א. אקדמה: התובעת הוקרנה בקרינה מייננת בהיותה קטינה, וזאת כחלק מן הטיפול במחלת הגזזת ממנה סבלה. לימים, נתגלו בגולגולתה גידולים לא ממאירים מסוג מנינגיומה, אשר סיכנו את חייה. הגידול הראשון נתגלה בשנת 2002, בעקבות תסמינים קשים של כאבי ראש, טשטוש ראיה וירידה בזיכרון. בהליך זה שלפנינו, היא תובעת את מדינת ישראל בגין תוצאותיהם של גידולים אלה, שמקורם בטיפול שקבלה, בגין אי ידועה על הסיכון הכרוך בטיפול זה ועל אפשרות הטיפול המקדים בו. ב. רקע עובדתי: 1. התובעת, אשר נולדה בשנת 1943 בקזבלנקה שבמרוקו, עברה, בהיותה ילדה כבת 8 שנים, טיפול כנגד מחלת הגזזת. הטיפול ניתן לה כחלק מן ההכנות לעליית המשפחה לארץ. בין היתר, נעשה שימוש בקרינה מייננת כחלק מן ההליך הטיפולי. המשפחה עלתה ארצה לאחר הטיפולים בשנת 1956. הטיפול הותיר בגופה של התובעת סימנים רבים, כגון התקרחות קשה ופגיעה בעור הקרקפת. לטענתה, איש לא הזהירה כי פרט לנזקים אסטטיים אלה, היא עלולה ללקות גם בפגיעות פנימיות בכלל, ובגידולי מח בפרט. לטענתה, היא סבלה משך השנים מכאבי ראש, סחרחורות, טשטוש ראייה ובעיות בשיווי משקל, אולם איש לא יחס את הבעיות האמורות לסדרת ההקרנות שעברה. 2. בחודש ספטמבר 2002 חשה התובעת שלא בטוב. לדבריה היא חשה לחץ בראשה, טשטוש ראיה וחוסר שיווי משקל. משפנתה באופן מיידי לרופא המשפחה, הוא הפנה אותה - בו ביום - לבדיקת דימות בטומוגרפיה ממוחשבת [CT], ולאחר מכן היא נשלחה אף לבדיקת תהודה מגנטית [MRI]. בבדיקות אלה הסתבר שהתובעת סובלת ממספר תהליכים תופסי מקום, שזוהו כגידולי מח מסוג מנינגיומה. גידול אחד כבר הגיע לממדים של כ- 6 על 5 ס"מ. עקב גילוי זה, היא הופנתה באופן מיידי לניתוח להסרת המנינגיומה הגדולה. ואכן ביום 5.11.02, היא עברה בבית החולים הדסה ניתוח לכריתת קרנטיומה מצחית שמאלית וכריתת המנינגיומה. עקב סיבוך הנובע מזיהום של אזור ניתוח, הופנתה לאשפוז נוסף, במהלכו עברה ניתוח דחוף להוצאת מתלה עצם הגולגולת, עקב זיהומה של העצם - שהינה תוצאה של סיבוך הניתוח. עצם הגולגולת הוחזרה למקום בניתוח נוסף שעברה כעבור חצי שנה. 3. עקב קיומם והתפתחותם של גידולים נוספים, נאלצה התובעת לעבור, באופן אלקטיבי, מספר ניתוחי כריתת מנינגיומות נוספים. בחודש יולי 2007 היא עברה ניתוח של כריתת מנינגיומה פרונטלית מימין. בחודש פברואר 2009 היא עברה ניתוח כריתת מנינגיומה פרונטלית משמאל. מנינגיומה נוספת אשר נמצאה משמאל, טופלה באמצעות רדיוכירורגיה בשנת 2009. יש לציין כי כל הגידולים הנוספים נתגלו לאור בדיקות דימות שנערכו לתובעת. כפי הנטען על ידה, היא לא סבלה מתסמינים סימפטומטים ערב ניתוחים אלה. רק עקב בדיקות הדימות, נתגלה הצורך בניתוחים אלה. 4. לטענת התובעת, היא החלה לסבול לאחר הניתוחים בראשה, מכאבי ראש חזקים ותמידיים, הפרעות שמיעה, נדודי שינה, אפזיה, רעד בידיה, דופק חזק ומהיר מאז נותחה, חייה מלווים בחרדות ופחדים מהישנות הגידולים. 5. לטענתה, סבלה נובע מרשלנות, חוסר זהירות או הפרת חובה חקוקה של הנתבעת, אשר נמנעה מליידע אותה ולהתריע בפניה כי קיים סיכון מוגבר כי תחלה בגידולים מן הסוג שנתגלה בראשה, עקב הטיפול שקיבלה בילדותה כנגד מחלת הגזזת. לטענתה, היה על המדינה ליידעה ואת הרופאים המטפלים בה, אודות הסיכונים בהם היא מצויה. המדינה הפרה חובת גילוי זו ואף נמנעה מלבצע בה בדיקות וטיפולים מתאימים, אשר היו מונעים את נזקיה, לו אותרו הגידולים מבעוד מועד. 6. כיוון, שעל עניינה של התובעת חלות הוראות החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד - 1994, היא פנתה לוועדה שעל פי חוק זה. ועדה רפואית שהתכנסה ביום 13.4.03, קבעה את נכותה הצמיתה בשיעור 88% בשל הליקויים הבאים: א. 50% בגין רדיודרמטיטיס. (הצטלקות העור שמקורה בהקרנות). ב. 40% בגין עוגמת נפש ג. 50% בגין מנינגיומה ד. 15% בגין ליקוי בעצם הגולגולת בשל ליקויים אלה, זכתה התובעת לפיצויים בהתאם להוראות החוק. 7. מומחה רפואי מטעם התובעת, ד"ר יחיאל היילברון בדק את התובעת, וקבע כי נזקיה נובעים ישירות מאי ידוע על ידי הגורמים המוסמכים באשר לקבוצת הסיכון בו היא מצויה ועל הצורך במעקב מסודר. לו הייתה התובעת מיודעת אודות הסיכון בה היא - צפויה, ניתן היה לערוך בירור הדמייתי בניתוח מבעוד מועד, באופן שהיה מפחית בצורה ניכרת, או אף מונע כליל, את נזקיה הנוירולוגיים. 8. לטענת התובעת, היא חדלה לעבוד בעקבות גילוי המנינגיומה בשנת 2002. לשיטתה, הנתבעת - מדינת ישראל - היא שחבה בשיפוי נזקיה שנגרמו עקב הטיפול שקיבלה והתרשלות המדינה במילוי חובתה לעקוב אחריה, לערוך לה בדיקות הולמות, וליידעה אודות הסיכונים להם היא צפויה. בגין כל אלה, תלוייה ועומדת תביעה זו שבפני. 9. במסגרת התביעה שלפני, העידה התובעת, את ד"ר היילברון מומחה בנוירוכירורגיה, כמומחה מטעמה. מנגד, העידה המדינה שורות מומחים, וביניהם פרופסור סיגל סדצקי - החוקרת האחראית הלאומית לחקר הגזזת, שהינה גם מנהלת המכון לאפידמיולוגיה קלינית מזה למעלה מ- 10 שנים. פרופסור שיפרה שוורץ, חברת המרכז הלאומי לפיצוי נפגעי הגזזת שבמכון גרנטר לאפידמיולוגיה בחקר מדיניות הבריאות - שהינה חוקרת היסטוריה של הרפואה - ואשר ערכה חוות דעת לעניין היקף הפרסומים בכלי התקשורת הישראלים באשר לסיכונים המוגברים אליהם חשופים נפגעי הגזזת. כן העיד פרופסור נועם זוהר, מומחה לביואתיקה, אשר דן בשאלת הזכות לדעת על סיכונים והחובה ליידע עליהם. בנוסף העידה הנתבעת את ד"ר צהלה צוק-שינא שהינה נוירולוגית במקצועה ואשר חוות דעתה התייחסה לשאלת ערכו האפסי של הגילוי המוקדם ביחס לנכותה של התובעת כיום. ג. הערת ביניים: 10. בטרם אכנס לבחינת טענות הצדדים, אציין, כי נושא זה של פיצוי נפגעי גזזת, אשר אף מיצו את זכויותיהם על פי חוק הגזזת, עמד לא אחת לבחינת בתי המשפט - בעיקר במחוז ירושלים. בתי משפט אלה הגדירו את חבותה של המדינה כלפי הנפגעים לבר מהוראות החוק, תוך קביעה כי כיוון שהוראות החוק מונעות פיצוי כפל, הן על פי החוק והן מכוח פקודת הנזיקין, מנועים נפגעי הגזזת לתבוע את המדינה בגין כל נזקיהם הנובעים מן הטיפול בקרינה מייננת כנגד מחלת הגזזת, פרט לנזקים הנובעים מאי יידועם אודות הסיכון המוגבר ללקות במיני חולאים שונים, הקשורים קשר ישיר בטיפול שקבלו. עוד אציין, כי נפסק, שהטיפול בקרינה מייננת כשלעצמו כחלק מהטיפול במחלת הגזזת, היווה עד סוף שנות ה- 50 טיפול מקובל במחלה. נזקי הטיפול לא היו ידועים לקהילה הרפואית. על כן, נקבע כי אין בטיפול כשלעצמו משום הפרת חובת זהירות כלפי המטופלים, אשר פתחו ברבות הימים תחלואה שמקורה בטיפול זה. ד. טענות התובעת: 11. ב"כ התובעת מציין בראשית סיכומיו, כי נושא רשלנות הנתבעת בגין הפרת חובת הידוע ושאלת הקשר הסיבתי בין רשלנות זו לבין הנזק, הוכרע זה מכבר בפסיקה הקיימת. הנתבעת הודתה זה מכבר כי הינה כפופה לקביעות המשפטיות המטילות עליה חובת ידוע והתראה, ובכך הודתה בהתרשלותה. על כן, היא מושתקת, השתק שיפוטי, או השתק בגין הודעת בעל דין, מלטעון כנגד קביעת הרשלנות הנטענת. לנתבעת היה מידע באשר למידת הסיכון המוגבר ללקות בגידולי מח, אליו נחשפו מוקרני הגזזת מאז שנת 1974. אף פרופסור סדצקי הודתה בכך בחוות דעת שניתנה בתביעה מוקדמת לעניין סימה ראובן (ראה ע.א. (ירושלים) 6347/05 סימה ראובן נגד מדינת ישראל 12.1.06) בפסק דין זה נקבעה חובת הידוע והתראה של המוקרנים על ידי המדינה. נקבע כי הימנעותה מליידע את המוקרנים, מנעה מהם את האפשרות להיבדק באופן עצמאי ולגלות את מחלתם בשלב מוקדם יותר, ולטפל בה, עוד קודם להתפרצותם של הסימנים הקליניים. אף חוזר מנכ"ל משרד הבריאות משנת 2009, מתייחס למתן דגש להעדפותיו של המטופל לאחר שהוצגו בפניו התועלת והנזק בביצוע בדיקות סקר. המדינה הציגה במהלך משפט זה, עמדה פטרנליסטית, החורגת מן המדיניות שהותוותה בחוזר המנכ"ל. 12. לתובעת טענות קשות לגבי חוות דעתה של פרופסור סיגל סדצקי, שהינה עובדת הנתבעת ואשר חוות דעתה מוטה לטובתה, תוך שינוי עמדות, אשר ניתנו על ידה בהליכים קודמים. עם זאת, אף מחוות דעתה של פרופסור סדצקי, ניתן ללמוד על הסיכון העודף, ממנו סובלים מוקרני הטיפול נגד גזזת. סיכון זה, אשר מתפתח באיטיות, ניתן לאבחון עוד בשלביו המוקדמים, לו ניתן היה לתת דגש להעדפותיו של המטופל - לאחר שייודע בסיכון האורב לו. מעדותה של פרופסור סדצקי עולה מפורשות, כי גילוי וטיפול מוקדמים עדיפים. היא אף הודתה מפורשות, כי גישתה הפטרנליסטית של הנתבעת, אינה מקובלת עליה. שכן, היא עצמה מאמינה כי יש להסביר למטופלים את כל המידע הרלוונטי. 13. הבאתם של מומחים נוספים מטעם הנתבעת בתחום הביואתיקה והיסטוריה של מדע הרפואה, נועדו - לשיטת התובעת - להסיט את בית המשפט מן ההלכה הפסוקה. חוות הדעת בתחום האתיקה, משקפת השקפה קיצונית הסותרת את עמדת בתי המשפט. מנגד, חוות הדעת בתחום ההיסטורי, נוגדת את עמדתה העקרונית של הנתבעת באשר להעדר חובת יידוע. המדינה, הטוענת להעדר חובת ידוע, באה לפתע וטוענת באמצעות המומחית מטעמה, כי חובה זו מולאה. 14. לו היו הנתבעת ורופאיה ערניים לצורך ביצוע בדיקות מוקדמות, ניתן היה - בסבירות גבוהה - לגלות גילוי מוקדם את הגידולים בראשה של התובעת, עוד בטרם הופעת הסימנים הקליניים לכך. המומחית מטעם הנתבעת - ד"ר צהלה צוק-שינא - העידה מפורשות כי הגידול הינו גידול שפיר המתפתח בקצב איטי, אשר ניתן היה לגלותו בבדיקות דימות עוד בהיותו בגודל של מילימטרים בודדים. הגידול בראשה של התובעת היה גדול מאוד והתגלה בשלב מאוחר, כשהוא כבר לחץ על חדרי המוח. כיוון שהתובעת סבלה משך שנים מכאבי ראש [ראה ת/2], ניתן היה לערוך בדיקות עוד קודם למועד בו נתגלה הגידול, ולהסירו בשלב מוקדם יחסית, בו ניתן היה עוד להסירו באמצעות רדיוכירורגייה [כעדותה של ד"ר צוק - שינא]. אבחון מוקדם היה מונע סיבוכים הנובעים מלחץ על רקמות שכנות. כך, נקבע בפרשת סימה ראובן כי ככל שהגידול נמצא זמן רב יותר במוחו של החולה, הוא גורם לנזקים גדלים והולכים עקב לחץ על רקמות שונות במוח. "הנחת העבודה" של בתי המשפט באותה פרשייה, היתה כי התובעת היתה עוברת מיוזמתה בדיקות הדמייה תקופתיות. הנחה זו היתה מביאה לגילויה המוקדם של המנינגיומה והסרתה בטרם נגרמו נזקים נוירולוגיים משניים. 15. באשר לנזקים, טוען ב"כ התובעת כי היה מקום לקבוע את הנזק על פי נכותה של התובעת ביום בו עמדה בפני הועדה שלפי חוק הגזזת. נטל ההוכחה באשר לאחוזי הנכות אשר נגרמו כתוצאה מן האיחור, מוטל על שכמה של הנתבעת. שכן, זו מנעה גילוי בזמן וטיפול בגידולים בטרם יתפתחו למצב האקוטי בו היה הגידול שהוסר בשנת 2002. המדובר בנכות בשיעור של 76%, אשר אין לדעת - עקב הנזק הראייתי שגרמה המדינה - בכמה היה מופחת אילו טופל הגידול בזמן. מדובר בליקויים בגין ליקוי בעצם הגולגולת - המעניק 20% נכות; פגיעה נפשית 40% ומנינגיומה - 50%. סה"כ שיעור הנכות המשוקללת הינו 76%. לטענת התובעת - היא זכאית לפיצויים בגין אבדן 7.5 שנות עבודה, פיצויים בגין עזרת הזולת, הוצאות ניידות, כאב וסבל ופיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה. בגין כל אלה, היא מבקשת פיצויים בסך 1,260,000 ₪. ה. טענות הנתבעת: 16. את סיכומיה פותחת הנתבעת בציטוט חלקי מעדותה של התובעת בפרוטוקול הדיון. לשיטתה, עולה מציטוט זה, כי גם אם היתה התובעת מיודעת לסיכונים האורבים לה עקב הטיפול בהקרנות, לא היתה פונה לבדיקות CT. כבר בשלב זה אציין, כי איני חסיד הציטוטים החלקיים מתוך הפרוטוקול. בציטוט חלקי יש משום עיוות, אשר ראוי היה כי נתבעת ציבורית כמדינת ישראל תמנע מלעשותו. 17. טענותיה של המדינה ארוכות ומפורטות לפרטי פרטים. חלק ניכר מן הטענות כבר אינן נדרשות לצורך הדיון שבפנינו. בין היתר, מנתחת הנתבעת את הפסיקה בסוגיית תביעות נפגעי גזזת, לרבות תביעות משנת 91, בהן הוכרע כי הטיפול בהקרנות לגזזת היה בגדר פרקטיקה מקובלת בשנות ה- 50, בלא שהיה כל מידע באשר לסיכון הכרוך בהם. על כן, טיפול זה כשלעצמו לא היווה משום התרשלות ובהתאם הנזקים הנובעים ממנו, אינם ברי פיצוי מכוח עוולת הרשלנות. עוד נקבע באותו פסק דין - שהינו פסק דין של בית משפט המחוזי - כי אין מקום לערוך בדיקת סקר ב- CT לחברי קבוצת הסיכון. המדינה מוסיפה ומנתחת את פסקי הדין בעניין סימה ראובן - פרשייה אשר עברה מספר גלגולים, לאחר שנפתחה בבית משפט השלום, אשר החלטתו שונתה בשני ערעורים, ובקשות רשות ערעור לעליון נדחו. לטענתה, בפרשיית סימה ראובן, נקבע כי העילה היחידה העומדת לתובעת הינה בשל אי יידוע בדבר הסיכון המוגבר לחלות. בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון, נדחתה. בית המשפט נדרש לקבוע את שיעור הנזקים הנובעים מאי הידוע בלבד, להבדיל מהנזקים הנובעים מעצם פרוץ המחלה. לטענת הנתבעת, אין פסק דין מהווה משום תקדים מחייב, באשר הינו פסק דין של ערכאה דיונית, כאשר בית המשפט העליון מיאן ליתן רשות ערעור לגביו. כך אף מתייחסת הנתבעת לכל יתר פסקי הדין שניתנו לאחר מכן בבית המשפט המחוזי בירושלים. לשיטת הנתבעת, שונות העובדות במקרה שלפנינו, מהעובדות אשר נדונו בפרשת סימה ראובן - אשר עברה טיפול בהקרנות במדינת ישראל, כאשר נקודת המוצא היתה כי הרופאים המטפלים בגב' ראובן, לא קיבלו הנחיות, אשר הופצו בשנת 1992. ממצאו של בית המשפט היה, כי לו ידעה הגב' ראובן על ההנחיות האמורות, היתה פונה לבדיקה. בענייננו, לא קיבלה התובעת את הטיפול על ידי המדינה, ולמדינה אין אחריות בנזיקין ביחס לטיפול המזיק שניתן לה. עוד נטען, כי בניגוד לחומר הראיות הדל שהוצג בפרשת הגב' ראובן באשר לפרסומים בכלי התקשורת אודות הסיכון לו חשופים מטופלי הגזזת, הרי בענייננו נערך מחקר מרחיב על ידי פרופסור שפרה שוורץ, ממנו עולה כי נעשו פרסומים רבים בכלי התקשורת וכי הסיכון בו מצויה קבוצת המטופלים, היה ידוע בקופת החולים הכללית - שהינה הקופה בה טופלה התובעת בשנים הרלוונטיות. אף כאן אקדים ואציין כי זו מוטב היה אלמלא נ. שכן, כעולה מן התיק הרפואי עב הכרס שהגישה הנתבעת, נמצאתי למד כי לפחות משנת 1994 היתה התובעת חברה בקופת חולים מכבי. 18. המדינה טוענת כי בפסקי הדין הקודמים שניתנו בעניינם של מוקרני הגזזת, אין משום מעשה בית דין מסוג השתק פלוגתא ואף אין לייחס למדינה השתק שיפוטי מכוח הנסיבות שבאותם תיקים. לשיטתה של המדינה, מדובר כאן בתביעות פוטנציאליות רבות בהיקף כספי ניכר - הנוגע לתשלום מכספי הציבור. כל זאת שעה שהעניין טרם נבחן לגופו בבית המשפט העליון. לשיטתה, השתק שיפוטי הינו נגזרת של חובת תום הלב, שמקורה ברצון למנוע שימוש לרעה בהליכי בית משפט. לטענתה, אין לומר כי המדינה פעלה בחוסר תום לב. אף אין כאן כל עניין של הסתמכות מצד התובעים הפוטנציאלים, אשר יצדיק את השתקתה של המדינה מכוח הסתמכות זו. על כן, המדינה אינה מנועה לטעון כיום כי לא התרשלה בהפרת חובת הגילוי. בהתאם, היא אף המציאה ראיות שלא עמדו בפני בית המשפט בהליכים הקודמים. 19. עוד נטען, כי לא קיים כיום כל תקדים מחייב, בנושא הפרת חובת הגילוי. שכן, בית המשפט העליון לא נדרש מעולם לדיון בסוגיה. מכל מקום, העובדות בעניינה של התובעת שונות מן העובדות אשר נדונו בעניינים קודמים בנושא, כך שאין לגזור מן הפסיקה הקיימת לעניינה של התובעת. בין מכוח דיני ההשתק למיניהם, ובין מכוח הלכת התקדים המחייב. 20. לטענת הנתבעת, לוקה עדותה של התובעת באי דיוקים וחוסר התאמות, אשר יש בהם כדי להביא את בית המשפט לבחינת דבריה בזהירות יתרה. שכן, דברים אלה אינם עולים מהתיעוד הרפואי שנרשם בזמן אמת. העובדה כי התובעת אינה מדייקת בדבריה, מחייבת זהירות יתרה בקביעת ממצאים עובדתיים. התובעת הוכיחה עצמה כי מי שאינה מקפידה על בריאותה, וכמי שנמנעת מלבצע בדיקות סקר חיוניות - בנושאים רפואיים שונים - חרף המלצות רופאיה. בנסיבות אלה, יש להניח כי גם אם התובעת היתה יודעת שהינה מצויה בקבוצת סיכון ברמה של 1.25% לחלות במנינגיומה עקב הטיפול שקיבלה, עדיין היתה נמנעת מבדיקות סקר כמנהגה. 