1. בפנינו תביעה להצהיר, כי התובעת זכאית לפנסיה מוקדמת מיום הפסקת יחסי העבודה בינה לבין הנתבע ולחילופין, לפיצויי פיטורים מוגדלים. העובדות 2. התובעת לבורנטית במקצועה, היתה עובדת הנתבע החל מיום 15.12.69 במעמד של עובדת מחקר ממומן ובמשרה במחקר ממומן. יחסי עובד ומעביד בין הצדדים הסתיימו ביום 1.8.94. ביום 20.5.92 פנתה התובע למנהל כח אדם בנתבע מר אבישי שמר וביקשה לאשר לה שנת חופשה ללא תשלום (חל"ת) החל מיום 20.5.92. בבקשתה ציינה התובעת (ת/1): "... אני מבינה שאם כאשר השנה תעבור, ולא תהיה אפשרות כספית או מחקרית להעסיק אותי אגיש את התפטרותי" נוסח זה של ת/1 הוכתב לתובעת על ידי מר שמר והיא הסכימה לתנאי האמור. ביום 24.5.92 אישר הנתבע לתובעת את בקשתה לחל"ת לתקופה מיום 24.5.92 ועד ליום 24.5.93. במכתבו הוסיף מר שמר וכתב (ת/2): "הריני לאשר קבלת הודעתך במכתבך מיום 20.5.92 לפיה, במידה והמכון יודיע לך כי אין אפשרות, כספית או מחקרית, להחזירך לעבודה ישמש מכתבך מיום 20.5.92 כמכתב התפטרות מעבודתך במכון". בסמוך לתום שנה החל"ת, פנתה התובעת למר שמר על מנת להסדיר את חזרתה לעבודה, אך הוא הציע שהתובעת תאריך את החל"ת בשנה נוספת וזאת הואיל ולא היתה אופציה של חזרה באותה עת. התובעת הסכימה להצעה זו גם בשל נסיבות אישיות שלה. התובעת חתמה ביום 30.5.93 על טופס בקשה לחל"ת לתקופה מיום 24.5.93 ועד ליום 24.5.94 והוסיפה (ת/3): "אני מבקשת שנה נוספת בהתאם לשיחתי עם מר אבישי שמר לפני כשבועיים. הסיבות הן אישיות וקשורות בהתלבטויות בקשר לעבודתי כלבורנטית". בתחתית מסמך זה מודפסות המילים הבאות שעניינם אישור ראש המחלקה בה עובד מבקש החל"ת: "הריני ממליץ לאשר בקשה זו. העובד/ת יוכל/תוכל לשוב לעבודה במחלקתנו מיד עם שובו/ה מהחל"ת האמור". בהמשך לאישור זה הוסיפה פרופ' עדה יונת, הממונה על התובעת במחלקה בה עבדה, את הדברים הבאים (בכתב יד): "אך ורק אם תקציביה של פרופ' עדה יונת יאפשרו זאת, גבי מודעת למצב זה ומסכימה לו (אלה התנאים של השנה שעברה)". ביום 2.6.93 אישר מר שמר את הארכת החל"ת עד ליום 24.5.94 "בכפוף למכתבי מיום 24.5.92 בנדון" (ת/4). כחצי שנה לפני תום החל"ת, פנתה התובעת למר שמר אך נאמר לה, כי אין עבורה אפשרויות עבודה זמינות וכי תמשיך את החל"ת עד תומו. נסיון נוסף של התובעת למצוא מקום עבודה לא עלה יפה וביום 8.6.94, הוארך החל"ת עד ליום 31.7.94 (ת/5). בתום החל"ת, לאחר שהתובעת קיימה שיחות עם בעלי תפקידים שונים בנתבע, התברר כי לא נמצאה לה עבודה והובהר לה שלא תשובץ בתפקיד כלשהו בנתבע. משבקש הנתבע לממש את התחייבותה של התובעת להתפטר (ת/1), פנתה התובעת ליו"ר ועד העובדים המינהליים והטכניים בנתבע (להלן - ועד העובדים) מר משה ברינגרס. מר ברינגס פנה ביום 5.9.94 למר שמר וטען, כי ההסכם בין הנהלת הנתבע לתובעת המתנה את חופשתה ללא תשלום של התובעת בתנאי, הינו מנוגד לסעיף 4 ב' בהסכם העבודה ועל כן נדרש הנתבע להחזיר את התובעת לעבודה (ת/6). ביום 18.9.90 השיב מר שמר למר ברינגס וטען, כי הנתבע התייחס למשאלותיה של התובעת מעל ומעבר (ת/7). התובעת דנה וחזרה ופנתה לנתבע אולם לא הועיל (ת/8, ת/9, ת/10). 3.ביום 15.12.94 כתב מר ברינגס למר שמר את המכתב הבא (ת/12): "הנדון: אידן גבריאלה מאחר וקיימים בינינו חילוקי דיעות לגבי מעמדה של העובדת אידן גבריאלה, אנו מבקשים להעביר את הנושא להכרעת בוררות בהתאם לחוקת העבודה". הנתבע הסכים לקיים בוררות זבל"א ומינה מטעמו את מר שמר כבורר (ת/31). מועצת פועלי רחובות שהיא הצד להסכם הקיבוצי, מינתה מטעמה את מר חנינה מאיר כבורר. (ת/30). ביום 26.2.95 נפגשו התובעת ובעלה עם מר מאיר חנינה מאיר וסוכם, כי תקויים פגישה נוספת ביניהם בטרם הבוררות. בשיחות בין מר מאיר לבין התובעת וכן בינו לבין מר יורם אורנשטיין ממועצת פועלי רחובות, הבטיח מר מאיר לעכב את קיום הבוררות עד לפגישה נוספת שתתקיים בינו לבין התובעת ומר אורנשטיין. כן הבטיח מר מאיר, כי התובעת תוכל להופיע ולטעון טענותיה בפני הבוררים. ביום 22.3.95 התקיימה ישיבת בוררות וזאת ללא שמועד זה הודע לתובעת. התובעת או מי מטעם מועצת פועלי רחובות וועד העובדים לא הוזמן לדיון בפני הבוררים. באותו יום הוציאו הבוררים "סיכום דיון" (להלן- סיכום הדיון) בנוסח הבא (ת/17): "סיכום דיון - מיום 22.3.95 בוררות זבל"א - וזבל"א אידן גבריאלה בוררים: חנינה מאיר ואבישי שמר הנושא הנדון הינו שיעור פיצויי הפיטורים להם זכאית אידן גבריאלה, עם סיום עבודתה במכון. 1) גב' אידן גבריאלה הועסקה במכון כעובדת מחקר ממומן.2)סעיף 37 (ד) להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1985 קובע כי "... עובד במחקר ממומן רשאי לבקש מההנהלה חופשה כאמור, לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים, ובמידה שבקשתו לא תאושר - רשאי ועד העובדים לערער על כך". 3) ביום 10.5.92 ביקשה גב' אידן לצאת חופשה ללא תשלום. הובהר לה במפורש כי המכון מתחייב לקבלה בחזרה אך ורק במידה וימצא מחקר ממומן חיצוני למימון שכרה, וכי בהעדר מימון כאמור - אין אפשרות להעסיקה ודינה כדין מתפטרת. 4) עקב זאת, ביום 20.5.92 התחייבה הגב' אידן כלפי מנהל כח אדם במכון כדלקמן: "אני מבקשת לאשר לי חל"ת מ- 20.5.92, אני מבינה שאם וכאשר שנה תעבור, ולא תהיה אפשרות כספית או מחקרית להעסיק אותי, אגיש את התפטרותי". (ההדגשה לא במקור). 