1.עילת התביעה נגד המדינה היא חוסר תום לב בהפעלת סמכויותה השלטוניות, מרמה ולחלופין רשלנות רבתית. נטען כי נגרם לתובעים נזק מחמת פעולה בחוסר סמכות של בעלי תפקידים במשרד התחבורה. בכתב התביעה מנה בא כוח התובעים את הפעולות שנעשו שלא על פי סמכות והם: אי מתן רשיונות הסעה לאוטובוסים של התובעים (סעיף 3 לכתב התביעה); ביטול שלא כדין של רשיונות רכב תקפים (סעיף 4 לכתב התביעה); אפליה לרעה בחוסר תום לב (סעיף 6 לכתב התביעה). בסיכומיו פתח בא כוח התובעים את סיכומיו בטעון המשפטי הבא: "זהו מקרה של אפליה וגרימת נזק לתובעים שעל פניה מוכחת ובית המשפט צריך לפסוק את מלא הסכום לתובעים" (סעיף 1.1 לסיכומים הראשיים של בא כוח התובעים). נסיבות תביעה זו נולדו על רקע משולב של דרישת תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") המתנות מתן רשיון רכב על אוטובוס למי שיש לו גם רשיון לפני תקנות 385 או 388 לתקנות התעבורה, ולענייננו רשיון לפי תקנות 385-386 לתקנות התעבורה (להלן: "רשיון הסעה"), יחד עם סוגיית רכב מסוג אוטובוס ישן שרשיונו הופקד למעלה משנה. לגבי הדרישה של תנאי מקדמי לקיום רשיון הסעה, ההסדר הנורמטיבי נקבע בתקנה 276 א' לתקנות התעבורה הקובעת כדלקמן: "על אף האמור בתקנות 274 ו-276 לא יינתן רשיון רכב על... - (1) אוטובוס, למעט אוטובוס זעיר פרטי, אלא אם כן ניתן עליו גם רשיון לפי תקנות 385 או 388;" הדרישות לגבי אוטובוס ישן שרשיונו מופקד למעלה משנה מופיעות בתקנת משנה (א) לתקנה 281 סעיף קטן (5) ותקנת משנה (ג) לתקנה 281 לתקנות התעבורה. ההוראות לגבי אוטובוס ישן חוסמות שימוש בו מעבר ל- 20 שנה משנת ייצורו ע"י איסור הנפקת רשיון או חידושו [תקנה 281 (א)(5)]. תקנה 281(ג) עוסקת ברכב ישן שרשיונו הופקד ופג רישיונו. נקבע כי : "(ג) לא יחודש רשיון לרכב מיושן אם חלפו שנתיים מיום שפג רישיונו." במועד הרלבנטי לעניינו משך הזמן היה שנה ופרק זמן זה עלה לשנתיים בשנת 2005 (תקנות התעבורה (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005, ק"ת תשס"ה, 999). לבסוף הגדרת רכב מיושן היא: "רכב מיושן" - (1) ..... (2) אוטובוס שבמועד חידוש רישיונו מלאו חמש עשרה שנים משנת ייצורו;" (תקנה 1 לתקנות התעבורה). 2.הגרסה נשוא התביעה היא שבחודש נובמבר 2002 קנו התובעים ארבעה אוטובוסים משנת ייצור 1985 מחברת גי בי טורס בע"מ (להלן: "GB") מספרי רישוי: 4209255;4209655; 4209055;4209555 (להלן: "האוטובוסים") , כלומר "רכב מיושן" לפי תקנות התעבורה. מתוך הראיות עולה כי שניים היו פעילים ושניים היו מפורקים (חשבונית מס מס' 032785 צורף כנספח א' לתצהירו של התובע מס' 2). רשיונות כל האוטובוסים היו מופקדים במשרד הרישוי על ידי GB לפרקי זמן שעלו על שנה שבאותו מועד מנע את חידוש הרשיון כי האוטובוסים היו רכבים מיושנים. מתוך הראיות לא ברור מדוע התובעים רכשו אוטובוסים אלה ומה הייתה העסקה האמיתית עם GB. בפועל התובעים פנו לנתבעת כדי לבצע העברת הבעלות וגם לקבל רשיון הסעה על שם חברה אשר היה לה רשיון הסעות. בכתב התביעה נטען כי התובעים פנו בבקשה ביום 8/11/02 למפקח על התעבורה על מנת שהאוטובוסים יועברו על שם התובעת מס' 1 ויופעלו על ידי חברת ע.