוג שאנו עדים לה שוב הפעם. במה שנוגע לבית-הדין עצמו, לא היתה שום מניעה לכך שהוא ייזקק לערעור שהוגש לפניו על-ידי הבעל, וידון בשאלה אם העותרת מורדת, במסגרת תביעתו של המשיב לשלום בית. בנוגע לטענה על פגיעה בעיקרי הצדק הזכיר מר אבי-יצחק את פסק-הדין של בית-משפט זה בענין ויקי לוי, בג"צ 10/59, [6] שם היו שלושת השופטים מאוחדים בדעתם שבית-הדין הרבני האזורי פגע בזכותה של האשה להשמיע ולהוכיח את גירסתה, כאשר שלל ממנה את מזונותיה, בלי לשמוע את עדיה. אולם יש להבחין בין מה שקרה שם ובין עובדות המקרה שלנו. שם ביקשה האשה גירושין ולא חזרה בה מבקשתה, ואילו כאן היא נראית, אחרי ביטול תביעתה לגירושין, כפוסחת על שתי הסעיפים. אין אנו יודעים את פרטי שיקוליהם של כב' הרבנים שהניעום לפסוק את אשר פסקו. אבל יכול להיות, שבשללם מן האשה את מזונותיה ביקשו לומר שלאורך ימים אין אשה יכולה לסרב לגור יחד עם בעלה, מפני שלדבריה כל הגשרים נשרפו ביניהם, בלי לבקש את המוצא היחיד ממצב בלתי-נסבל זה, דהיינו גירושין. אינני רואה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי בכך, שבית-הדין הגדול שולל בנסיבות כאלה מאשה את מזונותיה בגלל חוסר העקביות שבעמדתה וכדי להמריצה לגמור בדעתה אם פניה לשלום או לגט. בנסיבות אלה אינני רואה פגיעה בעיקרי הצדק בכך שבית-הדין פסק בשלב זה על יסוד טיעון בעלי-הדין בלבד ולא ראה צורך לשמוע עדים על סיבות הפירוד בין בני-הזוג. על-כל-פנים, אלה דברים המסורים לשיקול-דעתו של בית-הדין הדן בדבר על-פי ההלכה שהוא בקי בה. אך עדיין עומדת השאלה העיקרית, אם בית-הדין הרבני היה מוסמך לפסוק בענין המזונות, מתוך מגמה ברורה לחייב בפסיקתו גם את בית-המשפט המחוזי בתביעת המזונות שהוגשה לפניו על-ידי העותרת. זו שאלה של סיווג או מיון של תוכן פסיקתו של בית-הדין הגדול: אם הוא פסק בענין של "מורדת", פסק בתחום סמכותו הייחודית; אך אם פסק בענין של מזונות, אין פסיקתו מחייבת את בית-המשפט המחוזי, כי אין בכוחו של בית-הדין להפסיק בדרך זו תביעת מזונות שהוגשה כדין על-ידי העותרת. בענין סיידוף (ע"א 1/47 21, [7]), הסביר השופט אסף שקיימות בהלכה שתי סוגיות נפרדות ביחס לשלילת מזונותיה של האשה: האחת מדיני מורדת והשניה לפי הכלל ש"אין האיש חייב במזונות אשתו אלא כשהיא עמו". באותו ענין התעוררה הבעיה אם בית-משפט מחוזי מוסמך לשלול מאשה את מזונותיה, מפני שהיא מורדת. השופט אסף הטיל ספק בכך, ואלה דבריו (שם, [7], פד"י, ב-ע' 555 ; פי"ם, ב-ע' 117) : "ספק הוא אם בית-המשפט יכול, אגב דיון בדבר שבגררא, לפסוק הלכה כשהתוצאות העיקריות הנובעות ממנה אינן נתונות כלל לסמכותו ולתת על-ידי זה אפשרות לאחד מן הצדדים להסיק מסקנות מרחיקות לכת. התוצאות העיקריות מהכרזת האשה כמורדת הן, שהבעל רשאי לגרשה והיא מאבדת את כתובתה, ודברים אלה אינם בסמכותו של בית-המשפט האזרחי. ענין המזונות שהמורדת מפסידה אינו אלא תוצאת-לואי מזה שהיא מאבדת את כתובתה, כי המזונות הן אחד מתנאי הכתובה" כפי הנראה נאמרו הדברים שבתחילת הקטע הזה תוך התעלמות מן הסימן 47, סיפא, של דבר המלך