21. לא היתה כל אפשרות ליידע את התובעת כי היא מצויה בקבוצת סיכון. שמה אינו מופיע בכל רשימה של המטופלים בגזזת והיא עצמה התביישה - כעדותה - לספר לאיש כי קיבלה טיפול בהקרנות. כך גם היא לא סיפרה לרופאיה על עובדה זו. התובעת אף כי לא שמעה ולא ידעה על מסע הפרסום היזום בו יצאה המדינה בנושא. 22. לטענת הנתבעת, אין כל קשר סיבתי רפואי בין מצבה של התובעת לבין העובדה שלא ידעה כי הינה מצויה בקבוצת סיכון. גם אם היתה יודעת, הרי עדיין לא היה בכך כדי לשנות את מצבה הרפואי. מכל מקום, תביעתה אינה יכולה להתייחס אלא לגידול הראשון שנמצא בגופה בשנת 2002. שכן, מאותו מועד היא היתה מיודעת כבר על המצב. לשיטת המדינה עד לשנת 2002 לא הופיעו כל סימפטומים הקשורים למנינגיומה. המדינה בוחרת צימוקים מתוך תיקה הרפואי, אשר מלמדים על מחלות אחרות שונות מהן סבלה התובעת, אך לא מצאה כל סימפטומים הקשורים במנינגיומה לפני שנת 2002. חוות דעת של המומחה מטעמה של התובעת, אינה מבוססת על עיון בתיק הרפואי. הסימפטומים הראשונים הופיעו, כעולה מן התיק הרפואי רק בשנת 2002. כך, שאת הגידול לא ניתן היה לגלות מוקדם יותר. גם אם הוא היה מתגלה מוקדם יותר, לא היה מקום לטפל בו בשלבים המוקדמים, כפי שלא טיפלו בגידולים האחרים שנתגלו באותו שלב אלא רק לאחר שצברו נפח, שנים לאחר מכן. על פי האמור ברשומה הרפואית, לא סבלה התובעת מסימפטומים תחלואתיים הנובעים מן הגידול. אף לא נמצא זכר לאפזיה, אליה מתייחס ד"ר היילברון. אפזיה זו אף לא נצפתה בעת עדותה וכעולה מחוות דעתה של ד"ר צוק - שינא, אין היא סובלת מתופעה זו. כל יתר הנכויות שנקבעו לתובעת, אינן קשורות למועד גילוי הגידולים, כפי שהסכים ד"ר היילברון בעדותו. ביחס לחוסר בעצם הגולגולת, אימץ ד"ר היילברון את חוות הדעת של הועדה לעניין חוק הגזזת, ובכך טעה. שכן, חודשים ספורים לאחר שעמדה בפני הועדה, היא עברה ניתוח השלמת עצם, ובכך הוסר הליקוי. 23. נוכח האמור, סבורה המדינה כי אין קשר סיבתי בין אי הידוע לבין נזקיה של התובעת. מרבית נזקיה של התובעת נובעים מכך שהיא משתייכת לקבוצת מטופלי הגזזת ולא ניתן היה למונעם לאחר שכבר עברה טיפול בהקרנות. מודעות מוקדמת יותר לא היתה מביאה לאבחון מוקדם יותר או לטיפול מוקדם יותר. שכן, מנינגיומות א-סימפטומטיות, אינן מטופלות. 24. הדיון בפרשיית סימה ראובן בעניין חובת הידוע, היה מצומצם, ונגע לשאלה האם פרסום שנעשה בשנת 91, ובו הנחיות לרופאים המטפלים, היה די בו. לעומת זאת בענייננו, הובאו ראיות לכך שבתקשורת פורסמו כתבות רבות העוסקות בקשר הישיר בין הטיפולים במחלת הגזזת למחלות מאוחרות. בשתיים מן הכתבות אף פורסמה קריאה מטעם משרד הבריאות לאנשים, לבוא ולהיבדק לגילוי מוקדם של הגידולים. על כן, אין לומר כי המדינה הפרה את חובת היידוע. ציבור המוקרנים יכול היה לדעת כי הינו חשוף להימצאותם של גידולים שפירים. לשיטת הנתבעת, הידע אודות הסיכון לחלות היה לנחלת הכלל, וזאת כתוצאה מפעילותה של העיתונות החופשית החזקה במדינת ישראל. העיתונות חוקרת, מבררת ומפרסמת כל דבר שיש בו עניין לציבור, כאשר המדינה אינה מתערבת בכך. על כן, גם אם המדינה סבורה כי לא היה מקום ליזימת פרסום, הרי הדבר נעשה בפועל. לטענת המדינה, ההמלצות שלא ליזום פרסום, ניתנו גם על רקע העובדה שהמידע היה זמין ברמה כזו או אחרת בכלי התקשורת. עובדה היא כי מאות אנשים פנו להיבדק על סמך ידיעות אלה. (גבי טיעון אחרון זה ביחס "למאות" אנשים, אין לי אלא להביע תמיהה, שעה שהמדינה עצמה טוענת בסיכומיה כי מדובר בעשרות אלפים של מטופלים, אולי אף מאה אלף מטופלים, כך שמדובר בפניה של מספר קטן מאוד של מטופלים). הנתבעת גיבשה את מדיניותה בשאלת ידוע מוקרני הגזזת, תוך התייעצות עם מומחים בתחומים שונים, וביניהם גם נפגעי הגזזת עצמם. המדינה שקלה שיקולים של תועלת ונזק, תוך התחשבות בחברי הקבוצה, אשר לא חלו במחלה. אין המדובר כאן בשיקולים פטרנליסטיים - כפי הנטען על ידי התובעים - אלא קבלת החלטה מושכלת, אשר מטבעם של דברים הינה בעלת השלכה על הציבור כולו. טענת המדינה, הנשענת על חוות דעתו של פרופסור זוהר, הינה כי במקביל לזכותו של אדם לדעת, קיימת גם זכותו שלא לדעת. החלטה על מסע פרסום עלולה לפגוע בזכות זו שלא לדעת. עצם שיתופם של נפגעי הגזזת בקבלת ההחלטה, שומטת את ה בדבר התנהלות פטרנליסטית. פרסום גורף עלול להצמיח חרדות שווא בקרב חברי הקבוצה. חרדותיה של התובעת מלמדות על עוצמת החרדה אשר עלולה לאחוז את חברי הקבוצה, אשר מרבית הסיכויים כי לא יחלו, נוכח אחוז ההסתברות הנמוך לפיתוח מנינגיומה. אחוז זה, נמוך כמה מונים מן ההסתברות לחלות במחלות ממארות אחרות כגון סרטן השד (פי עשרה). גם בקרב חברי הקבוצה שיפתחו מנינגיומה, הסיכוי כי היא תהפוך לסימפטומטית, הינה קטן. 25. גם בבדיקות הדימות והטיפולים הרדיוכירורגיים, קיים סיכון רב, עקב כמויות הקרינה הרבות בהן מוקרן המטופל. שנים רבות לא היו אף די מכשירים לצורך ביצוע בדיקות. על כן, בעולם כולו אין התוויה רפואית לביצוע בדיקות סקר בעקבות חשיפה לקרינה מייננת. התוויה זו עמדה בבסיס החלטת משרד הבריאות. 26. הנתבעת נסמכת על מאמרה של המלומדת פלד רז, הנוגע לתחום זה ( פלד - רז "מסירת מידע על קיומן של בדיקות סקר ואי תחולת דוקטורינת ההסכמה מדעת", רפואה ומשפט 41 [2009] 11). על פי מאמר זה, דוקטורינת ההסכמה מדעת, מחייבת רופאים למסור מידע אודות קיומן של בדיקות סקר רק במקום בו ישנה התוויה רפואית לביצוען. בהעדר התוויה רפואית, אין מקום למסירת מידע אודות אופציות אלה. השיקולים הנמנים במאמרים אלה, הינם השיקולים אשר מנחים את המדינה כפי המפורט בחוות דעתה של פרופסור סדצקי. עוד מציינת הנתבעת כי לא קיימת בספרות הרפואית כל התוויה למעקב אחר מי שקיבל בילדותו טיפולים בקרינה. מכל מקום, חובת הידוע המופיעה במאמרה של פלד רז, נוגעת למטפל הקונקרטי ולא למדינה. חובתה של המדינה כלפי הציבור הרחב, מביאה בהכרח לתוצאה שונה מאשר החובה המוטלת על רופא ספציפי כלפי מטופל ספציפי. בהתאם, החליטה המדינה לידע את הרופאים המטפלים, אשר יהיו גורם מסנן באשר לחולים הזקוקים למידע או המעוניינים לקבלו. מכל מקום, בהעדר התוויה רפואית לביצוע בדיקות CT וגילוי מוקדם, אין גם מקום לידוע האוכלוסיה בדבר הסיכון המוגבר. 27. גם אם ימצא כי המדינה נקטה מדיניות שגויה, אין לומר כי היא התרשלה ואין להטיל עליה אחריות בנזיקין, כיוון שהמדיניות לא גרמה לתובעת לנזק. הליך קבלת ההחלטה היה תקין והיא נשענה על חוות דעת מקצועית רב תחומית, על כן, אין לומר כי היא רשלנית. 28. פגיעה באוטונומיה כשלעצמה, אינה מהווה משום עילת תביעה, אלא ראש נזק. מכל מקום, לא מוטלת על הרשות הציבורית חובה ליזום את פרסומו של כל הידע המצוי ברשותה. מנגד, החובה המוטלת על רופא, כפי האמור בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996, הינה למסירת הידע הנדרש להסכמה מדעת על מנת לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע או לא. חובתה של המדינה לכוון את מעשי אזרחיה באמצעות הכוונת המידע המגיע אליהם, צריכה להיעשות בצמצום, וזאת רק כאשר הסיכון לבריאות הציבור וחיי אדם, ממשי וקרוב. מקום שהוכח כי אף לו היה המטופל מודע לסיכון, הוא לא היה משנה דבר מהתנהלותו, אין מקום לזכותו בפיצויים. 29. הנתבעת טוענת, לשם הזהירות, גם לעניין חישוב הנזק. לשיטתה, רובה ככולה של נכותה של התובעת קשורה בעצם המנינגיומה שנגרמה לה עקב ההקרנות ולא במועד אבחונה. נזקיה של התובעת אינם קשורים במועד גילוי הגידול הראשון. על כן, אין מקום לפסוק פיצוי בגין נכויות אלה. פרישתה המוקדמת של התובעת מעבודתה, לא הייתה נמנעת, לו היה שלב גילוי הגידול מוקדם יותר. על כן, אין לפסוק לה הפסדי שכר. מכל מקום, היא מקבלת פנסיה מלאה בשיעור 70% משכרה למרות הפרישה המוקדמת וזאת בשל מצב בריאותה ובנוסף תגמולים לנפגעי גזזת. החרדות מהן סובלת התובעת, אינן נובעות ממועד האבחון, אלא מעצם קיומה של המחלה. התובעת לא סבלה כל נזקים, מחושים או מגבלות אחרות בתקופה שקדמה למועד הגילוי. התובעת פוצתה על פי החוק בשיעור העומד על למעלה מ- 400,000 ₪, כאשר סכום הפיצוי העתידי עומד על כרבע מליון ₪ נוספים. על כן, התביעה נבלעת כליל בסכום הפיצויים שהיא מקבלת. ו. עדות התובעת 1. מתצהיר עדותה הראשית של התובעת עולה כי קיבלה טיפול בהקרנות כנגד הגזזת עוד בהיותה ילדה בת 8 בעיר הולדתה קזבלנקה שבמרוקו. הטיפול ניתן לה, ולאחותה, כחלק מההכנות לקראת העלייה לישראל. הטיפול היה ממושך וקשה וכלל הקרנות, נשירת שיער ומריחת יוד על ראשה. בתום הטיפול היא נותרה קירחת ללא שערה על ראשה. לדבריה, וכפי שהסבירו לה הוריה, בוצע הטיפול על ידי נציגי הסוכנות היהודית במרוקו כתנאי לעלייתה ארצה. עלייתה ארצה הייתה בשנת 1956. 2. לדבריה, כתוצאה מהטיפול נגרמה לה התקרחות קשה, ופגיעה בולטת בקרקפת. לטענתה, מעולם לא הוזהרה כי כתוצאה מהטיפול היא עלולה ללקות גם בפגיעות פנימיות בכלל, ובגידולי מח בפרט. משך השנים היא סבלה מכאבי ראש וסחרחורות - אך לא נשלחה לבדיקה מקיפה, וגם היא לא ייחסה לכך חשיבות מיוחדת. בין היתר היא הייתה מספר פעמים בבירור אצל רופא עיניים, לאחר שהתלוננה על טשטוש בראיה וריצוד בעיניים - אך בדיקתו לא העלתה דבר. עוד נטען על ידה כי היא סבלה מבעיות בשווי משקל, אולם בדיקות נוירולוג לא העלתה אף היא כל ממצא. 3. רק בחודש ספטמבר 2002, לאחר שחשה ברע - לחץ בראש, טשטוש ראיה, חוסר שיווי משקל, חשה התובעת בהלה, ופונתה בדחיפות במהלך יום עבודה, אל רופא המשפחה, אשר הפנה אותה מיידית לבדיקת CT דחופה שבוצעה בו ביום. בהמשך בוצעה לה גם בדיקת MRI. הבדיקות העלו כי במוחה מקננים מספר גידולים מסוג מנינגיומה, אחת מהם, לדעתה, התגלתה באיחור נוכח מימדיה - 6.5 ס"מ. ימים ספורים לאחר בדיקת הגידולים, הופנתה התובעת לניתוח להסרת המנינגיומה בבית החולים הדסה. לדבריה, מסר לה המנתח כי הגיעה לניתוח "ברגע האחרון". בניתוח שנערך בין 5.11.02 הוסרה מראשה מנינגיומה בגודל 6 X 5 ס"מ. רק מפי המנתח נודע לה לראשונה כי הגידול קשור לטיפולים נגד גזזת שניתנו לה בילדותה. 4. לדבריה, לאחר הניתוח החלה לסבול, בנוסף לכאבי הראש החזקים והמחמירים, גם הפרעות שמיעה, הפרעות ראיה, נדודי שינה, קשיים בדיבור, בכתיבה ובקריאה, רעד בידיים, דופק חזק ומהיר, חרדות ופחדים וקשיי תפקוד יום יומיים. 5. לאחר הניתוח, נותרה התובעת במעקב, כולל בדיקות דימות תקופתיות עיתיות שנערכו לה. 6. ביום 14.1.03, נתגלו סיבוכים באזור המנותח - אשר הצריכו ניתוח דחוף להסרת מתלה עצם הגולגולת עקב זיהומה - כסיבוך של הניתוח. לאחר טיפולים שניתנו לה במשך כמחצית השנה עברה ניתוח נוסף להשבת העצם למקומה. 7. במהלך המעקב אחר הגידולים שקיננו בגולגלתה, התגלה כי גידולים אלה גדלים, באופן שהמטפלים החליטו להסיר שניים מהם בניתוחים אלקטיביים שנערכו לה בשנים 2007 - 2009 גידול נוסף טופל ברדיו כירורגיה. 8. התובעת מציינת כי מעולם לא נאמר לה שהינה מצויה בקבוצת סיכון לתחלואה. הפרסומים בכלי התקשורת בנדון לא הגיעו לאוזניה וגם הרופאים שטיפלו בה במהלך השנים, וראו את הסימנים על קרקפתה - סימנים אופיינים לטיפול בהקרנות, מעולם לא עדכנו אותה אודות הסיכונים האורבים לה. לדבריה, לו היתה מודעת לסיכון בו היא מצויה, היא היתה פונה למומחים בארץ ובעולם, מבצעת בדיקות תקופתיות ואף בדיקות דימות באופן קבוע, ולו על חשבונה. באופן זה הגידולים היו מתגלים מוקדם יותר ומטופלים בהליך קל יותר וללא סיבוכים כפי שאירע בניתוח הראשון אותו עברה. 9. לטענת התובעת, לאחר הניתוח הראשון וסיבוכיו, נאלצה לחדול מעבודתה ולצאת לפנסיה מוקדמת. לטענתה, היא סובלת מנזקים נפשיים ופיזיים שונים, ונזקקת לעזרת הזולת באופן יום יומי. 10. יש לציין, כי הנתבעת הציגה את תיקה הרפואי והרשומות הרפואיות הנוגעות לתובעת. כיוון שלא ניתנה עדות מפורטת באשר לרשומות אלה, לא אוכל לדעת האם הן כוללות את כל ההיסטוריה הרפואית של התובעת, לרבות כל תוצאות בדיקות העזר השונות שנערכו לה במהלך השנים על ידי מכוני דימות למיניהם, או את כל תוצאות הבדיקות של רופאים מומחים אליהם היא נשלחה, או רק באופן חלקי. לא נערכה חקירה מדוקדקת ולא הובאה עדות מלאה, אשר יהא בה כדי ללמדני כי אכן הרשומה מלאה. התיקים הוגשו כמות שהם במהלך ישיבת יום 27.3.12 ללא כל התנגדות. 11. התובעת נחקרה בעל-פה בישיבת 27.3.12. היא ציינה בעדותה כי חלתה בגזזת בילדותה. המשפחה חפצה מאוד לעלות לישראל, אולם כפי שנמסר לה על ידי הוריה, המשפחה לא יכולה הייתה לעלות ארצה מבלי שיערך לה ולאחותה טיפול נגד גזזת. (ראה עמוד 37 לפרוטוקול). התובעת התביישה מאוד בטיפול שקיבלה ולא דיברה על כך עם איש מבני משפחתה, לרבות בעלה וילדיה (עמוד 38 לפרוטוקול). היא סבלה מבעיות של נשירת שיער, אולם לא שייכה אותן להקרנות שקיבלה. ואכן, עיון ברשומות הרפואיות מלמד כי אכן התובעת הופנתה לבדיקת רופא עור כבר בתחילת שנות ה- 70 ובמהלך שנות ה- 80. התובעת לא זכרה טיפולים אלה, ובעדותה בתחילה כי לא פנתה למרפאת עור. עם זאת, מסתבר מתיק הרשומות הרפואיות (מסמכים 53-57) כי הופנתה לטיפול במרפאת עור. באת כוח המדינה זוקפת את אי זיכרונה זה לחובתה של התובעת. איני מסכים עימה לעניין זה. העובדה כי היו לה בעיות בעור הקרקפת ונשירת שיער, מקבלת רק היום משמעות לאחר שהסתברו השלכות הטיפול שקיבלה. התובעת ציינה בעדותה (עמודים 38-39), כי הייתה ערה לבעיות בקרקפתה והתביישה בהם, אולם לא הפנימה את הקשר בינן לבין ההקרנות שקיבלה. מן הרשומה הרפואית עולה, כי התלוננה על בעיות של נשירת שיער, אשר דרשו טיפולים במרפאת עור, ראה למשל מסמכים 54-56 מחודש אוקטובר 87. קדמו להם מסמכים משנת 73 (ראה מוצג 29). חרף העובדה שבתצהירה מציינת התובעת כי סבלה מכאבי ראש, סחרחורות, טשטוש ראיה וכיוצא באלה, הרי הרשומה הרפואית אינה מציינת מספר חריג של תלונות. עם זאת, אציין כי מעת לעת מופיעות ברשומה תלונות על כאבי ראש, אשר לא שוייכו על ידי הרופאים המטפלים לבעיות של גידולי ראש, אלא לגורמים אחרים כגון בעיות בחוליות עמוד השדרה הצווארי. (ראה למשל מוצג 210 מיום 3.9.98, מוצג 411 מיום 10.2.02, מוצג 418 תאריך לא ידוע, מוצג 441 מיום 13.1.99, מוצג 491 מחודש יוני 1995, מוצג 500 ו- 521 מיום 3.9.98, מוצג 103 מיום 14.1.99 המתייחס אף לכך שסבלה בעבר ממגרנה. רואים אנו בעיות של שמיעה בשנים 94-97 (ראה מסמכים 87,91). יתר על כן, עוד בשנת 79 היא הופנתה לבדיקת שמיעה (ראה מסמכים 35 וכן גם בשנת 83, ראה מסמכים 41,42). הבאתי רק מבחר מן הרשומות הרפואיות, אשר נוהלו ביחס לתובעת. מן המסמכים האמורים עולה כי התובעת סבלה מבעיות ראייה שונות, סחרחורות וכאבי ראש. נראה כי תלונותיה החריפו בחודשים שקדמו לגילוי הגידולים בראשה. כך רואים אנו כי ביום 19.6.02, היא ביקרה אצל רופא המשפחה אשר קבע: "תלונות: אירועים של איבוד שדה ראיה בעין ימין למשך מספר דקות, ללא כאב ראש שלאחר מכן. סובלת מכאבי ראש עקב בעיות בעמוד שדרה צווארי...". (מסמך 140). ממסמך ההפנייה לנויורוכירורג, פרופסור אומנסקי, (שאינו נושא תאריך - מסמך 115), מציין רופא המשפחה באנמנזה: "בחצי שנה האחרונה כאבי ראש עורפיים עם הקרנה לקדמת הראש ועיניים בליווי ראייה נקודות שחורות ובעיות שמיעה...". יש לציין, כי כל הרשומות עד ליום 3.11.02, אינן מזכירות כלל טיפולים בהקרנות כנגד גזזת. הרשומה הראשונה שאתרתי באשר לטיפולי גזזת, הינו גליון המרפאה מבית החולים הדסה מיום 3.11.02 (מוצג 123), בו נאמר: "קיבלה קרינה לגזזת בילדותה, שנים סובלת מכאבי ראש, לאחרונה כאבי הראש התגברו וכן טשטוש בראייה, פנתה לרופא עיניים שלא מצא דבר, פנתה גם לרופא א.