בפניי בקשה שהגיש המבקש לביטול צו הריסה מנהלי שנחתם על ידי יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום, ביום 20.5.2012, לפי סעיף 238א(ב1)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: "החוק"], כנגד מבנה עשוי בלוקים בשטח של כ- 120 מ"ר הנמצא בנ.צ. 194090/576576 צפונית לדרך 31 [להלן בהתאמה: "המבנה" ו- "צו ההריסה"]. טיעוני הצדדים וגדר המחלוקת במסגרת הבקשה נטען על ידי ב"כ המבקש כי הצו לא היה דרוש למניעת עובדה מוגמרת, שכן מדובר במבנה ישן. עוד נטען כי הצו היה צריך להיחתם על ידי יו"ר הועדה המקומית שמעונים ולא ע"י יו"ר הועדה המחוזית. בנוסף, נטען בבקשה ובתצהיר התומך בה כי למבקש "הגנה מן הצדק" הואיל והגיע לסיכום לפני מספר שנים, עם נציג הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב [להלן: "רשות הבדואים"] לקבלת מגרש בשכונה 13 בחורה, אולם עד היום לא שווק לו מגרש כאמור והוא מופלה בעניין זה לרעה, ביחס לבדואים אחרים בפזורה. לטענת המבקש, בתצהירו שצורף לבקשה, הוא מצוי במקרקעין מאז לידתו בשנת 1975, והמבנה נשוא צו ההריסה הוקם בשנת 1995 ומשמש כמקום מגוריהם היחיד שלו, של רעייתו ושל ילדיו וכי אין לו כל מבנה מגורים אחר. עוד טען המבקש בתצהירו כי המבנה מצוי בשטח הרשות המקומית חורה. לטענת המבקש, אף פקח או נציג אחר של משרד הפנים לא פגש אותו לפני הוצאת הצו ולא ראה אותו בונה את המבנה. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובתה, אליה צורפו תצהירי המפקחים מר זיו כהן ומר אילן אוחיון, נטען כי הבניה החדשה התגלתה בסיור שנערך במקום ביום 24.4.2012. נטען בתצהירי המפקחים, כי מדובר בעבודות בניה שבוצעו במבנה ישן, אשר כללו, בין היתר, הריסת חלקו הפנימי של המבנה, הריסת חלק מקירותיו, הריסת גג המבנה ופירוק כל החלונות והדלתות, כמו גם שבוצעה עבודת בניה הכוללת הגבהת הקירות הישנים בשורות בלוקים, בניית עמודי תמיכה מבטון וקורות קשר, בניית עמודי תמיכה מברזל לגג, בניית גג פח חדש ועריכת עבודות טיח חיצוני. בנסיבות אלו, כך לטענת המשיבה, מדובר בעבודות בניה שטרם הסתיימו ובעת הביקור היה המבנה כשלד ובעל קירות חיצוניים בלבד וגג פח, ללא בניה פנימית וללא דלתות או חלונות והמבנה לא היה מאוכלס. כיוון שכך, שוללת המשיבה טענת המבקש לפיה הצו לא היה דרוש למניעת עובדה מוגמרת. במסגרת תשובתה ותצהירי המפקחים, פירטה המשיבה את ההליך המינהלי שבוצע להוצאת הצו, לרבות דרישה שנשלחה ליו"ר הועדה המקומית להפעיל סמכותו לפי החוק ותשובתו כי אין ביכולתו לעשות כן, ולרבות פניה שנעשתה לראש הרשות המקומית חורה שבתחום שיפוטה מצוי המבנה. לטענת המשיבה, למבקש אין זכות עמידה לטעון כנגד הצו, הואיל ואינו בעל זכויות במקרקעין, והמשיבה דוחה גם טענות המבקש לעניין "הגנה מן הצדק". טרם הדיון שנקבע, הספיק ב"כ המבקש להגיש תשובה לתגובת המשיבה, ולפיה אם אכן מדובר במבנה ישן, הרי שלא ניתן היה להוציא צו הריסה מנהלי לכלל המבנה, לרבות לא לחלק ששופץ. לדיון שנקבע ליום 19.6.2012 לא התייצב המבקש, לטענת בא-כוחו בשל אירוע רצח שהיה בחורה מספר ימים קודם לכן. לשאלות בית המשפט השיב ב"כ המבקש כי המבקש לא פירט בתצהירו שנעשו שיפוצים כיוון שלא ראה בכך צורך. ב"כ המבקש הבהיר כי אין מחלוקת לגבי התמונות שהוגשו על ידי המשיבה ועל כך שזהו המבנה, אולם חלק על כך שחלק מהדברים שנראים בתמונות אכן חדשים. בהחלטתי באותו דיון הוריתי למבקש להגיש תצהיר משלים במסגרתו יפרט מה הן הפעולות שביצע במבנה ומתי, וקבעתי את המשך הדיון ליום 1.7.2012. תצהיר משלים מטעם המבקש הוגש ביום 29.6.2012 ובמסגרתו טען המבקש כי העבודות בוצעו "לפני עשרה חודשים" ובמסגרתן