1. תמצית המחלוקת ענינה של בקשה זו לסעד הצהרתי לפיו אין המבקש חב כספים כל שהם בגין ארנונה לעירית טבריה. המבקש הפעיל בעבר מסעדה בשם "הטלה והאווז" בטבריה. המסעדה היתה במבנה בבעלותו של אדם בשם טסלר והושכרה למבקש. לטענת המבקש הוא חדל מלהפעיל את המסעדה ביום 10/9/87, מועד בו עברה המסעדה לאנשים אחרים. לטענתו הודיע לעירית טבריה על העברת השכירות וניהול המסעדה לאותם אנשים. המבקש קיבל דרישה לתשלום חוב ארנונה באוגוסט 1996. מדובר בדרישה לתשלום חוב בגין התקופה שבין 3/88-12/88, מועדים בהם לטענתן כבר לא הפעיל את המסעדה הנ"ל. לאחר שפנה לנציגי עירית טבריה וטען כי אין הוא חייב כספים וכי חדל להפעיל את המסעדה הנ"ל במועד הנקוב לעיל עוכבו הליכי הגביה. המבקש פנה במכתבים לברור סופי של חובו וטענותיו ולא נענה. לאחר שחלפו כשנתיים נוספות, באוקטובר 1998, התקבלו אצל המבקש שוב מכתבי דרישה לתשלום חוב. שוב פנה המבקש לנציג עירית טבריה לבירור טענותיו כי אינו חייב חוב כל שהוא בגין ארנונה. בטרם הוסדרה פגישה בינו ובין נציג העיריה החלה העיריה בנקיטת הליכי גביה והטילה עיקולים על נכסים שונים של המבקש. לאחר שננקטו הליכי גביה פנה המבקש לבית משפט זה בבקשה לסעד הצהרתי כי אינו חייב כספים לעירית טבריה. טענותיו של המבקש בתמצית הן שתיים: הראשונה היא כי הודיע לעיריה בעבר על העברת הפעלת המסעדה לאחרים ומילא את חובתו בהתאם להוראות סעיף 325 לפקודת העיריות. בהתאם אין הוא חב כספים עבור התקופה שלאחר מועד העזיבה של המסעדה. טענתו השניה והחלופית היא כי אין מקום לחייבו בריבית פיגורים מאחר והעיריה לא פנתה אליו לתשלום החוב במשך 9 שנים וגם לאחר הפניה הראשונית לא בדקה את טיעוניו במשך זמן רב. בהתאם אין לחייבו בריבית שנוצרה, לכאורה, עקב האיחור בפרעון החוב. אדון בטענות כסדרן. 2. מסירת ההודעה לעיריה. כאמור, טענת המבקש היא כי במועד בו עברה המסעדה לידי אלו שהפעילוה אחריו פנה הוא לעיריה ומסר הודעה בכתב על העברת החזקה במסעדה לאחרים. לטענתו פנה הוא ביחד עם בעל המסעדה, מר טסלר, ועם השוכרים האחרים, מר מינס מרדכי ואמנון זיו, לעירית טבריה והודיע בע"פ ובכתב על העברת החזקה במסעדה למינס וזיו הנ"ל. העיריה טוענת כי לא נמסרה הודעה כנ"ל לעיריה ובהתאם חב המבקש את החוב הנ"ל. סעיף 325 לפקודת העיריות שעניינו " הארנונה בחדילת בעלות או החזקה" קובע כדלקמן: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה." אין בסעיף דרישה כי ההודעה תמסר על גבי טופס מסוים של העיריה. די בכך שהודעה נמסרה בכתב כדי להפסיק את חיוב המחזיק שחדל להחזיק בנכס בגין חוב הארנונה. המבקש טוען כי מסר לעיריה את המכתב שצורף כנספח א' לתצהירו. על פי האמור בסעיף 7 לתצהירו נמסר המכתב לנציג עירית טבריה ביום 9/9/87, במועד בו פנה המבקש ביחד עם בעל הנכס בו ממוקמת המסעדה, מר טסלר, והשוכר החדש להסדרת העברת הרישום בעיריה. המכתב אינו נושא חותמת "נתקבל" ואין כל ראיה אוביקטיבית כי אכן מכתב זה נכתב ביום 9/9/87 