רקע כללי 1. השאלה שהובאה לפתחנו בהליך זה הינה האם יש מקום לדחות על הסף מחמת התיישנות את תביעתה של המערערת לתשלום גמלת שאירים, נוכח מערכת יחסיה עם המנוח מר י.ב ז"ל (להלן: "המנוח"). זאת, לאור סעיף 50 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], התש"ל-1970 (להלן: "חוק הגמלאות"). להלן תמצית העובדות הצריכות להכרעה 2. המנוח פרש לגמלאות משירות המדינה ביום 31.8.97. כעבור מספר שנים, ביום 28.9.05, נפטר בעקבות מחלת הסרטן בה חלה. 3. המערערת הגישה תביעה לקצבת שאירים בתאריך 25.7.08, דהיינו כשנתיים ו-10 חודשים לאחר פטירתו של המנוח, כאשר במסגרת תביעתה טענה כי היא הכירה את המנוח מחודש 8/04 (כשנה לפני פטירתו) ועברה להתגורר עימו בחודש 5/05 בדירה בהוד השרון. דירה בה התגוררו השניים עד לפטירתו של המנוח ביום 28.9.05. המערערת הוסיפה וכתבה כי היא ליוותה את המנוח במחלתו והיתה שותפה לתהליך התמודדותו עם המחלה. לדבריה, בתביעתה לממונה, מאז פטירתו של המנוח - ובלשונה של המערערת לאמור - היא עסקה בהתמודדות עם ההשלכות של פטירתו: "[הייתי]...עסוקה בהתמודדות עם הפעלים היוצאים ממותו ובגיוס כוחות קונקרטיים ורגשיים להתמודד עם חסרונו בחיי. בחודש 4/05 גילו אצלי סרטן בבלוטת התריס. יענקלה [המנוח] ליווה אותי בהתמודדות שלי עם מחלתי ואני ליוויתי אותו עם מחלתו. במשך תקופה של שנתיים עברתי טיפולים רדיואקטיביים ולקח לי זמן להתאושש מהמוות שלו ומהמחלה שלי. במקביל, הייתי עסוקה בהגשת תלונה במשטרה נגד הרופא שטיפל בי - ד"ר פיגר, תביעה שמתנהלת עד היום בבית המשפט. העדתי במשפטו של הרופא, ואני בקשר עם גב' ברכה פלוס מהפרקליטות בנושא זה עד היום. הייתי עסוקה בחזרה לחיים נורמטיביים ובחזרה לעבודתי ובגידול ילדותיי. אלו הסיבות בגינן לא התפניתי לפנות אליכם ולבדוק זכאותי לקבלת גמלה מטעמכם עד היום". 4. המערערת צרפה לתביעתה שורה של מסמכים, כדלקמן: § אישורי מחלה שלה ושל המנוח § הצהרה של המנוח על קיום משק בית משותף § חוזה השכירות עליו חתמו והעתק חשבון ארנונה § אישור של עובדת סוציאלית מבית החולים § העתק מתלונה במשטרה שהגישה בנוגע לרופא שטיפל במנוח § צוואתו של המנוח, צוואה אשר המערערת לא נכללה בה כיורשת. 5. תביעתה של המערערת לתשלום גמלת שאירים נדחתה ע"י הממונה על תשלום הגמלאות (להלן: "הממונה") במכתבו מיום 9.09.08, בו נכתב לאמור: "בהתאם לסעיף 50 לחוק הזכות להגיש תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה. למעלה מן הצורך יצויין כי גם לו היתה התביעה מוגשת בתוך התקופה הקבועה בחוק, עדיין לא היה ניתן לאשר לך גמלת שאיר, וזאת בשל העובדה שאינך מקיימת את התנאים הקבועים בסעיפים 4 ו-28 לחוק; דהיינו - לא גרת עם המנוח כידועה בציבור במשך תקופה של שלוש שנים לפחות". (ראה - נספח להודעת הערעור) 6. בעקבות קבלת מכתב הדחייה, ביום 1.10.08 שלחה המערערת מכתב תגובה לממונה במסגרתו ציינה כי יש