החליף את הגג, שבר את הקירות הפנימיים וטייח את המבנה מבחוץ. בפתח הדיון שהתקיים ביום 1.7.2012 הבהיר ב"כ המבקש כי למבקש שתי טענות עיקריות: שאין מדובר במבנה חדש אלא במבנה שנערכו בו שיפוצים לפני חודשים רבים; מדובר בשיפוץ שנעשה כמו בכל מבנה לא חוקי אחר בפזורה, ללא הגדלת שטח המבנה, ותוך תיקון סדקים שהיו במבנה בשל פגעי הזמן ומזג האוויר. לטענת המבקש, המדינה התחייבה להעבירו לשכונה 13 בחורה ועד אז למעשה הסכימה להימצאותו במקום, ובשל כך הוא נדרש לתחזק את המבנה. הראיות: המבקש העיד לעצמו וחזר על האמור בתצהיריו. בחקירתו הנגדית הופנה לתמונות שצולמו על ידי המפקחים, וכשהופנה לטענתו בתצהירו לפיה המבנה מאוכלס, השיב: "אני לא נכנסתי עדיין לגור במבנה. אני לא גר שם. אף אחד לא גר שם. אני גר אצל אמא שלי ואני רוצה לעבור למבנה. ש: מתי גרת במבנה? ת: לפני השיפוץ אני גרתי במבנה. גרתי בו עד לפני כשנה וחצי. דלפו מים ולכן הוצאתי את הילדים ושמתי אותם אצל אמא שלי. גם את אשתי. ש: ואז הורדת את הגג? ת: אז הורדתי את הגג ושמתי אסכורית חדשה. מוטות הפלדה היו קודם לכן. המוטות שרואים מתחת לאיסכורית, הרמתי אותם למעלה והוספתי רצועת בלוקים. הגג היום יותר גבוה ב- 40 ס"מ מקודם. הגג קודם היה יותר נמוך, היה 2.40. הגעתי איתם להסכם בשנת 2003 והם התחרטו. "הם" הכוונה לאייל מהמינהלת. יש להם את התיק עד היום. לתיק קוראים אבו סבית ג'פאל. זה אבא שלי. אנחנו גרים כולם ביחד." באשר לעמודי הבטון שנראים בתמונות א-9 ו- א-10 השיב כי עשה אותם כדי למנוע התרחבות סדקים. המבקש אישר כי שינה את גודל החלון, ואת גודל הדלתות, וכי לאחר שפירק אותם לא החזירם עד היום. עוד אישר המבקש כי הרס את כל הקירות בתוך הבית וכי הוריד את מערכת החשמל שהיתה מחוץ לקירות. הוא חזר על כך שעשה טיח מבחוץ. כשנשאל לגבי מועד ביצוע עבודות השיפוץ השיב כי עשה זאת "לפני עשרה חודשים" אך לא זכר את התאריך המדוייק. לדבריו, הוא יכול להביא חשבוניות של חומרי הבניין. כשנשאל מי עשה את העבודה בשבילו השיב כי היו אלו שני פועלים מהשטחים שאינו זוכר את שמם וכי שילם להם במזומן. כשנשאל המבקש מדוע לא השלים את העבודות, השיב: "נגמר לי הכסף. ש: למה לא עברת לגור בתוך המבנה? ת: החלונות לא הגיעו ואני לא יכול לשבת כי יש רוח וחום והילדים בתוך הבית. ... ש: אני מראה לך לדוגמא את [תמונות] י-3 ואת י-2, אתה רואה יש פה חול על הרצפה? ת: זה טיט מוכן, זה חול שעושים בו טייח ונגמר לי המלט ואין לי כסף להביא מלט, אם היה לי כסף הייתי מביא מלט וסוגר את זה." המבקש אישר כי אין לו היתר בניה. לדבריו - "לא נתנו לי אפילו רישיון לעבור ב- 2003 לשכונה 13. לא נותנים לי מגרש לגור בגלל שאני מבקש רישיון לגור בתוך השכונה, למרות שאני מבקש רישיון." מטעם המשיבה העידו שני המפקחים. המפקח אילן אוחיון [להלן גם: "אוחיון"] חזר על האמור בתצהירו שצורף לתגובת המשיבה, אשר כלל, בין היתר, גם את פירוט ההליכים המנהליים להוצאת צו ההריסה. מר אוחיון הצהיר עוד כי היה במקום ביום 24.4.2012 ביחד עם המפקח זיו כהן וכן שוטרים ממשטרת ישראל ואז גילו כי במקום בו ניצב מבנה ישן, מבוצעות עבודות בניה הכוללות בין היתר, כאמור, הריסת חלקו הפנימי של המבנה, הריסת חלק מקירותיו, הריסת גג המבנה ופירוק כל החלונות והדלתות, כמו גם שבוצעה עבודת בניה הכוללת הגבהת הקירות הישנים בשורות בלוקים, בניית עמודי תמיכה מבטון וקורות קשר, בניית עמודי תמיכה מברזל לגג, בניית גג פח חדש ועריכת עבודות טיח חיצוני. עוד הצהיר מר אוחיון כי בשלב גילוי העבודות, בניית המבנה טרם הושלמה, המבנה היה כשלד בעל קירות חיצוניים בלבד וגג פח וללא כל בנייה פנימית, חלונות או