1. התובע הגיש תביעה לקבלת פיצויי פיטורים מהנתבעת, וכן לזכויות נוספות הנובעות מתקופת עבודתו עבורה. הרקע העובדתי וטענות הצדדים 2. הנתבעת היא חברה העוסקת במתן שירותי מוקד, סיור ואבטחה (ר' סעיף 3לתצהירה של עפרה חמו, העדה מטעם הנתבעת). התובע הועסק אצל הנתבעת בעבודות סיור ואבטחה, מחודש דצמבר 2001 ועד לחודש יוני 2004, אז התפטר מעבודתו בנתבעת. ביום 20.7.04 מסר התובע מכתב התפטרות לנתבעת, בו נאמר כך: "... מגיש את התפטרותי מהסיבות הנ"ל: משכורת לא נמסרת בתאריך ה-9 לחודש לפי חוק. לאחר דרישה ממושכת נאמר לי בכל פעם: מחר ומחר וכו'. קנסות שאסורים לפי חוק. חופשות מחלה שלא שולמו לפי חוק, בזמן תאונת עבודה. חופשה שנתית שלא שולמה לפי חוק. בית הבראה שלא שולם לפי חוק. הורדת תעריף לשעה ללא ידיעתי. מאלצים אותי לעבוד בזמן חופשת המחלה כתוצאה מתאונת עבודה. אחראי טוען שאני שקרן, ולא עדכנתי אותו בחופשה שאני לוקח על חשבוני, וזאת למרות ששוחחנו ותיאמנו את חופשתי. מאחר ולא קיבלתי את המשכורת בזמן ובכל פעם מחדש דחו אותי, דיברתי בצורה לא הולמת כלפי האחמ"ש. ברצוני לציין עוד כי ב-30.7 אנוכי מתחתן ברבנות שוהם וב-10.8 אני עורך מסיבת נישואין. אנוכי מוכן להגיע עם חברת ספקיורטי להסדר במידה ואקבל את כל המגיע לי לפי חוק, ולא אתפטר מהעבודה ואמשיך לעבוד כרגיל". 3. התובע טען בכתב תביעתו, כי מאז תחילת עבודתו בנתבעת שולם לו שכרו באיחור, באופן קבוע. עם זאת, לטענתו, מאז שנפגע ברגלו במהלך עבודתו, בחודש ינואר 2003, חל מפנה לרעה ביחסה של הנתבעת אליו, שהביאו לאחר זמן-מה להחלטה כי עליו להתפטר מעבודתו מחמת הרעת תנאים מוחשית או נסיבות שבגינן אין לדרוש ממנו לעבוד: לטענת התובע, לאחר פציעתו עבר טיפולים רפואיים ושהה בחופשת מחלה, במהלכה (בחודש מאי 2003) הפחיתה הנתבעת את שכרו מ-22 ₪ לשעה ל-20 ₪. מיד כשחזר התובע לעבודה באוגוסט 2003 החתימה אותו הנתבעת על הסכם עבודה חדש בו מצוין השכר השעתי הנמוך. בנוסף לכך, השתנה יחסה של הנתבעת אליו באופן קיצוני - נדחתה בקשתו להקלות במשמרות עקב מצבו הרפואי, הוטלו עליו קנסות, הומצאו בעיות משמעת יש מאין, והכל, לטענת התובע, במטרה שיעזוב את העבודה מרצונו. התובע טען כי מפאת מצבו הכלכלי הקשה ורצונו לפרנס את משפחתו, המשיך לעבוד אצל הנתבעת חרף יחסה הרע אליו, ואולם במאי 2004 כבר לא יכול היה לשאת זאת יותר, ולכן הודיע לאחראי המשמרת ולמנהלת החשבונות בנתבעת כי ברצונו להתפטר מעבודתו לאור הרעת התנאים המוחשית. התובע המשיך וטען כי חודש יוני 2004 היה החודש האחרון בו עבד עבור הנתבעת, וכשביקש לקבל את השכר עבור חודש זה ואת יתר הזכויות הנלוות לו, התנתה הנתבעת את קבלת התשלומים בכך שהתובע יכתוב מכתב התפטרות. רק בשל הלחץ שהופעל עליו, כך טען, כתב התובע את המכתב שתוכנו הובא לעיל, ואולם קיבל בתמורה לו רק את שכר חודש יוני 2004, ולא מעבר לכך. התובע טען כי הנתבעת חבה לו את הסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 7,910 ₪, שכן התפטר מעבודתו בתנאים המזכים אותו בפיצויי פיטורים, לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. ב.