בפניי תביעה למזונות עבור אישה ובת קטינה. העובדות הצריכות לעניין 1. התובעת 1 והנתבע נישאו זל"ז ביום 17.10.1987 בנישואין אזרחיים בקפריסין. לאחר שובם לישראל, נרשמו הצדדים במשרד הפנים כנשואים על-פי תעודת הנישואין הקפריסאית, ובנוסף נישאו בטקס קידושין פרטי. התובעת 2 היא בתם המשותפת של התובעת 1 ושל הנתבע - ילידת 2.7.1990 (כבת 13 שנים כיום). להלן תיקרא התובעת 1 התובעת, והתובעת 2 תיקרא הקטינה. 2. הנתבע הוא עורך-דין העובד כעצמאי. התובעת עבדה בעבר במהלך תקופה מסוימת כמזכירה במשרדו של הנתבע, וכיום אינה עובדת מחוץ לבית. בתחילת דרכם המשותפת התגוררו הצדדים בדירה שכורה, ולאחר מכן בדירה בתל-אביב אשר הייתה בבעלותם (להלן - דירת הצדדים). לפני מספר שנים פרץ סכסוך בין בני-הזוג. התובעת טוענת כי הסכסוך פרץ כתוצאה מרומן שמנהל הנתבע מחוץ לנישואין. לטענת הנתבע, הסכסוך פרץ בשל מצבה הנפשי הרעוע של התובעת, אולם אף הנתבע מודה כי הוא מנהל רומן עם אישה אחרת, וכי הסכסוך פרץ כאשר נודע לתובעת על כך (בעמ' 22 לפרוטוקול, ש' 2). יוער, כי הסכסוך שבין בני-הזוג שבפניי הוא מורכב וסבוך, כולל הליכים רבים - המתנהלים בבית-משפט זה ובערכאות אחרות, וחורג מסכסוך רגיל בין בני-זוג המצויים בהליכי גירושין - הן מבחינת כמות התביעות והבקשות המתנהלות בין בני-הזוג והן מבחינת תוכנן ומהותן. 3. ביום 10.8.2000 הגישה התובעת תביעה למזונות ומדור עבורה ועבור הקטינה (היא התביעה נושא פסק-דין זה). בהחלטה למזונות זמניים מיום 15.7.2001 נקבע כי הנתבע ישלם עבור מזונות הקטינה סך 2,500 ש"ח לחודש ועבור מזונות התובעת סך 5,000 ש"ח לחודש. כן נקבע כי הנתבע יישא בהוצאות המשכנתה ובהוצאות בריאות חריגות. 4. ביום 2.7.2002 ניתן פסק-דין לפירוק השיתוף בדירת הצדדים בדרך של מכירתה למרבה במחיר וחלוקת התמורה בין בני-הזוג בחלקים שווים. נקבע, כי אין מקום לעכב את פירוק השיתוף עד לאיזון הנכסים האחרים של בני-הזוג (תמ"ש 67913/00). הדירה נמכרה לצד שלישי במסגרת הליך של כינוס נכסים תמורת סך 352,000$ (בקשה לאישור מכר - בש"א 12230/03). ביום 5.9.2002 ניתן צו הגנה כנגד הנתבע, האוסר עליו, בין היתר, להיכנס לדירת הצדדים (תמ"ש 67917/00). תוקפו של צו ההגנה הוארך לשלושה חודשים נוספים בהחלטה מיום 27.11.2002 (לאחר שנתקבל תסקיר בעניינם של הצדדים). עוד נקבע בהחלטה זו, כי 30 יום לפני פינוי הדירה על-ידי התובעת והקטינה, ישלם הנתבע למדורן סך השווה בשקלים ל-833$ בעבור 24 חודשים מראש, ובסה"כ 19,992$. 5. בנוסף להליכים שהתנהלו ואשר מתנהלים עדיין בין הצדדים בבית-משפט זה, התנהלו ביניהם הליכים בבית-הדין הרבני (בתביעה לשלום בית שהגישה התובעת, ותביעת גירושין שהגיש הנתבע). ביום 7.4.2002 פסק בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו, כדלקמן: "בית הדין הרבני פוסק בפס"ד הצהרתי, כי הצדדים לא נשואים זל"ז כדמו"י" (על-פי פסיקת בית-הדין הרבני האזורי, טקס הקידושין הפרטיים שערכו הצדדים היה טקס רפורמי, תיק מספר 2-64-05539378). בעקבות בקשה להירשם לנישואין שהגיש הנתבע במחלקת הנישואין במשרדי הרבנות בתל-אביב, פנה מנהל המחלקה לבית-הדין הרבני האזורי בשאלה - האם הנתבע ראוי להתחתן. בהחלטת בית-הדין הרבני האזורי נאמר, כי הנתבע ראוי להתחתן כדמו"י. החלטה דומה נתן בית-הדין הרבני האזורי כתגובה לבקשת הבהרה מצד בית-משפט זה, אשר בה נקבע כי: "אם הצדדים לא נשואים זה לזה כדמו"י, אין צורך בהבהרה ורשאית האשה להתחתן כפנויה ברוח דברים שנפסקו בפסק הדין". התובעת ערערה על החלטות אלה בפני בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, בטענה שהצדדים עודם נשואים אזרחית, כל עוד לא הותרו נישואיהם. בית-הדין הרבני הגדול פסק ביום 5.2.2003 כדלקמן: "...יכול בית הדין הרבני, להתיר את הנישואין באמצעות גט, ויכול בית הדין הרבני להתיר את הנשואין באמצעות פסק דין, כאשר אין צורך הלכתי במתן גט. בכל מקרה, יש צורך בפעולה פוזיטיבית של בית הדין הרבני, על מנת להתיר את הנשואין... משבחר בית הדין האיזורי להתעלם מן ההחלטה האופרטיבית להתרת הנשואין, והסתפק בפסק דין הצהרתי לפי ההלכה, נגרמה תוצאה בלתי נסבלת. הצדדים אינם נחשבים כנשואים לפי ההלכה, אבל נשואיהם האזרחיים לא הותרו. זאת לפיכך, אין מנוס מקבלת הערעור. הדרך לתיקון היא פניה חוזרת לבית הדין האיזורי בבקשה להתיר את הנשואין האזרחיים של הצדדים". לאור זאת, ביום 12.2.2003 פסק בית-הדין הרבני האזורי כך: "...