ונמסר לעירית טבריה. בנוסף, העדויות בנוגע לאופן מסירת ההודעה לעיריה סותרות זו את זו. בעל הנכס מר טסלר מכחיש את טענתו של המבקש כאילו פנו שניהם לעיריה להעברת רישום החזקה בנכס על שם השוכרים החדשים. לטענתי לא היה שותף לכל פניה כנ"ל. יתרה מזו - לטענתו לא ידע כלל כי המבקש מסר את הפעלת המסעדה לאחרים במקומו ומעולם לא ערך עם אותם אחרים הסכם שכירות. לדבריו מר מרדכי מינס עבד במסעדה גם בתקופה בה הופעלה ע"י המבקש. בשלב מסוים ביקש ממנו המבקש להעביר את החוזה על שמו של מרדכי מינס ואולם בפועל לא נערך חוזה עד שמרדכי מינס סיים להפעיל את המסעדה. מר טסלר מכחיש כל פניה לעיריה להעברת הרישום של החזקה בנכס על שמם של מרדכי מינס ואמנון זיו. מר מרדכי מינס העיד כי ערך חוזה עם מר טסלר ואולם חוזה לא אותר ולא הומצא לבית המשפט. לטענתו אבד לו החוזה ואולם לא נעשה כל מאמץ לאתר את החוזה שנערך ע"י עו"ד בטבריה ושיש להניח כי עותק ממנו עדיין קיים. מר מינס העיד כי פנה עם המבקש לעירית טבריה ואולם לדבריו מר טסלר לא היה שותף לפניה, זאת בניגוד לטענת המבקש עצמו. בנוסף טען מר מרדכי מינס כי לאחר שעזב את המסעדה המשיך מר אמנון זיו להפעילה, זאת בניגוד לאמור בתצהירו שלו. מר אמנון זיו העיד כי הוא לא נכח בעיריה בעת העברת רישום הזכויות בנכס. לטענתו נערך חוזה עם טסלר ואולם גם הוא לא המציא את החוזה ולא עשה נסיון לקבלו מעו"ד טבריני שערך את החוזה. לדבריו המשיך להפעיל את המסעדה ביחד עם אנשים מטורען לאחר שמרדכי מינס עזב גם הוא. גם גרסה זו לא נמסרה בתצהירו וסותרת את האמור בתצהירו. גרסאות העדים סתרו זו את זו ובהתאם מתערערת אמינות הגרסה בדבר מסירת המכתב לעיריה. כאמור טענו העדים מרדכי מינס ואמנון זיו כי חתמו על הסכמים עם טסלר ואולם לא נעשה כל מאמץ להמציא חוזה לעיון בית המשפט. אין בפני מכתב הודעה הנושא חותמת "נתקבל" של עירית טבריה. כל אחד מהעדים מוסר גרסה שונה בנוגע לאופן הפניה לעיריה. בנסיבות אלו גרסאות המבקש ועדיו אינן אמינות והמבקש לא מרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את טיעוניו. ממכלול העדויות בנוגע להעברות הזכויות בין המבקש לבין מר מרדכי מינס ואמנון זיו אני קובע כי המבקש לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי אכן מסר לעיריה הודעה בהתאם להוראות סעיף 325 לפקודת העיריות. 3. חיוב המבקש בריבית. כאמור דרישת החוב מתיחסת לחיוב ארנונה בגין התקופה של שנת 1988. דרישת החוב נשלחה לראשונה למבקש בשנת 1996. לאחר מכן פנה המבקש מספר פעמים לעירית טבריה כדי שיבדקו טענותיו ולא נענה, עד שבשלהי שנת 1998 ננקטו הליכי גביה כנגדו. המבקש פירט את מסכת פניותיו לעירית טבריה בתצהירו ולא נחקר כלל על חלק זה של תצהירו. בהתאם יש לראות את גרסתו לעניין מסכת פניותיו לעירית טבריה כגרסה שלא נסתרה והוכחה להנחת דעתו של בית המשפט. בנסיבות אלו, בהן לא פנתה העיריה במשך שנים למבקש ולאחר מכן לא בדקה את טענותיו ולא השיבה למכתביו לעניין חוב הארנונה, אני