פ. מסיעי אשדוד בע"מ (נספח ב' לתצהירו של התובע מס' 2). משהתברר כי האחראי על הוצאת רישיונות ההסעה אינו זמין בכל פעם שהם חיפשו אותו, נטען כי נאמר לתובעים על ידי הפקידה סיגל כי: יהיה בסדר ואפשר להתחיל לשפץ את האוטובוסים גם אם טרם התקבל רשיון ההסעה. על כן הם החלו לשפץ את האוטובוסים תוך השקעה, כך נטען, של -.80,000 ₪. לאחר השיפוץ ולאור שרישיונות ההסעה התמהמהו פנה התובע מס' 2 באופן אישי למשרד התחבורה כאשר הוא קודם מדפיס את רשיון אחד האוטובוסים שממנו עלה כי רשיון הרכב בתוקף. הוא פנה למר נזרי, שהתביעה נגדו נמחקה, וביקש את רשיון ההסעה. לטענת התובעים מר ניזרי בחוסר סמכות טען כי הרשיון ניתן בטעות, הוא רשם שני קווים על גבי הרשיון שהודפס והוא גם הוסיף הערה במחשב משרד הרישוי האוסר על הוצאת רשיון חדש לאוטובוס. המדינה חלקה על כך שמר ניזרי פעל מעבר לסמכותו ובפועל החסימה הוכנסה על ידי הגורם המוסמך במשרד הרישוי הגם שמר ניזרי היה זה שהביא לידיעת הגורם המוסמך על הפרצה והתקלה. מה שקרה לגבי האוטובוס האחד קרה לבסוף גם לגבי האחרים. לגבי כולם נרשמה הגבלה אך לא לפני ש-GB, בניסיון לסייע לתובעים לאחר אותה פגישה עם מר ניזרי, העבירה שני אוטובוסים מבחן שנתי וגם נעשה ביטוח עבורם. אולם העברת הרכבים במבחן השנתי לא פתר את הבעיה הנוספת של התובעים, דהיינו העברת הבעלות וקבלת רשיון הסעה. משהתברר כי התובעים נחסמו לגבי כל האוטובוסים ביקר התובע מס' 2 בשנית אצל מר נזרי. לגרסת התובע מס’ 2 שיחה זו הסתיימה בעצה של מר ניזרי שהאוטובוסים ימכרו. כך נעשה והם כולם נמכרו לחברת מסיעי איילה לפירוק . לאחר המכירה דרשה חברת מסיעי איילה כי אוטובוס אחד יועבר על שם חברת ע.פ. מסיעי אשדוד בע"מ וכך נעשה. או אז התברר כי רשיונות הרכב חודשו וגם כי חברת ע.פ. מסיעי אשדוד בע"מ קיבלה רשיון הסעה עבור האוטובוסים. בפועל עולה מהראיות כי רק שני אוטובוסים הוחזרו לכביש וגם קיבלו בסופו של יום רשיון הסעה ושניים נותרו על שם GB (סעיף 11 לתצהיר עדות ראשית של מר ניזרי, ונספחים ד' וה' לתצהירו). 3.תשובת המדינה היא כי נסיבות המקרה הם שהמוכרת של האוטובוסים, GB הפקידה רישיונות של שלושה מתוך ארבעת האוטובוסים שכולם היו משנת יצור 1985. ההפקדה הייתה מעל שנה ו-GB לא חידשה אותם. על כן על פי תקנה 281(ג) לתקנות התעבורה, לא ניתן היה לחדש את הרישיונות. לאחר המכירה ביקשה GB לבטל את ההפקדה. נטען כי הדפסת הרשיון של האוטובוס כתקף ערב הביקור הראשון של התובע מס' 2 אצל מר ניזרי, הייתה טעות ובניגוד לתקנות ועל כן מר ניזרי פעל כדין כאשר דאג שהטעות לא תחזור על עצמה. נטען כי בפועל לא מר ניזרי ביטל את הרשיון במרשם ולא מר ניזרי רשם את ההגבלה במרשם. אלא רשות הרישוי עשתה כן בתוקף סמכותה לאחר מכן. המדינה אינה חולקת על כך שלבסוף חודשו רישיונות הרכב של שניים מתוך ארבעת האוטובוסים לאחר שלפנים משורת הדין המפקח על התעבורה הסכים לתת להם רשיון הסעה אם רשות הרישוי תיתן רשיון לאותם אוטובוסים. נטען כי ככל שמדובר בתובעים פעלה המדינה על פי סמכויותיה כדין וללא משוא פנים. כמו כן נטען כי התובעים לא עמדו בתנאים הדרושים לקבלת רשיון להסעות מיוחדות לרבות