תשלום בגין הלנת שכר עבודה, בסך 19,504 ₪, בגין כך ששכרו שולם באיחור באופן קבוע. ג. תשלום בגין אי-הפרשה לגמל בסך 6,044 ₪, שכן לטענת התובע היתה הנתבעת חייבת בהפרשות אלו עפ"י הסכם קיבוצי וצו הרחבה, אך לא הפרישה את הכספים. ד. תשלום בסך 6,324 ₪ בגין הפחתת שכרו מ-22 ₪ ל-20 ₪. ה. פדיון ימי חופשה בסך 1,452 ₪. ו. פדיון ימי הבראה בסך 1,861 ₪. ז. תשלום בעד ימי חג בסך 1,361 ₪. ח. החזר בגין קנסות ופקדון ביגוד בסך 1,100 ₪. 4. הנתבעת טענה, כטענת סף, כי בהסכם העבודה האישי שנחתם בין הצדדים כלולה תניית בוררות, ועל כן אין לבית הדין סמכות לדון בתביעה. עוד טענה הנתבעת, כי היא איננה חברת שמירה אלא חברה למערכות מיגון ומוקד, על כן - לא חל עליה הסכם קיבוצי או צו הרחבה כלשהו. לגופו של עניין, הכחישה הנתבעת את כל טענות התובע בדבר הרעה כלשהי בתנאי עבודתו או בדבר הפגיעה הנטענת בזכויותיו כעובד, וטענה כי דווקא התובע היה זה שהתאפיין, לאורך כל תקופת העסקתו, בחוסר משמעת ובהפרת הסכמים ונהלים, אשר אף גרמו לנתבעת נזקים. הנתבעת, מצידה, נתנה לתובע הזדמנויות רבות להמשיך בעבודתו, והוא הבטיח להיטיב דרכיו אך חזר לסורו בכל פעם. בסופו של דבר, כך טענה הנתבעת, החליט התובע, מיוזמתו ומטעמיו, להתפטר מעבודתו, ועל כן בוודאי שאינו זכאי לפיצויי פיטורים בגין ההתפטרות. הנתבעת הוסיפה כי התובע קיבל את כל זכויותיו במלואן ובמועד, וכי מעולם לא הלין ולא דרש מהנתבעת בזמן אמת את הדרישות אותן העלה בכתב תביעתו, נהפוך הוא - הוא אף חתם מרצונו החופשי על הסכמי עבודה בהם פורטו כל זכויותיו. הנתבעת טענה עוד, כאמור, כי התובע גרם לה נזקים בהתנהלותו מול לקוחות והפר נהלים שעוגנו בהסכם העבודה האישי שלו. הנתבעת הודתה בכתב הגנתה כי נותרה חייבת לתובע סכומים בגין פדיון חופשה והבראה, ואולם טענה כי הנזקים הכספיים להם גרם התובע גבוהים מסך זה, ועל כן - גם אם ייפסק כי התובע זכאי לכספים כלשהם ממנה, יש לקזז את הנזקים שגרם לה מסכומים אלה. דיון והכרעה 5. מטעם התביעה העיד התובע עצמו, ומטעם הנתבעת העידה עפרה חמו, שהציגה עצמה כמנהלת המוקד והאבטחה בנתבעת. 