5) התחייבות זו היתה תנאי מפורש לאישור המכון לחל"ת, וביום 24.5.92 אישר המכון לגב' אידן יציאה לחל"ת עד ליום 24.5.93. 6) ביום 2.6.93 אישר מנהל אגף כח אדם לגב' אידן, בעקבות פנייתה מיום 30.5.93, כי החל"ת יוארך לתקופה נוספת עד ליום 24.5.94 - וזאת בכפוף להתחייבותה האמורה בסעיף 4 דלעיל. 7)ביום 3.5.94 פנתה הגב' אידן להארכת חל"ת עד ליום 31.7.94, כדי שתוכל לבדוק עם הממונה עליה (פרופ' עדה יונת - ששהתה אותה עת בחו"ל), את עניין חזרתה למכון. בקשתה זו אושרה על ידי המכון ביום 8.6.94 - והכל בכפוף לאמור בסעיף 4 דלעיל. 8) בחודש יולי 1994, לקראת תום תקופת החל"ת, הודיעה פרופ' עדה יונת כי בהעדר מחקר ממומן למימון שכרה לא ניתן להעסיקה. 9) בנסיבות העניין עולה כי סיום העסקתה של גב' אידן נובע מהתחייבותה המפורשת, על פי סיכום (סעיף 4 דלעיל), שהיה לה עם המכון. 10) לא היה קשר בין סיום עבודתה של הנ"ל לבין תהליך הצימצומים שהמכון נמצא בו כבר מאז 1989. כל נסיון לקשר בין הצדדים הינו מלאכותי. 11) לפיכך הגב' אידן זכאית לפיצויים בשעור הרגיל הקבוע בסעיף (53) הכם העבודה הקבוצי המיוחד משנת 1985. ועל כך באנו על החתום: חנינה מאיר - זבל"א שמר אבישי זבל"א". נוסח סיכום הדיון (ת/17) הגיע לידי התובעת רק כחודש ימים לאחר המועד המצויין בו. ביום 6.6.95 פנה מר יורם אורנשטיין לנתבע פירט את הפגמים אשר לדעתו נפלו בדרך ניהול הבוררות ודרש את ביטול סיכום הדיון (ת/18). מר שמר הודיע, כי הוא רואה בסיכום זה החלטת בוררים סופית ומחייבת (ת/19). ההסכמים החלים על הצדדים 4. על הצדדים חלים שני הסכמים קיבוציים, האחד הסכם קיבוצי מיוחד מיום 31.3.85 (להלן- הסכם 85) והאחר הסכם קיבוצי מיוחד הקרוי "זכרון דברים" מיום 8.9.92 (להלן- הסכם 92). שני ההסכמים נחתמו בין הנתבע לבין מועצת פועלי רחובות וועד העובדים. ההוראות הרלוונטיות מהסכם 85 הינן אלו: "4.(ב). כל תוספות או שינויים להסכם זה שיוסכם עליהם בכתב בין הצדדים להסכם זה, תקפם יהיה כתוקף הסכם זה; כל חוזה או הסכם שיכרת בין ההנהלה לבין אחד העובדים או חלק מהעובדים והנוגד הוראות הסכם זה או רוחו - לא יהא לו כל ערך ותוקף". "37. ד. עובד קבוע למעט עובד במחקר ממומן, רשאי לבקש מההנהלה חופשה ללא תשלום, ובמדה שבקשתו לא תאושר - רשאי ועד העובדים לערער על כך. עובד במחקר ממומן רשאי לבקש מההנהלה חופשה כאמור לתקופה שאינה עולה על שלושה חודשים ובמידה שבקשתו לא תאושר - רשאי ועד העובדים לערער על כך". "12. התקבל עובד למשרה במחקר ממומן תצויין בכתב המינוי הזמני שימסר לו לפי הוראות סעיף 9 לעיל גם תקופת התעסוקה המשוערת - במידת האפשר. בתוך תקופת הנסיון כאמור בסעיף 9 לעיל תמסור ההנהלה לעובד הודעה בכתב על קביעת דרגה בציון כי אין בהודעה כדי לשנות את תנאי העסקתו כעובד במחקר ממומן, כפי שצויינו בכתב המינוי הזמני שניתן בעת התקבלותו לעבודה". "51 א.(1)המכון רשאי לפטר עובד קבוע עקב ביטול משרה או עבודה, לרגל ראורגניזציה, צימצומים או סיבה מספקת אחרת. המועמדים לפיטורין כאמור יקבעו על ידי ההנהלה יחד עם ועד העובדים בהתחשב בעקרונות הבאים: ותק בעבודה; מצב סוציאלי; הכשרת העובד הקבוע ואפשרות העברתו לתפקיד אחר במכון; (2)המכון רשאי לפטר עובד זמני או יומי בכל עת לפי שיקול דעתו בלבד. (3)המכון רשאי לפטר עובד במחקר ממומן עם גמר התקציב של המחקר הממומן בו הועסק, ואולם המכון ישתדל במידת האפשר, כפוף להוראות הסכם זה, להעבירו למשרה פנויה אחרת במסגרת כישוריו. ב.עובד שפוטר מעבודתו במכון, להוציא מי שפוטר בנסיבות שסעיף 50 ה' לעיל חל עליהן, ולהוציא מי שעבד במכון פחות מאחד עשר חודש, זכאי לפיצויי פיטורין. ג.מי שפוטר בנסיבות שסעיף 50 ה' לעיל חל עליהן ינהגו לגבי זכאותו לפיצויי פיטורין לפי סעיף 50 ו' לעיל. ד.הגיש עובד למכון כתב התפטרות מנומק - יהא זכאי לפיצויי פיטורין כאילו פוטר, פרט לעובד שההנהלה זכאית לנקוט נגדו אמצעים בהתאם לסעיף 49 לעיל". "64. א.בסעיף זה: "חילוקי דעות" משמעם - חילוקי דעות שנתגלעו בין הצדדים בקשר לפרושו של הסכם זה, סעיף מסעיפיו או הוראה מהוראותיו וכן בקשר לענינים אשר בהתאם להוראות הסכם זה יוסדרו או יוכרעו על ידי מו"מ בין הצדדים. ב.(1) חילוקי דעות יתבררו תחילה במו"מ הדדי בן המכון לבין ועד העובדים. (2)לא הושגה הסכמה בחילוקי דעות כלשהם שנידונו במו"מ כאמור לעיל, יובאו חילוקי הדעות האמורים, למו"מ בין המכון לבין ההסתדרות. ההסתדרות רשאית ביוזמתה לשתף את ועד העובדים במו"מ כזה. ג.לא הושגה הסכמה לגבי חילוקי דעות כלשהן בדרג האמור בפיסקה (2) לסעיף קטן ב' לעיל, יובאו חילוקי הדעות להכרעה בבוררות מוסכמת - אם הוסכם כך בין הצדדים בכתב או אם המכון היה אותה עת צד, או מי שהצטרף, להסכם כללי המחייב מסירת חילוקי הדעות האמורים להכרעת המוסד לבוררות מוסכמת, ובכל מקרה אחר - יובאו חילוקי הדעות האמורים להכרעה בבוררות זבל"א וזבל"א, כאמור בסעיף קטן ד' להלן. ד.