התנאים המופיעים בסעיף 35 לצו לפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), המחייב החזקת רשיון למשרד הסעות. נטען כי התובעים היו רשלנים כאשר לא בדקו את הרשום של האוטובוסים במשרד הרישוי לפני העסקה עם GB ולא ביררו את האפשרות לקבל רשיון הסעה. על כן כל נזק שנגרם להם, אם נגרם, נובע מאותה רשלנות. לחלופין נטען כי כל השקעה שנעשתה לאחר שהמצב המשפטי הוברר לתובעים היה על חשבונם והיה עליהם להקטין את הנזק. 4.בסיכומיו טוען בא כוח התובעים כי במעשי פקידיה אילצה המדינה את התובעים למכור את האוטובוסים במחירים של גרוטאות כאשר המדינה באמצעות עובדיה יצרה בפני התובעים מצג כי לאוטובוסים מעולם לא יינתן רשיון הסעה. בפועל היא אפשרה הן לחדש את רישיונות הרכב וגם ניתנו רישיונות הסעה לצדדים ג' לאחר המכירה של האוטובוסים. תשובת המדינה בסיכומיה היא כי מה שקרה היה ההיפך מאפליה. עם התובעים נהגה המדינה כדין על פי תקנה 281(ג) לתקנות התעבורה. נכון הוא כי בפועל חודשו רישיונות הרכב של שני אוטובוסים וניתנו רישיונות הסעה. אלא מאי. רישיונות הסעה ניתנו לגבי שני אוטובוסים לחברה שהתובעים ביקשו מלכתחילה לתת להם את רשיון ההסעה, דהיינו לחברת ע.פ. מסיעי אשדוד בע"מ. 5.בנוסף, מלוא הנסיבות של מתן רישיונות ההסעה נודעו למדינה תוך כדי ניהול המשפט, כי בזמן אמת הוצג בפני המפקח על התעבורה שחברת GB חידשה את הרישיונות והעבירה את האוטובוסים את המבחן השנתי. על בסיס זה הם נרכשו ע"י צדדים ג' שהם חברות הסעות ואז הוצג מצג בפני המפקח על התעבורה כי בנסיבות אלה אין מקום שלא לתת לפונים רשיון הסעה והעברת בעלות. במעמד זה לא הובא לידיעת המפקח על התעבורה כי החידוש של הרישיונות נעשה שלא כדין ומחמת טעות מערכתית. דיון 6.אין מחלוקת כי התובעים לא יכלו לקבל רשיון הסעה והם גם לא ביקשו זאת. מתוך עדותו של מר ניזרי עולה כי העברת בעלות באוטובוס לצורך השימוש שלו כאוטובוס מחייב שהאוטובוס יהיה מאוגד בחברת הסעות (עמ' 22 לפרוטוקול מול שורות 22- 31; תקנה 276 א' לתקנות התעבורה). התובעים לא חלקו על התקנות. למעשה הם ביקשו לעקוף אותם במבנה משפטי שהתקנות אינן מכירות. דהיינו רכישה משותפת עם חברה שיש לה רשיון הסעה (נספח ב' לתצהירו של התובע מס’ 2 , סעיף 2 לתצהירו). התובעים לא הרימו את נטל הבאת הראיות להראות כי ניתן לעשות הסדר משפטי כזה. התובעים נכנסו לתוך העסקה עם GB מצד אחד ועם ע.פ. הסעות אשדוד בע"מ מצד שני מבלי להתאים את המבנה המשפטי שהם בנו באותה עסקה לתקנות התעבורה. אחר כך הם ניסו לתקן את הדברים על ידי פנייה למפקח על התעבורה, לבקש רשיון הסעה. לא הומצאה אסמכתא כי הם ביקשו את רשיון ההסעה. הניסיון לקדם את העברת הבעלות על שמם כשל ובסמוך ליום 4/12/02 (יש שגיאה בתאריך בסעיף 2 לתצהירו של מר נזרי- מ' ו') פנה התובע מס’ 2 למשרד התחבורה ונפגש עם מר נזרי. התובע מס’ 2 לא הסכים להסבריו של מר ניזרי או למעשיו. התובעים אפוא פנו חזרה לחברת GB שהיא חברת הסעות עם רשיון הסעה וביקשו שהיא תסייע בידם. חברת GB שלא כדין עקפה בדרך כלשהי את מי שעקפה וביקשה חזרה את הרישיונות המופקדים. אחר כך היא העבירה את האוטובוסים במבחן רישוי וגם הוצאו ביטוחי חובה לאוטובוסים. בכך לא היה כדי לסייע לתובעים שלא עמדו בתנאים המקדמיים להעברת האוטובוסים על שם התובעת מס' 1 כבעלים. כי היא לא עמדה בדרישות הסף של התקנות כמפורט בסעיף 1 לעיל. 7.