דלתות. המפקח אוחיון צירף לתצהירו תמונות המבנה אשר צולמו על ידי המפקח זיו כהן במועד הביקור. בחקירתו הנגדית, חזר מר אוחיון על כך שמדובר בעבודות בניה שבוצעו במבנה ישן, תוך שהוא מפנה לעבודות ולשינויים קונסטרוקטיביים: "אפשר לראות בתמונות שאיפה [ש]יש את החיבורים של הקירות בוצעה הריסה ועשו יציקה חדשה של הקירות שמחברת בין הבניה החדשה שאלו הבלוקים למעלה לבין הבניה הישנה שזה הבלוקים למטה. כמו כן נעשו עבודות של פתיחת חלונות ודלתות והקירות החיצוניים." מר אוחיון אישר כי את הכשרתו בתחום הבניה קיבל במסגרת עבודתו וכי אין לו תואר בהנדסה, מלבד קורס מפקחי בניה והכשרות אחרות שעבר. מר אוחיון העיד שאמנם אין לו תיאור חזותי של המבנה קודם לשיפוצים, אך במהלך הביקור נכח במקום אדם בשם נואף אבו סבית, שהזדהה באמצעות תעודת זהות וטען כי הוא בעל המבנה ואף אישר את ביצוע העבודות תוך תיאור העבודות שביצע. מר אוחיון אישר כי באותו ביקור הוצא צו נוסף למבנה סמוך של אותו נואף, אשר גם בוצע. מר אוחיון אישר כי לא ראה את שלבי הבניה ואינו יודע מתי הונח הגג על המבנה. יחד עם זאת, טען כי העבודות בוצעו בסמוך לביקור, וכי הוא מכיר היטב את השטח ומבקר שם בממוצע פעמיים-שלושה בחודש. מר אוחיון אישר אמנם שאין לו דו"ח לגבי המצב הקודם, אולם הסביר כי הוא מסתובב בשטח ולא רושם דו"ח לגבי מבנים קיימים שלא מבוצעת בהם עבודות בניה. עוד הוסיף מר אוחיון כי אם הוא לא מזהה עבודות בניה והמבנה לא נראה נטוש, הוא לא נכנס ובודק האם גרים במבנה. לגבי בדיקתו את השטח עם הרשות, העיד מר אוחיון כי - "לגבי הבית הזה לא, בדקתי לגבי כל המתחם שאלה אנשים שאמורים לגור בשכונה 13 [ביישוב חורה - א.ב.ג], בכל מקרה המבנים לא ישארו שם כי מדובר באזור תעשיה זעירה וכל האנשים אמורים לעבור לשכונה 13." מר אוחיון לא ידע להשיב האם יש לאותה אוכלוסיה אפשרות כיום לעבור לשכונה 13 בחורה, ועוד אישר עוד כי ביום הדבקת הצו על המבנה לא היה כל שינוי במצבו וכי העבודות לא נמשכו. מפקח נוסף שהעיד, היה כאמור המפקח זיו כהן [להלן גם: "כהן"], שאף הוא חתם על תצהיר דומה לזה של מר אוחיון. בחקירתו הנגדית אישר מר כהן כי נערכים במקום ביקורים מעת לעת. לדבריו - אחת לשבועיים שלושה, כחלק מפיקוח יזום בגזרה. מר כהן אישר כי כאשר מזוהה מבנה נטוש, פועלים כלפיו לפי האפשרויות הקבועות בחוק. ביחס לעבודות שבוצעו במבנה, אישר מר כהן כי ידיעתו כפי שפורטה בתצהירו מבוססת על מה שראה בשטח. לדבריו, ברגע שהגביהו את הקיר והוסיפו בלוקים חדשים, היו צריכים לשים קורות, ואין כל קושי גם לראות שהחליפו את הגג. לדבריו, ניתן לראות בבירור בתמונות א-9 ו- א-10 את קורות הבטון שהוספו עם אותם בלוקים חדשים. סיכומי הצדדים בסיכומיו, חזר ב"כ המבקש על הטענה שהמבנה שופץ לפני כעשרה חודשים (קודם למתן הצו) וכי לא ניתן ללמוד על שינויים קונסטרוקטיביים במבנה, פרט לכך שהוחלף הגג והוספו שתי שורות של לבנים ובוצעו חיזוקים לקירות הקיימים. לטענת ב"כ המבקש, מדובר בשיפוץ בלבד, ולכל היותר בתוספת בניה חדשה למבנה קיים. עוד טען ב"כ המבקש בסיכומיו כי אין כל ראיה לכך שלא נעשו עבודות במקום עוד לפני חודשים רבים. בטיעוניו, הפנה ב"כ המבקש לבג"צ 4935/93 תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עיריית ירושלים [פ"ד מז(5) 855] וטען כי יש ללמוד מפסק דין זה שאין הכרח לנקוט בהליכים משפטיים מקום בו מבוצעת החלפת גג, שכן מדובר בשיפוץ ובשמירה על מצב קיים וממילא אין צורך בהיתר בניה לשם כך. עוד הפנה ב"כ המבקש לע"פ (ת"א) 298/83 בנימין ששון נ' מדינת ישראל [פס"מ מ"ד(3) 397], שם נדון מקרה דומה ואף לעפ"א 44309-12-11 עיריית תל-אביב-יפו