א.ג עקב שמיעת "קולות" באוזניים. גם רופא הא.א.ג לא מצא דבר, גם הנוירולוג לא מצא דבר...". חרף ראיות אלה, טוענת המדינה כי התובעת אינה מקפידה על אמירת אמת ובמהלך חקירתה הביעה באת כוחה תמיהה על כך שהתובעת לא הגישה תביעה, לאחר שידעה שיש לה בעיות בשיער. מאמין אנוכי לתובעת, אשר העידה "לא שמעתי ולא ראיתי שום דבר בנושא הזה בשנים האלה. כשהגעתי למצב מאוד מאוד קשה, הגעתי לפרופסור אומנסקי מירושלים, הוא בדק אותי ואמר לי שזו גזזת ומזה יש לך גידול כזה ענק שמי יודע אם היית משותקת או עיוורת". (עמוד 39 לפרוטוקול). עדותה זו של התובעת נאמנה עלי. חרף המשך חקירתה בסוגיה, היא עמדה על דעתה כי לא ידעה ולא חשבה, כי הסימפטומים השונים מהם סבלה, נוגעים לטיפול שקיבלה. ואכן, אף הרשומה הרפואית תומכת בדברים אלה. 12. עוד טוענת באת כוח המדינה, כי התובעת לא היתה מבצעת בדיקת CT גם לו ידעה על הסיכון אליו היא חשופה. זו הינה בעלמא. אמנם, מן הרשומה הרפואית עולה כי התובעת סירבה לעשות בדיקת CT בטן עקב סימני דם סמוי בצואה, אולם הסתבר כי בדיקה זו הוצעה לה רק בשנים 2007 - 2008 - בשעה שהייתה בעיצומם של הטיפולים בגידולים בראשה. מנגד, היא העידה כי לא רצתה שוב להיחשף לקרינה חזקה של CT ולא היתה מעוניינת לעבור שוב הליכים קשים. עם זאת, היא לא היתה נמנעת מבדיקת CT ראש, ועובדה שעשתה בדיקה כאמור, וזאת כאשר "הרגשתי ממש רע" (ראה עדותה בעמוד 41). כאשר הקשתה ב"כ המדינה ושאלה האם כאשר לא היית סובלת לא היית עושה את בדיקת ה- CT, העידה כי היא לא היתה עושה (עמוד 42 למעלה). לאמרה זו, נתפסת המדינה כמוצאת שלל רב. איני סבור כי יש באמרה האמורה כדי להועיל למדינה. האמרה נאמרה על רקע הדברים בחקירתה הקודמת. התובעת ציינה כי שנים רבות היא סובלת מכאבי ראש (ראה עמוד 42). על כן, השאלה האם היתה ניגשת ל- CT גם כאשר אינה סובלת, הינה שאלה רטורית, אשר קיבלה מענה בהתאם. שאלה נכונה אמורה להיות, "האם היית ניגשת לבדיקת CT, לו היו מוסברים לך הסיכונים להם הינך חשופה, ולאור הסימפטומים מהם סבלת, כגון נשירת שיער, בעיות בראייה, סחרחורות, כאבי ראש וכיוצא באלה?". ואכן, בסיום חקירתה החוזרת, היא העידה: "אם היו אומרים לי שעברת גזזת בילדותך, ועל סמך זה יכול להיות שיש לך גידול בטח שהייתי הולכת לעשות בדיקה, הולכת למומחים, לסיטי, לעזור לעצמי כדי לא לעבור את כל התהליך הזה של שנים". התובעת עמדה על דעתה כי סבלה מכאבי ראש משך השנים, ועובדה היא כי הרשומה הרפואית כוללת התייחסויות לתלונות אלה, אולם מובן כי אלה לא יוחסו עד שנת 2002 לבעיות גולגולת. בחקירתה החוזרת הבהירה התובעת את אשר נאמר כבר קודם, כי נודע לה על חוק לפיצוי נפגעי גזזת, רק לאחר שפנתה לפרופסור אומנסקי ונותחה (עמוד 46 לפרוטוקול). התובעת ציינה כי נהגה לערוך בדיקות סקר שונות, כגון בדיקות לגילוי סרטן השד כסדרן, והיא נוהגת לערוך בדיקות כפי הוראות הרופאים המטפלים בה (עמודים 46-47). כאמור, תלונותיה של התובעת התגברו במהלך שנת 2002. אנו רואים זאת במפורשת מן הרשומות הרפואיות. כך בחודש פברואר 2002 התלוננה על כאבי ראש (מסמך 411) אשר יוחסו על ידי הרופאה המטפלת לעצבנות ומתח, היא סבלה לאחר מכן מבעיות ראייה, (ראה מוצג 418 ללא תאריך), איבוד ראייה בעין ימין וכאבי ראש, (ראה מוצג 140) וכעולה ממכתב ההפנייה של ד"ר לנציאנו שנזכר לעיל, היא סבלה חצי שנה ממכלול הבעיות המהוות מנורות אזהרה אדומות לגידולי ראש - כאבי ראש עם הקרנות, בעיות ראייה ובעיות שמיעה. בניגוד לדברים שנשאלה התובעת בחקירתה הנגדית, כאילו התלוננה רק פעמיים על כאבי ראש, רואים אנו כי התובעת סובלת מכאבי ראש וקיבלה טיפולים שונים, אשר יוחסו בסוף שנות ה- 90 לבעיות גב כגון מסמכים 418, 441, 500, 521, המתייחסים לשנים 98 - 99. בשנת 1995 היא התייחסה ל"שנים סחרחורות בשינוי תנוחות הראש בעיקר ללא כאב ראש, סבלה מבעיות באוזניים (מסמך 491). סבורני, כי סימפטומים אלה היו אמורים להיבחן בעיניים שונות, לו היו התובעת ומטפליה מיודעים לסיכון המוגבר אליו היא חשופה כתוצאה מן ההקרנות שקיבלה בילדותה. 13. סיכום העובדות העולות מעדותה של התובעת הן כדלקמן: א. התובעת טופלה בילדותה בהקרנות כחלק מהליך הטיפול כנגד מחלת הגזזת. ב. הטיפול נעשה כחלק מתהליך ההכנה לקראת עלייתה ארצה. ג. התובעת סבלה מסימנים פיזיים שמקורם בהקרנות, כגון נשירת שיער, ופגמים בקרקפת. ד. התובעת לא ידעה על הסיכונים המוגברים לסוגי תחלואה שונים, ביניהם גידולי ראש, עד אשר נתגלו מנינגיומות בראשה בשנת 2002. ה. עקב חוסר ידיעתה של התובעת אודות הסיכונים הקשורים בטיפולים שקיבלה, לא עברה התובעת כל בדיקות מעקב שהן, ולא היתה כל התייחסות קונקרטית לסימפטומים שונים עליהם דיווחה, כגון: כאבי ראש, איבוד ראיה, בעיות שמיעה, סחרחורות. סימפטומים אלה התגברו מאז תחילת שנת 2002, אולם אובחנו כמצריכים בדיקת CT רק בספטמבר של אותה שנה. עם זאת, על פי הרשומות הרפואיות, החלו חלק מן התסמינים עוד בשלהי שנות ה- 90. ו. איני מקבל את טענת הנתבעת, לפיה לא הייתה התובעת מבצעת בדיקות באופן יזום לו ידעה אודות הסיכון המוגבר אליו היא חשופה. ז. עדויות המומחים: התובעת ביססה את תביעתה ככל שהיא נוגעת לעניינים שברפואה על חוות דעתו של ד"ר יחיאל היילברון - נוירוכירורג. מנגד, הנתבעת העידה לא פחות מאשר ארבעה עדים מומחים. העדה הראשונה הינה ד"ר צוק - שינא, נוירולוגית במקצועה, אשר היתה היחידה מטעם ההגנה שבדקה את התובעת, והמציאה את חוות דעתה לעניין שברפואה בנוגע למצבה. כן העידה פרופסור סדצקי, שהינה מומחית באפידמיולוגיה, והחוקרת הלאומית בנושא נפגעי גזזת, פרופסור שוורץ- היסטוריונית של הרופאה, ופרופסור נועם זוהר מומחה לביואתיקה. כל שלושת המומחים הובאו על מנת ללמדנו כי, בניגוד לפסיקה הקיימת, אין מקום ליידע את המטופלים בסיכוני התחלואה, מן הצד המעשי ומן הצד האתי, וכי, בכל מקרה, יצאה המדינה ידי חובת הידוע בין כך ובין כך, אין לקבוע כי המדינה התרשלה ביחס לתובעת. ח. ד"ר היילברון: 1. כאמור, עדותה של התובעת מגובית בחוות דעתו של המומחה לנוירוכירורגיה ד"ר היילברון. מחוות דעתו של פרופסור היילברון, עולה בין היתר, כי האנמנזה של כאבי ראש מתגברים בהדרגה, סימנים נוירולוגיים ממקמים, מחייבים בדיקה נוירולוגית יסודית. הבחנה פשוטה כיום מאז עידן ה- CT וה- MRI. עם זאת קיימות היו בדיקות אחרות, כגון צילומי גולגולת, מיפוי מוח, וצינתור כלי הדם המוחיים. כבר משנת 69 הופיעו דיווחים אודות קבוצות חולים שהוקרנו לגזזת וסבלו מגידולים וסוגי תחלואה שונה. לדבריו, הפרקטיקה המקובלת הינה, כי יערך מעקב אודות אותם מטופלים אשר קיבלו הקרנות - פרקטיקה אשר כיום מעוגנת בחוק לפיצוי נפגעי גזזת 2. ד"ר היילברון נסמך בחוות דעתו אך ורק על מסמכים רפואיים משנת 2002 - שנת גילוי מחלתה של התובעת ואילך. המומחה בדק את התובע בשנת 2009, וציין כי תלונותיה הן כדלקמן: "תלונותיה (ב- 4.5.09): כאבי ראש חזקים רב הזמן, נעצרת שוב ושוב במילים שלא מצליחה להגיד [אפזיה], ידיים רועדות, דופק חזק ומהיר, נדודי שינה, הפרעות בשמיעה, חרדות ופחדים (מגידולים חדשים ומגידולים חוזרים) קשיי תפקוד ביומיום ומשק הבית". בבדיקתה היא שיתפה פעולה, ולמעשה לא נמצאו סימנים נוספים פרט לאפזיה קלה, סימני התקרחות ודלקת שמקורן בניתוח שעברה. 3. בחוות דעתו, מפרט המומחה את הסימפטומים האופיינים למנינגיומות ולנזקיה האפשריים. בין יתר הסימפטומים פורטו כאבי ראש מתגברים בהדרגה, הפרעות ראייה, שמיעה וסימפטומים נוספים. שאין צורך לפרטם בענינה של התובעת. בשעתו, קודם לעידן ה- CT וה- MRI, היו שיטות אבחון שנסמכו לבדיקות נוירולוגיות, צילומי גולגולת, מיפוי גולגולת וצינתור כלי הדם המוחיים, תוך אבחון המנינגיומה על פי קליטה מוגברת וטיפוסית של חומר הניגוד שהוזרק לורידיה. על הקשר בין מניניגיומות לטיפולי גזזת, יידוע למדע הרפואה כבר משנת 1969. 4. נזקי ההקרנות עלולים להתבטא בגידולים בעור, איבוד שיער, התקרחות רדיו דרמטיטיס [ודלקות שמקורן בהקרנות] גידולים שפירים וממאירים של בלוטות התריס, בלוטות הרוק, וכן מנינגיומות שפירות וממאירות. לדעת המומחה, קיימת חובה רפואית ומשפטית לבצע מעקב אחר מוקרני גזזת - בדיקות מעקב אלה יהיו בתחום הא.א.ג, נוירולוג, דרמטולוג, אונקולוגיה, ורדיולוגיה, באופן סביר. מוקרני הגזזת סובלים מנזקים מוקרנים שונים, כגון התקרחות דלקתית באיזור המוקרן, שיעור דליל, רדיו דרמטיטיס (ושינויים שלאחר הקרנות בעור הקרקפת), פגיעה בדימוי האישי וסבל נפשי רב לאורך עשרות שנים. 5. המומחה אימץ את קביעת הנכות של הועדה לפיצוי נזקי גזזת כפי שפורט לעיל ולכך הוסיף 10% נכות בגין אפזיה ולפי תקנה 29 [7] [א]. 6. לדבריו: "נזקיה הנוירולוגיים והנפשיים של גב' א' צ' כמו גם הפגיעה בכושר השתכרותה ויכולתה לעבוד כסייעת לגננת וקשייה התפקודיים לדאוג למשק ביתה ולילדיה נובעים ישירות מאי יידועה כדין על ידי הגורמים המוסמכים על הצורך במעקב רפואי מסודר מילדותה ואילך כמוקרנת לגזזת בילדות. יידועה על הצורך במעקב רפואי מסודר היה מביא לגילוי מוקדם יותר של המנינגיומות שצמחו בראשה ולסילוקן במועד מוקדם יותר והיה מפחית בצורה ניכרת או אף מונע כליל את הנזקים הנוירולוגיים שמנוכחות הגידול וגם מהניתוח לסילוקו גם בידי נוירוכירורג מיומן". 7. עלי לציין, כי חרף השימוש בביטוי "אי יידועה במועד", לא פירט המומחה וציין מהם הנזקים אשר היו נגרמים בכל מקרה עקב ההקרנות - נזקים אשר אין לטעון כי המדינה חבה חבות כלשהיא בעטיים, לבין נזקים שנגרמו עקב התרשלותה בחוסר הידוע. התעלמותו של המומחה מן הרשומות הרפואיות בתקופה שקדמה לגילוי מחלתה של התובעת, אינה מאפשרת לבית המשפט ללמוד על הקשר בין האיחור בגילוי המחלה ואם היה איחור כאמור), לבין נזקיה של התובעת [ראה עדותו של המומחה בעמוד 12]. גם המומחה עצמו, הסכים בעדותו בביתה משפט שרוב נזקיה של התובעת נגרמו כתוצאה מעצם המחלה ולא מכך שהיא לא ידעה שהיא חשופה לה וכתוצאה מכך לא היתה במעקב מוקדם. פרופסר היילברון עצמו הסכים בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי כל סעיפי הנכות שנקבעו לתובעת על ידי הועדה קשורות לעצם ביצוע ההקרנות והתפתחות המנינגיומה, ללא קשר למועד האבחון של הגידולים. [ראה עדותו בחקירתו הנגדית בעמודים 18-15]. עם זאת הוא ציין: "אולי ניתן היה לגלות את זה מספר חודשים לאחר התלונות על כאבי הראש, היו עושים בירור ומוצאים שהוא קטן ואז היה סביר מאוד שניתן היה להרחיקו בניתוח יחסית פשוט, עם מינימום זניח של הפרעות או לגמרי ללא כל דבר, שאפילו מומחים לשדות ראיה ודיבור שהיו בדוקים אותה לא היו מוצאים דבר. ש. מתי אפשר היה לגלות את זה לאור מה שאתה יודע על גב' א' על כאבי הראש. באיזה שנה לדעת זה קרה? מתי? ת. אני חושב שזה משהו כמו תחילת שהות ה- 80". לטעמי, לדברים אלה אין כל בסיס ראייתי, שכן, ידוע מחוות הדעת כי המומחה לא ראה כלל את הרשומות הרפואיות שנערכו לגבי התובעת בשנים שקדמו לגילוי המחלה. עוד הסכים ד"ר היילברון כי חסר עצם הינם תופעה שכיחה בניתוחי מוח - ניתוח אשר התובעת אמורה היתה לעברו בכל מקרה, ללא קשר למועד ביצוע [ראה עמודים 19-18], במאמר מוסגר אציין, כי ידוע לנו שחלק העצם שהוסרה עקב זיהום שמקורו בניתוח, הושבה למקומה לאחר שהועדה דנה בעניינה, כך שכיום לא קיים אף חוסר זה. [עמוד 9,10]. 8. באשר לקביעת הנכות בסוגיית האפזיה, אציין כי לא מצאתי ברשומה הרפואית כל סימן לאפזיה. התובעת התייצבה בפני הועדה הרפואית שלפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת, זמן קצר לאחר הניתוח הראשון. במועד זה, לא נאמר דבר באשר לאפזיה. על כן, אף לא נקבעו אחוזי נכות. העד הודה כי אינו מומחה בליקוי דיבור. כל התמחותו בסוגיה נובעת - כך שבעת התמחותו הוא עבד שנה אצל מומחה בעל שם עולמי בנושא, אך הוא מציין: "בדקתי אותה מספר בדיקות בסיסיות לאפשרות של אבחנה של אפזיה. לא רציתי לקבוע מעבר לכך כי חשבתי שזה דורש מומחה בשטח". [עמוד 18 למטה]. אין בדברים אלה כדי לשכנעני כי התובעת סובלת מליקוי דיבור. התובעת הופיעה בבית המשפט והעידה בצורה בהירה וקולחת. לא נראה היה כי היא מתקשה בדיבור. ואם נוסיף לכך אף את העובדה כי לא נמצאה ברשומות כל תלונה נוספת אודות ליקוי בדיבור, אין לי אלא לדחות את חוות דעת המומחה לעניין סעיף ליקוי זה. ט. חוות דעת ד"ר צהלה צוק - שינא: 1. את עדותה של ד"ר צוק - שינא, אפתח בדבריה בפתיחת חקירתה הנגדית בבית המשפט: "ש. מקובלת עליך ה שהתובעת קיבלה הקרנות לגזזת. ת. כן. ש. לפי מה. ת. לפי הסיפור שלה, לפי ההכרה של הועדה לגזזת, ולמרות שאני לא רופאת עור, לפי השינויים בעורה. ש. הבחנת בסממנים חיצוניים ברורים שגם מי שלא רופא עור יכול להתרשם מכך. ת. כן". (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 5-12). מדברים אלה ניתן ללמוד בבירור כי אין מחלוקת כי התובעת הוקרנה נגד גזזת וכי ניתן היה לזהות את סימני ההקרנה גם על ידי רופא שאינו מומחה. 2. המומחית מציינת כי בחודש יוני ויולי 2002 החלה התובעת לסבול מתסמינים של כאבי ראש, הפרעות ראייה, הפרעות שמיעה שהובילו ב- 29.12.02, להפנותה ל- CT לאחר אירוע של כאב ראש. המומחית מפרטת את ההיסטוריה הרפואית של התובעת, תוך התייחסות לכאבי הראש מהם סבלה עשרות שנים כא- סימפטומים, ומציינת כי הטיפול בה נעשה על פי הפרוטוקול, כדבריה: "ואם נקבל את הרישום בקופ"ח, הרי שכאשר הרופא המטפל התרשם מאנמנזה של כאבי ראש במשך חצי שנה, הוא נהג באופן מקצועי והיפנה אותה מיידית לבדיקת CT ולכן אין איחור מבחינת אבחנה. המהלך לאחר הניתוח הראשון היה תקין, לא היה חסר נוירולוגי לפני הניתוח ולא לאחריו". 3. לדברי המומחית, אין מחקרים רפואיים המלמדים על תועלת, הצפויה מבדיקות דימות לגילוי מוקדם של מנינגיומות. אגב כך, היא משווה את העניין לסרטן השד, בקבעה כי כי אף במקרה של סרטן אלים זה, יש בבדיקות הדימות כדי לגרום לאבחון יתר וטיפול יתר בלתי רצויים, כאשר אין תשובה ברורה לשאלה האם בדיקת סקר של ממוגרפיה מועילה יורת או מזיקה יותר. המומחית אף מציינת את הסיכון הרב הכרוך בבדיקות CT , בשל כך שסורק ממוחשב קורן בעוצמה גבוהה. 4. באשר לעיכוב בטיפול התובעת, טוענת המומחית, את אשר נשמע בהמשך ביתר תוקף, מפי פרופסור סדצקי, כי נוכח תקופת הגידול האיטית של המנינגיומה, והתקופה הא-סימפטומטית הארוכה, תוך שהפגיעה נגרמת רק באחוז קטן מן האוכלוסיה, כאשר רק חלק זעיר מכל המנינגיומות הינו בעל משמעות קלינית, הרי העדר המעקב הוא בלתי משמעותי גביה, כיוון שממילא אין לטפל במנינגיומה א-סימפטומטית. התובעת עצמה היתה א-סימפטומטית עד הניתוח הראשון. גם אבחון מוקדם יותר לא היה מביא לטיפול מיידי בהכרח. כך גם לא היה בהעברת מידע מוקדם כדי למנוע את היווצרות המנינגיומות שהוסרו בהמשך. 5. באשר לנזק קובעת המומחית: "עובדה זו מוכיחה שידיעת הסיכון להתפתחות מנינגיומות, מעקב מסודר, גם כאשר נעשה באמצעים משוכללים כ- MRI או טיפול במנינגיומות קיימות, אין בהם כדי למנוע התפתחות מנינגיומות חדשות ולעצור את התקדמות המחלה. אני חולקת בתוקף על טענתו של ד"ר היילברון אשר מייחס את נזקיה הנוירולוגיים והנפשיים כמו גם הפגיעה בכושר השתכרותה ויכולתה לעבוד כנובעים ישירות מאי יידועה על הצורך במעקב רפואי. קשייה של גברת א' נובעים מעובדת התפתחות מנינגיומות. יידוע מוקדם לא היה משנה את מצבה". ולסיכום היא קובעת "1. ערכם של בדיקות סקירה ואבחון קודם להופעות סימנים לא הוכח ושנוי במחלוקת. 