במועצה (עיין בדברי השופט זוסמן ב-ע"א 54/65, [8], ב-ע' 665), אך טעות זו אינה גורעת ממה שנאמר בהמשך דבריו של השופט אסף, פד"י, ב-ע' 559, פי"ם, ב-ע' 118, [7]), שם הוא מסביר שבית-המשפט המחוזי לא היה חייב להיכנס לבירור שאלת המורדת, כי היה לו יסוד מספיק לשחרר את הבעל מחובת תשלום המזונות על-פי הכלל - השייך לדיני המזונות, להבדיל מדיני מורדת - שאין הבעל חייב במזונותיה אלא כשהיא עמו, כי - "..... אם יצאה מבית בעלה והלכה לבית אחר אין הוא חייב לזונה אלא כשהיא באה מחמת טענה מוצדקת....." ואשר לטענתה שאין אווירה של ירושלים יפה לבריאותה - "אין לראות טענה זו כמבוססת, שעל יסודה אפשר יהא לחייבו במתן מזונות כשאין היא יושבת תחתיו ומשמשתו, סמי איפוא מכאן מורדת, כי גם כשאין האשה מורדת כלל ועיקר, ומוכנה לחיות עם בעלה בשלום גמור, רשאי הבעל לומר: כל זמן שאת עמי יש לך מזונות, אין את עמי אין לך מזונות. בעצם סירובה ללכת אחרי בעלה בלי סיבה מוצדקת, היא מעמידה את עצמה במצב של מעין מורדת....." (ההדגשות שלי). אותם דברים הוסברו ביתר פירוט בפסק-דין מאיר עיניים של בית-הדין הרבני הגדול ב-ערעור תשכ"ה/112, [13], שאליו הפנה אותנו מר אבי-יצחק. השאלה שם היתה אם האשה הפסידה את מזונותיה, אחרי שבית-הדין האזורי פסק בדיונים קודמים שבעלה פטור ממזונותיה עקב מרידתה, אך היא שיכנעה את בית-הדין כי בינתיים חזרה בה ממרידתה. כב' הרב גולדשמידט שכתב את פסק-דין הרוב מצא שבנסיבות אלה שוב חייב הבעל במזונותיה, מפני שבפסיקתו הקודמת של בית-הדין האזורי לא היה משום הכרזת האשה כמורדת לפי כל דיניה, אלא רק שלילת מזונותיה מדיני מזונות, ועל-כן יכלה האשה עדיין לחזור בה ולזכות שוב במזונותיה. ובך מוסברים הדברים (שם, [13], ב-ע' 42) : "אין צורך להרבות בדברים כי פיטור ממזונות מטעם מרידה אינו מכוח הלכות מורדת, ואינו אחד מדיני המורדת המוכרזת. כל דיני איבוד הזכויות במורדת הם אחרי התראות והכרזה, ורק אחרי עבור י"ב חודש במרד, מה שאין כן לענין מזונות שהיא מפסידתן בלי התנאים הללו ומיד. והטעם הוא, לפי שפטור המזונות הוא, מפני שכלל הוא כי אין הבעל חייב במזונות אשתו, אלא אם כן היא ממלאת חובותיה כלפיו; וכל עוד היא איננה ממלאתן הוא פטור ממזונותיה, אף-על-פי שעדיין לא נקבע דינה למורדת." כי הרי לקביעת דין אשה כמורדת דרושים תנאים מוקדמים: התראה, הכרזות בפומבי, הפצרת בית-הדין באשה שתימלך בדעתה, ועבור תקופה של י"ב חדשים, כמוסבר בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן ע"ז, סעיף ב'. ואילו פטור הבעל ממזונות האשה שעזבה את הבית ללא טענה מוצדקת - ".....דין מורדת זו אינו מהלכות המורדת הכללית. וסימן לדבר הוא, מקום משכנן של הלכות מורדת זו בשולחן ערוך, הוא בסימן ע' מקום הלכות מזונות, ולא בסימן ע"ז מקום הלכות מורדת..... וביאור הדברים הוא, כי הפטור ממזונות כאן, איננו מדין מורדת המפסידה את כל זכויותיה מכוח אישות, משום קנס, או מפני שלגבי הזכויות רואים את האישות כאילו נעקרה עקב המרידה; לא כך הוא, אלא שהפטור אינו אלא ממזונות בלבד, ובמסגרת הלכות