סבור כי אין המבקשת זכאית לגבות ריבית על החוב. כאמור העיריה לא נקטה במשך שנים כל פעולה ממשית כדי להודיע למבקש (החייב) כי קיים חוב ארנונה שעליו לשלם. מי שיושב ואינו נוקט בכל פעולה להודיע לחייב על חוב ואף אינו טורח לבדוק את טענות החייב בעניין חיובו אינו זכאי לגבות ריבית שנצברה בגין אותו חוב. ראה: ע"א 20/76, הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פתח-תקוה נגד חברת מעונות בגוש 6390 בע"מ, פורסם בפ"ד, כרך לא, חלק ראשון עמ' 225, בעמ' 227; קציר, פסיקת ריבית הצמדה ושיערוך, עמ' 297; ה"מ (תל אביב) 10296/91, עו"ד יוסף מולאור נגד עו"ד מ' גלוסקה ואח', תקדין 98 (2)פסקאות 68 - 77 להחלטה. למסקנה כי אין העיריה זכאית לגבות ריבית על חוב שלא דרשה את פירעונו במשך שנים ניתן להגיע מהוראות חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980 הקובע כדלקמן: "1. הגדרות: ..... "תשלומי פיגורים " - ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש או בשיעור אחר כפי שקבעו שר הפנים ושר האוצר ממועד החיוב בתשלום החובה עד יום שילומו, בהוספה או בהפחתה של הפרשי הצמדה. 2 . תשלומי פיגורים (א) תשלום חובה שלא שולם תוך שלושים ימים מהמועד שנקבע לשילומו ישולם בתוספת תשלומי פיגורים. (ב) נקבע בחיקוק שתשלום החובה ישולם בתוך תקופה קצובה והוא לא שולם תוך 30 ימים מהיום שבו נסתיימה אותה תקופה, ייחשב היום הראשון של התקופה כמועד החיוב בתשלום החובה האמור לצורך הוספת תשלומי פיגורים עליו." (ההדגשה הוספה. ר.ש.) ניתן לראות מלשון החוק כי ניתן לגבות את ריבית הפיגורים רק לאחר שחלפו שלושים ימים מהמועד שנקבע לתשלום כאשר ריבית הפיגורים תחושב ממועד החיוב בתשלום החובה. את "מועד החיוב בתשלום החובה" כאמור בהגדרת "תשלומי הפיגורים" יש לפרש כמועד בו נשלחה לאזרח דרישת החוב. פרוש זה מתיישב עם האמור בסעיף 2 כי רק תשלום שלוא שולם ב"תוך שלושים ימים מהמועד שנקבע לשילומו" יחוב בריבית פיגורים. מובן כי אין האזרח יכל לדעת על חיוב בטרם נשלחה אליו דרישת החוב. החוק מקנה לו אפשרות לשלם את החוב בתוך 30 ימים מיום שהודע לו כי עליו לשלם שאם לא כן ישא את הריבית הקבועה בחוק. בהתאם, וכל עוד לא הודע לאזרח, למבקש במקרה שבפני, על דרישת החוב לתשלום הארנונה לא ניתן לחייבו בריבית בגין אותו החוב. בהתאם אני קובע כי העיריה אינה זכאית לגבות מהמבקש ריבית בגין חוב הארנונה נשוא ההליך שבפני, ככל שהדבר מתיחס לתקופה שבין שנת 1988, תקופת החוב, ועד לנקיטת ההליכים לגבית החוב ומסירת הודעה הראשונה על החוב לידי המבקש, בחודש אוגוסט 1996. 4. סיכום בסיכומו של דבר התביעה לפסק דין הצהרתי לפיו אין המבקש חב חוב כל שהוא בגין ארנונה לעירית טבריה, ככל שהדבר מתייחס לנכס הידוע כמסעדת "הטלה והאווז", נדחית. ניתן פסק דין הצהרתי לפיו אין המבקש חב בריבית פיגורים עבור חוב הארנונה כמפורט בפסק הדין. בנסיבות העניין, ובשים לב לתוצאה, ישא כל צד בהוצאותיו. ארנונה (חובות)ריביתחובארנונה