(1) הועברו חילוקי דעות לבוררות זבל"א כאמור לעיל ימנה כל צד בורר מצדו ושני הבוררים שמונו כאמור יכריעו בחילוקי הדעות האמורים. (2) לא הגיעו הבוררים שנתמנו כאמור בפסקה 1 לעיל, תוך 15 יום ממינויים, לכלל הסכמה בחילוקי דעות שהובאו להכרעתם,ימנו הבוררים לא יאוחר מתום 7 ימים מתוך 15 הימים הנזכרים בפסקה זו לעיל בורר שלישי שיצורף אליהם, וחילוקי הדעות יוכרעו ברוב דעות של שלושת הבוררים שנתמנו כאמור לעיל. (3) כל צד להסכם זה, היינו המכון וההסתדרות וועד העובדים רשאי לבקש קיום מו"מ בקשר לחילוקי דעות כלשהם ועל הצד האחר להענות לבקשה כאמור". ההוראות הרלוונטיות מהסכם 92 הינן כדלקמן: "20. המספר הכולל של המועמדים לצמצומים, על פי הרשימה שניתנה לוועד העובדים ב- 1989, ועוד רשימה נוספת של מועמדים לצמצומים (נספח מס' 4 - שימסר לוועד לא יאוחר מה- 31.12.92), הכוללת עובדים שלרגל רה- אירגון או צימצום יחידותיהם יש לטפל בהם; וכן עובדי המחקרים ממומנים, שהחלו עבודתם לפני ה- 1.1.87 ושהמימון עבורם נגמר ושלמרות כל המאמצים לא נמצאו משרות מתאימות לקליטתם - לא יעלה על 65. וועד העובדים יתן סיוע מלא למציאת פתרונות לעובדים שברשימה במגמה - א.להוציא לפנסיה מוקדמת. ב.לקלוט במישרות קימות תוך ניוד עובדים והכשרה מקצועית להסבה. ג.לאפשר פטורים בכפוף להסכם זה ועם פצויים משופרים בהתאם לנוהג הקיים בעת חתימת הסכם הזה. (כל זאת לאחר שתבדק אפשרות הוצאתם של העובדים שניתן למצוא להם מחליפים ממאגר העובדים שברשימת הצמצומים). באם תוך שנה מתאריך חתימת הסכם זה ישארו עדין עובדים שלגביהם לא ימצא פתרון, יתקימו דיונים לגבי פרישתם מהעבודה - עד שבועיים עם ועד העובדים ועד שבועיים נוספים עם מועצת הפועלים. לאחר חודש מתום השנה יועברו אי ההסכמות, בין המכון לנציגות העובדים, לבוררות זבל"א וזבל"א. תהליך בוררות זה יסתיים תוך חודש ימים. חילוקי הדיעות בין הבוררים, במידה ויהיו כאלו, יועברו, תוך שבוע, להכרעתו של בורר יחיד, שפסיקתו תהיה סופית". "23. מוסכם כי סעיפי ההסכם הקיבוצי המיוחד מיום 31.5.85 (הסכם העבודה) המתייחסים לעובדים במחקר ממומן ישונו בהתאם לאמור להלן: .......... .......... ז. מוסכם עוד כי האמור חל על עובדים שתאריך תחילת עבודתם הינו אחד 1 בינואר 1987. עובדי מחקר ממומן העובדים במכון לפני תאריך זה יהיה מעמדם כפי שהיה עד עתה". משמעותו ותוקפו של סיכום הדיון (ת/17) 5. השאלה הראשונה בה עלינו להכריע הינה מה המשמעות הנודעת לסיכום הדיון נוכח טענותיה של התובעת לביטול מסמך זה ולהעדר תוקפו כלפיה. לטענת התובעת: (א) נפגעה זכותה לטעון בפני הבוררים בין בעצמה ובין באמצעות נציגי מועצת הפועלים וועד העובדים. (ב) יחסי הכוחות לא היו מאוזנים הואיל ומטעם הנתבע היה בורר שהכיר את הפרטים לפני ולפנים ואילו מצד ההסתדרות מונה בורר שלא ידע את פרטי הענין אלא מתוך הדברים שבכתב. (ג) הבוררות אמורה היתה להיות לענין מעמדה של התובעת וכך היא הוגדרה ולא רק בשאלת פיצויי הפיטורים, הנושא היחיד שנדון בפועל. (ד) סיכום הדיון מהווה מעשה בית דין רק בין הצדדים לו, דהיינו בין הנתבע לבין ההסתדרות, ולא מחייב את התובעת. לטענת הנתבע: (א) סיכום הדיון מהווה מעשה בית דין כלפי התובעת ומשלא הוגשה בקשה לביטולו הפך הוא להיות חלוט.(ב) קיים כלפי התובעת מעשה בית דין אף שלא היתה צד לבוררות מכח השתק ומניעות. (ג) התובעת הינה חליפה של ההסתדרות כך שסיכום הדיון מחייב אותה מכח סעיף 21 לחוק הבוררות. (ד) תביעת התובעת לביטול סיכום הדיון, התיישנה. (ה) טענותיה של התובעת בדבר הפגמים בייצוגה על ידי מר מאיר היו צריכות להטען בפני הגופים המתאימים בהסתדרות ולא בתביעה נגד הנתבע כאשר ההסתדרות אינה צד לה. (ו) אין כל מניעה שמר שמר ישמש נציג הנתבע בבוררות. 6. סעיף 21 לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 מורה כי: "בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין". הבוררות נערכה מכח סעיף 64 להסכם 85 שעניינו חילוקי דיעות בין הצדדים להסכם, דהיינו בין הצדדים ליחסי העבודה הקיבוציים. פסק בוררות מחייב בעיקרון את הצדדים ולא את העובדים שלא היו צד לבוררות. העובד כפרט ואינו בגדר "חליף" של ההסתדרות כמשמעותו בסעיף 21 לחוק הבוררות. כך קבע בית הדין הארצי מקדמא דנא בדב"ע לח/7-3 ראובן ושמעון נ' מדינת ישראל פד"ע ז' 113 בעמ' 135: "8. משלא היתה בוררות אשר עליה חל חוק הבוררות, לא ניתן פסק בוררים אשר לו הנפקות העולה מחוק הבוררות, ואין גם לטעון למעשה בית דין, כטענת הפרקליטים שייצגו את המדינה.במקביל לא היתה באה לעובדים הישועה ממסקנה שאכן בבוררות במסגרת חוק הבוררות מדובר ובפסק בוררים שניתן בבוררות, כאמור, מדובר. פסק בוררים, שניתן בבוררות במסגרת חוק הבוררות, הוא אומנם מעשה בית דין, אך יש ליתן את הדעת לסעיף 21 שבחוק הבוררות כולו. בסעיף 21 לחוק הבוררות נאמר: "... אין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית דין". מבלי להידרש לשאלה אם כוונת הצדדים, בבוררות שבמסגרת משא ומתן קיבוצי, היא כי אשר יוחלט יהווה מעשה בית דין ביחסים שבין מעביד כפרט לבין העובד בפרט - ברור שפסק בוררים הוא מעשה בית דין, המחייב רק את הצדדים לבוררות, והרי העובדים לא היו צד לאותה בוררות. כן ברור שכל אחד ואחד מאלפי העובדים שהם חברי ההסתדרות, אינו חליף של ההסתדרות, אף אם אשר נקבע בפסק הבוררות מקנה לו זכויות או מטיל עליו חובות. ראיית כל פרט ופרט כחליף של ההסתדרות על כל ההשלכות שבכך, פירושה הרס יחסי קיבוציים, ותוצאה זאת חייב בית הדין למנוע, אלא אם לשון החוק היא חד משמעית; וממהות משפט העבודה הקיבוצי עולה ההיפך. הטענה שביסודה ההנחה שהעובדים הם בגדר חליפיה של ההסתדרות, אינה יכולה איפוא, להתקבל, אפילו כל היתר, הדרוש לעיגון התביעה בפסק הבוררים היה מתקיים". הלכה זו אושרה בבג"צ 578/75 פלונים נ' בית הדין הארצי ואח' פד' ל' (3) 382 בעמ' 388. (ראה עוד: סמדר אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל, מהדורת 1991 בעמ' 382). העקרון, כי העובד כפרט איננו "חליף" של ההסתדרות חל לא רק כשמדובר בסכסוך קיבוצי אלו גם כשמדובר בסכסוך היחיד (דב"ע נא/105-3 בסה ואח' נ' אגד פד"ע כג' 311 בעמ' 316). 