2. גילוי מוקדם יותר של המנינגיומה הראשונה לא היה מביא לתוצאה ניתוחית טובה יותר מזו שהושגה בשנת 2002. 3. החל מ- 2002 תוך מעקב מסודר וידיעת החשיפה בעבר להקרנות כנגד גזזת, גדלו והתפתחו מספר מנינגיומות אשר טופלו בהמשך. 4. אבחון מוקדם יותר לא היה משנה כהוא זה את מצבה או דרגת נכותה של א' צ'". 6. בעדותה בעל-פה עמדה המומחית על כך כי פרק הזמן הממוצע מן ההקרנות ועד לגילוי מנינגיומה עומד על 36 שנים, כך שרק באמצע שנות ה- 90 ניתן היה לזהות אצל התובעת מנינגיומה [עמוד 21 למטה]. י. חוות דעתה של פרופסור שפרה שוורץ: 1. פרופסור שוורץ, שהינה היסטוריונית של הרפואה, ובין היתר חברה במכון גרטנר לחקר הגזזת, הגישה חוות דעת מפורטת ומאלפת בנושא ההיסטוריה של הטיפולים בהקרנות כנגד מחלת הגזזת וכן בנושא הפרסומים באמצעי התקשורת בארץ, באשר לסיכונים האורבים למוקרני הגזזת. מחקרה בנושא הטיפול בגזזת בעולם ובארץ, אכן מעניין. ברם, איני רואה צורך להיכנס אליו במסגרת אכסניה זו, שעה שאנו יודעים כי הטיפול, הכולל הקרנות, כנגד מחלת הגזזת היה משום פרקטיקה מקובלת בעולם הרפואה כולו. כאמור, מתן טיפול זה לא היווה, על פי הפסיקה, משום הפרת חובת זהירות. דבר המקובל גם על ב"כ התובעת, על כן, נזקיו אינם ברי פיצוי. 2. לצערי, חרף הנתונים המעניינים המובאים בחוות הדעת ביחס להיסטוריה של הטיפול במחלת הגזזת בעולם ככלל ובעולם היהודי בפרט, אאלץ לדלג על פרק מרתק זה, ולהתרכז בסוגיית ידוע המוקרנים בארץ. 3. בעיתונות הישראלית החלו להופיע כתבות שונות אודות הקשר בין טיפול בגזזת לנזקי קרינה רק בשנת 1975, עת פרסם פרופסור מודן המנוח את מחקרו במקביל למספר מאמרים בעיתונות, הנסמכים על מחקרים אמריקאים. פרופסור מודן פנה, באמצעות כתבות בעיתונות, בשנים 75 ו- 76 לכל מי שהוקרן, והציע לו להגיע לבדיקות איתור מוקדמות. בעקבות קריאות אלה הגיעו רק 440 איש לבדיקות. בתקופה שלאחר מכן, במשך השנים, עד סוף שנות ה- 80 פורסמו כתבות ספורות בלבד. בשנת 1984, פורסמו 5 כתבות רדיו בנושא. כל הכתבות הנ"ל הביאו ל- 126 פניות למשרד הבריאות. בשנים 92 - 89 פעלה ועדת לביא, אשר מונתה לבדיקת נושא הגזזת. במקביל לעבודת ועדה זו הוציאה קופת החולים הכללית נייר עמדה, אשר הופץ לכל רופאי הקופה - תוך הבעת עמדה כי אין לערוך לציבור המוקרנים בדיקות סקר CT, אולם ניתנו הנחיות למעקב. בעקבות עמדה זו, פרסם מנכל משרד הבריאות חוזר בדבר מטופלי הגזזת. החוזר פורסם גם בעיתון "הארץ" וכן בעיתון הרפואה - המופץ לכלל הרופאים. כפי האמור בחוות הדעת, נשלח החוזר לקופות החולים - אשר הפיצוהו לרופאיהן - כן החלו להתפרסם בעיתונות הכתובה מאות כתבות בדבר נזקי ההקרנות - זאת לפני חקיקת החוק ולאחריו. כן הופצו הוראות בדבר החלת החוק לקופת החולים. ועדה נוספת - ועדת כהן מונתה בשנת 2005 - אולם, איני רואה רלוונטיות בפעילותה לעניין הנדון בפני. מכל מקום, אציין כי אחת ממסקנות הועדה היתה שאין לפנות באופן ישיר למוקרנים שאותרו - אלא למצוא מסגרת חלופית, בה יוכלו אנשים לברר בעצמם האם הם מצויים בקובץ מודן. 4. בסך הכל פורסמו במדיה מעל 100 כתבות בין השנים 1950 - 2009, 5 כתבות רדיו ושתי תוכניות טלויזיה. זאת, מלבד אלפי אזכורים באינטרנט. בחוות הדעת מופיעה סקירה כרונולוגית של פרסומים אלה, ברם, אין בה כל מחקר עומק באשר למידת חלחולן של כתבות אלה לתודעה ומידת חשיפת קהל הידע לתוכנן. אין גם כל בדיקה של מידת חלחולן של הנחיות המנכ"ל אל תוך מערכת הרפואה בקהילה ואין כל נתונים באשר למידת הטמעת המידע בין הרופאים, השימוש שנעשה על ידם במידע זה, והעברתו אל קהל הידע של המטופלים. באשר לנתונים אלה העידה המומחית: "ש. את בדקת לגבי החוזר מנכל הזה, האם הוא אכן הגיע לקופות החולים, האם הגיע לשם. ת. עוד לפני חוזר מנכל, קופת החולים הכללית הכינה בשנת 89 חוות דעת משלה שנשלחה לכל רופאי הקופה. בשנת 92 כשיצא חוזר מנכל הוא הופץ לכל הקופות. אני דיברתי עם אנשי מכבי, עם ד"ר רחל קיי מהנהלת מכבי, דיברתי עם אנשים מהנהלת קופת חולים הכללית, ירדתי גם לרמת מרפאות, איתי מה ההליך לגבי כל חוזר מנכל, והם אמרו שחוזרי המנכל בכללית יורדים עד לרמת המרפאה המקומית, ואם זה לא משהו כספי או פרוצדוראלי, הם מובאים לצוות המרפאה בישיבתם השבועית. בדקתי זאת גם עם ד"ר איה ביגרמן היא מנהלת מחלקת רפואת משפחה בקופת חולים הכללית בבאר שבע. היא אישרה לי שאכן חוזרי מנכל שעניינם רפואי, מובאים לידיעה צוותי המרפאה בישיבה השבועית. במכבי הנוהלים מועברים משום שיש להם כשלושת אלפים גופים עצמאיים שעובדים לא במרפאות, הם מועברים לפי העניין. ההנהלה הרפואית מפיצה את זה בהתאם לרלוונטיות. ד"ר ביגרמן - לא עשיתי סקר סטטיסטי, צילצלתי לרופאים שאני מכירה כדי לדעת. ש. מתי בדקת את זה. ת. בשלושה החודשים האחרונים. ד"ר ביגרמן ששאלתי אותה לגבי הגזזת - היא אמרה "ניפחו לנו את הראש כל השנים עם הנושא". לא שאלתי לגבי אילו שנים. ש. אני שואל אותך את זה כי בפסקי דין בנושא של חובת הידוע, בפסק דין ראובן סימה - שם רופאי המשפחה והרופא המחוזי הרלוונטיים אמרו שהם בחיים לא שמעו על המסמך הזה, שם בעמוד 12. לכן אני שואל האם בדקת את זה לגבי התובעת כאן. ת. זה לא חלק מהמחקר שלי לבדוק האם ידעו או לא. אני לא מומחית בידוע. אני יכולה לומר לגבי המחקר שלי חוזר מנכל התפרסם במכתב... החוזר מנכל הזה התפרסם בזמן הרפואה. זה כתב עת של חברי ההסתדרות הרפואית. היום זה זמן הרפואה. אז זה נקרא מכתב לחברה. מגיע לכל רופא חבר בהסתדרות הרפואית ביד". [עמוד 54, שורות 9 - 29]. בהמשך היא הודתה כי אינה מומחית בידוע. [שם, שורה 27]. העדה אף הוסיפה באשר לאפקטיביות של הפרסומים: "אני לא מומחית תקשורת, אני לא יכולה לומר אם זו דרך (לידע את המוקרנים - ב.א.). או לא דרך". [עמוד 55]. וכן: "אתה שואל אותי שאלה שלא בתחום המומחיות שלי, תשאל איש תקשורת האם זה נכון [הפרסום - ב.א.] או לא טוב או לא טוב, לא יודעת". 5. אכן, המומחית ערכה מחקר מפורט ונאה. אלא, שאין הוא יכול לשמש ככלי הערכה בבית המשפט. החוסר בנתונים גבי הזרמת המידע, הטמעתו וחלחולו לקהל הידע, הופך את מחקרה של פרופסור שוורץ לבלתי אפקטיבי ביחס לטענותיה של המדינה בתיק זה. המומחית העידה בכנות כי אינה אשת תקשורת ואינה יכולה להשיב על שאלות אלה. י"א. חוות דעתו של פרופסור נעם זוהר: 1. פרופסור זוהר הינו ראש התוכנית ללימודים מתקדמים בביואתיקה שבמסגרת המחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר אילן. חוות דעתו הביואתית, ניתנה בשאלה "האם וכיצד ראוי ליידע את הציבור את את המשתייכים לקבוצת סיכון בדבר סיכוני תחלואה". לשיטתו, חובת הידוע באשר לסיכוני תחלואה הינה חובה מצומצמת המשתייכת לתחום של יחסי מטפל יחיד [או צוות מטפל] כלפי מטופל מסוים. לשיטתו, תהא זו שגיאה "חמורה ומסוכנת" להעתיקה אל תחום בריאות הציבור. במיוחד אמור הדבר כאשר המידע אינו נוגע לחולים בפועל, אלא לקבוצת אנשים בריאים, הנמצאים בקבוצת סיכון מסוימת. 2. בשנת 2005, כיהן פרופסור זוהר בוועדה הרב תחומית הנוגעת לטיפול בנפגעי גזזת. השאלה שעמדה בפני חברי הועדה, הייתה אם יש מקום לפנות, פנייה ישירה, לאלה שעברו טיפול נגד גזזת בצעירותם, ועל כן הם חשופים לסיכון מוגבר של תחלואה. מסקנת הועדה הייתה כי אין מקום לפנייה כזו. בין היתר נסמכה הועדה על הנתון כי לא קיימת הצדקה רפואית לביצוע בדיקות סקר. ברם, אין זה השיקול היחיד שעמד בבסיס ההחלטה. 3. עיקרה של זכות החולה לדעת - זכות הקבועה בחוק זכויות החולה - נעוץ בעקרון ההסכמה מדעת, אין המדובר בזכות ראשונית, אלא בזכות נגזרת, אשר מקורה בהסכמה לטיפול אותו עומד המטפל להעניק למטופלו. לשם כך על המטופל לקבל את כל המידע הדרוש כדי להחליט אם ליתן הסכמתו לטיפול. עם זאת, במישור האתי יש מקום לדבר על זכות לידיעה כבעלת ערך בפני עצמה, וזאת מכוח הצפייה לכיבוד מעמדו של המטופל כאדם אוטונומי, בייחוד במסגרת יחסי האמון המיוחדים שבין מטפל למטופל ובכללם כיבוד רצונו של המטופל למידע על מצבו מעבר לנדרש כבסיס להחלטות קונקרטיות. על כן, אין חובת ידוע אלא כלפי מטופלים. 4. כנגד הזכות לדעת, עומדת גם הזכות שלא לדעת - כחובה עצמאית כלפי מי שאינם מטופלים. כך למשל, כאשר אדם עובר בדיקות גנטיות, או מוסר דגימה של חומר גנטי מגופו לשם טיפול בקרובו, עלול הדבר להביא להפקת מידע הנוגע אף לאותו אדם שאינו מטופל. לעיתים אותו אדם עשוי שלא לחפוץ בממצאים אלה. אין כל הנחה תקפה כי לאדם תמיד אינטרס או רצון לקבל את מירב המידע המצוי אודותיו. לטעמו של המומחה, ביסוסה של הזכות לדעת על עקרון האוטונומיה האישית, מכונן גם את הזכות המקבילה שלא לדעת. כשם שלידיעה יש ערך, ואי ידיעה עלולה להזיק, הרי גם יתכן מצב הפוך, לפיו לאי ידיעה יכול להיות ערך והידיעה עלולה להזיק לאותם בני אדם שלא בחרו ואולי אינם חפצים לדעת. על כן, לגבי אדם יחיד, שהעדפתו אינה ידועה, אין מקום להניח חובת ידוע מחוץ למסגרת יחסי רופא מטופל. מכאן יש ללמוד קל וחומר כאשר המידע נוגע לגבי אוכלוסיה שונה. בקרב אוכלוסיה זו קיימים יחידים המעוניינים לדעת, ולעומתם כאלה שאינם מעוניינים לדעת. בדרך כלל נוגע המידע, להשתייכותם של בני אדם לקבוצת סיכון. בעניין מוקרני הגזזת, קובע המומחה: "לעומת זאת, גם אם למערכת הבריאות הממשלתית יש אחריות מסוימת כלפי הקבוצה של מוקרני הגזזת, הרי רובם הגדול של המשתייכים לקבוצה זו אינם חולים, וגם אין טיפול מונע שהם עשויים לקבל כדי למנוע מהם לחלות. מכאן מתבקשת ההנחה, כי הידיעה שהם משתייכים לקבוצת סיכון היא בלתי רצויה לרבים מהם, אפילו אילו היה בנמצא טיפול מונע, חלקם היו בוודאי מעדיפים שלא לדעת ולא לטרוח, לאור אחוזי הסיכון הנמוכים וטיב תחלואה הצפויה להם אף אם יחלו. האפשרות לגילוי מוקדם הייתה מן הסתם מניעה את חלקם לרצות לדעת על השתייכותם לקבוצת הסיכון, שהן טיפול מונע והן גילוי מוקדם כרוכים בסיכוני בריאות ממשיים". 5. בעוד שביחסי מטפל - מטופל, הגישה האתית הנוכחית, שוללת ניהול פטרנליסטי של המידע ומורה כי יש להציע ולמסור את המידע למטופל, על מנת לאפשר לו בחירה בהסכמה מדעת, שונה הדבר ביחס לאנשים בריאים, המשתייכים לקבוצת סיכון גרידא. כאן, ההתייחסות לגישה המסתייגת ממסירת מידע אינה יכולה להיחשב כפטרנליסטית. שכן, היא מתעלמת מזכותם של רבים מבני אדם אלה שלא לדעת דברים הנוגעים להשתייכותם לקבוצת סיכון. אין מקום לקבוע נורמה שתחייב מסירת מידע לגבי קבוצה זו. על העוסקים בבריאות הציבור לקבל החלטות הנוגעות לניהול המידע באופן מושכל, בעבור כל חברי הקבוצה. הבסיס ההכרחי לקבלת החלטות הינו הערכת נזק מול תועלת למירב חברי הקבוצה. במקרים רבים בדיקות סקר בקרב חברי קבוצת סיכון, עלולות להזיק לחברי הקבוצה, ויתכן שנזקו של המידע שיקבלו יהיה רב על תועלתו. 6. מסקנותיה של הועדה בה כיהן המומחה, התבססו בין היתר על הזכות שלא לדעת. מסקנות אלה התבססו בחלקן על הקביעה הרפואית כי במחלות הנדונות אין שום תועלת בגילוי מוקדם. המומחה אינו מפקפק בקביעה זו, תוך שהוא מדגיש כי גם אילו היתה תועלת מסוימת בגילוי מוקדם, לא היה בכך כדי להכריע. שכן, לעומת התועלת, קיימת החובה לשקול את הנזק. אין המדובר בנזק נפשי של חרדה לרבים בלבד, אלא יש להתחשב אף בנזק רפואי של ממש במקרה של טעות בזיהוי מחלה ["FALSE POSITIVE"]. עם זאת, המומחה מוסיף: "עם זאת, ראוי לרשויות לנקוט בצעדים של עשיית המידע בדבר סיכונים לזמין ככל האפשר, ככל שהדבר אפשרי תוך כיבוד זכותם של רבים שלא לקבל מסר פרטני מאיים (ובפוטנציאל אף מזיק, כמוסבר לעיל). המידע צריך להיות זמין למעוניינים בו ומופץ לקהילה הרפואית (בייחוד לרופאי המשפחה) אולי בשילוב עם יידוע כוללני של הציבור בכלי התקשורת כדי לעורר את המעוניינים בידיעה רבה יותר ולאפשר להם לממש את זכותם לדעת. המלצות ברוח זו נכללו במסקנות הועדה הנזכרת, והן המשקפות את הנכון והראוי מבחינה ביואתית בסוגיה זו". סבורני, כי עמדה אחרונה זו, העולה אף עם דעה שהובאה במובלע בחוות דעתה של פרופסור סדצקי, מהווה מעין מפתח למסירת המידע לחברי קבוצת הסיכון. 7. עמדתו של פרופסור זוהר משקפת את דעתו, ואינה עולה בקנה אחד עם הכללים שהותוו בפסיקה. פסיקתו של בית המשפט העליון נוגדת את הגישה הפטרנליסטית השוררת בעולם הרפואה, ומעניקה זכות בכורה - כפי שנראה בהמשך - לאוטונומיה של היחיד. לטעמי, נוקט פרופסור זוהר עמדה ברורה המעדיפה את זכותו של המטופל לא לדעת, על פני חובת המטפל לידעו. כפי שנראה, עמדה זו אינה העמדה המקובלת במשפט הישראלי, מכל מקום, רואים אנו בסוף דבריו מעין גישת ביניים, המעבירה את נטל הידוע בשני שלבים. ראשית, על המערכת הרפואית לדאוג לידע את ציבור הרופאים המטפלים בדבר הסיכונים האורבים לחברי קבוצת סיכון. אלה, יעמידו את המידע, כמידע זמין למעוניינים בו. את התעניינותו של ציבור המעוניינים לדעת, יש לעורר באמצעות פרסום בכלי התקשורת. לטעמי, עמדה זו הינה עמומה - באשר היא מותירה את המפתח למסירת מידע באמצעות כלים שאין לדעת את יעילותם, במקום לעשות שימוש מיטבי בקשר הישיר שבין רופאי הקהילה לבין מטופליהם ובאמצעותם לברר מחד את הימצאותם של המטופלים בקבוצת הסיכון. ומאידך, להעביר להם מסרים מעוררים באמצעות רופאים אלה. י"ב. פרופסור סיגל סדצקי: 1. פרופסור סדצקי הינה מנהלת היחידה לאפדימיולוגיה של סרטן ושל קרינה מאז שנת 2000, מנהלת המכון לאפדימיולוגיה קלינית, והחוקרת האחראית לאומית לחקר הגזזת מאז שנת 2001. אין ספק כי מומחית זו הינה מומחית בעלת שם וניסיון, אשר עמדתה מיצגת את עמדת הקהילה הרפואית והמדעית בישראל בתחום בו עוסק פסק דין זה - תחום נזקי קרינה מייננת והשפעות הטיפול בקרינה לטווח ארוך, על ילדים שעלו ארצה בשנת ה- 50, כפי התובעת שלפנינו. 2. פרופסור סדצקי אף העידה בפרשת סימה ראובן. לדבריה, חוות דעתה באותה פרשייה, אינה שונה מהותית מחוות דעתה בהליך שלפנינו. [ראה עדותה בעמוד 62]. עובדה זו, כשלעצמה מעוררת תחושת חוסר נוחות. שכן, חרף העובדה שבית המשפט דן בטענות הנטענות בהליך שלפנינו, ובהסתמך על חוות דעת מקצועית זהה של מומחית זו, וקבע עמדה ברורה, מנסה מדינת ישראל לנסות ולהפוך את ההלכה הפסוקה, גבי אותה קבוצת סיכון. 3. שתיים הן השאלות אשר פרופסור סדצקי נתבקשה להשיב עליהן: 1. ערכו המעשי של מידע בדבר הימצאות בקבוצת סיכון לחלות בגידולי מוח מסוג מניגניומה עבור אנשים שקיבלו בעבר קרינה כטיפול למחלת הגזזת? 2. האם היה מקום ליידע את מי שטופלו בילדותם בטיפולי הקרנה נגד גזזת בדבר סיכון מוגבר לחלות במחלות מסוג מנינגיומות? (עמוד 6 לחוות הדעת). 4. פרופסוק סדצקי קבעה, בהסתמך על מחקרים מדעים שנערכו בתחום, כי אכן קיים קשר סיבתי בין הקרינה שקיבלו מטופלי הגזזת, לבין התפתחות גידולים מסויימים וביניהם מנינגיומות. 5. בהערת ביניים, אציין, כי למעשה, רואים אנו כי הטיפול בקרינה מייננת שניתן לחולי גזזת, חשף את המטופל לסיכון מוגבר לחלות בשורה ארוכה של מחלות ולא רק במנינגיומות. חרף סיכון מוגבר זה לתחלואה במגוון מחלות אלה, התמקדה המומחית בחוות דעתה, כמו גם יתר מומחי ההגנה, בסיכון הכרוך בהתפתחות מנינגיומה בלבד. סבורני כי לסיכון התחלואתי המוגבר, במגוון מחלות קיימת אף משמעות לעניין ידוע חברי קבוצת הטיפול. יתכן אף כי עליהם לנקוט צעדי זהירות ובירור ביחס לסיכונים הנוספים אליהם הם חשופים. אציין, כי כל חוות הדעת שהובאו בפני התעלמו מסיכונים נוספים אלה, מרמת הסיכון המוגברת בעטיים, מידת הסיכון ביחס לאוכלוסיה הכללית ואמצעי הזהירות שעל המטופלים לנהוג ביחס אליהם - כגון שימת לב מיוחדת לתסמינים שונים, העלולים להיות סימנים מבשרי תחלואה. 