ע"כ חוזר ביה"ד על פסק דינו כי 'הצדדים לא נישואין זל"ז כדמו"י' וביה"ד מתיר בזה את הנישואין והנ"ל יכולים להינשא כדמו"י כפנויים". בימים אלה, ביום 12.11.2003, ניתן פסק-דין משלים מאת בית-הדין הרבני הגדול. פסק-הדין המשלים ניתן לבקשת בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ - כי בית-הדין יבהיר את פסק-הדין שנתן ביום 5.2.2003. 6. בעקבות פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי מיום 7.4.2002, שקבע כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י, הגיש הנתבע בקשה לתיקון כתבי ההגנה שהוגשו על-ידיו בבית-משפט זה (הבקשה הרלוונטית לענייננו - בש"א 4492/02). ביום 1.7.2002 ניתנה החלטה מפי הרשמת דאז מ' קראוס, אשר התירה את תיקוני כתב ההגנה. הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן ביום 10.7.2002. טענות הצדדים 7. טענות התובעת לטענת התובעת, המשבר בחיי הצדדים פרץ בחודש דצמבר 1999, לאחר שהנתבע החל לנהל רומן מחוץ לנישואין עם מזכירתו. לדבריה, באותה תקופה הנתבע החל לנקוט כלפיה סנקציות כספיות, ואף אמר מפורשות כי כבעל המאה הוא בעל הדעה. כמו כן, הנתבע פנה לפסיכיאטר המחוזי, בטענה שהתובעת הטרידה אותו ואת מזכירתו. התובעת טוענת כי הנתבע הוא עורך-דין מצליח והכנסתו החודשית עולה על 100,000 ש"ח. לטענת התובעת, היא עקרת בית ואין לה מקורות השתכרות כלשהם. התובעת טוענת, כי בעבר עבדה כמזכירה במשרדו של הנתבע וסייעה לו בהתפתחותו המקצועית, וכי משך השנים ביטלה עצמה בפניו, והקריבה את האפשרות לעשות קריירה משל עצמה. לטענת התובעת, הצדדים ניהלו רמת חיים גבוהה שכללה - נסיעות לחו"ל, בילויים ויציאות למסעדות, מגורים בדירה המצויה בבניין מפואר אשר בו בריכת שחייה וחדר כושר, והמצוידת בריהוט חדיש ובמיטב מכשירי החשמל. כמו כן, הצדדים נהגו להרעיף על בתם מכל טוב. התובעת עותרת לחיוב הנתבע במזונותיה ובמזונות הקטינה בסך 17,980 ש"ח לחודש, וכן לחייבו להמשיך ולשאת בהוצאות אחזקת הבית ובתשלומי החזרי המשכנתה על דירת הצדדים. עוד עותרת התובעת למתן סעדים להבטחת מדורן השקט והשלו שלה ושל הקטינה, וסעדים להגנה על המיטלטלין כחלק מן המדור, וכן היא עותרת לחיוב הנתבע להמשיך ולהעמיד לשימוש התובעת את המכוניות והקטנוע שהיו רשומים על שמו ואשר העביר את רישומם על שם אמו. בסיכומיה טוענת התובעת כי יש לחייב את הנתבע אף בדמי טיפול. טענה זו עלתה לראשונה בסיכומים, ולכן לא אדון בה במסגרת פסק-דין זה. בסיכומיה מעלה התובעת טענות שונות נגד פסיקות בית-הדין הרבני האזורי - הן לעניין קביעתו כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י, והן לעניין התרת הנישואין של הצדדים. עוד טוענת התובעת בסיכומיה, כי הנתבע חייב במזונותיה - הן משום הודאותיו כי הצדדים נשואים, הן מכוח הסכם מכללא הן מדיני המניעות. כמו כן, לטענתה, יש להתחשב בהיותה נזקקת ותלויה בנתבע. 8. טענות הנתבע הנתבע טוען כי ההתדרדרות ביחסי הצדדים נבעה מהתדרדרות במצבה הנפשי של התובעת, אשר מטרידה אותו, לטענתו, בדרכים שונות, לרבות תקיפות פיזיות. הנתבע מכחיש כי נקט סנקציות כספיות נגד התובעת. לטענתו, התובעת החלה למשוך מהחשבון המשותף כספים בסכומים גבוהים, והיות שפניותיו אל התובעת כי תחדל מכך לא עזרו, הוא נאלץ להורות לבנק כי כל פעולה בחשבון המשותף תחייב שתי חתימות. לדבריו, לאחר מכן הבנק ביטל מיוזמתו את כרטיס האשראי בחשבון. עוד טוען הנתבע, כי ניתק את מכשיר הטלפון הסלולרי שהיה ברשות התובעת, לאחר שהיא סירבה לצמצם את שימושה בו והתריסה בפניו כי תגרום לו לנזקים כספיים. הנתבע טוען כי לאור פסק-הדין של בית-הדין הרבני האזורי, שלפיו הצדדים אינם נשואים זל"ז כדמו"י, הרי שהתובעת אינה זכאית למזונות מדין תורה. כמו כן, בכתב הגנתו טען הנתבע, כי התובעת איבדה את זכותה למזונות בהיותה "מורדת" או "מעין מורדת". טענה זו נזנחה בסיכומים, ולכן לא אדון בה. לטענת הנתבע, התובעת יכולה לעבוד למחייתה, בהיותה אישה צעירה אשר עבדה בעבר. לדבריו, התובעת הפסיקה לעבוד עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים, והיא מבקשת לחיות על חשבון הנתבע, ללא הצדקה. לטענתו, הואיל והתובעת יכולה לעבוד ולהתפרנס, והואיל ובתם המשותפת של הצדדים אינה זקוקה לטיפול יומי של התובעת, אין התובעת זכאית למזונות. הנתבע טוען כי התובעת לא ביטלה עצמה לטובתו. לטענתו, הפסקת לימודיה האקדמיים של התובעת כאשר נישאה לו, אינה קשורה בו. לעניין גובה הכנסתו החודשית, נקב הנתבע בסכומים שונים - בכתב הגנתו ובהרצאת הפרטים שצורפה לו טען הנתבע כי הוא משתכר סך 15,000 ש"ח נטו לחודש, אולם בהרצאת הפרטים שצורפה לתצהיר העדות