בכוונתה לערער על החלטתו לפני ביה"ד. במכתבה הנ"ל עמדה המערערת, בין היתר, על הסיבות לאיחור בהגשת תביעתה לגמלה וציינה כי בחודש 4/05 התגלה כי היא (המערערת) חלתה במחלת הסרטן בבלוטת התריס וכי כתוצאה מכך עברה ניתוח, אשפוז וטיפולים רדיואקטיביים שכללו גם תקופת בידוד. כמו כן, הוסיפה המערערת כי בתקופה שלאחר פטירת המנוח היא הוטרדה בהגשת תביעה על רשלנות רפואית המתיחסת לרופא שטיפל במנוח וכן ציינה כי לאחר פטירת המנוח היא (המערערת) נדרשה להתמודד לבד עם פרנסת שתי בנותיה. לדבריה במכתביה, היא השקיעה השקעה רגשית בשיקומה האישי, חזרה לעבודה כעובדת סוציאלית ברשות מקומית, כאשר התהליך הנ"ל ארך זמן רב ורק בחודש 7/08 עלה בידה לגייס את המשאבים הנפשיים הנדרשים לצורך הגשת התביעה לגמלה (ראה - נספח להודעת הערעור). 7. ביום 14.10.08 פנתה המערערת פעם נוספת לממונה, ציינה את נסיבותיה האישיות הנטענות כאמור לעיל ותלתה בהן את האיחור בהגשת התביעה. אולם, משפניותיה של המערערת לא הובילו לשינוי עמדתו של הממונה, עתרה המערערת לבית-דין זה ביום 23.10.08. 8. ביום 25.12.08 הגיש הממונה לביה"ד בקשה לדחיית הערעור על הסף מחמת התיישנות וזאת, בהתבסס על סעיף 50 לחוק הגמלאות הקובע לאמור: "הזכות להגיש תביעה לגמלה המגיעה לשאיר מתיישנת בתום שנתיים מיום שנולדה עילתה, אולם הממונה רשאי להאריך תקופה זו אם האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן". הממונה הטעים לעניין זה כי המנוח נפטר ביום 28.9.05 ואילו התביעה לקבלת גמלת שאירים הוגשה רק בחודש 7/08; דהיינו - לאחר חלוף תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק. 9. בעקבות דיון מוקדם שהתקיים ביום 30.6.09, במסגרתו עתר הממונה לפיצול הדיון ולמתן הכרעה תחילה בשאלת ההתיישנות, ניתנה ביום 21.9.09 החלטה לפיה ישמעו תחילה עדויות הנוגעות לשאלה זו. בהתאם לאמור התקיים ביום 19.10.09 דיון שהתמקד בבירור הטעמים שהביאו לטענת המערערת לעיכוב בהגשת התביעה לממונה. במהלך אותו דיון העידו בפני ביה"ד המערערת וכן שתיים מחברותיה - הגב' ר ב-מ והגב' ח ב. שתיהן (כמו גם המערערת) עובדות סוציאליות במקצוען. 10. המערערת העידה בהקשר זה ובמסגרת תצהיר שערכה על האירועים שהתרחשו לאחר פטירתו של המנוח ביום 28.9.05 כדלקמן: לדבריה, היא (המערערת) חזרה לעבודתה בעיריית ראש העין בחודש 9/05, כאשר לאחר מכן וביום 18.5.06 הגישה תלונה במשטרה נגד הרופא שטיפל במנוח בבית חולים איכילוב. תלונה שבעקבותיה אף הוגש ביום 13.20.07 כתב האישום כנגד הרופא הנ"ל. המערערת הוסיפה והעידה כי היא עברה מיפוי רדיואקטיבי בקשר למחלתה ביום 22.4.07. וכן, כי היא הגישה תביעה לגמלת שאירים לביטוח הלאומי ביום 31.7.08 ותביעה לגמלה לממונה ביום 25.7.08 (ראה - סע' 19-25 לתצהיר המערערת). במהלך חקירתה הנגדית העידה המערערת כי החל מחודש 9/05 ואילך היא המשיכה בעבודתה בעיריית ראש העין ברציפות וכן