6. לדברי המומחית, העלו המחקרים כי עודף הסיכון לפתח מנינגיומה באדם שהוקרן נגד גזזת הינו פי 6 לערך. (אגב, בפרשת סימה ראובן, היא העידה כי העודף מגיע עד כדי פי תשעה - ראה עמוד 67 לפרוטוקול) בעוד שסיכון לאדם, שלא עבר טיפול, הינו 0.2% לפיתוח מנינגיומה משך חייו, הרי הסיכון לאדם שהוקרן הינו % 1.2. - סיכון שגם כך הינו סיכון נמוך למדי לעומת סיכונים לתחלואה במחלות ממאירות אחרות. על כן, אין להגדיר את מצבו של אדם שנחשף להקרנה במינונים שהיו מקובלים, כצפוי לפתח גידול, נוכח אחוז הסיכון הנמוך. עם זאת, גם לדעתה גילוי מוקדם של המחלה הינו רצוי. שכן, טיפול מוקדם יעיל יותר. אולם, יש לזכור כי למנינגיומה תקופת גידול איטית, כך שהתקופה הא - סימפטומטית ארוכה יותר במהלכה, לכאורה, ניתן לגלות את הגידול בשלבים המוקדמים. אולם, התועלת הקלינית שבגילוי הזה, אינה ברורה. צר לי לומר כי דברים אלה נשמעים באזני כדו משמעיים. מנגד, קובעת המומחית כי, הבדיקה המקובלת והיעילה- בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת [CT] גם היא מסוכנת כשלעצמה, הואיל והיא כרוכה בשימוש בכמויות גדולות של קרינה. בדיקות אלה עלולות אף להביא לחשיפת ממצאים מקריים וחסרי חשיבות קלינית, שידרשו טיפול יתר - שהוא כשלעצמו אינו רצוי. אף אין ראיות מדעיות לכך שביצוע גילוי מוקדם לגידולי מוח בכלל ולמנינגיומה בפרט, הינו בעל תועלת קלינית כלשהוא. על כך, לא נהוג, בכל העולם, לבצע מעקב רפואי אחר אוכלוסיה שנחשפה לקרינה מייננת עקב מחלות שפירות. כיום, עדיין אין התוויות למעקב אחר מטופלים בהקרנות, גם כאלה שקיבלו הקרנות חזקות כמה מונים, כנגד מחלת הסרטן, כל עוד המטופלים א-סימפטומטים. 7. רואים אנו כי המלצות אלה עומדות בסתירה לטענות המדינה בהליך שלפני. הצוות שנתמנה לחקור את הסוגיה, חיווה דעתו כי יש לפרסם הנחיות ברורות באשר לאיתור המטופלים על ידי רופאי המשפחה על פי קריטריונים מתאימים (כגון מוצא וגיל). אף הומלץ על פרסום להפצת המדע לכלל המטופלים באמצעי התקשורת השונים, על כל סוגי המדיה. גישה זו עומדת בסתירה לגישת המומחית. 8. פרק אחרון בחוות הדעת מוקדש למועד גיבוש הידע הרפואי, בדבר השלכות הטיפול בקרינה המיננת. לדבריה, מחקרו המוביל של פרופסור מודן, המצביע על הקשר בין ההקרנות לתחלואה, לא זכה לקונצנזוס רחב בעולם הרפואה, רק מאמרים שפורסמו בסוף שנות ה- 90 ובכל שנות המילניום הנוכחי כימתו את הקשר בין ההקרנות לגידולים. כפי שאראה בהמשך, על קטעים אלה בחוות דעתה של המומחית, יצא קצפו של ב"כ התובעת. שכן, בחוות הדעת שהגישה אותה מומחית בפרשת סימה ראובן נאמרו דברים הפוכים, ולפיהם מחקרו של פרופסור מודן נחשב "אורים ותומים של מחקרי הקרינה בעולם". 9. שאלה אחרת, אליה התייחסה פרופסור סדצקי הינה השאלה "האם ניתן היה לידע את מי שטופלו בילדותם בטיפולי הקרנה נגד גזזת ואת התובעת בדבר סיכון מוגבר לחלות במחלות האמורות" (עמוד 13). שאלה זו נותרה ללא מענה. המומחית התייחסה בחוות דעתה אך ורק לקובצי שמות ידועים. האחד, נאסף על ידי פרופסור מודן שהתבסס על 16,437 תיקים של מטופלים שנתגלו ומתוכם אותרו 10,834 שמות וכן רשומות רפואיות של 4,798 מטופלים בקופת החולים הכללית, שנמצאו במקום מסתור במרפאת "זמנהוף". מתוכם אותרו 2,425 מטופלים. מכך מסיקה המומחית כי ניתן היה לידע רק את אלה ששמותיהם אותרו ולא את האחרים, וביניהם התובעת. מענה זה אינו רלוונטי כלל גבי דידי. שכן, ברור כי התובעת לא הופיעה ברשימות אלה. על השאלה האם ניתן היה לידע אותה לא ניתן מענה. (וכפי שאראה מיד - בפועל קיימת אפשרות טכנית ליתן מענה באמצעות מרפאות הקהילה). 10. שאלה אחרת בה דנה המומחית, הינה השאלה האם חייבים לידע את מי שטופלו בילדותם בהקרנות מייננות כנגד גזזת ואת התובעת בדבר סיכון מוגבר לחלות במחלות הללו. לשיטתה, כיוון "שלא היתה כל דרך מעשית ליידע את התובעת באופן אישי, סוגיה זו תידון רק בהיבט הכללי של מוקרני הגזזת". עמדת הקהילה הרפואית - אליה הגיע צוות רב תחומי שמונה בשנת 2005, שהמלצותיו היו כדלקמן: "בהתאם, המליצה הועדה על ידוע של הרופאים המטפלים בדבר נזקי הקרינה, ועל הדרכים לזיהוי אוכלוסיות המטופלים (למשל ילידי שנות ה- 50), על מנת שיוכלו להביא נתונים אלה בין שיקוליהם בבואם להחליט על המשך מעקב וטיפול בחולה שיש בו סימפטומים שעלולים להצביע על מחלה להבדיל מאדם בריא שבעברו הוקרן לטיפול בגזזת. לשם כך, המליצה הועדה על גיבוש חוזר מנכ"ל לכלל הרופאים, בו יונחו לברר האם מטופלים שעונים על קריטריונים מתאימים (ביחוד תלונה רפואית, מוצא וגיל) טופלו בהקרנות לגזזת וכיצד עליהם להתחשב במידע זה בטיפול ובמעקב הרפואי, בהתאם למצבו הבריאותי הכולל של המטופל". וכן: "גישה זו נהוגה, למעשה, בכל הנושאים הבריאותיים, כאשר על הרופא המטפל מוטלת האחריות להיות מעודכן בידע הרפואי המרבי, להכיר היטב את מצבו הבריאותי האישי של החולה ולתת לו המלצות לאופן הטיפול הראוי למצבו". הינה כי כן, זיהוי חברי קבוצת הסיכון אינו קשה. די להנחות את המטפלים בקהילה לבחון את שאלת גילם, מוצאם ושנת עלייתם של המטופלים, כך שניתן יהא לתייגם בקבוצת הסיכון. לטעמי, על מנת לבצע, מן הבחינה הטכנית את פעולת "הידוע", יש תחילה לאתר את חברי קבוצת הסיכון, ולהצמיד אליהם תווית, לפיה הם טופלו בקרינה מיננת כנגד מחלת הגזזת. תוית זו תאפשר לרופאים לבצע עליהם מעקב הדוק יותר, תוך שימת לב לכל תסמין, העלול להצביע על מחלה הקשורה בקרינה. כן, יש ליתן הוראה ברורה באשר לידוע המטופל, דהיינו למילוי חובת הגילוי והיידוע, תוך הקפדה של האוטונומיה שלו - לאחר שיוצגו בפניו התועלת וכנגדה הנזק הכרוכים בביצוע הסקר. 11. עוד סבור אנוכי כי מילוי חובת הידוע, הן של הרופא המטפל והן של המטופל, עשויה לגרור בעקבותיה הכרת יתר של הסיכונים, ומעקב הולם אחר תסמינים מקדימים, אשר אלמלא המודעות למצבו המיוחד של המטופל, לא היו זוכים להתייחסות. 12. נראה כי מסקנות אלה, ההולכות בתלם הברור שהותווה בפסיקה בסוגיה עד כה, ואשר עולות בקנה אחד עם הנתונים שהובאו לעיל, אינה מסקנתה הנוכחית של המומחית. שכן, מסקנותיה הן שתיים (עמוד 12 לחוות הדעת): "א. לסיכום פרק זה אבהיר, כי נוכח הסיכון הנמוך ללקות במנינגיומה בעקבות הקרנה (1.2%) לעומת הסיכוי הגבוה (98.8%) שלא ללקות בה, קיים לדעתי הבדל אדיר בין בחינת תהליך קבלת ההחלטות הרפואיות באדם שהתממש אצלו הסיכון וכבר חלה, לבין בחינת תהליך קבלת ההחלטות באדם הבריא שרוב הסיכויים שלעולם לא יחלה ובכלל זה מטופלי הקרנה לגזזת שטרם חלו, כאשר רוב הפעולות שיבוצעו על מנת לגלות את מחלתו בשלב מוקדם יותר עלולות להתברר לבסוף כמזיקות או למצער מיותרות. ב. לפיכך השאלה היא למעשה האם יש להתריע בפני אדם בריא על סיכון נמוך כל כך ללקות במחלה, ובפרט בהתייחס לשאלות האם קיימים אמצעים לגילוי מוקדם של המחלה "הצפויה" והאם כדאי לבצע בדיקות סקירה במצב כזה תוך שקלול התועלת הצפויה מול הנזק, שכן, כל הפעילויות הרפואיות אינן חפות מתופעות לוואי וסיבוכים. " לדעתי, הרעיון כאילו קיימת חובה לאפשר לתובעת או לכל מקבלי טיפולי ההקרנות לגזזת, לעבור מספר גדול של בדיקות CT חוזרות ונשנות קודם שהופיעו אצלה סימפטומים כלשהם, על מלוא הסיכון הכרוך בכך כפי שהוסבר לעיל, הינה כשלעצמה חריגה מסטנדרט רפואי סביר. התנהגות רפואית סבירה בשלב הא-סימפטומטי היא כפי שפורטה בהנחיות המנכ"לים לעיל ולפיה הטיפול והמעקב הצמוד ינתנו על ידי רופא המשפחה, תוך התייחסות לסימנים נוירולוגיים חריגים עם הופעתם, ולאחר התייעצות נוירולוגית, הפעלתה במידת הצורך של שגרה של בדיקות הדמיה." דומני כי שתי מסקנות אלה אינן נדרשות כיום, בשלב אליו הגיעה הפסיקה. שכן, שוב אין אנו דנים כלל כרגע בצורך בביצוע בדיקות דימות [CT] תקופתיות למי שהינו א-סימפטומטי, אלא רק בשאלת הידוע. כפי שנראה להלן, זכותו של המטופל להיות מודע לקבוצת הסיכון בה הוא נמצא. זאת, כיוון שהשימוש בקרינה היה נהוג בשעתו בטיפול ביחס למגוון מחלות שונות. כך שמספר המטופלים שיש לעקוב אחריהם הינו אדיר. עם זאת, בניגוד לעולם הרחב, בישראל פורסמו כבר בשנת 1992 הנחיות מנכ"ל משרד הבריאות ובהן הוראות לרופאי המשפחה באשר לאופן בו ניתן לנסות ולאתר את מוקרני הטיפול נגד גזזת, את הידע המחקרי הקיים לגבי סיכון לתחלואה, ומדיניות המעקב הקיימת. חבל כי לא ננקטו פעולות נמרצות יותר להטמעת ההנחיות. 13. המומחית מוסיפה ומציינת כי, אפילו בקשר למקבלי טיפולים בקרינה כנגד סרטן -קרינה מייננת חזקה פי כמה מן הקרינה שהוקרנו מטופלי הגזזת, טרם ניתנו הנחיות ברורות. מכך מסיקה המומחית כי, לא ניתן היה לדרוש כי יתפתחו אסטרטגיות לגילוי מוקדם באוכלוסיות מטופלי הגזזת, גם עת נודעו כבר השלכות הטיפול. ואכן, עוד בשנת 2005, קבע צוות מומחים רב תחומי כי אין מקום לבצע בדיקות סקר מוקדם לגילוי גידולי מח בקרב מוקרני הגזזת. שלוש שנים מאוחר יותר נקבע על ידי פורום אחר, כי אין גם הצדקה לגילוי מוקדם של סרטן בלוטת התריס בקרב חברי הקבוצה. הנימוקים היו כי תועלת בדיקות הסקר קטנה מנזקיהן. עם זאת, ביחס לגידולי מח, קבע הצוות כי יש לבצע בדיקות בחברי הקבוצה בהתאם למצבו הקליני של החולה, על ידי הרופא המטפל, תוך התחשבות בסך הנסיבות הקליניות של המטופל, לרבות החשיפה לקרינה. בשנת 2004 - יצא חוזר מנכ"ל, ובו המלצות לידוע הרופאים בדבר נזקי הקרינה והדרכים לזיהוי אוכלוסיית המטופלים. בין היתר נקבע בהמלצות "כי יש צורך לתת דגש להעדפותיו של המטופל, תוך שימת לב יתרה לתסמינים העשויים להצביע על אחת המחלות שצויינו. כמו כן, צויין כי יש לתת דגש להערכותיו של המטופל, לאחר שהוצגו בפניו התועלת לעומת הנזק שיכול להגרם לו עקב ביצוע הבדיקות". [ההדגשה שלי - ב.א.]. רואים אנו כי עמדת הקהיליה הרפואית אינה תומכת בביצוע בדיקות סקר - עמדה זו עולה בקנה אחד עם דעת יתר המומחים שהביאה הנתבעת לאולמו של בית המשפט. עם זאת, נקבע מפורשות כי יש לדאוג ליידוע הרופאים המטפלים. 14. כאמור, פרופסור סדצקי הגישה בשעתו לבית המשפט חוות דעת לעניין סימה ראובן. הגם שחוות דעת זו ניתנה בתיק קונקרטי, הרי שנוכח אופיה, כחוות דעת כללית בנושא סוגיית נזקי הקרינה למטופלים נגד גזזת, הרי יש בה כדי לבטא את עמדת הנתבעת בנושא. סבורני כי הנתבעת, כמדינת ישראל, וכגוף המופקד על בריאותם ושלומם של כל אזרחיה, אינה רשאית לנקוט עמדות שונות ביחס למטופלים שונים. הוא הדין אף ביחס לפרופסור סדצקי, שאמנם נתנה חוות דעת כמומחית בתחום, אולם מכהנת גם כחוקרת הלאומית - כהונה המטילה עליה חובת זהירות מוגדרת כלפי כלל הציבור. והינה, מפנה ב"כ התובעת, עו"ד איתן פלג, אצבעו לחוות הדעת שניתנה בעניין סימה ראובן, שהוצגה כמוצג ת/9 - ומצביע על הבדלים מהותיים, עליהם נתבקשה החוקרת ליתן הסברים בעת חקירתה הנגדית. (ראה עדותה בעמודים 60 - 62 לפרוטוקול). בעוד שבחוות דעתה שלפנינו, ציינה פרופסור סדצקי כפי שהראיתי לעיל, כי לא היתה עובדת הקשר הסיבתי בין המנינגוימה להקרנות, מקובלת לכל הקהילה, העוסקים בקרינה, או על קהילת הרופאים, הרי בת/9 היא ציינה כי "הקשר הסיבתי בין חשיפה לקרינה מייננת במינון שניתן כטיפול בגזזת לבין התפתחות מנינגיומה ידוע זה כ- 30 שנה". כך גם, היא מתייחסת בת/9 למאמרו החלוצי של פרופסור מודן, שפורסם עוד בשנת 1974 כמחקר שנחשב כ"אורים ותומים של מחקרי הקרינה בעולם". [עמוד 4], בעוד שבחוות דעתה דידן היא מציינת כי מאמר זה לאו דווקא זכה בשעתו לקונצנזוס נרחב בעולם הרפואה. 15. בחקירתה, הסכימה המומחית כי קיים שוני בניסוח, אולם לא חל שוני מעשי בין שני הנימוקים. היא עדיין סבורה, כפי שסברה בעת עדותה בתיק סימה ראובן. עם זאת, היא מוסיפה ומציינת כי קיים הבדל מהותי בין הידוע לחוקר מסוים לבין ההסכמה המדעית הרווחת בעולם [ראה עמוד 61 לפרוטוקול בתחתית העמוד]. גישה זו אינה קבילה עלי. עדותה של המומחית שימשה כבסיס לפסיקת בית המשפט עד כה. השינוי שנעשה אינו סמנטי, ומנסה להציג גישה שונה של הקהילה המחייבת גישה שלא התקיימה בחוות דעתה הראשונית [ת/9], המומחית הכחישה כי הונחתה על ידי הפרקליטות לתקן את חוות דעתה, אלא רק כי חשבה על שאלות שנשאלה, אולם בחקירתה ציינה כך: "ש. קבלת הנחיות ממישהו לגבי ניסוח או משהו. ת. ממש לא. גם אף אחד מהמדינה, למעט העוסקים במלאכה בבית המשפט, אף אחד לא ראה את חוות הדעת. ש. אבל אף אחד כולל עורכי הדין לא אמרו לך לנסח כך או אחרת. הניסוח שלך. ת. ברור שהיה כאן איזה שהוא יעוץ והיזון הדדי, אבל הניסוח הוא שלי ואני עומדת מאחורי חוות דעתי. התבקשתי להבהרות אם הדברים לא היו ברורים. או להשיב על שאלות ספציפיות, אבל לא מעבר. ש. חוות הדעת שלך של סימה ראובן, היה בפניך בזמן שכתבת את חוות הדעת כאן. ת. לא קראתי אותה שוב, אבל התייחסתי אליה והעתקתי ממנה קטעים". ["עמוד 61 שורות 6 - 14]. 16. על עצם העובדה כי עובדת הקשר הסיבתי היתה ידועה ומוכרת עוד בתחילת שנות ה- 90, תעיד העובדה כי כבר בשנת 1994 חוקק החוק לפיצוי נפגעי הגזזת התשנ"ד - 1994. מעצם חקיקתו של חוק זה עולה הכרתה של המדינה, בקשר ההדוק בין הטיפול בקרינה שניתן לחולי הגזזת, לבין שורת מחלות אשר פורטה בתוספת. 17. פרופסור סדצקי אף לא ידעה למסור האם משרד הבריאות ביצע פניה לרופאי משפחה, והנחה אותם לברר באופן יזום עם מטופליהם, העונים לקריטריונים על פי מועדי ביצוע ההקרנות, האם הם קיבלו הקרנות נגד גזזת [ראה עדותה בעמוד 65]. זאת למרות שעם הזמן התגבשה מחשבה שיש להורות להם לעשות כן. לדבריה, יש להזכיר להם זאת למרות שלדעתי זה מחובתם לעשות זאת בלי קשר להזכיר להם את זה. [שם, שורות 9-10]. אציין, כי אף המומחית האחרת, פרופסור שוורץ לא ידעה בוודאות האם נעשו פניות כאלה לכלל רופאי המשפחה [ראה עדותה בעמודים 54-55]. 18. לקראת סיום חקירתה הנגדית, פירטה החוקרת את עקרי אמונתה ביחס לחובת הגילוי: ת. אני מאמינה גדולה בכל צורה שבה אני מנהלת את ההחלטות בבריאות הציבור שקשורות אלי, אני מאמינה גדולה לדבר בגובה העיניים ולהסביר לציבור בין אם אדם בודד או רחב, להסביר לו כל מה שצריך לדעת. מה הניסוח ומה רמת הפירוט של כל אדם מול הרופא שלו זה החלטה של הרופא מול האדם, הרופא מכיר אותו ויודע, והוא יודע לאיזה עומק ודברים לרדת ולהגיע איתו בשיחתו". [עמוד 70 שורות1-5]. אם כך, בסופו של יום, מסכימה פרופסור סדצקי, כי אכן קיימת חובה לידע את המטופלים. חובה זו אמורה לטעמה, להתממש באמצעות הטלתה על הרופאים המטפלים. דומני שעמדה זו, העולה בקנה אחד עם המלצותיהן של ועדות רב תחומיות שישבו על המדוכה ועם הנחיות מנכ"ל משרד הבריאות, לא זכתה להתממש, לפחות ביחס לתובעת ולמטפליה. לו היתה המדינה פועלת כראוי, ודואגת שמערכת הרפואה בקהילה תפעל, באמצעות הרופאים המטפלים לאתר את קהל הידע, ולידעו אודות הסיכונים האורבים לו - באמצעות דו שיח "בגובה העיניים", בין המטפל - המכיר את מטופלו - לבין מטופל - דייני. י"ג. ההלכות המשפטיות - לאור פס"ד סימה ראובן 1. צודקים שני הצדדים, בבואם לנתח את ההלכות המשפטיות ואת סוגיית חבותה של הנתבעת, בהסתמך על דברים שנאמרו בפרשת סימה ראובן. פרשייה זו התגלגלה, הלוך ושוב בין הערכאות השונות. עם זאת, נראה שפסק הדין המרכזי ניתן בע.