נ' שלום (פורסם במאגרים), שם נדונה שאלת מועד האכלוס בהחלפת גג. ב"כ המבקש חזר והצהיר בשמו של המבקש כי הוא מוכן לעבור למגרש שיוקצה לו ביישוב חורה. ב"כ המבקש טען עוד לקיומה של הבטחה שלטונית שניתנה לו להמשיך ולהתגורר במקום עד למעבר לחורה, וטען כי המבקש זכאי היה להסתמך על אותה הבטחה שלטונית, ובכלל זכאי היה למגורים ראויים. ב"כ המשיבה הדגיש בסיכומיו את העובדה שהעבודות בוצעו שלא כדין, והדגיש כי מדובר בעבודות בעלות היבטים קונסטרוקטיביים הנוגעים לשלד המבנה עצמו והן טעונות היתר בניה. לטענת המשיבה, המתבססת אף היא על פסיקה אחרת, החלפת הגג היא פעולה הטעונה היתר בניה וכך גם הריסת קירות ובנייתם מחדש. לטענת המשיבה, המבקש הודה כי טרם אכלס את המבנה לאחר העבודות שבוצעו וכי העבודות טרם הסתיימו. באשר למועד תחילת ביצוע העבודות, הפנה ב"כ המשיבה לכך שלא הובאו ראיות תומכות לעניין זה, למרות שניתנה האפשרות למבקש לעשות כן, והוא הפנה גם לעדויות המפקחים על ביקורים במקום בתדירות גבוהה יחסית, ובכל מקרה, כך נטען, העבודות טרם הסתיימו. אשר לטענת ההבטחה השלטונית, טען ב"כ המשיבה כי טענה זו נולדה בסיכומי המבקש בלבד וכי לא זו היתה טענתו בבקשתו. כך או כך, נטען, לא הוגשה לכך כל ראיה, ובכל מקרה אין בכך כדי להכשיר בניה ללא היתר. ההכרעה זכות העמידה בסיכומיה, זנחה המשיבה טענתה בדבר העדר זכות עמידה למבקש. כך או כך, מדובר במבנה שאין חולק כי בסיסו קיים מזה שנים, ובהקשר זה אין לי אלא לחזור על דבריי במקרים קודמים שלפיהם, לדעתי, רשאי גם מי שזכותו במקרקעין מוטלת בספק, לטעון כנגד הצו טענות הנוגעות למועד סיום בנייתו ואכלוסו של המבנה נשוא הצו [בב"נ 44418-05-11 אל מחדי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז דרום (פורסם במאגרים)], זאת במיוחד שעה שמדובר במבנה שנטען שקיים שנים רבות. מהות העבודות שבוצעו והצורך בהיתר בניה לביצוען אין כל קושי לטעמי בתיאור מהותן של העבודות שבוצעו במבנה. מתיאור המפקחים, מהתמונות שהוגשו על ידי המפקחים ומתיאור המבקש עצמו, עולה כי מדובר במבנה ישן אשר בוצעו בו אכן עבודות רבות, הכוללות, בין היתר, שבירת קירות פנימיים, פירוק הגג הישן, הגבהת המבנה בשורות בלוקים ויצירת תמיכות על ידי קורות בטון וברזל, שינויים בפתחים והנחת גג חדש. הדברים נראים היטב בתמונות. כך למשל ניתן לראות בתמונה א-13 את אותם בלוקים שפורקו מהמבנה הישן, כשהם מונחים בערימה גדולה מחוץ למבנה. המבקש כאמור, אישר את הדברים בחקירתו הנגדית. יצויין, כי בתצהירו המקורי כלל לא טען המבקש כי "שיפץ" את המבנה ולמעשה הסתיר את עבודות הבניה שביצע. רק בתצהירו המשלים [לאחר שבית המשפט הפנה תשומת לב ב"כ המבקש לתמונות המשיבה], אישר המבקש כי - "פשוט החלפתי את לוח האיסכורית בלוח איסכורית אחר". רק במסגרת חקירתו הנגדית, כשעומת עם תמונות המשיבה, הואיל המבקש ואישר את היקף אותו "שיפוץ" (כהגדרתו) שביצע. אינני מקבל טענת ב"כ המבקש לפיה אין ללמוד מהתמונות כי בוצעו שינויים קונסטרוקטיביים. שינוי קונסטרוקטיבי הוא שינוי הנוגע לשלד המבנה ומשפיע את יציבותו, ופשיטא כי תכלית חוק התכנון והבניה והצורך בהסדרת רישוי לפעולה זו, מחייב היתר לשינוי שכזה. הוראת סעיף 145(א) לחוק מבהירה זאת בהתייחס לצורך בהיתר בניה לעבודות הנוגעות לשינויים פנימיים בדירה, ומבהירה כי שינוי שאינו נוגע לצד החיצוני של הבניין, לחזיתו או שאינו פוגע בשלד הבניין - אינה טעונה היתר. ברור, כי עבודה שיש בה כדי לפגוע בשלד הבניין מחייבת היתר, בהיותה קודם כל שינוי קונסטרוקטיבי. לא ברור האם היה באותם קירות פנימיים במבנה כדי לתרום ליציבות המבנה, והנטל בהקשר זה מוטל על המבקש להראות