6. לאחר ששמענו עדויות שני הצדדים, ושקלנו כל טיעוניהם, מצאנו לקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, כפי שיפורט להלן. טענת הסף של הנתבעת בדבר תניית הבוררות 7. בראש ובראשונה, דחינו את טענת הסף שהעלתה הנתבעת בדבר חוסר סמכותו של בית הדין לדון בתיק, בשל קיומה של תניית בוררות בהסכם העבודה האישי בין הצדדים. בפסק הדין בעניין עב 3701/04 בצלאל עזרא נ' ספקיורטי המוקד המרכזי בע"מ, מיום 27.12.06, העלתה הנתבעת טענה זהה, וכבר שם נפסק - ולא מצאנו לנכון לשנות פסיקה זו - כי מכוח הוראות סעיפים 3 ו- 5(ג) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 ובהתאם לפסיקה, לא ניתן למסור לבוררות הכרעה בעניין זכויות מכוח חוקי המגן (ר' למשל דב"ע נד/1163-3 הלסקו ישראל בע"מ נ' עזבון המנוח אלי גל און ז"ל ואח', פד"ע כח 66). על פי הפסיקה, כאשר עובד ומעביד חלוקים ביניהם בשאלה האם העובד פוטר או התפטר - אין זה נושא בר בוררות (ר' דב"ע לח/87-3 שבס נ' בנק הפועלים, פד"ע י 62, וכן הלסקו לעיל). כן קבעה הפסיקה, כי אין תוקף להסכם בוררות שעניינו הזכות לפיצויי הלנת שכר ולפדיון חופשה (ר' בג"צ 760/79 ד"ר לילי דיין נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד לד(3) 820 וכן הלסקו). גם חלף הודעה מוקדמת ודמי הבראה אינם בסמכות בורר שכן המדובר בזכויות קוגנטיות המגיעות לעובד. לעומת זאת, לעניין פיצויים בגין הפרת חוזה עבודה ובגין אי ביצוע הפרשות למבטחים - מדובר בזכויות חוזיות, אשר על פי הפסיקה נתונות להכרעתו של בורר (ר' עניין הלסקו ו-שבס). עם זאת, לאור המדיניות השיפוטית אין לפצל את הדיון בין הבורר לבין בית הדין אלא יש לרכז את כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד (ר' ע"א 532/86 המועצה לייצור ושיווק של פרחי נוי נ' פרחי שומרון סלע בע"מ פ"ד מג(1) 252 וכן הלסקו). 8. על כן, טענת הסף של הנתבעת נדחתה, ולהלן - נדון בתביעה לגופו של עניין. נסיבות סיום עבודתו של התובע 9. כאמור לעיל, אין חולק כי התובע התפטר מעבודתו, ואולם לטענתו, עשה כן מחמת הרעת תנאים מוחשית, ועל כן זכאי הוא לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים. לטענת הנתבעת, תנאי עבודתו של התובע לא הורעו כלל, והוא התפטר מרצונו ומטעמיו. 10. הנטל להוכיח קיומן של נסיבות המזכות את העובד להתפטר בדין מפוטר מוטל על התובע, ועליו גם להצביע על הקשר הסיבתי בין ההרעה המוחשית בתנאי עבודתו ובין התפטרותו, כלומר - עליו להוכיח שאותה הרעה היא הגורם המניע והמביא לתוצאת ההתפטרות (דב"ע לה/41-3 יעקב היגר נ' דינה שווארץ, פד"ע ז(1) 24). בנוסף, לפי הפסיקה, על העובד להעמיד את המעביד על כוונתו להתפטר עקב אותה הרעה מוחשית בתנאי עבודתו, טרם ההתפטרות, כדי שיוכל המעביד לעשות לסילוקה של הסיבה להתפטרות, ורק אם לא עשה לסילוקה - יתקיים האמור בסעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים (דב"ע לה/15-3 בן צור דרויאנוב בע"מ נ' זיגמונד רוסקיס, עבודה ארצי, כרך ח(2), 60). 