העידה כי היקף עבודתה השתרע על פני 4 ימים בשבוע. בהמשך חקירתה נשאלה המערערת בחקירה חוזרת מדוע לא הגישה את תביעתה בזמן ועל כך השיבה לאמור: "לא היה בראש שלי לבדוק את הזכויות שלי. לכן לא הייתי מודעת לזמן. החיוב שלי להתמודד עם המציאות היומיומית וקיום בית לבנות שלי ואובדן בן זוגי ועם התביעה בבית המשפט ועם העבודה שהיא לא פשוטה. לא התפניתי רגשית להתעסק עם כך. אני דווקא עובדת עם משרדים ועם ביטוח לאומי. לשאלת נציג הציבור - איך נעשית מודעת לזכויותייך: ת.כשחזרתי יותר לתפקוד תקין והעליתי את אחוזי המשרה שלי וחזרתי לרוטינה של החיים שלי ועיבדתי את האבל על בן זוגי והגשתי את התלונה במשטרה, ראיתי שקורה עם זה משהו. ואז התפניתי לבדוק את זכויותי. אני בודקת זכויות של אנשים כל יום. אני מגינה על אנשים ומתווכת עבורם. יותר קל לי לעזור לאחרים מאשר להתפנות לדברים שלי". (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 6-16 כמו כן ר' עמ' 9 לפרוטוקול שורה 20) 11. חברתה של המערערת, הגב' ר ב מ, העידה כי לאחר פטירת המנוח היתה המערערת בתקופה של אבל ואובדן, שלווה וכן בחרדה ביחס לעתידה וזאת, בשים לב להיותה אם חד הורית לשתי בנות. לדברי הגב' ב, המערערת היתה טרודה בהתמודדות עם מחלתה ועם הכאב על האובדן והיא נאלצה לחזור בהקדם לעבודתה בהעדר הכנסות אחרות. במהלך עדותה ומשנשאלה הגב' ב מתי חלה תפנית אצל המערערת, היא השיבה לאמור: "פתאום היא שמעה שאפשר ושהיא לא דואגת לעצמה. אני לא הייתי ערנית לסוגיה הזו, למרות שגם אני יכולתי להציע לה. אנשים אחרים אמרו שאפשר להגיש תביעה ולכן היא החלה להיות ערה שהיא לא מגישה תביעה ולא דואגת לעצמה". (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול ש' 15-18). במהלך חקירתה הנגדית הוסיפה הגב' ב והעידה כי למיטב ידיעתה "ידועים בציבור" צריכים לעמוד בתנאי של חיים משותפים משך שלוש שנים וכי במקרה של המערערת לא התקיים תנאי זה ולכן לא הציעה לה להגיש תביעה. זאת, על אף שבמסגרת עבודתה היא מייעצת "לאנשים שעוברים משבר כיצד להגיש תביעות למוסדות השונים כדי למצות את זכויותיהם" (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 25-27, ועמ' 8 שורות 1-2). 12. העדה הנוספת - אף היא חברתה של המערערת - הגב' ח.ב העידה אף היא כי החל ממועד הפטירה של המנוח היתה המערערת מצויה בתהליך של התאוששות והתמודדות עם מחלתה ופרנסת הבנות, שזוכו בדמי מזונות מינימליים וכן בתביעה כנגד הרופא שטיפל במנוח. עדה זו הוסיפה וציינה כי במהלך התקופה שמאז הפטירה הקדישה המערערת משאבים "שיתכן שהיו מיותרים" לטיפול בתביעה נגד הרופא הנ"ל (ראה - עמ' 7 לפרוטוקול ש' 17-25). 