חקירת המפקח על התעבורה לימדה כי פנה אליו מנהל חברת ע.פ. מסיעי אשדוד המוכר לו שסיפר לו שנגרם לו עוול והוא ביקש עזרה כי נקלע לצרה (עמ' 17 לפרוטוקול). לפי עדותו של מר לנגר לא הוצגו לו מלוא הנתונים כמפורט בכתב התביעה (עמ' 17- 18 לפרוטוקול). על פי עדותו המצג שהוצג בפניו היה כי הייתה הסכמה של משרד הרישוי (עמ' 18 לפרוטוקול מול שורה 24). יחד עם זאת העד לא הכחיש כי מר ניזרי התנגד לעמדתו אך לדבריו :" לי זה נראה אחרת באותו זמן. לא ידעתי על עוד משתתפים בעניין הזה. זה היה המצב לפחות כמו שהיה אצלי " (עמ' 19 לפרוטוקול). מתוך עדותו של מר ניזרי עולה כי GB חידשה את הרישיונות לשני אוטובוסים שלא כדין (עמ' 23 לפרוטוקול מול שורות 9- 10). 8. התובעים טוענים לאפליה. אך העובדות מלמדות כי אין שוויון חיצוני בנקודת המוצא של הצורך בקיומו של רשיון הסעה ומשרד הסעות. כי בכדי שתתקיים אפליה צריך שיתקיימו תנאים של שוויון [בג"צ 1703/92 ק.א.ל קווי אוויר למיטען נ' ראש הממשלה, פ"ד נב (4) 193, 231-235 (1998);בג"צ 3718/04 עיריית חולון נ' משרד הפנים, תק-על 2007(2), 4432 , 4435 (2007)]. בפרשת ק.א.ל. קבע הנשיא ברק מתודה לבחינת עיקרון השוויון והפגיעה בו. בענייננו אנו נמצאים בשאלה הראשונה האם מתקיים שוויון ביחסים שבין קבוצת פרטים עליה חלה נורמה משפטית כלשהי לבין פרטים אחרים עליהם הנורמה לא חלה. התובעים אינם טוענים כנגד סבירות התנאי של התקנות כי לא ניתן להעביר בעלות על אוטובוס שאמור לשמש לשרותי הסעה לפרטים שאין להם רשיון הסעה או משרד הסעות. אין מחלוקת כי רשיון כזה היה הן ל- GB, הן לע.פ. מסיעי אשדוד בע"מ והן לחברת פ.א. ע איילה הסעות ומסחר בע"מ אך לא לתובעת מס' 1. התובעים טוענים כי לפי מבחן התוצאה נוצרה אפליה פסולה. התובעים לא התמודדו בתיק זה עם הבחינה הזו ולמעשה הם הסתפקו בתחושה של כעס על אי השוויון. התובע מס’ 2 גם ידע שלא יוכל לרכוש את האוטובוסים בדרך המלך. בחקירתו הוא מסכים כי : " חייבים לרשום אותם ( האוטובוסים - מ'ו') תחת חברה כדי לעשות העברת בעלות " ( עמ' 10 לפרוטוקול מול שורה 8). הוא גם העיד כי משלמים לחברה עם רשיון הסעה ובמקרה זה לחברת ע.פ. מסיעי אשדוד בע"מ 150 ₪ עבור הסכמתם להיות המפעילים הפורמאליים (עמ' 10 לפרוטוקול מול שורות 8- 21). לא הובאו ראיות כי שיטת פעולה זו היא לגיטימית או נוהגת או מוכרת או אפילו מאושרת בפועל על ידי משרד התחבורה. מתוך מכלול הראיות שהוצגו ולא הוצגו השתכנעתי כי התובעים מלכתחילה לא היו יכולים לרכוש את האוטובוסים לצורך שימושם לביצוע הסעות. 9.התובעים גם טוענים כי החלטתו המאוחרת של המפקח על התעבורה שהעניק רישיונות הסעה לאוטובוסים גרמה להם נזק כי על פי המצב שהיה לפני כן הם מכרו את האוטובוסים בהפסד. כלומר אילו מכרו את האוטובוסים לאחר הענקת רישיונות ההסעה האוטובוסים היו נמכרים ברווח. כמו כן הם טוענים כי מאן דהו מטעם משרד התחבורה עודד אותם להשקיע באוטובוסים למרות שלא היה להם סיכוי כי האוטובוסים יועברו על שמם (סעיף 1.5 לכתב התביעה). בנקודה זו העיד התובע מס’ 2 כי גברת בשם סיגל היא זו שנתנה להם להבין כי לא תהיה בעיה (סעיף 6 לתצהיר התובע מס’ 2 ). 