השופטת א' חיות 1. ביום 11.6.1989 נרשמה לטובת הבנק, המשיב 3 (להלן - הבנק), משכנתה ראשונה ללא הגבלת סכום, על זכות הבעלות של המשיב 1 בדירה, הידועה כחלקה 61/26 בגוש 6952, והמצויה ברח' כיכר מלכי ישראל 3 בתל-אביב (להלן - הדירה והמשכנתה, בהתאמה). רישום המשכנתה במועד הנ"ל נעשה בשיטה הידנית, כפי שהיה נהוג באותה עת אצל המשיבה 2 (ראה נסח הרישום המצורף כנספח א' לתצהיר הגב' תרזה ישועה, סגנית רשמת המקרקעין בלשכת רישום המקרקעין בתל-אביב, שהוגש מטעם המשיבה 2). 2. בשנת 1990 ביצעה המשיבה 2 הסבה של פנקסי המקרקעין למערכת ממוחשבת, ובכללם גם הפנקס שבו נרשמה המשכנתה. בשל טעות בהקלדה נשמט רישום המשכנתה בעת הסבת הפנקסים למערכת הממוחשבת, וטעות זו תוקנה רק ביום 17.9.1996, לאחר שהבנק גילה את הטעות ודרש את תיקונה (ראה סעיף 8 לתצהיר הגברת ישועה וכן ראה נספח ט' לתובענה ונסח הרישום הממוחשב הכולל את התיקון, נספח ב' לתצהיר הגברת ישועה). 3. בינתיים, ובטרם תוקנה הטעות, נחתם בין המשיב 1 ובין המבקשת, ביום 15.6.1995, זיכרון-דברים, ולפיו רכשה המבקשת את הדירה מן המשיב 1 תמורת 200,000 ש"ח (ראה זיכרון-הדברים נספח א' לתובענה). בגין עיסקה זו לא רשמה המבקשת הערת אזהרה לפני תיקון הטעות ברישום המשכנתה. ביום 20.6.1995, ימים ספורים לאחר שנחתם זיכרון-הדברים בין המשיב 1 ובין המבקשת, התקשרה המבקשת בזיכרון-דברים עם ה"ה יכיני יעקב וחתוכה אייל (להלן - יכיני), ולפיו מכרה את זכויותיה בדירה ליכיני תמורת 100,000 דולר ארה"ב. 4. בין יכיני ובין המבקשת התעוררו חילוקי דעות באשר לתוקפה של עיסקת המכר ביניהם, ובעקבות כך התנהלו הליכים משפטיים בין המבקשת ובין יכיני, ובאחד מהליכים אלה היה גם המשיב 1 בעל-דין. במסגרת אותם הליכים ניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו צו לרישום הערת אזהרה על הדירה לפי סעיף 130 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, לטובת יכיני. צו זה נרשם ביום 4.9.1995, כעולה מנסח הרישום נספח ו' לתובענה. כשנתיים לאחר מכן הגיעו המבקשת ויכיני להסכמה, ולפיה תתבטל העיסקה שביניהם, והערת האזהרה שנרשמה לטובת יכיני תימחק. הסכמה זו קיבלה ביום 3.7.1997 תוקף של פסק-דין בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין אותם צדדים, ובהתאם לכך נמחקה סמוך לאחר מכן הערת האזהרה לטובת יכיני. 5. ביום 3.11.1997, כארבעה חודשים לאחר מחיקתה של הערת האזהרה לטובת יכיני, וכשנה ויותר מאז תוקנה הטעות בעניין רישום המשכנתה בדרך של רישומה מחדש על-פי השיטה הממוחשבת, נרשמה לראשונה הערת אזהרה לטובת המבקשת על הדירה (ראה סעיף 12 לתצהיר גברת ישועה ונסח הרישום נספח ב' לאותו תצהיר). 