13. לאחר תום שמיעת העדויות הגישו הצדדים את טיעוניהם בנושא ההתיישנות כדלקמן: המשיבה טענה כי המערערת היתה כשירה מבחינה פיזית להגיש תביעה לממונה תוך פרק הזמן שנקצב לכך בחוק וכן טענה כי לא היתה כל מניעה להגשת התביעה במועד גם בשים לב למצבה הנפשי של המערערת. המערערת טענה מנגד כי שיקול הדעת שהפעיל הממונה במקרה דנן בדחותו את התביעה מחמת התיישנות, היה פגום מיסודו בשים לב למצב הנפשי אליו נקלעה עקב פטירת המנוח, בשים לב למחלתה והצורך שלה להתמודד עם מצבה הכלכלי הדחוק. המערערת הוסיפה וטענה כי סעיף 50 לחוק מתייחס להתיישנות הזכות לגמלה, אך לא להתיישנות הזכות לקבלת מענק בהתאם לסעיף 37 לחוק. זכות ממנה התעלם הממונה לחלוטין בדחותו את תביעתה. 4הכרעה אשר לדעתנו נקדים ונציין כי סבורים אנו שיש לקבל במקרה דנן את טענת ההתיישנות שבפי המשיבה ולדחות את הערעור וזאת מהטעמים שיפורטו להלן: 14. כפי האמור, הוראת החוק לאורה יש להכריע במחלוקת שבפנינו מעוגנת בסעיף 50 לחוק הגמלאות, כפי שצוטט לעיל. סעיף המקנה לממונה שיקול דעת להאריך את תקופת ההתיישנות. זאת, ככל שהוא סבור כי התובע גמלה עמד בתנאי לפיו האיחור בהגשת הבקשה "חל עקב סיבות שלתובע לא היתה שליטה עליהן". בפסיקה נקבע כי רק בהתקיים התנאי הקבוע בסיפא לסעיף זה רשאי הממונה להאריך את מועד ההתיישנות מעבר לאותן שנתיים. 15. הלכה פסוקה היא כי אל לו לביה"ד לבוא בנעליה של הרשות המינהלית המוסמכת ולהחליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו וכן כי ביה"ד יתערב בהחלטת הרשות רק במידה והוא סבור כי שיקול הדעת של הרשות המינהלית המוסמכת נגוע בפגם מינהלי ובכלל זאת ניגוד ענינים, שיקולים זרים או חוסר סבירות. כלל זה כוחו יפה גם ביחס להפעלת שיקול דעת הממונה בכל הנוגע להערכת התקיימותו או אי התקיימותו של התנאי המעוגן בסיפא של סעיף 50 לחוק הגמלאות; קרי - בשיקול הדעת שמפעיל הממונה על מנת לקבוע - האם במקרה דנן התקיימו אותן הסיבות שלמערערת לא היתה שליטה עליהן ואשר בגינן הוגשה התביעה לגמלה באיחור. 16. במקרה דנן עולה מן הראיות כי התשתית העובדתית שהוצגה בפני הממונה על-ידי המערערת לימדה על כך כי לא היתה כל מניעה פיזית מצד המערערת להגשת התביעה לתשלום הגמלה במועד וכי נימוקיה להצדקת האיחור נעוצים במצבה הנפשי הקשה בעקבות אובדן המנוח, בצורך להתמודד עם ההחלמה ממחלתה, עם גידול בנותיה ועם קשייה הכלכליים. בהקשר זה מבקשים אנו להטעים תחילה כי איננו מטילים ולו לרגע ספק בקושי הנפשי עימו מתמודד כל שאיר המאבד את בן משפחתו ופונה בתביעה לקבלת גמלה, כאשר חרף קושי זה נדרש השאיר על-פי מצוות החוק לעמוד במועדים הנקובים בו להגשת התביעה. לענין זה נכונים אנו אף להניח - בלא לחוות דעתנו ביחס לשאלה האם יש להגדיר את המערערת כשאירה של המנוח אם לאו - כי המערערת אכן חוותה קושי נפשי שאין להקל בו ראש בעקבות פטירת המנוח ממחלה קשה. נכונים אנו אף להניח כי ההתמודדות של המערערת עם מחלתה שלה בה לקתה בחודש 5/04 אף היא לא היתה פשוטה ודרשה ממנה גיוס משאבים נפשיים רבים. עם זאת, סבורים אנו כי אין לצפות מן הממונה כרשות מינהלית לשמש כבוחן כליות ולב של השאיר העומד בפניו