11. במקרה שבפנינו, מצאנו שלא עלה בידי התובע להוכיח כי התפטר בנסיבות המזכות אותו בפיצויי פיטורים: אף לפי גרסתו של התובע, כפי שפורטה בתצהירו, יחסה של הנתבעת אליו השתנה, לכאורה, לרעה לאחר פציעתו, בינואר 2003. לפי עדות התובע, זו היתה "נקודת המפנה" ביחסה של הנתבעת אליו ומאז עשתה היא כל אשר בידה על מנת "לשבור את רוחו" כדי שיחליט לעזוב את העבודה מרצונו. לפי עדות התובע, היחס הרע הוא שהביאו לכדי התפטרות, בסופו של דבר, ואולם, גם אם כך היו פני הדברים - אין חולק כי ההתפטרות עצמה באה רק בחודש יוני 2004, כלומר כשנה וחצי לאחר קרות אותו שינוי קיצוני ביחס הנתבעת כלפי התובע. כלומר, אין לקבוע כי התובע התפטר "מחמת" הרעה מוחשית בתנאי עבודתו או מחמת נסיבות אחרות, כשאלו אירעו זמן כה רב לפני שהתפטר בפועל. 12. התובע ציין עוד בעדותו כי סיבה נוספת להתפטרותו היתה הפחתת שכרו באופן חד-צדדי, מ-22 ₪ לשעה ל-20 ₪ לשעה. עם זאת, גם אם נתעלם מכך שהתובע חתם על הסכם עבודה בו נקבע כי שכרו יהא 20 ₪ לשעה, הרי שגם שינוי זה בתנאי עבודתו חל בפועל במאי 2003, וההסכם המעגן את השינוי נחתם באוגוסט 2003, כלומר - הדבר אירע כשנה לפני ההתפטרות. 13. התובע אמנם הסביר כי המשיך לעבוד עבור הנתבעת למרות אותה הרעה נטענת בתנאי עבודתו משום הרצון להמשיך ולפרנס את משפחתו בכבוד וכן בשל מגבלותיו הרפואיות, ואולם לאור כל המתואר לעיל לא נוכל לקבוע כי התובע התפטר "מחמת" הרעת תנאי עבודתו, שכן גם אם היתה מתקבלת גרסתו במלואה, והיינו קובעים כי תנאי העבודה הורעו - הרי שהתובע עבד באותם תנאים פרק זמן ארוך לפני שהחליט להתפטר, ומשכך נדחית גרסתו כאילו המניע הישיר לפיטורים היה אותה הרעת תנאים. 14. בנוסף, אין חולק כי התובע לא הודיע לנתבעת, ובוודאי שלא עשה כן בכתב, על כוונתו להתפטר מחמת הרעת תנאים, וגם לא נתן בידי הנתבעת הזדמנות לתקן את ההרעה ולסלק את הסיבה להתפטרותו. לפי גרסתו של התובע בתצהירו (סעיף 16 לתצהיר), גרסה שלא מצאנו לה כל תימוכין, הוא דווקא הודיע לאחראי המשמרת ולמנהלת החשבונות של הנתבעת כי ברצונו להתפטר מהעבודה לאור הרעת התנאים המוחשית, ואולם אנו סבורים כי אף אם הודיע כך התובע, לא יצא הוא ידי חובתו עפ"י חוק, שכן נדמה כי כלל לא נתן לנתבעת הזדמנות לתקן את המעוות, אלא אך הודיע על התפטרותו. בהמשך, בחודש יולי 2004, כתב התובע לנתבעת מכתב התפטרות, אשר על אף טענתו כי נכתב תחת לחץ שהופעל עליו, כולל הוא טענות מטענות שונות כלפי הנתבעת. במכתב זה אמנם נאמר ע"י התובע כי הוא מוכן להגיע עם הנתבעת ל"הסדר", וכי אם יקבל את כל המגיע לו לפי החוק לא יתפטר מעבודתו, ואולם מכתב זה נכתב ביום 20.7.04, כלומר, לאחר שכבר התפטר התובע בפועל וחדל להגיע לעבודתו (ר' עדותו בסעיף 17 לתצהירו, לפיה חודש יוני 2004 היה החודש האחרון לעבודתו בנתבעת). 