7. בנפרד מהטענה, כי העובד הינו חליף של ההסתדרות ע"פ סעיף 21 לחוק הבוררות, ניצבת בפנינו טענה נוספת של הנתבע לפיה, יש לראות את סיכום הדיון כמעשה בית דין כלפי התובעת מכח השתק ומניעות. בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק פד' לא' (1) 29 קבע בית המשפט העליון, כי בדרך כלל תנאי להפעלת חלות ההשתק בשל מעשה בית הדין, הינו זהות הצדדים בשני ההליכים, אולם קיימים מקרים בהם גם אם אין זהות בין הצדדים מושתק צד מלטעון מחדש בעילה שהוכרעה בהליך הקודם (השתק עילה) או כנגד פלוגתא שהוכרעה בהליך הקודם (השתק פלוגתא). מפסק דין זה עולה בבירור, כי תנאי להרחבת תחולתו של מעשה בית הדין על מי שלא היה צד להליך הקודם הינו, כי היתה לאותו צד שעת הכושר להביא את טענותיו ואת ראיותיו בדיון הקודם ובנוסח אחר; משהיה לו יומו בבית המשפט. הגיון זה עומד ביסודו של כלל מעשה בית דין החל במקורו על הצדדים לדיון הקודם, ודאי שנכון ומחוייב הוא, וביתר שאת, משבאים להרחיב את תחולתו של מעשה בית הדין על "זר" שלא היה צד להליך הראשון. עקרון בסיסי זה חוזר ונשנה, במפורש או במשתמע, בפסיקת בית המשפט העליון בעניינים בהם נדונה השאלה האם יש להרחיב את תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך הקודם (בג"צ 310/80 דרור הדרים חברה לפיתוח בע"מ נ' עירית ת"א יפו פד' לה' (1) 253. ע"א 344/83 רוייטמן נ' פרס ואח' פד' לט' (4) 29). מיכאל בן יאיר במאמרו "הרחבת תחולתו של מעשה בית דין על מי שלא היה צד להליך קודם" (ספר יצחק כהן עמ' 302). דן בשאלה האמורה כפי שבאה לידי ביטוי במשפט הישראלי וכן במשפט האנגלי והאמריקאי. ביחס לגישתו של המשפט האנגלי מציין המחבר, כי מניעות מחמת התנהגות תיווצר מקום בו יודע צד על קיומו של הדיון, הוא יכול להצטרף אליו אך נמנע מלעשות כן (עמ' 304). באשר למשפט האמריקאי מסכם המחבר, כי הכלל בדבר מניעות מחמת התנהגות יופעל במקרה בו מי שלא היה צד להליך הקודם, ידע והבין את מהות הדיון וטיבו, היה לו ענין כספי או רכושי בנושא שנדון, היה לו ענין בהחלטות, הוא נטל חלק בהליך באופן גלוי או סמוי או שהיתה לו האפשרות להצטרף להליך הקודם והוא בחר שלא לעשות זאת (עמ' 306). פרופ' נינה זלצמן בספרה "מעשה בית דין בהליך אזרחי" (הוצאת רמות 1991) דנה בהרחבה בשאלת היקף חלותו של מעשה בית דין (עמ' 367 ואילך). באשר לשאלה מתי ניתן לראות בעל דין כמושתק למרות שלא היה צד בהליך הקודם מציינת המחברת (עמ' 375-376): "דברים אלה מובילים למסקנה, כי המושג "צדדים" ו"זהות הצדדים" לצורך חלותו של מעשה בית דין אינו יכול להיבחן מזווית ראייה פורמלית בלבד, אלא יש ליתן לו משמעות שונה, מיוחדת, המדגישה את הרעיון המונח ביסודו של כלל המניעות הדיונית. על מנת שיהא בעל דין מושתק מכוחו של מעשה בית דין שניתן בהתדיינות קודמת, יש לבחון אם אכן כבר היתה לו ההזדמנות, במסגרת אותה התדיינות קודמות, להתדיין עם מי שהוא בעל דין יריבו בהתדיינות הנוכחית, באותה עילת תביעה שעליה מתבססת תביעתו הנוכחית או באותה פלוגתא שהוא מבקש להעלות לדיון בהתדיינות הנוכחית. לעניין זה אין נפקא מינה אם היה אותו בעל דין, מבחינה פורמלית, צד בהתדיינות הקודמת או שפורמלית נותר מחוץ למסגרת ההתדיינות, אך בפועל יוצג עניינו שלו באותה התדיינות כלפי מי שהוא בעל הדין יריבו בהתדיינות הנוכחית". 8. בית הדין הארצי דן במספר הזדמנויות בשאלת חלות תורת מעשה בית הדין על ההחלטות של ועדה פריטטית הפועלת מכח הסכם קיבוצי ובנושא חלות החלטותיה על העובדים כפרטים. נפנה למספר פסקי דין שדנו בנושאים אלו. (כהערה מקדימה יודגש, כי קיים שוני מהותי בין הליך בוררות מכח הסכם קיבוצי להליכים של ועדה פריטטית, עם זאת חלק מאמות המידה לחלותן של החלטות ועדה פריטטית על העובד, יפות גם לענין פסק בוררות.מטיעוני הצדדים ניתן להבין, כי הם הסכימו למעשה לגישה זו). בדב"ע לא/3-2 הירש נ' רקפת פד"ע ג' 60 קבע בית הדין הארצי, כי החלטותיה של ועדה פריטטית שקמה מכח הסכם קיבוצי מחייבת את הצדדים להסכם וכן את העובדת כך שהעובדת מנועה מלתבוע סכומים נוספים. באותו ענין לא מצא בית הדין עילה להתערבות במעשיה של הועדה הפריטטית. בדב"ע תשן/112-3 שקולניק ואח' נ' אל על ואח' פד"ע כא' 447 נפסק, כי פסק בוררות שניתן בהליך בוררות בסכסוך משפטי בין הצדדים להסכם קיבוצי בענין פירוש הוראה נורמטיבית בהסכם, בהתחשב בחשיבותו של ההסכם הקיבוצי ובמעמדו של ארגון העובדים, מחייב גם את העובדים אשר הוראות אלו חלות עליהם. באותו ענין קבע ההסכם הקיבוצי במפורש, כי פסק הבוררות יחייב גם את העובדים שהמחלוקת נוגעת להם. בדב"ע נו/9-4 ההסתדרות במרחב ת"א יפו נ' עירית ת"א, פס"ד מיום 22.2.96 נקבע, כי ההסתדרות אינה "חליף" של העובדים בעירית תל