שלא כך היה, ומשלא הראה זאת, הנחה היא שהריסת אותם קירות פנימיים, היה בה כדי לחייב בהיתר. בוודאי שהגבהת קירות המבנה, תוך הוספת קורות בטון, הרחבת פתחים, הריסת הגג והנחת גג חדש, הינם שינויים הנוגעים לשלד המבנה, ליציבותו ולחזית המבנה, והינן עבודות הטעונות היתר בניה כאמור בסעיף 145(א) לחוק. אין מדובר ב"שיפוץ" מינורי שאינו טעון היתר בניה. בחנתי את הפסיקה שהוצגה לי על ידי ב"כ המבקש ואין דעתי נוחה מהמסקנה אותה הוא מבקש מבית משפט זה להסיק. בבג"צ 4935/93 תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עיריית ירושלים [פ"ד מז(5) 855] נדונו עבודות שיפוץ ושימור בכיפת מסגד "כיפת הסלע" בהר הבית בירושלים, וביתר דיוק החלפת ציפוי הכיפה הקיים בציפוי חדש. בית המשפט העליון (כב' השופט בך) הביע דעתו כי ספק אם עבודת השיפוץ באותו מקרה טעונה היתר, אולם לא נדרש להכריע בעניין, הואיל וקבע כי סמכות נקיטת האמצעים כנגד המשפטים נתונה בידי רשות האכיפה, ועוד מצא בית המשפט העליון שלא להתערב בשיקולי הרשות באותו מקרה שלא להעמיד לדין את המשפצים. לטעמי, אין ללמוד מפסק דין זה שאין צורך בהיתר בניה כאשר מוחלף גגו של מבנה. בע"פ (ת"א) 298/83 בנימין ששון נ' מדינת ישראל [פ"מ תשמ"ד (3) 397], אליו הופניתי על ידי ב"כ המבקש, נדונה שאלת צו הריסה למבנה ששופץ. באותו עניין הורשע המערער בעבירה של בניה ללא היתר, כאשר "שיפץ" מבנה על ידי הגבהת קירותיו, החלפת גגו, ויציקת עמודי תמיכה נוספים, והסוגיה היחידה שעמדה לבירור בבית המשפט המחוזי בתל-אביב היתה האם לצוות על הריסת אותו מבנה מכוח סעיף 205 לחוק. שאלה זו, והטעמים שנבחנו שם, בהקשר לסעיף 205 לחוק, אינם מעניינינו. במקרה שלפנינו, מדובר בצו הריסה מנהלי, והשיקולים לגביו שונים, מהשיקולים העומדים למבחן לפי סעיף 205 לחוק. השיקול המרכזי במקרה שלפנינו הוא השיקול של עצירת הבניה באיבה, והריסת מבנה שהוקם שלא כדין, בעוד הבניה טרייה. בעוד שבצו לפי סעיף 205, סיכויי הכשרת העבירה מקבלים משקל רב, אין כך בעניין צו הריסה מנהלי, שאם לא כן, נרוקן מתוכן תרומתו של סעיף 238א לחוק, במלחמה בעבריינות הבניה [לעניין תכליתו של הצו המינהלי ראו רע"פ 5584/03 מאיר פינטו נ' עיריית חיפה (פורסם במאגרים)]. העובדה כי לא הוגדל שטח רצפת המבנה אינה העיקר במקרה שלפנינו. השינוי הקונסטרוקטיבי אינו מתבטא בהוספת שטח רצפה או תוספת חדר למבנה, אלא הוא שינוי ביציבות המבנה, בגובהו, בגגו ובפתחיו, כמו גם בשינוי הפנימי שנעשה בו. שינויים אלו הם שינויים שהמחוקק ראה לנגד עיניו כשינויים המחייבים היתר בניה, לשם הבטחת בטיחות הציבור, והאינטרס הציבורי שבשמירה על תוכנית בניין עיר שבתוקף. העובדה שלמבנה הקודם לא היה היתר בניה, רק מחזקת את הצורך בהיתר בניה גם לעבודות שבוצעו, ואין בעובדה שמדובר בתוספת למבנה קיים שנבנה ללא היתר, כדי לפטור את הבניה הנוכחית מהיתר בניה, גם אם היה מדובר לכאורה ב"שינוי פנימי בדירה" [ואין כך הדבר !!!]. ראו לעניין זה ע"פ (חי') 539/98 חאלד אחמד מחאמיד נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ולבניה חיפה (פורסם במאגרים) וכן עפ"א (ת"א) 80167/05 לוי יוסי נ' עירית תל-אביב-יפו (פורסם במאגרים). אציין עוד, כי בסיכומיו אישר ב"כ המבקש כי לא ניתן להשיב את המצב לקדמותו [סעיף 28.