15. גם למקרא טענות התובע באותו מכתב התפטרות, התחזקה מסקנתנו לפיה התובע לא התפטר מעבודתו מחמת הרעת תנאים מוחשית. מתוכן המכתב התקבל הרושם כי התובע סבר שהנתבעת הפרה את חוקי העבודה ולא הקנתה לו זכויות להן היה זכאי, וכי היא עשתה כן מאז ומתמיד - כלומר, הנתבעת לא הרעה את תנאי עבודתו באופן פתאומי, שהביאו לכדי התפטרות, אלא, לכל היותר, הסכים התובע לעבוד עבור הנתבעת פרק זמן ארוך, באותם תנאים נטענים, עד שלבסוף החליט להתפטר מיוזמתו ובעיתוי בו בחר. לא בכך עוסק סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, ועל כן, ולאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע התפטר מעבודתו, בנסיבות שאינן מזכות אותו בפיצויי פיטורים. התביעה לפיצויי פיטורים - נדחית. התביעה להלנת שכר 16. לטענת התובע בתצהירו, הנתבעת שילמה לו את שכרו באיחור בכל חודש, מאז תחילת עבודתו. על כן, תבע התובע פיצויי הלנת שכר לפי תחשיב שצירף לתצהיר ובו פירוט התאריך בו שולם לו שכרו בפועל בכל חודש מאז דצמבר 2001, ופיצויי הלנת השכר להם הוא זכאי בגין האיחור בתשלום. 17. אנו דוחים תביעתו זו של התובע: לא רק שהתובע לא הביא תימוכין כלשהם למועד בו שולם לו השכר בכל אחד מחודשי עבודתו, למעט הטבלה שערך לצורך התצהיר, אלא בנוסף, בעדותו בחקירה הנגדית, העיד התובע כי בתחילת עבודתו היה יחסה של הנתבעת אליו טוב, ואולם רק "בשנה האחרונה המשכורות החלו להגיע באיחור" (עמ' 14 לפרוטוקול). לאור העובדה שתביעתו של התובע להלנת שכר התבססה על הטענה שהנתבעת הלינה את שכרו מדי חודש בחודשו, ולאור העובדה שגם תחשיבו והסכום שתבע התבסס על טענה זו - הרי שבעדותו בחקירה הנגדית, לפיה רק בשנה האחרונה לעבודתו חלו איחורים בתשלום השכר, מצאנו כי נשמט הבסיס תחת התחשיב. למעשה, התובע לא הוכיח את תחשיבו לעניין סך פיצויי הלנת השכר אותם תבע, ועל כן - דחינו תביעתו זו. 18. נדגיש, כי עמדה לנגד עינינו התנייה בהסכם העבודה האישי של התובע, הקובעת כי שכרו ישולם לו עד ה-15 לכל חודש (תנייה הנוגדת את הוראות חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958), ואולם לאור העובדה שהתובע לא הגיש תחשיב מדויק של תביעתו, אין מנוס מדחייתה. התביעה באשר להפחתת השכר ע"י הנתבעת 19. התובע טען כי הנתבעת הפחיתה שכרו באופן חד-צדדי החל מחודש מאי 2003. הנתבעת הציגה הסברים משלה להפחתת השכר, וטענה כי שכרו של התובע הועלה באופן זמני בלבד מסיבות שונות שהיו ידועות לו, ומשהסתיימה התקופה - חזר התובע לקבל את תעריף השכר המוסכם. 