הראשית שהגיש, טען הנתבע כי הכנסתו החודשית עומדת על סך כ-30,000 ש"ח. עוד טוען הנתבע, כי מצבו הכלכלי הורע, כתוצאה מניתוח להחלפת הברך שעבר, המקשה עליו לעבוד. לדברי הנתבע, הצדדים ניהלו רמת חיים בינונית בלבד, ואף היא התאפשרה רק בזכות תמיכת אמו. לטענתו, דירת הצדדים נרכשה באמצעות הלוואה מאם הנתבע בסך 220,000$ - אותה הנתבע התחייב להחזיר בתשלומים חודשיים בסך 650$, ובאמצעות משכנתה שנטלו הצדדים בסך של 220,000$ - אותה הצדדים צריכים להחזיר בתשלומים חודשיים של 5,500 ש"ח. לטענת הנתבע, הוא העביר לאמו סך 300,000ש"ח מחשבונו העסקי, מתוך חשש כי התובעת תתכחש להלוואה שאמו נתנה לצדדים. הנתבע טוען כי עד לפרוץ הסכסוך, הצדדים נהגו בצמצום, ולאחר פרוץ הסכסוך התובעת החלה להגדיל את הוצאותיה בצורה מכוונת. הנתבע טוען כי הסכומים הנטענים בכתב-התביעה הם מופרזים, ומעריך את צורכי הקטינה בסך 2,000 ש"ח לחודש. לטענתו, אין לחייבו לשאת בתשלומי החזרי המשכנתה. הנתבע מתנגד למתן סעד של מדור שקט ושלו, בטענה כי המניעה לחיים שקטים ושלווים אינה באה ממנו, כי אם מהתובעת. לטענתו, אין לתת צווים ביחס למיטלטלין אשר מצויים בדירה המשותפת, הואיל ומדובר ברכוש משותף אשר יש לחלק בין הצדדים במסגרת איזון המשאבים. לעניין המכונית טוען הנתבע כי היא הייתה שייכת לאמו, והועברה על שם הנתבע תמורת חלק מהתמורה, ועם פרוץ הסכסוך, הנתבע החזיר את המכונית לאמו, מתוך חשש פן התובעת תתכחש לזכויות אמו ברכב. בסיכומיו טוען הנתבע, כי בין הצדדים הייתה הסכמה דיונית במסגרת תביעת הנתבע לפסק-דין הצהרתי, שלפיה אם בית-הדין יפסוק שהצדדים אינם נשואים כדמו"י ייסגר התיק. לטענתו, לפיכך מנועה התובעת להגיש תביעה לערכאה אחרת, שכן, כוונת ההסכמה הדיונית הייתה לסיים את ההתדיינות בין הצדדים ולא לפתוח חזית נוספת בערכאה שונה. דיון 9. עיקר המחלוקות בין הצדדים נסבות סביב חבות הנתבע במזונות התובעת. באשר למזונות הקטינה, אין הנתבע חולק על עצם חבותו, אלא על גובה הסכום הנתבע, אשר לטענתו הוא מופרך. להלן אדון תחילה בחבות הנתבע במזונות בתו הקטינה, ולאחר מכן אבחן את חבותו במזונות התובעת. מזונות הקטינה 10. הקטינה היא בתם של התובעת ושל הנתבע, ילידת 2.7.1990. הנתבע הוא יהודי ודינו האישי הוא הדין העברי. לפיכך, על-פי סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט-1959 (להלן - חוק המזונות), מהות והיקף חובת הנתבע לשאת במזונות בתו הקטינה ימדדו על-פי הדין העברי. ביום הגשת התביעה הייתה הקטינה כבת 10 שנים וכיום הינה כבת 13 שנים. על-פי הדין העברי, חובת הנתבע לזון את בתו בתקופה בה היה גילה 12-10 היא מתקנת חכמים (תקנות אושא) - הקובעת כי חיוב האב במזונות ילדיו חל "עד שיגדלו". תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד העלתה את גיל החיוב מגדלות לגיל 15. חיוב אב במזונות ילד שמלאו לו 15 הוא "מדין צדקה" (ראו א' גריידי, נ' שלם מזונות ילדים: הלכה ומעשה [19], בעמ' 36). לעניין שיעור המזונות, יוצא האב ידי חובתו הבסיסית, כאשר הוא נותן לילדיו "כדי צרכם ההכרחי". ראו דברי השופט שיינבוים בע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז [1], בעמ' 461: "...המדובר באותם דברים בסיסיים, שבלעדיהם אין הילד יכול להתקיים ממש; ומתוך הדין, שקובע, כי אין מחייבים בהם לפי עושרו של האב, יוצא, שצרכים אלה שווים הם לעני ולעשיר". החיוב מעבר לצרכיה ההכרחיים של הקטינה הוא "מדין צדקה", והוא כולל את החובה לספק לקטינה את האמצעים הדרושים לשם קיום רמת החיים אשר היא הורגלה אליה או שהיא ראויה לה. קיומו של חיוב זה ושיעורו הם בהתאם ליכולתו הכלכלית של האב. החיוב מדין צדקה חל על שני ההורים בשווה, לפי יכולתו של כל אחד מהם ובהתחשב בצרכיו של הקטין. לעניין זה נפסק כדלקמן: "קביעת דמי המזונות נעשית על יסוד הצבתם זה לצד זה של מספר נתוני יסוד אשר ביניהם קיימת בדרך כלל זיקה. כן חייב בית המשפט לקבוע מה הם צורכיהם של הקטינים התובעים את מזונותיהם ומהו כושר השתכרותו של החייב במזונות, כדי שניתן יהיה לבחון נתונים אלה זה מול זה, ולקבוע על-פיהם את היקף חובתו של מי שחייב בתשלום המזונות" (ראו ע"א 180/80 תמיר נ' תמיר [2], בעמ' 502-501; ע"א 302/80 אגלזיאס נ' אגלזיאס [3]). כן ראו דברי השופט י' שווילי בתמ"א (חי') 663/92 פלונית נ' פלוני [17], בעמ' 41: "רמת מזונותיהם של ילדים 'אינה עולה' על פי התעצמותו הכלכלית של האב (שלא כמו אישה שעולה עמו, עם בעלה). כך ילדים של עניים צריכים להסתפק במזונות ההכרחיים ואילו מי שהוריו אמידים, זכאים למזונות