ד. לסיכומי המבקש]. נתון זה מלמד אף הוא על כך שאין מדובר בשינוי מינורי במבנה הישן, אלא בשינויים קונסטרוקטיביים מהותיים שבוצעו הן כתוספת למבנה הקיים והן במבנה הקיים עצמו. נוכח האמור, אני קובע כי העבודה שבוצעה אינה שיפוץ מינורי והיא היתה טעונה היתר בניה. היתר - שאין כל מחלוקת שלא ניתן, לא למבנה המקורי ולא לעבודות שבוצעו. האם הצו היה דרוש למניעת עובדה מוגמרת? סעיף 238א(א) לחוק קובע כי - 238א (א) הוקם בנין חורג, לרבות ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, או הוחל בהקמתו של בנין כאמור, רשאי יושב ראש הועדה המקומית לצוות בכתב שהבנין, או אותו חלק ממנו שהוקם או הוחל בהקמתו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, ייהרס, יפורק או יסולק, ובלבד שהוגש לו תצהיר חתום ביד מהנדס הועדה המקומית או מהנדס הרשות המקומית או מהנדס אחר או אדריכל, שאחד מהם הסמיכו לכך המציין כי - (1) לפי ידיעתו הוקם הבנין ללא היתר או שהבנין חורג ובמה הוא חורג; (2) לפי ידיעתו לא נסתיימה הקמת הבנין או שנסתיימה לא יותר משישים ימים לפני יום הגשת התצהיר; (3) ביום הגשת התצהיר, אין הבנין שלגביו מבוקש הצו מאוכלס או שהוא מאוכלס תקופה שאינה עולה על שלושים ימים; צו ההריסה נחתם על ידי יו"ר הועדה המחוזית ביום 20.5.2012, והוא מבוסס על תצהיר מתכננת המחוז מיום 7.5.2012 ולמעשה על ביקורי המפקחים בשטח, מיום 24.4.2012. בין הצדדים התגלעה מחלוקת בשאלת מועד ביצוע העבודות, כאשר המבקש טוען כי העבודות בוצעו "לפני כעשרה חודשים" (בהתייחס למועד תצהירו כמובן). לטענת המבקש, מזה כשנה וחצי הוא נמצא מחוץ לבית ולמעשה העבודות הופסקו בשל מחסור כספי לסיימן. הנטל להוכיח כי הצו אינו דרוש למניעת עובדה מוגמרת מונח בעניינינו לפתחו של המבקש [השוו רע"פ 634/97 אילן נקש ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לעיר בני ברק (פורסם במאגרים); ע"פ 9091/09 וחידי סייד שויקי נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים (פורסם במאגרים)]. השאלה אימתי תיחשב בניית מבנה כעובדה מוגמרת היא שאלה שהמבחן לגביה הוא מבחן אובייקטיבי. על בית המשפט לשאול עצמו האם המבנה הגיע למצב מוגמר, ובין היתר גם בשים לב לאיך תוכנן והאם הוא יכול לשרת את בעליו כפי שתכננו. נוכח שאין מחלוקת שלמבנה אין היתר בניה, ונוכח שאין מחלוקת כי לתוספת ולעבודות שבוצעו לא היה היתר בניה, קיימת חזקה של תקינות המעשה המנהלי, המבוססת על פעולות שעושים מפקחי הבניה במסגרת תפקידם וגילויים שהם מגלים במסגרת סיוריהם. עמדתי כבר על כך שחזקת התקינות של המעשה המינהלי מניחה יכולת זיהוי של בניה חדשה על ידי מפקחים, ומעבירה את הנטל אל מבקש ביטול הצו להראות כי אין מדובר בבניה חדשה, וזאת במאזן הסתברויות. משמעות חזקה זו היא לאותם מקרים בהם לא מצליח מבקש ביטול הצו לשכנע את בית המשפט, במאזן ההסתברויות, בדבר מועד הבניה, סיומה ואכלוסו של המבנה. במקרה שלפנינו, אכן לא הונחה בפני תשתית מספקת שעל בסיסה אוכל לקבוע במדוייק את מועד תחילת ביצוע העבודות. המבקש עצמו השאיר נתון עובדתי זה לוט בערפל, אולי במכוון אפילו. למרות שטען כי יש בידו קבלות לחומרי הבניה שרכש, לא טרח להציגן בבית המשפט וחזקה אם כן כי ראיה זו לא היתה פועלת לזכותו, שכן אם היה בראיה זו כדי לאושש טענתו, בוודאי היה מציגה בבית המשפט. גרסתו של המבקש היא בעייתית כשלעצמה, בהיותה חסרה מלכתחילה. המבקש נמנע מלגלות את הפרטים בתצהירו, פרט לכך שלכאורה נקב במועד הבניה. התעקשותו של המבקש, במסגרת שני תצהירים, שלא לפרט במדוייק מהן העבודות שביצע, אינה מקנה מהימנות רבה לגרסתו, ויש קושי לבסס עליה את הממצא העובדתי, העומד בסתירה לגרסאות המפקחים. גם גרסתו של המבקש לפיה כבר לא נמצא במבנה מזה שנה וחצי, אף היא עומדת בסתירה לתצהירו, ולפיו הוא גר במבנה עם אשתו וילדיו וכי המבנה מאוכלס. מדוע לא טען המבקש גרסה זו בתצהירו, זאת אין לדעת, וגרסתו הנוכחית היא בבחינת עדות כבושה בהקשר זה, ואף היא מקשה על קבלתה כמהימנה. אני מקבל בהקשר זה