20. לא מצאנו להכריע בין הגרסאות העובדתיות השונות, וזאת לאור העובדה שהתובע חתם, באוגוסט 2003, על הסכם עבודה אישי חדש ובו נקבע כי שכרו השעתי יעמוד על 20 ₪. התובע אמנם טען, בתצהירו, כי חתם על ההסכם לאחר שהופעל עליו לחץ פסול, ואולם אנו לא קיבלנו טענתו זו. על אף שעמדה בפני התובע האפשרות להתפטר מעבודתו (בדין מפוטר) עקב הפחתת השכר, או להגיש תביעה משפטית נגד הנתבעת על מנת שתימנע מהפחתת שכרו - בחר הוא, מטעמיו, לשמור על מקום עבודתו ולחתום על הסכם העבודה. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הנתבעת הפחיתה את שכרו של התובע באופן חד-צדדי, שהרי התובע הסכים לכך בחתימתו על הסכם העבודה, ועל כן - נדחית התביעה. התביעה לתשלום בגין גמולים 21. התובע טען כי הנתבעת חייבת היתה להפריש עבורו כספים בגין גמל לקרן פנסיה, לפי הוראות צו ההרחבה בענף השמירה, אך לא עשתה כן. לטענת הנתבעת, צו ההרחבה אינו חל עליה שכן היא אינה חברת שמירה, אלא חברה העוסקת בתחום התקנת מערכות אזעקה ומיגון ומתן שירותי מוקד, אבטחה וסיור (סעיף 35 לסיכומיה). 22. מצאנו לדחות טענת הנתבעת לעניין זה. לפי האמור בצו ההרחבה בענף השמירה, "עובד", עליו מוחלות הוראות הצו, מוגדר כ"כל עובד שכיר בעבודת שמירה ואבטחה...". לפי עדותה של גב' חמו בתצהירה (סעיף 7), העסיקה הנתבעת את התובע "בעבודות סיור בניידות הסיור והאבטחה של המוקד... בהמשך הועסק התובע גם באבטחה בחברה שהינה חברת מוקד, אשר מעמידה לאחדים מלקוחותיה אשר דרשו או ביקשו זאת גם שירותי אבטחה". בהסכם העבודה האישי עליו הוחתם התובע מטעם הנתבעת באוגוסט 2003 (כשלטענת הנתבעת הוחתם על הסכמים כגון אלה גם קודם לכן), הוגדרה הנתבעת כעוסקת בין היתר "באבטחת מידע ורכוש, במתן שירותי אבטחה במתקנים ובבתי משרדים ובבתים פרטיים... זאת בנוסף למוקד תקשורת ובקרה ממוחשבת למערכות בטחון ובטיחות, המפעיל אמצעי אבטחה בין היתר ע"י ניידות המסיירות באיזוריה פעילות של החברה". לא זו אף זו, בסעיף 1(ב) להסכם העבודה נאמר כי "העובד מתחייב לעבוד בחברה בתפקיד שומר". לאור האמור, אנו קובעים כי האמור בצו ההרחבה בענף השמירה על "עובד", חל גם על התובע. 23. לפי סעיף י"ב לצו ההרחבה, היה על הנתבעת לשלם ל"מבטחים" 5% מהשכר היומי המלא של התובע בגין פנסיה ותגמולים. עם זאת, כפי שנקבע ב-ע"ע 420/06 ליאוניד קוגן נ' כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, מיום 6.5.07, הרי שמכוח צווי ההרחבה להגדלת תשלומי המעסיק לפנסיה מקיפה ולפנסיית יסוד, תשלומי המעסיק בענף השמירה בגין תגמולים עומדים על 6% מהשכר, ולא על 5% כפי שנקבע במקור בסעיף י"ב לצו ההרחבה בענף השמירה. אין חולק כי הנתבעת לא ביטחה את התובע בקרן הפנסיה מבטחים, ועל כן חייבת היא בפיצויו בגין אי-הפרשת הכספים, בשיעור 6% מהשכר ששולם לו בכל תקופת העבודה. 