א. (ירושלים) 6347/05, סימה ראובן נגד מדינת ישראל [פורסם - נבו, 12.1.06]. הגב' סימה ראובן הוקרנה במסגרת טיפול כנגד מחלת הגזזת בשנת 1955, בהיותה כבת שנה. ההקרנה נעשתה בישראל שלא כמקרה שלפנינו. עם זאת, שמה של הגב' ראובן לא הופיע בכל רשימה ובית המשפט פסק בשאלת עצם ההקרנה על פי עודף ההסתברויות. בפסק הדין המרכזי בפרשה, דן בית המשפט המחוזי בירושלים [כב' השופטת אפעל גבאי] בסוגיית חובת היידוע וההתראה שחלה על המדינה, בקיומו של קשר סיבתי בין הפרתה לבין הנזק שנגרם למערערת. ההתייחסות הייתה מנקודת מבט נזיקית בהסתמך על עוולת הרשלנות, כאשר בית המשפט חילק את פסק דינו לשניים. תחילה שאל עצמו, במסגרת בחינות יסודות עוולת הרשלנות, האם קיימת חובת ידוע והתראה של המדינה כלפי המוקרנים. שאלה שנייה שדן בה, הינה האם קיימת חובה לערוך למוקרנים בדיקות סקר לגילוי גידולים. 2. בית המשפט קבע כי על המדינה חלה החובה ליידע ולהתריע, בנסיבות המקרה הקונקרטי דשם. לשיטתו, משהסתבר כי קיים קשר סטטיסטי בין ההקרנות שבוצעו לבין הופעתם של גידולים, וזאת ברמת וודאות גבוהה, חלה עליה חובה ליידע את האנשים שהוקרנו על ידה בדבר היותם בקבוצת סיכון גבוה לתחלואה וגידולים. שלושה נימוקים הביאו את בית המשפט לקבוע דבר קיומה של החובה: א. קיומה של חובה מוסרית, המתבקשת מיוצר הסיכון כלפי האדם שלגביו נוצר הסיכון. המשיבה היא זו שיצרה את הסיכון הישיר בכך שהורתה, כהחלטה שבמדיניות, על עצם עריכת ההקרנות ועל אופן ביצוען. אמנם, בעת יצירת הסיכון, לא ניתן היה לחזות את הנזק. אולם, משנתגלה הפוטנציאל המזיק הגלום בהקרנות, שומה היה על המשיבה ליידע את המוקרנים על כך. ב. הטלת החובה מתבקשת מאופייה וממהותה של המשיבה, כרשות ציבורית המופקדת בנאמנות על שלומם ובריאותם של אזרחיה. ג. החובה נגזרת מזכותו של הפרט לקבל מידע על מצבו הרפואי כביטוי לאוטונומיה ולחופש הבחירה שלו כאדם. האוטונומיה הינו זכותו של אדם לעצב את חייו, להחליט על מעשיו ולפעול על פי בחירתו כחלק בלתי נפרד מכבודו. מגמה זו אף מונחת ביסודו של חוק זכויות החולה, התשנ"ו - 1996. מוסיף בית המשפט ומציין כי אחת מזכויות היסוד של החולה, הנובעת מהאוטונומיה שלו כפרט, להחליט אם להסכים לטיפול המוצע לו אם לאו, משתרעת גם על שלב אבחנת המחלה לצד חובת הגילוי החלה על הטיפול המוצע, הסיכונים הכרוכים בו וקיומם של טיפולים חלופיים. כל האמור, הביא את בית המשפט לכלל דעה כי חלה על המדינה חובת זהירות כלפי התובעת - כמי שנמנית עם אוכלוסיית המוקרנים, וליידע אותה על קיומו של סיכון מוגבר, לו חשופים המוקרנים, לחלות בגידולים כתוצאה מהקרנות שקיבלו. בית המשפט קבע כי המדינה התרשלה כלפי התובעת בכך שנמנעה מליידעה, כמתחייב, על הקשר בין ההקרנות שקיבלה בילדותה לבין השיעור הגבוה של הופעת גידולים עקב כך. 3. השיקולים דלעיל יפים גם לבחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, הנשקלת על פי מבחן הצפיות, בהתחשב בנסיבות העובדתיות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. השאלה היא אם אדם סביר יכול לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה את התרחשותו של הנזק. במקרה שלפנינו, החל משנות ה- 80 התברר, באופן ודאי, קיומו של קשר בין הקרנות לתחלואה בגידולים. על כן, היה על המשיבה לצפות שאי ידוע אוכלוסיית המוקרנים בדבר אותו קשר, המשבץ אותם בקבוצת סיכון, עלול לגרום לחברי אותה קבוצה נזק, באשר תישלל מהם האפשרות לאבחון מוקדם של מחלותיהם, עוד בטרם הופעת סימנים קליניים. עוד הוסיף בית המשפט וקבע כי המדובר במדינה המופקדת על בריאות אזרחיה, אשר יצרה סיכון לבריאותם, אך נמנעה מלהביא סיכון זה לידיעתם. 4. מן הבחינה המעשית, נקבע כי כל שעשתה המדינה, היה הוצאת עלון, בו גילתה המדינה דעתה כי היא מכירה בצורך ליידע את רופאי המשפחה בקשר האמור. אולם בפועל לא הגיעה המידע הכלול בו לידיעת רופאי המשפחה. משהסתבר כי המידע הכלול בעלון לא הגיע לידיעת רופאי המשפחה של קופת החולים - לא יצאה המדינה ידי חובתה ליידע ולהתריע את המוקרנים, בין במישרין ובין באמצעות הרופאים המטפלים, בדבר הסיכון המוגבר למוקרנים כתוצאה מההקרנות שקיבלו. על כן, נקבע כי המדינה התרשלה כלפי התובעת דשם, בכך שלא יצאה ידי חובתה ליידע ולהתריע את המוקרנים, כדי הצורך, בדבר הקשר בין ההקרנות לגידולים. "בכך לא נהגה המשיבה באופן סביר כמי שאמון על שלומם ובריאותם של אזרחיה". המדינה יכלה לנקוט אמצעים שונים על מנת להביא את דבר הקשר האמור לידיעת ציבור המוקרנים, אך היא לא נהגה כך. 5. אף החוק לפיצוי נפגעי גזזת מלמד על חובתה של המדינה לקיים מעקב ולאבחן הופעתן של מחלות להן חשופים המוקרנים. עוגן לכך נמצא בסעיף 7 לחוק לפיו יקים שר הבריאות מכון לאומי שיטפל בסוגיית הגזזת, תוך ביצוע פעולות של איתור, רישום ותיעוד של המטופלים, מעקב אחריהם וריכוז המידע הנוגע להם. 6. בשלב זה, אעשה אתנחתא ואציין כי הפנייתה של הנתבעת במקרה הנדון בפני למאמרה של מאיה פלד רז "מסירת מידע על קיומן של בדיקת סקר ואי תחולת דוקטורינת ההסכמה מדעת" (רפואה ומשפט 41 [2009] 11), אינה עולה בקנה אחד עם הדוקטורינה המשפטית הנדונה בעניין סימה ראובן. מאמרה של פלד רז נסמך על תחולת דוקטורינת ההסכמה מדעת. במאמר מוסגר נאמר באותו מאמר, כי יתכנו מקרים בהם תחול חובת הגילוי והידוע על רקע של סטייה רגילה מסטנדרט זהירות נדרש. במקרים כגון אלה, תחול דוקטורינה נזיקית, על פי מבחני הרשלנות הכלליים. מבחנים אלה שונים. יש אף לציין כי עמדתה של הכותבת שונה במודע מן הכללים שהתפתחו בהלכה הפסוקה (ראה ע.א. 4960/04 ערן סידי נגד קופת החולים הכללית, תק-על 2005 [4] 3055). 7. שאלה נוספת בה עסק בית המשפט, הינה שאלת החובה המוטלת על המדינה להפנות את המוקרנים לבדיקות. בית המשפט נתן דעתו בעניין זה לשיקולים של יעילות כלכלית והעומס המוטל על המערכת, אל מול התועלת השולית הנמוכה יחסית, אשר תצמח מבדיקות אלה. שכן, כמות החולים בפועל מכלל המוקרנים, הינה נמוכה ביותר. בית המשפט קבע, כי השיקול התקציבי הינו שיקול לגיטימי. עם זאת, הדגיש בית המשפט, כי שיעור התחלואה הגבוה יחסית ממנו סובלים המוקרנים, אינו רק בגידולי ראש מסוג מנינגיומה, אלא במגוון של מחלות וגידולים מסוגים שונים. לפחות חלק ממיני תחלואה אלה ניתן היה לגילוי בבדיקות פשוטות וזולות יחסית, כגון בדיקות דם. על כן, אין לומר כי השיקול התקציבי מהווה הצדקה גורפת לאי יידוע המוקרנים והפנייתם לבדיקות רפואיות ולמעקב. בית המשפט קבע, מן הנימוקים דלעיל, כי לא חלה על המדינה החובה להפנות את המוקרנים לבדיקות סקר לגילוי מוקדם של גידולים מסוג מנינגיומה. 8. הינה כי כן, מצד אחד חבה המדינה, לדעת כב' השופטת אפעל גבאי, ביידוע המטופלים, אולם מאידך, אין בחובה זו כדי להוביל למסקנה בדבר חובה להפנותם לבדיקות סקר, לרבות בדיקות CT לגילוי מוקדם. המדינה אינה חבה בהכרח, בהעדר סימנים קליניים, לערוך למוקרנים בדיקות לגילוי הגידולים. לכל אחת משתי החובות מעמד עצמאי. אמנם על המדינה לדאוג לשלומם ובריאותם של האזרחים, במיוחד כאשר היא זו אשר יצרה את הסיכון לבריאותם, אף אם אין ביצירת סיכון זה משום ביצוע עוולה. החולה זכאי לקבל מידע רפואי כפי החוק והפסיקה, ללא כל קשר לשאלה מה הוא יכול לעשות במידע אם בכלל. הלכה זו סוטה מן הגישה הפטרנליסטית ששלטה בכיפה בעבר, ופונה לעבר הגישה הדוגלת בעצמאות ובאוטונומיה של הפרט. כך נפסק בפרשת ערן סידי. כך גם נאמר בע.א. 1165/01 פלונית נגד היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז (1) 69, 82 [2002]. העדרה של האפשרות המעשית לבצע בדיקות סקר כלליות, משיקולים של כדאיות תקציבית, אין בה כדי להביא למסקנה כי יש להימנע מהעברת המידע בדבר אפשרות זו למטופל. יתכן כי המטופל יחליט בעצמו או מיוזמתו לבצע בדיקת סקר כאמור. אין למנוע מן המטופל את זכותו זו. קיימות אף בדיקות נוספות, שאינן כרוכות בהכרח בעלות כלכלית גבוהה, ואשר יִמַנְעוּ מן המוקרנים, עקב אי יידועם על הסיכונים להם הם חשופים. 9. בית המשפט בחן אף את שאלת קיומו של הקשר הסיבתי בין התרשלות המדינה שבמחדלה ליידע את המוקרנים לבין הנזק שנגרם לתובעת וצפיותו. בעניין זה קבע בית המשפט כי התרשלות המדינה גרמה נזק בכך שמנעה מן התובעת את האפשרות לבצע בדיקות סקירה. הימנעות זו מצדיקה את העברת נטל השכנוע מן התובעת אל הנתבעת. הסיכון הראייתי הנובע מהתרשלותה של המדינה, מוטל במלואו על כתפיה. בשל העדר נתונים בעניין זה, ההנחות העובדתיות תהיינה כולן לטובת התובעת. עוד נקבע, כי ערנות מוגברת מצד התובעת ורופאיה, היתה מביאה לגילוי מוקדם של הגידולים בסבירות גבוהה, עוד טרם הופעת הסימנים הקליניים. 10. המסקנות העולות מפסק הדין הינן, כי המדינה חייבת ביידוע המטופלים בהקרנות כנגד מחלת הגזזת אודות הסיכון לתחלואה מוגברת במחלות שונות שמקורן בטיפול שקיבלו. המדינה אינה חייבת לערוך בדיקות סקר לכלל האוכלוסייה שבקבוצת הסיכון. עם זאת, אין בהעדר החובה לעריכת בדיקות הסקר, כדי לפטור את המדינה מחובת הידוע. עצם אי הידוע עלול לגרום נזקים בכך שחברי הקבוצה לא יהיו ערים לסכנה ולא יפנו לעריכת בדיקות פרטיות. מכל מקום, המידע בדבר הסכנה המוגברת לחברי הקבוצה, אינו מתייחס אך ורק לבדיקות CT לגילוי מנינגיומה, אלא לקשת רחבה של מחלות המפורטות בתוספת לחוק לפיצוי נפגעי גזזת. 11. התיק חזר לבית משפט השלום, לצורך הכרעה בסוגיית הקשר הסיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק, כפי קביעת בית המשפט המחוזי. בית משפט השלום קבע, כי אכן נזקיה של התובעת שלפניו, נגרמו עקב איחור באבחון. הגידולים עצמם הינם עובדה בלתי נמנעת, אשר אין להטיל אחריות כלשהי על המדינה בגין הופעתם. עם זאת, לו היו מתגלים מוקדם יותר, לא היו נגרמים לתובעת נזקים שונים עליהם עמד בית המשפט. בית המשפט קבע לאותו עניין, כי רק חלק קטן מנזקיה של התובעת - בעטיים היא סובלת מנכות בשיעור 10% - נובעים מן האיחור באבחון. בגין כל אלה נפסק לה סכום פיצוי מתאים בשיעור 205,000 ₪ בצירוף הוצאות שונות ושכ"ט עורך דין. על פסק דין זה ערערו שני הצדדים. העניין נדון פעם נוספת במסגרת הערעור - הפעם בפני הרכב שונה של בית המשפט המחוזי בירושלים (ע.א. 3168/09; עא 3187/09 מדינת ישראל נגד ראובן סימה [נבו- 8.6.09]). בית המשפט דחה את שני הערעורים, תוך שהוא חוזר על הקביעה, לפיה לו רק היתה המדינה מיידעת את אוכלוסיית המוקרנים על הסיכון המוגבר לחלות בגידולים, היתה התובעת מבצעת בדיקות CT אשר היו מובילות לאבחון מוקדם של הגידול. 12. על פסק דין אחרון זה הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, כאשר במסגרתה ביקשה להוסיף ולטעון, גם לגבי הכרעות בית המשפט המחוזי בערעור הקודם. בית המשפט העליון החליט, במותב תלתא, כי אין מקום ליתן רשות ערעור. חלקו האופרטיבי של פסק הדין הינו כדלקמן: "לא מצאנו עילה ליתן רשות ערעור. העניין נבחן, ולא פעם אחת, על ידי בית המשפט המחוזי. מסקנותיו מקובלות עלינו וגם אנחנו סבורים כי המדינה התרשלה בבחירתה שלא ליידע את המשיבה ואחרים שספגו הקרנות כמותה. השיקולים שעמדו בבסיס בחירתה של המדינה שלא ליצור "פאניקה" ולמנוע מן הנפגעים שבכוח בדיקות שהן מזיקות כשלעצמן - היא בחירה פטרנליסטית פסולה שמנעה מן הנפגעים את זכות הבחירה באשר להמשך הבדיקות והטיפולים שעמדו לרשות הציבור באותה עת - ולו גם על חשבונם הפרטי. יתרה מכך, הדיון בפרשה זו מוצה, עניינה הפרטי של המשיבה נבחן בקפדנות ולא קמה שאלה משפטית המצדיקה בחינה נוספת ב"גלגול חמישי". [רע"א 5500/09, מדינת ישראל נ' סימה ראובן [26.7.09]]. 13. בהמשך פסק דין זה אתייחס לעמדת הנתבעת, האם יש מקום לאבחן את אשר נקבע בפסק הדין בעניינה של סימה ראובן מהעובדות המהוות את הבסיס לתביעה שלפנינו. וכן, אתייחס לשאלה האם בפסק דין זה יש משום הלכה מחייבת. 14. בהליך שלפני, מנסה המדינה להביא לפסיקה שונה מזו אשר נפסקה בפרשת סימה ראובן. פרט למסכת הראייתית השונה, הקיימת, לטענת המדינה, בענייננו ואשר לעניינה, פרשה המדינה תשתית ראייתית, המבוססת על עדויות מומחים, אשר לא הובאו - ככל הנראה - בהליכים הקודמים, טוענת המדינה אף כי ההלכות שנפסקו בפרשת סימה ראובן, אינן מהוות משום תקדים מחייב. שכן, לא ניתנה על ידי בית המשפט העליון רשות ערעור, ובית המשפט לא נכנס לבירור הסוגיות שנדונו בפסק הדין לגופן. דעתי אינה כדעת המדינה. אמנם נפסק כי כאשר בית המשפט העליון דוחה ערעור על פסק דינו של בית משפט מחוזי, תוך ציון העובדה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי מקובל עליו ללא נימוקים נוספים, אין לראות בפסק הדין משום הלכה מחייבת כמצוות סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה. עם זאת, סבורני כי במקרה דנן נכנס בית המשפט העליון, אולי בקצרה, אולם לגוף העניין, לנימוקיו של בית המשפט המחוזי, וציין גם הוא את אשר צוטט לעיל. מדברים אלה עולה, כי הוא - בית המשפט העליון - סבור כי המדינה התרשלה בבחירתה שלא ליידע את המשיבה ואחרים שספגו הקרנות כמותה. שיקוליה של המדינה היו שיקולים שנעשו מתוך בחירה פטרנליסטית פסולה, שמנעה מן הנפגעים את זכות הבחירה באשר להמשך הבדיקות והטיפולים שעמדו לרשות הציבור באותה עת, ולו גם על חשבונם הפרטי. דברים אלה שנאמרו על ידי בית המשפט העליון לגופה של מחלוקת, מהווים משום הלכה מחייבת. סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה, קובע כדלקמן: "(א) הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו. (ב) הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בת המשפט העליון". נוסח הדברים אינו מתייחס לסוג ההליך בו נפסקה ההלכה. מעצם טיבם של דברים, הלכותיו של בית המשפט העליון יוצאות לאור העולם בפסקי דין. אולם, אין בכך כדי לשלול את האפשרות כי הלכות יפסקו אף במסגרת הליכים אחרים, כגון החלטות בבקשת רשות לערער. סבורני כי די בכך כי ההחלטה תהא החלטה סופית ומנומקת, אשר יובא בה דבר הלכה. מובן, כי אם בית המשפט עצמו אינו מתייחס להלכה לגופה, הרי אין לומר כי עצם העובדה שהוא מאשר את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מהווה משום הלכה לעניין סעיף 20. מנגד, במקרה כגון שלפנינו, התייחס בית המשפט מפורשות לכללים המנחים. בהתאם, יש לראות בדברים שנאמרו על ידו משום הלכה. אמור מעתה, כי בחירתה של המדינה שלא ליידע את קבוצת המוקרנים, מהווה משום התרשלות כלפיהם. שיקוליה של המדינה לעשות כן, היו כאמור שיקולים פטרנליסטים פסולים. סבורני כי החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, אף לגופה, הינה החלטה נכונה, העולה בקנה אחד עם הפסיקה הקיימת בעניין חובת היידוע. 15. על הדברים האמורים בע"א 5500/09, מדינת ישרראל נ' סימה ראובן 26.7.09), חזר בית המשפט העליון, כהלכה פסוקה, בדונו בע.א. 4257/10 מולהאי נגד מדינת ישראל [22.2.12] וכן במסגרת בקשה לדיון נוסף בדנ"א 2393/12 מדינת ישראל נגד מולהאי [2012]), בקשה אשר נדחתה. בפסקי דין אלה, המשיך בית המשפט העליון בקו בו הלך בית המשפט בפרשת סימה ראובן והדגיש כי על המדינה חלה החובה להתריע בפני המוקרנים על הסיכונים האורבים להם. כך גם בת.א. 8402/06 חנה פז נגד מדינת ישראל (3.3.09 וכן 10.10.10). קבע בית המשפט המחוזי בירושלים כי המדינה התרשלה כלפי התובעת בכך שלא יידעה אותה ולא התריעה בפניה על הקשר בין ההקרנות לבין הסיכון המוגבר כי תסבול בעתיד מגידולים. אלמלא התרשלות זו, היה הגידול כביכול מתגלה בשלב מוקדם יותר. בית המשפט העליון בחן את פסק הדין מיום 3.3.09 (ע.א. 3646/09, מדינת ישראל נ' חנה פז (6.7.10) וחזר וקבע את אשר נפסק קודם לכן, באשר לכלל המטיל אחריות על המדינה בכך שלא ידעה את המטופלת בדבר הסיכונים הצפויים לה. אציין כי עוד קודם לכן, דן בית המשפט העליון בערעור המדינה על אי מחיקת התביעה (ע.