את גרסת המפקחים, שאילו זיהו את המבנה כנטוש, קודם לכן, היו פועלים כנגדו במסגרת הליכים לפי סעיף 212 לחוק. המפקחים נוכחים בשטח ומכירים את המבנים, והם יודעים ומיומנים לזהות שינויים במבנים. גם אם לא נכנסו למבנה, עצם קיומה של ערימת הלבנים השבורות ומראה המבנה כמצוי בשלבי בניה, יש בהם כדי להדליק נורה אדומה לכל מפקח הנמצא בסיור בסביבה, ואני מתקשה לקבל את המצב שהמבנה נמצא כך כבר 10 חודשים מבלי שאיש לא שם לב לכך. מכל האמור, אני מתקשה לקבל גרסת המבקש באשר למועד תחילת הבניה, ובוודאי שלא במאזן ההסתברויות. ואולם, וזאת יש להדגיש: אף אם המבקש החל בעבודות הבניה במועד שנקב בהן, הוא לבטח לא סיימן, ולא ניתן לקבוע כי הבניה הסתיימה. אילו היתה מסתיימת הבניה, כפי המתוכנן, היה המבקש בוודאי נכנס לגור במקום, וזאת גם לפי דבריו. המבקש בעצמו אישר שלא סיים את הבניה כיוון שאזל לו הכסף לכך, ואף המבנה נראה כמבנה שעדיין אינו מתאים למגורים. המבקש עצמו אישר בהתנהגותו שהבניה טרם הסתיימה והמבנה עדיין אינו ראוי למגורים, וזאת בעצם כך שלא נכנס אליו עם משפחתו (לדבריו במשך תקופה ארוכה). העובדה שהגג עצמו כבר הונח, אין בה כדי לקבוע את מועד סיומה של הבניה. כאמור, לפי המבחן הסובייקטיבי לא הסתיימה הבניה [המבקש טרם נכנס לגור במבנה]. יתרה מכך, מועד סיום הבניה הינו נקבע לפי מבחן אובייקטיבי, ובית המשפט אף הוא סבור כי הבניה לא הסתיימה, וזאת מכל הטעמים לעיל, הנוגעים לתוכניותו של המבקש, ולמוכנותו של המבנה לקלוט את דייריו. בוודאי שהמבנה לא היה מאוכלס במועד הביקור של המפקחים, ועל כך כאמור לא היתה מחלוקת. די בכל האמור כדי לקבוע כי הצו היה דרוש למניעת עובדה מוגמרת. טענותיו הנוספות של המבקש, לעניין "צדק" ו"הבטחה שלטונית" כאמור, המבקש טען כי הובטח לו מגרש בשכונה 13 ביישוב חורה. עמדתי כבר בעבר על כך שטענה שעניינה ביטול או אפילו עיכוב ביצוע צו הריסה מטעמים של "צדק" היא טענה מקוממת מטבעה והיא למעשה חותרת תחת אכיפתו של החוק. ספק בעיני האם ההליך דנן נכון שישמעו בו טענות במישור של "הגנה מן הצדק". מדובר בהליך מינהלי בו תוקף המבקש החלטה כדין של רשות מינהלית, לאחר שהוא עצמו פעל בניגוד לחוק. טענת המבקש לפיה כיוון שלא מילאה הרשות התחייבותה להקנות לו מגרש, נאלץ לבנות שלא כחוק, יש בה משום עשיית דין עצמי, וכבר נפסק בהקשר זה כי "חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם" [ראו למשל בג"צ 8918/03 סלים אסמעיל חסן נ' ועדת משנה לפיקוח, מועצת התכנון העליונה, המנהל האזרחי(פורסם במאגרים)]. כבר נפסק כי אף כאשר הרשויות נוהגות בעצלתיים במתן פתרונות בתחום התכנון והבניה, עדיין אין המשמעות "רתימת העגלה לפני הסוסים" ואין לקבל עשיית דין עצמי [ראו גם רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' מוסא דכה (פורסם במאגרים)]. המבקש לא הביא כראיה שום תימוכין לאותה "הבטחה שלטונית" שנטען לגביה בסיכומיו, ומדובר אף בהרחבת חזית ביחס לבקשה עצמה. לא נטען ובוודאי שלא הובאה ראיה לכך שהמדינה, או גוף מוסמך מטעמה, נתן רשות או היתר למבקש לבצע את עבודות הבניה כפי שביצע. אילו היה נטען כזו, ואילו היתה מובאת ראיה לכך, כי אז היה נדרש בית המשפט למשמעותה המשפטית של אותה רשות, היתר או הבטחה. אולם כל עוד שלא הובאה כזו, בוודאי שלא היה רשאי המבקש להניח כי הרשות שבשתיקה שניתנה לו להתגורר במקום (אם היתה כזאת בכלל), כללה עימה, מניה וביה, גם רשות לבצע עבודות בניה במבנה, בוודאי בהיקף כפי שביצע. מטעמים אלו, איני מקבל גם טענה זו של המבקש, ואין צורך בדיסרטציה מיוחדת לעניין זה. התייחסות ליתר טענות ב"כ המבקש טען ב"כ המבקש כי נוכח שמדובר בתוספת