והמגיש תביעתו באיחור. במיוחד כאשר הנחת המוצא היא כי מרבית השאירים, אם לא כולם, נאלצים להתמודד עם קשיים נפשיים ולעיתים גם קשיים כלכליים שניחתו עליהם בעקבות פטירת יקירם. בדברינו אלה איננו מכוונים לכך כי על הממונה להתעלם מהיבטים נפשיים שיכולים להוביל במקרים מסוימים לאיחור בהגשת התביעה. היבטים נפשיים שאף יכולים להיחשב במקרים מסוימים "כסיבות שאין שליטה עליהן". עם זאת - וזה העיקר - סבורים אנו כי החלטתו של הממונה להעריך את עוצמת הקשיים הללו על יסוד ביטויי התנהגות אובייקטיביים של המערערת הטוענת לגמלה אינה לוקה בחוסר סבירות קל שבקלים; דהיינו - סבורים אנו כי הערכתו של הממונה את חומרת מצבה הנפשי של המערערת ואת המידה בה יש לראותו גורם שלא היה למערערת שליטה עליו על יסוד גילויים התנהגותיים אוביקטיביים שבאו לידי ביטוי בתפקודה היומיומי, ובכלל זאת בחזרה לעבודה שגרתית תובענית, רציפה ויומיומית מאז הפטירה של המנוח ואילך וכן בטיפול בהגשת תביעה משפטית כנגד הרופא שטיפל במנוח, מצויה לדעתנו במרכזו של מתחם הסבירות ואינה מתקרבת אף לשוליו הפנימיים. נוסיף ונציין בהקשר זה כי המערערת לא הציגה לממונה ואף לא לבית-הדין חוות דעת רפואית מקצועית המטילה ספק באופן ההערכה של הממונה את מצבה הנפשי בתקופה הרלוונטית; קרי - חוו"ד המסבירה מדוע ולמה במקרה דנן אין מקום להתבסס על נתונים בדבר גילויי התנהגות אובייקטיביים כאמור בתקופה מושא המחלוקת על מנת לגזור מהם הערכה ביחס ליכולותיה הנפשיות של המערערת להגיש תביעה במועד. 17. למעלה מן הצורך ייאמר - כי מקריאת החלטת הממונה ניתן ללמוד כי הוא נתן דעתו גם לתקופה הקצרה הנטענת שבמהלכה חיה המערערת עם המנוח תחת קורת גג אחת (כארבעה חודשים בלבד) וכן לתקופה הקצרה יחסית של ההיכרות בין השניים שהשתרעה מעט מעבר לשנה. משמע - במסגרת הפעלת שיקול דעתו, לרבות שיקול הדעת לענין טענת ההתיישנות, הביא הממונה בחשבון אף את סיכוייה הנמוכים להערכתו של התביעה נוכח דרישת החוק הנקובה בסעיף 28 בכל הנוגע לתקופת החיים המשותפים. תקופה אשר לדעת הממונה המערערת לא עמדה בה. דהיינו - הממונה הביא בחשבון את הסיכוי הנמוך לגרימת עוול למערערת עקב דחיית תביעתה מטעמים פרוצדורליים הקבועים בחוק. 18. אשר לטענה של המערערת בסיכומיה כי הממונה לא בחן את זכאותה לתשלום מענק ייאמר כי טענה זו חורגת מגדר הערעור שהגישה המערערת לבית-דין זה ומכל מקום יש לציין כי אף לו היתה המערערת טוענת טענה זו במסגרת ערעורה, הרי שנדמה כי לא היה בכך כדי להועיל לה מהטעם שסעיף 1 לחוק הגמלאות מגדיר גמלה כ"קצבה או מענק" ומשכך, סעיף 50 לחוק המגדיר את תקופת ההתיישנות חל אף ביחס לתביעה למענק. סוף דבר 19. לאור כל האמור לעיל, מסקנתנו היא כי יש לקבל את טענת ההתיישנות ומכאן שיש לדחות את הערעור. 20. בשים לב לכך שמדובר בערעור הנוגע להענקת זכויות סוציאליות, הרי שאין צו להוצאות. .שירות המדינההתיישנותקצבת שארים