א. 9106/07 מדינת ישראל נ' חנה פז [6.1.09]) וקבע כי לנפגעי גזזת עומדת תביעה שעניינה באי ידוע המטופלים בדבר הסיכון הכרוך בהקרנות. באופן דומה נפסק גם בת.א. (ירושלים) 8401/06 שושנה עמר נ' מדינת ישראל, תק מח 2008 [4] 5017). וראה גם מאמרו של פוזנר, "שלוש תביעות וחוק: על נפגעי הגזזת", רפואה ומשפט 44 [2011[, 37: "גם אם המערכת הרפואית - מסיבות תקציביות ואחרות - אינה חייבת לבצע בדיקות אבחון מוקדם, זכותו של המטופל להחליט אחרת. דבר זה בא לתקוף את הבעיה שעל פיה הפרט, האמור לקבל את ההחלטה, נעדר ידע בעניינה, וחובת המערכת הרפואית להמציא לו מידע זה". סבורני כי פסיקתם המאוחרת יותר של בתי המשפט, ובמיוחד אמרותיו הברורות של בית המשפט העליון בפרשיית חנה פז, ומולהאי (כולל בהחלטה הנוגעת לכך שאין צורך בדיון נוסף בסוגיה - נוכח ההלכות הקיימות), מלמדים על כך כי מאמרו של בית המשפט במחוזי בירושלים בפרשת סימה ראובן משקף את הדין הקיים בסוגיית יידוע מטופלי ההקרנות - דין שאינו מכיר באסכולה רפואית הדוגלת בזכות לא לדעת. 16. זכות המטופל לדעת ולקבל את כל הפרטים והמידע הנוגעים לטיפול הרפואי בו הינם חלק מזכויות היסוד של האדם בישראל, המושתתות על ערך האדם, קדושת חייו, בהיותו בין חורין. מעקרונות אלה, שמקורם בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נגזרת גם יכולתו של האדם לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתם, בלא שיהיה נתון לכפייה שרירותית. (ראה כרמי, בריאות ומשפט [2003] כרך א' עמודים 944, 945). ומוסיף המלומד כרמי (שם, וכן בעמוד 945): "ככל שגברה ההכרה בזכות האדם על גופו, באוטונומיה של האדם על גופו, כך גברה ההכרה בזכות האדם לקבל את ההחלטות הנוגעות לגופו. המדובר בתפיסה קנטיאנית אתית של מתן כבוד לזולת בזכות היותו אדם. במסגרת התייחסות זו מכובדת זכות החולה לקבל החלטותיו בעצמו ולפעול על פיהן. בבסיס ההלכות של "ההסכמה מדעת" מונחת תפיסת יסוד אנושית חברתית זו, ומצוי הרעיון שהחלטה על טיפול רפואי חייבת להתקבל תוך שיתוף פעולה בין המטפל למטופל. הקשר מטפל -מטופל מבוסס על אמון הדדי ויחסי גומלין. הרופא אוחז בידע המקצועי, מכאן כוחו וזהו המקור ליחסי הנאמנות השוררים בינו לבין החולה. כללי נאמנות אמורים להסדיר מערכות של יחסים המאופיינים בתלות ובאי שוויון בכוח". 17. בדרך כלל, עוסקת הפסיקה בחובת היידוע, לצורך קביעת יסוד "ההסכמה מדעת". חובה זו עולה מחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996. כאשר חולה ספציפי נזקק לעבור טיפול, הרי יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ למטרתו, על סיכונים וסיכויים הטמונים בו ועל אלטרנטיביות טיפוליות סבירות. זאת, על מנת ליתן בידי המטופל מידע רלוונטי, הדרוש לו באופן סביר כדי לגבש בעצמו את החלטתו בדבר הסכמה או אי הסכמה לטיפול. (ראה ע.א. 2781/93 דעקא נגד בית החולים כרמל פד נג [4] 526 [1999]). הלכה זו נובעת הן מהוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה והן מחובת הזהירות הכללית החלה על המטפל מכוח דיני הרשלנות. דעת שופטי הרב בפרשת דעקא הייתה כי אי מילוי חובת היידוע, מהווה משום הפרת חובה, שהינה חלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופאים, כמי שמופקד על מתן טיפול רפואי לאותו מטופל. על כן, אי מילויה של חובה זו, מהווה משום התרשלות. משנגרם נזק עקב התרשלות זו ונמצא קשר סיבתי בין הנזק לבין ההתרשלות, יחוב המטפל בפיצוי הנפגע. באותה פרשייה לא נמצא קשר סיבתי בין נזקי הגוף מהם סבלה המטופלת לבין ההתרשלות, אולם בית המשפט קבע כי עצם הפגיעה באוטונומיה של אותה מטופלת, מהווה משום ראש נזק במסגרת עוולת הרשלנות (ראה פסקה 26 לחוות דעתו של השופט אור). על היותה של חובת גילוי והידוע חלק מחובת הזהירות המוטלות על המטפל כלפי מטופלו, עמד אף בית המשפט העליון בפרשיית ואתורי (ע.א. 4384/90 ואתורי נגד בית החולים לניאדו, פ"ד נא (2) 171 [1997]): "אך מקום שהבחירה במסלול רפואי, או קבלת טיפול רפואי, כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופאים חובה (הכפופה אמנם לחריגים) לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסוים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך אם לאו (.... ) . זה, על כל פנים גדרה המנימאליסטי של החובה. קיומה בידי הרופאים מיועדת לשרת תכלית מעשית. היא מהווה חלק מחובת הזהירות המוטלת על הרופא כלפי החולה המטופל על-ידיו. אם הופרה החובה, ועקב כך נגרם לחולה נזק, עשויה ההפרה להעמיד לחולה זכות לפיצויים בעילה של רשלנות". 18. דברים דומים, בדבר חובת מסירת מידע למטופל על רקע חובת הזהירות הכללית, ניתן למצוא בשורת פסקי דין. לדוגמא, בע.א. 2245/91 ד"ר ברנשטיין נגד עטייה, פ"ד מט (3) 709, [1995], התייחס בית המשפט לחובת יידוע המטופל באשר לסיבה העומדת בבסיס המלצתו הרפואית ולא רק להסתפק בהמלצה. נקבע, כי על המטפל לפעול כמטפל סביר הנדרש למניעת מימוש נזק, ובמסגרת זו נבחנה אף החובה למסירת מידע על בסיס הפרקטיקה המקובלת. גם באמרת האגב שנאמרה על ידי השופטת דורנר בפסק הדין בעניין ע.א. 434/94 ברמן נגד מכון מור, פ"ד נא (4) 205, [1997], מופיעה התייחסות לחובת היידוע, בדבר קיום אפשרות בדיקת סקירת מערכות מורחבת. זאת, כחלק מן החובה ליידע את המטופלת אודות הבדיקות השונות הקיימות, על מנת שתוכל להחליט בעצמה, אם היא מסתפקת בבדיקה המצומצמת המוצעת לה על ידי מערכת הרפואה הציבורית, או שמא תבחר לבצע בדיקות על חשבונה הפרטי. פסק דין נוסף, אשר התייחס לסוגיה דומה, ואשר בו ניתנה הכרעה חד משמעית בדעת הרוב בבית המשפט העליון, הינו פסק הדין בעניין ערן סידי (ע.א. 4960/04 ערן סידי נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית, תק - על 2005 [4] 3055). גם בפרשייה זו נדונה חובת היידוע אודות בדיקה החורגת מן הפרקטיקה הרפואית המקובלת. (סקירת מערכות כבדיקה מורחבת לבדיקת על קול אשר נהגה באותה עת). בית המשפט קבע כי אמרת האגב של השופטת דורנר בפרשיית ברמן בעניין זה, היא ההלכה הראויה. כדברי כב' השופט ריבלין: "אין ספק בליבי, כי המבחן שעניינו צרכי המטופל הסביר צריך לחול לא רק ביחס לטיפול שנעשה, אלא גם ביחס לטיפול שאינו נעשה ושניתן לעשותו במסגרת אחרת, אינני סבור כי יש להבדיל מבחינת הגדרת המבחן - בין מידע הקשור בהתערבות פעילה לבין מידע לגבי מגבלות הבדיקה המתבצעת ולגבי אפשרויות בדיקה ואבחון נוספות". ומוסיף כב' השופט ריבלין באשר לחובת היידוע: "...וברגיל, אל לו לרופא להכמין מידע העשוי ולו בהשקעת ממון רב - ליתן סיכוי עדיף לריפוי. את הבחירה עליו להותיר בידי החולה; אל לו לצאת מן ההנחה כי ממילא אין החולה מסוגל להגיע לכלל הכרעה מושכלת. מאידך גיסא, אין כמובן צורך להציף את החולה במידע רב ומורכב, שאיננו רלבנטי למצבו או שאינני בר מימוש". 19. מן האמור לעיל, עולה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בפרשת סימה ראובן, לא ניתן בחלל ריק, אלא ניתן על רקע הפסיקה הקיימת, שהיתה רלוונטית למועד מתן פסק הדין ועדיין רלוונטית גם כיום. בית המשפט הלך בתלם פסיקה זו. על כן, אין תימא איפוא כי בית המשפט העליון הסכים עם פסיקתו של בית המשפט המחוזי והוסיף והתייחס בעצמו לעניין ההתרשלות שבאי מילוי חובת הגילוי. התייחסותו האחרונה זו של בית המשפט העליון, מהווה נדבך נוסף באשר להיקפה של חובת הגילוי. אם קודם לכן התייחסה הפסיקה לחובת הגילוי ביחסי מטפל-מטופל קונקרטיים, הרי אמור מעתה כי חובה זו קיימת גם ביחסי מטפל ציבורי ביחס לקבוצה רחבה יותר של מטופלים, העומדים בסיכון קונקרטי מוגבר לחלות במחלה, עקב טיפול שקיבלו בעבר. כאמור, המדינה כי ההלכות הנובעות מהפסיקה דלעיל אינן מהוות משום תקדים מחייב. איני מקבל זו. חזרתו של בית המשפט המחוזי, פעם אחר פעם, על אותה הלכה, כאשר קביעות אלה מקבלות אף גושפנקא חוזרת ונשנית של בית המשפט העליון, מלמדת על כך כי הקביעות האמורות מהוות חלק מן המשפט המקובל המקומי. הסכמתו החוזרת של בית המשפט העליון עם פסיקתו של בית המשפט המחוזי, מלמדת על כך כי בית המשפט העליון מקבל כמקובלות את ההלכות שיצאו מבית מדרשו של בית משפט המחוזי. כפי שהערתי לעיל, בית המשפט העליון אף לא הסתפק באישור קביעותיו של בית המשפט המחוזי, אלא הוסיף להם נופך של הסכמה משלו - ובכך יש לראות בהלכות האמורות משום תקדים מחייב. 20. חרף האמור לעיל, טוענת המדינה כי לא היה מקום ליידע את התובעת באשר לקיומן של בדיקות סקר. כפי שהראיתי לעיל, מסתמכת המדינה על מאמרה של מאיה פלד רז, "מסירת מידע על קיומן של בדיקות סקר ואי תחולת דוקטרינת ההסכמה מדעת" (רפואה ומשפט 41 [2009] 11). לאחר שקראתי את המאמר בעיון, סבורני כי המדינה מצאה במאמר זה את שאין בו. איני רואה כל צורך לצטט מאמר זה במלואו כהצעת המדינה, שעה שברור כי אין בו כדי לתמוך בעמדת המדינה. התזה אותה מעלה הכותבת הינה כי דוקטרינת ההסכמה מדעת - שמקורה בחוק זכויות החולה - אינה רלוונטית בהקשר של מסירת מידע על קיומן העקרוני של בדיקות סקר שגרתיות. שונה המצב במקרה שלפנינו. לפנינו קבוצת סיכון, אשר הסיכון נגרם לה כתוצאה מטיפול קונקרטי אותו יזמה המדינה, או מי מטעמה. לדברי הכותבת [בעמוד 18]: "כאמור, בדיקות סקר שאינן מוצעות לאוכלוסיה המסוימת (או בדיקות חלופיות להן), ואינן נדרשות בשל חשד לתהליך פתולוגי או סיכון מוגבר ביחס למטופל מסוים, אין דוקטרינת ההסכמה מדעת חלקה עליהן". ברור, כי המצב שלפנינו אינו כזה, שכן, אין המדובר בבדיקות סקר שאינן נדרשות בשל חשד לסיכון מוגבר. המדובר בענייננו בחובה רחבה יותר, החלה על המטפל למסור למטופל מכוח חובת הזהירות הכללית ועל פי סטנדרטים הלקוחים מתחום דיני הנזיקין. לעומתה, בדיקת סקר מוגדרת על פי המניע להצעתה לאוכלוסיית המטופלים, כדברי המלומדת פלד רז: "בדיקה תוגדר כבדיקת סקר אם תוצע באופן שגרתי וגורף לקבוצת אוכלוסיה, שלא בהתבסס על הוריה או סיכון אישי ספציפי. אותה בדיקה עצמה יכול שלא תוגדר כבדיקת סקר, אם תוצע למטופל מסוים, בשל סימן או תסמין, או סיכון מסוים, דהיינו על בסיס שיקול דעת רפואי נקודתי". כיוון שבמקרה הנדון בפני היום, כבר הסכמנו כי, אין המדובר בבדיקות סקר, אלא במתן מידע לחולה, איני סבור כי התייחסותה של המדינה לתזה המובאת במאמר, נכונה. ראשית, בענייננו מדובר בחובת היידוע. אין טוענים כי המדינה חייבת הייתה לערוך לתובעת בדיקות CT כחלק מבדיקות סקר, אלא ליידע אותה אודות הסיכונים הטמונים במצבה המיוחד. (ועל כך מדגישה הכותבת המלומדת כי: "דוקטורינת ההסכמה מדעת מחייבת בכל מקרה מסירת המידע על קיומה של בדיקה" - עמוד 18). שנית, כיוון שאין עוסקים אנו בעריכת סקר לכלל האוכלוסייה, אלא לקבוצת מטופלים קונקרטית, המצויה בסיכון מוגבר לחלות בגידולי מוח, הרי אין לומר כי המדובר בבדיקת סקר כמשמעה במאמר. המדובר בסיכון קונקרטי למטופל קונקרטי. 21. לסיכום פרק זה, סבורני כי ההלכות לאורן אמר בית המשפט המחוזי בירושלים את דבריו בפרשת סימה ראובן, שרירות וקיימות גם כיום. לאור הלכות אלה נבחן את תביעתה של התובעת דידן. י"ד. על חובת הידוע מן הכלל אל הפרט: 1. גם אם מן הבחינה הפילוסופית, ואולי אף משיקולים מקצועיים כלכליים, מחוייבת המערכת להגן גם על זכותו של המטופל "לא לדעת", הרי עדיין אין המערכת רשאית לנהוג בצורה פטרנליסטית גורפת - זו אשר הוגדרה כפסולה על ידי בית המשפט העליון, ולחייב את המטופל לשקוע בחשכה של אי ידיעה מוחלטת. לטעמי, בבואנו לגדור את התחומים בין הזכות לדעת לבין הזכות לא לדעת, עלינו אף ליתן תוקף לאוטונומיה של היחיד ולא לפגוע בה פגיעה, העלולה לשלול את שיקול הדעת הנתון לו. לעניין זה, יש ליתן למטופל לפחות את המידע הבסיסי של היותו כלול בקבוצת סיכון מסויימת. הסיכון לתחלואה בשיעור העולה פי שישה (או פי תשעה כפי שמצאנו בפס"ד סימה ראובן), הנובע מן הטיפול בקרינה מייננת שעבר המטופל, הינו מידע בסיסי שהמדינה, כיוצר הסיכון, או כאחת מיוצריו, חייבת, למסרו לקהילה שבסיכון. כך גם מחוייבת המדינה למסור לו את אופי הסיכונים השונים (וכאמור אין המדובר רק בסיכון לתחלואה במנינגיומה) ועל דרכי איתורם, בין על ידי בדיקות דימות ובין באמצעות בדיקות אחרות, פשוטות יותר, כגון בדיקות דם לגילוי תחלואה בבלוטת התריס. גילוי נתוני בסיס אלה, אינם פוגעים לטעמי, בזכות המטופל לא לדעת, ואינם חושפים אותו לסיכונים עליהם עמד פרופסור זוהר, ובעוצמה שאולי אין להשלים עימה. על המטופל לקבל את המידע בדבר סיכונים מוגדרים אלה, האורבים לו מחמת ההקרנות שעבר, ועליו לשקול האם ברצונו לעבור בדיקות דימות או בדיקות אחרות, אם לאו. כאן יתאפשר למטופל עצמו, לשקול את עמדתו באופן עצמאי, על פי האוטונומיה הנתונה לו, ולהחליט האם "רוצה הוא לדעת" אם לאו, ובהתאם לכך אף להחליט האם יעבור בדיקות אם לאו. ושוב: אין האמור בעריכת בדיקות דימות למטופל, אלא ביידועו אודות הסיכונים להם הוא חשוף ולבדיקות האפשריות לזהותם. 2. חובת הידוע אינה מטילה על המדינה הוצאות ניכרות, ואין לשוקלה באותן מאזניים, בהן שוקלת המדינה את עריכת בדיקות ה- CT. למעשה, כל המומחים מטעם המדינה מסכימים כי ניתן לבצע יידוע, באמצעות רופאי המשפחה בקהילה. רופאים אלה מכירים את מטופליהם, לרבות הנתונים הרלוונטיים לגבי מוצאם, גילם, שנת עלייתם ארצה וכיוצא באלה. כיוון שהמערכת מודעת לכך שטיפולים בהקרנות נעשו ליוצאי מדינות מסויימות אשר עלו ארצה בשנות ה- 50, הרי אין כל מניעה שרופאי המשפחה יבררו עם חברי קבוצה זו, האם קיבלו טיפולים סמוך לעלייתם ארצה או לאחריה, או אפילו יעקבו אחר הסימנים האופיינים לטיפול, כגון דלילות שיער, צלקות קרקפת, או רדיודרמטיטיס. משתאותר קבוצת הסיכון של המוקרנים, קיימת חובה לעקוב אחר הסימפטומים האופיינים לתחלואה שמקורה בהקרנות אלה, כגון בלוטות צוואר מוגדלות, הפרעות ראייה, סחרחורות, כאבי ראש וכיוצא באלה. כך, בעניינה של התובעת עשויים היו הרופאים המטפלים להתייחס לתלונותיה משלהי שנות ה- 90, באופן שונה, לו היו משייכים את הסימפטומים לתוצאה אפשרית של הטיפול בהקרנות אליו נחשפה. 3. עדיין נותרה השאלה מה דינה של התובעת, כמי שקיבלה טיפול בחו"ל. למעשה, החובה ליידע את המטופלים ולעקוב אחריהם, נקבעה כבר כחובה החוקית על פי החוק לפיצוי נפגעי גזזת. נפגע הוגדר בחוק ככל מי שועדת מומחים קבעה שניתן לו טיפול בהקרנה והוא נמצא בישראל. ברור, כי התובעת עומדת בקריטריון זה. סעיף 7 לחוק, מחייב את השר להקים מכון לאומי למחקר בנושא מחלת הגזזת והטיפול בה, ולמעקב אחרי מי שחלה בגזזת וקיבל טיפול בהקרנה, לרבות איתורם של מטופלים אלה ומעקב אחריהם. בכך, מטיל החוק על המדינה את החובה לאתר את התובעת כמי שקיבלה טיפול בהקרנות ולעקוב אחריה. נכון אמנם, כי על פי הפסיקה הקיימת, היו כל המטופלים אשר עניינם הובא לבתי המשפט, מוקרנים אשר קיבלו טיפול בתוך תחומי המדינה. עם זאת, החוק אינו מחייב מתן טיפול כאמור. הגדרת "טיפול בהקרנה", קובעת כדלקמן: "טיפול בהקרנה - הקרנות שניתנו לאדם, בתקופה שמיום כ"ח בטבת התש"ו (1 בינואר 1946) עד יום י"ב בטבת התשכ"א (31 בדצמבר 1960), לצורך טיפול במחלת הגזזת או לשם מניעתה, על ידי המדינה, הסוכנות היהודית, קופת חולים כהגדרתה בחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994, או הסתדרות מדיצינית הדסה, או מטעמם, בין אם נתנו בישראל ובין אם ניתנו מחוץ לישראל כחלק מההכנות לעליה לישראל". כפי שקבעתי לעיל, הוקרנה התובעת לקראת עלייתה ארצה, וכחלק מההכנות לכך עדותה בעניין לא נסתרה על ידי מאן דהוא מטעם המדינה. אמנם, התובעת מן הסתם אינה יכולה להצביע על הגוף המדויק אשר ביצע את ההקרנות. מחוות דעתה של פרופסור שוורץ עולה, כי זהות הגופים אשר הקרינו מטעם המדינה ידועה. המדינה היא אשר אמורה לדעת מי ביצע את ההקרנות מטעמה, אולם עניין זה לא לובן כדבעי. סבורני, כי משנטלה על עצמה המדינה את החבות כלפי התובעת בהתאם להוראות החוק לפיצוי נפגעי גזזת, הרי היא הסכימה גם כי התובעת נכללת במסגרת ההגדרה שבחוק. בכך מושתקת המדינה, השתק שיפוטי, מלטעון כי התובעת אינה נכללת באוכלוסיה עליה חל החוק. סבורני, כי המדינה חבה חובת יידוע כלפי התובעת, הן מכוח החוק, והן מכוח אחריותה הכללית והמוסרית כלפי כלל אוכלוסייתה המצויה בסיכון. אף סבורני כי המדינה מהווה בעקיפין כגורם יוצר הסיכון כלפי התובעת, ולו רק מחמת העובדה שהטיפול אשר ניתן לתובעת, ניתן כחלק מהליך עלייתה ארצה, וכפי שנהוג היה ונדרש ביחס לאותה אוכלוסיה חולת גזזת, אשר עלתה ארצה באותם ימים. בנסיבות אלה, למדינה אף חובה מוסרית כלפי אותם מטופלים - חובה ממנה אינה יכולה להשתחרר, רק מחמת העובדה שהטיפול ניתן במרפאה עלומה בחו"ל. גם לשון החוק וגם תכליתו מטילים עליה חובה זו כגוף האחראי הן ציבורית והן מוסרית ליידועם של נפגעים אלה. (על חובתה הציבורית-מוסרית של המדינה כלפי ציבור נפגעים ממגפה [מגפת הפוליו], עמד בית המשפט העליון בבג"צ 10771/07 גווירצמן נגד המוסד לביטוח לאומי, [ - 1.2.10]). 