למבנה קיים, אין כל סמכות להורות על הריסת אותה תוספת בצו הריסה מנהלי. טענה זו בוודאי שאין לקבל. סעיף 238א לחוק פותח בביטוי "הוקם בנין חורג". המונחים "בנין" ו- "בנין חורג" מוגדרים בסעיף 1 לחוק כ- "בנין" - כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות - (1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע; (2) קיר, סוללת עפר, גדר וכיוצא באלה הגודרים או תוחמים, או מיועדים לגדור, או לתחום, שטח קרקע או חלל; "בנין חורג" - בנין שלא נתקיימה בו הוראה מהוראותיה של תכנית או של תקנה אחרת לפי חוק זה החלות עליו, בין שניתנו לסוג מיוחד של בנינים ובין שהן חלות עליו בהיותו נמצא באזור או בשטח מיוחד, או שלא נתקיימה בו הוראה של היתר שניתן לבנייתו על-פי חוק הדן בתכנון ובבניה; [הדגשה שלי - א.ב.ג] ההגדרה הרחבה שניתנה למונח "בנין", בסעיף 1 לחוק, מביאה למסקנה כי בנין חורג ייחשב גם בניין ישן שנעשו בו שינויים במבנהו. סעיף 145(א) קובע את הצורך בהיתר בניה גם לתוספת למבנה קיים, ומכאן גם שכאשר תוספת זו נבנית ללא היתר, ניתן לצוות על הריסתה, אף בצו מינהלי [השוו ר"ע 135/86 דוד בלנגה נ' שמעון רודיק ואח', פ"ד מ(2) 239]. גם טענתו החלופית של ב"כ המבקש ולפיה אף אם בוצעה עבודת בניה שכללה תוספת למבנה קיים, עדיין אין סמכות להוציא צו הריסה לכלל המבנה - דינה להידחות. שאלה היא מה דינה של תוספת בניה נפרדת למבנה קיים, והאם אין מקום להסתפק רק בצו הריסה לאותה תוספת, ולא לכלול בצו ההריסה את כלל המבנה. ואולם, שאלה זו כלל לא מתעוררת במקרה שלפנינו: אין מדובר בתוספת בלבד, אלא בשיפוץ כללי למבנה קיים, שאף הוא בנוי ללא היתר בניה. היקף עבודות הבניה יורד לשורשו של המבנה הישן עד כי אין עוד להפריד בין הישן לחדש, והכל, כמקשה אחת, נמצא תחת עבודות בניה שבוצעו ללא היתר. טענת ב"כ המבקש בסיכומיו, שלא ניתן להחזיר את הבניין למצבו הקודם, רק מחזקת את המסקנה כי אין מדובר ב"שיפוץ מינורי" אלא בשינוי קונסטרוקטיבי מהותי, שהיה בו לא רק כדי להוסיף למבנה הקיים, אלא לשנות את המבנה הקיים בעצמו. מטעם זה, יש לקבוע כי הצו יחול על כלל המבנה. טענתו של המבקש לפיה לא הוזהר בעבר, אף היא אין בה כדי להואיל לו. הצו הוצא כנגד מבנה שהוקם שלא כדין, ואין כל חובה להזהיר את המבקש שאסור לו לבצע עבודות בניה. בהקשר זה, גם אין חובה להצביע על נזק לציבור כתוצאה מהבניה. הנזק יכול להיום גם בעצם קיומה של עבריינות הבניה והצורך להילחם בה באמצעות צווים שכאלה. סוף דבר מדובר בתוספת שנבנתה למבנה, ללא היתר, ואשר יש בה כדי לשנות את המבנה הקיים שינויים קונסטרוקטיביים, המחייבים היתר בניה. לא קיים היתר בניה, לא למבנה הקיים ולא לאותם שינויים במבנה הקיים. הבניה טרם הסתיימה והמבנה לא אוכלס, ומשכך הצו דרוש למניעת עובדה מוגמרת. יש לדחות גם את טענותיו הנוספות של המבקש, ובכללן טענות מסוג של "הגנה מן הצדק" או "הבטחה שלטונית". נוכח כל האמור, דין הבקשה להידחות, ואני קובע כי צו ההריסה בתוקף וניתן לבצעו, ובכפוף ללוח הזמנים כאמור לעיל, אני מבטל את צו עיכוב הביצוע שניתן כנגד צו ההריסה המנהלי. בנסיבות בהן נמנע המבקש לפרט כדבעי את הפירוט הדרוש, כבר בבקשתו, ובנסיבות בהן הסתיר את היקף העבודות שביצע, בבקשתו הראשונה, נכון גם לחייבו בהוצאות המשיבה בניהול הליך סרק זה. לפיכך, אני מוצא לנכון גם לחייב את המבקש בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 8,000 ₪, אשר יחולטו לטובת המשיבה מהפיקדון שהופקד בתיק על ידי המבקש. נוכח חגי תשרי והצורך גם בהיערכות משטרתית, אני מאפשר למשיבה את ביצוע הצו החל מיום 10.10.2012 ולמשך 60 יום מאותו מועד. בניההיתר בניה