10.עילת התביעה על פי כתב התביעה היא מרמה, רשלנות רבתית, חוסר תום לב בהפעלת סמכות שלטונית. לא מצאתי בראיות כדי לבסס את טענת המרמה או חוסר תום לב בהפעלת סמכות שלטונית ואפילו לא רשלנות רבתית. 11.האם הוכחה רשלנות לפי סעיפים 35- 36 לפקודת הנזיקין, נ"ח. תנאי מוקדם לבדיקה הוא האם המדינה התרשלה ובמה התרשלה. מתוך טעונו של התובע מס’ 2 בעדותו יוצא כי התובעים טוענים שאילו מר ניזרי היה מסכים לתת מיד את רישיונות ההסעה למסיעי אשדוד הם לא היו מוכרים את האוטובוסים במחירים בהפסד (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורות 15-16 ). המפקח על התעבורה הסכים לתת את רישיונות ההסעה עבור שני אוטובוסים ב- 21/5/03 -מועד הפגישה עם מר לנגר - ובכך למעשה להכשיר את הטעות של משרד הרישוי. העסקאות של המכירה עם איילה הסעות נעשו בדצמבר 2002 ובמרץ 2003. הטענה של התובע מס' 2 כי מר ניזרי חסם אותו חצי שנה תואמת את המציאות מבחינת אישור רישיונות ההסעה אך לא מבחינת מועדי מכירת האוטובוסים. כי הם נמכרו כחודשיים לאחר קנייתם ( 2 אוטובוסים ) והשניים האחרים ארבעה חודשים לאחר קנייתם (נספח ג3 לתצהירו של מר אחלקי). טענה נוספת שהועלתה הייתה שהייתה התרשלות באישור של הפקידה סיגל כי רישיונות ההסעה יוצאו בסופו של יום. כדי לבדוק האם הייתה התרשלות יש לבחון האם ההתנהגות הייתה לא סבירה בנסיבות העניין. לא ניתן לבחון סבירות על פי מבחן התוצאה אלא יש לבחון את הסבירות על פי המצב המשפטי שהיה בתוקף במועד שנעשה המעשה או המחדל. התובעים מעלים שני אירועים שלטענתם מעידים על רשלנות. האחד והוא העיקרי, עמדתו של מר ניזרי שבגללה בסופו של יום האוטובוסים נמכרו במחירי הפסד, למרות שבדיעבד המפקח על התעבורה קבע קביעה שהייתה בניגוד לעמדתו של מר ניזרי; והייעוץ של הפקידה סיגל כי ניתן להתקדם עם השיפוץ. כפי שהראיתי בסעיף 1 לעיל, המצב המשפטי הנכון היה זה שהציג מר ניזרי בפני התובעים. המפקח על התעבורה הסכים בעדותו כי בישיבה עם מר עינפר מטעם הסעות אשדוד הוא שקל שיקולים שנבעו ממצב עובדתי שנוצר מחמת טעויות של אחרים ולא שיקולים ענייניים שהיה שוקל אלמלא אותן טעויות. שיקוליו של המפקח על התעבורה התבררו להיות בדיעבד חסרים לאור שהיה חסר את מלוא הנתונים, כפי שגם עולה מסיכומי המדינה שמלוא התמונה התבררה תוך כדי ניהול המשפט. מר ניזרי לא היה מוסמך לשקול שיקולים אלה ששקל המפקח על התעבורה. לא מצאתי פגם בכך שמר ניזרי לא פנה לגורם הבכיר ממנו מלכתחילה. עולה מעדותו של המפקח על התעבורה שאלמלא טעה לסבור כי הפונה אליו הוא צד תמים, ואלמלא המעשים המשולבים של GB וחברת מסיעי אשדוד שנגדו את תקנה 281(ג), הוא לא היה מסכים למתן רישיונות ההסעה. חל אפוא הכלל ש"מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה". התובעים גם טוענים כי הוטעו על ידי הפקידה סיגל ועל כן המשיכו להשקיע באוטובוסים. בסוגיה זו קיימת רק עדות של התובע מס' 2 (סעיפים 5 ו- 6 לתצהירו). ממנה עולה כי בחיפושיו אחר