אביב כך שפסק בוררות שהעובדים היו צד לו, איננו מחייב את ההסתדרות ואין לראות בו מעשה בית דין כלפיה. בדב"ע מה/30-3 צביאל נ' הוטל קוסמופוליטן בע"מ ואח' פד"ע יז' 225 נקבע בין השאר, כי ועדות פריטטיות אינן פועלות במסגרת חוק הבוררות אף כי ניתן ללמוד גזירה שווה מבוררות באשר לדרך התנהלותן. נקבע עוד, כי ועדה פריטטית מצוווה על שמירת כללי הצדק הטבעי, דהיינו היא חייבת לאפשר למי שבעניינו דנים להופיע בפני הועדה ולהשמיע את טענותיו. משמילאה הועדה הפריטטית אחר כללי הצדק הטבעי ולא חרגה מסמכותה, יש ליתן להחלטותיה נפקות מלאה. באשר לעובדות אותו מקרה נפסק, כי העובדת הופיעה בפני הועדה, טענה טענותיה ולא כפרה בסמכותה בידיעה, כי המעבידה דורשת את פיטוריה ודי בכך כדי לקבוע שהעובדת מנועה מלכפור בסמכותה. בדב"ע נא/105-3 בסה ואח' נ' אגד פד"ע כג' 311 קובע בית הדין הארצי מפי הנשיא גולדברג, כי אין תורת מעשה בית הדין חלה על החלטותיה של ועדה פריטטית.מוסיף הנשיא גולדברג, כי הרחבת תורת מעשה בית הדין על מי שלא היה צד להליך נעשית במשורה ובזהירות תוך שמירה על זכותו של אדם שיהא לו יומו בפני בית המשפט או בפני הבורר. השופט אזולאי באותה פרשה סבר, כי קיימים מקרים בהם ניתן יהיה לחיל מעין מעשה בית - דין על החלטת ועדה פריטטית במשמעות של השתק עילה ככל שהדבר נוגע לצדדים לדיון בועדה. באשר לעובד שלא היה צד פורמלי לדיוני הועדה מציין השופט אזולאי, כי אין מניעה להרחיב את הכלל גם עליו מקום שהעובד הסכים או בקש להביא את ההכרעה בעניינו לועדה הפריטטית, ניתנה לו ההזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו והיתה זהות בין עיקרי הטענות והעמדות שהוצגו על ידו לאלו שהוצגו בועדה על ידי ארגון העובדים. במקרה זה הכרעת הועדה הפריטטית יכולה ליצור השתק עילה נגד תביעה עתידית של העובד באותה עילה. חשובה לנושא שבפנינו אמירתו של בית הדין הארצי בדב"ע לא/29-3 עיריית ת"א נ' סער ואח' פד"ע ג' 160. באותו עניין טענה המעבידה, כי ועדה פריטטית איננה חייבת להזמין את העובדים לטעון בפניה וכי העובדים היו מיוצגים בועדה על ידי נציגים מטעמם. בית הדין הארצי מבחין בין ועדה פריטטית שעניינה מו"מ קיבוצי והסדרת זכויות וחובות קיבוציים לבין ועדה פריטטית - כבאותו מקרה - הדנה בעניינו של עובד מסויים. אומר בית הדין (עמ' 164): "בסוג הראשון של המקרים עצם הרכב הועדה בא במקום שמיעת הצדדים, כי הצדדים הם הדנים והם המחליטים. לא כן בסוג השני. הועדה הפריטטית מורכבת אומנם גם אז מנציגי המעביד ומנציגי העובדים אך במקרה זה, אין נציג העובדים משמש בא כוחו האישי של העובד, ועל כן אין הועדה פטורה מלקיים את הכלל המחייב להודיע למי שבעניינו דנים על קיום הדיון ולאפשר לו לטעון. אין המצב שונה מעיקרו מהמצב בבוררות זבל"א (המשל הוא לשם המשל בלבד, באשר רב המרחק בין בוררות זבל"א ובין דיון בוועדה הפריטטית). היעלה על דעתו של אדם לומר, כי מאחר ואחד הבוררים מונה על ידי צד פלוני, רשאים לפסוק מבלי ליתן הזדמנות לאותו צד לטעון את טענותיו". 9. מהכלל אל הפרט. במקרה דנן התובעת הסכימה לקיום בוררות זבל"א במתכונת שהוצעה על ידי ועד העובדים. הדבר עולה מהתכתובת בענין זה ת/12, ת/15, ת/16 ומעצם פגישתם של התובעת ובעלה עם מר חנינה מאיר ביום 26.2.95 בה סוכם, כי תקויים פגישה נוספת ביניהם לקראת הבוררות. התובעת אכן איננה טוענת בפנינו, כי לא הסכימה לקיומה של הבוררות. הואיל וכך, ככל שהתובעת היתה מיודעת על מועד הדיון בפני הבוררים, היתה מוזמנת לדיון והיתה ניתנת לה ההזדמנות הנאותה להעלות את טענותיה ואת גרסתה בפני הבוררים החלטת הבוררים היתה מחייבת אותה. כתוצאה מכך, היתה התובעת מנועה מלהעלות פעם נוספת את טענותיה נגד הנתבע, טענות שכבר הוכרעו בהליך הבוררות. מדובר הן במניעות מכח ההתנהגות החלה על מי שלא היה צד לדיון הקודם בהתאם לעקרונות המשפט הכללי והן בהחלתה של החלטה מסוג זה על עובד שעניינו נדון בבוררות מכח הסכם קיבוצי, בהתחשב במיוחד שבמשפט העבודה. במקרה שבפנינו הבוררים לא נהגו כך. התובעת לא ידעה על מועד הדיון. למרות בקשה מפורשת שלה, התובעת לא הוזמנה לטעון את טענותיה, בין בעצמה ובין באמצעות גורם כלשהו ממועצת הפועלים או מוועד העובדים. מדובר בפגם היורד לשורשו של ענין ובפגיעה ממשית בעיקרי הצדק הטבעי (דב"ע נו/102-3 אלבאווי נ' רשות השיפוט הארצית פד"ע ל' 31). נציין עוד, כי הבוררים או מי מהם לא טרחו להעביר לתובעת את סיכום הדיון אלא כחודש ימים לאחר מועד בו נחתם סיכום הדיון. נוכח האמור, סיכום הדיון איננו מחייב בדרך כלשהי את התובעת, הוא איננו בגדר מעשה בית הדין ביחס אליה והוא אינו מונע ממנה להעלות את טענותיה במלואן במסגרת ההליך הנוכחי בבית הדין. יתר על כן. מהנתונים שבפנינו עולה, כי טענותיה של התובעת באשר לתוקף התחייבותה להתפטר במקרה של אי מציאת מקום עבודה לאחר החל"ת, כלל לא נשקלו על ידי הבוררים. הטענה, כי התחייבותה זו מנוגדת להסכם 85 הועלתה טרם הבוררות (ת/6) ואין לטענה זו זכר בסיכום הדיון. טענת הנתבע, כי בפני הבוררים ובמיוחד בפני מר מאיר, עמד תיקה האישי של התובעת וכן כל ההתכתבות הרלוונטית, רחוקה מלהיות משכנעת. מעיון בסיכום הדיון עולה, כי הבוררים אכן עיינו והתייחסו לכל התכתובת הנוגעת לעצם היציאה לחל"ת אולם לא התייחסו כלל למכתביה האחרים של התובעת (ת/8, ת/10). למותר לציין, כי גם אם נעשה עיון שכזה, אין הדבר בגדר תחליף ראוי להזמנת העובדת לדיון על מנת ליתן לה את יומה בפני הבוררים. על כך שמר מאיר לא היה נציגה של התובעת בבוררות, אין צורך להרבות בדברים. טוען הנתבע, כי את הטרוניות שיש לתובעת בכל הקשור לבוררות עליה להפנות להסתדרות. טענה זו אינה חסרת יסוד. למחדלה של ההסתדרות לבקש את ביטולו של סיכום הדיון במועד הקבוע בחוק הבוררות, לא ניתן הסבר. נוכח העובדות שעיקרן אינו שנוי במחלוקת, סביר להניח כי פסק הבוררים היה מתבטל. עם זאת על אף מחדל זה, אין סיכום הדיון יכול לעמוד בכל הקשור לתובעת ואין היא מנועה מלטעון את טענותיה לגופן במסגרת ההליך הנוכחי. 