4. כפי שקבעתי עובדתית, לא נעשתה כל פעולת יידוע ביחס לתובעת. הנתבעת טוענת, בחצי פה, בהסתמך על חוות דעתה של פרופסור שוורץ - אשר על טיבה ביחס ליידוע קופות החולים עמדתי לעיל בנפרד - כי כיוון שהתובעת היתה חברת קופת חולים הכללית, הרי קופה זו היתה מיודעת לחובת המעקב על פי חוזר המנכ"ל. מעיון ברשומות הרפואיות הנוגעות לתובעת, עולה כי התובעת חדלה מלהיות חברת קופת חולים הכללית ביום 1.11.94 (ראה למשל מסמך מס' 72 בו נאמר כי הצטרפה ביום זה לקופת חולים מכבי מגן), כל זאת שעה שהחוק נכנס לתוקפו ביום 1.1.95. כאמור, קבלתי את עמדת התובעת כי לא ידעה דבר וחצי דבר על הסיכונים הכרוכים בהקרנות שקיבלה. 5. ובאשר להעברת הידע למטופלים: אין ספק כי למדינה קיים היה ידע באשר למאפיינים היחודים לחברי הקבוצה. גם אם היא לא הצליחה לאתר את כל חברי הקבוצה, אשר לגבי טיפולי ההקרנות בהם, נערכו הרישומים בארץ, הרי כפי העולה מחוות דעתה של פרופסור שוורץ, המדובר בקבוצה יחודית של עולים חדשים, כולם ילדים אשר עלו ארצה בשנות ה- 50 ממדינות המגרב או מדינות מוסלמיות. לאחר שהובהר, במסגרת המחקר שנערך על ידי פרופסור מודן המנוח, כי הרשימות הינן מצומצמות, ואינן כוללות את כל ציבור המטופלים; נראה כי בפועל, הדרך היחידה להגיע אל חברי הקבוצה, או לפחות אל חלק ניכר מהם, תהא באמצעות מערכת הרפואה בקהילה. ראינו כי מנכ"ל משרד הבריאות, פרופסור משיח, הפנה, באמצעות פרסומים בעיתונים "הארץ" ו"מעריב", "הנחיות לרופאי המשפחה הקוראת להקפיד על בדיקה תקופתית לאזרחים, אשר בשנים הראשונות קיבלו טיפול בהקרנות נגד מחלת הגזזת" (עמוד 22 לחוות דעת שוורץ). כן נשלח חוזר מנכ"ל לקופות החולים, אשר נועד להפצה בין רופאיהן עד לרמת רופאי הקהילה. אין לדעת מה עלה בגורלן של הנחיות אלה, אשר אין בהן כדי להוות משום ידוע קהל היעד בסיכונים המוגדרים האורבים להם. יש לציין כי גם קריאות מוקדמות בכלי התקשורת, שנעשו על ידי פרופסור מודן זכו להיענות מועטה בלבד. נראה כי גם פרסום דבר חקיקתו של החוק לפיצוי נפגעי גזזת בעיתונות הכתובה לא זכה להיענות מרובה. פרופסור שוורץ מפרטת בחוות דעתה שורה ארוכה של פרסומים באמצעי התקשורת. חלקם הקטן יזום על ידי המדינה, רובם ערוך ככתבות רקע בעיתונות הכתובה ובמדיה האלקטרונית. עם זאת, לא מובא בחוות דעתה מחקר באשר למידת ההיענות לפרסומים אלה, פרט לשיעור ההיענות המזערי לפרסומים שנעשו על ידי פרופסור מודן. יש לזכור, כי הפרסומים שנעשו על ידי פרופסור מודן היו בראשית שנות ה- 70 - דהיינו בין 10 ל-20 שנה ממועד ההקרנות - פרק זמן קצר ביחס לתקופת ההתפתחות של הגידולים, אשר כפי העולה מחוזר מנכ"ל משרד הבריאות - ת/8 מגיע לבין 16 ל-22 שנה ותקופת החביון עלולה להגיע ל-40 שנה לאחר ההקרנות. (לפי ד"ר צוק - שינא, פרק הזמן העובר מן ההקרנה ועד הופעת מנינגיומה, עומד על 36 שנים - ראה עמוד 21 לפרוטוקול). עדותה של פרופסור שוורץ באולם בית המשפט, לא הוסיפה כל מידע רלוונטי. בניגוד לאמור בסיכומי המדינה, לא ידעה פרופסור שוורץ האם אכן החוזרים הרלוונטיים נמסרו לרופאי הקהילה כלל. למיטב ידיעתה קופת חולים הכללית הכינה חוזר בשנת 1984 (ראה עמוד 54 לפרוטוקול). כל ששמעה, באופן אקראי, היה דברים שאין לראותם כמחקר רציני, לפיהם "נפחו לרופאים את הראש", (שם) אך אינה יודעת באילו שנים. שיחות טלפוניות עם רופאים ממכריה, (כולם תושבי באר שבע), לא העלו ממצאים, ואין היא יודעת לפרט, האם הרופאים ידעו על החוזר אם לא. יתר על כן, החוקרת שוורץ העידה על עצמה כמי שאינה מומחית לתקשורת, ואין היא יודעת האם הפרסומים בתקשורת יעילים או לא. (עמוד 6). כך גם לא ידעה כיצד הגיע מחקר מודן לידיעת המטופלים, אך בהתאם לדו"ח "כהן" משנת 2006, הגיעו רק מטופלים מועטים (שם). המסקנה הינה כי פרופסור שוורץ חסרת מידע באשר לאפקטיביות של הפרסומים מטעם המדינה. 6. מנגד, העידה התובעת, שהינה בוגרת ט' כיתות, כי התביישה מאוד בפרוצדורה שעברה (ראה עמודים 38 39 לפרוטוקול), והשתדלה להסתירה אפילו מן הקרובים לה. היא לא ידעה כלל על פרסומים ועל הסיכון בו היא מצויה. היא אף לא נחקרה חקירה שכנגד בעת עדותה, אודות המידע שפורסם באמצעי התקשורת. לדבריה, רק כאשר הופנתה לפרופסור אומנסקי - הנויורוכירורג - נודע לה על הקשר. עדותה זו של התובעת נאמנה עלי ללא סייג. איני מקבל את טענת המדינה, הנשענת על מידע חלקי מתיקי הרופאים, לפיה היא ממילא לא היה מקשיבה לעצת רופאיה, עובדה היא, כי בכל מאות המסמכים הרפואיים שטרחה המדינה ללקט, והציגה בפני, אין ולו ברמז, כל התייחסות להקרנות שעברה התובעת. לאילמותן של רשומות אלה חשיבות כפולה: מחד גיסא אנו רואים כי התובעת עצמה לא ידעה את רופאיה אודות הטיפול שעברה - ומכאן שהיא לא ראתה בכך כל גורם סיכון. מאידך גיסא, יש ללמוד מרשומות אלה, כי הרופאים עצמם לא התייחסו כלל להנחיות המנכ"ל לידע את ציבור אוכלוסיית היעד אודות הסיכון הכרוך בטיפולים בהקרנות נגד גזזת. שאלמלא כן, היו מתייחסים לכן ברישומיהם. 7. כל מאמציה של המדינה ללמדני, באמצעות פרופסור שוורץ אודות מערכת העברת האינפורמציה הדו ראשית, בין באמצעות כתבות בכלי התקשורת ובין באמצעות חוזר המנכ"ל - לא מצאו מסילות לליבי בתיק זה שלפנינו, שעה שברי, כי התובעת הודרה, בין במכוון ובין בשגגה, מכל מידע הנוגע לסיכונים האורבים לה. לטעמי, אין זה כלל משנה האם התובעת היתה בוחרת לערוך בדיקות מעקב מכל סוג שהן אם לאו. דייני כי הנתבעת, אשר נקבע כי מוטלת עליה החובה לידעה, לא נהגה כך ובכך שללה ממנה את האוטונומיה להחליט כיצד לכלכל את צעדיה בעצמה. י"ט. הקשר הסיבתי הרפואי: לטענת הנתבעת כאמור, לא קיים כל קשר בין נזקיה הרפואיים של התובעת, לבין האיחור בגילוי הגידולים. עובדה היא, כי כאשר באוקטובר 2002 נתגלו אצלה מספר גידולים, קיים היה צורך לנתחה על מנת להוציא רק את הגדול שביניהם. יתרת המנינגיומות נותרו ללא טיפול עד לשנת 2007, כאשר בשנים 2006 2007 נמצאו גידולים נוספים. על כן, טוענת הנתבעת כי בכל מקרה לא היה ניתן לתובעת טיפול כלשהו בגידולים אלה, פרט אולי להוצאה מוקדמת של הגידול הראשון מוקדם יותר. לשיטת הנתבעת, לא סבלה התובעת מכל סימפטומים קודם לגידול בשנת 2002. איני מקבל זו. כפי שהראיתי, סבלה התובעת מסימפטומים שונים, אשר המטפלים בה לא התייחסו אליהם, בבואם לאבחנם, כסימפטומים הנובעים מנזקי קרינה. כפי שראינו סבלה התובעת משך השנים מסימפטומים שונים, אשר אין לדעת כיום, עקב הנזק הראייתי שנגרם עקב אי מילוי חובת הגילוי, אם אינם קשורים לתחלואה הנובעת מהקרנות שעברה. באת כוח המדינה מתייחסת למסמכים רפואיים שונים שאין לדעת מה הקשר ביניהם לבין סימפטומים הנוגעים לענייננו. מוטב היה אלמלא התייחסה המדינה לתחלואה נוגעת לכאבי גב תחתון, וממקדת את התבוננותה במסמכים עליהם הצבעתי לעיל. כך גם, התייחסות המדינה למסמכים מאוחרים יותר, כגון מסמך מס' 411 מחודש פברואר 2002, הדן בכאבי ראש "בגלל עצבנות, מתח" מצביע על סימפטומים כלשהם העלולים להצביע על הגידול שקינן במוחה. עובדה היא, כי גם במכתב ההפנייה שלה ל- CT, מציין הרופא המטפל כי התובעת סובלת מכאבי ראש מספר חודשים. הוא הדין אף במסמכים 88 - 89 האנמנזה מתייחסת לכאבי ראש אוקסיפטאלי ושמיעת צלילים סביבתיים. הרופאים המטפלים לא התייחסו אליהם כאל סימפטומים הנוגעים לגידולים. יש להניח כי לו ידעו שהתובעת מצויה בקבוצת סיכון לתחלואה לגידולי ראש, היו מתייחסים לסימפטומים אלה בצורה שונה. כפי שהראיתי לעיל, סבלה התובעת מסימפטומים שונים משך שנים. כיום לא ניתן לדעת האם מקורם של סימפטומים אלה בעמוד השדרה הצווארי, או מחמת מנינגיומה שקיננה בראשה. ט"ו. סיכום: 1. משהגענו עד כה, אין לי אלא לקבוע כי המדינה התרשלה כלפי התובעת, בכך שלא מלאה כלפיה את חובתה לידעה ולהתריע בפניה בדבר הקשר בין טיפולי ההקרנות שנתנו לה, לבין גידולי המנינגיומה. במחדלה זה, לא נהגה המדינה כמי שאמונה על שלומם ובריאותם של אזרחיה, באופן סביר. על המדינה היה לנקוט אמצעים סבירים, וזמינים - על מנת להבטיח ולוודא, כי מלוא המידע בדבר הסיכונים האורבים לתובעת שמקורם בקשר שבין ההקרנות למנינגיומות, יהא בידיעת התובעת. עמדתי לעיל על הדרך הראויה להעברת מידע זה באמצעות הרופאים המטפלים, תוך נקיטת אמצעי וידוא, בקרה ומשוב על הטמעת תהליך העברת המידע של הרופאים המטפלים ומשם אל המטופלים. 2. עוד ראינו, כי כתוצאה מחוסר הידיעה, לא אותרה מחלתה של התובעת במועד. אף לא ניתנה תשומת לב הולמת לתסמינים שונים מהם סבלה התובעת משך השנים, ואשר יתכן שהיה לזהותם כסימני ההתפתחות מניננגיומות, כתוצאה מכך הוארך משך סבלה של התובעת, והוגדלו נזקיה כתוצאה מן האבחון המאוחר. כן נגרמה פגיעה באוטונומיה של התובעת. על כל אלה, חבה המדינה בשיפוי התובעת בגין נזקיה שנגרמו בשל אי מילוי חובת הידוע. ט"ז. נזקי התובעת: 1. כאמור, המומחה מטעם התובעת, ד"ר היילברון העריך את נזקיה של התובעת, בעקבות קביעת הועדה שעל פי החוק לפיצוי נפגעי גזזת כדלקמן: רדיודרמטיטיס לפי סעיף ליקוי 85 - 75 (2) ה' - 50% מ- 1/1995. עגמת נפש לפי סעיף ליקוי 34 ד'-ה' - 40% מנינגיומה לפי סעיף ליקוי 1 (3) א' - 50% מ- 11/2002. ליקוי בעצם הגולגולת לפי סעיף ליקוי 36 (2) ג' - 20% מ- 11.2002. ובנוסף 10% בגין אפזיה. 2. לטענת הנתבעת, נזקים אלה, נובעים כולם מן המנינגיומות בהן לקתה התובעת עקב הטיפול בקרינה שניתן לה. נזקים אלה היו נגרמים בכל מקרה, גם לו היו הגידולים מאובחנים בעיתם - בשלב מוקדם יותר. שכן, נזקי העור ונשירת השיער (רדיודרמטיטיס) מקורם בעצם ההקרנה. ואכן, התובעת עצמה ויתרה על נכות זו כנובעת מרשלנות התובעת. התובעת אף לא עמדה על נזק האפזיה, כראש נזק נפרד ובצדק - שעה שהסתבר כי ד"ר היילברון אינו מומחה בתחום זה. בהתאם, נכלל ראש נזק זה על ידי התובעת כחלק מראש הנזק הלא ממוני. כל שנותר, הם: נזקי ליקוי בעצם הגולגולת - 20% פגיעה נפשית 40% מנינגיומה 50% נזקים אלה הינם נזקיה של התובעת שנמצאו כבר ביום 13.4.03, לאחר הניתוח להסרת הגידול הראשון, בטרם הושב מתלה העצם שהוסר לגולגולתה, כך שלא נותר חסר בעצם הגולגולת, ובטרם היתה השפעה למי מהגידולים האחרים על מצבה הרפואי של התובעת. 3. סבורני כי בכך שוגה התובעת. שכן, המנינגיומה לא נגרמה עקב האיחור בגילויה. גם לו היתה מתגלית המנינגיומה במועד, היא עדיין היתה טעונה הסרה. ד"ר היילברון עצמו בחוות דעתו אינו מסביר כיצד משפיע היה אבחון מוקדם על פגימותה של התובעת. שכן, עצם קיום המנינגיומה, עצם הניתוח ומצבה הנפשי של התובעת, הנובעים מעצם גידול המנינגיומה וריבוי המוקדים, עדיין היו קיימים. נזקיה של התובעת נובעים מכל אלה, ואיני רואה כי ניתן היה להימנע מהם. בית המשפט התייחס לחוות דעת דומה של ד"ר היילברון במקרה דומה, אשר נדון בת"א (י-ם) שושנה עמר נ' מדינת ישראל (נבו, 16.11.08), בו נאמרו הדברים הבאים: "המסקנה, כי התובעת הייתה סובלת מהנכות הנוירולוגית גם לו היה הגידול מאובחן בשלב מוקדם, מתחייבת גם מכך, שהאמצעים הטיפוליים שהיו מוצעים לתובעת במקרה של אבחון מוקדם, זהים לחלוטין לאמצעים שהוצעו לה בעת האבחון המאוחר, לאמור: ניתוח או טיפול רדיו כירורגי (סעיף 5 לחוות דעתו המשלימה של ד"ר היילברון). אין ולא היו תרופות או טיפול אחר שיש בכוחם למנוע את התפתחות הגידול או את גדילתו". (פסקה 31 עמוד 14 לפסה"ד). דברים אלה יפים אף לענייננו. 4. גם אם היה הגידול מתגלה קודם לכן, עדיין היה מקום לנתחו. מנגד, הדלקת בעצם אשר דרשה הסרת חלק מן העצם הינה זיהום שנגרם עקב הניתוח ולא כתוצאה מגורם כלשהו הכרוך בניתוח. אף פחדיה של התובעת ונזקיה הנפשיים, על התסמינים הנובעים מהם אינם תוצאה של פגיעה אורגנית כלשהיא שנפגעה התובעת. אלא כתוצאה מעצם צמיחתן של המנינגיומות בגולגולתה. עוד נזכור כי מתלה העצם שהוסר מן הגולגולת הושבה למקומה בניתוח מאוחר יותר - כך שכיום אין מקום לקביעת נכות בגין חוסר בעצם. 4. איני רואה כי לאחר הניתוח הראשון נותרו אצל התובעת נזקי גוף אורגנים שמקורם באיחור בביצועו של הניתוח. מקורם של נזקי התובעת הינם בגין עצם קיום המנינגיומות. כל זאת, שעה שראינו כי גם המנינגיומות האחרות בהן לקתה לא הוסרו, אלא רק לאחר שגדלו. אמנם הניתוחים היו אלקטיביים, ברם, גם אלה בוצעו רק לאחר תקופת המתנה לגדילת המנינגיומות. יוצא איפא, כי גם מנינגיומות שאליבא דבא כוח התובעת, לא היה איחור בגילויין, לא נותחו אלא בשלב בו גדלו. מכאן, שאין להשית על המדינה את נזקיה של התובעת בגין עצם ביצוע הניתוח בשלב בו בוצע. משכך, כל שנותר לפסוק לתובעת הינם פיצויים לא ממוניים בגין העיכוב בגילוי המנינגיומה, והסבל שסבלה עקב כך, מאמצע שנות ה- 90, ולמצער מתחילת שנות ה- 2002 עת נתגלו תסמינים אורגניים למניניגיומות. כן זכאית התובעת לפיצויים בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה כפי הכללים שהותוו בע"א 2781/91, דעקה נ' בי"ח כרמל חיפה, תק-על 99 (3) 547. את נזקיה של התובעת בגין נזקים לא ממונים בשל כאבה וסבלה המתמשכים על התובעת, אני אומד בסך 150,000 ₪. כמו כן אני פוסק לה פיצויים בגין פגיעה באטונומיה בסך 50,000 ₪. סה"כ תפצה הנתבעת את התובעת בסכום כולל של 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ורבית כחוק. 5. אציין, כי גם לא מצאתי מקום לפסוק לתובעת הפסדי השתכרות. אמנם היא פרשה מעבודתה לאחר הניתוח - ויתכן כי לא היתה נאלצת לעשות כן, לו היתה מנותחת במועד, אולם בסיכומיה היא מתעלמת מן העובדה, כי כעולה מתצהיר עדותה, היא מקבלת פנסיה בשיעור 70% משכרה שכר שעמד על כ - 3,500 ₪ לחודש. במקביל, היא החלה לקבל קצבה בגין נכותה, על פי קביעת הוועדה לפיצוי נפגעי גזזת בסך של 1532 ₪ לחודש החל מחודש יוני 2003. (כפי העולה ממסמך 31 של תיק המרכז לנפגעי גזזת שהוגש בהסכמה). כך שבפועל, לא נגרע מאום משכרה. בפועל לאחר פרישתה היא מקבלת קצבאות חודשיות בשיעור העולה על שכרה. 6. סוף דבר: המדינה תפצה את התובעת בסך 200,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. כן תישא המדינה בהוצאות התובעת (בכפוף להוראות תקנה 5[ג] לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז - 2007, אשר ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום שהוצאו ובשכר טרחת עורך דינה בסך 43,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. גזזת