האחראי למתן רישיונות הסעה, שבאופן עקבי לא היה זמין, הוא שוחח בפעם האחרונה שניסה להשיג את אותו עובד עם פקידה בשם סיגל. היא נתנה לו להבין כי בסופו של יום ינתן רשיון ההסעה ועל כן הוא יכול להמשיך בשיפוץ האוטובוסים. אמנם בפועל ניתנו רישיונות הסעה לשני אוטובוסים אך זו תהיה הצגה חלקית. כי עד אז התובעים מכרו את האוטובוסים במחיר של הפסד לטענתם. אמנם בנקודה זו קיימת רק העדות היחידה היא של התובע מס' 2 אך התרשמתי כי התובע מס' 2 ניסה לקדם את העסקה שנכנס אליה בכל דרך שהוא סבר שהיא לגיטימית וכך גם חקר את הפקידה בשיחה האחרונה שבה ניסה להשיג את האחראי על חלוקת רישיונות הסעה. אני מאמינה לו כי הבין שניתן להתקדם עם השיפוץ מבלי שהיה לאומר אמרה זו את מלוא התמונה. חיזוק לאמנותי בעדות זו של התובע מס' 2 אני מוצאת ברמת הכעסים שצבר עד שהגיע למשרדו של מר ניזרי, כפי שהעיד מר נזרי. אני מאמינה כי כעסים אלו נצברו לא רק מהחיפוש המתמיד אחר האחראי על רישיונות ההסעה שאיך שהוא לא היה זמין בקביעות (סעיף 5 לתצהירו של התובע מס' 2) אלא גם מחמת ההשקעה הכלכלית שכבר החלה להוות לוחצת וגיל האוטובוסים עצמם. גם אם המילים לא היו מדויקות כפי שהתובע מס' 2 היה בהם מסר מעודד, במקום אמירה מפורשת מהרגע הראשון שהוא שם את כספו על קרן הצבי. אני מאמינה שהראשון שאמר לו דברים מפורשים במשרד התחבורה היה מר נזרי. שאלה שנייה היא האם היה צריך לצפות כי התובע מס' 2 יינזק מאמירה לא נכונה. מאחר והתובע מס' 2 מס' פנה בהקשר להוצאת רישיונות הסעה היה על העובדת לצפות כי התובע מס' 2 עשוי לסמוך על דבריה וימשיך לקדם את העסקה שלו של השקעה באוטובוסים שהוא קנה. שאלה שלישית היא האם יש קשר סיבתי בין ההתנהגות הלא סבירה של הפקידה לנזק. עו"ד זיו אלדן שהופיעה בתיק זה מטעם המדינה צירפה לסיכומיה טבלה של השתלשלות האירועים על פי המסמכים. על פי עדותו של מר אחלקי, התובע מס' 2 , הוא הגיע לפגישה עם מר ניזרי לאחר שהוא לא הצליח לקבל רשיון הסעה והשיחה עם הפקידה סיגל נערכה לפי עדותו בפעם האחרונה שהוא ניסה להשיג את האחראי על מתן רישיונות ההסעה (סעיף 6 לתצהירו). על פי תצהירו של מר אחלקי השיפוץ של האוטובוסים נעשה בשלב ההמתנה לרישיונות ההסעה (סעיף 7 לתצהיר של התובע מס' 2). את הנסיעה לירושלים והפגישה עם מר ניזרי ממקם התובע מס’ 2 לאחר סיום השיפוצים (סעיף 10 לתצהירו של מר אחלקי). לפי התדפיס של עו"ד אלדן, בכלל העלויות של התובעים נכללת חשבונית מס מיום 3/10/02 בגין פירוק והרכבה של שני צמיגים למשאית. ביום 7/11/02 מוציאה GB חשבונית מס עבור 4 האוטובוסים. ביום 7/11/02 נרכשים 4 מצברים. GB חותמת על טופס העברת בעלות ביום 8/11/02. ביום 27/11/02 מוצאים הודעות חיוב של מוסך אגד בע"מ בגין מכירת חלפים. ביום 2/12/02 מוזמן תיקון לאחד האוטובוסים. ביום 4/12/02 מתקיימת הפגישה עם מר ניזרי כעולה ממועד הדפסת הרשיון שקדם פגישה זו. השיחה עם הפקידה סיגל קודמת את הפגישה עם מר ניזרי. בהנחה שהתובע מס’ 2 לא נסע לירושלים מיד באותו יום שהתברר לו ששוב לא ניתן להשיג את האחראי על מתן רישיונות ההסעה, ובהתבסס על עדותו כי דברי הפקידה כי אין בעיה להתקדם בשיפוץ נאמרו על ידי הפקידה סיגל, יוצא שבמועד מסוים שאינו ידוע הבין מר אחלקי לפי עדותו שהוא יכול להתקדם בהשקעה בשיפוץ. הבנתו נעצרת בשיחתו הראשונה עם מר ניזרי המעמידה אותו על טעותו. 