ביד רחבה יותר בנחת רוח ולא בצער ברווח ולא בצמצום". (עוד ראו ע"א 254/76 ינקביץ נ' ינקביץ [4]; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר [5]; ע"א 166/66 גולדמן נ' גולדמן [6]; ע"א 109/75 אברהם נ' אברהם [7]; ע"א 222/83 יחיא נ' פרץ [8]). לאור כל זאת, היקף חבותו של הנתבע במזונות בתו הקטינה ייקבע לאור הצבת יכולתו הכלכלית של כל אחד מהורי הקטינה אל מול צורכי הקטינה, בהתחשב ברמת החיים לה הורגלה. להלן ייבחנו משתנים אלה. 11. יכולתו הכלכלית של הנתבע - כאמור, הנתבע הוא עורך-דין עצמאי. באשר לגובה הכנסותיו - הצדדים חלוקים ביניהם. לטענת התובעת, הנתבע משתכר למעלה מ-100,000 ש"ח לחודש, ואילו לטענת הנתבע, הכנסתו החודשית פחותה מכך. על-פי אישור הכנסות מטעם יועץ מס מיום 4.5.2003, אשר צורף לתצהירו של הנתבע, הכנסתו לשנת 2002 עמדה על סך 58,200 ש"ח ברוטו לחודש, לא כולל מע"מ ולאחר ניכוי הוצאות (נספח א' לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעם הנתבע). נראה אם כן, כי אף-על-פי טענותיו של הנתבע, הכנסותיו הן גבוהות, והן מעמידות אותו בחזקת אמיד. בתצהירו ובסיכומיו טען הנתבע, כי הכנסתו החודשית עתידה לפחות בשל ירידה בהיקף עבודתו בעתיד, שתיגרם כתוצאה מניתוח להחלפת הברך שעבר ביום 13.4.2003. טענה זו נדחית. הכלל הוא, כי לעניין פסיקת מזונות, ההכנסה הרלוונטית של החייב במזונות, היא הכנסתו בתקופה שתחילתה שנה לפני מועד הגשת תביעת המזונות וסופה בעת מתן פסק-הדין. יכולתו הכלכלית בעתיד אינה נבחנת על-ידי בית-המשפט בבואו לפסוק מזונות. כמו כן, בפני בית-המשפט אין נתונים בדבר הכנסתו העתידית של הנתבע, אלא אך בדבר הכנסתו בעבר. באם יורע מצבו הכלכלי של הנתבע בעתיד, עד כדי שינוי מהותי בנסיבות, תהא פתוחה בפניו הדרך להגיש תביעה מתאימה להפחתת מזונות. עוד טוען הנתבע, כי עליו לשאת בהחזרי חובות - חוב בסך 220,000$ לאמו המשולם בתשלומים בשיעור 650$ לחודש, וחוב המשכנתה בסך 864,970 ש"ח המשולם בהחזרים חודשיים בשיעור כ-5,500 ש"ח. אף טענה זו נדחית, לאור ההלכה כי הכנסתו הרלוונטית של אדם, לצורך קביעת היקף חיובו במזונות ילדיו, היא "הכנסתו הפנויה", היינו - הכנסה ברוטו בניכוי "תשלומי חובה", להבדיל מניכויי "רשות". החזרי הלוואות נכללים בגדר ניכויי "רשות", ולפיכך אין לנכותם מהכנסתו ברוטו של הנתבע בעת חישוב "הכנסתו הפנויה" (ראו גריידי ושלם בספרם הנ"ל [19], בעמ' 67). מכל מקום, אף אם בחישוב "הכנסתו הפנויה" של הנתבע, היה על בית-המשפט להפחית מהכנסתו ברוטו את החובות שבהם הוא נושא, עדיין התוצאה הייתה כי הכנסת הנתבע היא גבוהה. וכל זאת מבלי להכריע בשאלה האם הנתבע אכן נושא בחובות כנטען על-ידיו. עוד נראה, לכאורה, כי יש במכירת הדירה כדי לפתור בעיית החזרי החובות. 12. הכנסות התובעת - התובעת אינה עובדת כיום, ואין לה כל הכנסה, למעט תשלום חד-פעמי בגין תמורת מחצית מכירת דירת הצדדים. לצורך הדיון במזונות הקטינה, די בעובדות אלה. דיון מורחב בהכנסות התובעת ייעשה בהמשך בפרק התייחס למזונותיה שלה. 13. צורכי הקטינה - כאמור, הסכום הנתבע עבור מזונות הקטינה הינו 6,280 ש"ח לחודש. הנתבע טוען כי הסכומים הנתבעים מופרזים, ומעריך את מזונות הקטינה בכ-1,300 ש"ח לחודש. לעניין צורכי הקטינה איני מקבלת לא את טענות התובעת ולא את טענות הנתבע, באשר כל אחד מהם טוען טענות מוגזמות לכיוון הרצוי לו. הואיל ואף אחד מן הצדדים לא הוכיח את טענותיו בדבר צורכי הקטינה, מוסמך בית-המשפט להעריך את הסכום הנדרש על-פי ניסיונו (ע"א 93/85 שגב נ' שגב [9]; ע"א 687/83 מזור נ' מזור [10]). 14. לאור יכולתו הכלכלית של הנתבע, לאור העובדה שהתובעת אינה משתכרת, ולאור צורכי הקטינה, איני רואה מקום לשנות את גובה המזונות שנפסק בהחלטה למזונות זמניים מיום 15.7.2001, בסך 2,500 ש"ח לחודש, בנוסף לקיצבת הילדים המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי. הסכום הנ"ל אינו כולל הוצאות בריאות חריגות, לרבות טיפולים פסיכולוגיים לקטינה. סכום זה אינו כולל את מדורה של הקטינה, אשר נדון במסגרת תביעה אחרת המתנהלת בין הצדדים בבית-משפט זה, ולכן אינו נדון במסגרת פסק-דין זה. מזונות התובעת 15. לפני הדיון בשאלת חבות הנתבע במזונות התובעת, יש להכריע בטענת הנתבע, כי התובעת מנועה מלתבוע את מזונותיה. לדבריו, הצדדים הגיעו להסכמה דיונית, שלפיה אם בית-הדין הרבני יפסוק כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י, ייסגר התיק וההתדיינות תסתיים, ולכן תביעת המזונות הוגש לבית-משפט זה בחוסר תו"ל. טענה זו נדחית, הואיל והנתבע לא הוכיח קיומה של הסכמה דיונית כאמור. 