6. בתובענה שבכאן עותרת המבקשת לסעד הצהרתי, ולפיו המשכנתה שנרשמה בדירה לטובת הבנק בשנת 1996 נרשמה שלא כדין והינה בטלה מעיקרה, ודינה להימחק. כמו כן עותרת המבקשת, בנוסף ולחלופין, לצוות על המשיב 1 לגרום למחיקתה או לביטול רישומה של המשכנתה על-ידי תשלום לבנק או בכל דרך אחרת. 7. בטרם הועבר הדיון בתובענה זו לשמיעה בפניי התקיימו הליכים מקדמיים בפני כבוד השופטת ד' פלפל ובפני כבוד השופט ע' אזר, ובמהלכם הסתמנה אפשרות שלפיה אכן ישלם המשיב 1 את חובו לבנק ויפדה את המשכנתה, וכך יתייתר הצורך להכריע בתובענה. בסופו של דבר, לא צלח מהלך זה. לטענת הבנק, נעוץ הדבר בכך שהמשיב 1 לא פרע את חובו. מכל מקום, המשכנתה לא נפדתה, ובדיון מיום 28.11.2000, שהתקיים בפניי, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, ולפיה השאלות הצריכות הכרעה בתובענה הן שאלות משפטיות על-פי טיבן, ולפיכך ניתן להכריע בהן על-פי סיכומים בכתב שיגישו הצדדים בלא צורך בחקירת המצהירים. 8. למרות הזכות שניתנה לו, ולמרות היותו מחולל המחלוקת, לא הגיש המשיב 1 סיכומים מטעמו והסתפק בהודעה קצרה ולאקונית, שאותה הגיש בא-כוחו ביום 20.2.2001, ולפיה הוא מותיר את העניין לשיקול-דעתו של בית-המשפט. המבקשת הגישה את סיכומיה, ובהם טענה כי המבקשת, בעת שרכשה את זכויות הבעלות בדירה מאת המשיב 1, על-פי זיכרון-דברים מיום 15.6.1995 ועל-פי הסכם המכר מיום 9.7.1995, הסתמכה על הצהרת המשיב 1, כי "הדירה חופשית מכל חוב, עיקול, משכנתא, שעבוד ו/או כל זכות אחרת לצד ג'" (ראה סעיף 3(ב) להסכם נספח ד' לתובענה), וחשוב מכך, המבקשת הסתמכה על המצב הרישומי בפנקסי המקרקעין המתנהלים אצל המשיבה 2, אשר תאם את הצהרתו זו של המשיב 1, והרי אין חולק כי בשנת 1995, ובשל טעות בהסבה למערכת הממוחשבת שהתרחשה עוד בשנת 1990, לא הייתה המשכנתה לטובת הבנק רשומה בלשכת רישום המקרקעין. המבקשת מוסיפה וטוענת כי במצב דברים זה עדיפות זכויותיה של המבקשת, שהסתמכה בתום-לב על הרישום, על זכויותיו של הבנק. המבקשת מפנה בהקשר זה לסעיף 10 של חוק המקרקעין, הקובע כי: "מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון". כמו כן מפנה המבקשת להוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין, שלפיה מהווה הרישום בלשכת רישום המקרקעין ראיה חותכת לתוכנו, במקרקעין מוסדרים. לבסוף טוענת המבקשת, כי בעת שנרשמה המשכנתה ביום 17.9.1996, נעשה הדבר בניגוד להערת האזהרה שהייתה רשומה באותה עת על הדירה לטובת יכיני, לפי צו בית-המשפט, מתוקף סעיף 130 לחוק המקרקעין, וגם מטעם זה סבורה המבקשת כי יש ליתן צו הצהרתי בדבר בטלותה של המשכנתה. 9. אין בידי לקבל את טענות המבקשת, או איזו מהן. כפי שציינו, בצדק, באי-כוח המשיבים 2 ו-3 בסיכומיהם, ההגנה הקבועה בסעיף 10 לחוק המקרקעין מעוגנת בעקרונות של "תקנת השוק", ולפיהם נדרש קיומו של יסוד קנייני כיסוד עיקרי שבלעדיו אין ההגנה מתקיימת, וכבר פסק בית-המשפט העליון ברע"א 2267/95 האפוטרופוס הכללי נ' הרטפלד [1], כי הביטוי "זכות במקרקעין" שבסעיף 10 מתפרש כחובק זכויות קנייניות בלבד, ועל-כן ההגנה המוקנית באותו סעיף מותנית ברישום הזכות במרשם המקרקעין, ובהיעדר רישום אין זכותם של הרוכשים נהנית ממנה. במקרה שלפנינו, כל שהיה בידי המבקשת במועד שבו חזרה המשיבה 2 ורשמה את המשכנתה ביום 17.9.1996 היא זכות אובליגטורית על-פי חוזה המכר בינה ובין המשיב 1, שבגינה טרם רשמה כלל באותה עת ולו הערת אזהרה. זכות אובליגטורית זו נדחית מפני המשכנתה שנרשמה על הדירה לטובת הבנק בספטמבר 1996, וזאת גם אם נתעלם מן העובדה כי משכנתה זו כבר הייתה רשומה בפנקסי המקרקעין, בשיטה הידנית, עוד בשנת 1989, ובטרם נשמטה מן הרישום בשל טעות של המשיבה 2, בהסבה לשיטה הממוחשבת. 