מזונות גרידא, מבלי שיהא לו קשר לכל מסכת הזכויות והחובות הנובעות מכוח אישות, כי הפטור הוא לא מדין מורדת, אלא מפני שלא נתמלא תנאי מהותי וקובע בעצם חיוב המזונות, והוא התנאי ,שאין חיוב מזונות לאשה על בעלה אלא כשהיא עמו על שולחנו'" (שם, [13], ב-ע' 53). עתה נשוב ונצטט את לשון פסק-הדין של בית-הדין הגדול בעניננו: "..... אנו קובעים כי סירובה של המשיבה לחזור ולחיות עם המערער בשלום, אין לו הצדקה, ולענין מזונות דינה כמורדת. אין בקביעה זו כדי להכריזה, בשלב זה, כמורדת, לענין להפסידה כתובתה, ויתר זכויותיה הממוניות, פרט למזונות, אם ישנן כאלה." "לענין מזונות דינה כמורדת" - נאמר; "היא מורדת, ועל-כן היא מפסידה את מזונותיה" - לא נאמר. ההבדל הלשוני דק, אבל ראינו שטמון בו הבדל מהותי ברור. בית-הדין נמנע, בשלב זה, מלקבוע שהעותרת היא מורדת "לכל דיני המורדת", המפסידה מזונותיה, כאחת מתוצאות מרידתה. הוא קובע את דינה כמורדת לענין המזונות בלבד. השימוש במונח "מורדת" גם לצורך מיוחד זה אמנם מקובל, אך הוא מכביד קצת על הבנת הדברים לאשורם. לאמיתו של דבר זו "מעין-מורדת", כביטויו של השופט אסף בענין סיידוף, [7], כי "דין מורדת זו אינו מהלכות המורדת הכללית", כלשונו של בית-הדין הגדול ב-ערעור תשכ"ה/112, [13], הנ"ל, אלא מדיני מזונות. נראה הדבר שבית-הדין הגדול הגביל את פסיקתו בשלב זה לענין המזונות בלבד, מפני שהעותרת טרם הביאה את עדיה להצדקת מרדה ומשום כך טרם הגיע הזמן לנקוט את הצעד החמור של הכרזתה בתור מורדת לכל דיניה. מר שרף טען שיש ניגוד בין פסק-הדין הרבני ב-ערעור תשכ"ה/112, [13], ובין פסיקת בית-המשפט הזה ושאנו חייבים להיות נאמנים לפסיקת בית-המשפט הזה. אינני סבור שקיים ניגוד כזה. פסק-הדין בענין סיידוף, [7], בוודאי עולה בקנה אחד עם מה שבואר בפסק-הדין הרבני, בענין מקיטן (ע"א 54/65, [8]), הוחלט שהכרזת אשה כמורדת על-ידי בית-דין רבני אין בה כדי לבטל תקפו של צו לתשלום מזונות לאשה, שניתן עוד לפני כן על-ידי בית-משפט מחוזי. הנשיא (אגרנט) הביא שם, ב-ע' 663, את דברי השופט אסף ובהסתמכו על דברי שרשבסקי, דיני משפחה, אמר : "יצויין כי האשה מפסידה את זכותה למזונות מאותו רגע שהיא מורדת ועם עצם מרדה..... הווה אומר, ללא צורך בהכרזתה כמורדת על-ידי בית-הדין." דברים אלה חלים על אשה מורדת ממש, מדיני מורדת, ואילו על העותרת דנן לא נאמר על-ידי בית-הדין הרבני שהיא מורדת במובן כללי זה. וגם כאשר האשה מורדת לכל דיניה, בא ההפסד המידי של מזונותיה מדיני מזונות, כפי שראינו, להבדיל מהפסד המזונות הסופי הבא כתוצאה מהפסד כתובתה בתום כל ההליכים שיש לנקוט לפי ההלכה נגד אשה מורדת. בענין אל-על, בר"ע 100/68, [9], נדון ענינה של אשה שאותה חייב בית-דין רבני, על-פי תביעת הבעל לשלום בית, "לחזור לחיי שלום עם בעלה, ואם לא תעשה כן ידון בית-הדין בבקשת הבעל להכרזתה כמורדת". בית-משפט זה ראה בכך טעם מספיק לפטור את הבעל מתשלום מזונות לאשה, אם כי תביעת האשה לתשלום מזונות היתה תלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי. אכן, בחיוב האשה לחזור