16. לגופו של עניין טוען הנתבע, כי אין הוא חייב במזונות התובעת, הואיל ובית-הדין הרבני קבע כי הצדדים אינם נשואים כדמו"י. להלן תיבחן תחילה השאלה: האם התגבש חיובו של הנתבע במזונות התובעת? באם התשובה לשאלה זו תהא חיובית, תיבחנה הטענות האחרות שמעלה הנתבע לעניין גובה החיוב. האם התגבשה - בשלב כלשהו - חובה מצד הנתבע לזון את התובעת? 17. כאמור, בני-הזוג שבפניי נישאו בשני טקסים: נישואין אזרחיים בקפריסין, אשר על-פיהם נרשמו בני-הזוג במדינת ישראל כנשואים; וקידושים פרטיים שנערכו במדינת ישראל, ואשר בפסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי מיום 7.4.2002 נקבע כי היה זה טקס רפורמי. האם נישואי בני-הזוג בקפריסין - כשלעצמם - הקימו חובת מזונות? הואיל והנישואין נערכו בחו"ל, נקודת המוצא לבחינת שאלה זו, היא סעיף 17(א) לחוק המזונות, שכותרתו "משפט בין לאומי פרטי", המורה כדלקמן: "על חובת מזונות בין בני-זוג יחול דין מקום מושבם של בני-הזוג, ואם אין להם מקום מושב משותף, דין מושבו של החייב". דין מקום מושבם של בני-הזוג הוא דין מדינת ישראל, הקובע בסעיף 2(א) לחוק המזונות: "אדם חייב במזונות בין-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה". הנתבע הוא יהודי, ודינו האישי הוא הדין העברי, ולכן על חיוביו במזונות התובעת יחולו הוראות הדין העברי (ראו ע"מ (ת"א) 1044/99 זינגר-ברוכוביץ נ' ברוכוביץ [18]; ע"א 566/81 שמואל נ' שמואל [11]). בטרם ניהול הדיון בשאלת חיובו של הנתבע במזונות התובעת על-פי הדין העברי, יש להכריע בשאלת תוקף הנישואין - לצורך בירור חובת המזונות. בבוא בית-משפט אזרחי לדון בתוקפם של נישואין אזרחיים, שנערכו בחו"ל בין בני-זוג יהודים אזרחי המדינה, שומה עליו לבדוק את תוקפם על-פי הדין העברי, בתור "דינם האישי" של בני-הזוג כמשמעותו בסימן 47 לדבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 (ראו מ' שאוה הדין האישי בישראל [20], בעמ' 559-554). מסקנה היא אפוא כי הואיל והצדדים הם תושבי מדינת ישראל, והואיל ובעת עריכת הטקס דינם האישי של הצדדים היה הדין העברי - אשר אינו מכיר בנישואי הצדדים בקפריסין, אין בנישואין אלה - כשלעצמם - כדי להטיל על הנתבע חובה לזון את התובעת. האם הקידושים הפרטיים שערכו בני-הזוג - כשלעצמם - הקימו חובת מזונות? אף כאן חלה הוראת סעיף 2(א) לחוק המזונות, שלפיה יש לבחון את דינו האישי של הנתבע. ואף כאן יש לבחון את תוקף נישואי הצדדים לצורך בירור חובת המזונות. לאור סעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, המורה: "נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה", ולאור פסק-דינו של בית-הדין הרבני מיום 7.4.2002 אשר בו נקבע כי טקס הקידושים הפרטיים שערכו הצדדים היה טקס רפורמי וכי הצדדים אינם נשואים כדמו"י, אף הקידושים הפרטיים - כשלעצמם - אינם מקימים חובה מצד הנתבע לשאת במזונות התובעת. (טענות התובעת לעניין פגמים בהליכים שנתקיימו בבית-הדין הרבני - אין מקומם להישמע בבית-משפט זה). 18. לכאורה, יש באמור לעיל כדי לדחות את תביעת התובעת למזונותיה. אולם, ייתכנו מקרים שבהם הנסיבות מצדיקות כי תיעשה הבחנה בין הסטטוס לבין תוצאותיו של הסטטוס - אשר אחת מהן היא חובת המזונות, וכי שאלת החיוב במזונות תיערך לאור עקרונות משפטיים אחרים - חוץ מן הדין האישי. עמד על כך פרופ' שאוה ז"ל בספרו הנ"ל [20], בעמ' 683: "...כאשר הנסיבות מצדיקות זאת יש מקום לעשות הפרדה בין הסטטוס לבין תוצאותיו. את סטטוס הנישואין יש להמשיך ולבדוק על פי הדין האישי, היינו על פי כללי ברירת הדין החלים בישראל..., בעוד שאת התוצאות הנובעות מן הסטטוס ניתן לבסס, כאשר הצדק מחייב זאת, גם לאור עקרונות אחרים של המשפט, כגון: הסכם מכללא, דיני נזיקין, עשיית עושר וכו'". ובהמשך, בעמ' 686: "...יחס לסטטוס הנישואין קובע, כי אין הצדדים יכולים להסכים על הדין שיחול על נישואיהם ועל-ידי כך לפסול נישואין תקפים או להכשיר נישואין פסולים... לעומת זאת, ביחס לחיוב הנובע מן הסטטוס, כגון החיוב במזונות, להבדיל מן הסטטוס עצמו, יכולים הצדדים להסכים על הדין שיחול. ... דוגמאות אלה מחזקות דעתנו, כי יש מקום לעשות הפרדה בין הסטטוס לתוצאותיו גם בנושא בו עוסקים אנו בפרק זה, היינו כאשר בית-משפט אזרחי מגיע למסקנה, שהנישואין שנערכו בין בני-הזוג הם בטלים וחסרי תוקף חוקי, למרות שהצדדים חיו כבעל ואשה במשך תקופה ממושכת, כשהם יוצאים מתוך ההנחה שהם נשואים. במקרה כזה יוכל בית-המשפט, כאשר הצדק