24. התובע עבד עבור הנתבעת במשך 31 חודשים. שכרו הקובע (לפי ממוצע 12 החודשים האחרונים לעבודתו) עמד, לפי תחשיבו שלא הוכחש ע"י הנתבעת, על 3,164 ₪. על כן, חבה לו הנתבעת פיצוי בסך 5,885 ₪ בגין כך שלא הפרישה עבורו כספים לקרן פנסיה. הנתבעת תשלם לתובע סך זה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום סיום עבודתו, 1.7.04, ועד ליום התשלום בפועל. התביעה לפדיון חופשה ופדיון הבראה 25. התובע תבע סך 1,452 ₪ בגין פדיון ימי חופשה, וסך 1,861 ₪ בגין פדיון דמי הבראה. הנתבעת הודתה בכך שהיא חבה לו סכומים אלה (ר' סעיף 1.2 ו-1.3 לרשימת המוסכמות והפלוגתאות מטעמה). 26. על כן, תשלם הנתבעת לתובע סך 1,861 ₪ בגין פדיון דמי הבראה, וסך 1,452 ₪ בגין פדיון חופשה, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו, 1.7.04, ועד ליום התשלום בפועל. התביעה לדמי חגים 27. לפי האמור בצו ההרחבה, זכאי כל עובד לחופשה בתשלום ב-10 ימי חג בכל שנה. התובע טען כי לא קיבל תשלום עבור ימי חג, והעמיד תביעתו על מחצית הסכום לו הוא זכאי, לטענתו, ובסה"כ - 1,361 ₪. הנתבעת לא הראתה כי לתובע שולמו דמי חגים עפ"י צו ההרחבה, ועל כן מתקבלת תביעתו. הנתבעת תשלם לתובע סך 1,361 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו, 1.7.04, ועד ליום התשלום בפועל. התביעה להחזר קנסות ופקדון ביגוד 28. באשר לפקדון הביגוד שנוכה ממשכורתו של התובע, לא הצביעה הנתבעת על כל הצדקה לאי-החזרתו. הנתבעת תחזיר לתובע סך 350 ₪ בגין החזר פקדון ביגוד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו, 1.7.04, ועד ליום התשלום בפועל. 29. באשר להחזר הקנסות שתבע התובע, עלה מחומר הראיות שהנתבעת ניכתה משכרו של התובע סכומי כסף כ"קנס" בשתי הזדמנויות שונות - האחת, בגין נזק שנגרם לרכב החברה בחודש עבודתו הראשון של התובע, והשנייה, בגין כך שהתובע לא הופיע למשמרת. לפי סעיף 25(א)(3) לחוק הגנת השכר, אין לנכות משכר העובד, בהקשר זה, אלא סכום שהוטל כקנס משמעת "בהתאם להסכם קיבוצי או על פי חיקוק". במקרה שבפנינו, ולאחר שבחנו את המזכרים מטעם הנתבעת המתארים את האירועים בגינם הוטלו קנסות על התובע, מצאנו כי לא היתה הצדקה לניכוי כספים משכרו של התובע כ"קנס", ועל כן - תחזיר הנתבעת לתובע את הכספים שנוכו. הנתבעת תשלם לתובע סך 750 ₪ בגין החזר קנסות שנוכו משכרו, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום סיום עבודתו, 1.7.04, ועד ליום התשלום בפועל. סיכום ביניים 30. תביעתו של התובע לפיצויי פיטורים, פיצויי הלנת שכר והחזר הפרשי שכר שהופחת - נדחתה. מנגד, קיבלנו תביעתו של התובע לפיצוי בגין אי-הפרשה לגמל, לפדיון ימי חופשה והבראה, לתשלום בעד דמי חגים ולהחזר קנסות ופקדון ביגוד. טענת הקיזוז של הנתבעת 31. הנתבעת ביקשה את בית הדין לקזז מכל סכום שייפסק לתובע