10. המשפט העברי רואה בזכות השימוע זכות מובנת מאליה בכל הליך שיפוטי. רבי משה איסרליש (פולין, 1530-1572) באחת מתשובותיו מתייחס לזכות השימוע ולמקורה (שו"ת הרמ"א, תשובה קח'): "... ולכן פשיטא דאי אפשר לדון בדבר בלי שמיעת טענת הנתבע, כי התורה אמרה 'שמוע בין אחיכם' (דברים א' טז') ואף כי זה דבר פשוט נוכל ללמדו מדרכי השם יתברך, כי כל דרכיו משפט ודרכיו דרכי נועם ונתיבותיו שלום. התחיל באדם לשאול 'מי הגיע לך כי ערום אתה' (בראשית ג' יא') וכן לקין אמר לו 'אי הבל אחיך' (בראשית ד' ט') כדי לשמוע טענותיו, קל וחומר להדיוט. וכזה דרשו רבותינו זכרונם לברכה ממה שנאמר 'ארדה נא ואראה' (בראשית יח' כא') לימד לדיינים שלא ידונו עד שישמעו ויבינו. ומינה כי אף בדבר שברור לדיין שיתחייב הנתבע על כל פנים צריך לשמוע טענותיו תחילה...". (ראה גם: משה זילברג, באין כאחד, ירושלים תשמ"ב עמ' 207). מקרה קרוב בעובדותיו לעניננו הובא בפני רבי אברהם די בוטון (יוון, 1545-1588) וזהו נוסח השאלה (שו"ת לחם רב, תשובה פז'): "ראובן ושמעון נפלו ביניהם הפרשים ודברי ריבות על משא ומתן שהיה ביניהם וביררו ללוי לדון ביניהם ועשו קומפרומיסו בקנין ושבועה (הסכם בוררות - ש.ט.) שכל מה שיגזור לוי הדיין כפי ראות עיניו שיקבלו עליהם כאילו יהיה נגמר על פי בית דין הגדול שבירושלים תוב"ב. ולוי הנזכר בלי שמוע טענות ראובן ושמעון גזר עליהם מה שגזר ושמעון הוציא הגזרה (פסק הבוררים - ש.ט.) נגד ראובן ואמר לו הנה הגזרה שלוי הדיין שלנו גזר קיים גזרתו כפי הקומפרומיסו. וראובן טוען האיך אקיים את גזרתו שהוא לא שמע טענותינו, שמעולם לא עמדנו לפני לוי הדיין שישמע טענותינו ואיך יוכל לדון בלתי שמוע טענותינו. והלך ראובן וצעק לפני לוי הדיין ואמר לו איך דנת וגזרת על מה שלא שמעת טענותינו. והשיב לוי לראובן מה תצעק אלי כבר ידעתי כל מה שאתה יכול לטעון גם מה שיכול לטעון שמעון. והשיב ראובן ללוי האיך אתה יכול לידע מה שבלבי שאע"פ שאתה יודע כל עניינים שיש לנו, עם כל זה אינך יכול לידע כל הפרטים שאנו יודעים שלב יודע מרת נפשו. ועתה שואל ראובן אם יהיה מחוייב לשמור ולקיים גזרת לוי הואיל שגזר בלי לשמוע טענותם של בעלי הדין...". בתשובתו מאבחן רבי אברהם די בוטון בין מקרה בו אין מחלוקת בין הצדדים, כי הבורר פסק ללא שמיעתם לבין מקרה בו חלוקים הצדדים גם בשאלה עובדתית זו: "נראה מדברי השאלה דשמעון מודה לראובן שלא שמע לוי הטענות כאשר גזר הגזרה ועל זה באה השאלה אם גזרתו גזרה. אך אם שמעון אינו מודה בכך או שאין בירור לראובן על כך וודאי דלאו כל כמיניה (אין אנו מאמינים - ש.ט.) דלוי הדיין לומר כשגזרתי לא שמעתי הטענות אף על פי שאינו כתוב בגזרה ששמע הטענות דודאי חזקה על כל דיין שאינו גוזר אלא אם כן שומע טענות שתי הכיתות דכולי עלמא ידעי האי דינא (כל העולם יודע דין זה - ש.ט.) ... אך אם שמעון מודה שלוי לא שמע הטענות או שיש בירור על כך ודאי דגזרת לוי בטלה...". בהמשך מביא המשיב מקורות הלכתיים שונים בתמיכה לקביעתו ומוסיף וקובע, כי החובה לשמוע את בעלי הדין, קיימת גם במקרה שהצדדים הסכימו שהבורר יפסוק בדרך הפשרה כפי שהיא קיימת במקרה של פסיקה על פי דין. מסכם המשיב: "מכל מקום מדברי כולם דכל כך יש לדיין לדקדק בפשרה כמו בדין אם כן בנידון דנן בין שגזר לוי דין בין שגזר פשרה כיון דלא שמע הטענות וודאי דאין דינו דין ואין פשרתו פשרה". האם הסכם החל"ת מנוגד להסכם 85? 11. מיום לאחר תום תקופת החל"ת המאורכת משלא נמצא מקום עבודה לתובעת פנה מר ברינגס למר שמר וטען, כי ההסכם בדבר חופשה ללא תשלום שהותנה בתנאי לפיו התובעת תתפטר במידה ולא תמצא לה עבודה, הינו בניגוד לסעיף 4 ב' להסכם 85 (ת/6). טענה זו הוזכרה שוב במכתבו של מר יורם אורנשטיין מיום 6.6.95 שנשלח לנתבע בתגובה לסיכום הדיון (ת/18). ב"כ התובעת חזרה על טענה זו במכתבה מיום 7.1.96 (ת/21). בכתב התביעה נטענה טענה זו במשתמע (סעיף 31 לכתב תביעה מתוקן 3) ובמפורש בפלוגתאות שנוסחו על ידי ב"כ הצדדים ( סעיפים 24-25). במהלך הדיון הוזכר נושא זה בתצהירה של התובעת (סעיף 13) ובתצהירו של מר ברינגס (סעיפים 7-9). התובעת התייחסה אף בסיכומה לענין זה (סעיף ד' 1). תשובת הנתבע לטענה זו הינה, כי הוסכם במפורש שאם לא ימצא מקום עבודה התובעת תתפטר. הואיל והזכות לחל"ת הינה זכות חוזית ולא זכות המוסדרת בחוק, אין מניעה להתנות את היציאה לחל"ת בתנאי כמו זה שהותנה. כיוון שהזכות לחל"ת איננה זכות מכח החוק ואף משך החל"ת שניתן לתובעת איננו מתחייב מהסכם 85, הרי שהמעביד רשאי להתנות מתן זכויות אלו בתנאים מתנאים שונים. מוסיף הנתבע וטוען, כי התכחשותה של התובעת לתנאי היציאה לחל"ת הינה התנהגות שלא בתום לב. העובדות אליהן מפנה הנתבע אינו שנויות במחלוקת. אף העקרונות המשפטיים שפורטו לעיל מעוגנים בפסיקה. אולם אין בכל אלו תשובה לטיעון התובעת לפיו, ההסכם אשר הותנה בתנאי, מנוגד לסעיף 4 ב' להסכם 85. לא מצאנו בטיעוני הנתבע נסיון להתמודד ישירות עם משמעותו של סעיף 4 ב' להסכם 85. 