לבעלה ניתן היה לראות את הצעד הראשון לקראת הכרזת האשה כמורדת לכל דיניה, מעין ההתראה הדרושה לפי ההלכה; ואילו במקרה שלפנינו לא ננקט עדיין על-ידי בית-הדין שום צעד לקראת הכרזת העותרת כמורדת, ובית-הדין הגדול אף לא חייב אותה לחזור לחיי שלום עם בעלה, יתר-על-כן, השאלה איפה ה"משכן (sedes materiae) של ההלכה בדבר הפסד המזונות מיד עם תחילת מרדה של האשה - שאלה זו לא הועלתה על הפרק ב-בר"ע 100/68, [9], פרשת חכם, ע"א 353/65, [10], ב-ע' 208, היתה זהה לפרשת אל-על, [9], גם בעובדותיה וגם במה שנפסק בה. כן הזכיר מר שרף את ענין גבאי, ע"א 159/68, [5), אולם שם פסק בית-הדין הרבני הגדול כי "כל עוד שהיא עומדת בסירובה להשלים עם בעלה-המערער דינה כמורדת והבעל פטור מכל חיוביו כלפיה", ובית-משפט זה מצא כי החלטה זו "סותמת את הגולל על תביעת המזונות" (שהוגשה לבית-המשפט המחוזי). ברור שהיתה שם החלטה שכמוה כהכרזה כללית על האשה כמורדת לכל דיניה, ואין ללמוד מזה דבר על הצהרתו של בית-הדין הגדול במקרה שלפנינו, שהיתה מוגבלת לענין המזונות בלבד. המסקנה העולה ממה שאמרתי היא שפסיקת בית-הדין הגדול היתה בענין של מזונות גרידא ולכן לא היתה בתחום סמכותו הייחודית, ומכיון שכך אין בה כדי להשפיע על תביעת המזונות המתבררת בפני בית-המשפט המחוזי. מן הראוי להזכיר כאן את הטעם שניתן על-ידי השופט זילברג בענין ג'ראח, ע"א 522/60, [11], ב-ע' 1556, לסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני בעניני מורדת, והוא "הואיל והדבר כרוך ב'התראות' מסויימות..... ואין בית-משפט חילוני יכול לבצע כגון דא....." ברור שטעם זה אינו חל לגבי הפטור המידי ממזונות שאינו תלוי בשום התראות. אכן, כפי שהעיר השופט חשין ב-בג"צ 49/57, [12], ב-ע' 1196): "מבחינה מסויימת ייתכן אמנם לומר שכל הזכויות והחובות הכרוכות בחיי אישות נובעות מקשרי הנישואין שבין איש ואשה. כך הם, למשל, עניני מזונות וכלכלה לאשה..... אך יש תביעות הנובעות מקשרי הנישואין אשר הוצאו במפורש מעניני נישואין ומקום מיוחד הובדל להם על-ידי המחוקק בפרשה המגדירה עניני מעמד אישי....." כך היו פני הדברים לפני חוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, וכך הוא גם אחרי חקיקת החוק. דעתי היא שהענין שלפנינו שייך לסוגיית המזונות שהוצאה מסמכותם הייחודית של בתי-הדין הרבניים. כזכור, מתייחס הצו-על-תנאי שהוצא גם לסכסוך בין בני-הזוג על החזקת הילדים. בענין זה אוכל לקצר. אין חולקין על כך שהעותרת התדיינה עם המשיב, וחזרה והתדיינה, בענין החזקת הילדים בפני בית-הדין הרבני, אולם מר אבי-יצחק טוען בשמה שאין לראות בזה הסכמה לשיפוטו של בית-הדין הרבני, היות וכל עוד היתה תביעתה לגירושין תלויה ועומדת, לא היתה לה ברירה אלא להתדיין בפני בית-הדין הרבני גם בענין החזקת הילדים, כי ענין זה היה ממילא כרוך בתביעתה, לפי הסעיף 3 של החוק. היה זה איפוא מחוסר ברירה, ולא בהסכמתה, שפנתה מדי פעם לבית-הדין הרבני בבקשות להחזקת הילדים. אולם משבוטלה תביעתה, שוב אין העותרת כפופה לסמכותו של בית-הדין הרבני אף במה שנוגע להחזקת הילדים. טענה זו אינה נראית לי כלל. הנה, ביום ז' באלול תשכ"ט (21.8.69) אמר בא-כוח העותרת בישיבת בית-הדין האזורי: "היא רוצה לבטל את תביעתה לגירושין..... שאלת החזקת הילדים היא בתיק של הבעל. יש לנו תביעה ובקשה גם מצדנו ואנחנו מבקשים לדון בענין הילדים" (רצוף 9 לתצהיר התשובה), כלומר, העותרת ביקשה בנשימה אחת לבטל את תביעתה לגירושין ולהמשיך בבקשתה להחזקת הילדים. זו ראיה מספקת לכך שהסכמתה להתדיין בענין הילדים לא היתה קשורה לתביעת הגירושין שלה. מר אבי יצחק ניסה לטעון שאין להתחשב בבקשתה לבטל את תיק הגירושין, כל עוד לא נסגר התיק על-ידי החלטת בית-הדין האזורי (ביום 22.1.70). על כך כבר אמר בית-משפט זה, מפי השופט זוסמן, ב-בר"ע 120/69 (שם, נ1], ב-ע' 180-179), בין אותם צדדים: ".....די בכך שהאשה גילתה דעתה לוותר על תביעת הגירושין ולהמשיך בקשר הנישואין כדי להשיב לה מלוא זכותה של אשה נשואה, לרבות הזכות להשמיע תביעתה בבית-המשפט המחוזי....." מה שנאמר שם על ענין המזונות, כוחו יפה גם לענין החזקת הילדים. העותרת המשיכה בפניותיה בענין זה לבית-הדין הרבני לא רק בעת בקשתה לבטל את תביעת הגירושין ואחריה (ראה גם רצוף 11 לתצהיר התשובה), אלא גם אחרי שתיק הגירושין כבר נסגר המשיך בא-כוחה לטעון בפני בית-הדין בענין החזקת הילדים, בלי כל מחאה נגד סמכות בית-הדין (ישיבה מיום י' בניסן תש"ל (16.4.70) - ראה מוצג כ"א לעתירה, בע' 4). שמענו שרק אחרי מתן הצו-על-תנאי על-ידי בית-משפט זה הגישה העותרת תביעה לבית-המשפט המחוזי בענין החזקת הילדים. לדעתי לא היתה רשאית לעבור כך מבית-דין לבית-משפט והיא עדיין קשורה על-ידי הסכמתה להתדיין בפני בית-הדין. על יסוד האמור אני מציע לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט בחלקו, בדרך מתן הצהרה שקביעת בית-הדין הגדול בענין המזונות בפסק-דינו מיום כ"ד בסיון תש"ל (28.6.70) אינה מחייבת את בית-המשפט המחוזי, בתביעת המזונות שהוגשה לפניו על-ידי העותרת, ולבטל את הצו-על-תנאי במה שנוגע לסמכות בתי-הדין הרבניים להמשיך ולדון בענין החזקת הילדים. ברצוני להוסיף שבא-כוח המשיב הצהיר לפנינו ביום התשובה, שאם העותרת לא תסכים לחיות בשלום עם המשיב, הוא ידרוש לתת לה גט של מורדת, ובא-כוח העותרת הצהיר לפנינו מצדו שהעותרת מוכנה לקבל את הגט מן המשיב, ואם הבנתיו נכון, היא מוכנה גם לוותר על תביעותיה הממוניות, וכן היא תסכים שבית-הדין הרבני יפסוק בענין החזקת הילדים. נוכח הצהרות אלה אינני רואה מדוע לא יושם עתה קץ לסכסוך המר הזה. רק יצר ההתנצחות של בני-הזוג (או של מי מהם) יוכל עוד למנוע זאת. השופט ויתקון: בענין המזונות לעותרת אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט לנדוי, ומטעמו, אך בלי להביע דעה על יתר נימוקי העתירה לענין זה. בנוגע להחזקת הילדים, אני מסכים לכל אשר אמר חברי. השופט י' כהן: אני מסכים לתוצאה שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט לנדוי, ולנימוקיו בסייג אחד. אין אני בטוח כלל שניתן ליישב פסק-דין זה עם כמה מפסקי-דין שניתנו בבית-משפט זה בעבר. כוונתי