כספים בגין נזקים שגרם לה, ובגין הפרות של נהלים שביצע במהלך עבודתו, שכן לפי חוזה העבודה שלו - חייב הוא לשלם לה סך 450$ בגין כל הפרה כזו. 32. לא מצאנו לקבל טענת הנתבעת, אלא באופן חלקי בלבד: באשר לנזקים שטענה הנתבעת כי נגרמו לה ע"י התובע, הרי שהיא התייחסה לכך שהתובע הביא, לכאורה, לכך שאחד מלקוחותיה של הנתבעת סיים התקשרותו עימה. עם זאת, למעט העלאת הטענה בדבר מעורבותו של התובע בדבר, לא הוכיחה הנתבעת את הקשר בין התובע ובין סיום ההתקשרות עם הלקוח, ולמעשה - אף לא הביאה ראיה לכך שהלקוח אכן סיים את ההתקשרות עימה. הנתבעת גם לא הוכיחה טענתה כאילו נגרמו לה - בעקבות עזיבת הלקוח - הפסדים של 15,000 ₪ מדי חודש, וכי התובע לבדו הוא זה שצריך לשאת בהפסדים אלו. באשר להפרות הנהלים של התובע, טענה הנתבעת כי התובע ביצע מספר רב של הפרות נהלים, ואולם בפועל - מנתה הפרות ספורות בלבד, שגם אותן לא עלה בידה להוכיח, למעט הצגת מזכרים שנחתמו ע"י גורמים שונים בנתבעת, שכלל לא הוגש תצהיר עדות מטעמם. על כן, טענות הקיזוז של הנתבעת - נדחו. 33. עם זאת, מצאנו לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת באשר לכך שהתובע לא נתן לה הודעה מוקדמת על התפטרותו: כאמור לעיל, קבענו כי התובע התפטר מעבודתו. הוכח בפנינו גם כי התובע לא נתן הודעה מוקדמת בכתב, כחוק, על ההתפטרות. על כן, חב הוא פיצוי לנתבעת. עפ"י חוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001, חב התובע לנתבעת פיצוי בגין כך שלא נתן הודעה מוקדמת, בסך השווה לשכרו הרגיל בגין חודש עבודה אחד. עם זאת, הנתבעת העמידה תביעתה לקיזוז חלף ההודעה המוקדמת על סך נמוך מכך - 450$, לפי האמור בהסכם העבודה האישי בדבר הפרת הנוהל של מתן הודעה מוקדמת. משלא ניתן לפסוק לטובת הנתבעת סך גבוה מזה שתבעה - אנו קובעים כי התובע חב לה סך 450$ בלבד, בגין אי-מתן הודעה מוקדמת. 34. אם כך, מן הסכומים שפסקנו לטובת התובע, יקוזז סך 450$ בגין אי-מתן הודעה מוקדמת, שיחושב לפי שערו היציג של הדולר האמריקאי ביום סיום עבודתו של התובע, 1.7.04. יתר טענות הקיזוז של הנתבעת נדחו, כמפורט לעיל. סוף דבר 35. התביעה התקבלה באופן חלקי. הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.04, ועד ליום התשלום בפועל: א. 5,885 ₪ כפיצוי בגין כך שלא הופרשו כספים עבור התובע לקרן פנסיה. ב. 1,861 ₪ בגין פדיון דמי הבראה. ג. 1,452 ₪ בגין פדיון חופשה. ד. 1,361 בגין דמי חגים. ה. 1,100 ₪ בגין החזר פקדון ביגוד וקנסות. 36. מן הסך הכולל שתשלם הנתבעת לתובע, יקוזז סך 450$ שיחושב לפי השער היציג של הדולר האמריקאי, כפי שהיה ביום 1.7.04. 37. מאחר שחלק מתביעת התובע התקבלה, אך יתרתה נדחתה - אין אנו פוסקים הוצאות משפט לצד כלשהו. קנסהתפטרות