מחייב לעשות כן, לבסס זכויותיה הממוניות של האשה, כמו זכותה למזונות או לפיצוי חד פעמי, בהסתמך על עקרונות וכללים אחרים של המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה, כגון: על-ידי ביסוס תרופה כספית על סמך הסכם מכללא בין הצדדים..." (ההדגשות שלי - ו' פ'). לעניין ידועה בציבור, כבר נפסק בעבר, כי יכולה ידועה בציבור לבסס את זכותה למזונות על סמך הסכם בינה לבין בן-זוגה, והסכם זה - כל עוד הצדדים חיים ביחד - יכול להיעשות בצורה מפורשת ויכולים להסיק אותו גם מכללא. וכך בע"א 563/65 יגר נ' פלביץ [12]: "סביר הוא שכל זמן שהאשה חיה עם גבר לא תסכים להיות עמו ולמלא כלפיו את תפקידיה וחובותיה כאשה בלי שתהנה מהזכויות הרגילות של אשה נשואה". (על הלכה זו חזר בית-המשפט העליון בע"א 805/82 ורסנו נ' כהן [13], שם השופט ברק הביע, אגב אורחא, נכונות להרחיב את ההלכה ולבסס את הזכות למזונות גם לאחר הפירוד על סמך הסכם מכללא). ההלכות שהובאו לעיל, עוסקות בידועים בציבור, אולם ניתן להחילן גם על בני-הזוג שבפני, אשר ערכו טקס נישואין, ונישואיהם הוכרזו כבטלים. וראו לעניין זה פרופ' שאוה בספרו הנ"ל [20], בעמ' 690: "הלכות אלו המתייחסות ל'ידועה בציבור כאשתו' ניתן להחילן גם על אשה שערכה טקס נישואין, אך נישואיה הוכרזו לבטלים. לפיכך, יכולה היא, אם הנסיבות מצדיקות זאת, לבסס את זכותה למזונות או לפיצוי חד פעמי, בהתאם לנסיבות המקרה, על סמך עקרונות שונים של המשפט ובראש ובראשונה על סמך הסכם מכללא". עוד לעניין הכרה בחובת מזונות חוזית בין בני-זוג יהודים אשר נישאו בנישואין אזרחיים בהיותם אזרחי מדינת ישראל, ראו פסק-דינו של השופט ח' פורת בע"מ (ת"א) 1044/99 הנ"ל [18]. 19. נראה כי נסיבות המקרה שבפניי מחייבות הפרדה בין הסטטוס לבין תוצאותיו, ובחינת השאלה - אם נוצר חיוב במזונות - לאור עקרונות משפטיים מלבד הדין האישי. כאמור, הצדדים שבפניי אמנם לא נישאו כדמו"י מעולם, אך משך תקופה ממושכת חיו כבעל ואישה. במהלך תקופה זו, התובעת לא עבדה מחוץ לבית כלל, למעט תקופה שבה עבדה כמזכירה במשרדו של הנתבע. הנתבע, אשר עבד כעורך-דין עצמאי והשתכר סכומים גבוהים, זן את התובעת במהלך כל חייהם המשותפים, ואף סיפק לה רמת חיים גבוהה. לפיכך, ולאור הפסיקה אשר הובאה לעיל - שלפיה כאשר בני-זוג אינם נשואים כדמו"י, זכות אישה למזונות יכולה להיווצר כתוצאה מהסכם מכללא - נראה כי מאורח חיי בני-הזוג ניתן ללמוד על קיומו של הסכם מכללא בין בני-הזוג שלפיו התובעת זכאית למזונות מן הנתבע. 20. מהו תוכנו של הסכם המזונות בין הצדדים? ברי כי מאורח חיי הצדדים, כפי שפורט לעיל, ניתן ללמוד על כוונתם כי כל עוד הם חיים יחד יכלכל הנתבע את התובעת. אולם, מעבר לכך, נסיבות המקרה שבפניי מצביעות על כוונתם כי הנתבע יזון את התובעת בהתאם להוראות הדין העברי. על כוונה זו ניתן ללמוד בראש ובראשונה מכך שעובר למתן פסק-הדין ההצהרתי של בית-הדין הרבני האזורי מיום 4.7.2002, שלפיו הצדדים אינם נשואים כדמו"י, הנתבע לא טען כי בני-הזוג מעולם לא נישאו, או כי מעולם לא התגבשה חובתו במזונות התובעת. טענות אלו לא הועלו בכתב ההגנה המקורי שהגיש, ולא הועלו בדיונים שהתקיימו בבית-משפט זה לפני מועד מתן פסק-הדין הרבני הנ"ל. הטענה בדבר אי-חבותו של הנתבע במזונות התובעת הועלתה לראשונה בכתב ההגנה המתוקן, שהגיש הנתבע בעקבות פסק-הדין ההצהרתי של בית-הדין הרבני האזורי. הואיל והוגש כתב הגנה מתוקן, בית-המשפט אינו דן בטענות שטען הנתבע בכתב ההגנה המקורי. אולם, לא ניתן להתעלם מכוונת הנתבע - כפי שהובעה במסמך זה. ההיזקקות לכתב ההגנה המקורי, נעשית אך לצורך ההתחקות אחר כוונת הנתבע לעניין חיובו במזונות התובעת. ולכן, אף אם מן הבחינה האובייקטיבית, יסודה של הנחת הנתבע היא בטעות, אין לכך נפקות. מן האמור לעיל נובע, כי אף הנתבע הניח כי חיובו במזונות התובעת התגבש, ומלכתחילה - הוא לא כפר בכך. אמנם בדרך-כלל, כאשר בני-זוג יהודים ואזרחי ישראל - אשר אינם פסולי חיתון ואין מניעה כי יינשאו כדמו"י - נישאים בנישואין אזרחיים, לא ניתן ללמוד על קיומו של הסכם מכללא שלפיו יחולו עליהם החיובים הנובעים מהדין העברי. זאת, משום שבדרך-כלל רואים בהימנעותם של בני-זוג מעריכת נישואין על-פי הדין העברי, כגילוי דעתם כי ברצונם להימנע מן החיובים הנובעים מהדין העברי. אולם, אין כך במקרה שבפניי. נסיבות המקרה הנדון כאן מלמדות כי ההימנעות מעריכת נישואין כדמו"י נבעה מרתיעת הנתבע מן הממסד הדתי, להבדיל מן הדין הדתי. וכך מתוך דברי הנתבע בבית-הדין הרבני, כפי שנרשמו בפרוטוקול הדיון