בעיקר לפסק-הדין בענין מקיטן (ע"א 54/65, [8]). עד כמה שידיעתי מגעת לא הועמדה עד כה בבית-משפט זה בכל חריפותה והשלכותיה בעיית הסיווג של טענת הגנה של בעל כלפי תביעת מזונות של האשה, שאין הוא חייב לזון אותה מכיון שאין היא ממלאת את חובותיה כלפיו. כפי שהראה השופט לנדוי, בהסתמכו בעיקר על פסק-הדין של בית-הדין הרבני הגדול ב-ערעור תשכ"ה/112, [13], טענת הגנה זו היא מדיני מזונות ואיננה "מהלכות המורדת הכללית". בענין מקיטן, [8], הוחלט, שהכרזת אשה כמורדת על-ידי בית-דין רבני, לא פגעה בפסק-דין קודם של בית-משפט מחוזי, שבו נדחתה הגנת הבעל שהאשה היא מורדת ונפסקו מזונות לטובתה. הנימוק לאותה החלטה היה, שהכרזת האשה כמורדת איננה מהווה נסיבה חדשה, המבטלת תקפו של מעשה בית-דין, אשר קם לזכות האשה על-ידי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, הבעיה שלא נדונה בענין מקיטן, [8], ושיכולה לצוף לאור פסיקתנו בערעור שבפנינו, היא - האם דחיית הגנת הבעל בפני תביעת מזונות על-ידי פסק-דין של בית-משפט מחוזי מהווה מעשה-בית-דין שיש בכוחו לשלול אחת מתוצאות הלוואי של הכרזת האשה כמורדת, שנעשתה אחרי פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי? ספק הוא בעיני, באם אפשר יהיה לענות בחיוב לשאלה זו, אם נכונה עמדתנו, ש"מעין מורדת" לעניני מזונות ו"מורדת" הם שני ענינים נפרדים, ושכל אחד מהם שוכן במדור נפרד. עוד יש לציין, שעד כה פסק בית-משפט זה, שכאשר הבעל הנתבע טוען שהוא נפטר מתשלום מזונות, מכיון שהאשה הפסיקה למלא את חובותיה כלפיו, הרי טענתו היא טענת "מורדת", שהיא בתחום שיפוטו הייחודי של בית-דין רבני, ורק בתוקף סעיף 35 לחוק בתי-המשפט, תשי"ז-1957, מוסמך בית-משפט מחוזי לפסוק בטענה זו (ראה ע"א 634/61, [4], בענין מקיטן בגלגולו הראשון, ב-ע' 949, וכן ע"א 54/65, [8], הנ"ל, ב-ע' 667), נראה לי, שאם טענת "מעין מורדת" מסווגת כטענה מדיני מזונות גרידא, מסקנה הכרחית היא, שבית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בה, כשם שהוא מוסמך לדון בתביעת מזונות, והכרעתו בשאלה זו איננה הכרעה אינצידנטלית לפי סעיף 35 לחוק בתי-המשפט. הסתירה האפשרית בין פסק-דיננו זה ופסקי-דין קודמים של בית-משפט זה, איננה יכולה להכריע את הכף לטובת המשיב. עלינו לצאת מתוך הנחה, שמה שפסק בית-הדין הרבני הגדול ב-ערעור תשכ"ה/112, [13], הנ"ל, משקף את ההלכה הנכונה. לפי הלכה זו, פסיקת בית-הדין הרבני שהאשה היא "מעין מורדת" היא פסיקה בדיני מזונות. במקרה דנא ענין זה לא היה בסמכות בית-הדין הרבני, אחרי שהאשה בחרה כדין להישפט בבית-המשפט המחוזי. בנתון להערות הנ"ל אני מצטרף לדעת חברי, השופט לנדוי. הוחלט לעשות את הצו-על-תנאי מוחלט בחלקו, בדרך מתן הצהרה שקביעת בית-הדין הגדול בענין המזונות בפסק-דינו מיום כ"ד בסיון תש"ל (28.6.70) אינה מחייבת את בית-המשפט המחוזי, בתביעת המזונות שהוגשה לפניו על-ידי העותרת, ולבטל את הצו-על-תנאי במה שנוגע לסמכות בתי-הדין הרבניים להמשיך ולדון בענין החזקת הילדים. אין צו להוצאות בעתירה זו. אישה מורדת / בעל מורד