12. הסכמתה של התובעת לתנאי היציאה הממושכת לחל"ת ניתנה ללא כל אילוץ ולחץ ותוך הסכמתה המלאה. ככל שקיימת טענה אחת מצד התובעת, הרי שזו נדחית. עם זאת תכליתו של סעיף 4 ב' הנ"ל למנוע מצב בו הנתבע מגיע להסכם עם אחד העובדים או חלק מהעובדים הנוגד את הוראות הסכם 85 או רוחו. הסעיף קובע, כי הסכם מסוג זה - בין אם מטיב הוא עם העובד ובין אם מרע הוא עימו - אין לו תוקף. סבורים אנו כי ההתניה לפיה התובעת תתפטר בהעדר תפקיד וזאת בתמורה למתן תקופת חל"ת מוארכת, מנוגדת לרוחו של הסכם 85. הסכם 85 דן בהליכי פיטורים של עובדי הנתבע ובין השאר בפיטורים של עובד מחקר ממומן (סעיף 51 א' (3) ). התנאי שהוצב בפני התובעת בבקשתה לחל"ת איפשר לנתבע להמנע מביצוע הליך פיטורים עתידי אם ידרש, תוך עמידה בתנאיו של הליך זה. זאת ועוד, אין כל יחס סביר והגיוני בין מה שקיבלה התובעת במסגרת הסכמי החל"ת לבין מה שנדרשה לתת בתמורה. בהקשר זה יש טעם רב בטענתה של התובעת לפיה, יציאתה לחל"ת לא גרמה לנתבע הפסד כלשהו הואיל ובתקופת החל"ת לא שולם לה שכר ולא תנאים סוציאליים, בחינת זה נהנה וזה לא חסר. בהתחשב במכלול הנסיבות סבורים אנו, כי הסכמי החל"ת מנוגדים להסכם 85 ולפחות לרוחו של הסכם זה בשל התנאי הכלול בהם ועל כן אין להם תוקף כאמור בסעיף 4 ב' להסכם 85. לא שוכנענו בטענת הנתבע, כי טענתה זו של התובעת נגועה בחוסר תום לב. לענין זה יש לומר לנתבע טול קורה מבין עיניך. סבורים אנו שהנתבע נהג שלא בתום לב בעת שהעמיד בפני התובעת את התנאי האמור ליציאתה לחל"ת. מעובדות המקרה עולה שהסכמת הצדדים לחל"ת בתנאי האמור ניתנה לראשונה בחודש מאי 92 (ת/1). זמן קצר אחר כך בחודש ספטמבר 92' נחתם הסכם 92 אשר הסדיר, בין השאר, פיטורי צימצום של עובדים, לרבות עובדי מחקר ממומנים שהחלו עבודתם לפני 1.1.87. אין ספק שבעת יציאתה של התובעת לחל"ת כבר נוהל מו"מ בין הנתבע לבין ועד העובדים לקראת כריתתו של הסכם 92 שכן הליך צימצום כח האדם בנתבע בשיתוף עם ועד העובדים החל כבר בשנת 89 (תצהיר מר ברינגס סעיפים 4-5. תצהיר מר גבע סעיף 30.1). מעדותו של מר ברינגס למדים אנו, כי התניה מסוג זה מעולם לא הועמדה בפני עובד המבקש חל"ת למרות שיציאה לתקופת חל"ת מוארכת מעל לשנה איננה מצב יוצא דופן. יש להוסיף ולציין, כי ביציאה קודמת של התובעת לחל"ת לתקופה של למעלה משנה בשנת 88, לא נדרשה התובעת להסכים לתנאי דומה. נציין עוד שעותק מת/2 לא הועבר כנהוג, לידיעת ועד העובדים. הרושם המתקבל הינו, כי הנתבע ניצל לצרכיו במסגרת תוכנית הצימצומים, את בקשתה של התובעת לחל"ת תוך התניית הסכמתו בתנאי בלתי מקובל. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב וההגינות הנדרשת מצד ליחסי עבודה. מסקנתנו הינה, כי הסכם החל"ת מנוגד להסכם 85. התובעת לא היתה אמורה להתפטר למרות הסכמתה בת/1. משכך יש לראות את התובעת כמי שפוטרה מעבודתה. אף מר גבע הסכים כי התובעת פוטרה (עמ' 16 לפר'). האם הסכם 92 חל על התובעת? 13. סעיף 20 להסכם 92 דן בעובדים המועמדים לפיטורי צימצום. רשימת העובדים כוללת גם עובדי מחקר ממומנים שהחלו עבודתם לפני יום 1.1.87, שהמימון עבורם נגמר ולא נמצאו משרות מתאימות לקליטתם. התובעת עונה על קריטריונים אלו (עדות מר גבע עמ' 18). עם זאת איננו מקבלים את טענת התובעת כי היא זכאית לתנאי הפרישה אשר ניתנו למפוטרים מכח הסכם 92. מנוסחו של סעיף 20 עולה במפורש, כי תנאי הפרישה חלים רק על עובדים אשר שמותיהם כלולים בשתי רשימות מפורטות ושמספרם לא יעלה על 65. רשימה אחת הוגשה בשנת 85' (ת/33) והאחרת שאמורה היתה להיות מוגשת עד ליום 31.12.92, הוגשה בשלב מאוחר יותר (ת/34). משמעות הדברים הינה, כי לא כל עובד העונה על הקריטריונים שפורטו זכאי לאותם תנאי פרישה אלא רק זה שבנוסף לכך, שמו כלול ברשימה. התובעת לא כלולה ברשימה ועל כן, אין היא זכאית מכח ההסכם לתנאי הפרישה שהוענקו לעובדים שפוטרו במסגרת הליך הצימצום. רשימת העובדים עליהם חל סעיף 20 נערכה על ידי הנתבע וניתנה לה הסכמתם של מועצת פועלי רחובות וועד העובדים. רשימה זו הינה חלק מתוכנו של ההסכם הקיבוצי ובעיקרון אין בית הדין מתערב בהסכמת הצדדים בכל הקשור לתוכנו של ההסכם הקיבוצי. בדב"ע מא/111-3 תדיראן נ' עטיה פד"ע יג' 281 בעמ' 289 נקבע: "ברור שעניין 'היקפו של הסכם קיבוצי מיוחד' (סעיף 15 לחוק) ועניין 'היקפו של הסכם קיבוצי כללי' (סעיף 16 לחוק) הינו: מי הם המעבידים ומי הם העובדים שעליהם יחול הסכם קיבוצי - הם מהעניינים שבמובהק שייכים לתחום 'תוכנו' של הסכם קיבוצי. מכאן שהאמור עד כאן לענין 'לא תעשה ', לעניין אי התערבותם של בתי המשפט בתוכנם של הסכמים קיבוציים, תופס גם לפירוש ויישום של הסעיפים 15 ו- 16 לחוק הסכמים קיבוציים". (ראה: דב"ע מה/109-3 אורדן נ' צביקל פד"ע יז' 428. דב"ע מט/132-3 מדינת ישראל נבעה פד"ע כא' 326. תב"ע (ת"א) נד/575-3 קצבמן נ' ארגמן בע"מ פס"ד מיום 9.2.97. ס. אדלר, הסכמים קיבוציים: מסגרת, תחולה ותיאום, ספר בר ניב 17 בעמ' 31-33). למעלה מן הענין נוסיף, כי באשר לסעד העיקרי אותה מבקשת התובעת, דהיינו יציאה לפנסיה מוקדמת, מקובלת עלינו טענת הנתבע לפיה, פנסיה מוקדמת מאושרת לעובדים שגילם קרוב לגיל פרישה ובגילה של התובעת לא היה הנתבע מציע לה הסדר של יציאה לפנסיה. הדברים פורטו בתצהירו של מר גבע ולא נסתרו. יש יסוד גם לטענה הנוספת של הנתבע, כי לא ניתן לרכוש כיום זכויות רטרואקטיביות בקרן הפנסיה. חישוב פיצויי הפיטורים 14. פיצויי הפיטורים שולמו לתובעת בחודש אוגוסט 2002 לאחר הגשת התביעה הנוכחית. קודם לכן, בחודש מרץ 95', החזירה התובעת לנתבע את כספי הפיצויים שקיבלה וזאת בשל עמדתה כי יחסי העבודה שבין הצדדים לא הסתיימו וקיומו של הליך בוררות מוסכם (ת/15). כעולה מחישוביו של הנתבע (ת/24) המשכורת הקובעת של התובעת לצורך חישוב פיצויי הפיטורים הינה בסך 6,316.10 ₪. בשל חלקיות משרתה בתקופות שונות היתה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בסך כולל של 107,724.10 ₪. על חשבון פיצויי הפיטורים מופקד לזכותה של התובעת בקופת מבטחים סך 22,284 ₪ נכון לחודש אוגוסט 94'. (נספח לסיכומי התובעת). התובעת זכאית בגין 100% פיצויי פיטורים ליתרת הסכום, דהיינו לסך 85,440 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.94 ועד למועד התשלום בפועל. ככל שתשלום ששולם לתובעת איננו מכסה את הסכום האמור (ובכפוף לאמור להלן בענין ההלואה), על הנתבע להשלים סכום זה. אין אנו מקבלים את טענת הנתבע, כי בכל הקשור לפיצויי הפיטורים מדובר בשינוי חזית. תשלום פיצויי הפיטורים שולם לתובעת פעם נוספת ובהמלצת בית הדין, לאחר הגשת התביעה ואף לאחר הגשת תצהיר עדותה הראשית של התובעת. הנתונים הנדרשים לחישוב פיצויי הפיטורים הינם נתונים שהומצאו על ידי הנתבע עצמו ואינם שנויים במחלוקת. עצם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים סטטוטוריים גם היא מוסכמת על הצדדים. הואיל וכך, אין כל סיבה שלא להתייחס גם לשאלה זו. כעולה מתצהירה של התובעת הסכום שהוחזר על ידיה בחודש מרץ 95', כלל סכום בגין דמי הבראה בסך 1,934 ₪. התובעת זכאית לסכום זה (ככל שלא היה כלול בסכום ששולם בחודש אוגוסט 2002) בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.94 ועד למועד התשלום בפועל. חוב בגין הלוואה 15. מסכום פיצויי הפיטורים ניכה הנתבע סך 5909.82 ₪ בגין הלוואה שקיבלה התובעת מבנק לאומי למשכנתאות וזאת בתנאים מיוחדים הניתנים לעובדי הנתבע. התובעת הסכימה כי הנתבע ינכה מכל הכספים שיגיעו לה כל סכום שיצויין על ידי הבנק על חשבון ההלוואה (נ/1). ביום 1.7.92 הודיע הבנק לנתבע כי נותר חוב בגין ההלוואה (נ/2). בהתאם לכך נוכה הסכום האמור. לטענת התובעת סכום הלוואה נפרע על ידה (ת/35). בתצהירו ובמכתבו (ת/27) של מר שלמה אידן בעלה של התובעת נטען, כי אין הם חייבים לבנק סכומים כלשהם ועל כן לא רשאי היה הנתבע לנכות סכום זה מחשבון פיצויי פיטורים. אנו דוחים טענתה זו של התובעת. הנתבע פעל על פי דרישת הבנק וכמוסכם על הצדדים כפי שאמור היה לעשות. אין זה מעניינו של הנתבע להכנס לפרטי חישוב ההלוואה. ככל שלתובעת טענה בעניין זה עליה להפנותה ישירות לבנק. נוכח האמור, יש להפחית מסכום יתרת פיצוי הפיטורים לו זכאית התובעת בסך 85,440 ₪ את הסכום שהועבר לבנק בסך 5909.82 ₪. הסעד בגין הפרת הסכם 16. כמפורט בסעיף 12 לעיל הסכם החל"ת שנעשה עם התובעת נעשה בניגוד להסכם 85 . התובעת פוטרה בתקופה בה פוטרו עובדים אחרים במעמדה אשר זכאים לפנסיה מוקדמת או לפיצויי פיטורים מוגדלים מכח הסכם 92, הסכם שאיננו חל על התובעת. ניתן להניח שאלמלא הסכם החל"ת היתה התובעת נכללת ברשימת המפוטרים על פי הסכם 92 והיתה זכאית לפחות לפיצויי פיטורים מוגדלים. הליך הבוררות שבין הצדדים להסכם 85 התנהל באופן בלתי תקין תוך פגיעה בזכות הטיעון של התובעת. ממכלול נסיבות אלו עולה, כי התובעת זכאית לפיצוי בגין פיטוריה. בהתחשב בנתונים שפורטו לעיל בדבר דרך התנהלותו של הנתבע מחד, ובכך שהתובעת הסכימה לתנאי החל"ת שהוצעו לה מאידך, תוך שאנו לוקחים בחשבון את וותקה בעבודה ואת עמדת ועד העובדים במהלך המו"מ שלאחר הפסקת העבודה (ת/29 בסופו בכתב יד) ואת שיעור פיצויי הפיטורים המוגדלים מכח הסכם 92 אנו קובעים, כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 50,000 ₪ נכון ליום הפסקת יחסי עובד ומעביד. סיכום 17. נוכח כל האמור לעיל זכאית התובעת לסכומים הבאים: א. פיצויי פיטורים בסך 79,530 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.94 ועד ליום התשלום בפועל. הואיל ולתובעת שולמו בפועל פיצויי הפיטורים בחודש אוגוסט 2002, ישלים הנתבע לתובעת את הסכום כאמור ככל שהסכום ששולם איננו מכסה את מלוא פיצויי הפיטורים לפי חישוב זה. ב. דמי הבראה בסך 1,934 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.94 ועד ליום התשלום בפועל. ג. פיצוי בגין פיטורים בניגוד להסכם בסך 50,000 ₪ בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.94 ועד ליום התשלום בפועל. ד. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ בצרוף מע"מ כדין וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין. חופשה ללא תשלום