מיום 30.4.2001 (ת/5): "הבעל: אני לא רציתי להתחתן כדת משה וישראל ולכן נשאנו בקפריסין. ההתנגדות שלי עקרונית לממסד הדתי זה השקפת עולמי". מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה, שלאחר שבני-הזוג נישאו בנישואין אזרחיים בקפריסין - נישואין שעל-פיהם נרשמו בני-הזוג כנשואים במשרד הפנים - בני-הזוג ערכו טקס קידושים פרטי. מן ההיבט האובייקטיבי - בית-הדין הרבני האזורי פסק כי הקידושים הפרטיים אינם תקפים כדמו"י. אולם, הואיל וענייננו בחיוב חוזי הנובע מהסכם מכללא בין הצדדים, חשובה כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים. מהאופן שבו ערכו הצדדים את הטקס ניתן להסיק כי התכוונו לערוך טקס דתי: "האשה: ...הזמנו 300 איש. אמר לי הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל. היה רב. הוא שבר כוס". לשאלת בית-הדין הייתה כתובה? "תשובה: היה משהו כזה" (מתוך פרוטוקול הדיון בבית-הדין הרבני מיום 30.4.2001). כמו כן, בעת עריכת הקידושים הפרטיים הצדדים כבר היו נשואים אזרחית, ולא היה היגיון בעריכת טקס נישואים אזרחיים נוספים. ומכאן, שכוונתם הייתה להינשא בטקס דתי-יהודי. העובדה שכוונה זו הוצאה אל הפועל בטקס פרטי, מתיישבת אף היא עם המסקנה כי רתיעת הנתבע היא מן הממסד הדתי, ולא מן הדין הדתי. ממכלול הנסיבות עולה, כי כוונת הצדדים הייתה החלת חובת המזונות כפי שהיא חלה בין בני-זוג יהודים הנשואים זל"ז כדמו"י. לפיכך, יש לבחון את חבות הנתבע במזונות התובעת לפי הוראות הדין העברי. 21. על-פי הדין העברי, חיוב אדם במזונות אשתו הוא "בהיות האישה עמו על שולחנו" (ראו ב' שרשבסקי דיני משפחה [21], בעמ' 119). הואיל והנתבע הוא שעזב את התובעת, והואיל והנתבע לא הוכיח כי עזיבתו נבעה מן התובעת, חיובו במזונותיה משתרע גם על התקופה שלאחר עזיבתו - שבה התובעת כבר לא "היתה עמו" והצדדים לא ניהלו חיים משותפים. לעניין שיעור המזונות, חל במשפט העברי הכלל "עולה עמו ואינה יורדת עמו", שלפיו האישה זכאית למזונותיה על-פי צרכיה ברמה לה הורגלה בבית בעלה "לפי עשרו" או "לפי כבודו" (ראו שרשבסקי בספרו הנ"ל [21], בעמ' 112). התובעת טוענת כי הצדדים חיו ברמת חיים גבוהה, ותובעת למזונותיה סך 9,200 ש"ח. הנתבע טוען כי בני-הזוג ניהלו אורח חיים צנוע בהרבה מהנטען על-ידי התובעת, וכי שיעור המזונות שלהם זקוקה התובעת הם בשיעור כ-2,000 ש"ח. אף לעניין זה, כמו לעניין צורכי הקטינה שנדונו לעיל, נראה כי כל אחד מן הצדדים טען טענות מוגזמות לכיוון הרצוי לו. על-פי התרשמות בית-המשפט מדברי הצדדים בחקירותיהם, נראה כי האמת ביחס לרמת החיים שניהלו הצדדים, נמצאת פחות או יותר באמצע. נראה כי הצדדים ניהלו רמת חיים גבוהה, אולם הסכום הנדרש על-ידי התובעת - מופרז. 22. טענה נוספת שמעלה הנתבע, היא כי על התובעת מוטלת חובה לצאת ולעבוד לפרנסתה. הדין העברי מכיר בכוחם של בני-זוג להגיע להסכמה שלפיה האישה תתפרנס רק מרווחיה. אם האישה מסכימה במפורש או שותפה ואינה מתנגדת להצעת הבעל האומרת "צאי מעשה ידיך למזונותיך", היא מפסידה את זכותה לדרוש מזונות (ראו שרשבסקי בספרו הנ"ל [21], בעמ' 120). אולם, אין חולק כי התובעת שבפניי אינה עובדת כיום, ואין לה כל הכנסה (למעט סכום חד-פעמי שקיבלה תמורת מחצית דירת הצדדים שנמכרה). האם ניתן לחייב את התובעת לצאת ולעבוד? בעבר, ההלכה הרווחת הייתה כי לא ניתן לחייב אישה לצאת ולעבוד לפרנסתה תמורת מעשי ידיה: "אין מאומה בדין המחייב את האישה לצאת לעבוד מחוץ לביתה... ... אם היא יוצאת לעבודה ומשתכרת, רשאי הבעל לומר לה: 'צאי מעשה ידיך במזונותיך', אבל אין הוא זכאי לדרוש ממנה לצאת ולהשתכר על-מנת לפטור עצמו ממזונותיה. אפילו עבדה בעבר, אך הפסיקה את עבודתה, זכאית היא לקבל ממנו את מזונותיה במלואם... אין זה משנה אם היתה לה סיבה אובייקטיבית כגון מחלה, להפסיק לעבוד ולהשתכר, אם לאו" (ע"א 687/83 הנ"ל [10], בעמ' 32). (ראו גם א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול [22], בעמ' 297; וכן שרשבסקי בספרו הנ"ל [21], בעמ' 120). במספר פסקי-דין מאוחרים יותר בעניין מזונות אישה, הובא בחשבון פוטנציאל ההשתכרות של האישה: כך בע"א 6136/92 ביקל נ' ביקל [14]: "לא הייתי רואה, על כן, פסול בכך שבתוך מערכת החישובים של סכום המזונות... גם יביאו בחשבון שהמערערת יכולה לתרום על ידי עבודתה לכיסוי צרכיה..." וכן בע"א 5930/93 פדן נ' פדן [15]: "...