10. ניסיונה של המבקשת להיאחז בהערת אזהרה שהייתה רשומה לטובת יכיני על-פי צו בית-המשפט, מתוקף סעיף 130 לחוק המקרקעין, אין בו ממש. ראשית, הערה זו נרשמה לטובת יכיני בשל זכויות בדירה שלהן טענו יכיני בעקבות העיסקה שנחתמה בינם ובין המבקשת, כמתואר לעיל, ואילו המבקשת כפרה בזכותם זו של יכיני, ואף התנגדה למתן הצו הנדון. בנסיבות אלה, ניסיונה של המבקשת להסתמך על אותה הערה אין לו מקום. יתרה מכך, וכפי שפירטה המבקשת עצמה בתובענתה, נמחקה הערה זו בעקבות הסכמה שהושגה בינה ובין יכיני, ועל-כן, גם אם נניח לטובת המבקשת כי הייתה יכולה להסתמך על הערה זו במירוץ הזכויות נגד הבנק, הרי מיום שנמחקה ההערה אין אפשרות זו עומדת לה עוד. המבקשת אינה חולקת על כך כי רשמה הערת האזהרה לטובתה רק ביום 3.11.1997, דהיינו כארבעה חודשים לאחר מחיקת הערת האזהרה לטובת יכיני ביום 3.7.1997, ולאחר שהמשכנתה הושבה על כנה. מטעם זה, וכן מן הטעם שהערת האזהרה, כשלעצמה, איננה בבחינת זכות במקרקעין, וכל מהותה היא כזכות שלילית חוסמת המיועדת למנוע רישום עיסקה סותרת, אין ברישומה של הערת האזהרה לטובת המבקשת, בשום מקרה, כדי להקנות למבקשת עדיפות, כעיסקה נוגדת, לעומת זכותו של הבנק כבעל המשכנתה (ראה: ע"א 552/86 קניני נ' נאסר [2] וכן ע"א 813/85 נחשון נ' שי [3]). מסקנה זו יפה ביתר שאת לנוכח העובדה כי מדובר במשכנתה שנרשמה כדין לטובת הבנק עוד בשנת 1989 ואשר נשמטה מן הרישום כשנה לאחר מכן בלא ידיעת הבנק בשל טעות של המשיבה 2, ובלי שהבנק תרם למצב דברים זה באופן כלשהו. בנסיבות אלה, משתוקנה הטעות בטרם ביססה המבקשת זכות קניינית בדירה, יש להעדיף את זכויותיו של הבנק על זכויותיה, ועם כל הצער שבדבר, על המבקשת למצוא את תרופתה מידי המשיב 1. בתוצאה שאליה הגעתי אין כדי להוות הבעת דעה כלשהי באשר לעילת תביעה כספית אפשרית נוספת מצד המבקשת כלפי המשיבה 2, אך ככל שבזכויות הקנייניות עסקינן, עדיפה זכותו של הבנק כבעל משכנתה על זכויותיה של המבקשת. 11. לנוכח כל האמור לעיל לא מצאתי בסיס לתובענה ככל שהיא נוגעת למתן צו הצהרתי בדבר בטלות המשכנתה. העתירה החלופית בדבר מתן צו נגד המשיב 1 לגרום למחיקתה של המשכנתה הינה עתירה סתמית ומעורפלת, אשר מהותה, היקפה והשלכותיה לא הוכחו ולא הובררו ובית-המשפט אינו נוהג ליתן צווים במצב דברים כזה. התובענה נדחית אפוא, על כל חלקיה. לנוכח מצבה הדחוק של המבקשת ולנוכח העובדה כי המבקשת הייתה, ככל הנראה, קורבן למעשה תרמית מצד המשיב 1 בקשר עם העיסקה שבנדון, אינני עושה צו להוצאות. הערת אזהרה