12.בעדותו אין התובע מס’ 2 נוקב בתאריכים. לפי ההסכם השני בינו לבין GB לשינוי התמורה החוזית והקטנתו (נספח ג'1 לתצהיר התובע מס’ 2) האוטובוסים עלו על הכביש לאחר שעברו את המבחן השנתי בימים 5/12/02 ויום 6/12/02 והכוונה לאוטובוסים מס' רישוי 42-096-55 ואוטובוס מס' רישוי 42-095-55 (אלה האוטובוסים הפעילים - נספחים א' ו- ג1 לתצהירו של התובע מס' 2) (כל זאת נעשה לפני שמשרד הרישוי חסם את הרישיונות עד להתערבות המפקח על התעבורה - מ'ו' ). לפי הנספח שהכינה עו"ד אלדן, ההשקעה כללה עד הפגישה עם מר ניזרי גם אוטובוסים אלה. העיון בראיות של התובעים מעלה כי עד פגישה עם מר ניזרי השקיעו התובעים בשיפוצים בשווי של 7,547 ₪. לפי לוחות הזמנים מירב ההשקעה היא ביום 27/11/02 בסך של 4,947 ₪ ויהיה זה סביר להניח כי זה מועד השיחה עם הפקידה סיגל. 13. ככל שמדובר בהשקעה בשיפוצים עד ה- 4/12/02 השתכנעתי כי הוכח שהייעוץ השגוי הוסיף אך לא היה הגורם בלעדיו אין לסיבה שהתובעים השקיעו באוטובוסים. כי התובעים גם פעלו בלחץ של זמן כי רכשו אוטובוסים שבכל מקרה היו מוגבלים מבחינת יכולת הניצול שלהם, כי במועד העסקה נותרה כשנה עד לתחילת השנה האחרונה לפני תום ה- 20 שנה. המדינה טוענת לרשלנות תורמת של התובעים. 14.מתוך הראיות עולה כי התובעים נכנסו לעסקה מבלי לבחון מראש את תנאיה מבחינת משרד הרישוי והמפקח על התעבורה (עדותו של התובע מס’ 2 שמודה כי יש דברים שהתבררו לו לאחר מכן- עמוד 12 לפרוטוקול). התובעים טוענים כי המדינה אחראית לנזק שנגרם להם. אך המדינה לא התרשלה כלפיהם בביצוע העסקה הראשונה עם GB . הנסיבות בתיק זה אינם שהתובעים פנו מראש למשרד התחבורה כדי להתייעץ האם הם יכולים לעשות את העסקה כפי שהם בנו אותה בפועל. מי שייעץ להם אינו צד בתיק זה. התובע מס’ 2 טוען כי טורטר על ידי מר ניזרי שחסם את הוצאת רישיונות ההסעה חצי שנה עד להתערבות המפקח על התעבורה. אולם כל המסכת העובדתית לא הייתה קמה לתחייה אילו התובעים לא ניסו להשיג את מה שמחוקק המשנה בתקנות התעבורה לא התיר מלכתחילה כמפורט בסעיף 1 לעיל. על כן אני קובעת כי הנזק שלכאורה ניזוקו התובעים בהשקעה על סמך השיחה עם הפקידה סיגל מקוזז ברשלנותם התורמת. רשלנות זו אני מעמידה על 100%. 15.מתוך טעונו של התובע מס’ 2 בעדותו יוצא כי התובעים טוענים שאילו מר ניזרי היה מסכים לתת מיד את רישיונות ההסעה למסיעי אשדוד הם לא היו מוכרים את האוטובוסים במחירים בהפסד (עמ' 13 לפרוטוקול מול שורות 15-16 ). התובעים לא הגישו חוות דעת של שמאי לשווי האוטובוסים לאחר השיפוץ למועד המכירה. על פי נספח א' לתצהירו של מר אחלקי אשתו רכשה ארבעה אוטובוסים במחיר כולל מע"מ של 82,600 ₪ ( 70,000 ₪ לפני מע"מ). בסופו של יום ארבעתם נמכרו להסעות איילה ( נספח ג'3 לתצהירו של התובע מס' 2) במחיר של 40,000 ₪. מחברת GB התובעים קיבלו חזרה 14,000 ₪ ועוד מע"מ. כלומר ההפסד בעין על האוטובוסים הוא השיפוץ וכן סך של 16,000 ₪ ( 70,000 - 14,000 - 40,000 ). כל סכום שהושקע לאחר השיחה עם מר ניזרי היא השקעה שנעשתה על אף הידיעה שאין ביסוס לבקשה להעברת הבעלות על שם התובעת מס' 1. שווי השיפוץ עד השיחה עם מר ניזרי מסתכם בסכום של -.7,547 ₪. כלומר נזק כולל של 23,547 ₪. 