יש להניח כי תצא ותשתכר מחוץ למשק ביתה, כדרכן של נשים בימינו". כיום, נראה כי הכלל הוא כי אין להביא בחשבון את פוטנציאל ההשתכרות של האישה בעת קביעת סכום מזונותיה, אולם לכלל זה ייתכנו חריגים, ויש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו. וכך נפסק בע"א 4316/96 פלולי נ' פלולי [16], בעמ' 402: "ההלכה שנפסקה בפרשת מזור... נותרה, אפוא, עומדת על מכונה, אם כי יתכנו מקרים שנסיבותיהם המיוחדות יצדיקו התייחסות שונה, כמו שהיה בפרשות ביקל ופדן". (יוער, כי גם על-פי הפסיקה הקובעת כי יש להתחשב בפוטנציאל ההשתכרות של האישה, לא נקבע כי הנתבע פטור לחלוטין ממזונותיה). התובעת שבפניי היא אישה כבת 50 שנה, אשר לא עבדה מעולם מחוץ לבית, למעט עבודתה כמזכירה במשרדו של הנתבע. לאור זאת, נראה כי אכן סיכוייה למצוא עבודה נמוכים. בחקירתה נשאלה התובעת על-ידי בא-כוח הנתבע מדוע אין היא עובדת, ותשובותיה להלן: "ש. למה את לא עובדת? ת. מכמה טעמים. מאוד קשה לי למצוא עבודה. כשאני מנסה להגיש קו"ח ושואלים אותי בת כמה אני, ואני אומרת את הגיל, לא מקבלים אותי. הגשתי קו"ח למשרדי אדריכלים. ש. תני לי שם. ת. לא זוכרת. מעבר לזה, צ' [הנתבע - ו' פ'] יצר בשבילי כ"כ הרבה כתבי אישום. הלך למשטרה. מרגע שהוגשו התביעות, צ' הלך והתלונן נגדי במשטרה, תלונות סרק... רק בחודש מאי יש לי חמישה משפטים, כולל הוצל"פ אני כל הזמן צריכה להתגונן. בתביעת הנזיקין שאני מופיעה לבד, אני צריכה להדפיס ולהתכונן. לאחרונה נתבעתי בתביעה נוספת ע"י החברה שלו, וגם כנגדה אני צריכה להתגונן. אפילו חשבתי לעשות משהו בבית, משפחתון. אני לא יכולה להתחייב כלפי הורים במשפחתון או כמטפלת. כל הבקשות שלו והמשפטים שאני צריכה להתגונן. אני זו שכותבת את התגובות לעו"ד. והכל מבלי להתייחס למצב האישי והרגשי שלי מכל מה שאני עוברת. בנוסף לזה אני מתמודדת עם הילדה שלי שהיא בגיל ההתבגרות" (בעמ' 18-17 לפרוטוקול). לאור המצב שבו נתונה התובעת, אין זה מן המקרים שבהם יש לחרוג מן ההלכה הכללית, ולקבוע כי האישה חייבת לצאת ולעבוד לפרנסתה. 23. לפיכך, אין מקום משינוי סכום המזונות שנקבע בהחלטה למזונות זמניים מיום 15.7.2001 בסך 5,000 ש"ח לחודש. 24. חיוב הנתבע במזונות התובעת פקע ביום 12.2.2003 - עם מתן פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי שהתיר את נישואי הצדדים. זאת, מאחר שמקור החיוב במזונות, במקרה דנן, הוא הסכם מכללא בין בני-הזוג - שלפיו הנתבע יזון את התובעת במהלך נישואיהם. לפיכך, אין לקבל את טענת התובעת כי החיוב ממשיך אף לאחר מתן פסק-הדין שהתיר את נישואי הצדדים. כמו כן, אין לקבל את טענת הנתבע כאילו החיוב פקע עם מתן פסק-הדין ההצהרתי של בית-הדין הרבני האזורי שלפיו הצדדים אינם נשואים כדמו"י, היות שמקור החיוב במזונות אינו היות הצדדים נשואים כדמו"י, אלא ההסכם בין בני-הזוג הקובע את חיוב הנתבע לזון את התובעת במהלך נישואין, והיות שנישואין אלה תקפים כל עוד לא הותרו (ראו לעניין זה פסק-דינו המשלים של הרב דייכובסקי בבית-הדין הרבני הגדול מיום 12.11.2003). סוף דבר אני קובעת כדלקמן - (1) (א) הנתבע ישלם למזונות התובעת מספר 2 לידי אמה סך 2,500 ש"ח לחודש. תוקף החיוב מיום הגשת התביעה - 10.8.2000 ועד להגיע התובעת מספר 2 לגיל 18 או סוף לימודיה בביה"ס התיכון - המאוחר מבין השניים. ממועד תום החיוב ועד לסוף שירותה הצבאי של התובעת מספר 2 ישלם הנתבע למזונותיה 1/3 מן הסכום הנ"ל. (ב) בנוסף, יישא הנתבע בהוצאות רפואיות חריגות של הקטינה, לרבות טיפולים פסיכולוגיים, שאינם מכוסים בביטוח בריאות ממלכתי, כפוף למתן הודעה לנתבע על-ידי התובעת, על כל הוצאה צפויה, 7 ימים לפני הוצאתה (אא"כ מדובר בטיפול דחוף שאינו סובל דיחוי). תוקף סעיף זה מיום מתן פסק-הדין. עד ליום מתן פסק-הדין יחולו החיובים שנקבעו בהחלטות קודמות. (2) הנתבע ישלם עבור מזונות התובעת 1 בגין התקופה שמיום הגשת התביעה - 10.8.2000, ועד למועד התרת נישואי הצדדים - ביום 12.2.003 - סך 5,000 ש"ח לחודש. על התובעת להשיב סכומים שקיבלה בגין מועד מאוחר יותר ממועד התרת הנישואין, אם קיבלה. (3) הסכומים הנ"ל ישולמו ב-1 לכל חודש. (4) הסכומים הנ"ל צמודים למדד שפורסם ביום 15.7.2001, והם יעודכנו אחת לשלושה חודשים. (5) פיגורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד החיוב ועד התשלום בפועל. (6) קיצבת הילדים שמשלם המוסד לביטוח לאומי תשולם לידי התובעת 1, בנוסף לדמי המזונות דלעיל. (7) הנתבע ישלם לתובעת 1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 10,000ש"ח + מע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד התשלום בפועל. נישואין / חתונהנישואים אזרחייםאישה מורדת / בעל מורד