16.מתוך מכלול הראיות השתכנעתי כי ככל שעניין לנו עם ההחלטה המאוחרת של מר לנגר המפקח על התעבורה, אין בה כדי לשנות בדיעבד את המצב למועד מכירת האוטובוסים. כי עמדתו של מר ניזרי הייתה נכונה משפטית בעת מכירת האוטובוסים. מר ניזרי לא התרשל כאשר דאג לתקן את הטעות של הפקידה במשרד הרישוי. הוא ביצע את תפקידו על פי ההסמכה שניתנה לו. החלטת המפקח על התעבורה ניתנה לאחר מכירת האוטובוסים. היא אינה מעידה כי מר ניזרי טעה. על פי סמכותו מר לנגר היה מוסמך לשקול את השיקולים ששקל. אמנם לאחר מעשה ניתן לשאול האם החלטתו הייתה הנכונה אולם מר לנגר הסכים כי הוצג לו מצג שלא היה מדויק בלשון המעטה. תביעת התובעים לפיצוי מאת המדינה בגין תוצאות מצג זה שנעשה כלפי מר לנגר אינה עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור. אין בכך כדי לקבוע עמדה במערכת היחסים בין התובעים לבין ע.פ. מסיעי אשדוד בע"מ או ביחסים בין התובעים למסיעי איילה והאם יש משקל למעשי מי מהם המאוחרים בקביעת מחיר העסקה. 17.סוף דבר. מותב זה אינו מתעלם מכך שהתובעים טעו ושילמו על כך מחיר כאשר הסכימו להיכנס לעסקה שלא היו להם הכלים להצליח בה. לא זאת אף זאת , הם השקיעו ושיפצו את האוטובוסים ומכרו אותם כשלפחות אחד נמכר במחיר הפסד מחלט, ובסופו של יום רק שני אוטובוסים חזרו לעלות על הכביש לתקופה מוגבלת ושני אוטובוסים היו מקח טעות. אך המדינה לא הייתה אחראית למצב שאליו נקלעו התובעים ולא היה מקום להטיל עליה ועל עובדיה לשלם את מחיר הטעות. גם במקום שקרו תקלות וטעויות במשרד הרישוי לא היה בהם כדי ליצור עילת תביעה נגד המדינה. יש להצטער כי בצר להם ביקשו התובעים להטיל על כתפי העובדים הבודדים את התוצאות הכלכליות של הטעויות שלהם. כמו כן יש לגנות את המתקפות נגד מר ניזרי כפי שעולה מתיאורו בעמוד 27 לפרוטוקול של צעקות עד כדי הזמנת המשטרה. בסיפא של דברי אצטט מעדותו של מר ניזרי: "ת: בלי ידיעת העובדות, בלי ידיעת הפרטים ופשוט החליט שעשו נגדו קנוניה. אני חושב שההשתלחות המביישת, שאני לא רוצה להזכיר אפילו מילה אחת הן טלפונית והן בפנים מול פנים בפגישות, גם אם פקיד כלשהו, וזה לא קרה, גם אם כן עשה טעות, אני לא חושב שכל אזרח יכול לבוא ולהשתלח בצורה כזו בוטה ואפילו מכוערת. אני נחשב באחד האנשים המקבלים קהל בסבר פנים מאוד יפות כל המחלקה שלנו, וגם אם היו לנו מקרים שלקוחות נענו בשלילה לבקשות שלהם, הם יצאו בחיוך. מלבד התובע, שהעליב , פגע והכפיש עובדי משרד התחבורה ומשרד הרישוי" (עמ' 28 לפרוטוקול מול שורות 9- 15 ). אני מודה לבא כוח התובעים, עו"ד מועדים, שחסך ממר ניזרי את עגמת הנפש של היותו נתבע והסכים למחוק את התביעה האישית נגדו בתחילת המשפט. 18.אני דוחה את התביעה. התובעים ישלמו לנתבעת סך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בסכום שכר הטרחה שקבעתי התחשבתי גם בתקלות במשרד התחבורה שפורטו בהרחבה לעיל. משפט תעבורהתקנות התעבורהאוטובוס